המסך עלה, אבל שכחתי את הטקסט.

58.jpg

   כול מי שעבד אי פעם, כמוני, עם השחקנית הנפלאה סנדרה שדה, יודע איזו אישה קפדנית היא. היא אינה נותנת לשום שורת טקסט לעבור מתחת ידיה מבלי להפוך בה לכאן ולכאן, לבדוק את המוטיבציה הרגשית והערכית מתחת לכל רפליקה, ומכריחה את המחזאי לדייק באמירתו. בר-מזל הייתי, שהסכימה בזמנו להשתתף בקריאת אחד המחזות שלי, "אריזות," במסגרת פסטיבל 'צו קריאה' בצוותא.

     אני מזכיר את זה, מפני שסנדרה היא שהעירה אותי הבוקר.

     הלכתי לישון בשעה 0:16. התעוררתי באמצע הלילה כדי ללכת לשירותים, וגם כנראה בשל סופת הברקים, הרעמים והגשם שהתגלגלה על ההר שאני גר בו. התעוררתי בשעה 04:26 מחלום בלהה. המחזה, הקברט הסאטירי, "היי רימונה," שכתבתי יחד עם אילן חצור וביימה ריבי פלדמסר ירון, שהועלה בזמנו על במת הצעירים ב"קאמרי," מועלה בו מחדש. הפעם משחקת בו סנדרה בתפקיד הראשי. לי יש כמה שורות בפתיחת המחזה, שעלי לומר אותן מן הקהל.

     סנדרה כבר יושבת על הבמה המוארת, מול אולם מלא בקהל. היא כבר אומרת את שורת הפתיחה של המחזה. כעת תורי להגיב לה. אבל אני מאחר להגיע אל האולם, יחד עם בניי בני השש, מיכאל ודניאל, שבאים לראשונה לצפות בהצגה של אבא.

     הסדרן האדיב מחכה לנו. הוא לוחש לי ששמר לנו שלושה מקומות צמודים בשורה הצדדית, מוביל אותנו אליהם, זורק עלי בדרך סוג של מעיל שעלי ללבוש, בטרם אומר את הטקסט שלי. אבל עד שאני מתארגן עם הילדים ומתיישב, סנדרה כבר אומרת את שורות הפתיחה של המחזה, ומשאינה מקבלת תשובה מפי, זו המשמשת כקיו לשחקנים האחרים להיכנס לבמה, אני רואה את הבעת התימהון והכעס על פניה, ובן-רגע כבה האור באולם, והכרוז מכריז: "קהל יקר, בשל תקלה טכנית נעצרה ההצגה, והיא תתחדש בתוך זמן קצר."

     זה החלום שקפצתי ממנו ממיטתי אל יום הולדתי החמישים ושמונה. אני לא חושב שסנדרה יודעת איזה תפקיד מהותי היא ממלאת בחלומותיי. עכשיו היא יודעת:)

     החלום הזה מרתק, מפניש הוא אומר ששכחתי את הטקסט, אבל ההצגה חייבת להימשך. וזה נוגע לחיים שלי.

     זה מרתק מסיבה נוספת. אני מאוד מתגעגע לתיאטרון, ורוצה לחזור לכתיבה לתיאטרון, ולקולנוע. אתמול, כששמתי ב"כאן תרבות" את המשורר אלי אליהו מספר על שיתוף הפעולה בינו לבין מלחין, שהוליד אלבום וספר שירה משותף, גם הרהרתי ביני לבין עצמי, שאולי עשיתי טעות גדולה לחיי כיוצר, בזה שהרחקתי כול כך מתל אביב. המחשבה הזאת התחילה מוקדם יותר ביום האתמול, בקוראי כתבה בעיתוך "הארץ," המדברת על הרכב האוכלוסייה בתל אביב ובערים נוספות. תל אביב היא עיר של רווקים משכילים ושל משפחות צעירות, נכתב בה, ואני חשבתי על כך, שהתנתקתי מן החיים התרבותיים בעיר, מחיי הרווקים והמשפחות הצעירות בה, וגם, ובעיקר, שפרנסתי מצויה בתל אביב, לא בגליל. מצבי הכלכלי קשה מאד כרגע, בעוד שבתל אביב תלמידים רק מבקשים שאבוא ללמדם בה, ואולי עלי לשוב אליה עוד הקיץ הזה – למכור או להשכיר את הבית שלנו בתובל, ולחזור אל העיר, כדי להתחבר אל מחזור החיים שבה, ובייחוד אל מחזור החיים האמנותיים בעיר.

