לתת מילים לצער (היום ה-9)

     "הו, אלוהים, לו הייתה יכולה הייתה מקלפת את עורה מעל פניה וכורתת את לשונה. אבל אין אדם עשוי להטיל פגם בעצמו, ואין אדם יכול ליטול לתוכו את דבריו. משעה ששחרר אותם אל אוויר העולם, שוב אין לו תקומה. עתידה היא לסוב בחדריה, ודעתה נטרפת עליה מצער. לו הייתה יכולה, הייתה יושבת עליהם שבעה, אבל אפילו זכות זו ניטלת ממנה, מעצם המעשה שעשתה."

     את השורות האלה כתבתי הערב. זו הייתה הכתיבה השלישית שלי. כעת, אני עייף  כפי שלא הייתי הרבה זמן, וכל גופי כואב. מצער. אסתפק בזה הערב.  אתכנס לשנתי. לתרדמה.

*

     מוזר. כשאני חושב על כך, היום הזה עבר עלי בקיצוץ. זה התחיל בתעוזתי, לספר את הילדים במו-ידיי, במכונה שרכשתי אתמול לשם כך. זה המשיך בקיצוץ שוליו של הדשא, בקצות הגינה, במספריים גדולות, בוהקות וחדות, שרכשתי היום לשם כך. זה המשיך בקיצוץ הלב, פשוטו כמשמעו. בלב נקרע.

     כדי לכתוב דברים כמו הפסקה הפותחת לעיל, צריך גם להרגישם. וזה קשה ומייסר. ההתמקדות אומרת, להישאר ברגע הזה. לא לברוח ממנו. להיות בתוכו. גם כשהוא קשה מנשוא, גם כשקשה להכיל אותו.  ככה זה בחיים, ככה זה בכתיבה.

     יש ימים שאני מסיימם זורח מאושר. יש ימים שאני מסיימם בלב מלא צער ואפר. כזה הוא היום הזה.

     אם אתם רוצים, אתם יכולים להיכנס לדף הקמפיין שלי, לגיוס המונים, שנועד לתת לי כוח ופנאי לכתיבה. זה יעזור לי.

     שתבוא על כולכם רק ברכה.

 

מודעות פרסומת

השאר תגובה