יומן החופש הגדול של מיכאל ודניאל, וגם קצת של אבא שלהם (50)

יאוש.jpg
יואל הרצברג: מילה אחת ביום.

     לא היה כיף איתי הערב. צרחתי על כול מי שמסביבי. מזל שזה היה בארוחת הערב המשפחתית, ולא במקום אחר. הילדים השתוללו, אף על פי שדיברתי איתם מראש, במכונית, וביקשתי מהם לא להשתולל אצל סבא, כפי שהדריכה אותי המטפלת שלנו לעשות, וגם הגדרתי מהי השתוללות. לא מכות, לא צעקות. זה לא עזר לי בשיט. הם השתוללו ועוד איך. וזה היה הניצוץ שהבעיר אותי.

     אבל הדלק היה היאוש. כי היום לפני הצהריים התארחו כאן אבא ואימא של ילד מן הגן, עם אחיו, במפגש נהדר שארך כשלוש שעות, ובתוכו החזיר לנו הביתה הגרר את הג'יפ החשמלי ושלושת זוגות האופניים של הילדים, מתוקנים ועם פעמונים חשמליים, שכל השכונה שמעה, כמובן. והילדים נהנו מאוד מן הרכיבה על כלי הרכב המתוקנים שלהם, בצדו המוצל של הרחוב, ואני אפילו הספקתי לבשל לכול השבוע תוך כדי זה.

     מה שקלע אותי ליאוש גמור הייתה שיחת טלפון, ממנה נודע לנו מה צפוי לנו בעוד 12 יום בגן העירייה.

     העירייה הבינה, שהמבנה החברתי של הכיתה בשנה שעברה היה בעייתי. לפיכך, ערבבה בין שתי כיתות גן, סגרה שתיים אחרות והעבירה ילדים לגני ילדים חדשים. כך, אפוא, נוצר מצב שבו בכיתת הגן של בניי בשנה הקרובה ילמדו 35 ילדים משלוש שכבות גיל – טרום טרום חובה, טרום חובה וגם חובה – ובתוכם שני ילדים בגיל חובה, שמרביצים אפילו לדניאל, ועוד ילד מיוחד עם סייעת פרטית.

     על כל הילדים האלה תהיינה מופקדות הגננת הטובה, שנמצאת בהיריון מתקדם וסייעת אחת (כי סייעת טיפולית לא מטפלת בכול הגן אלא בילד שהיא עסוקה בו). אז אמנם, הגננת הטובה שמה יוצא לפניה, והיא באמת מקסימה ומיוחדת. והתקווה היא כי תצליח לייסד יסודות יציבים דיים בכיתה זו כדי להעבירה, בראשית נובמבר או לכול היותר במחציתו, לידי הגננת המחליפה.

     אבל זה אומר שילדיי יהיו בכיתה ענקית, רועשת, ודניאל סובל מאוד מרעש כזה, כיתה שיהיו בה עוד 'ילדים מאתגרים,' ברמת קושי לא פחותה ואולי אף רבה יותר מבני, ושגם אם נעבור בשלום את ספטמבר, אוקטובר הוא חודש חגים, ואז, אחרי שהכול יתרופף מחדש בחופש, ייפרדו הילדים מן הגננת שמישמעה אותם, ויצטרכו להתרגל לגננת אחרת.

     ובתוך כך תצטרכנה הגננות להתמודד לא רק עם רמות שונות בידיעת השפה העברית בקרב הילדים, אלא גם בפערי גילאים גדולים מאוד.

     וכשאני כבר יודע את התמונה הצפויה הזאת, אני יכול רק לשער איך היא תשפיע על ילדיי, לאילו עוד מאבקים היא תקלע אותי עם ה'מערכת,' – וכשכול זה עומד מול גן הילדים השליו של קיבוץ תובל, ובו רק שישה עשר ילדים עם שתי נשים ותיקות, סייעת וגננת, ואני לא יודע מתי נוכל להגיע אליו, לא פלא שאני מיואש.

     הייאוש הזה הצטבר בי למן שעות הצהריים והתפרק בבית אבא שלי בערב.

     כולם ניסו להרגיע אותי. שככה זה. שאי אפשר לשנות את המערכת, אלא ללמוד להסתגל, להתבונן בדברים בקור רוח, לשמור על בריאותי שלי, כי אם בריאותי תיפגע מרוב זעם זה רק יזיק לכולנו, וכו' וכו'. אבל אני מותש לחלוטין מן החופש הגדול הזה ומן השנה הקודמת, עם השיחות הנשנות עם הגננת ועם היועצת הפדגוגית, וההכרח לעבור ריפוי בעיסוק, שני מחזורים, ואבחונים מיותרים וטיפול פסיכולוגי, כשבעצם הילדים שלי בסדר גמור. כן, ילדים עוצמתיים, שצריכים עוד ללמוד גבולות וללמוד לווסת את עצמם ועוד כמה דברים כאלה. אבל בו-זמנית הם עצמאיים להפליא, בוגרים, מנהלים שיחות מופלאות עם כול מי שמסביבם, מביעים את עצמם לא רק במשפטים מלאים, אלא בפסקאות, ואני צריך להיאבק על מקומם בגן ועל ההכרה בייחודם, ולהיזהר בכבוד ה'מערכת', להיענות לתביעותיה הטיפוליות, כדי שלא איחשב כהורה מזניח. כי זה הפחד הכי גדול האורב תמיד להורים יחידנים.

