אנחנו (באמת) זן נדיר

    לקורין, באהבה

     את השבת האחרונה העברנו בשמחה גדולה. ביום שישי בערב נסענו למושב כנף ברמת הגולן, לארוחת ליל שישי אצל רועי ונאווה, בת דודי, עם ארבע בנותיהם (מתוכן שתיים תאומות). להזכירכם, נאווה ורועי הם הכוח המניע מאחורי המעבר שלנו צפונה, ובסופו של דבר לקיבוץ תובל. כל הרעיון עלה בביקור אצלם, בראשית יולי, לא ייאמן מה עברנו מאז.

     זה התחיל בארוחה, המשיך בהבטחה לגור חתולים מן ההמלטה הקרובה – כי חתול בבית עוזר נגד הנחשים, שתכף יגיחו ממאורותיהם, עמוסים בארס שאגרו בגופם כול החורף – ונגמר בקריאה לילית בטארוט, בפעם הראשונה מזה שנים שהסכמתי לעשות זאת בעבור מישהו אחר, זולתי. אני פשוט עושה את זה טוב. וזו אחריות גדולה.

     למחרת, שבת בבוקר, הייתה כאן שבת שמשית. קמתי מוקדם, ניקיתי את הבית ונעמדתי מול השיש לבשל. הזמנתי זוג חברים שלי, שגם להם יש תאומים וגם הם עשו את המעבר מתל אביב למשגב, לביקור ולארוחת הצהריים. בעודי עומד ליד השיש אמרתי בלבי, שהיה נחמד אם גם זוג חברים נוסף שלי יבוא לבקר עם תאומיהם.

     כמו שזה קורה אצלי, כשאני מכוון, מקץ פחות משעה הם התקשרו ושאלו אם הם יכולים לקפוץ. צהלתי על המהירות שבה עבר אליהם הרצון שלי בחברתם – ומיד נעמדתי לערוך את השולחן ל-11 איש, מתוכם חמישה מבוגרים, כולם אבות גאים, וילדיהם.

     היה פה כיף גדול. בישלתי חריימה טריפוליטאית חריפה ביותר, שניצלים, תפוחי אדמה מטובלים בתנור, קינואה עם כול מיני תוספות שהמצאתי בן-רגע (גבעולי ועלי סלרי קצוצים, אגוזי מלך, ושן שום אחת, מלבד כף אבקת מרק, פלפל ומלח), הפשרתי מרק עוף, שתמיד ישנו אצלי במקפיא – ואפיתי עוגת תפוחים נהדרת, של ניקי ב., כמובן. הילדים שיחקו ורבו וקפצו לגן המשחקים בתובל, ואנחנו שוחחנו, מתלוצצים על כך, שאנו חלוצי ההתיישבות של אבות גאים בגליל.

     היום התחיל שבוע החופשה הכמעט מלא שלי (מלבד שיעור ביום שלישי בערב). זה שבוע מיוחד, בו ייצאו מהדפוס גם שלושת כרכי השירה החדשים שלי. וזה נורא מרגש. אבל כדרכי, אני לא נותן להתרגשות מספר אחד לעכב את כתיבתו של הספר הבא. לכן, תכננתי לעשות השבוע מדי יום כושר בהולמס פלייס כרמיאל, ואז לשבת לכתוב פרק נוסף ברומן הבא שלי, ב'ארומה.'

     אז אמנם, ירדתי לכרמיאל. אבל בדרכי אליה הייתה לי הודעת אס.אם.אס מן העורכת שלי, נעה מנהיים, שבישרה לי כי סיימה לערוך את ספרי הבא, "אשת הפיראט היהודי," (נו טוב, כבר הגיע הזמן לגלות לכם את שמו ולחשוף את תוכנו בפניכם/ן:)) שיראה אור במאי אי"ה, בהוצאת כינרת זמורה, אבל שכדאי שניפגש, כי יש לה עוד כמה הצעות לשינויים.

     "בואי נדבר בטלפון," סימסתי לה, "אין טעם לבזבז זמן עד שניפגש. נותרו לי בדיוק שבועיים לחופשת הסמסטר."

     בלבי אמרתי לעצמי, שאני חייב בכול זאת לכתוב היום פרק נוסף ברומן הבא, כי ברור לי שמרגע השיחה עם נעה אצלול שוב לרומן הקודם.

     וזה בדיוק מה שעשיתי. כתבתי פרק לספר הבא, ואחרי כן עסקתי ביחסי הציבור לספריי ולספרי המשוררות שאני מטפל בהן, וספריהם רואים אור ממש עתה: גילה ברסקי/נוף חסר זיכרון ואורנה גאון רוזנבלום/חשוקה.

     נעה תפסה אותי בעודי עורך קניות ב'שופרסל.' לא המקום האידיאלי לשיחה עם עורכת ספרי. ואחרי השיחה גם שלחה לי את הקובץ של הספר, עם הערותיה. אבל מעבר להצצה ראשונית בו לא נגעתי בו. התאפקתי. זה יחכה למחר, השבעתי את עצמי. היום מוקדש לילדים.

