יומן החופש הגדול של מיכאל ודניאל, וגם קצת של אבא שלהם (37)

דניאל והילדים
דניאל הגדול, יחד עם מיכאל ודניאל, משחקים על רצפת הסלון במגנטים, שגם קיבלנו במתנה הביתה, והערב שיחקנו עימם ארוכות שלושתנו.

     אומרים על עורכי דין שהם משביתי שמחות. בעצם עורך הדין שנועצתי בו הלילה, התנצל בפניי אם הוא נתפס ככזה. אבל תמצית דבריו הייתה ברורה: "אם אתה יוצא מהבית שלך בלי הסדר ברור, זו פשוט התאבדות," הוא אמר. ואחרי כן הסביר לי מה לדעתו עלי לעשות, כדי לצאת מכאן נכון. דהיינו, עם מלוא הכסף שלי בידי.

     זה עשוי לקחת שבועות ספורים בתסריט הטוב, וכמה חודשים בתסריט הפחות טוב. זה בעיקר אומר דבר אחד. אני אולי שומע את נהמת המשאית המובילה את תכולת ביתנו לגליל, אבל צריך לשאוף אוויר, לספור עד עשר, ולעשות את הדברים בסדר הנכון. בלי להיחפז, בלי להתבלבל.

     וזה כמובן די מבאס אותי. אני ג'ינג'י, אם אתם לא יודעים. יש לי המון נמשים מתחת לחולצה. וגם באופי. אבל זה לא משנה דבר אחר – אני חייב להתנהל בזהירות מרבית.

     אז מחר אפגוש בבעל הבית ונשוחח, ואקבל הערכת שמאי על הדירה, ואז אצטרך להתנהל באחת מכמה אופציות, ועד שלא אדע לאן הדברים מובילים, לא אוכל להתניע את משאית ההובלה. אלא אם כן דברים יובהרו כבר מחר, אמן, בעזרת השם. וגם אז ייקחו כמה שבועות כדי לסגור קצוות. ועד אז אסור לי לזוז מכאן מילימטר.

     מבאס.

     אבל את השבת הזאת דווקא התחלנו בתוך שמחה. נסענו, מיכאל, דניאל ואנוכי, לביתם של אריאנה, קטיה ודניאל, להיפגש.

     התכנון המקורי שלנו היה ללכת כולנו יחד לבריכה קרובה. זה גם מה שהילדים ציפו לו. אבל מה שאירע בפועל היה טוב בהרבה. דניאל הגדול, בן ה-14, נטל תחת חסותו את מיכאל ואת דניאל. הם ירדו לבדם במעלית, יחד עם כלבת המשפחה, שדניאל שלי כמובן אחז ברצועתה, הלכו לגן המשחקים הקרוב, ואריאנה ואני ישבנו ושוחחנו ארוכות. כששבו, גיליתי לדניאל הגדול, שזו הפעם הראשונה ששחררתי את ילדיי עם מישהו חדש להם וגם לי. עד כדי כך מידת האמון שלי בו ובאמו גבוהה.

     הילדים אכלו פודינג וניל נפלא, וישר נבלעו עם דניאל בחדרו, שם שיחקו שעה ארוכה במשחקי מחשב ובטבלט. אחרי כן הגיעה קטיה הביתה, ונמסה למול ילדיי. קטיה ואחיה ערכו את השולחן, ואירחו אותנו פשוט לתפארת. אבל בסיום הארוחה הנפלאה שבישלה אריאנה השעה כבר הייתה קרוב לשתיים בצהריים, והיה לי ברור שעלינו לחזור הביתה. וכך היה.

     הילדים נרדמו כבר בדרך. אני הצלחתי לנהוג עד הבית ונפלתי שדוד על המיטה.

     עוד לפני הצהריים הבטחתי להם, שעם צאת השבת ניסע ל'מחסני חשמל' ואקנה להם טבלטים. זאת, בעצת אריאנה, שהסבירה לי כי בדור הזה, באמצעות ניסוי וטעייה, הם מפתחים כישורי אוריינות ועוד, ולכן כדאי שיהיו להם טבלטים. אז אמנם יש להם כאלה, אבל המטענים החשמליים שלהם אבדו מזמן, ולכן המכשירים מושבתים.

     בינתיים, עד שיצאה השבת, שיחקנו יחד. הלכנו לאכול גלידה בסוזן דלאל, ישבנו שם קצת, חזרנו הביתה ואז הצעתי להם לעשות יחד מלחמת כריות, מה שהלהיב אותם מאוד, להטיח כריות באבא ולחטוף גם ממנו כריות.

     כשמיצינו את זה עברנו לאמבטיית קצף עם משחקי מכוניות. הם מאוד אוהבים להביא לאמבטייה את כול המכוניות הקטנות שיש להם בבית, עשרות במספר, לסדר אותן על דופן האמבטייה ואז לעשות מירוצים מחוץ למים ובתוכם.

     זו הייתה הזדמנות בשבילי להסביר להם מהו רכב אמפיבי, ולספר להם על פנטומס (לא הזכרתי את שמו), רק שהיה פעם סרט על איש, שהייתה לו מכונית שהייתה יכולה להפוך הן למטוס והן לסירה מהירה במים.

     תוך כדי כול זה צלצלה אלי חברה אהובה, בעצמה חצי אם חד-הורית לשתיים. היא ביקשה לחלוק איתי את קשייה, ואני הקשבתי לה ככול שיכולתי, והצעתי לה לקחת אוויר, לזכור, כמו שאבא שלי אמר לי, שהורות היא משימה מתמשכת, לכל החיים, ולחשוב על האפשרות לקחת כמה מפגשים של הדכה הורית.

     "אבל אני לא יכול להמשיך לדבר יותר," הוספתי, "כי אני צריך להיות עם הילדים."

