חונכים את חדר המיון 'טרם' בכרמיאל (היום ה-15)

     אחד הדברים הראשונים ששאלתי את איילת ביום שנחתנו אצלה ואצל מושיק, ואצל גיא ונוגה, להתרשמות ראשונה מתובל, היה – איפה בית החולים הקרוב, ומה עושים כשצריך לקחת ילד לטיפול חירום. אחרי הכול, אני אמא-אבא, וזה המידע החשוב ביותר בעבורי בכול מקום שאני נמצא בו.

     ל'איכילוב' אני יודע להגיע בעיניים עצומות. אבל מה עושים כשצריכים עזרה דחופה עם הילד, ונמצאים על ההר, בתובל? אז סיפרה לי איילת על 'טרם,' שירות קדם מיון בכרמיאל. "זה מתחת לרמי לוי, צמוד ליינות ביתן," הסבירה לי.

    ואני לא שכחתי, וטוב שכך.

     הערב, אחרי שמתן ומליה בילו אצלנו בבריכה, אחרי שנסענו לכפר לקנות פיצה ואקטימל ודניאלה, שיהיה להם מה לאכול בערב ובבוקר, אחרי שהתקלחנו ויצאנו בפיג'מות לטיול ערב בכיכר הרוח, חזרנו הביתה.

     מיכאל הניף מקל במבוק דק, מאלה שאני משתמש בהם להדליית העגבניות והדלועים בחצר, והתחיל להציק לנו איתו. אחרי כמה אזהרות לקחתי ממנו את מקל הבקבוק, ואז נטל לידו אחד אחר, קצר יותר, אץ לפנינו למעלה וניסה לחסום את דרכנו במעלה הקומה השנייה. נו טוב, עברנו את זה – ואז המשיך להציק לדניאל עם המקל הדק הזה. מניף אותו עליו כמבקש להצליף בו, שולחו לפניו כחרב, אתם יודעים. כשילד רוצה להציק הוא יודע איך.

     אני נכנסתי לחדר האמבטיה, להכין להם מברשות שיניים לחות עם משחת שיניים עליהן וכוס מים לשטיפת הפה. ניצלתי את הזמן לצחצוח שיניים אחרי ארוחת הערב, בעודי שומע אותם משתוללים ומתקוטטים בחוץ, מיכאל מתגרה בדניאל.

     ואז נשמע פתאום קול חבטה בארץ. היה רגע שקט, ושני הילדים פתחו בבכי נורא. מיכאל, מפני שדניאל דחף אותו בחוזקה והפיל אותו בראשו לארץ, מזל שיש לנו רצפה מצופה בפרקט, ודניאל, מפני שהבין שעשה משהו לא בסדר, שדחף את אחיו חזק מדי.

     דניאל נמלט למטה, להתמודד עם עצמו. מיהרתי אל מיכאל, הרמתי אותו אל מיטתו והשכבתי אותו עליה. הוא בכה נורא, והתלונן על סחרחורת. התיישבתי על הפוף לידו, ליטפתי אותו וניסיתי להרגיעו. הוא המשיך לבכות ולהתאונן על סחרחורת וכאב ראש חזק. "אתה רואה, מיכאל," אמרתי לו, "זה מה שקורה כשאתה משתולל ומציק בלי סוף לדניאל."

     "אני לא זוכר," השיב לי.

     נדרכתי.

     "אתה לא זוכר מה קרה? איך נפלת?" שאלתי אותו, כדי להיות בטוח במה שאני שומע.

     "לא," השיב מיכאל והמשיך לבכות ולומר שיש לו סחרחורת.

     "בוא, אנחנו צריכים לנסוע לבית החולים," לקחתי אותו בזרועותיי למטה. "דניאל, נוסעים לבית חולים," בישרתי לאחיו.

     "אבל למה?"

     "כי אם למיכאל יש סחרחורות חזקות והוא לא זוכר מה קרה לו, יכול להיות שיש לו משהו שנקרא זעזוע מוח, ואנחנו צריכים לבדוק את זה."

