להתחיל מהסוף (היום ה-4)

סמל האינקוויזיציה.gif
סמל האינקוויזיציה

     "הוא עמד למול תל העצים המפוחמים, שרמץ עוד בער בהם, וממנו עלה ריחו המתוק, המבאיש, של בשר אדם חרוך, מביט בזוועה שאין לה שם, בשיירים השרופים של מי שהיה לו בן-שיח ובר-פלוגתא מופלא כול כך, טהור וחכם וגדול ממידתו של אדם, ואז שאף אוויר לקרבו, ואנקה עמוקה פרצה מחזהו."

     את השורות האלה, ועמן נוספות, כתבתי אתמול, במהלך סדנת הבוגרים שלי, בתל אביב. בסדנה זו, שבה החבר'ה כבר ממש יושבים וכותבים את ספריהם, אני נפגש עמם מדי שבוע, מביא בפניהם גירויי כתיבה לכיתה ולבית, מרצה בפניהם הרצאה קצרה על שלבי הכתיבה של ספר, ואז אנחנו יושבים וכותבים. בצוותא. הם ואני.

     לפעמים, כשאנחנו נמצאים באי-ידיעה לגבי הכיוון שאליו הסיפור שלנו אמור להוביל, אמרתי להם, או חווים מעצור או מחסום כתיבה, כדאי לשבת משוחררים לגמרי, להניח את העט על הנייר, ולכתוב את סופו של הספר. דמיינו, ביקשתי מהם, איך ייראה הגיבור שלכם בסוף מסעו. מה למד ממסעו? איך הוא ייראה פיזית, איך יתייחס לסביבתו ולסובביו. וכעת שבו וכתבו את הסצנה האחרונה הזאת. ומי שעוד אין לו סיפור או דמות מובהקת בראשו, שייזכר ברגעי סיום של תהליך כלשהו בחייו, ויכתוב אותם.

     כולם פתחו את מחברותיהם כדי לכתוב. התבוננתי בהם ואז אמרתי לעצמי, שאעשה עמם את אותו תרגיל ממש. אכתוב את סצנת הסיום של ספרי הבא. אמנם, במרכזו עומדת דמות היסטורית, שאת סופה אני יודע מן הכתובים. אבל מה שאירע באופן היסטורי הוא רק קליפתו של סיפור, וכדרכי, אני ממלא אותה בעולמי.

     בימים האלה, שבהם אינני יכול עדיין לפרוש מעיסוקיי כמורה וכעורך, כדי לכתוב את ספרי הבא, זה מה שאני עושה. מנצל את הזמן שתלמידיי יושבים וכותבים בו, במהלך הסדנאות שאני מעביר, וכותב יחד עמם. אני עושה זאת בלית ברירה, מפני שאין לי זמן אחר לכתיבה. אבל יש בזה גם אלמנט חינוכי. אם הם רק מרימים את עיניהם ממחברותיהם הם רואים אותי, את המורה שלהם, אדם שמאחוריו כבר 24 ספרים, מממש בדיוק את מה שהוא מלמד אותם. כותב 'כתיבה ארוכה,' כלומר בעט במחברת, כותב סקיצה ראשונית לסצנה, במהירות, מבלי להתעכב על ניסוח וסיגנון הלשון. כך, בדיוק כפי שאני מבקש מהם לעשות. להרשות לעצמם לכתוב כתיבה ראשונית 'רעה,' לא מבוקרת, לא מנוסחת.

     מפני שפעמים רבות, אחרי ש'הכתיבה הרעה' מצטננת במגירה, ואתה שב וקורא בה, אתה מגלה כי אינה רעה כלל ועיקר. להפך. הכתיבה השתמשה בהיתר שהתרת לה להיות 'רעה,' כדי לעקוף את מנגנוני ההגנה וההכחשה והצנזורה העצמיים שלך, ככותב, ויצאה לא רעה בכלל. ואפילו טובה.

     כתיבת סופו של סיפור כבר בתחילת תהליך הכתיבה היא טריק ותיק של סופרים מנוסים. בעיקרה, היא שליחת קרן אור קדימה, אל סיומו של הספר, כדי להבין לאן עליך להוביל את דמויותיו מראשיתו ועד אחריתו. היא אינה מקובעת. היא חייבת להיות גמישה. על פי רוב תמצא את עצמך כותב, בסופו של דבר, סיום אחר לגמרי לספר. אבל היא טובה למשך תהליך הכתיבה, מפני שהיא מהווה מין תמרור הכוונה של הכותב אל יעדו. ולבד מזאת, היא גם מקנה לכותב ביטחון בתוך אי-הוודאות הגמורה, הכרוכה בתהליך היצירה בכלל ובסיפורו של סיפור בפרט. היא מקנה לו את הביטחון המדומה שהוא יודע לאן הוא מוליך את דמויותיו ואת סיפורו, עד שהם מוכיחים לו כי ההפך מזה הוא הנכון. הוא לא יודע דבר. הם המוליכים אותו.

