בין שבוע הספר לשבוע הגאווה, רחוק מן העיר.

דגל הגאווה

   בניגוד לכל שנות חיי כאדם בוגר, את ימי בין החגים, בין שבוע הספר לשבוע הגאווה, אני מבלה הפעם לראשונה בגליל המערבי, לא בתל אביב. רק אמש, בשיחה עם גדי ששון חברי, זה היכה בי. פתאום קלטתי, ששבוע הגאווה אמור להתחיל עכשיו, ושאלתי אותו מתי המצעד. הוא הופתע, וסיפר לי שהכול כבר התחיל, פסטיבל הקולנוע הלהט"ב, המסיבות, המחזמר וכו', ושהמצעד ייערך ביום שישי הקרוב, בתל אביב.

     אבל אני, בזמן המצעד, לא אעמוד שם, עם דוכן ספרי "שופרא," ההוצאה לאור שלי, גם לא אצעד בו עם בניי. הם יהיו בגן, ואני אלמד במכללת כנרת. אפילו דגל גאווה למכונית אין לי, לצערי, השנה.

     הערב נפתח שבוע הספר ברחבי הארץ, ובתל אביב. אני ביליתי אותו בשבוע הספר בחיפה. אחרי שנודע כי משרד התרבות לא יתקצב את שבוע הספר בפריפריה נחלצה עיריית חיפה לפניית איגוד הסופרים בעיר, ויחד הרימו שבוע ספר צנוע מאד, בגן שמואל, שברחוב היינריך היינה.

     שבוע הספר החיפאי נמשך היום ומחר בלבד, בין השעות 16-20. אני הגעתי לשם בשעה 19, מפני שחשבתי לתומי שהוא יהיה פתוח עד 23.00, כמו בתל אביב. נכנסתי למתחם, וראיתי שם כמעט אך ורק דוכני סופרים חיפאיים. מלבדם היה רק הדוכן של הוצאת הבית שלי, 'כינרת זמורה,' ועוד הוצאה לאור או שתיים, גם הן מקומיות.

     הקהל היה די דליל. רובו היה מורכב מהורים וילדים שניצלו את ההזדמנות לשחק עם ילדיהם בגן המשחקים הצמוד ולאכול פיצה בבית הקפה 'היינה.' עם זאת, פגשתי שם את ורה חברתי, מנהלת 'אסכולות' בחיפה, עמה אני עובד כבר שנים, וכמה מתלמידותיי החיפאיות, לשמחתי שלוש מהן עמדו מאחורי דוכניהן ומכרו ספרים מפרי עטן.

     מקץ שעה בערך כבר נסגרו הדוכנים, ואני עשיתי את כל הדרך הביתה, בחזרה לתובל. הצטערתי מאוד שלא הייתי הערב בכיכר רבין בתל אביב. יש לי כמה וכמה ספרים ברשימת הקניות שלי, וחסרה לי גם אווירת החג, והמפגש עם עורכיי והמו"לים שלי, והמון סופרים וחברים. אבל מחכה לי פיצוי נחמד – מחר בערב אני מארח בבית את חברי הקיבוץ, בסדרת המפגשים 'תובל בנעלי בית,' במפגש בו אספר על תהליכי היצירה שלי, – ובמוצאי שבת הקרובה אהיה בכיכר רבין, כדי לחתום על ספרי החדש, 'אשת הפיראט היהודי.'

     הנחמה האמתית שלי הייתה הבוקר. קפצתי לכושר בכרמיאל, חזרתי הביתה, ניקיתי אותו, הכנתי ארוחת ברנץ' נחמדה לסופר שבא להיפגש איתי, כדי לבדוק אפשרות לעבוד יחד על ספרו, וביליתי בוקר שלם בחצר, ברוח הרים נעימה, מול גן הירק הפורח שלי. וכך גם מחר. כל היום. אין לכם/ן מושג עד כמה זה מרגיע אותי. אפילו תלמידותיי הוותיקות בחיפה אמרו לי, שמעודן לא ראו אותי כל כך שליו ורגוע.

      וזה הצד השני של הוויתור על אווירת החג של שבוע הספר ושבוע הגאווה בתל אביב.

     חוץ מזה הילדים פורחים כאן. בשבוע שעבר סבא קנה להם ברכה לחצר, ברכה ענקית, ומאז שבועות הם מארחים בה, מדי יום, עם שובם מן הגן, חברות וחברים. בשש ומחצה הם כבר נכנסים הביתה, לארוחת ערב, וברבע לשבע – שבע, כשאור מלא עוד שופע בחוץ, אבל בחדרם מוגפים התריסים, הם נרדמים.

     הכול פה על מי מנוחות, והחתולות, ששמותיהן הקבועים הם בילבי (הג'ינג'ית) ו-אני ממש לא זוכר מה השם השני, מרוב וריאציות – ממלאות את הבית בריצה ובדיצה. מבוקר עד ליל הן משחקות זו עם זו, מתגוששות, רצות האחת אחרי אחותה, וממלאות את הבית באנרגיה מסחררת ומלאת חיים. זה, כמובן, כשהן לא מוחזקות, כל אחת בידי בעליה, מיכאל ודניאל.

     שיהיה לכם/ן שבוע ספר טוב וחג גאווה נפלא. נתראה בכיכר, או ביום שלישי הבא – בחנות צומת ספרים בקניון עזריאלי.

נ.ב.

     פתאום קלטתי, שהחג היחיד שאני באמת חווה כאן הוא הרמדאן. לפני כשעה, כששבתי מחיפה דרך דיר אל אסד, הצמוד לתובל, בצומת אחת זרקו ילדים זיקוקי אש על המכוניות החולפות, ובסמטה צרה אחרת השתוללו נערים עם בקבוקי קצף. הכפר כולו מואר באורות צבעוניים, המואזין קורא בעשר בלילה בקול מתרונן, והסמטאות גדושות בכלי רכב, המפלסים את דרכים בסמטאות צרות ועקלקלות בשני כיווני הנסיעה.

     שומר נפשו ירחק מן הכפר בלילות הרמדאן. לא מחמת הפחד, אלא מחמת התנועה הערה של כלי רכב.

מודעות פרסומת

השאר תגובה