התמקדות

על הגג
שני ילדים מול סנוורי השמש על גג עץ במתקן משחקים בגן השעשועים של תובל

     היום אחר הצהריים, אחרי התלבטות רבה, ביטלתי את קורס הכתיבה שאמור הייתי לפתוח ביום ראשון הקרוב, בתל אביב. חיכיתי עם זה עד לרגע האחרון, משתי סיבות. לא רציתי לאכזב את מי שנרשמו לקורס, וידעתי שיום אחרי כן, ב-1 לחודש, אזדקק לכסף שאין לי מושג מניין אשיג אותו, וזה הכניס אותי לחרדה.

     אבל הגוף שלי והנשמה שלי אמרו לי להרפות. מאז נובמבר שעבר, אז עשיתי את המהפך הדרמטי, מכירת הבית בנווה צדק והמעבר לתובל, ועד כה, עברתי תקופה עמוסה, מורכבת ומטלטלת מאד. הבוקר דפדפתי ביומן העבודה שלי אחורה, ונוכחתי בזה. שמונת החודשים האלה כללו שבועות אחרי שבועות של משא ומתן על הבתים, ובו-בזמן אריזות, הובלה, פירוק, הרכבה, קליטת הילדים בגן, הבאת הכלבה והחתולים אל הבית שלנו, הקמת גן הירק, שש עד שמונה סדנאות כתיבה מדי שבוע, עריכת כתבי יד של אחרים, וגם הוצאה לאור של שלושת כרכי השירה שלי ושל הרומאן 'אשת הפיראט היהודי.' אל אלוהים, זה היה מטורף.

     עכשיו הגוף והנשמה שלי רוצים שקט. רוצים ליהנות מהכאן ומן העכשיו. והמחשבה הכלכלית שלי גם מבהירה לי, שאין שום טעם בירידה ליום שלם לתל אביב, בשביל שכר של 50 ש"ח לשעה (זה מה שהייתי מרוויח משלוש שעות עבודה ושש שעות נסיעה ועוד שעת בדיקת עבודות, מדי שבוע, לששה תלמידים בלבד). מוטב שאשב בבית ואכתוב את שלי, או אערוך ספרים של אחרים. זה אולי מלחיץ בטווח הקצר, אבל הרבה יותר משתלם בטווח הארוך יותר.

     יותר מכל הבנתי, שאני זקוק לשקט. לחופש יחסי. עדיין יש לי יום שבועי, יום שלישי, בתל אביב, וסדנה בימי רביעי בבית, ועוד סדנה בבקרי שישי במכללת כנרת. וזהו זה. אסור לי לקחת על עצמי עוד קורס, עוד יום בתל אביב. עלי לשרות בתוך ביתי ובתוך חיי ויצירתי, שכל כך קשה לי לחזור אליה כעת, אחרי חודשים עמוסים כול כך, וגם בתוך קמפיין השיווק ויחסי הציבור וההצלחה של ספרי.

     אחר הצהריים, אחרי שהודעתי לתלמידיי על ביטול הסדנה, הזמנתי אותם תחתיה לסדנת און ליין או למרתון כתיבה בתובל, ויצאתי עם הילדים לטייל בישוב. הם קמו משנת הצהריים שלהם די הפוכים. דניאל נכנס להתקף תסכול כזה, שהפך כבר לנדיר, ושום חיבוק וחיזוק לא עזרו לי איתו. זה התחיל מכך שלא רצה להתעורר, המשיך בזה שתבע שאני אעלה למעלה להביא לו בגדים להתלבש בהם, מה שסירבתי לעשות, כדי שיגלה עצמאות ויבחר את בגדיו בעצמו, המשיך בזה שהתקשה לתפעל את נגן המוסיקה שלו ודפק את האוזניות שלו בזעם על השולחן, ואז סדק אחת מהן, מה שרק הגביר את בכי התסכול שלו, וכך הלאה.

     הבנתי שעלי לשנות אווירה לכולנו. מיד. אז הוצאתי אותם החוצה, לשאוף אוויר בכיכר הרוח. בתחילה מיכאל היה אתי ודניאל המצוברח התבודד על טבלת סלע לבדו. לאט לאט התקרבתי אליו, עד שהושבתי אותו בחיקי בחיבוק. ואז, אחרי שנרגענו, התחלנו ליהנות.

     בכיכר הרוח צומח עץ חרוב. לפתע קלטתי שפריו כבר הבשיל. ואם יש פרי שאני מטורף עליו, מלבד תאנים, הוא החרוב. אז קטפתי לעצמי שני חרובים מן העץ השופע הזה, ברכת ה' ממש, וכרסמתי בהם בהנאה. אחרי כן הלכנו במשעולי הקיבוץ לברך בברכת שבת שלום את ורוניקה, הסייעת בגן, שנמצאת בביתה בחופשה מאונס בשל פגיעה באצבע ידה. בדרך קטפתי לי גם כמה תאנים בשלות מן העץ.

     היינו קצת עם ורוניקה, ואז המשכנו לגן השעשועים, שם ביקשו מיכאל ודניאל להראות לי איך הם מטפסים על קורות ועל גגות. פחד אלוהים. אבל הם עשו זאת במיומנות רבה.

     ואז חזרנו הביתה להכין לנו ארוחת שישי. הילדים קלפו וחתכו לקוביות את תפוחי האדמה, ואני שימנתי ותיבלתי והכנסתי אותם עם העוף לתנור. אחרי כן הם קצצו גזרים וקישואים למרק, ואני שפתתי הכול על האש. בזמן שארוחת הערב התבשלה, הצעתי להם לראות את הסרט 'עלי באבא' בטלביזיה. מיכאל נשכב במקומו הקבוע על הספה וצפה בסרט. דניאל הזמין אותי החוצה, וביקש שאשב מול הטרמפולינה, כדי שיוכל להראות לי אילו סלטות הוא יודע לעשות.

