רגע הכניעה – וזמן האיכות

     אתמול, בסדנת הבוגרים שלי, לימדתי את החברים על רגע הכניעה. זה רגע המתרחש, על פי רוב, בסוף המערכה השנייה של סיפור. הגיבור מבין בו, שאין לו עוד אופציות. כול האופציות נגמרו לו. הוא נקלע לייאוש גמור, לאפיסת כוחות, כמעט לאבדן. אבל דווקא שם, בלב הרגע הזה, הוא זוכה בהארה. הוא מבין את עומק הדילמה שהוא נתון בה, מכיר בזה שהיא בלתי ניתנת לפתרון במישור שפעל בו עד כה, ושעליו לשנות את תפיסתו את המטרה בשמה יצא לדרכו מלכתחילה, אם הוא רוצה להשיג את מטרתו בכול זאת.

     וזה בדיוק מה שמביא אותו להצליח בדרכו.

     המשלתי להם את הרגע הזה מחיי. סיפרתי להם איך השנה האחרונה בעיר בכלל, ובמערכת החינוך שלה בפרט, רוששו את כוחותיי, ייאשו אותי. איך העמסתי על עצמי עוד ועוד סדנאות כתיבה, אבל כמה שעבדתי לא הצלחתי לעמוד בתקציב החודשי שלנו, איך נעניתי בתחילה לדרישות המערכת העירונית, והתגלגלתי עם בניי באבחונים ובריפוי בעיסוק ובתרפיה משפחתית ועוד, עד שהבנתי שנקלעתי לדרך ללא מוצא. שהמערכת אוכלת אנשים כמונו לארוחת בוקר. שמזה היא מתפרנסת. וגם, שנגמרו לי האופציות. שאני לא יכול להישאר בעיר שאהבתי, במרקם החיים שזיהיתי כעצמי, כזהותי, כחיי. שאני חייב שינוי מסדר שני.

     ואז החלטתי לעזוב את הכול ולהתחיל מחדש. לוותר על כול הקליפות שזיהיתי אותן בתור עצמי. ההוויה העירונית שלי, הנווה צדקית שלי. להגיד תודה לכול וללכת למקום אחר וחדש.

     לקראת ראש השנה, או מיד אחריו, זה גם עתיד לקרות. אם הכול יסתדר לי כמו שצריך, את חודש החגים כבר נעביר בבית החדש שנשכור לנו, בתובל. והוא בית מהמם.

     אבל עד אז, היום חוויתי כניעה מסוג אחר. קטנה יותר. ארעית. אבל תקפה.

     שלשום נסעתי לרמת הגולן, להרצות שם במסגרת יום חשיפה של מרצים, ועוד באותו יום חזרתי הביתה, הלכתי למכון הכושר ואחריו לאספת הורים בגן. כול עוד אני כאן אני מכבד את הגן הזה.

     כתוצאה מכך, אתמול נרדמתי כבר באחת עשרה וחצי בלילה, אבל אחרי שבישלתי אוכל לכול השבוע. קציצות בשר במנגולד, דגי ברבוניה מטוגנים, עוף בתנור. ומכיוון שהגוף שלי מעיר אותי אחרי 4-5 שעות שינה, התעוררתי הבוקר בארבע וחצי בבוקר. קמתי, כתבתי דפי בוקר, ואז התיישבתי לערוך את הסיפור האחרון בקובץ הסיפורים שאני עורך, וסיימתי אותו. אחרי כן קמו הילדים והתחיל היום. לקחתי אותם אל הגן, הלכתי שוב למכון הכושר ועם שובי הביתה גם ניקיתי אותו וערכתי את השולחן לארוחת צהריים.

     משנת הצהריים הזאת היום קמתי חולה. מנוזל, עם כאב גוף, חלוש. מה שקרוי ביידיש חלושעס. לא יכולתי להזיז את עצמי יותר מכמה צעדים. בראותי כן, ביטלתי את המפגש השבועי עם המטפלת שלנו, והודעתי לילדים, שאני חולה, ולכן היום לא נזוז מהבית.

     בתחילה התמרדו, ניסו בכול כוחם לגרום לי לצאת לחברים, למרכז סוזן דלאל או לגן המשחקים. אבל אני באמת לא הייתי מסוגל לזוז מטר. ורק כאשר הבינו את זה, שאני נכנעתי, באופן נדיר ביותר, לחולשתי, קיבלוה אף הם. הם ביקשו את כלי העבודה שלי ושיחקו עימם בחצר, אחרי כן יצאו עם הג'יפ החשמלי והאופניים אל הרחוב, ואני ישבתי בו על כיסא, משגיח עליהם בעודם נוסעים הלוך ושוב ברחוב וגם למכולת, לקנות חלב ומשקה טרופי שהם אוהבים.

