The Point of No Return

מיכאל דניאל ופינו.jpg
מיכאל, דניאל ופינו, בשש וחצי בבוקר שבת, בקיבוץ תובל.

     יש רגע כזה, בחיי דמות, שהיא חוצה איזה סף, שאין ממנו חזרה לאחור. זה מתרחש כאשר היא מקבלת על עצמה, בסופו של דבר, אחרי התחבטויות, התנגדויות ו/או תקופת חניכה, את האתגר הניצב בפניה, וחוצה את הסף מן העולם הרגיל אל עולם ההרפתקה. זה הרגע המסמן את המעבר מן המערכה הראשונה למערכה השנייה בסיפור.

     לגבי דידי, הרגע הזה היה כאשר עלינו על מכונית, ב 17 בנובמבר 2016, ונסענו אחרי שתי משאיות הובלה, המובילות את כול תכולת ביתנו וחיינו מנווה צדק לקיבוץ תובל בגליל. אבל היום הייתה לי ההזדמנות להיווכח בכך, שהרגע הזה אכן תקף. ושאין לנו חזרה לאחור.

     בשל מזג האוויר לא נסענו אמש לארוחת שישי אצל סבא. הצטערתי על כך. לא התראינו כולנו יחד כבר זמן. אבל חששתי לנהוג עד לתל אביב בגשם העז שניתך אתמול במרבית אזורי הארץ. הבוקר, לעומת זאת, השמש זרחה מעל שמי תובל, ואני חשבתי לעצמי לקחת את הילדים לבילוי ראשון בירכא (אף על פי שכולם הזהירו אותי לא לעשות שם ביקור ראשון עם הילדים, בטח לא בשבת), או בפעילות שהתקיימה היום במעלה צביה.

     אבל אז התעוררו הילדים, והמשפט הראשון ששמעתי ממיכאל היה "אני מתגעגע לאילנה."

     השעה הייתה לפני שבע בבוקר. התקשרתי לאילנה ומיד אחרי כן לאבא שלי. הודעתי שאנחנו יורדים לתל אביב. אבא חשב, שאולי זה מוקדם מדי, להפגיש את הילדים עם אילנה, ועם הבית הישן שלנו, העומד כעת ריק. אבל אני נעניתי לתחושה הפנימית שלי, העמסתי הכול על האוטו, ונסענו.

     המפגש עם אילנה, ענת בתה והשכנות והשכנים היה מרגש. באופן מוזר, אך מובן בדיעבד, את המפתח לבית הישן שכחתי בתובל. כך שנמנעה ממני ומן הילדים חווית הכניסה לבית הריק. התארחנו אצל אילנה, הראינו לה את פינו, דניאל ואני קפצנו לשכנים בקצה הרחוב לומר שלום להם ולילדיהם. בעומדי שם, על מרפסת השכנים, הצופה לפינת לילינבלום-פינס ואל בית הקפה שהיה שלי פעם, שאלה אותי אילנה איך אני מרגיש.

     "אני מרגיש כאילו ירד מסך על חיי כאן. אין בי גרם אחד של געגוע," השבתי לה. והתכוונתי לזה.

     מקץ כשעה כבר נסענו לרמת השרון, לסבא. אכלנו וישנו שם בצהריים, שינה ערבה. בתחילה תכננתי שנישן שם הלילה, מכיוון שמחר, יום ראשון, אני מלמד בתל אביב – ואבא ייקח את המכונית שלי ויעלה עם הילדים השכם בבוקר צפונה, כדי להגיע בזמן אל הגן. אבל התעוררתי בשלוש בצהריים, והבנתי שאבא צודק, שאכן מוטב שנחזור לתובל והילדים יתחילו את הבוקר שלהם בביתם החדש, ולא בפרידה מאבא בעיר.

     וכך היה. בשבע כבר היינו חזרה כאן, בבית. והבית הוא תובל. ואני, הדבר היחיד שנותר לי לעשות הוא לשנות את הגדרת הכתובת בווייז של המושג 'בית', מרחוב כפר סבא 21 בנווה צדק – לקיבוץ תובל.

     זה כול כך ברור לי, שזה מדהים. תל אביב היא פרק עמוק, חשוב ומהותי בחיי, אבל בעברי. ההווה של חיי ועתידם קשור בתובל. עכשיו עלי להמשיך לפרוק ארגזים, לסדר כמה שיותר מהר את הבית, ולהמשיך בביסוס של שגרת חיינו כאן.

     והדבר הראשון שאעשה השבוע הוא מנוי בהולמס פלייס בכרמיאל. חברי פטריק, מן הקיבוץ, אצלו ביקרתי הערב, הציע שנרד יחד לעיר להתאמן. אין טוב מזה. כך אעשה בבקרים הפנויים שלי – ארד איתו להתאמן, אקח איתי חומרי עבודה וכתיבה, ואחרי כן אשב לי בבית קפה בכרמיאל, כמו שנהגתי לעשות באספרסו בר בתל אביב, ואעבוד להנאתי.

     ואם יתעוררו בי געגועים לתל אביב, הם יימצו באותם ימים שבהם אני מלמד בה ממילא. ודי לי בכך.

     שיהיה לכולכם/ן שבוע טוב.

מודעות פרסומת

5 thoughts on “The Point of No Return

  1. כיף גדול. בעלי גם מתאמן בהולמס פלייס אבל הוא לא משוכלל כמו שיש במרכז. כדאי לך לבדוק את מכון הכושר בבריכה – מנוי שם משולב עם בריכה מקורה ומחוממת.

  2. אילן, חוויות של עוקבת, ריטואל חיים, כל בוקר מחכה לי ליד המיטה כוס קפה שמלבינה הכינה לפני היציאה לעבודה. אני מתישבת במיטה לוקחת את הקפה פותחת את האיפון, תחילה מיילים, אחר כך פייסבוק.
    מדהימה אותי ההרגשה המיוחדת כשאני רואה שיש פרק חדש ביומן שלך, אני כל כך מעורבת רגשית, אני מתווכחת איתך, מסכימה איתך ומתנגדת, חושדת דואגת, אבל בעיקר אוהבת מאוד!!!!

השאר תגובה