     ואז הדלקנו נרות, עשינו קידוש, אכלנו ארוחת שישי והילדים די מהר ביקשו לעלות למעלה לישון. אבל במיטה של אבא. כדי שלא יצטרכו לנדוד אליה במידה ויהיו להם סיוטים. אגב, אתמול תחקרתי את מיכאל על אילו סיוטים הוא מדבר. הוא סיפר לי שהוא חולם על מכשפות, שגונבות מאנשים זהב ותכשיטים.

     הילדים נרדמו ואני התיישבתי בחוץ, עם עיתוני השבת, קורא אותם ברוח ההר הקרה, עד כדי כך שהתלבטתי אם לא להיכנס הביתה וללבוש ג'ינס וסוודר. כן. באמצע יולי. עד כדי כך קר כאן בערב, בתובל. הרגשתי לבד, אבל עייף מכדי לקרוא לחבר מן הסביבה. עייף מכדי לחלוק את עצמי עם זולת. עייף אפילו מכדי להאביס את עצמי בדברי הפרשנות של העתונאים האהובים עלי, ובהם נחום ברנע, בן כספית, בן דרור ימיני ואלכס פישמן, על אירועי השבוע הזה. שבוע של תהפוכה והססנות מדינית מיותרת, מרה.

*

     קראתי לפוסט הזה 'התמקדות', מפני שכותרת זו מעבירה היטב את מצבי כעת. כפי שמלמדת שיטת ההתמקדות, שהכרתיה בסדרת פגישות שערכתי עם רונה רענו שפריר הנפלאה, בזמן הכתיבה של ספרי הקודם, 'כשהמתים חזרו,' הפכתי כאן, בתובל, לקשוב יותר לעולמי הפנימי, לנפשי ולגופי. וכאשר גופי ונפשי מסרבים בכול תוקף לעוד יום עבודה בתל אביב, וממש מזהירים אותי מפניו, אני מקשיב לזה.

     כעת, לראשונה בחיי, אני בוחר לחיות את הכאן ואת העכשיו. זה קשור גם לטיפול הנטורופתי שהתחלתי בו השבוע. בעקבות עצתו של המטפל, אופיר פוגל שכני, רכשתי הביתה מלאי של קטניות. פול, חומוס, מאש ושעועית ירוקה. גם בישלתי מהן שעועית ירוקה ברוטב עגבניות עם לימון פרסי (אני מת על התבלין הזה), פול גדול (אני מטורף על פול גדול מבושל וחם, ואוכל אותו כמו פיצוחים), חומוס, מרק חומוס, ירקות ומנגולד (ישר מן הגינה), ומרגיש בי שינוי מיידי. תחושת השובע חזרה אלי, לראשונה מאז גילו אצלי רמות סוכר של קדם-סכרת.

     החיים כאן ועכשיו באים לידי ביטוי גם ביכולת החדשה שלי כאן לצאת לגינה, לקטוף ממנה את היבול היומי של עגבניות (זה מטורף, כמות העגבניות שמפיקים השיחים בגינתנו), מלפפונים ועשבי תיבול, ליהנות מן התאנים והחרובים הצומחים בחוצות (גם רימונים הולכים ומבשילים על עצי הרימון ברחובות הישוב), ליהנות מן השפע המזומן לנו פה, לברך את האל ולהודות על הקיים.

     ובעיקר קשורה ההתמקדות הזאת להבנה ההולכת ומבכירה בי, שאת השנה הקרובה עלי להקדיש ליצירה. שזה פשוט בנפשי. שאינני יכול להמשיך להתרוצץ כל העת אחר הפרנסה מהוראת כתיבה, בשעה שאני דוחק הצידה את כתיבתי שלי, שדוחקת בי לשקוע בה – בשלושה רומאנים וספר הורות וקובץ סיפורים ועוד הרבה. וכי על כן, שמי שרוצה ללמוד ממני כתיבה, בדרכי האישית, שעיקרה אהבה והכלה והקשבה, הצמחת כותבים וליוויים בדרכם, יצטרך לעשות זאת בקורס שבועי אחד בלבד בתל אביב, או בסדנה און-ליין, או לבוא הנה, לתובל.

     ועל כך עוד אכתוב בהרחבה.

     שתהיה לכם/ן שבת טובה, רגועה ומלאת אהבה ושפע, וגם יופי. ואם מאד חם לכם, שם, במרכז, עשו עם עצמכם חסד. צלצלו הנה, הזמינו צימר, ובואו לבקר פה. ואל תשכחו להביא אתכם סוודר. בערבים ממש קר כאן. אבל ריחות התאנים ועשבי התבלין נישאים למרחוק, עם קולותיהם של התנים ושל חרקי הלילה, הכלבים ובני האדם, וצינת הערב יחד עם קולותיו ישרו עליכם הרבה נועם וגם שלווה גדולה.

מודעות פרסומת

4 thoughts on “התמקדות

  1. קראתי בהתרגשות…. מוקירה את ההתבוננות בעצמך מתוך קשב לגוף….והכתיבה שלך…. מחלחלת נימי לב

  2. איזה כיף שהזכרת את ההתמקדות.. ואני בדיוק עכשיו בפורטוגל. גרה בארץ הכלום, שהיא ארץ הכרחית במיוחד ליוצרים. חייבים קצת מאש או משהו.. כדי שיגדל לנו מקום בבטן לחומרים חדשים. חיבוק גדול

השאר תגובה