החיים

%d7%93%d7%a0%d7%99%d7%90%d7%9c-%d7%91%d7%96%d7%9e%d7%9f-%d7%90%d7%99%d7%9b%d7%95%d7%aa-%d7%a2%d7%9d-%d7%90%d7%91%d7%90
דניאל בזמן איכות עם אבא, הבוקר, בחצר.

היום, לפי התכנון שלי, היינו אמורים כבר לפרוק ארגזים ולסדר את הבית החדש בקיבוץ תובל. תחת זאת, אנחנו עוד ממתינים, בבית שלנו בנווה צדק, עד שהעניינים יסתדרו ונוכל לנסוע מכאן. ובינתיים, כיוון שהחיים הם החיים, ברבע לשש העיר אותי מיכאל, באומרו שכואבת לו הבטן. נגעתי בו, ומיד ראיתי שהוא קודח מחום. קפצתי ממיטתי, מדדתי את חומו. 39.2.

מאז כבר עברנו הקאה אחת, שלשול, נר נורופן, אמבטייה קרירה עם מי קצף, טיול ברחבה של שדרות רוטשילד, כי דניאל כבר הבריא והיה מוכרח לצאת לשחק עם חברים. אז הוצאתי את עגלת התאומים מן המכונית, הושבתי בה את מיכאל, שינוח, שמתי עליה תיק עם מים ופרי, ויצאנו לשחק.

עכשיו הוא עם 39.4 ונר אקמולי, המסכן.

הוא שותה מים ברציפות, עם קשית מבקבוק. לאכול הוא לא מסוגל. אכין לו אורז לבן ופסטה בלי כלום לצהריים, ואתפלל שהווירוס הגועלי הזה ירפה ממנו מהר יותר מאשר מאחיו.

לדניאל לקח כמעט שבוע לצאת מזה, ועדיין יש לו הרבה מדי יציאות. נראה לי גם שהוריד במשקל. אבל הוא אוכל כסדרו, ושותה הרבה, כך שזה מנחם אותי.

על 'מינרלי' אין מה לדבר. הם מתעבים את זה. הבוקר בכיכר שמעתי מאימא אחת על תרכיז מינרלים אחר, שאריה מצויר עליו. אלך לחפשו בבוקר.

לא ייאמן עד כמה חוליו של ילד קשה לי. ממקד אותי בו. משכיח ממני את כול חרדותיי ומחשבותיי האחרות. רק שיבריא, רק שירגיש טוב.

ברגעים כאלה הכול מתגמד, ולמעשה נעלם מעיניי.

אמש, בתוך אי הוודאות והחרדה שהוצפתי בהן – מפני שההמתנה לפתרון העניין של דירתנו כאן כמובן קולעת אותי להיסוס, מחשבות וחרדות מיותרות לגמרי – התיישבתי בחצר, וקראתי לאחור דברים שכתבתי לעצמי לפני עשור ולפני חמש ולפני שלוש שנים. כבר בשנת 2007, למשל, ידעתי שאני מוכרח ילדים. הם נולדו חמש שנים אחרי כן. ואילו לקראת הולדתם, ואחרי שנולדו וגדלו קצת, הוצפתי בחרדות אחרות. הוריות.

אבל מלבד הקריאה בדברים שכתבתי לעצמי, התבוננתי בתמונותיהם ובסרטי הווידאו שלהם, מלידתם ועד היום. ראיתי סרטון שבו מיכאל זוחל ומושיט יד אל לונה, צוהל ו'מדבר' איתה בשפת תינוקות, ואיך דניאל עונה לו בצהלות שחוק; ראיתי אותם מורחים יחד גבינה לבנה על פרוסות לחם בכפות ידיהם, ליד השולחן במטבח, משחקים באל, ואחד מקומות, ועוד.

ראיתי, וידעתי – ההורות היא המעשה הגדול, האמיץ והחכם ביותר שעשיתי בחיי עד כה. לידה, המעבר מן העיר אל הכפר, והחרדה שהוא מעורר, קטנה בהרבה. ואם על ההורות אינני מצטער ולו לרגע, ומברך על כול רגע שהם בחיי, כך כנראה יהיה גם להבא, באשר לבנים, באשר לבתים, באשר לחיים.

אז שיתכבד הווירוס הזה וילך מכאן, לחפש לעצמו מקומות אחרים. פה לא מתרגשים ממנו יותר.

ולכם/ן, שתהיה שבת שלום וגמר חתימה טובה. אמן.

מודעות פרסומת

השאר תגובה