     האיפוק הזה מצריך משמעת רבה. שלא לדבר על הספרים שאני עומד באמצע עריכתם או קריאתם לחוות דעת. אבל כשאני צריך לסדר לעצמי סדר עדיפויות, אני עם משמעת ברזל.

     בשעה ארבע נסעתי במכונית לקחת את הילדים מן הגן, והפתעתי אותם בבשורה, שאנחנו יורדים לכרמיאל. קבעתי להם תור אצל רופא הילדים (בשל בעיות מינוריות – אדמומית קלה בעין של מיכאל, גירוי בעור אצל דניאל), אבל לפני כן – ניסע לחנות הצעצועים, שמזמן הבטחתי להם שנגיע אליה.

     החנות, השוכנת במדרחוב מאחורי הקניון הישן, היא חלל קסום, שכרגע גם מלא וגדוש בתחפושות ובאבזרי פורים. הילדים הסתובבו שם נלהבים, ובחרו עוד ועוד מתנות לעצמם. בקושי הצלחתי לעצרם מזה. יצאנו משם עם שני רובים, שכול כוחם בנקישת הנקר על התוף, שני אקדחי פיקות (כי היה לי דחוף להכיר להם את עניין הרעש של פורים, בזהירות כמובן!), שתי קשתות וחיצים מפלסטיק עם ואקום בקצותיהם ותחנת עבודה אחת של איזו דמות מסדרות הילדים, שאינני זוכר את שמה. כמעט 300 שקל. אבל מה זה לעומת ילדים מרוצים? (ואגב, בי נשבעתי, אני לא בעניין חינוכם למלחמות. הם פשוט בנים. מאצ'ואים קטנים. בחיי).

     כשהגענו הביתה הפתיעו אותי כשהתחילו פתאום לשיר את שירה של קורין אלאל, 'אנחנו זן נדיר.'

     "איפה שמעתם את השיר הזה, בגן?" שאלתי אותם. הם הנהנו. "בואו אשמיע לכם אותו דרך הטלפון, בטלוויזיה," הצעתי להם.

     רק הקרנתי את קורין שרה את השיר הזה עם הגיטרה שלה, בצעירותה, הם התחילו לרקוד. והם סירבו לשמוע כול שיר אחר מלבד עוד ועוד גרסאות שלו. אז השמעתי להם את יהודית רביץ עם השיר הזה, ואת קורין ואת סי היימן יחד ולבסוף הקרנתי בפניהם את בני הנעורים של ארגון הנוער הגאה איגי שרים את השיר, ורוקדים לפיו באופן מרגש ומופלא.

     בשלב הזה כבר כמעט בכיתי. לא רק משום הופעתם המרגשת של בני איגי, אלא מפני שמיכאל ודניאל רקדו את השיר באופן מפליא, עם המון תנועה, ושמחתם הייתה כה מדבקת, עד שגם אני פרצתי במחול יחד איתם.

     אם מישהו מבני/ות תובל עבר ברחוב שלנו, ייתכן שחשב שירדתי מהפסים. גבר, בעל בעמיו, חבוק בסוודר, מחולל בתנופות ידיים משונות למול חלון המטבח.

    אבל זה היה כיף גדול, שגם לימד אותי משהו. מעתה והלאה, מדי שבוע ארד עם הילדים לאחר צהריים אחד לבילוי בכרמיאל או במקום אחר. אני יורד לתל אביב פעמיים בשבוע, והגם שאני רק בא ללמד בא, זה בכול זאת מאוורר אותי קצת. הם, לעומת זאת, נמצאים כאן כבר שלושה חודשים, ויצאו מהישוב רק פעמים ספורות, בעיקר למפגשי משפחה. כול שאר הימים הם מארחים אצלנו חברים, או מתווכחים ביניהם. דניאל זקוק תמיד לחברים, ומדי יום חייב גם לראות את לינור, בת השכנים, חברתו הטובה, ואם תשאלו אותי גם כלתו לעתיד. ואילו מיכאל נטרד מן הרעש, וזקוק לשקט. וזה מייצר אצלו לא מעט לחץ, כפי שבא לידי ביטוי במהלך האירוח שלנו כאן, בשבת האחרונה.

     אז אחר צהריים אחד של זמן איכות ובילוי עם אבא, זה רעיון נכון ונחמד.

    עכשיו נותר לי לראות אם כבר הבשילו דיים כדי לראות סרט שלם יחד. אם זה יקרה זה בכלל יהיה נהדר.

    וזהו זה. ממחר אני נוטש את האסיר היהודי שלי, שעוד לא ברור לי אם הוא כותב מחזה או רומן – וחוזר לעוד שבוע-שבועיים במחיצת הפיראט היהודי ואשתו.

     ככה זה כשיש משפחה גדולה:)

     שיהיה לכם שבוע טוב. שיהיה לכם חם.

מודעות פרסומת

השאר תגובה