גינה לי גינה לי, גינה לי חביבה

     לפני שנים רבות, בעיצומו של המשבר שפקד אותי עם סגירת בית הקפה שלי, משבר שלווה בהתקפי חרדה קשים, התנסיתי בכדור נגד חרדה 'סרוקסט.' לקחתי אותו במשך חודש ימים, והרגשתי אז כאילו מישהו יצק לי תקרת בטון על הראש. פתאום לא הכרתי את עצמי. הייתי נטול השיאים והתהומות שחיי הורגלו בהם.

      מקץ חודש באתי למטפל שלי לשעבר ואמרתי לו, שאני מוכרח להפסיק את נטילת הכדור הזה. שזה פשוט לא אני, זה פוגע בי ובחיי במקום לעזור לי להתמודד עם החרדות שתקפו אותי. "אם כך," הוא אמר לי, "עשה חצי שעה אירובי כול יום, אבל כול יום, כול החיים."

     עשיתי בדיוק מה שאמר לי. נרשמתי למכון כושר, ומאז כמעט ולא הפסדתי יום בלי אימון כושר. ואם בכל זאת נתקפתי בחרדה, חצי כוס יין או חצי 'קסנקס' היו פותרים את הבעיה.

     בשנה שעברה, בתל אביב, סבלתי הרבה מחרדה, שנסובה בעיקר מסביב ליחסיי עם מערכת החינוך העירונית. וגם מהבנקים. החרדה הזאת נעלמה לגמרי עם המעבר לתובל. פשוט מאוד. לא חוויתי ולו התקף חרדה אחד מאז עברנו לכאן. דכדוך נפש פה ושם כן, תחושת בדידות רגעית, בהחלט. אבל לא חרדה. גם לא דיכאון.

     היום נסעתי עם הילדים למשתלה בכפר מנדא, על פי המלצתו של הגנן שתכנן בזמנו את החצר הזאת, וקנינו כלי עבודה לגינת ירק ושתילים. עם שובנו הביתה, בתוך עבודת ההכנה של הערוגות לשתילה וזריעה, הבנתי עוד משהו – שהעבודה בגינה היא האנטי דפרסנט הכי יעיל שיש. היא ממכרת, מרתקת, מוציאה כוחות ומזרימה, כנראה, אנדורפינים, בדיוק כמו אימון כושר. אבל מספקת פי כמה.

     היום שתלנו גינת ירק שלמה. תירס, עגבניות, מלפפונים, אבטיחים, קישואים, דלעת, שמיר, בזיליקום  ופטוניות, ועוד. שתלנו גם עץ תפוח בבוסתן שלנו וזרענו המון צנוניות. מחר נזרע מלונים ופרחים רב עונתיים, ניטע עץ זית ואחרי כן נבנה יחד שני דחלילי עץ, נבנה ונתלה מלכודות זבובים ונכסה בשקיות נייר חומות את פירות התות והשסק, כדי שלא יאכלו אותם מזיקים.

     חיים, איש ידי הזהב של תובל, כבר שלח אותי לקנות חמישים מטר רשת פלסטיק, ובזנטים, כדי לגדר בהם את גינת הירק שלנו, כדי שהכלבים והחתולים לא ישחקו בה, וחזירי הבר לא יבואו לחפור באדמתה, ואני יושב וכותב לכם את כול הדברים האלה כשכפות ידיי סדוקות ומלאות אדמה אדומה, גופי מותש ולבי מלא אהבה.

     כשהיינו ילדים היו לאחי ולי ערוגות ירק בחצר הבית שלנו, ברמת השרון. אבל מרגע שגיליתי את ערכם של החיים החברתיים, כמדריך צעיר ואחרי כן כקומונר בתנועת הנוער העובד והלומד, התנתקתי, באופן אירוני – שהרי התחנכנו וחינכנו להגשמה – מעבודת האדמה, ולא שבתי אליה אלא עתה, מקץ כחמישים שנה. לו הייתם אומרים לי, שזה מה שאעשה בגיל חמישים ושבע, אשב על העפר ואעשב מסביבי, אכה בטוריה מתחת לשתילי בר עיקשים ואמלא שמונה-תשעה שקי זבל גדולים בעשבים שעקרתי ובפסולת גינה, הייתי צוחק.

     היום עבדתי עם הילדים, עד שאזלו כוחותיי לגמרי. חשבתי שאני מת. זו לא הלצה. גם לא לשון גוזמה. נשמתי פשוט יצאה ממני מרוב עבודת כפיים.

     אבל אם אתפגר הלילה, לפחות דעו דבר אחד. התפגרתי מתוך שמחה. שמחתו של איש מילים שמצא סוף סוף את הדרך הנכונה לעשות משהו בעולם הממשות, מבלי שיקלע אותו למשבר כלכלי, כמו מה שקרה בפעם הקודמת שניסיתי להקים משהו בתלת ממד, בעולם הממשות, בית הקפה שהיה לי, והצליח הרבה וקרס באותה עוצמה.

     טוב שנותרו לי מבית הקפה ההוא שקיות הנייר החומות, שלפני חמש עשרה שנה שימשו אותי לעיטוף ספרי מתנה ללקוחות, וכעת תשמשנה אותי לעיטוף פרות מפני מזיקים.

     החיים, כך מתברר, מתנהלים לא רק במעגלים קצרים, אלא גם במעגלים רחבים מאד.

     את הפוסט הזה אי אפשר שלא לסיים בשירו של לוין קיפניס, עם הלחן של דוד מערבי:

גינה לי, גינה לי, גינה חביבה!
כל צמח בה צומח,
כל פרח בה פורח,
גינה לי, גינה לי, גינה חביבה!

גינה לי, גינה לי, גינה חביבה!
ציפור בה מצפצפת,
דבורה בה מיץ אוספת,
גינה לי, גינה לי, גינה חביבה!

גינה לי, גינה לי, גינה לי חביבה!
אצא לי בה לשוח,
אשב לי בה לנוח.
גינה לי, גינה לי, גינה חביבה!

*

שיהיה לכם לילה טוב.

מודעות פרסומת

One thought on “גינה לי גינה לי, גינה לי חביבה

השאר תגובה