האידיוט, המצפה הדרוך ומושא החשק.

הימים והשעות האלה מורטי עצבים במיוחד. הראש טרוד באלף ואחת תוכניות. מה אסדר איפה, מה יחסר לי בבית החדש, מבחינת ריהוט ואכסון וכדומה, האם אספיק לרשום את ילדיי לגן בתובל כדי שיבלו בו כבר ביום שישי הבא, ומתי אבצע את כול הליכי ההעברה של חשבונות כאן ושם, ועוד ועוד מחשבות ותכנונים, ציפיות ופחדים. וזה מתיש ביותר.

אבל אני עיקש כמו פרד ויסודי כמו שור. שזה המזל שלי. אז אני ישן היטב, מקפיד על ארוחות מסודרות, עושה בכול בוקר כושר ולא מעמיס על עצמי יותר ממה שאני מסוגל לעשות בכול רגע נתון. ועם זאת, יש הרבה מה לעשות.

אתמול בבוקר אחרי הגן והכושר ירדתי לשוק, עשיתי קניות והכנתי עוף בתנור לעשרה ימים קדימה, גם לסוף השבוע הראשון בתובל. אחר הצהריים שיחקנו ברחוב עם ילדי השכנים ובלילה בדקתי עבודות והתחלתי את הגהות העימוד של שלושת כרכי השירה שלי. הבוקר, אחרי שהבאתי את הילדים לגן, הלכתי לכושר ומשם לסיבוב בנקים. אחרי כן מיהרתי הביתה, לפגוש סופר לישיבה האחרונה על ספר סיפוריו, תיקוני מחבר אחרונים בספר שסיימתי לערוך, ומיד העברתיו לעריכה לשונית. בו-בזמן ביקרו פה נציג של שח"ל, לתיקון ואיפוס מכונת השידור שלי (שזה דבר שהיה לי חשוב לדאוג לו לפני המעבר צפונה) ואיש בזק, שהביא לי ראוטר חדש (כי שידרגתי את מהירות האינטרנט שלי מ-15 ל-40 קמ"ש, או בחב"ש, או מגה, או מה שזה לא יהיה. אבל זה עובד היטב). ואחר הצהריים הילדים שיחקו אצל חבר מן הגן הגר בשכונה, בעודי מנקה את הבית לקראת שבת, הניקיון האחרון שאני עושה בבית הזה.

עם שובם אכלנו ארוחת ערב, קראנו סיפור לפני השינה, את 'מיץ פטל,' שדניאל בחר וטרח להוציא ממדפי הספרים, ואז גררתי אל מיטתי-מיטתם את פוף המלאגה, והתיישבתי לידם, זה הלילה השלישי ברציפות, כפי שהבטחתי להם שאעשה, כדי לעזור להם להירדם בשלווה.

זה התחיל שלשום, כשמיכאל ביקש זאת. אתמול הוא גם הסביר לי מדוע הוא מבקש שאשב לידם מדי לילה. כי יש לו חלומות רעים. ואני הרגשתי כמו אידיוט מושלם, שלא הבנתי עד כה, במשך חודשים ארוכים, כי ההשתוללות חסר הרסן שלהם בלילות, שגררה עמה תגובות איומות מצידי – בהיותי כבר מותש לגמרי, ורק רוצה שיילכו לישון ואני אוכל לפרוש לבדוק עבודות בחצר – הייתה דרכם לבטא צורך, חסר. צורך באבא שיישב לידם עד שיירדמו, בדיוק כפי שאילנה עושה כשהיא כאן, וכפי שהמטפלת המשפחתית שלנו הציעה שאעשה.

אז כבר שלושה ימים הם נרדמים בטוב. בשקט. וגם קמים ככה. כי החלטתי שמעתה ואילך לא רק הלילות, גם הבקרים שלנו יהיו הרמוניים. בלי דריכות, בלי תוכחות.

ואני מרגיש אידיוט לגמרי שלא הנהגתי זאת מקודם לכן.

התופעה הכי מעניינת ביומיים האחרונים היא שבחורים שרציתי נזכרים בי, מבינים פתאום שאני נוסע, יוצא מן העיר, מתרחק. זה מרגש אותי אך גם מבלבל עלי את דעתי לגמרי. למי יש בכלל זמן או כוחות לחשוב על דייטים, בששת הימים האחרונים לפני עזיבתנו את הבית ואת העיר.

ועם זאת, צריך להקשיב גם לגוף, גם ללב. ולו"ז זה דבר שניתן להגמיש, לכופף.

אבל אני חי את הרגע כרגע. יודע מה אני עושה מחר בבוקר. גן, כושר, נסיעה לאיקאה בראשון לציון, לקנות 20-30 קופסאות אריזה לניירת, כדי לארוז במו-ידיי את חומרי הכתיבה והעבודה ואת חומרי הארכיון שלי, לסדרם כיאות, כדי שייקל עלי להתמצא בהם בבית החדש, ושמיכת פוך רביעית, חדשה, שתשמש את אבא שלי, שעולה איתו צפונה, ובהמשך את האורחים שיבואו לבקר אותנו במקום היפה והקפוא הזה, על ראש הר גלילי.

"מה אני שמה בווייז?" שאלה אותי היום, ריקי, סגנית המנהל בסניף הבנק שלי. "זה לא שאתה מעניין אותי, אבל הילדים יחסרו לי. הרי אני הייתי מעורבת בבואם לעולם."

ריקי היא זו שאישרה לי את ההלוואה הבנקאית הגדולה, שעודני משלם, שאיפשרה את תהליך הפונדקאות. ואני לא שוכח לה את זה לרגע.

"פשוט קיבוץ תובל," אמרתי לה, "ואל תדאגי. את עוד תוזמני לחנוכת בית בהקדם."

"אני אבוא עם אילנה (סגנית המנהל הקודמת). היא כול הזמן שואלת עליך."

"כן, היא עברה איתי את התקופות הקשות באמת," (סגירת בית הקפה והמפולת שבאה בעקבותיו), חייכתי אליה. "שתיכן מוזמנות."

עד אחת עשרה בלילה עוד דיברתי עם עורכי דין, ובמקביל בדקתי את כול העבודות של תלמידיי, שהתווספו לאתר שלי עד הלילה. מחר תתווספנה עוד. מחר יום חדש.

טוב שיש לי שגרת חיים לקיים אותה ולהיצמד אליה. אחרת הייתי פשוט מתחרפן.

שיהיה לכם/ן לילה טוב.

מודעות פרסומת

השאר תגובה