לפעמים גם לאבא מותר להיות עייף (היום ה-54)

סלפי עם מיכאל
את הסלפי הזה מיכאל צילם הבוקר.

     הערב הייתי כול כך עייף, שבקושי יכולתי לזוז. מיכאל ביקש שנשחק יחד כדורגל. הוא מאוד טוב בזה. ובאמת שאין לי מושג מניין למד לשחק כך. אני מניח שמסדרת הטלביזיה האהובה עליו, 'סופר סטרייקה.' כי ממני ודאי שלא יכול היה לקבל ולו שמץ מיכולותיו הספורטיביות בכלל, ועם כדור בפרט.

     אמרתי לו שאני מאוד מאוד עייף, אף על פי שישנתי שעתיים וחצי בצהריים, מפני שהיו אצלנו למן הבוקר אורחים, שעזבו זמן קצר מקודם לכן.

     מיכאל התעקש. דניאל הלך אל גן השעשועים המקומי יחד עם זוג בנים תאומים, השכנים שלנו, הקטנים משלי בשנה אחת בלבד, ומיכאל רצה לנצל את ההזדמנות לזמן איכות עם אביו. אבל באמת שלא יכולתי. תחת זאת זרעתי ברוקולי בחלקת גן הירק שבחזית ביתי.

     בראותו כן השליך עלי את הכדור שלו, ואחרי כן גם יידה בי אבנים.

     "מיכאל, בבקשה תפסיק," ביקשתי ממנו, "אשחק איתך כשאסיים לזרוע כאן."

     סיימתי את הזריעה, השקיתי את החלקה ואז יצאתי איתו אל הכביש כדי לשחק. הוא הראה לי איך הוא משחק כדורגל וביקש שאנסה לתפוס את הכדור מבין רגליו. לא הצלחתי בזה. הילד חכם ומהיר ומניפולטיבי במשחקו, ויהיה לשחקן כדורגל מעולה בקרוב מאוד.

     יש לי שתי אחיות ממין זכר. האחד הוא ערן, שחי בטורונטו. השני הוא אורן שחי בסונומה, בסן פרנסיסקו. היום אורן וחברו ריק באו לבקר אותנו. אז השכמתי קום, ניקיתי את הבית, סידרתי את ערימות הצעצועים והמשחקים בפינת המשפחה בקומה העליונה, ערכתי שולחן לארוחת צהריים בבית ושולחן לקפה בחוץ, ובישלתי חריימה, מנה נוספת לכל מה שהיה כבר מוכן. עוגה, וצלי בקר של גיסתי, ועוף ועוד.

     מפגש עם אורן תמיד ממלא אותי בכוחות מחודשים. אנחנו מכירים מאז היותי בן 23, הוא היה אז בן 20. ואנחנו חברים מאז. אורן עובד בתחום ה-VTS, שכבר כתבתי עליו פעם, שיטת חינוך מיוחדת לפיענוח אמנות, העובדת גם על שיתוף קבוצתי והעצמה אישית ועוד הרבה ערכים טובים. הוא עובד בשיטה זו בארץ וגם בארה"ב.

אורן הוא האדם הכי מתוק ולא שיפוטי עלי אדמות. אני אוהב אותו באופן עמוק, ומאוד שמחתי לפגוש אותו ולהראות לו את אורח חיינו החדש ואת הבית שלנו. מה שלא ידעתי עד היום הוא שאורן מכיר את תובל מאז היווסדו, מפני שהיה בגרעין הנח"ל הראשון שעלה לכאן, אי שם בראשית שנות השמונים של המאה הקודמת.

     אבל הוא זכר את תובל כמקבץ אוהלים ובתים טרומיים. לא כישוב קהילתי משגשג.

     אורן פגש כאן את קיצ'י, מנהלת מערכת החינוך בישוב, וחברת נעורים שלו, מן הגרעין ומחיפה, והיה לנו כיף גדול.

     אבל אחרי שאורן וחברו ריק, ביולוג ימי, נסעו מכאן, ולמרות שישנתי הרבה בצהריים, הרגשתי סחוט. וקודם לכול היה עלי לכתוב. אז אמרתי לילדים שאני מוכרח לכתוב כדי לחזור לעצמי, יצאתי עם מכונת הכתיבה אל החצר, ומיד כתבתי סצנה.

כמו אתמול, ובימים האחרונים, לא היה לי צורך לחשוב על הסצנה. כול מה שעשיתי היה לשאול איך הגיבה אשת הגיבור שלי להפתעה האיומה שהכין לה, ומה עוד עולל לה באותו יום, שהוציא ממנה תגובה כזו של זעם. הסצינה נכתבה כמאליה, ללא מאמץ, ואז דניאל, שלא הצליח לשכנע אותי לנסוע ל'מיי בייבי' בירכא, השתעמם כול כך, שיצא לשחק עם התאומים השכנים בגן השעשועים של הישוב, בעוד מיכאל ואני נשארנו בבית.

הערב הסתיים בזה ששלושתנו חתכנו ירקות למרק, אבל במקום לאכול את המרק, שעוד לא היה מוכן כלל, הילדים ביקשו 'דייסת הפתעות,' דייסת סולת שאני מטמין להם בתוכה עדשי שוקולד או הפתעות מתוקות אחרות. אחרי כן עשו אמבטייה, וכשיצאו מתוכה כבר לא יכולתי לעמוד על הרגליים. אז נשכבתי במיטתי, ואמרתי להם שהם יכולים לבוא לישון לצידי.

     מיכאל היה הראשון לנצל את ההזדמנות. הוא נשכב לצדי. חיבקתי אותו.

     "אני אוהב אותך כול כך," אמרתי לו.

     "גם אני אוהב אותך, אבא," השיב לי, "גם כשאני כועס עליך."

     "אני תמיד אוהב אותך," חייכתי אליו.

     "אני אוהב אותך גם אחרי שתמות," ענה לי.

     "אני אוהב אותך לא רק בגלל שאתה הבן שלי, אלא בגלל שאתה ילד יפה, חכם ומוכשר מאוד," המשכתי.

     דניאל בא ונעמד ליד המיטה, מבחין בנו מתחבקים ומדברים דברי נועם בינינו.

     "היי, זה לא פייר, גם אני רוצה להתחבק עם אבא!" מחה.

     "אז בבקשה, אני אעבור למרכז המיטה ואתה תשכב לצדי," אמרתי לו, "הנה, בוא, יש לך עכשיו מספיק מקום."

     דניאל הצטרף אלינו, הוא נשכב מימיני, מיכאל משמאלי, ואני חיבקתי כול אחד מהם ביד אחת, עצמתי את עיניי והתחלתי נושם לאט לאט, נשימות קצובות, עמוקות, שהפכו לנחרות.

     זו הדרך שלי להירגע. וגם הטריק שלי להרדימם בו. וכשנרדמו, נשקתי לכול אחד מהם נשיקת לילה טוב על מצחו וירדתי למטה כדי לכתוב את הפוסט הזה.

     או-אז גיליתי, שהמחשב הנייח שלי שבק חיים. כנראה שכפתור ההפעלה שלו התקלקל. אני מאוד מקווה שבזה זה מתמצה. כך או כך, מחר אצטרך להביא אותו לשכן שלי, שהוא איש מחשבים, לבדיקה ולתיקון. מזל שיש לי גם מחשב נייד.

     לילה טוב, שבוע טוב, שנה טובה. ואל תשכחו לתמוך בי כאן.

https://www.mimoona.co.il/Projects/4206

 

מודעות פרסומת

השאר תגובה