יש לי יום יום חג

מיי בייבי.jpg

     הלילה קלטתי, שהיום רק היום הרביעי לחופשת הפסח, ואני כבר מתחרפן. וכך גם הילדים. ונותרו לנו עוד ארבעה ימים כאלה. אז הזמנתי לנו כרגע כרטיסים לסרט הדרדסים המדובב לעברית בבית הקולנוע בכרמיאל, שעוד לא ביקרתי בו מעולם, למחר בבוקר, ואני מקווה שלפחות חצי יום יעבור עלינו בנעימים.

     ביום שני, כמו כל עם ישראל, נסענו לליל הסדר אצל סבא, ברמת השרון. לשמחתי, הן בירידה למרכז והן בעלייה חזרה לגליל, היינו בכיוון ההפוך לפקקים, אז הגענו בתוך שעה וחצי מתובל לרמת השרון, וכך גם בדרך חזרה, עוד בליל הסדר. זה היה מעייף, אבל משתלם. הילדים העדיפו לישון בבית שלנו, לא בבית של סבא, וזה היה נכון. קמנו אל יום שמשי, בבית ובחצר שלנו, עם הכלבה והטרמפולינה והמרחבים הירוקים, הפורחים.

     עכשיו הכול פורח כאן. הוויסטריה המטפסת על הסבכה הנטויה מעל מרפסת העץ שלנו, בחצר האחורית, הוציאה שפעת עלים ירוקים ופרחים כמעט בן-לילה, והרוח הערה היום כבר פזרה עלי כותרת סגולים על הדשא. הזעתר פורח ומדיף את ריחו, האלה שמול חלון המטבח פורחת אף היא, ומושכת אליה זוג יונקי דבש ועוד ציפורים, שלדעתי כבר מקננות בה.

     כל הישוב נתון בפריחה. שיחי ורדים בשפעת צבעיהם, כובע נזיר, אפונה ריחנית, המון שיחי פרחים שאיני יודע את שמותיהם עדיין, ואפילו הקוצים פורחים כעת ויופיים מיוחד ושובה לב.

     בחג נשארנו בבית, וטוב שעשינו כן, בשל התנועה הערה בכבישים. נחנו, שיחקנו, היינו עם חברים. הרחקנו רק עד למזכירות כדי להוציא דואר ולגן השעשועים. אני גם המשכתי בניקיונות האביב, בעוד הילדים עסוקים בשלהם.

     באחת עשרה וחצי בלילה פתאום קלטתי, שלמחרת החג חל יום הולדתם החמישי ועוד לא הכנתי לכבודו דבר. אז נעמדתי ואפיתי קפקייקס וניל שאת מתכונם לקחתי מן האתר של ניקי ב. הנפלאה, ואחרי כן הדפסתי ברכות יום הולדת מן המחשב, צבעתי אותן והוספתי עליהן סוכריות, ופיזרתי אותן ברחבי הבית.

     בבוקר יום ההולדת נסענו ל'מיי בייבי,' חנות הצעצועים הענקית בירכא, שיש בה גם לונה פרק. קניתי להם כמעט כל מה שביקשו – משחק באולינג, שני כדורים רוחפים עם שלט רחוק וגם רחפן גדול עם שלט רחוק, פיצוי לדניאל על הרחפן שקניתי להם רק יום מקודם לכן בכרמיאל – ושעה שהעפתי אותו באוויר הרחיק אל מעבר למצוק ונחת אי שם בכיוון בקעת סחנין.

     כשהיינו ב'מיי בייבי' מיכאל ביקש, מרגע כניסתנו לשם, בלון הליום. הוא כול כך התעקש, עד שלבסוף קניתי בלון 'מיניונים' לו ובלון 'סופרמן' לאחיו. 70 שקלים. המוכרת קשרה אותם לידיהם, כדי שלא יתעופפו להם במקום שהמה ממאות הורים וילדים.

     תודה לאל שכך עשתה. כי כמה דקות אחרי כן, בעודי מתמרן עם עגלת הקניות, שדניאל היה ישוב בתוכה, בעוד מיכאל מהלך לצדי, הוא נעלם. כן, ככה, נעלם בבת אחת.

     אני התבוננתי מסביב, ולא ראיתי את מיכאל. חשבתי שאני מת. ניגשתי מיד לקופה הראשית, לעמדת הכריזה. הקופאי הראשי כרז את שמו, ואחרי כן אני קראתי לו וגם ביקשתי מהנוכחים שם לשים לב לילד עם בלון מניון קשור לידו.

