הכול אחד (היום ה-3).

ברוכים הבאים לארכיון שלי. כל המחברות האדומות והצהובות שאתם רואים כאן עוד לא הוקלדו למחשב. כלומר, אין לי מושג מה כתבתי בהן. בארגזים מצויים החומרים של הפרוייקטים שסיימתי. בתיקיות ובקלסרים – עוד חומרים לספרים בעתיד. עכשיו לכו לשתות מים קרים. אני אשב לעבודה:)

לפתוח שער להיעלם

      כאשר אנחנו מתחייבים לדרך של יצירה, מתיישבים לכתוב מדי יום מכסת מלים מסוימת, או במכסת זמן קבועה, אנחנו פותחים שער בפני ההיעלם. לעתים השער הזה פתוח, לעתים עלינו לקיים טקס כדי לפותחו. למשל, לנקות את שולחן הכתיבה קודם שבתנו אליו, להדליק נר או מקל קטורת, להציב על השולחן גביש קריסטל, אבן טובה אחרת או פרח בתוך צנצנת. לפעמים פתיחת השער כרוכה גם במדיטציה, בשמיעת מוסיקה או בדימיון מודרך. כך או כך, מרגע שהשער נפתח, הצינורות נפתחים, השפע מתחיל לזרום בעדם אלינו, לא דרך ההכרה, אלא בנתיביה הנסתרים של הידיעה הפנימית, ומהם – היישר אל היד הכותבת.

לכתוב משמעו להתחבר. ג'וליה קמרון, אם אינני טועה, מדמה זאת בספרה 'דרך האמן' לחיבור שקע לתקע. אנחנו מתחברים אל היקום, אל הבריאה, בעצם שבתנו מול המחברת עם עט ביד. אנחנו מודיעים לעולם שאנחנו כאן, מוכנים לספר את הסיפור המתרמז לנו, או נגלה לנו רק בחלקו. את השאר יעשה היקום ותעשה הכתיבה.

זו הסיבה לכך, שבתקופת כתיבה, בזמן שהתחייבנו בו כבר לאיזה סיפור או ספר, עלינו לכתוב כול דבר הנקרה על דרכנו. קצה חלום, אנקדוטת אקראי, בדל מחשבה. שום דבר לא מיותר, שום דבר אינו בלתי ראוי לעלות על הכתב. היצירתיות שלנו אינה באה לידי ביטוי בצורה לינארית, סדורה ומובנית. לעתים קרובות היא באה לידי ביטוי בהבזק פתאומי של משהו. מראה נוף כלשהו, תו דמות, זיכרון של ריח או צליל. הכול חשוב. הכול נחשב.

לעתים, בתקופת כתיבה, נקרים על דרכנו גם אנשים, אירועים או מצבים, שבמבט ראשון איננו מבינים מדוע הגיעו אלינו, מה פשרם ומה בכלל מקומם בחיינו כרגע. אבל עלינו לחבק אותם, לקבלם ולכתוב אותם. זאת, מפני שבסופו של דבר הכול קשור. כול מה שמזדמן בפני התודעה היוצרת שלנו, בתקופת היצירה, מהדהד אותנו, משקף אותנו ומצוי בדיאלוג עמוק וקסום ומיוחד עם נשמתנו. ומכיוון שנשמתנו היא הכותבת, והיא לעולם כותבת את הסיפור שהיא יכולה ומוכשרת ואחראית במיוחד לספרו, כול מה שנקרה על דרכה הוא חלק ממנה. גם אם ממבט ראשון זה נדמה שלגמרי לא.

הסופר, ההורה ותודעת הקורבן

     עכשיו תשמעו סיפור. כמו שקוראי הבלוג הקבועים שלי יודעים, בחודשים האחרונים, מאז עברנו לתובל, אני נפגשת עם מדריכת הורות. היא לא סתם מדריכת הורות. היא תרפיסטית ותיקה, והשיחות עמה מעשירות אותי ומלמדות אותי הרבה מאד.

לפני שבוע, בשיחה בינינו, דיברנו בין השאר על תפקידים במשפחה ועל תסריטים. היא העלתה את תבנית הקורבן שזיהתה בי, הראתה לי עד כמה אני לא במקום הזה, ובייחוד הפצירה בי לוותר על תבנית זו כדי שהורותי תהיה נקייה ממנה.

אמרתי לה שהיא מטילה עלי מטלה גדולה לשבוע הזה. לא ידעתי עד כמה.

