יומן החופש הגדול של מיכאל ודניאל, וגם קצת של אבא שלהם (57)

     צריבה איומה בגב ואז בישבן, בקדקוד ובעצם בכול עור הגוף, זה מה שהרגשתי לפתע, עשר דקות אחרי שיצאנו היום בצהריים מברכת השחייה בקאנטרי גורן-גולדשטיין. הגענו לשם שלושת רבעי השעה מקודם לכן, אחרי בוקר שהתחיל בחמש, עם ניקוי הבית לשבת, מכון כושר ושוק. הבטחתי לילדים שנחגוג היום את שובנו לברכה ולים, אחרי שהפצע של מיכאל כבר נרפא. אבל מקץ שלושת רבעי שעה לא יכולתי להישאר שם.

     בתחילה חשבתי שמשהו עקץ אותי. אבל  הצריבה התפשטה בכל שטח הגוף. אמרתי לעצמי שזו ודאי אלרגיה. אבל איזו אלרגיה שלי עלולה להתעורר ככה, פתאום, כשהגוף שלי רטוב? אם כך זה ודאי הכלור.

     בשער היציאה מן הקאנטרי ושאלתי את השומר בכניסה מה שמו במים. "מוזר מאוד, אדוני," הוא אמר לי, "אם משהו היה לא בסדר במים עוד מישהו היה מתלונן. וזה לא קרה."

     ואז נזכרתי במה שאמרה לי רות אמש. שתהליך המסע משחרר רעלים, חסימות ואנרגיות קשות, שהיו אצורות בגוף, ומה שעברתי אצלה היה רק תחילתו של תהליך. שאהיה ערני לתחושות שונות בגופי בימים הבאים. הבנתי שהעסק עובד. עלי לציית לו. לחזור הביתה, להתקלח, לנוח. לתת לדברים לקרות.

     הילדים נרדמו כבר בדרך הביתה, לפני שתיים עשרה בצהריים. הם לא התקלחו מן הברכה ולא אכלו צהריים, וישנו ארבע שעות. אני התקלחתי, אכלתי ונחתי, ועם קומי התחלתי לבשל ארוחת ערב וגם למהלך השבוע. עוף, תפוחי אדמה ובטטות בתנור, וגם קציצות בקר ומנגולד ברוטב לימון פרסי. כשקמו, רחצתי אותם ויצאנו לשחק קצת בסוזן דלאל, אבל החום הכניע אותנו. חזרנו הביתה, לבית ולרחוב שלנו.

    בעודי מחלק את התבשילים למנות, בקופסאות פלסטיק להקפאה, ניתזה ידי בתזוזה לא מכוונת, נתקלה בכוס זכוכית גדולה – אני שותה כל הזמן מים, המון מים, מכוסות 'גידי' ענקיות – והפכה אותה פונקט על מקלדת המחשב הנייד שלי, שהיה פתוח באמצע הפוסט הזה.

     המום מיהרתי להפוך את המחשב על מגבת, ולהסתמס עם הטכנאי. אחרי כן גם נזכרתי איך פתח למול עיניי את המחשב, ועשיתי כמוהו. ואז השכבתי אותו בתוך תבנית אלומיניום גדולה, מלאה בקילו אורז שקיבלתי מאילנה.

     המום מן התקרית – אחרי הכול, זה כבר המחשב הנייד השלישי שלי שסופג כוס מים, וזו הפעם השנייה שזה קורה עם המחשב הזה – קיבלתי את פניה של ליאורה שטרנפלד, חברה ותלמידה שלי, באה להראות לי את הגרסה האחרונה לפני הדפסה של ספר עיצוב הפנים שלה. ואני ישבתי אתה בסלון, בעוד הילדים משחקים בעפרון הקומות הצבעוני שהביאה לכל אחד מהם, דפדפתי בספרה והתפעלתי מאד מעבודותיה. "כזה שולחן אוכל אני רוצה," הצבעתי על שולחן עץ מוארך ויפהפה, "וכזו כורסה, וכזה שולחן כתיבה לילדים, וכזו אמבטייה וכזה מטבח."

     והיא חייכה וסיפרה לי מניין כל פריט הובא, הסבה את תשומת לבי לכך, שכול כולי נתון לבחירת ריהוט, והבטיחה לי את עזרתה בריהוט הבית החדש.

     הזמנתי אותה להיות איתנו בהדלקת הנרות ובקידוש על היין, ואחרי כן ליאורה הלכה ואנחנו התיישבנו לארוחת ערב שישי. היא הייתה קצרה. הילדים חטפו כול אחד שוק עוף ומיד אצו למשחקיהם. ואז נטלתי לידיי את עיתון 'ישראל היום,' כדי לקרוא בו מאמר, שאבא שלי הסב את תשומת לבי אליו, בשיחת טלפון אחר הצהריים. מאמרה של אמילי עמרוסי על עזיבתה את טלמון לטובת מגורים בירושלים.

