על השיבולת ועל הסיבולת

על הטרמפולינה

     באחד משיריו היפים, "שיבולת מתהילים ס"ט," כותב אמיר גלבע:

אֲנִי שִׁכּוֹר אוֹתָךְ, שִׁבֹּלֶת.

אֵין מַעֲמַד לְרַגְלַי.

אֲנִי נִשְׁטָף בָּךְ,

כִּי עָדֵךְ בָּאתִי בַּמַּיִם.

כָּל אֲשֶׁר לֹא גָּזַלְתִּי

אָשִׁיב לָךְ וּלְחוֹרְפַי,

אַךְ הוֹשִׁיעִינִי נָא

מִטִּיט הַיָּוֵן

וּמִמַּעֲמַקֵּי הַמַּיִם.

אֲנִי אָמַרְתִּי לְשִׁירֵךְ

וּגְרוֹנִי נִחַר.

כִּי הָיִיתִי לָךְ נָכְרִי

כְּמוֹ מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי.

אֲנִי עָנִי וְכוֹאֵב,

יוֹדֵעַ אִוַּלְתִּי וְאַשְׁמוֹתַי,

אַךְ שִׂיחֵךְ בִּי כָּל הַיּוֹם

עִם יוֹשְׁבַי שַׁעַר

מְכַסֶּה כְּלִמָּה פָּנַי

כְּמוֹ נְגִינוֹתַיִךְ לַיְלָה

עִם שׁוֹתֵי שֵׁכָר.

אֲנִי שִׁכּוֹר אוֹתָךְ, שִׁבֹּלֶת,

אֵין מַעֲמַד לְרַגְלָי.

הוֹשִׁיעִינִי גַּם כִּי תְּסַחְרְרִינִי

עַד בְּלִי דַּי.

אַךְ אַל נָא תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה

נֶגְדָּהּ-נָא לְכָל צוֹרְרַי.

*

כעת, קצת אחרי שהבנים נרדמו במיטותיהם, עלו בי לפתע שלוש שורות הפתיחה של השיר הזה, שלמדתיו בשנה הראשונה באוניברסיטה, כנראה מידה ומפיה של המורה הנפלאה שהייתה לי אז ליסודות השירה, לילי רתוק.

מי שאינו מכיר את אהבתו של אמיר לצימודי לשון, ולא יטריח את עצמו לתהלים ס"ט, לא יבין את השיר הזה. אבל בתהלים כתוב 'שיבולת מים,' והכוונה היא למערבולת עזה. דוד המלך מדמה בפרק זה בתהלים את מצבו לאדם טובע, שהצלתו היחידה היא אמונתו באל: "לַמְנַצֵּחַ עַל-שׁוֹשַׁנִּים לְדָוִד. הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד-נָפֶשׁ. טָבַעְתִּי, בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד; בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי-מַיִם, וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי. יָגַעְתִּי בְקָרְאִי, נִחַר גְּרוֹנִי: כָּלוּ עֵינַי מְיַחֵל לֵאלֹהָי."

מזמורו של דוד הוא תחינתו של אדם נואש לעזרה מאלוהיו, ואילו שירו של אמיר האהוב והמת הוא שירו של אדם החי בעולם ללא אל, משורר השר את שירתו, המזדנזנת עם אויביו. זהו שיר לירי וארס פואטי בעת ובעונה אחת. ניתן להסב אותו על אישה, על אהובה, וניתן לקראו כשיר על שירתו.

השורות האלה עלו בי מרוב עייפות ועוררות כאחת. עוררות של ערב חג, עייפות הנגררת מן הימים שלפניו.

עבדתי קשה בתקופה האחרונה. כרכי השירה, העריכות הנשנות לרומן החדש שלי, 'אשת הפיראט היהודי,' יחסי הציבור לספריי וגם לספריהן של המשוררות שערכתי, גילה ברסקי ואורנה גאון-רוזנבלום, וגם העבודה על שני ספרים שעוד לא סיפרתי לכם עליהם – ספר שירים נפלא של חברתי, סיגל אשל, וספר שירי ילדים יפהפה של חברתי מרסלה לונדון, עם ציוריה המרהיבים של חברתי הילה חבקין. ואני מדגיש שהן חברות, כי כך אני עובד על ספריהן. מתוך אהבה גמורה.

ובתוך כל זאת, הפרנסה, העבודה, הטיפול בילדים.