במהלך השבוע שחלף מאז פגישתנו הקודמת הייתי טרוד מאד בעניינים אחרים. בענייני כספים. שני סופרים שסגרתי אתם עריכה של ספריהם דחו את תחילת העבודה בשבועיים עד חודש, מה שהותיר אותי בלי תשלומי המקדמות מהם, שתכננתי אותה לתאריכים מסוימים. לסדנה אחרת שהתכוונתי לפתוח בתל אביב נרשמו מעט מדי תלמידים, מה שהפך אותה ללא משתלמת, הראשון לחודש קרב, ואני נכנסתי לחרדה. החרדה הזאת שיתקה אותי למשך יומיים. לא יכולתי לכתוב דבר, למעשה לא יכולתי לעשות שום דבר מלבד לטפל בילדים ובבית.

אבל אני חייב לכתוב. בשבוע הספר האחרון ביקש ממני מישהו חשוב מאוד בחיי כסופר לכתוב ספר מדי שנה. כשאמר לי זאת חייכתי אליו. "הייתי מאוד רוצה לכתוב ספר מדי שנה," חייכתי אליו. "למעשה, יש לי התחלות של שלושת הרומנים הבאים. אבל כדי לכתוב אותם בתוך שנה אני זקוק לזמן פנוי מדאגות פרנסה, וזמן משמעו כסף. ולא, אני לא מבקש ממך כסף, אלא הבנה. זה ייקח לי זמן."

בתוך השבוע הזה החלטתי לצאת עם קמפיין מימון ההמונים החדש שלי. הבנתי, שאני לא יכול לכתוב כשאני במצב חרדה תמידי לפרנסתי, ושאינני יכול להיות תלוי לפרנסתי רק בעריכת כתבי יד ובסדנאות לכתיבה. אבל אסור לי לעבוד בעבודה אחרת. אלוהים עדי שכול חיי עבדתי לפרנסתי. כמנכש עשבים בשדה תות, כסבל במחסן בקלה, כמשגיח איכות במפעל לחוטי תפירה, כקופאי במינימרקט ואחרי כן בסופרמרקט, כקומונר בנוער העובד והלומד, כעוזר הוראה וכעיתונאי צעיר, כעורך וכמוציא לאור. לפתחי גם רובץ תמיד הפיתוי לחזור לעסוק במקצוע הוותיק והטוב שלי, יחסי ציבור. עשיתי זאת במשך חמש עשרה שנים בהצלחה רבה. אבל המקצוע הזה מסוכן לי כעת, ככותב, מפני שהוא שואב זמן ואנרגיה באופן טוטאלי. ואני, כעת, חייב להתמסר לכתיבה. זו תכלית חיי, זה ייעודי, זה גם מקצועי האמיתי. רק שממנו, במצבה הקיים של תעשיית המו"לות ובמוגבלות הדמוגרפית של קוראי העברית, לא עושים פרנסה.

אם יגאל סרנה פנה לפני מספר שנים לציבור, וביקש את תמיכתו בכתיבת ספר חדש, שהחליט להוציא לאור בעצמו, אמרתי לעצמי, גם לי מותר. הרי יש לי לא ספר אחד בראש, אלא לפחות שלושה. כדי להשתקע באמת בכתיבת הספרים האלה אני לא יכול לרמות את עצמי, להמשיך לכתוב סקיצות בזמן שתלמידיי כותבים בסדנאות הכתיבה, או לעשות קמפיין על כסף קטן, שיכריח אותי לעבוד כמו תמיד, מפני שזה יבטל את זמן הכתיבה. אני חייב ללכת עם זה עד הקצה. וזה מה שעשיתי. לא פלא שזה עורר תגובות עזות, לכאן ולכאן.

השפות השונות של ההורות

     כל השבוע מאז פגישתי הקודמת עם התרפיסטית שאני נפגש עמה עבר עלי בעבודה על הקמפיין, בבדיקת עבודות רבות מאד של תלמידיי, ובמחשבות. אבל פריצת הדרך שלי התחוללה רק בדרך לפגישתי האחרונה עמה. בבוקר בו פתחתי את הקמפיין. נהגתי אליה, והרהרתי ביני לבין עצמי איך השתרבבה הקורבניות להורות שלי. ואז הוכיתי בתדהמה. הבנתי, שהקורבניות היא אחת השפות ההוריות שאני מכיר. ושזה לא פלא. מפני שאני בן בכור, ובן דור שני לשואה.

אבל אני לא ניצול, ונסיבות חיי שונות לגמרי. אני לא קורבן של שום דבר, לא חסר קורת גג או רעב חלילה ללחם. להפך, אני חי חיים טובים מאד בארצי ובמולדתי ובמקום שעברנו אליו, תובל.

ההבנה, שהקורבניות היא אחת מן השפות ההוריות שאני מכיר, הייתה בעבורי לא פחות ממדהימה. פורצת דרך. והיא השפיעה מיד גם על התנהלותי ביומיום.