     ואז התבוננתי בעצמי ואמרתי לעצמי שזו שטות גמורה. הבנים שלי פורחים כאן, ובמעבר הזה, לתובל, הקניתי להם ילדות מאושרת. הם כבר רואים את עצמם לגמרי כחלק מתובל, מכירים כאן כול אדם, כול ילד ואפילו כול כלב בשמו. ואמנם, לי קשה מאוד להתפרנס כאן, וגם לקיים את חיי כאמן, אבל הקושי הזה לא עומד בכלל ביחס לתמורה שאנחנו מקבלים מן המקום הזה. אסור לי אפילו לחשוב על האפשרות לעזוב אותו, לוותר על חיי הקהילה בישוב, ועל הבית הגדול והנוח שלנו, ולהסתופף שוב בדירה תל אביבית קטנה, ועוד בשכירות.

     ואז נזכרתי בעוד דבר. ההורוסקופ השנתי שלי הבטיח לי תשע שנים של מהפכים, של שינויים אדירים בחיי ובקריירה שלי, שתתחלנה ממש עם יום הולדתי. ואני אכן מרגיש שזה מגיע. שמצד אחד אני רוצה רק להמשיך את החיים כאן, בלב השקט הזה, ומצד שני מבעבע בי איזה חוסר שלמות עם הצעד הזה, וחוסר מנוח, עד כדי כך שאני מייחל לקבל תפקיד ממלכתי כלשהו, כנספח תרבות, או כמורה לעברית ולתרבות ישראלית בקהילה יהודית בחו"ל, או תפקיד כדובר של גוף תרבות גדול, כמו "הקאמרי," שהייתי דוברו בזמנו, משהו שיחייב אותי לחזור למרכז – או להגר מכאן לכמה שנים לארץ אחרת, עם בניי, וכך להקנות להם טעמן של מציאות ושל תרבות אחרת, וגם להתקדם חיי מבחינה אמנותית וכלכלית כאחד.

     הכול פתוח, אני מקפיד לשנן לעצמי, וזה לא קל לי. כי אף על פי כול התמורות שהכנסתי בחיי עד הנה, אני אדם שהשינוי אינו חביב עליו. אני אוהב סדר חיים, שגרת יומיום. יתר על כן, בסוף השבוע האחרון, ביודעי שתכף הגשם יגיע, זרעתי בגן הירק את כול הזרעים שהיו לי, של סלק ושל שעועית, ותכף יהיו לי גם נבטי סלק, שעועית ומלון לשתלם בגינה. אתמול מיכאל עזר לי לזרוע שעועית. עברנו יחד את כול היקף הגדר בגן הירק, אני פתחתי תלמים והוא זרע בהם שעועית וכיסה אותה בידיו.

     וכשסיימתי אתמול את עבודתי בגן הירק קמתי ממקום רבצי, התבוננתי מסביבי ואמרתי לעצמי – קדחת. אני את המקום הזה לא עוזב. אני לא זורע ושותל גן ירק, וטורח עליו בכול כך הרבה מחויבות, מאמץ גופני ותקווה, כדי שמישהו אחר ייהנה ממנו. אני נשאר כאן כדי ליהנות ממעשה ידיי.

     עשיתי הרבה דברים בחיי עד הנה. יש כמה מהם שאני מאוד מתגעגע אליהם. כך בית הקפה שהיה לי, כך העיסוק ביחסי ציבור והכתיבה לקולנוע ולתיאטרון. העיסוק ביחסי ציבור הכריח אותי לנהל עובדים ותקציב, להיות בחרדה מתמדת לגבי לקוחות ועובדים וספקים, וגזל ממני כול רגע לעצמי, אף על פי שכתבתי במהלכו את "מעשה בטבעת." מבחינה זו עבודתי כיום, כמורה לכתיבה, היא לאין ערוך משתלמת ומספקת יותר.