בתקופה האחרונה הבנתי משהו. שיכולת ההכלה, הסיבולת הרגשית, היא יכולת אלסטית. במשך חמש שנות הורות, גם אדם קצר רוח כמוני לומד להתרחב. להבליג על משובת בניו, לאפק את תגובותיו, להתחכם להם. להתכופף אליהם לחבקם ולנשקם דווקא במקום של פורענות, שבו הם מצפים לכעס או לעונש, לשוחח עימם על הרגעים האחרים דווקא ברגע שהם רגועים בו, להמציא, לאלתר. בעיקר לקחת אוויר.

אבל צדה האחר של הסיבולת הוא השיבולת, במשמעותה בתהלים ס"ט. התחושה שבאו מים עד נפש, תחושת הטביעה במצולה, "אַל-תִּשְׁטְפֵנִי, שִׁבֹּלֶת מַיִם וְאַל-תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה; וְאַל-תֶּאְטַר-עָלַי בְּאֵר פִּיהָ," מתחנן דוד המלך בפני ריבון עולם. ומי אני שאכזב. אף אני לעתים חש כך, כאילו כלו כוחותיי, ואין לי עוד הכוח להתמודד עם הקשיים עם הבנקים ועם הפרנסה, עם תביעות היצירה ועם תובענויות הבנים.

הם נעשים יותר ויותר חכמים, מדויקים, מכאיבים. איך אמר לי מיכאל אתמול, כשלא מיהרתי מיד לטפל באיזה מכאוב שהציק לו, "איזה מין אבא אתה, שהילד שלך סובל ואתה לא בא לעזור לו?" – רק משום שעמדתי באמצע רחיצת כלים מארוחת הערב ולא הרפיתי מהם מיד וניגשתי אליו. או הערב, אחרי שירדנו לכרמיאל מקץ כמה ימים שהתלונן בהם על כאב ראש, נפיחות במצח וכאב בפנים לחיו. רופא ילדים אחד כבר בדק ולא מצא בה דבר. אבל אני, חרד שמא פיתח סינוסיטיס, החלטתי ללכת לעוד רופא לשם היוועצות, מפני שאינני רוצה שיסבול בערב החג – והנה התגלה כי הילד בריא, אבל סובל מאפטה מציקה בפנים פיו. ורגע אחרי שחזרנו, משום שלא נעתרתי מיד לאיזו בקשה מצדו, התלונן – "אבא, לא אכפת לך ממני" (או משהו בדומה).

נעמדתי מולו, ושאלתי – "באמת? לא אכפת לי ממך? עם מי ירדתי עכשיו לרופא בכרמיאל? למי קניתי עכשיו בכפר משחה לפה? למי קניתי רחפנים ליום ההולדת?" ואז הכנתי לו שוקו, כי מיכאל דורש שוקו מדי ערב, לפני לכתו לישון, וגררתי את עצמי אל המקלחת, לרחוץ אותם לפני השינה, כי אצלי הילדים לעולם (נו טוב, רק פעם אחת בחמש השנים שחלפו) לא הולכים לישון מבלי להתקלח מקודם לכן, ואחרי כן גם קראתי להם חצי ספר של שאלות מצחיקות, ועשינו במיטה תחרות כמה זמן אנחנו יכולים להביט זה בזה בעיניים מבלי למצמץ ומבלי לצחוק (אני כמובן הפסדתי. התפוצצתי מצחוק).

אז כן, לעתים זה קשה. אבל הרבה פעמים זה גם משמח. כמו, למשל, כשמיכאל מצא היום, מיד עם שובו מן הגן, שאספתי בעבורו את כול הצנוברים שליקט בגן השעשועים לתוך צנצנת. הנחתי אותה על שידת התבלינים והבטחתי לו שנמשיך ונאסוף יחד צנוברים, כדי שתמיד יהיו לו צנוברים לפצח, והוא פרץ בקריאות "אבא, אני אוהב אותך, אתה האבא הכי טוב בעולם!" ואחרי כן גם תמה, בקול, מדוע אינני אומר לו תודה, או דניאל, שעט עלי בחיבוקים ושר לי שיר אהבה, וגם אמר לי שהוא רוצה להתחתן איתי. שאני אהיה הכלה והוא יהיה החתן. וזו לא הפעם הראשונה שהוא אומר את זה. מה שאומר, שיש תסביך אדיפוס גם במשפחה יחידנית.

