עומס ביציות בדרך השלום

     זה מה שקלטו עיניי העייפות מחלון המונית, שהובילה אותנו בחזרה מפסטיבל השירה 'מטר על מטר' בירושלים, לתל אביב. 'עומס ביציות בדרך השלום.'

     זה מה שקורה למשורר קשיש ועייף כמוני, שהראש שלו השתחרר והסתחרר לגמרי בפסטיבל השירה, ונוסע במונית עם הפצצה הגרעינית האהובה עלי, המשוררת אפרת מישורי, ובת זוגה, הקולנוענית דנה גולדברג. הנה קטע מספרה החדשה 'טינקרבל.'

40
הִתְגַּלְגַּלְנוּ לְאוֹתוֹ
מָקוֹם

עַכְשָׁו כֻּלָּנוּ יוֹשְׁבִים
כָּאן

עִם הַהִיסְטוֹרִיּוֹת הַמְשֻׁנּוֹת
שֶׁלָּנוּ

מְנַסִּים לְהָזִיז
רֶגֶל

מִבְּלִי שֶׁתּוּרַם עָלֵינוּ
יָד

*

     רגע מקודם לכן שוחחנו על גלי חום. סיפרתי להן שאכן, יש דבר כזה גלי חום אצל גברים, שאני את תקופת גלי החום כבר עברתי, ושהליבידו שלי הלך לטייל מאז ושב לבקר אצלי רק לפרקים. "יצאתי לפנסיה מהקהילה הלהט"בית והפכתי לאם כותבת," אמרתי להן.

     אז לא פלא שקראתי את כתובת האור הזוהרת על גשר לה-גארדיה, 'עומס ביציאת דרך השלום' כ'עומס ביציות.'  תודו שיש בזה שיר.

     אבל זה רק הסיפא של הסיפור.

     חברי גלעד מאירי, מחולל השירה, הזמין אותי להופיע גם השנה בפסטיבל השירה 'מטר על מטר' בירושלים. את הפסטיבל ערך יחד עם שי דותן, נועה שקרג׳י ורותם עטר. גלעד הציע לי להשתתף במשהו מוזר, הקרוי 'דייט שירה,' סדרת מפגשים חפוזים, כל אחד בן 10-15 דקות, מסביב לשולחן בית קפה ירושלמי, עם מישהו/י המעוניינ/ת לשוחח עמי על שירה.

     מפגשי השירה האלה התרחשו ב'נוקטורנו,' בית קפה מסעדה ירושלמי, הצמוד למרכז ז'ראר בכר. עוד השתתפו בהם חבריי רוני סומק, אפרת מישורי, דורית וייסמן, רבקה מרים ובני שבילי.

    הדרך לירושלים הייתה פקוקה, בשל סגירת תחנות הרכבת בתל אביב, ועוד ביום חמישי, בו מתחיל סוף השבוע. חלקתי את המונית עם המשורר רעואל שועלי, גבר בן שלושים וחמש, מסוקס, כחול עיניים וסטרייט, רחמנא ליצלן, אבל בן שיחה מלבב. הנה שיר קצרצר שלו מתוך ספרו החדש 'עורבא,' בהוצאת נמרוד של יותם ראובני:

*

הַמִּלָּה לֹא הָיְתָה בְּתוֹכִי

אֲבָל יָצְאָה מִמֶּנִּי

וְהִיא יָפָה לַגּוּף

שֶׁצִּפָּה לָהּ.

     כך, אפוא, כאשר הגענו לירושלים בקושי היה לי זמן להחליף בגדים ולהשתין לפני שהתחיל המפגש הראשון.

    עם בואי לבית הקפה קיבלו את פניי נועה שקרג'י ובת-שבע דורי-קרלייה, עוזרת ההפקה, שהראו לי את השולחן שלי במקום. לידו כבר חיכה לי עלם צעיר, בן עשרים ואחת, העושה את צעדיו הראשונים בכתיבת שירה, ובו-בזמן בתחומי יצירה נוספים. הוא שמע אותי לפני כשבועיים בדברים שאמרתי על תהליך הכתיבה בספריית 'בית אריאלה' בתל אביב, אז אמרתי, שהשיר שלי, 'התגלות,' הוא השיר הכי טוב שכתבתי, והסתקרן לדעת מדוע.

התגלות

הִתְגַּלּוּת בָּאָה, הִתְגַּלּוּת כָּבָה.

כְּמוֹ אוֹר. כְּמוֹ מַיִם. כְּמוֹ אַהֲבָה.

הַחַי הוֹלֵךְ וּמֵת. הַמֵּת הוֹלֵךְ וְחַי.

