יומן החופש הגדול של מיכאל ודניאל, וגם קצת של אבא שלהם (44)

"לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוף מַעֲרָב   /  אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֶת אֲשֶר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב?

אֵיכָה אֲשַלֵם נְדָרַי וֶאֱסָרַי, בְּעוד  / צּיון בְּחֶבֶל אֱדום וַאְנּי בְּכֶבֶל עֲרָב?

יֵקַל בְּעַינַי עֲזֹב כָּל-טוּב סְפָרַד, כְּמוֹ / יֵקַר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְבִיר נֶחֶרָב!"

                                                                               ר' יהודה הלוי.

*

אין כמו מילותיו של ר' יהודה הלוי לפתוח את הפוסט הזה, בערב המציין את חורבן המקדש, ערב ט' באב. אבל כאשר צפו בי מילותיו, לא על בית המקדש חשבתי, כי אם על קיבוץ תובל בגליל העליון. אחר הצהריים, בעודנו יושבים בבית חברים מן הגן, קיבלתי הודעת ס.מ.ס מרכזת החינוך לגיל הרך בקיבוץ, עם השאלה 'מה קורה?'. ההודעה הזאת הרטיטה נים בנפשי והעלתה בי את זכר השורות האלה, "ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב."

לא רע לי בעיר. אפילו בילינו בה נחמד בסוף השבוע. אבל נפשי נקעה ממנה, והמחשבה מה יהיה עלי לעבור בשנה הקרובה, ולו בחלקה, במערכת החינוך העירונית, מוציאה אותי משלוות דעתי. אינני רוצה שכף רגלי וכף רגליהם של ילדיי תדרך על סיפו של גן עירוני נוסף. עד כדי כך מאסתי במערכת הזאת, עד כדי כך סר אמוני ממנה.

השבוע אנסה לקדם את ענייניי בעולם. לא מתוך חיפזון, אבל מתוך החלטיות. אני לא מתחיל פה שנת לימודים נוספת. פשוט לא. ושכול השאר יסתדר בהתאם.

הבוקר התעוררתי ב 05.19. דניאל קם מיד אחריי, ואז גם מיכאל. שערו בנפשכם, שבת בבוקר. בשש הם כבר רצו להידפק על דלתה של אילנה, ואני מנעתי זאת מהם עד שבע וחצי בערך. אבל אז כבר הבנתי, שאני מוכרח לצאת איתם החוצה, לבלות קצת באוויר הפתוח, לפני שיגבר עומס החום.

     "בואו, ילדים, נוסעים לגן סיפור בחולון," אמרתי להם.

     "לא רוצים גן סיפור!" הודיע לי דניאל.

     "רוצים להישאר בבית!" הדגיש מיכאל.

     אבל מהשתוללות הבוקר שלהם ידעתי מה צפוי לי אם נישאר בבית. אז הכנסתי אותם למכונית, על אופני האיזון שלהם ותיק פירות ומים וחטיפים ונסענו לשם.

גני סיפור

     הגענו לגני הסיפור של חולון בשמונה בבוקר שבת. היה מאוד שקט שם. רק מעט הורים וילדיהם כבר בילו במקום, ולמיכאל ודניאל הייתה אפשרות לנסוע בשבילי הגן רחב הידיים על אופניהם, וגם לגלוש במגלשות הענק שם. בזמן שבילו למולי הוצאתי מן התיק מחברת ועט, וכתבתי שירה, מגלגל את עצמי בנדנדת שעשוע, ואחרי כן באובייקטים אחרים, מנסה לבדוק איך זה להרגיש את העולם מנקודת מבטה של נדנדה.

     "מה אתה עושה, אבא?" התעניין דניאל.

     "כותב שיר."

    אחרי כן גם מיכאל שאל, וקיבל אותה תשובה.

    מקץ שעה ומחצה של בילוי הלך הגן ונמלא בילדים, גם החום עלה, ואז קיבלתי טלפון מאם חד-הורית מנווה צדק, ששאלה איפה אנחנו והזמינה אותנו אליה לשחק עם ילדיה.

     קפצתי על ההזדמנות לבקר בביתם. אז עלינו על האוטו וחזרנו הביתה.

     אבל כשנכנסנו אל ביתם גילינו כי הוא בית צר ואפלולי. ילדיה רבו עמה ולכן התחבאו האחת בשירותים והאחר במקלחת. חיכינו להם שייצאו, הפצרנו בהם שיבואו לשחק איתנו. בינתיים היא הכינה לי כוס קפה, דניאל אכל במבה ומיכאל הפציר בי שנחזור הביתה, שמלכתחילה לא רצה לבוא לכאן.

     הילדים המארחים אמנם יצאו ממקום מחבואם, אבל לא התחברו לילדיי. הם היו עסוקים בשלהם. ולכן, מקץ עוד עשר דקות של המתנה, פשוט התנצלתי בפני המארחת ואמרתי לה שאנחנו הולכים הביתה.

