יומן החופש הגדול של מיכאל ודניאל, וגם קצת של אבא שלהם (62) – סיום. והתחלה חדשה.

בניה

     ה-1 בספטמבר הגיע סוף סוף, תודה לאל.

     הבוקר הילדים הקיצו בשש כהרגלם, ומרגע יקיצתם שאלו שוב ושוב, בקוצר רוח, מתי כבר נלך לגן, למפגש המקדים לשנת הלימודים.

     "זה רק בתשע בבוקר," אמרתי להם, "עוד יש לנו המון זמן."

     אבל הם היו כבר דרוכים מציפייה. הם רצו לראות את הגן החדש שלהם ולפגוש בחברים.

     לא פלא, אחרי חודשיים בבית הם, כמוני, כבר משתגעים.

     בדרך לגן עשיתי עבודה בדמיון מודרך. הרגעתי את עצמי, הקפתי אותנו באור, הזכרתי לעצמי שגן העירייה הזה הוא הרע במיעוטו, שהוא זמני, ושעוד חודשיים-שלושה כבר נהיה במקום אחר. כרגע עלי לשאוף לשיתוף פעולה עם הגננת ולאווירה רגועה.

     הגענו לגן כמה דקות לפני תשע בבוקר. היינו הראשונים בו. את פנינו קידמה הגננת החדשה, שהיא בעצם גננת מחליפה לחודשיים לגננת הקבועה, שצריכה לשוב מחופשת לידה, ועמה הסייעת שהם מכירים מן השנה הקודמת.

     עד שבאו עוד ילדים והוריהם שוחחנו קצת, ואחרי כן בנינו שלושתנו ארמון מקוביות עץ. עיסוק מרגיע לא רק לילדים אלא גם לי עצמי.

     מקץ שעה בגן כבר היה לכולנו מספיק. עוד הספקנו לבקר גם את הגננת של הכיתה המקבילה ולשבת איתה ועם הסייעת שלה. זו הגננת שקיוויתי שנהיה אצלה, והיא באמת מקסימה. הן יפת תואר והן אישה חכמה ומלאת לב. אבל מה לעשות, לא הסתדר לנו.

     יצאנו מהגן להדפיס טפסי שאילתא לטאבו ב'אופיס דיפו', לעשות קניות ב'סופר פארם' וב'ויקטורי,' ואז חזרנו הביתה ברגל, הכנסנו את כל הקניות למטבח – ונסענו להיפגש עם עמרי בן דודתי במשרדי הטאבו, בקריית הממשלה.

     זו הייתה הפעם הראשונה שבה נסעתי, בהדרכתו ובסיוע 'וייז,' אל תוך המנהרה התת-קרקעית המובילה אל חניון קריית הממשלה. נוחות הגישה לחניון, גודלו והמיידיות בה עליתי ממנו אל משרדי הממשלה הדהימה אותי. עד כה תמיד נסעתי לשם במונית, מחשש שלא אמצא שם חנייה. כעת הכול מסודר כול כך.

     מהטאבו חזרנו הביתה, ואחר הצהריים עלינו על המכונית ונסענו לחברינו אלי ואיילת, במושב בניה. היום התקיים במושב הפנינג של מתנפחים, מגלשות מים, לכבוד סיום החופש הגדול, והם הזמינו אותנו ליהנות מזה עם ילדיהם.

     מיכאל ודניאל לבשו מיד בגדי ים וניגשו לעמוד בתור למגלשות המים. אך מקץ שלוש גלישות הבינו, שהם הולכים ומתמלאים בבוץ – ליד כול מגלשה עמד נער מהמושב עם צינור מים והתיז מים על המגלשות ועל המתגלשים, וכך הפכה אדמת הכיכר במרכז המושב לאדמה שחורה בוצית – והבוץ הפריע להם. גם המוסיקה שהושמעה שם מן הרמקולים בעוצמה גבוהה הטרידה את דניאל, ושניהם ביקשו ללכת לאיילת ואלי הביתה.