     אז כן. ייאוש. במלוא העוצמה.

     זה כבר עבר לי. אם בזכות חצי כוס היין בארוחת הערב, אם בזכות זה שפרקתי הכול, אם בזכות המקלחת השנייה הערב, שקילחתי את ילדיי אצל סבא, והלבשתי אותם שם בפיג'מה, מה שהרגיע אותם והכניס את כולנו למצב תרדמה. אבל אני מוכרח לומר שאני מוטרד מאוד. ממצב המערכת החינוכית העירונית, ממידת יכולתה להיענות לבקשות ההורים (ואני לגמרי מבין שזה לא אפשרי במאה אחוז, אף פעם), מזה שאין לי מוצא לגן פרטי, כי אין לי הכסף לזה, וגם לא לגן קיבוצי, כי זה עוד יארך זמן, וממה שצפוי לנו בחודשים הקרובים.

     "תן לזה צ'אנס," אמרה לי האם של החבר של ילדיי מן הגן, "אולי בכול זאת זה יהיה בסדר."

     הלוואי. הלוואי וכך יהיה הדבר. הלוואי והגננת תצליח למשמע את הילדים בתוך חודש, להכניס אותם למסגרת, ולהוריש זאת כך למחליפתה. מי יודע, אולי זה אפילו ייתר ממני את תוכניותיי לעבור צפונה.

     הערב אפילו עשיתי עם אבא שלי תרגיל מחשבתי. מה יקרה אם אחליט להישאר בדירה בנווה צדק. יש לי תוכנית שיפוץ מקיפה שלה, שעשתה בעבורי תלמידה וחברה מוכשרת ויקרה, מעצבת הפנים ליאורה שטרנפלד. אם אממש את תוכניתה יחד איתה, כמובן, אוכל ליצור לנו חדרים נפרדים בבית, מטבח חדש וסידור נפלא לספריות שלי. זה יעלה כמאה וחמישים אלף שקל. אם אשתגע וארצה לחפור חצי קומה מתחת לבית, להוסיף בה ממ"ד ולהרוויח הן תמיכה לבית והן עוד קומה, זה יעלה עוד מאה אלף שקל. ברבע מיליון אני מסודר לכול החיים.

     אבל אז אשאר תקוע בעיר הזאת, שאינה מיטיבה עם ילדיה. וכיום מה שמניע ומעסיק אותי הוא לא טובתי שלי, אלא טובת ילדיי. שום עונג לא ייצא לי מזה, שאגור בדירתי המשופצת לעילא בנווה צדק, אם לילדיי לא יהיו חברים למשחק אחר הצהריים, או אם ייקלעו לקשיים בהמשך דרכם במערכת העירונית.

     ולכן אני דבק בתוכניתי. שבזמן כלשהו במהלך השנה הזאת נעבור צפונה, שאולי אוותר בזה על נכס, שעשוי להיות נכס מניב בצורה מופלאה בעבור מישהו אחר, שיהיה לו יותר כסף להשקעה בנכס וסבלנות ממני. אבל שאני כיום לא יכול לחיות על פי חישובי רווח והפסד נדל"ני דמיוניים, כי עתיד ילדיי עומד למולם על הפרק.

     ובסופו של יום, ודאי לי מה חשוב לי יותר.

     אני כבר רגוע. ומחר יום חדש, ובעוד 11 יום יסתיים החופש הגדול. אמנם, ה-1 בספטמבר יוצא יום חמישי, ומיד אחריו שישבת, ולכן תחילת שנת הלימודים היא בפועל ב-4 בספטמבר. אבל אני מאוד מקווה, שמשהו ישתנה עד אז בהרכב הגן ובתפיסת המערכת העירונית את מבנהו, ושנוכל להתחיל בו שנת לימודים חדשה,גם אם תהיה לנו שנה חלקית בלבד, ברגל ימין.

     שתהיה לכם שבת מבורכת.

מודעות פרסומת

2 thoughts on “יומן החופש הגדול של מיכאל ודניאל, וגם קצת של אבא שלהם (50)

  1. שלום לך אילן, כשקראתי את הפוסט שלך תהיתי לאן נעלמה התוכנית שלך לעבור לצפון, שעליה קראתי לפני זמן מה. אני לא עוקבת באופן רציף אחרי הכתיבה שלך,ואז הבנתי שהתוכנית רק בהשהייה כל שהיא. בכל מקרה, לצאת מסיר הלחץ של תל אביב, יהייה צעד נהדר עבורך ועבור ילדיך. אני לא יודעת לתת עצות גדולות,אבל דבר אחד למדתי בחיים,לשמור על עצמי ובריאותי,כלקיחת אחריות על חיי ועל המחויבות שלי כלפי ילדיי ואהוביי.
    אני בטוחה שתדע כבר מה לעשות.
    שיהיה לך שבוע נהדר ורגוע.
    נחמה

    1. נחמה היקרה,
      השהייה חלקית בהחלט. אני פשוט חייב, חוקית, למכור מקודם לכן את זכויות דמי המפתח שלי בדירתי בנווה צדק, ואסור לי לעזבה לפני כן. אבל אני מקווה שזה יקרה בהקדם.
      תודה לך על דבריך המחזקים, מקווה שאת בטוב,
      אילן.

השאר תגובה