     הכנסתי את שניהם לרכב החלופי, שקיבלתי הבוקר במוסך 'יונדאי כרמיאל,' ומיהרתי מן ההר למטה. בדרך נזכרתי איך הבוקר אתי, המטפלת בי במוסך, ממש הפצירה בי להישאר במוסך ולחכות בו שעה ויותר, עד שהרכב החלופי יחזור, ושלא אסע בחזרה לקיבוץ במונית. כמה חכמה היא הייתה. לו הייתי נתקע ככה על ההר, עם ילד שאני חושש שחטף זעזוע מוח, מבלי רכב למהר בו לכרמיאל, הייתי מת.

     הגענו לחדר המיון. האח בדק אותו, וביקש שנמתין לרופא. שאלתי אותו האם יש במקום ציוד לצילום ראש. "לא," הוא השיב לי, "ובמקרה של זעזוע מוח לא עושים צילום ראש אלא סי.טי. אבל אין לנו כאן מכונה כזאת."

     התיישבנו בחדר ההמתנה. צלצלתי לאבא שלי. סיפרתי לו מה קורה. "אני מספר לך את זה כדי שתהיה בכוננות, למקרה ואצטרך לנסוע עם מיכאל לבית חולים לסי.טי, כדי שתוכל לבוא להיות עם דניאל," אמרתי לאבא. "אבל חכה חצי שעה. אודיע לך מה קורה אחרי הפגישה עם הרופא."

    המתנו לרופא שעה ויותר. במהלכה תהיתי, האם אני לא שוגה בהמתנה הזאת. בראשו של מיכאל התנפחה חבורה יפה, ואני דאגתי. אולי הזמן הזה שעובר מזיק לו, ומוטב שאסע איתו לבית החולים בצפת או בנהרייה. אבל החלטתי להמתין. אני כבר יודע כמה לא טוב לצאת מחדר מיון מבלי לראות רופא.

     דניאל השתעמם והסתובב מסביב, בוחן ובודק את סביבתו. מיכאל ישב על ברכיי, קיבל ממני הילינג מסביב לראשו, והרבה אהבה. אט אט הסחרחורות שלו שככו, הוא אפילו ביקש לאכול משהו ממכונת החטיפים המצויה במקום. הוא בחר ופל שוקולד. נתתי לו שיאכל אותו. אחרי הכול, הוא אכל פיצה בארוחת הערב. לבד מזאת, רציתי לראות אם יקיא או לא.

     הוא אכל בתיאבון את כול הוופל, שתה מים והתאושש. עד שהגענו לרופא הוא כבר היה בסדר גמור. רק עייף מאד. לא פלא. הוא התעורר כדרכו בחמש וחצי בבוקר. הראשון להקיץ מבין בני הבית.

     נכנסנו אל חדר הבדיקה. הרופא, גבר ערבי צעיר ונאה, אני מוכרח לציין, שאל מה קרה. סיפרתי. "מי אתה בשבילם?" שאל.

     "אני אבא ואימא שלהם," עניתי. הוא זרק אלי מבט משתומם.

     "אוקיי…" אמר.

     מאוחר יותר הסברתי לו שאני גיי והבאתי אותם לעולם בפונדקאות להודו ואני מגדל אותם לבדי. זה סוג של נוסח מקוצר של תולדות חיינו שסיגלתי לעצמי למצבים כאלה.

     לא אכחיש שבנסיבות אחרות הייתי מקבל אותו בתור בעלי.

     הרופא הושיב את מיכאל לפניו והחל לבדוק אותו בדיקה נוירולוגית. בדק את תנועת אישוני העין, בדק בתעלות האוזן, שאין בהן הפרשות המעידות על זעזוע מוח, שאל אותו שאלות. מיכאל ענה לעניין על הכול, ואחרי כן גם הראה התנגדות ברגליו, הלך אליו וממנו וביצע הליכה 'עקב בצד אגודל.'

     "הילד בסדר גמור," הוא אמר לי. "הבדיקה הנוירולוגית תקינה. אני משחרר אתכם. אם משהו ישתנה במצבו במהלך הלילה – הקאות או הרגשה כללית רעה – כמובן תמהר איתו לחדר מיון בבית חולים."

     "ברור," אמרתי לו.

   יצאתי עם הילדים ונעמדתי בתור מול אשנב השחרורים. חיכיתי שם כעשרים דקות עד שקיבלתי מן הרופא את מסמכי השחרור. בזמן הזה, שהילדים הבינו שמשתחררים ונוסעים הביתה, שניהם חזרו, למרבה הפלא, למצבם הרגיל. משמע – להשתוללות מטורפת. הם התחילו לרדוף האחד אחרי השני במרחבי המרפאה, להפליץ איש על רעהו, להוציא זה לזה לשון, בצרחות ובצהלות שלא היו מביישות עדר חזירי בר באמצע הלילה.

