זה לא אמיתי. או שאולי דווקא כן.

     לפני כמה דקות, כשדשדשתי מן הסלון אל חדר העבודה שלי, נתקפתי בתחושה הזאת. שזה לא אמיתי. לא יכול להיות שאני, שתמיד התפארתי בזה שחיי מתחוללים בטווח של 300 מטר – בין הבית בנווה צדק לבין מכון הכושר אנרג'י במגדל שלום, שוק הכרמל ו'בית איילה,' שאני מלמד בו – לא גר יותר בתל אביב, בבית שלנו בנווה צדק, אלא בגליל המערבי, בתובל. לא יכול להיות שאני גר בבית של שבעה חדרים במקום שלושה, ב-185 מ"ר במקום ב-75. לא יכול להיות שאני, שכמהתי כול כך לנוף של שדות ועצים וירקות (בפתח ובשורוק), שהיה חסר לי כול חיי בעיר, עצרתי היום עם הילדים, בדרך לגן, בשבילי הקיבוץ, הבטתי מסביב בעצים ובשיחים הירוקים, חלקם פורחים, פרשתי ידיי ואמרתי להם, תראו איזה יופי כאן.

     לא יכול להיות שביליתי בבית יום שלם מבלי לצאת מן הקיבוץ, אפילו לא לכושר. לא יכול להיות שרק ישבתי לקפה עם דוידי, ואחרי כן עם ההגהה האחרונה של 'שירי הטארוט', והגהת כיתובי הכריכות האחוריות של 'על מהותו של הג'סטין' ושל 'ספר התמורה,' שלושת כרכי השירה שלי, שתכף יורדים לדפוס. לא יכול להיות שכול מה שעשיתי היום זה סיר ענק של מרק כתום לעשרות מחברי הקיבוץ שיבואו הנה מחר, להדלקת נרות, סידרתי ארבע כונניות של ספרי ילדים, כול ספרי הילדים בבית, שחיפשתי קצה שיר שחסר לי – ופרמתי עוד שלושה ארגזי ארכיון, מוצא בהם כתבי-יד ששכחתי מקיומם.

     לא יכול להיות שבילינו חצי ערב במופע חלילים בחדר האוכל, בחסות המועצה האזורית משגב, ואחרי כן בבית, בהדלקת נרות אינטימית, רק שלושתנו, בארוחת ערב ואז באמבטיה ובסיפור לפני השינה. והכי לא יכול להיות זה, שבמקום לבדוק עוד עבודות של תלמידיי הערב, או לחזור לתיקונים האחרונים ברומן החדש שלי, הרגשתי שאני עייף וקר לי, ואין לי כוח לכלום, אז הדלקתי תנור ספירלה מול הרגליים וישבתי מול הטלוויזיה, עם חצי מהתוכנית 'דה וויס,' פרק שלם מ'לצביקה יש בעיה' ועוד מהדורת חדשות של ערוץ 10. לא יכול להיות. אני הרי לא רואה בכלל טלוויזיה. אז מה קורה פה, האם אני זה אני?

     מסתבר שכן. מסתבר שזה יכול להיות. שיכול להיות שאני יושב כעת מחייך למול המסך בכותבי את כול אלה, רגע לפני שאעלה לחדר השינה שלי, בקומה השנייה, ואלך לישון. מחר יום ארוך, יום של הכנת סופגניות ולביבות רגילות וטבעוניות להמון חברים מן הקיבוץ, ניקיון הבית וסידורו לאירוח. מחר גם יום שבו ארצה לקחת את ילדיי  מוקדם מן הגן, שישנו איתי צהריים, כך שלא יהיו משוגעים-למחצה, כמו מדי יום, מאז ניטלה מהם שנת הצהריים, ויהיו נחמדים לאורחים.

     כן. זה כנראה יכול להיות. זה לא חלום, למרות שלרגעים זה עוד מרגיש לי ככה. שעשיתי את הצעד המטורף ביותר בחיי, ואני שליו ונינוח ומחויך כפי שלא הייתי אף פעם. זה כול כך מוזר.