     במאמרה, "למה עזבתי את טלמון," מחוללת אמילי עמרוסי מהפכה גמורה, הן בתפיסת הקורא את ההתנחלויות, ולא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטי הוא בא; בתפיסתו את חלומה של הבורגנות הישראלית, בית צמוד קרקע על חצר גדולה, רצוי עם נוף; ומערערת את הכמיהה לגור בטבע, בישוב כפרי, בפריפריה.

     "המקום הנפלא, החם והתם הזה היה אוויר עומד בשבילי. נכון, בדיוק סיימנו לבנות את בית חלומותינו בבנייה עצמית ועם הקפדה על כל פרט. אבל דירה נאה מרחיבה דעתו של אדם ולפעמים מצמצמת אותה. בדירה הרחבה והיפה עד מאוד בקצה הגבעה הרגשתי שדעתי מצטמצמת […] השקט הזה מול הנוף, לכאורה מרפסת שהיא קלישאה לסופרת וכותבת, חירפן אותי. במנהטן הרוחשת והרועשת הרגשתי שהנפש שוקטת כפי שלא הייתה מעולם בדממה של טלמון מול ההרים. הרעש עושה שקט פנימי. השקט עושה רעש."

     הסיבות האחרות שהיא מונה לעזיבתה את טלמון אינן משנות לי דבר. אבל הפסקה הזאת הייתה בעבורי מטרידה. ברור למה.

     במהלך הקריאה במאמר חשבתי על אבא שלי. בשביל מה הוא מפנה אותי למאמר הזה. הרי נסיבות חיי ונסיבות חייה של אמילי עמרוסי שונות כול כך. היא אישה שומרת מצוות, נשואה, אם לילדים, אני הומוסקסואל מבוגר ואב יחידני לתאומים, היא גרה שנים ארוכות בישובים קהילתיים, אני, מאז ילדותי גדלתי רק במושבה רמת השרון, שהפכה לפרבר עירוני ולעיר בזעיר אנפין, ואת כול חיי הבוגרים העברתי בתל אביב. היא מתנחלת שהתפכחה מדומות-היתר של שכניה זה לזה, אני איש שמאל שהתפכח מן האוניפורמיות של חוסר התקווה בשמאל, מן הניתוק של השמאל מבוחן המציאות הגלובלית והאזורית. היא אישה צעירה באמצע חייה, אני כבר אחרי ראש הגבעה. מדוע היה לו, לאבא, כל כך חשוב שאקרא את מאמרה? –

     אבא שלי, האהוב, מבקש לשמור עלי ועלינו. לאזן אותי. בתוך כך, הוא רואה את תפקידו להראות לי עוד אופציות. לשמש לי כ'פרקליטו של השטן.' אבל לעתים קרובות זה מטלטל, מבלבל ומערער אותי. אני יודע שהוא נזהר בעבורנו כי הוא מודע לשבירותו של הקיום. הרי היה ילד בזמן השואה, נחלץ ממנה בקושי והקים משפחה לתפארת, עליה הוא שומר מכול משמר וגם תומך בכול דרך. את יכולת השרידה בכול מצב הנחיל לכולנו. אבל אני רוצה לחיות, לא רק לשרוד. ולחיות פירושו גם ליטול סיכונים, גם להתנסות וגם לטעות. להתרגש, להצטער ולשמוח, להתאכזב ולהתגבר. לחיות.

     כדרכי ברגעים כאלה פתחתי את התנ"ך. הוא נפתח לי בדברי משה האחרונים לעם ישראל, ובשירת "האזינו." מלא רטט קראתי בה את השורות הבאות, שכאילו נכתבו ברגע זה בשבילי: "הֲלוֹא-הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ,  הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ.  זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר-וָדֹר; שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ. "

     ועל מה, בעצם, נסובות כעת השיחות ביני לבין בניי, אם לא על זה – על סמכותי כאב למולם, על רצוני בהכי טוב בשבילם, על מידת אמונם בי ועל משאלתי למעט יותר שליטה עצמית ושקט מצדם.

     שב בשקט, אילן, אמרתי לעצמי. שב בשקט והאזן לאבא שלך. תמיד יש לך מה ללמוד גם ממנו. ואחרי כן האזן לעצמך.

     התיישבתי בכורסת הטלביזיה הישנה, עצמתי עיניים, עשיתי לעצמי טקס ניקוי קטן, עם חול לבן ואחרי כן עם אור, ואז נפתחתי לשמוע. ביקשתי עצה. הייתי בטוח שאשמע קול, שיגיד לי מה עלי לעשות.

