אבא, אתה לא סותם את הפה!

     "אבא, אתה חולה במחלת הדיבורים," שחק מיכאל הערב, כשנשכבתי לצדו במיטה, אחרי שסיימתי לקרוא לו את הסיפור על 'טרקטורון עם כפתורים' של חמותי, זכרה לברכה, חנה ניסימוב, אמא של עדי.

     "קוראים לזה דברת," צחקתי, מתקן לו את העברית כדי שיידע לומר מלים במשקל מחלות.

     "אתה לא סותם את הפה," הוא הוסיף, "כול הזמן מדבר."

     צחקתי מעומק לבי, אף על פי שדניאל כבר היה ישן לגמרי לצידנו, חיבקתי אותו ונשכתי אותו קלות מרוב אהבה.

     "אבא, אתה חולה במחלת הרגליים," הוא המשיך לצהול ותחב את רגליו הקטנות בין רגליי, להתחמם בהן, "אתה צריך ללכת לרופא שיסדר לך את החור בין הרגליים. ואתה כול הזמן נושך ומנשק אותי."

     "אני פשוט כול כך אוהב אותך, ולא יודע איך להביע את זה," אמרתי לו.

     "למה אתה כול כך אוהב אותי?"

     "כי אתה מאוד חכם ובעל חוש הומור."

     "מה זה חוש הומור?"

     "אתה יודע להצחיק."

     וכך הלאה והלאה. הוא הצחיק אותי עד שהיה לי קשה להפסיק לצחוק. בקול גדול. עד שאמרתי לו, "טוב, די, מיכאל שיינפלד. הגיע הזמן שלך לישון. אני הולך למטה."

     "אילן שיינפלד, אתה לא הולך," הוא הודיע לי, מצחקק.

     פרצתי בצחוק אדיר. אף אחד לא קורא לי אילן שיינפלד ככה, בבית. או בכלל. אילן שיינפלד זה נוסח שם מלא ששמור לכתביי ולמסמכים רשמיים.

     "אילן שיינפלד!" הוא המשיך, מבין שזה מצחיק אותי עד דמעות.

     בסוף נשקתי לו, ואמרתי לו שילך כבר לישון.

    זה היה סיום מלבב ליום מיוחד. כול ימות השבוע האלה מיוחדים, מפני שנרשמתי כמנוי לבריכה ולמכון הכושר בקיבוץ הקרוב, 'כישורית,' ומאז יום ראשון מדי בוקר אני מביא את הילדם אל הגן, ואז ממשיך ברכב כמה קילומטרים קדימה, ונכנס למכון כושר חדש, בוהק בניקיונו, ידידותי, ומקנח את האימון בשחייה בבריכה.

    'כישורית' היה קיבוץ 'כישור,' שהפך לכפר לאנשים בוגרים בעלי צרכים מיוחדים. המכון והבריכה בו מטופלים להפליא, ויש בהם צוות פשוט נהדר. הם עושים שם ניסים ונפלאות עם דיירי הכפר, העובדים בשדותיו, ומוכרים את תנובתם במרכולית, גם לתושבי תובל. שם גם מתקיים חוג השחייה האזורי לילדים, שמיכאל ודניאל לומדים בו. בעבורי, לפתוח את היום באימון ובשחייה במקום שקט ונקי כול כך, עם חלונות גדולים המשקיפים אל הנוף הירוק, המטופח, זה כמו לבלות בקאנטרי קלאב פרטי. רק של חברי כישור, פלך ותובל.

     אבל היום הזה היה מיוחד גם מפני שזה היום הראשון בחופשת הסמסטר שלי, שהרשיתי בו לעצמי לעבוד רק עם כתביי. הקלדתי מחברות ישנות, גיליתי בהן המון שירים שלא ידעתי שכתבתי אותם, וגם פרקים ששכחתי שכתבתי אותם, לרומאן הבא. ומכיוון שהקלדתי גם מחברת אחת משנת 2016, נדהמתי לגלות בה דברים שכתבתי, לפני שעברנו הנה, לתובל.

     מסתבר שבקיץ 2016, רגע לפני שהתפוצצה הקייטנה של הילדים בגן העירוני, בגינה התחלתי לחפש לנו בית במקום אחר, התארחנו אצל יאיר ומיכל. ראיתי איך הילדים נהנים מן המרחב בביתם ובחצרם, וכתבתי לעצמי, שמעבר לבית גדול ומרווח יכול היה להיות המתנה הגדולה ביותר שאוכל אי פעם להעניק לבניי. אבל אז חשבתי, שאנסה לממש את דירת דמי המפתח שלי בנווה צדק, ושהמחיר שאולי אקבל בעבורה יאפשר לי אולי לרכוש בית צמוד קרקע מעבר לקו הירוק.

     הייתי מוכן אפילו לזה, בשביל אושרם. איזה מזל שזה התרחש לגמרי אחרת.

     כמה טוב לחזור לדברים שכתבתי, לחלק מהם, כי ישנן עוד המון מחברות כאלה, ולגלות מה כתבתי בהן בכלל. זה הדבר הכי כיפי שיש לי לעשות בחיי בכלל, ובחופשתי בפרט. והלוואי ויכולתי להקדיש לכך את מרב עתותיי.

     אבל אני אדם ריאליסט. אז עכשיו אשוב לבדוק עבודות תלמידים, שהתחלתי לקראן מקודם לכן, ואחרי כן לערוך את הספרים שיש לי לערכם.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

מודעות פרסומת

השאר תגובה