     לקח כמעט רבע שעה של חרדה איומה, עד שאבא אחד הביא אלי את מיכאל.

     חיבקתי אותו חזק חזק, והוא פרץ בבכי. "חשבתי שלא אראה אתכם יותר לעולמים," הוא ייבב.

     "גם אנחנו נורא נבהלנו," אמרתי וחיבקתי אותו שוב. "אבל שתדע לך דבר אחד. אני לעולם לא אעזוב אותך. ולא הייתי עוזב את החנות מבלי שאמצא אותך."

     "מה, אפילו עד הלילה, עד שיסגרו את החנות?"

     "כן. ומה חשבת, שאסע מפה בלעדיך?"

     ואז הוא סיפר, שחשב שאולי הלכנו לשירותים, וניגש לשם, ועמד ובכה ליד הדלת. ואיש אחד ניגש ושאל אותו מה השם של אביו, והוא אמר לו שאילן, והאיש ניגש איתו לעמדת הכריזה, שם פגש בי.

     הייתי כול כך המום, שבקושי הודיתי לו.

     וכל המשך היום מיכאל היה מאוד מאופק ומהורהר. זה זעזע אותו כהוגן, האירוע הזה. וגם את דניאל ואותי.

*

     בצהרי אותו יום, זה נראה כמו מלפני נצח, אבל זה היה רק אתמול, באו הנה דודי, האקס שלי, עם אופיר בן זוגו ושני ילדיהם התאומים, מתן ושגב. עד בואם חששתי קצת מן המפגש, מפני שהתאומים שלהם כבר בכיתה א', גדולים בשנתיים ממיכאל ודניאל. אבל הילדים מיד התחברו איש לרעהו, והעבירו כאן יום ולילה בשמחה גדולה עד כדי כך, שהלילה, כשכבר היו במיטות, מיכאל ודניאל ביקשו שיבואו לבקר אותנו מהר שוב.

     בלילה הצטרפה אלינו גם חברתי משכבר, תמי זילברג, לשעבר עורכת התרבות של 'מעריב,' שסיירה בצפון. כולנו יחד הלכנו לאכול פיצה בדיר אל אסאד, ואחרי כן התארגנו לשינה. ארבעת הילדים ישנו על מזרנים צמודים בחדר הילדים, והמבוגרים בשאר חלקי הבית.

     היה כיף גדול לבלות עם עוד ילדים ומבוגרים חצי יממה. פתאום הלחץ ירד, והבנתי עד כמה התא המשפחתי הקטן שלנו יכול להיות מלחיץ לשלושתנו, כשאין כאן מבוגרים וילדים נוספים. היום, אחרי ארוחת הבוקר, כולם נסעו, והילדים התחילו להשתגע. לריב איש עם רעהו, ללכת מכות, להתלונן.

תפן.jpg     באחת עשרה וחצי החלטתי להעלות אותם על המכונית ולנסוע למוזיאון הפתוח בתפן. הרי זה כול כך קרוב לכאן. דניאל התמרד, נרדם במכונית והתקשה מאוד לרדת ממנה וללכת ברגל מן החנייה למוזיאון. אבל כשנכנסנו לתצוגות המוזיאון הם נהנו מאוד. התחלנו באוסף הפסלים המופלא של עפרה צימבליסטה, שניהם מאוד התרשמו מן העירום האנושי, ורצו לגעת בבולבולים של הפסלים, אחרי כן עברנו לאוסף המכוניות העתיקות של איתן ורטהיימר, שהילדים התפעלו ממנו מאד, ולבסוף ביקרנו בתצוגת כלי העבודה הישנים – מחרטות וכרסמות עתיקות.

     אבל הדבר הכי מעניין התחבא בחדרון קטן מאחורי חלל התצוגה של כלי העבודה – אוסף ארכיאולוגי מרתק, ובו ראשי חיצים וכידונים ורמחים, פיגיונות וחרמשים, תכשיטים ועוד – כולם עשויים מאבנים מחוררות או מעצמות לסת של בעלי חיים קדמונים.

     הילדים, המוקסמים כבר מזמן מנושא האדם הקדמון, יכלו לקבל ממני הסברים על חייו למול המוצגים, ואפילו העליתי כל אחד מהם בנפרד על כתפיי כדי שיוכל לבחון מקרוב את המוצגים על הקיר.