     אחרי כן מיכאל ביקש לצייר איתי, והביא חוברת של מנדלות וטושים אל השולחן בחצר. את חוברות המנדלה קניתי בחשש מסוים. ידעתי שהן גדולות עליהם בכמה מספרים. אבל רציתי שדניאל יתאמן בצביעת שטחים קטנים, מה שמיכאל כבר עושה מזמן. גם שאפתי להרגיל את שניהם לעבודה איטית, בריכוז, לשם השגת תוצאות.

     ישבנו שלושתנו בחצר, צובעים קטעי מנדלה. הראיתי להם איך כדאי לשמור על סדירות בבחירת האלמנטים לצביעה במנדלה, כדי לקבל ממנה את מלוא רבגוניותה.

     כשמאסו בזה, הוצאתי החוצה משחק מילים, המלמד קריאה וכתיבה. זוהי חפיסת קלפים עם ציור על כול קלף, ומתחתיו שם הדבר המצויר בו, באותיות דפוס. לקלפים מצורפות אבני פלסטיק ועליהן אותיות הא'-ב'. הילד צריך 'לכתוב' את המילה המופיעה מתחת לקלף על ידי זיהוי אבני האותיות וסידורן מתחת לקלף.

     מיכאל מיד החל במשחק. דניאל התמרד בתחילה. הוא טען שהוא יודע כבר לקרוא ולכתוב.

     "לא, דניאל, אתה עוד לא יודע לקרוא ולכתוב. אתה כותב בכאילו," אמרתי לו, "ואני רוצה ללמד אותך את זה. אבל אם תמשיך להתעקש שאתה יודע כבר, לעולם לא תלמד דבר. אז אני מציע לך שתצטרף למשחק שלנו."

     וכך היה. ואז קרה דבר מדהים. הוא זיהה אותיות וצירפן למילים במהירות הבזק. וזכה בשבחים, ולכן גם התמיד בזה עוד.

     ואחרי כן אכלנו, ועשינו אמבטיית קצף, במהלכה ישבתי לידם ושיחקתי איתם. דניאל הרכיב משקפי צלילה, אני השלכתי למים 'העמוקים' בובות קטנטנות של סמי הכבאי ומכוניות פצפונות, והוא צלל לעומק המים כדי להציל את הטובעים. מיכאל בזמן הזה הזליף אל פיו סילוני מים מסירת ההצלה של סמי הכבאי.

     אחרי כן נכנסנו למיטה עם הספר על השאלות הטובות. הערב, זה הערב השלישי ברציפות, קראנו בו. שלשום זה היה על האש, אתמול על השיטפון ומהותו, היום על השמש. כדי למקד אותם בהסבר ביקשתי מהם שיביאו מן החדר כדור משחק גדול וכדור קטן. ואז אמרתי להם שהכדור הגדול הוא השמש, והקטן הוא כדור הארץ, והראיתי להם איך כדור הארץ מסתובב מסביב לעצמו, וגם מסביב לשמש, וכך נוצרים היום והלילה ועונות השנה.

     אף על פי שהתעוררו משנת הצהריים קרוב לחמש, בתשע ורבע כבר נרדמו. ואני אמרתי לעצמי בסיפוק, שטוב שנכנעתי לחולשת הגוף הרגעית שאחזה בי, וכמובן הלכה והתפוגגה במהלך השהות בבית. שלפעמים טוב לעצור מ'מילוי המשימות' הביתיות וההוריות, ופשוט להיות איתם, להיות עם הילדים יחד, לבלות הרבה זמן יחד, ולגלות אותם מחדש.

     החבר'ה בתובל סיפרו לי, שהחורף שם הוא קשה מאוד. שאנשים פחות יוצאים מהבית. זה עורר בי דאגה סתומה. איך אמצא מה לעשות עם הילדים כול החורף בבית.

     הערב הדאגה הזאת נחלפה בחדווה. יש לנו המון המון משחקי קופסה, אנציקלופדיות, צעצועים ועוד. אני כבר יודע כמה כיף יהיה לנו ללמוד יחד דברים חדשים, להתנסות במשחקים עם חוקים שלא הכרנו, ובעיקר לבלות יחד, בבית חדש, גדול ומוסק בקמין עצים.

     אחר הצהריים הזה לימד אותי הרבה מאוד. שאני באמת לא צריך לחפש להם מדי יום חבר או תעסוקה מיוחדת. שהזמן הכי טוב שיכול להיות לנו כרגע הוא הזמן שבו נבלה יחדיו. או, איך מיכאל אמר הערב לפתע, מבלי שנישאל לגבי זה: "אני לא רוצה חברים. יש לי חברים בבית, את דניאל ואת אבא. וזה מספיק."

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

מודעות פרסומת

2 thoughts on “רגע הכניעה – וזמן האיכות

השאר תגובה