שני חתנים עם חולצות לבנות ובושם של זקנים

יום החברות.jpg
מיכאל ודניאל, הערב, רגע לפני הכניסה למסיבת החברות בגן.

הרוח הנושבת כאן כעת עזה ומהירה. על פיה, החורף אכן יחזור אלינו במהרה. זה מוזר, כי היום היה כאן חם, כמעט אביבי, ובדרכי חזרה מפינת המחזור (פח, בשבילכם), בקושי התאפקתי מלצעוק באמצעות סטטוס קצר בפייסבוק "איזה כיף לי! אני גר בגליל! בתובל!". עד כדי כך היה הבוקר יפה כאן.

עכשיו שניהם ישנים אצלי במיטה, מחמת הרוח. היא כול כך חזקה, שהיא שורקת בפסגת ההר, מזיזה בכוחה את העצים והשיחים מסביב, ושורקת בין הבתים. מיכאל ודניאל התקשו להירדם במיטותיהם עם הרוח הזאת, ולכן עברו אל מיטתי.

ואולי התקשו להירדם לא רק מחמת הרוח, אלא מחמת ההתרגשות. הערב, מחמש וחצי אחר הצהריים עד שבע וחצי, הייתה להם מסיבה של גדולים בגן. בלי ההורים. רק הילדים.

זו הייתה מסיבת חברות, סיומו של תהליך חינוכי שעברו בגן בתקופה האחרונה. הם צברו מעשים טובים בצורת גולות בבקבוקים, דיברו הרבה על חברות ועל ערכים, ובימים האחרונים התכוננו למסיבת החברות – אפו עוגה, קישטו את הגן בשרשראות ובמיני קישוטים.

מכיוון שהיו צריכים להיות כל הערב בגן, לקחתי אותם כבר בשתיים בצהריים הביתה. שיישנו צהריים, ולא יגיעו למסיבה מרוטים ועצבניים. הם ישנו היטב, וכשקמו עשיתי להם מקלחת והלבשתי אותם בבגדים החגיגיים שבחרו בעצמם – ג'ינסים עם חולצות לבנות ועליהם סווטשירטים.

"אבא, אני רוצה בושם," הפתיע אותי מיכאל.

"אז גש לארון שלי ותבחר," השבתי לו בחיוך.

מכול הבקבוקים בארון בחר בקבוק בושם כהה, שריחו עמוק ומזקין. אין לי מושג מה שם הריח הזה. אבל זה ריח שאף אני עצמי לא משתמש בו. אך מכיוון שבו בחר, הזלפתי אותו עליו ועל דניאל.

כך, אפוא, יצאו לי מהבית שני חתנים חתיכים, אבל מדיפים ריח בושם של בית אבות.

לא נורא. העיקר שנהנו. הם רקדו בגן זומבה, שיחקו ב'חבילה עוברת' ובמשחקי חברה נוספים, זללו את העוגה שהכינו ואכלו שם גם ארוחת ערב. כשבאתי לקחת אותם מן הגן הם היו כול כך מאושרים מן המסיבה, שדילגו שניהם כול הדרך מן הגן אל המכונית.

אבל זמן קצר אחרי שבאנו הביתה כמעט ונרדמו לי על שולחן האוכל.

מדי שנה, כשמתקרב יום המשפחה, שירש את יום האם, אני, כמו כול חבריי ההומואים, שהם אבות לילדים, נכנס לכוננות ספיגה. גם השנה יזמתי שיחה מוקדמת עם הגננת, לגבי יום המשפחה. אמרתי לה, שאשמח לדעת מתי היא מתכננת את זה, כדי שאביא לה ערכת צביעה והדבקה שפיתחה עמותת האבות הגאים, במיוחד בעבור גני הילדים שילדינו מתחנכים בהם.

"אנחנו בכלל לא חוגגים בגן את יום המשפחה," חייכה אלי, "אני לא מייחסת לזה חשיבות." אבל אז סיפרה לי על התחליף שהמציאה – יום החברות.

אתם מבינים? במקום להיאבק על האופן שבו מחנכים את הילדים למושג המשפחה, כאן יש לי משהו אחר לגמרי. גן שמדבר עם הילדים על הדדיות, על חברות ועל חיים יחד.

רק בשביל זה היה כדאי לעבור מתל אביב לתובל.

וכשסיפרתי היום לרכזת הגיל הרך בקיבוץ, שאבא שלי כיסח אותי על כך, שהוצאתי אתמול את הילדים מן הגן מוקדם, פשוט כי יכולתי והתגעגעתי אליהם נורא, אחרי ימי העבודה הארוכים שלי בתל אביב, היא אמרה לי "אז תרגיע את אבא שלך. הילדים האלה הם שלך, ואם אתה, ההורה שלהם, מרגיש שהם זקוקים לזמן איתך, מתגעגעים אליך, או אתה אליהם, זה ממש בסדר גמור שתוציא אותם מוקדם מן הגן."

בחיי שרציתי לנשק אותה על כך.

לא פלא שאבא שלי אמר לי השבוע, שרואים את השינוי שחל בנו כאן לא רק על ילדיי, אלא גם עלי. שאני הרבה פחות מתוח.

"ברור, אבא," אמרתי לו, "כול האנרגיה שהייתה מופנית בעיר לחשש, לחרדה ולמאבק עם גן העירייה התפנתה לדברים אחרים."

רק בשביל זה היה כדאי לעבור מתל אביב לתובל.

וגם בשביל האנשים והנוף והאוויר והרוח. וגם בשביל פרץ האנרגיה האדיר שלי כאן.

שיהיה לכם/ן לילה מוצלח.

מודעות פרסומת

2 thoughts on “שני חתנים עם חולצות לבנות ובושם של זקנים

  1. קראתי בשקיקה כל מילה. אשריך שיש לך את שני הילדים המקסימים האלה, ואשריהם שאתה אביהם, ואשריכם שאתם חיים במקום נפלא שכזה ובתוך חברה פלורליסטית ומכבדת

השאר תגובה