בצאת ישראל ממצרים

אני ודניאל.jpg

לו היה מישהו אומר לי, שהבוקר נמצא את עצמנו במנגל משפחתי בחוף מכמורת, הייתי מבטל זאת בהינף-יד. אחרי הכול, אתמול העברתי יום שלם של עבודה קשה בגינה, בכוונה להכין אותה לבילוי משפחתי שקט בבית.

דאגתי שחבר קיבוץ יתקין לילדים את הברכה, מילאתי אותה במים, חיטאתי אותם בחומצה ובכלור, וגם איזנתי את זה במהלך היום. מכיוון שכך, גם כיסחתי את הדשא. ואז אמרתי לעצמי שעלי לגזום גם את השיחים בחצר, כדי שיהיה לילדים נוח להביא חברים דרכה אל הברכה. ואז ראיתי עד כמה הדק (בצירה) עמוס במיני חפצים שנערמו בו במהלך החורף, וכמה לא נעים לארח בו. אז פיניתי ממנו את כל האשפה (בריכת קטנטנים, שאריות של צינור השקיה וטפטפות ישנות, האריזה הישנה של הברכה ועוד ועוד) לפינת המחזור, על גבי המכונית. זה הסתיים ברחיצת הבית ובאפיסת כוחות מוחלטת.

בערב, אחרי שנת צהריים טובה, הלכנו שלושתנו למסיבת ערב יום העצמאות של תובל. היה נהדר. היו שם מדורה, דוכן פלפל מקצועי לגמרי, של זוג חברים שפעם היו מתפרנסים מזה ברחבי העולם, וערב של הופעה מלווה בשירה בציבור, וכולנו נהנינו מאוד. באחת עשרה וחצי בלילה הייתי צריך ממש להכריח את הילדים לחזור הביתה לישון.

אז הבוקר היה לי ברור שנישאר בבית. נזמין חברים לברכה, הילדים ישתכשכו במים וימלאו את החצר בצהלותיהם, ואני אשב מולם לקרוא. אבל דניאל התעורר, והודיע שמשעמם לו, וכאשר מניתי בפניו את אפשרויות הבילוי היום (לעזור לי לעקור עשבים בגינה, לעזור לי בהחלפת מצעים בכול הבית, לבלות בברכה) הוא סירב לכולן, עד שסיפרתי לו שיש לנו אפשרות לנסוע לפיקניק עם כול המשפחה בחוף מכמורת.

בתוך פחות מחצי שעה כבר היינו בדרך.

טל אחי תפס בזמן מקום עם צל במכמורת, וכשהגענו לשם כול המשפחה כבר הייתה שם, פרושה על מחצלות מתחת לציליה. גיסותיי הכינו מטעמים לתפארת, ואחי כבר עמד על המנגל. היה כיף גדול לפגוש את כול המשפחה, וליהנות יחד באווירת החג, לצפות יחד במטס, שעבר גם מעל שמי מכמורת, ולראות את הילדים משחקים עם דודה אוסי ובני ובנות הדודים יחדו.

בשעה אחת וחצי הרגשתי שאם אנחנו לא קמים ונוסעים מיד חזרה לתובל אני ארדם בדרך. אז התנצלתי, וזה מה שעשינו, שוב, למחאות הילדים. אני לעולם לא מושך זמן בבילוי, כשאני מרגיש שאני נהיה עייף, ועלי עוד לנהוג אחרי כן.

בדרך עוד עצרנו בתחנת דלק, כדי לקנות לי קפה ולילדים משהו מתוק, שיהיה לי כוח לנהוג עד הבית.

גם היום אחר הצהריים הייתה מסיבת עצמאות בתובל. אבל אליה כבר לא הלכנו. אני רק קמתי משנת צהריים, והדבר היחיד שיכולתי לעשות הוא להיכנס שוב לעבוד בגינה. החלטתי שאני חייב לזרוע לפחות שקית זרעים אחת הערב, ובחרתי בצנוניות. אז עברתי לאורך הטפטפות בשתי חלקות גן הירק בצדו האחורי של הבית, ניכשתי מסביבן את עשבי הבר, תלמתי תלמים לאורכן והטמנתי בהם זרעי צנונית. אגב כך גם גיליתי הרבה לפתות מוכנות, שהוצאתי מן הקרקע, עקרתי כמה שיחי פטרוזיליה כמושים לחלוטין, וגם הבנתי סוף סוף איך אנצח את משפחת החולד שהתנחלה אצלי בגינה. תחת אשר אתייחס אליהם כאל אוייבי (הרי הם אוכלים רק את שורשי הפטרוזיליה, ובצנונית ובלפת וגם בכרובים אינם נוגעים כלל), אתייחס אליהם כאל חורשי אדמה. אשטח את התילים שחפרו באדמת הגינה, ואטמין בהם זרעי ירקות.

כך עשיתי, ובשלב מסוים דניאל שב ממשחקיו ברחבי הקיבוץ וביקש לעזור לי. אז נתתי לו להטמין זרעי צנונית בתלמים, וגם לעזור לי בעקירת איזה שיח בר עיקש עם את חפירה.

בלילה, במיטה, קראתי לילדים ערכים מן האנציקלופדיה לנוער. הערב קראנו, בין השאר, על השלדג הגמדי יפה החזה ועל השליו. סיפרתי להם, שבני ישראל אכלו את השליו בהיותם במדבר.

"סבא רבא רבא רבא רבא שלנו וסבתא רבא רבא רבא רבא שלנו הלכו במדבר," אמר מיכאל. "איזה מזל שאני לא הייתי שם."

"למה?" תמהתי.

"כי אני לא הייתי אוכל שם שום דבר. לאכול שליו זה צער בעלי חיים," אמר מיכאל.

ואני הבלעתי חיוך על שפתיי וגאווה בלבי. כבר מזמן חשדתי בילד הזה, שיום אחד הוא יהפוך לצמחוני או לטבעוני. ואני אחריו.

אבל בינתיים עוד אפשר ליהנות מבשר על האש בעצמאות:))

תודה לאל, למרות כול התחזיות הקודרות, שום דבר לא התרגש עלינו מצד איראן במהלך החג. אני מאד מקווה שנעבור גם את סוף השבוע הזה בשלום. כיף לטעות בנבואות לב כאלה.

שתהיה לכם/ן שבת שקטה וברוכה.

מודעות פרסומת

השאר תגובה