     "מה, אתה כועס עלי?"

     "חס וחלילה," עניתי לה, "אני פשוט לא נשאר במקום שלילד שלי לא טוב בו. ניפגש בפעם אחרת."

     חזרנו הביתה, מיכאל ביקש שאצייר איתו ואחרי כן עשינו יחד חצי פאזל. דניאל לא רצה להצטרף אלינו וישב על הכורסא, מביט בסדרת סופרמן ואלזה הקפואה בטלפון הנייד שלי. ואז החל מפציר בי שאבוא לשבת לידו. אבל אני הייתי עסוק בפאזל עם מיכאל, ולכן החל לשלוח רגליו אל השולחן כדי לקלקל לנו את הפאזל.

     תפסתי ברגליו והודעתי לו שאני לא מרשה לו לעשות את זה.

     ואז הצעתי לו להכין את הפירה לארוחת הצהריים, והוא נעתר לזה בשמחה, והתיישב ליד השולחן מול קערת הפירה, ומעך אותו עם מזלג.

     "זה לא פיר! גם אני רוצה!" קונן מיכאל.

     "מקודם שיחקתי איתך, עכשיו אני עם דניאל," אמרתי לו. "אחר כך תקבל פירה חצי עשוי בצלחת ותוכל לעשות ממנו פירה שלם."

     הילדים אכלו עוף ופירה לארוחת הצהריים, והלכנו לנוח.

     אבל לפני המנוחה ציפתה לי הפתעה. דניאל הודיע לי שהוא רוצה לכתוב, והביא למיטה מחברת ועט. מיכאל מיד עשה כן אחריו.

     דניאל התיישב על שפת המיטה, פתח על ברכיו את המחברת, גהר עליה בעטו, וברצינות רבה שרבט בה משהו.

     "אבא, אני כותב שיר," הוא אמר לי, המתוק.

     "יופי," שיבחתי אותו, "אני מאוד שמח שגם אתה כותב שירים."

     "אבא, גם אני כותב שיר," חייך אלי מיכאל, המחברת על ברכיו, וגוו שעון אל הקיר.

     בית אחד, משפחה אחת, שלושה משוררים. סמיכות שירית כזו, ועוד בגיל כזה, אני לא זוכר בשום בית אחר בספרות העברית:)

     אחרי המנוחה שוחחתי עם אימא של החבר שלהם מהגן, עמו נפגשנו השבוע, והלכנו אליהם. מיכאל מלכתחילה לא רצה בזה. הוא העדיף להישאר בבית, לסיים את הפאזל. אבל ידעתי שדניאל זקוק לחברה, ולטיול בחוץ, אז יצאנו על אופנינו, כל הדרך מנווה צדק עד פלורנטין.

     האחים המארחים שיחקו רק למחצה עם בניי. היו רגעים נחמדים והיו פחות. קשה לתמרן בין ארבעה בנים, שכול אחד מהם רוצה את הבכורה לעצמו.

     בסופו של דבר אכלנו עימם ארוחת ערב, ואז חזרנו הביתה על אופני האיזון האלה, עוצרים בכול קרן רחוב, מפני תנועת המכוניות הערה של מוצאי שבת.

     הילדים נכנסו לאמבטיית קצף. הם ניצלו רגע שהייתי במטבח כדי להציף את מחצית הבית במי סבון עשירים בשמפו. בתחילה שמעתי את דניאל גורף מים במגב. אמרתי לעצמי, שזה ודאי סימן שהתיזו המון מים מסביבם. מילא. העיקר שייהנו וגם יתרעננו מן היום הזה.

     אבל כשהפניתי את פניי אל חדר האמבטייה גיליתי שהמים מגיעים כבר עד למטבח.

     הם פשוט החליטו 'לנקות' את המראה בחדר האמבטייה, ואחרי כן את האסלה – עם התזת סילוני מים מ'טלפון האמבטייה' על פני כול…

     אסיים בזה את הפוסט הלילי שלי, מוקדם מכפי הרגיל, וכך אוכל הלילה לבדוק עבודות למחר ולהמשיך בעריכת הסיפור, שהתחלתי בה בצהריים, בספר הסיפורים שאני עורך.

     ומחר יום חדש, ושבוע חדש, והלוואי ויהיה זה בעבורי שבוע טוב של שינוי.

נ.ב.

השעה חצות וחצי. בתשע וחצי נכנסתי עם הילדים למיטה כדי להשכיב אותם. הייתי כול כך מותש, שהתקפלתי על צידי ביניהם.

התעוררתי כרגע, משינה עמוקה ועריבה במיוחד.

הפוסט היה מוכן לפרסום, על גבי המחשב שלי, משמונה וחצי בערב.

אלוהים יודע איך ייראה המשך הלילה הזה. ובוקר מחר.

מודעות פרסומת

השאר תגובה