שבוע הספר, או שבוע הווירוס?

    לפני התוכניות שלי הבוקר הייתי אמור לנסוע לקניון עיר ימים בנתניה, לחתום על ספרי החדש, 'אשת הפיראט היהודי,' ומחר בבוקר לנסוע לתל אביב, ללמד, ואחר הצהריים לחתום על הספר בחנות 'צומת ספרים' בקניון עזריאלי. אבל תכניות לחוד ומציאות לחוד. הבוקר מיכאל התעורר עם קלקול בטן חריף, הודיע לי שלמעשה זה החל כבר אמש, כשאני עוד הייתי בדרכים מתל אביב לגליל, ובמשך הבוקר, עד הצהריים, רץ בערך עשר פעמים, אם לא יותר, לשירותים.

     אני כמובן לא חיכיתי זמן רב מדי. מכיוון שהוא גם משתעל, הודעתי שאני לא מגיע לנתניה, גם לא לבית איילה מחר בבוקר – את קניון עזריאלי עוד לא ביטלתי, אראה מחר מה קורה – ונסעתי עם הבנים לרופא הילדים בכרמיאל.

     הרופא הרגיע אותי והדריך אותי מה לעשות, ואז עברנו בחנות בעלי החיים, לקנות אוכל לחתולים, במוסך, כדי לבדוק מדוע פנסי התאורה הקדמיים של המכונית שלי חדלו לפעול אתמול בלילה, דווקא בעלותי על כביש שש, מתל אביב צפונה (כל הדרך נסעתי באורות גבוהים). הסתבר לי ששתי הנורות בפנסים נשרפו.

     אחרי המוסך נסענו לקנות אוכל הביתה, ומשם עלינו בחזרה לקיבוץ. אכלנו יחד צהריים, מיכאל המסכן עם מרק ואורז וצנימים, דיברנו שלושתנו, והגענו למסקנה שדי כיף יחד, ביום חופש כפוי כזה, והלכנו לישון יחד בצהריים.

     משנת הצהריים קמנו יותר מאוששים. מיכאל ביקש תה עם לימון נענע, ושתה שתי כוסות, לרווחתי, וגם דניאל, ואחרי שעתיים עם חברים בבית ובקיבוץ גם אכל ארוחת ערב. פירה, טיפונת עוף, קצת ספגטי מקמח תירס. החזיר לעצמו מוצקים ונוזלים.

     אני לא הייתי מסוגל לעשות דבר היום, מלבד לטפל בילדים. הדבר היחיד שעשיתי הלילה היה שתי שיחות הדרכה של שימוש באתר שלי, לתלמידים מתקשים, וסשן ארוך של תיקון המחשב מרחוק עם טכנאי המחשבים שלי מתל אביב.

     את היום הזה אני מסיים בסחרחורת ובריצוד בעיניים מרוב שעות מסך מול המחשב, שעות שרופות, שאין בהן שום תועלת יצירתית או אחרת. מחר הילדים יישארו בבית, כי אי אפשר להשיב את מיכאל אל הגן בפחות מ-24 שעות מאז נרגעה לו הבטן, ודניאל מסרב לשמוע על הליכה לגן, לבדו, אף על פי שמיכאל שב וביקש ממנו שיילך, בשם הנפרדות. או, כדבריו – "כשאתה הלכת לרופאת השיניים עם אבא אני נשארתי לבדי בגן. עכשיו אני רוצה להישאר לבדי עם אבא."

     לפחות נרדמו ביוזמתם, בשני חדרים נפרדים. מיכאל בחדר הילדים, דניאל במיטתי. הוא כבר אמר לי, לפני כמה ימים, שהוא רוצה לישון בחדר נפרד ממיכאל, כי מיכאל שר בלילה. לא שידוע לי משהו על זה. אבל נחמד לשמוע את גילויי הצורך שלהם בנפרדות מתרקמים והולכים.

     לא צריך לזרז שום דבר בנוגע לנפרדות בין תאומים, מסתבר. כאשר התפתחותם תקינה, הבקשה לנפרדות באה מאליה.

     ואגב, אם אתם הורים לתאומים צעירים, ומסנכרנים אותם בלילות, שיאכלו ויפרישו את צרכיהם בו-בזמן, כפי שאני עשיתי, זיכרו רק דבר פעוט אחד – הסנכרון הוא הדבר הכי נכון לעשותו, כשהילדים פעוטים, כדי שתוכלו לפעמים לישון קצת בלילה. אבל אחרי כן, בגיל חמש, הסינכרון ממשיך. בכל פעם שילד אחד ירוץ לשירותים, ויקרא לכם משם 'אבא, עשיתי קקי!' כדי שתבוא לנגב לו, באופן קבוע, קחו את זה ממש כחוק, ברגע שרק תסיימו לשטוף את ידיכם, תשמעו את אותה צעקה בדיוק מתא השירותים, מפיו של התאום האחר.

     חשבתי שכל השבוע הזה אחגוג את ספרי החדש בדוכני שבוע הספר במקומות שונים בארץ. כמו שזה נראה עכשיו, אני כנראה אבלה את שבוע הספר הזה בשירותים.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

מודעות פרסומת

השאר תגובה