     אבל לא שמעתי קול. ראיתי מראה. כמו שנאמר, במעמד הר סיני, "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת". ראיתי את עצמי יושב בבית שבחרתי בו, בקיבוץ תובל. ראיתי את עצמי מתבודד בו, ליד שולחן הכתיבה, מקליד מחברות ישנות, ממאות המחברות שאפילו לא הגעתי להקלידן עד הנה, שלא לומר לדעת מה כתבתי בהן. ראיתי את עצמי עומד מחוייך ליד השיש במטבח, מולי נשקף נוף גלילי מקסים, מבשל ומתרגש מעצם הבישול. ראיתי את בניי, מיכאל ודניאל, גבוהים בעשרה סנטימטר, זקופים ושזופים ובריאים למראה, חוזרים אלי ממשחקם בין בתי הקיבוץ ושביליו. ראיתי את עצמי גם נעצב אל לבי, מרגיש מבודד, ואז מתעשת, ויוצא מהבית לדבר עם חבר או חברה בקיבוץ, או יורד לשתות קפה בקניון 'ביג' בכרמיאל. ראיתי את עצמי קורא לצוות הפרמדיק של הקיבוץ, כשאני לא מרגיש טוב, וחברה דואגת לילדים. ראיתי הכול. וידעתי שזה המקום בשבילי, ולא שום מקום אחר.

     ואז חזרתי כול הדרך משם עד הנה. עפתי מעל נווה צדק, מעל תל אביב, ירדתי לאט, כמו מעל מפה טופוגרפית, בין גושי הבניינים שרחובות משסעים אותם, עד אל קוביית הכורכר הקטנה והאהובה, דירת הקרקע ברחוב כפר סבא עשרים ואחת, שבמשך שלושים שנה ראיתי בה את ביתי, והייתי בטוח שלעולם לא אעזוב אותה, עד כדי כך שציוויתי, בנוסח האחרון של צוואתי, להותיר בה את ספרייתי כמקום עבודה לסופרים.

     והבנתי שאכן, יכאב לי מאוד למכור את זכויות דמי המפתח בדירה הזאת, ויקשה עלי מאוד להיפרד ממנה. שאני חווה את זה כבר עתה כאובדן, ועלול להרגיש שזה אפילו סוג של התאבדות. של איבוד עצמי לדעת.

     אבל שזו הדרך היחידה שלי כרגע. שאינני יודע אם אני מכין בה את חיי או את מותי. אבל שזה מה שעלי לעשות. שאני צריך לוותר על כל מה שידעתי כאן, על כל מה שזיהיתי בתור חיי, בתור עצמי. שאני מחויב להיענות לקריאה הפנימית הזאת, לדחף העז הזה, לשנות ולהשתנות.

     אבא שלי איש יקר ואהוב. בזכותו אנחנו חיים, ובזכות זהירותו וכלכלת מעשיו בתבונה אנחנו שורדים כאן, במקום הקשה הזה. אבל אני נולדתי אחר, נולדתי ציפור בן חורין. ועכשיו, שוב, כמו מדי כמה שנים, מגרדות לי הכנפיים מתחת לשכמות, ואני חייב לפרוש אותן ולעוף מכאן, כמו שעושות ציפורים ועושים מלאכים. וכמו מדי כמה שנים, אני שוב נקרא לעשות את 'קפיצת האמונה שלי.' זו הקפיצה ההכרחית בחייו של אדם, המחויב לילך בעקבות גורלו, והוא חייב לקפוץ אותה, גם אם אין הוא יודע, ואין הוא יכול לדעת, אם הוא קופץ אל חייו, או חס וחלילה, אל מותו.

     דליה כבר כתבה על זה פעם. אמנם, הקפיצה שלה אינה הקפיצה שלי, וגם הנפילה שלה אינה נפילתי. אבל מילותיה מהדהדות בי כעת בעוצמה רבה.

אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה,
רק אלוהים לבדו יכול להרים אותו.
אלוהים מופיע אצלו באמצע הלילה,
ונוגע באיש ומפיג את ייסוריו.
אלוהים אינו מוחה את דמו,
כי הדם אינו הנפש.
אלוהים אינו מפנק את איבריו,
כי האיש איננו בשר.
אלוהים גוחן מעליו,
מרים את ראשו ומביט בו.
בעיני אלוהים האיש הוא ילד קטן, ילד קטן.

הוא קם בכבדות על ארבע ורוצה ללכת,
ואז הוא מרגיש שיש לו כנפיים, כנפיים לעוף, כנפיים לעוף.

אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה,
רק אלוהים לבדו יכול להרים אותו,
אלוהים מופיע אצלו באמצע הלילה,
ונוגע באיש ומפיג את ייסוריו.
עדיין האיש מבולבל ואינו יודע,
שנעים יותר לרחף מאשר לזחול.
אלוהים מבקש ללטף את ראשי,
אבל הוא מתמהמה,
הוא אינו רוצה להבהיל את האיש
באותות של אהבה.

אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה,
רק אלוהים מכיר את סוף הנפילה.

*

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

מודעות פרסומת

השאר תגובה