     אחרי האמבטייה אכלנו טוסטים ואז יצאנו לכיוון 'מחסני חשמל'. רק שהגענו לשם שלושת רבעי השעה לפני פתיחתן של דלתות החנות, ובינתיים הילדים השתגעו מציפייה. וכאשר נפתחה החנות, הם פצחו שם בהשתוללות חסרת רסן, עד כדי כך, שכאשר נכנסנו למכונית, הודעתי להם שהם לא מקבלים את הטבלטים הערב, שמזלם שהבטחתי להם אותם ולא רציתי לאכזב אותם ולהפר את הבטחתי. אבל שמי שמתנהג ככה במקום ציבורי לא מקבל טבלט.

     נכנסנו הביתה, ואני העליתי את הטבלטים החדשים למדף הכי גבוה בארון הבגדים. שניהם בכו כמובן. דניאל כל הדרך התחנן שבכל זאת אתן להם את הטבלטים. אבל אני עמדתי בהחלטתי. וכאשר נכנסנו למיטה, ומיכאל ביקש שעת סיפור, הודעתי לו, שמכיוון שהתנהג מאוד לא יפה בחנות (הוא זה שמעורר את אחיו להשתולל), גם שעת סיפור לא תהיה לו. שאני מאוד מאוד כועס.

     אחר כך הייתי צריך לשכב ביניהם, ולהרגיע אותו מבכי. הוא בכה שהוא רוצה את סבא. שאלתי אותו למה. האם בגלל שאני כועס. והוא אמר שכן. הסברתי לו שוב, שההתנהגות שלהם במקומות ציבוריים חייבת להיפסק.

     "ותיתן לנו את הטבלטים בבוקר?" שאלו.

     "עוד לא החלטתי," השבתי להם. ובאמת עוד לא החלטתי לגבי זה.

     כך או כך, לא נשברתי. ידעתי שאסור לי להישבר, לא טבלטים ולא סיפור, אף על פי שאני מאוד אוהב לקרוא להם סיפור בלילה, ושזה מאוד חשוב למיכאל.

     החלטתי לפני כחודש על שינוי, וזה קורה. אני מיישם כלים הוריים שקיבלתי – כמו ספירה עד שלוש, ובה בקשה, הודעה ואז פעולה, והם לומדים מהר. אתמול מיכאל מיוזמתו בא לומר לי, שיותר הוא לא יגיד 'אבא מטומטם' או 'אבא קקי' וגם לא יזרוק עלי דברים כשהוא כועס, ודניאל שיתף היום פעולה באופן בלתי רגיל עם כול מה שביקשתי ממנו. אבל בכל זאת אמר לי במכונית, 'אם לא תיתן לי את הטבלט אני אתן לך בוקס,' ואז הודעתי לו, שאם ככה הוא מדבר אלי, הוא לא יקבל את הטבלט בכלל.

     "אבא, למרות שאכלתי אני עדיין רעב," הודיע לי דניאל במתיקות וברהיטות, כשכבר הייתי בטוח שהם נרדמים.

     "אתה רוצה תפוח?"

     "לא. אני רוצה דגנים."

     פתחתי את האור, קמנו מן המיטה ונתתי להם קערות דגנים בחלב.

     "כשתסיימו לאכול תשימו את הקעריות בכיור, כבו את האור ולכו לישון," אמרתי להם. "אני יוצא החוצה כדי לבדוק עבודות."

     והם, צייתניים להפליא, עשו בדיוק את זה.

     הדרך קשה. הן בחינוך הילדים והן בהגשמת חלומות. אבל היא תקפה וקיימת.

     ומחר יום חדש, שבוע חדש בפתח, ובעזרת השם אתקדם בו בשני המישורים האלה, ההורות והמציאות, וגם בשאר מישורי חיי.

     שיהיה לכם לילה טוב ושבוע מרגש.

נ.ב.

     אין טעם, באמת שאין טעם, לשלוח לי תגובות נבזיות ומלאות ארס מאי-מייל בדוי. היום קיבלתי תגובה רעה כזו מכתובת המייל stiv33@gmail.com. מכיוון שלעולם אינני מאשר פרסום תגובה בבלוג שלי מבלי לבדוק קודם מניין הגיעה, שלחתי תשובה במייל לכתובת זו, והיא חזרה אלי מקץ שניות, עם ההודעה שכתובת זו כלל אינה קיימת בג'ימייל. אז כותב נכבד. תצטרך לשתות את הרעל שלך בעצמך. אצלי עברת למדור תגובות הזבל.

     שיהיה לכולכם לילה טוב באמת.

מודעות פרסומת

2 thoughts on “יומן החופש הגדול של מיכאל ודניאל, וגם קצת של אבא שלהם (37)

  1. שוב הדיאלוגים האלה עם הילדים מרגשים אותי. זה כל כך יפה שאתה מסביר להם בדיוק מדוע אתה כועס כי עושה רושם שזה מחלחל פנימה והם מבינים.
    מה שאני מקבל מהבלוג שלך לאחרונה הוא תחושת שותפות גורל. ילדיך שותפים למסע הזה ולא נגררים בעל כורחם. הם מבינים את השינוי ומחבקים אותו ולאט לאט לומדים להכיל אותו. הם אולי עייפים אבל אני מרגיש שמאז שעזבו את הגן , הם רגועים הרבה יותר כי הם מבינים שאתה מכין להם עתיד טוב יותר.
    מאוד ריגש אותי שסמכת על הנער בן ה-14 שיבלה איתם קצת כי זה מראה שיש לך יכולת סופסוף לשחרר מעט ולסמוך.
    אני אוהב אותך ולא מפסיק להתפעל מהאבהות שלך .

השאר תגובה