נאווה כהן. או: סימנים.

     לפני כמה שבועות נזכרתי פתאום בנאווה כהן. נאווה הייתה עורכת המוסף "7 לילות" של ידיעות אחרונות במשך שנות עבודתי כדובר התיאטרון "הקאמרי." עבדנו הרבה יחד, ותמיד זכיתי ממנה ליחס הוגן. לא יודע למה, אבל פתאום נזכרתי בה. בגעגוע.

     מקץ כשעה קיבלתי בפייסבוק בקשת חברות מנאווה כהן.

     עברו כמה ימים מן ההפתעה הגמורה הזאת. ביום ראשון האחרון פתחתי סדנת כתיבה חדשה בבית הספר למקצועות הפרסום ACC, השוכן ברחוב שדרות יהודית 35 בתל אביב. למפגש הראשון הגיעו כעשרים מתלמידיי, מדורות שונים. בעבורי זה היה כמו פגישה מחודשת עם בני המשפחה המורחבת שלי.

     בעודי יושב שם, שומע איך כל אחד ואחת מן הנוכחים מציג את עצמו, הרגשתי פתאום שמישהי מסוימת, שלמדה אצלי, חסרה לי שם. הרגשתי זאת כל כך חזק, במשך כל המפגש, עד שבצאתי ממנו ניסיתי להשיג אותה בטלפון. בסופו של דבר דיברנו אתמול.

    "תשמעי, אני מתקשר כדי לשאול מה שלומך, וגם כדי לספר לך, שפתחתי קבוצת בוגרים חדשה, ושאת מאוד חסרה לי בה," אמרתי לה. "אשמח אם תצטרפי."

     "בימי ראשון ושלישי אני עובדת, לצערי," השיבה לי. "אבל אמור לי איפה מתקיימים המפגשים, אולי אוכל לבוא מדי פעם."

     "בבית הספר למקצועות הפרסום ACC, בשדירות יהודית 35 בתל אביב," אמרתי לה.

     לרגע הייתה שתיקה מצדו האחר של קו הטלפון, ואז קראה בהשתאות.

     "אבל אני מגיע לבניין המסוים הזה, לסדנה אחרת, מדי יום שלישי בערב!" קראה.

     "עכשיו אני מבין למה הרגשתי כל כך חזק שאת חסרה לי שם," השבתי לה. "הרגשתי את האנרגיה שלך במקום. זה טבען של סינכרוניות."

     והיא, שהיא מטפלת במקצועה, הסכימה איתי.

     היו עוד מקרים כאלה בשבועות האחרונים. קודם כול עם הילדים. עם מיכאל זה מאוד חזק. אני חושב מחשבה, והרף רגע אחרי כן הוא מבטא אותה כרצונו. זה קרה כבר הרבה יותר מדי פעמים מכדי שלא אבחין בכך. יש לנו קשר טלפתי חזק מאד.

     זה קורה יותר ויותר.

     תלמידה קוראת, במפגש סיום של סדנה השבוע, טקסט מצמרר, שביקשה לקרוא כדי לדבר על התקיעות שלה בכתיבה, ואני יושב ומקשיב, ורואה דברים קשים ועמוקים מאוד בזמן, המסבירים את יסוד התקיעות שלה. תלמידה אחרת קוראת סיפור, שבו היא מתלוננת על כך שאינה מוצאת בן זוג חדש, ואני רואה לידה דמות של גבר חזק, ניצב ופשוט מחזיק לה את המזל, מרוב קינאה. בהפסקה מתברר לי שזה הגרוש שלה, שגם מת לפני עשר שנים, אך ממשיך להטריד אותה בחלומותיה.

     קבוצה חדשה של תלמידים מגיעה לסדנה, השבוע, ובזה אחר זה הם פשוט שמים על השולחן, בעודם מדברים על רצונם לכתוב וללמוד כתיבה, את הסיבות העמוקות בשלהן באו אלי. האחד פגוע מוח אחרי תאונת דרכים קשה, האחרת לא מדברת עם משפחתה מזה שנים. ואני יושב, מקשיב ואז מברך, בקול רם, "ברוך הוא וברוך שמו," מודה לאל על מי שהוא מזמן אלי, על האתגרים שהוא מביא לקראתי.

הצנונית.jpg

     ובבוקר, אני יוצא אל גינת הירק שלי, קוטף ממנה חסה טריה וצנונית מתפקעת מרוב שפע, שוטף אותן בכיור, מביא אותן אל צלחת ארוחת הבוקר שלי, זולף עליהן מעט שמן זית ובוזק עליהן מלח, מברך 'ברוך אתה ה', בורא פרי האדמה,' ואוכל, וכל שפעתו של עולם בפי, ובלבי.

     ולא, לא חזרתי בתשובה. אני גם לא מתחזק. תמיד הייתי חזק באמונתי, ומעולם לא הלכתי ממנה, כך שאין לי לאן לחזור. אבל עכשיו אני נוכח בתוכה לגמרי. באמונתי בבורא עולם, המחבר את כול הדברים כולם לאחד, ומאפשר לכל הניסים האלה להתרחש בתוכי ומסביבי.

     ברוך הוא וברוך שמו על שזיכני להגיע לזמן הזה. אמן ואמן.

מודעות פרסומת

השאר תגובה