     מיכאל נרדם כבר בדרך הביתה. הוא ישן כמה שעות טובות. דניאל נרדם כשהגענו הנה. הערתי אותם בארבע וחצי ואז התחילה המהומה. הם השתוללו והלכו מכות ורבו והציקו זה לזה בלי הרף, ואני מצאתי את עצמי עושה 'הולדינג' לדניאל ואחרי כן מרסן את מיכאל וחוזר חלילה עד שהותשתי לחלוטין מזה.

     אחרי כן אכלנו על האש ועשינו אמבטיה וסיפרתי להם מסיפורי המקרא, מספר שבחר מיכאל. ואז, כדי להסביר להם למה אסור לאכול כל כך הרבה מתוק, סיפרתי להם על חברתי, המשוררת נעמי שחר, שחלתה בסוכרת נעורים, ומתה בבית החולים, כשיום אחד ירדה ממיטתה, חצתה את הכביש והלכה לאכול פלאפל, מבלי לנטר מקודם לכן את רמת הסוכר בדמה ולקחת כדור.

     זה כנראה היה סיפור אחד יותר מדי בשבילם. מפני שאחרי כן התפתחה בינינו השיחה הבאה:

"אבא, מי יהיה אבא שלנו כשאתה תמות?" שאל דניאל.

"אני לא הולך למות כל כך מהר," השבתי לו, "ואני מקווה שאוכל להיות אתכם עוד הרבה שנים, עד שתהיו מבוגרים, כמו שאני מבוגר וסבא מבוגר. אבל אם חס וחלילה אמות לפני כן, יאיר ומיכל יהיו אבא ואימא שלכם."

"הם צריכים להסתכל עלינו כשנלך לבית הספר," הפתיע אותי דניאל, "כשנעלה על ההסעות."

"אבא, אני לא רוצה שתמות," אמר מיכאל.

"גם אני לא רוצה," אמרתי לו, "אף אחד לא רוצה למות."

"אבל מיכאל, כולם מתים. גם אנחנו, בעוד הרבה הרבה שנים, בסוף, נהיה סבאים ואז נמות," הדהים אותי דניאל.

אני שתקתי, ואחרי כן נשכבתי ביניהם, להרדימם, נשקתי להם נשיקות לילה טוב, וכשנשימותיהם שככו חשבתי שנרדמו וירדתי למטה. אבל הם ירדו פעמיים אחריי, אומרים לי שהם פוחדים בגלל מה שסיפרתי להם.

זה נגמר בזה שעברו לישון במיטתי, ואחרי כן גם בזה שעליתי עם דניאל בפעם השלישית למעלה, ישבתי על קצה מיטתי והחזקתי לו את היד עד שנרדם.

אני כנראה באמת צריך להפסיק לדבר איתם על כאלה דברים.

מחר נרד לסרט בכרמיאל, ואחר הצהריים נחפש חברים לשחק איתם. אם ישתוללו שוב, אולי אקח אותם לטייל בעכו, ונאכל ארוחת ערב בחוץ.

הדבר הכי קשה לי הוא, שאינני יכול לעשות כושר כול השבוע, כי אין לי עם מי להשאיר את הילדים ולו לשעה וחצי, אפילו לעשרים דקות כשאני בחדר הכושר בישוב, ושאני מתקשה לעבוד, בשעה שיש לי כול כך הרבה עבודות לבדוק וספרים לערוך. הדבר הלא פחות קשה לי הוא ההשתוללות שלהם, שעה שהם משתעממים וצריכים להוציא אנרגיה.

אין מה לומר, החגים הם באמת זמן משפחה דחוס. כיף להיות יחד ימים שלמים, אבל זה לגמרי לא קל. ואני ודאי לא מחדש בזה דבר לאיש.

אני כבר מייחל לחג השני, שבו יבואו אלינו עינת עם תאומיה, אלון וארז. אני הולך ומגלה, שהבילוי האולטימטיבי למיכאל ודניאל הוא מפגש עם עוד תאומים. אז הורי תאומים – אתם מוזמנים הנה. בתיאום מראש, כמובן, ועם הרבה סבלנות.

שיהיה לכולכן/ם לילה טוב.

מודעות פרסומת

השאר תגובה