     ואז דניאל התעצבן על אחיו המתגרה בו ללא הרף, ושוב דחף אותו, ומיכאל שוב נפל על הארץ. הפעם על הצד האחורי של ראשו.

     למרבה המזל זו לא הייתה נפילה קשה. ובכל זאת, זה זעזוע נוסף אחרי אחד מז'ורי.

     "שוב פעם!?" צרחתי על שניהם, "פעם אחת לא הספיקה!? תיכף אני משאיר אתכם לישון פה ומסתלק!"

     לא שזה עזר לי. הם המשיכו להשתולל עד הרגע שיצאנו משם וגם במכונית. התנעתי, התחלתי לנסוע. ביציאה מכרמיאל אמרתי להם שהלילה ישנו איתי במיטתי, כדי שאוכל להשגיח על מיכאל. "מיכאל, אם אתה מרגיש לא טוב, אם כואב לך או אתה רוצה להקיא, מיד תעיר אותי," ביקשתי ממנו.

     "ואתה לא תכעס עלי שאני מעיר אותך?" שאל המתוק.

     "לא, מה פתאום," השבתי לו. "ועכשיו אתם יכולים לשים את הראש על המושבים שלכם ולהירדם. אקח אתכם למיטה שלי כשנגיע הביתה."

     הם נרדמו בתוך שנייה. עדכנתי את אבא שלי שהכול בסדר, ושהוא יכול ללכת לישון.

     כשהגענו הביתה התרתי אותם ממושביהם, הרמתי למעלה את מיכאל, השכבתי אותו במקום שלו במיטתי, חלצתי את נעליו, כיסיתי אותו ונשקתי למצחו, ואז ירדתי למטה ועשיתי אותו הדבר עם דניאל.

     הם ישנים כעת. בשקט. ואני צריך לעשות עוד ברכת הגומל בתוך יומיים, שהכול עבר בשלום.

     דבר אחד אני לא מבין. למה ריבונו של עולם לא השאיר אותם ברחם הפונדקאית עוד שבועיים, כדי שייוולדו במזל שור כמוני, ויהיו מיושבי דעת ואפילו כבדים קצת כמוני, אלא הוליד לי תאומים בנים דווקא במזל טלה, השובב והפזיז.

     תודה לאל על היוולדם ועל קיומם בחיי, ועל כך שזה נגמר בסדר. אבל גם מחר יום, וגם מחר ישתוללו כתמיד.

     את קמצוץ הכתיבה היחיד שלי עשיתי הבוקר, אחרי שהבאתי אותם אל הגן, בדפי הבוקר שלי, ואחרי כן, כשהמתנתי כמעט שעתיים במוסך לרכב החליפי. אמרתי לעצמי, שחבל על הזמן. מוטב שאבדוק בו עבודות תלמידים. אך מכיוון שלא הצלחתי להיכנס לאתר שלי מן המחשב של המוסך, רק לבלוג הזה, פתחתי בו טיוטת פוסט, וכתבתי בו כמה מחשבות ומעט תחקיר מהיר שעשיתי בגוגל, על הדמות שלי.

     ככה זה כשאתה אבא-אמא לתאומים בני חמש. כותבים כשאפשר. כשהם במצב תקין, כשהם בגן או כשהם ישנים. וכל זה כשאני בחופש, שהתכוונתי בו לכתוב גרסה ראשונה מלאה של הספר הבא שלי. אתם מבינים כעת מדוע פתחתי בקמפיין גיוס ההמונים שלי? אז אם אתם רוצים לתת לי יד בו, היכנסו אליו כאן. ואם אין ידכם משגת לזה, לפחות שתפו את הפוסט הזה הלאה. אני צריך לדעת, שיש לי הביטחון לנצל את שעות העבודה המאוד-מעטות שיש בידיי כדי לכתוב. ולהתפלל במקביל, שמיכאל ודניאל לא יספקו לי תעסוקת חירום אחרת, רחמנא ליצלן, במקום זה.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

מודעות פרסומת

השאר תגובה