הַרְבֵּה תַּהְפּוּכוֹת יָדַעְתִּי בְּחַיַּי.

סֵדֶר הַדְּבָרִים רַק הוּא אֵינוֹ עוֹבֵר.

מַה שֶּׁהָיָה יִהְיֶה. מַה שֶּׁיִּהְיֶה חוֹזֵר.

הַכֹּל כְּמוֹ מִקֹּדֶם. מוּנָע בְּאַהֲבָה.

הִתְגַּלּוּת הוֹלֶכֶת. הִתְגַּלּוּת קְרֵבָה.

כ"א בתמוז התשמ"ז

     קראתי עמו את השיר שלי על מסך הסמארטפון שלו, וסיפרתי לו על השיר ונסיבות כתיבתו. כתבתי אותו בתוך תקופת האבל על מות בן זוגי הראשון, סער עפרוני, וכתבתיו על גב פנקס צ'קים בשפת ימה של תל אביב. הריתמוס של השיר הזה, לא פחות מתוכנו ומבנהו והחזרתיות שבו, לכדו את תנועת הנפש שלי בין אבל לבין התחדשות, בין אהבה אחת למשנהה, וגם בין מיתה ללידה, ולתורת הגלגול.

     השיחה עמו התרחבה לדיבור על לימוד תבניות חרוז, משקל ובית ומידת נחיצותו לכתיבת שירה.

     רק סיימנו התיישבה לידי אישה צעירה, ועמה צרור שירים שכתבה. שירי אהבה ותשוקה לנשים, כול שיר פגז. אף היא הראתה לי אותם על גבי הסמארטפון שלה, ואני, עם עט בידי, הצעתי לה תיקונים קלים על דפי המחברת שאני נושא אתי לכול מקום. היא כול כך הלהיבה אותי בשירתה, עד שהעלתה בי חשק להוציא מהדורה חדשה של 'גאים להציג,' אנתולוגיית שירה וסיפורת של הקהילה הלהט"בית. יש סיכוי שאתחיל לאסוף חומר לזה ממש בקרוב, בזכותה.

     אחריה באה להיפגש איתי עוד משוררת, שהחליטה לכתוב שיר מדי יום במשך שנה, ואז להפוך את שירתה לחלק מעבודה משותפת עם אמנית. סיפרתי לה, שיונה וולך עשתה את זה פעם עם עפרה צימבליסטה, ועודדתי אותה לעשות כן. אחרי כן קראתי כמה משיריה וערכתי אותם על תדפיס שהביאה עמה, ועבר מקודם לכן אצל חברי רוני סומק.

     אחרונים באו להיפגש איתי אב ובתו, הוא גבר כבן שישים חובש כיפה, שהיה שליח בארגנטינה, וכותב ספר על משפחתו בשואה, והיא אישה צעירה, המבקשת לכתוב ועוד לא מעזה. הזמנתי אותה לאחת מסדנאות הכתיבה הרבות שאני פותח תכף, ושוחחנו גם על ספרי רב המכר 'מעשה בטבעת' ועל הפרשה העגומה העומדת מאחוריו.

     בסוף הפגישות האלה עטתי על מנה מופלאה, שמגישים בבית הקפה-מסעדה הזה, המבורגר צמחוני העשוי מעדשים ירוקות ועוד דברים טובים, בתוך לחמניה, על הר של ירקות מוקפצים קלות ותפוחי אדמה חרוכים.

     ראשי היה סחרחר עלי. מרעב, אך בעיקר מעוצמת המפגשים וממה שהם הפיקו ממני. זה היה פשוט נפלא, חיבר אותי לחלוטין לעצמי, והזכיר לי את יכולותיי – ללמד משהו למישהו בכול רגע נתון, להיות קשוב לשירתו של אחר ולהתפעל ממנה וגם לערוך אותה ולתקן בה ניקוד בה-בעת.

     אמרתי לעצמי, שאני יכול להתחיל לקבל אנשים לפגישות עריכה פנים אל פנים, לפי שעה. וכך אעשה אחרי שנעבור לגליל.

     זה היה ערב נפלא. חזרתי הביתה מותש ומסוחרר מרוב שירה ומחשבות על יזמות שירה בגליל. אם לא די בכך, כול הדרך העירה שוחחנו אפרת, דנה ואני על החיים ועל הכתיבה, אפרת העניקה לי את ספרה החדש, ואני הענקתי להן את 'אוצר שירים' שלי.

     פלא שראיתי 'עומס ביציות בדרך השלום' בפנייה מלה-גארדיה הביתה? ממש לא.

    שיהיה לכם לילה טוב ועמוס ביציות, רבותיי.

מודעות פרסומת

השאר תגובה