להיות הורה בארץ ישראל.

התחברות יום ההולדת השישי של מיכאל ודניאל יחד עם יום השואה ועם המתיחות בצפון ובדרום לא הוסיפה לי בריאות. השתדלתי מאד לא לומר להם דבר וחצי דבר על מה שקורה, ולהתרכז בחגיגות של יום הולדתם. הצלחתי בזה. עמדתי במשימה. אתמול באו כול בני המשפחה הנה, לארוחת ערב, שבישלתי במהלך הבוקר כולו. הכנתי עוף ותפוחי אדמה בתנור, קציצות בקר במנגולד, חריימה, שעועית ירוקה ברוטב עגבניות ולימון פרסי, סלט תפוחי אדמה, סלט סלק ותפוחי עץ, סלט ירקות, טחינה, מרק עוף משלושה סוגי בשר (עוף, הודו, בקר), ועוד כול מיני דברים שוודאי שכחתי. אחייניתי ליה הצילה אותי בהודעתה כי היא מכינה לילדים עוגת יום הולדת, מה שחסך ממני אפייה, והשמחה הייתה גדולה.

היה כיף לארח כאן את כולם. חסרו לי מאוד אופיר ואיתן, שנמצאים בצבא, ועמרי שנמצא בארה"ב. אבל היה כיף.

הבוקר קמנו יחד עם אחי אביב וגיסתי חגית וילדיהם, שראל ואורי וכליל, וגם זה היה כיף גדול. אני התעוררתי כבר בארבע וחצי בבוקר. בחמש כבר הכנתי ארוחת בוקר לכולם ואז התיישבתי לבדוק עבודות. מאז ראשית חופשת הפסח ועד כה הצטברו לי עבודות משלושה שבועות לבדוק, וזה לא מעט. קראתי בהן לסירוגין מחמש בבוקר עד עכשיו, אחת עשרה בלילה. ובין לבין גם נסעתי עם הילדים ל'מיי בייבי' לקנות להם מתנה בכסף שקיבלו. מיכאל בחר רובוט, דניאל בחר סקטים, ולכן אחר הצהריים גם עשינו אימון במגרש הספורט בישוב.

הכול טוב. באמת. המקרר מלא ושופע באוכל מבושל לשבועיים, הלב מלא באהבה. אבל הבוקר קמתי במחשבה האם זה אחראי מצדי להישאר בארץ עם הילדים, שעה שאי-הוודאות בנוגע לתגובתן של איראן ושל סוריה לפעולה של צה"ל ואחריה לפעולה של בנות הברית כול כך מכרסמת בנו. ואז באה המחשבה הנגדית. שאני לא בורח משום מקום, שאני לא עוזב את הבית בגלל פחדים, שלא יהפכו אותי לפליט כול כך מהר.

ואז התגברו החרדות. ב-14.5 אני נוסע לארבעה ימים ליוון, לפסטיבל ספרותי. אבא יישאר כאן עם הילדים. פתאום קלטתי שהתאריך הזה הוא גם תאריך הקמתה של מדינת ישראל. כלומר – יום הנכבה. וזה גם התאריך שבו טראמפ אמור להודיע האם ארה"ב פורשת מהסכם הגרעין עם איראן. לכול הדעות, זהו תאריך נפיץ. האם יהיה נכון לנסוע לארבעה ימים ליוון ולהשאיר את אבא עם הילדים דווקא בתקופה כה רגישה? והאם משרד החוץ לא יתעשת ויבין שכדאי לדחות את הפסטיבל הספרותי הזה, עד שיתבהרו השמיים? ומה יהיה, ומה יקרה? ואולי עלי פשוט לקחת את הילדים ולנסוע איתם לדרום אמריקה, לקרובי המשפחה שלנו בלימא, עד סוף הקיץ? הרי מרים בנימיני חוזה בבירור מלחמה בין יוני לאוגוסט, עם טילים. למה עליהם לעבור עוד מלחמה, אחראי שבגיל שלוש כבר נשכבתי איתם מתחת לגשרי בטון או בחדרי מדרגות בדרך מתל אביב לרמת השרון וממנה הביתה?

אני משתדל להיאחז ביומיום. הבוקר ניכשתי עשבים בגינה, ממשיך בעיקשות בהכנתם של עוד שטחי שתילה וזריעה בה, לירקות האביב והקיץ. ניקיתי פעמיים את הבית, העמדתי שתי מכונות כביסה, ביליתי עם הילדים, בדקתי עבודות. אבל בתוך כול זה החרדה מנקרת. מה צופים לנו הימים הבאים, איך נעבור אותם, והאם אינני מעמיס על הילדים אימה מיותרת, בזה שאינני מרחיק אותם מכאן עד יעבור זעם.

אני לא הולך מכאן לשום מקום. אבל המחשבות האלה לא מרפות ממני. אסד הוכיח כבר שהוא מטורף, בהמיטו שוב מתקפה כימית לא הכרחית ובלתי נחוצה ורצחנית על נתיניו. אם הוא יתחרפן, הוא עלול לתקוף בזה גם אותנו. כאן, כבר מזמן חדלו מעדכון ומחלוקה של ערכות מגן לאזרחים. גם בידיי יש רק מסיכת אב"כ בשבילי – ו'ברדסים' לילדים. אז כן, קראתי השבוע שוב את הוראות ההתקנה של המסנן הכימי בממ"ד הביתי, קניתי עשרות בקבוקי מים מינרליים ושימורים, תיק עזרה ראשונה, וידאתי שפנס החירום מוטען ופועל, והרדיו, אני משתדל לפעול בקור רוח ובאיפוק. אבל האימה מחלחלת. הולך להיות כאן רע ומר בתקופה הקרובה. והצד האזרחי-לאומי שלי נאבק בצד ההורי שלי. באחריותי לשלום בניי ולביטחונם.

את כול השדים האלה אני לא מסגיר בפניהם. אבל אני מרשה לעצמי לכתוב אותם כאן. אני מניח שאינני יחיד בכל אלה. שכמוני חרדים גם ישראלים רבים אחרים לגורלנו כאן. ועם זאת, אני מקווה שצה"ל אכן חזק, ושהנהגת ישראל תדע להגן על הארץ גם בשעה שראש ממשלתה מצוי בחקירות, ושהחברה הישראלית מצויה בשיאו של מסע שיסוי ופילוג והסתה. זאת, כי אין לנו ארץ אחרת, כי אין לנו לאן ללכת, וכי עתיד בנינו ובני בנינו חשוב לנו כאן.

שיהיה לכם/ן לילה טוב, ורק בשורות טובות.

מודעות פרסומת

One thought on “להיות הורה בארץ ישראל.

  1. להיות הורה בישראל זה אחד הנושאים שהכי מטרידים או מעסיקים אותי. תמיד רגיש, תמיד נפיץ, לא רק לקראת מאי או הקיץ. ואילו חרדות אנחנו מטביעים בילדים מעצם גדילתם כאן. מאחלת לך ולכולנו שלא תהיה מהומה עוד חודש או בקיץ או בכלל.

השאר תגובה