     קילפתי מעלי את חמישים ושבע שנותיי בעיר כמו שמקלפים מסכה. נשארתי אילן, שיוצא לחצר לקטוף כמה עלים של מרווה טרייה להוסיפם למרק, כדי להעשירו בטעם מעקצץ. נשארתי גם זה, שמביט על הכול באופטימיות – על הירידה בהכנסה, העליה בהוצאות (הגן), תהליך הקליטה שעוד לא התחלתי בו – ויודע שהכול יהיה בסדר. שהכול יסתדר. שאנחנו במקום הנכון.

     חשבתי על עצמי הרבה דברים בעבר. דבר אחד לא חשבתי, שעוד אצליח אי פעם גם להפתיע את עצמי ככה. במעבר לתובל, באושר שמציף אותי מן הצעד הזה, בתחושת השלמות.

     וזה לא שהכול בסדר, או שהכול פתור. דניאל התפרץ היום בגן, כשניסו למנוע ממנו משהו, ומיכאל מאבד מדי ערב את השליטה העצמית שלו. וזה לא קל. אמש, כששכבנו לישון, שאלתי אותו, "תגיד, מיכאל, נעים לך שאני כועס עליך וצועק עליך כול כך? למה אתה לא מפסיק להשתולל כשאני מבקש ממך?"

     "כי אני קם מאוד מוקדם, כשעוד חושך," השיב לי הילד החכם הזה, "ואז, בערב, המוח שלי כבר משתולל ואני לא יכול לעצור."

      אז נשקתי לו, ואחרי כן ירדתי למטה כדי להביא לו משהו שחסר לו, ומלווה אותו בשנתו. וכשעליתי למעלה ניגשתי למיטה שלו, בחושך מוחלט, בטוח שהוא כבר ישן, אבל אז הבחנתי בזה שהוא מושיט אלי את ידו, כמעט מתוך שינה, בוטח בזה שאביא לו את אשר ביקש.

      ואני ידעתי שזו הבעת האמון הגדולה ביותר שיכול היה לתת לי. שהוא יודע שאני איתו, ובשבילו, ויהיה בסדר. שהכול יעבור בשלום. שיהיה טוב. או, כמו שאמרה לי הבוקר הסייעת הוותיקה בגן, אישה מיוחדת – יש לך ילדים מקסימים, והם מתקדמים מאוד.

      אז כן, אני עוד זקוק להדרכה הורית, ומחפש אותה, כי תמיד יש מה ללמוד בנושא ההורות, וצריך לבסס לי כאן פרנסה, ולהתגבר על בית ענק, מלא בילדים ובחבריהם וחברותיהם ובבעלי חיים, ובהמון כביסות וטרדות. ואני צריך לעשות את כול זה תוך כדי שמירה על חיי כמורה וכהורה, כסופר וכגבר. אבל אני אעמוד בזה, כי המקום הזה מאיר פנים כול כך, והצוות החינוכי כאן נותן לי תחושת ביטחון.

     ועל כן אני יכול רק להודות לכל מי שהיקשה עלי את החיים בשנה שעברה בעיר. המערכת החינוכית העירונית, הניסיון לכפות עלי הפרדה של התאומים ולסמן אותנו כבעייתיים. תודה רבה לכם. באמת. מקרב לב. הייתם קרש הקפיצה הקוואנטי שלנו מעבר עכור להווה זוהר. בזכותכם זכינו בחיינו מחדש. אז באמת ובתמים, מקרב לבי, תודה. אתם עשיתם את תפקידכם. ואני את שלי. ותודה לאל שעמדתי על שלי, התחרפנתי מכעס, ואז קמתי ועשיתי את המעשה הלא-ייאמן הזה, עזיבת כול המוכר לי בתור חיי – והמעבר הנה. באמת תודה.

      שיהיה לכם/ן לילה טוב.

מודעות פרסומת

השאר תגובה