בדיוק באותו יום שהבנתי כול אלה, יצאתי לקמפיין. לשמחתי, קיבלתי מיד תגובות יפות של תמיכה. אבל בצידן היו גם כמה תגובות מסתייגות ו/או פוגעניות. מישהי אחת הסתפקה בלכתוב לי 'דיס לייק.' מישהי אחרת כתבה לי כך:

"קראתי את ספרו "מעשה בטבעת", אהבתי מאוד. קראתי הבלוג הזה ונהניתי פחות. מצטערת מאוד מר שיינפלד, יפה מצדך שאתה רוצה לכתוב ורואה בכך ייעוד. אבל אינני חושבת שמותר לך לערב את קוראיך בהחלטותיך האישיות. אם אינך יכול להתפרנס מכתיבה, מצא לך פרנסה מתגמלת יותר. רבים מאוד לא מצליחים להגשים את מה שנראה להם כיעודם (אפשר גם להיות נבזים ולומר – מה שהם אוהבים לעשות), ותפסיק להתבכיין."

מישהי נוספת כתבה לי "למה להתבזות?" והאשימה אותי בפגיעה בקהילה הלהט"בית. הנה הנוסח המלא של תגובתה המדהימה (היא אפילו לא שמה לב שאני כבר גר בפריפריה:)): "אתה הכי כמו כולם, על מה אתה מלין בדיוק? כולם כמעט כורעים תחת נטל הפרנסה וגידול ילדים, כולם היו רוצים להתמסר למה שהם אוהבים. וכשהבאת שני ילדים לעולם, לא חשבת שתצטרך גם לגדל ולפרנס אותם? אלמלא שרות הדוב שאתה עושה לקהילת הלהט״בים תוך שימוש מניפולטיבי בהיותך גיי, עוד הייתי פוטרת את הפוסט הזה כעוד קבצנות עולב אינטרנטית. לך תגור בפריפרייה, בקש תמיכה מהוריך, למה להתבזות?" מדהים, לא?

מישהו אחרון, שהשתמש בשם עט, כדי שלא אוכל לזהותו, הותיר לי תגובה באתר הבלוג שלי, בה צירף קיצור דרך למאמר, ואחריה כתב "אולי זה יפקח את עינך ולו במעט לקורבניות המאוסה שלך. הגדלת לעשות בהפיכתה לפרויקט של כולנו.… פאתטי."

התוקפן, הקורבן והמושיע

     המאמר המרתק שצירף לי, מפרי עטו של אהד האזרחי, מדבר על משולש הדרמה תוקפן-קורבן-מושיע, וטוען, בין השאר, את הדברים הבאים:

"היציאה ממשולש הדרמה כרוכה בשינוי תודעתי: הקרבן מתעורר להבין שכל עוד הוא משחק את משחק הקרבןתוקפןמושיע הרי שהוא נתון באותה משוואה שמרוקנת אותו מעוצמה. אולם ניתן להחלץ ממשולש הדרמה: מי שהיה בתודעתקורבן יכול לשנות פרספקטיבה ולראות את מצבו (אותו מצב בדיוק) כאתגר. לא תוקפנות שהופכת אותו למסכן, אלא אתגר שקורא לו להתרומם בעוצמה.

כשהקורבן משנה פרספקטיבה, מי שהיה עבורוהתוקפןהופך פתאום למאתגר. כדע להיות ראוי להתמודד עם האתגר הולך המתלמד למאמן טוב. לא למושיעאלא למאמן!

ההבדל בין מושיע ומאמן הוא עצום: המושיע משאיר את הקורבן תלותי וחסר אונים. המאמן לעומת זאת מסייע למי שהיה קורבן לגלות את כוחותיו הפנימיים.

מצבם הרגשי של הקורבן והמתאמן שונה בתכלית. הקורבן קופא בחוסראונים, מרחם על עצמו, נופל לעצבות, ולאחר זמן מה מתמרמר, כועס וזועם. לעתים הוא מחפש לפגוע במי שפגע בו, ולעתים הוא גם מפתח טינה כלפי המושיע, כי הרי המושיע גם הוא רק מנציח את חוסר האונים שלו

לעומת הקורבן, המתאמן איננו מחפש להפטר מהאתגר, אלא להתגבר עליו, רק כדי לפגוש אתגר חדש, מרתק ומסעיר אף יותר. מצבו הרגשי של המאמן הינו מצב של סקרנות (איך לעזאזל מתגברים על האתגר הזה?), צמיחה, ואף שמחה על כך שיש לו בחיים אתגר ראוי לשמו."