*

     בהיעדר זמן יצירה, כי זמני מאוכל על ידי הפרנסה וההורות, אני משתדל לכתוב עם תלמידי כמה שיותר. גם הערב כתבתי עמם, במהלך הסדנה שהייתה בביתי, והסתיימה רק באחת עשרה בלילה. מכיוון שהמפגש הערב עסק בסוגי מספרים, ביקשתי מהם לבחור רגע מהיום או מאתמול, ולכתוב אותו בתחילה בגוף ראשון, אחרי כן בגוף שלישי ואז גם בגוף שני. כך עשיתי גם אני. כתבתי על הפגישה שלי הבוקר עם התרפיסטית שעמה אני עובד, על המשך השיחה שלנו על נושא הקורבן, ועל התובנה שפלחה אותי לפתע, ולראשונה גם התנסחה בי במלים. שהקורבנות היא תולדה של המאבק על ההישרדות. אבל שהמאבק על ההישרדות, שעה שהוא מתקבע והופך לתבנית חייו של אדם, מבנה את אורחותיו. הוא הופך אותו לפונקציונליסט, לאדם המסור להישרדותו בלבד, ובשם ההישרדות שלו גם מנתק ומרוקן אותו מרגשותיו. כך, אפוא, יוצרת ההישרדות קליפה של אדם. אדם המצטיין בהישרדות אבל כושל באינטימיות. מקיים מערכות יחסים תקינות, מתפקדות, אבל למראית עין בלבד. בפועל הוא מרוקן אותן מאינטימיות רגשית, מרגשותיו, וכך גם ממית אותן.

     הדברים הללו עלו בי, אחרי שקראתי הבוקר עוד פרק בספרו של ארווין יאלום, "להביט בשמש," העוסק בהתמודדות עם הזיקנה והכמישה ופחד המוות. בפרק הזה הוא מספר על אדם, שאחרי אובדן אשתו סירב להיכנס לאינטימיות עם כול אדם אחר. זאת, בשל הפחד לאבד עוד אדם משמעותי בחייו. והדברים האלה הביאו אותי למחשבות הללו, שכתבתי אותן לעיל.

*

     אחרי כן, בערב, לקראת הסדנה, אחרי שסיימתי לנקות את הבית לקראתה, לשחק עם הילדים, לטפל בהם ולהכינם לשינה, חשבתי לעצמי, שאני רוצה לכתוב לעצמי גם את סוף הקמפיין שלי לגיוס המונים. איך אני רוצה שעולמי ייראה בעוד שלושה חודשים. משהו מזה כבר התחיל להתנסח בלבי. מעבר לתמיכה הכספית שאני מקווה לאסוף, אני מקווה שאוכל להפיץ את סיפורי הלאה. לא רק בישראל, אלא גם מחוצה לה. ושאני רוצה שאנשים יביעו עניין בקריאתו מעבר לים, וילמדו מזה גם על חייהם. אני רוצה לקבל את זמן הכתיבה הדרוש לי לכתיבת ספריי הבאים, וגם לקבל פרסים על כתיבתי עד כה וגם הלאה. ובעיקר אני כבר רואה בעיני רוחי ספר על מלאכת הכתיבה. זה הספר, שמקץ ארבעה ימים בלבד של כתיבת פוסטים כאן, אני מבין שהוא הולך ומתרקם בדיאלוג שלי אתכם. ספר על אמנות הכתיבה. וגם בכך יש משום ברכה.

     יום נהדר היה לי היום. יום מלא תובנה, תקווה ואופטימיות. אני מאחל לכם יום כזה מחר. וזיכרו, אם קשה לכם, שלחו קרן אור קדימה, התחילו מהסוף. זו עצה טובה לא רק לכתיבה. תשאלו מאמנים אישיים. הדרך הכי מהירה לשינוי היא לכתוב את חזון חייך לעשור הבא. ברגע שאתה עושה כן, אתה כבר בדרך למימושו.

     לילה טוב. ליל ברכה.

כתמיד, אתם מוזמנים/ות לשתף את הפוסט הזה, הן כדי שאנשים יכירו את הקמפיין שלי לגיוס המונים, והן כדי שילמדו עוד משהו על מלאכת הכתיבה. תודה.

 

מודעות פרסומת

השאר תגובה