"אני מקווה שתמצא לך כלה צעירה יותר," צחקתי.

"בעצם אני כבר מתחתן עם יעל" (הגננת) נמלך דניאל בדעתו, וחזר בו.

היום אחר הצהריים הוא סירב לרדת לכרמיאל עם אחיו עד שאבטיח להם, שאקנה להם, הן הערב והן ביום ההולדת, מתנה ליום הולדתם, החל ב-12 לחודש, למחרת החג. אמרתי לו שאין לי כסף לכול כך הרבה מתנות, בייחוד אחרי שקניתי להם טרמפולינת ענק לחצר, וסל לקליעת סלים, כי מיכאל מכדרר בצורה מקצועית, ורציתי לעודד אותו בזה, והוא אכן קולע סלים כמו אלוף. אבל הוא המשיך לתבוע ממני מתנה עוד הערב, ואני, רק כדי לשמחם, קניתי לכל אחד מהם רחפן, משהו שהם מבקשים כבר מזה שנה, כי ראו ילד בגן השעשועים בנווה צדק משחק בו.

כשהגענו הביתה ראיתי שהוא מיועד לגיל 14. ואחרי שהטרחנו את מיקי, השכן, להרכיב את הרחפנים (כי אני לא מעז לגעת בדברים כאלה), והטסתי לשלושים שניות את הרחפן של דניאל בחצר האחורית שלנו, רק כדי לגלות איך להטיסו, שברתי את אחת מארבע רגליו. דניאל פרץ בבכי ואחרי כן הוכיח אותי – "אמרתי לך שלא תעיף את הרחפן, שתעצור! למה לא הקשבת לי!?". וכך הלאה והלאה. הוא נרגע רק אחרי שמיכאל הבטיח לו את שלו.

בתוך כל האינטנסיביות הזאת גם הייתי צריך לעשות פסח בבית. כי זה בגנים, לא יעזור שום דבר. אז הבטחתי לעצמי שאעשה כל יום משהו, לשיעורין. וניחמתי את עצמי בזה, שגם חול המועד הוא זמן שאפשר לנקות בו. לכן החלפתי עונות בארונות הבגדים, ניקיתי את ארונות המטבח והאמבטיה, את מדפי הספרים בסלון, את המקרר ואת המקפיא, אבל עוד נשאר לי לעשות חלונות ולשטוף את הבית, לסדר ניירת בחדר העבודה ולדאוג לסיוד הקומה התחתונה של הבית. ורק אלוהים יודע איך אעמוד בכל זה כשהילדים בחופש והגן סגור.

יהיה בסדר. מחר ניסע לסבא לליל הסדר. נישן שם, כדי לא להיקלע לפקקים ולתנועה ערה מאוחר בלילה, ונחזור לקיבוץ ביום החג. למחרת, ביום ההולדת של מיכאל ודניאל, נבלה בלונה פרק של 'מיי בייבי' בירכא, ביום שאחרי כן ניסע למגדל העמק לבדיקת עיניים ראשונה, בהמלצת 'מכבי,' ואחרי כן נמשיך בטיולים ובאירוחים.

ובלילות אבדוק את כול עבודות תלמידיי שעוד לא בדקתי.

מי היה מאמין שהם כבר בני חמש. לא ייאמן איזו דרך עברתי, ועברנו, מאז. הדימוי היחיד שקפץ לי כרגע לראש הוא, שאני מרגיש כמו קציץ בשר. אחד שנכנס מרצונו למטחנת ההורות, נטחן בה עד דק, וכעת הורכב מחדש כקציצה. משהו כזה בערך.

אני בטוח שכול הורה מכם/ן יודע על מה אני מדבר.

*

מי שלא קרא עדיין את הראיון של חיים גורי עם אלעד זרט, במוסף 'שבעה ימים' של 'ידיעות אחרונות' ביום שישי האחרון, כדאי שיעשה זאת. גורי הטוב, חם הלב וחכם הדעת, אדם ומשורר אהוב עלי ביותר, אומר שם דברים עמוקים ונכוחים על הווייתנו כאן.

בקוראי בדבריו, חשתי קצת כאילו גורי הוא המבוגר האחראי שנשאר לשמור כאן על כולנו. קצת כמו אב גדול, חכם ומיטיב.

שיהיה לכם חג שמח וכשר, ובעיקר מאושר. והרבה בריאות. אמן.

מודעות פרסומת

השאר תגובה