תודה רבה על מתנה גדולה

     כשקראתי את המאמר הזה הייתי מאושר. ואומר לכם מדוע. הדמות שאני עובד עמה כעת נתונה כולה במשולש הדרמטי הזה, ונעה בתודעתה בין תפקיד הקורבן לבין תודעת המושיע. המאמר הזה הוא בעבורי מתנה בל תסולא בפז, ומתחבר במישרין לדברים המעסיקים אותי ברומן הבא שלי. וכמו שסיפרתי לכם בפוסט הזה – היא מהדהדת וקשורה גם בעבודה הפנימית שאני עושה עם עצמי ממילא.

המגיב לקמפיין מימון ההמונים שלי רצה לפגוע בי. או אולי רק לטלטל אותי, או לערער את אמונתי בעצמי ובזולתי. אבל למעשה העניק לי את אחת המתנות הנפלאות ביותר שיכול היה לתת לי, הרבה יותר מכסף – חומר תחקיר עמוק ומרתק, שאוכל לעבוד עמו בפיתוח הדמות שלי.

כאשר יצאתי בקמפיין גיוס ההמונים, לא התכוונתי לרגע להישמע או להצטייר כקורבן. התכוונתי בדיוק להפך מזה. לכן גם הכתרתי את הפוסט הראשון שלי בנושא "היום יום חשוב. היום הראשון של השינוי בחיי." הבהרתי בו, שבחרתי בחירה. להתחייב לכתיבה בלבד. אבל כדי שפנייתי לגיוס המונים בעטייה של בחירה זו תובן, סיפרתי גם על מצב חובותיי בעולם. וזה כנראה מה שנשמע או הצטייר בעיני אותם מגיבים לעיל כ'קורבניות מאוסה,' 'התבזות' וכדומה.

אז אל תתבלבלו, חברים וחברות. אין דבר רחוק ממני מזה. אינני קורבן של איש, מלבד בחירותיי שלי כמובן. להפך. אני עסוק כעת בהפרדת מסיכת הקורבן ממני ובבחירתה של הדמות ברומן הבא שלי בתפקיד הזה, הקורבן המושיע. אבל הוא חי לפני כמה מאות שנים, בנסיבות היסטוריות קשות ושונות לגמרי מאלה שלי. אני, ברוך השם, חי בטוב, נהנה מעמל יומי ומגדל ילדים לתפארת. פניתי אליכם בקמפיין גיוס המונים לא כדי להקטיר בפניכם את עצמי כקורבן תמיד, אלא כדי להציע לכם להיות שותפים באתגר שנטלתי על עצמי: לכתוב שלושה ספרים חדשים בזה אחר זה, בפרק זמן קצר בהרבה מזה שנסיבות חיי מאפשרות לי בדרך כלל.

אתם תבחרו אם לתת לזה יד אם לאו. ואני אמשיך, בפוסטים הבאים שלי, לשתף אתכם בתהליך היצירה שאני עובר. הוא מרתק, ומלמד הרבה. וככול תהליך אמיתי הוא גם מצמיח אותי בתוכו. ואת קוראיי. זוהי בדיוק התופעה שמישהו אחר כינה פעם, אני כבר לא זוכר מי, 'עוצמתה הגואלת של הכתיבה.'

לילה טוב והמשך שבוע נפלא.

נ.ב.

ולגבי האשמתי בפגיעה בקהילה הלהט"בית בשל חשיפת מצבי כהורה יחידני, המתקשה להתמודד עם החוב על תהליך הפונדקאות שעשה, אומר רק דבר אחד. הייתי אחד הראשונים שיצאו בפומבי מן הארון בישראל, אי שם בראשית שנות השמונים של המאה הקודמת, ובכך פתחתי פתח לרבים אחריי. כנראה שגם אהיה הראשון שיחשוף בפני הציבור בארץ את המחיר הכרוך בתשוקתו של גבר הומו להיהפך לאב, לבעל משפחה, בלי הוספת צלע שלישית למשולש. אחרים מבין חבריי, האבות הגאים, מוכרים דירות ומכוניות, חורקים שיניים ונושאים בנטל. אני עשוי מחומרים אחרים. אין עלי לא מורא אל ולא מורא אדם. אני מדבר תמיד במישרין, תמיד אומר את אשר על לבי, וברוך השם, בינתיים שיניתי באופן זה את המציאות לא רק בעבורי, אלא גם בעבור אחרים. הקהילה הלהט"בית התקדמה באופן מופלא בשני העשורים האחרונים. והיא התקדמה כך בזכות מעשי יחידים. ברוכים וברוכות העושות והעושים.

נ.ב. 2

כמו תמיד אתם כמובן מוזמנים/ות לשתף את הפוסט הזה הלאה. תודה רבה.

מודעות פרסומת

השאר תגובה