     בילינו אצלם שעה ארוכה. אכלנו ארוחת ערב יחד, מיכאל ודניאל עשו שם אמבטיית קצף והתרחצו עם סבון קצף, שיחקו עם ההוקי-טוקי המשפחתי והתרוצצו בחצר, ואני ישבתי עם אלי ועם איילת, סיפרתי להם על מצב ענייניי בעולם ושמעתי את עצותיהם, והרגשתי שוב איך, ברגע שאנחנו נמצאים בתוך ישוב קהילתי, מלא ירוק ומוקף גדר, שהילדים יכולים להתרוצץ בו כאוות נפשם, מבלי שאצטרך לעמוד על המשמר ולדעת איפה הם בכל רגע – טונות, פשוט טונות של מתח יורדות ממני בבת אחת, ואני נרגע, נהיה נינוח ומשתחרר.

     זה הסימן הטוב ביותר לכך שאני צודק. שהמעבר שלנו צפונה ראוי ורצוי והכרחי. ושיעשה לנו טוב.

     לכן גם החלטתי להשכיר בהקדם את הבית הקיבוצי בתובל, מבלי לעבור אליו עדיין. לעלות אליו רק בסופי שבוע ובחופשות החג, לאפשר לילדים ולי לבלות בקיבוץ, להרגיש אותו, להתרגל אליו. כול זאת, בתקווה שעד אחרי החגים העניינים יסתדרו ונוכל לעבור דירה. ואם לא יסתייע, או-אז אחזיר את הבית לקיבוץ, אחרי שהיה לנו בו כמעין צימר לחודשיים, שבהם נעבור את חופשות החג בשלווה ובשקט מבלי לנסוע לחו"ל. אלא רק לגליל. וגם בהרבה פחות כסף.

     בינתיים, מחר הילדים יהיו כבר בוקר שלם בגן, עד 13.30 כהרגלי. ואני אוכל לעשות אימון כושר בשקט, ואחריו לנסוע לרכוש לי מחשב נייד חדש, אחרי שהרסתי את המחשב שלי בזה שאני שפכתי עליו כוס מים – ולספריית האוניברסיטה, כדי לעשות תחקיר, הדרוש לי להשלמת ספרי.

     מחר מתחילה שנת הלימודים של מיכאל ודניאל, ומתחיל החופש הגדול שלי. עד ראש השנה אני בחופש. עם סדנת ערב אחת בלבד בימי שלישי, וכל הבקרים פנויים לי וליצירתי ולספרים שאני עורך ועלי לסיימם. איזה כיף.

     החופשה הזאת כרוכה גם בסיום כתיבתו של יומן החופש הגדול הזה. כעת עלי לשוב לכתיבה יומית ברומאן הבא שלי, ובשירתי. ויש לי כמה רומאנים, כל אחד בשלב אחר של כתיבה, המחכים לי.

     אמשיך, כמובן, לכתוב בבלוג הזה, כפי שאני עושה מזה חמש שנים, בקצב של 2-3 פוסטים בשבוע. אך אל תצפו ממני כאן לכתיבה יומית. כעת עלי למקד את הכתיבה היומית שלי ברומאנים ובשירה.

     ומי מכם שהתמסר/ה או התמכר/ה לקריאת הבלוג שלי, הנה המלצה לקרוא משהו לגמרי אחר. משהו שנתקלתי בו במקרה, ברשת החברתית. יומן של אישה צעירה במשבר.

     קוראים לה ראומה בר. היא אומרת שזה לא שמה באמת. אבל מה שהיא כותבת חזק מאד, ונכתב לגמרי מתוך ההווה.

     לא יודע מה אתכם/ן, אבל אני כבר עוקב אחריה ומצפה לכל פוסט שלה.

     שתהיה לכולכם/ן שנת לימודים ו/או הוראה מוצלחת, ובעיקר שנת כתיבה וקריאה טובה. זיכרו – כתיבה וקריאה הן כמו כושר. זה משהו שעושים וצריך לעשות מדי יום. כשיש חשק וגם כשאין חשק. רק כך גם מצליחים להגיע למשהו.

     תודה לכם/ן על התמדתכם/ן בקריאת הבלוג שלי. נמשיך להתראות כאן פעמיים שלוש בשבוע, אבל עכשיו אתם פנויים גם לדרמות של א/נשים אחרים. כמו של ראומה בר, למשל.

     כול טוב ולילה טוב,

     אילן, מיכאל ודניאל.

 

מודעות פרסומת

השאר תגובה