לבכות מהתרגשות

     הבוקר, במפגש הראשון של קורס המתחילים שלי, ב'בית אילה' בתל אביב, ציפו לי הפתעות מרגשות. לא ידעתי זאת כשהתחלתי, כדרכי, את השיעור בסבב, בו כול אחד/ת הציג את עצמו/ה. היו שם 23 איש ואישה, קבוצה גדולה, וכשכמעט והגענו לסוף הסבב הגיעה תורה של מישהי, שאמרה, קוראים לי  טלי X, אבל אתה מכיר אותי בתור טלי Y.

     כששמעתי את שמה, חשבתי שאני מתעלף. מיד קמתי מן השולחן, ניגשתי אליה וחיבקתי אותה חיבוק ממושך. מתאפק לא לבכות על כתפה. ממלמל, "איזה יופי, איזה כבוד זה בשבילי." כי האישה הזאת, הגבוהה, התמירה וצנומת הגוף, עם רעמת השער המתולתלת, הייתה המדריכה שלי בקן הנוער העובד והלומד ברמת השרון, כשהייתי בכיתה ה'.

     לא ראיתי אותה מגיל 17. לכן גם לא זיהיתי אותה בתחילה. בהפסקה גם סיפרה לי, כי הגיעה לסדנה שלי, בדיוק ביום שבו, בשל אירוע דרמטי של אבדן משפחתי, חדלה מלכתוב בנעוריה. וזה היה חזק בעבורנו שבעתיים.

     נכנסתי לכיתה כדי לשאוף קצת אוויר, ואז הרימה אלי את ראשה אישה צעירה מאוד שישבה שם, ואמרה לי, "דרך אגב, אילן. אתה מכיר את אימא שלי."

     נעצרתי. שאלתי אותה לשם אימה. כששמעתי את שמה רעדתי כולי.

     "תתקשרי אליה מיד," ביקשתי ממנה.

     היא התקשרה. האימא שלה ענתה. היא חשבה שהיא מדברת עם הבת שלה.

     "זה אילן," אמרתי לה.

     "אילן, אתה עם הבת שלי עכשיו?"

     "כן. ואני לא יכול לדבר. אני תכף פורץ בבכי," אמרתי לה.

     "למה?"

     "כי נעלמת לי מהעולם, ואני כול כך אוהב אותך, ומכיר לך תודה, וכול כך דאגתי לך, הייתי בטוח שמשהו נורא קרה לך," אמרתי. ואז גם פרצתי בבכי.

     כי האישה שדיברתי איתה מצדו האחר של קו הטלפון הייתה המורה האהובה שלי לתסריטאות. זו שלמדתי ממנה הרבה מן הדברים שאני מלמד בעצמי כיום, כמורה לכתיבה. והיא הייתה אימהית וחכמה ויצירתית ועמוקה ונהדרת. ובתקופה שלימדה אותנו סבלה מכול מיני תחלואים, ואז, יום אחד אחרי סיום הלימודים, נסגר בית הספר לתסריטאות – והיא נעלמה מעל פני האדמה.

     עשר שנים חיפשתי אחריה. באינטרנט, במספרי הטלפון הישנים שלה, שהיום הבנתי שלא היו עדכניים עוד, אצל מנהלת בית הספר, שגם היא לא ידעה מה אירע בגורלה. עד היום בבוקר. עד לגילוי כי התלמידה החדשה שלי היא בתה.

     "למדתי מאימא שלך כול כך הרבה," מלמתי תוך כדי בכי, "שזה כבוד בשבילי ללמד אותך."

     זה היה הבוקר שהיה. ואז קיבלתי טרמפ מתלמידות שלי, לרמת השרון, והלכתי לבית ילדותי לנוח. ואז, אחר הצהריים, שוב באתי לסדנת כתיבה, הפעם למפגש ראשון בקורס לליווי כותבים, וזה היה מפגש חזק, שגם גילה לי דברים חדשים על עצמי. ובמפגש הזה גם השתתפה חברה טובה וקרובה שלי, שהזמנתי כדי ללוות אותה בכתיבתה.

     חזרתי ממש לפני דקות הביתה. יצאתי מן הבית בשש וחצי בבוקר. כעת תכף אחת עשרה בלילה. אני גמור מעייפות. אבל הייתי מוכרח לכתוב את הפוסט הזה, כדי שלא אשכח את היום הזה, שטלטל את לבי באופן עמוק כול כך. היום שבו מצד אחד הפכתי למורה לכתיבה של מי שהייתה המדריכה שלי בתנועה – ומצד שני הפכתי למורה לכתיבה של בתה של מי שהייתה המורה לכתיבה האהובה עלי.

     וכשאני חושב על כך כרגע, נדמה לי שזה כול כך חזק לי, משום שמדובר בשלשלת של נתינה וקבלה, של מסירה. ושל החיבור המיוחד שאני חווה עם היקום בתוך חיי, והוא חיבור של אהבה.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

מודעות פרסומת

השאר תגובה