     אבל הכתיבה לתיאטרון והחיים בו, זה סוג של קסם שחסר לי מאוד, והייתי רוצה לשחזר אותו ולחיות בו, גם אם משמעות הדבר תהיה שיבה למשטר חזרות, שאין ולא תהיה לי ברירה אלא לנכוח בהן, בתל אביב.

     עם זה אני פותח הבוקר את יום הולדתי החמשים ושמונה. בידיעה, שיש עוד הרבה מאוד דברים שברצוני לעשות, וההבנה שעוד צפויים לי שינויים מפליגים בחיי.

     כל זאת, מבלי להזכיר את העובדה, הסותרת לפחות חלק מכול מה שכתבתי לעיל, שעודני מייחל לעוד שני ילדים, לעוד תאומים, שאין לי כרגע את הממון הדרוש להבאתם לעולם ולגידולם בו, עם עזרה, אך שתובל הוא המקום האידיאלי כדי לאפשר לי זאת.

     כל זאת, מבלי להזכיר את הכמיהה וההזדקקות לגבר אהוב.

     שיהיה לי ולנו יום טוב, יום מלא יופי ושפע, בריאות ואהבה, וגם תקווה לבאות, שיבואו עלינו ואלינו בטוב, אמן ואמן, כן יהי רצון מלפניך, ה'.

מודעות פרסומת

11 thoughts on “המסך עלה, אבל שכחתי את הטקסט.

  1. מזל טוב, אילן. מאחלת לך כל כך שיתגשמו כל הדברים האלה, הן הפן הממלכתי והאישרורי שלהם, וגם מפן הכתיבה לתיאטרון, כתיבה בכלל, יצירה פורחת. ושלא תשכח את השורות 🙂

  2. אילן כל מה שאתה רוצה יש לך במרכז. ומה לגבי הילדים? אם לאבא טוב גם להם יהיה טוב. קהילה אפשר למצוא בכל מקום בייחוד אם יש ילדים. ילדים מביאים את הוריהם וככה נעשים חברים. את מבזבז המון זמן בדרכים. חקלאות אפשר לעשות גם בעיר. יש חלקות אדמה שניתנות לתושבים תמורת תשלום. לילדים יש הרבה יותר פעילויות תרבותיות בעיר. ואתה לא צריך להתרוצץ בכל הארץ לפרנסה. תעשה קודם כל מה שטוב לך. והילדים יאהבו את העובדה שיש להם אבא מאושר, וגם הם יהיו מאושרים. באשר לחבר, יותר קל למצוא חבר בעיר.
    מירה.

  3. תחשוב על לרשום את הילדים לכתה א׳ בעיר. תברר איזה בית ספר הכי מתאים לך לשלוח את הילדים. ואז תחפש דירה באיזור. נראה לי ש3-4 חדרים יספיקו לכם. לילדים לא משנה צפיפות הם זוכרים חיים מאושרים, או נכון יותר לא זוכרים שהיו בעיות מיוחדות. זה אומר שהכל היה טוב. לגבי עוד ילדים. תשאיר את זה לילדיך שיביאו לך נכדים עוד 20 שנה. נראה לי שגם אבא שלך ישמח לעזור לך יותר אם תגורו קרוב. ולדעתי פחות תחשוש מהתקפת טילים מסוריה. יאללה תחזור לעיר. אני קוראת אותך כבר מספר חודשים ואני כל הזמן מרגישה איך שאתה מתרוצץ בכל הארץ לפרנסה. שותל ועודר כי יש גינה. עובד קשה. וחולם על העבר. למרות כל הטוב עבור הילדים בתובל. לך יותר טוב בתל אביב. המחשבה שיותר טוב לגדל ילדים בכפר בגלל המחשבה הרומנטית שהם ירוצו יחפים בשבילי הכפר וכך יהיו מאושרים. ילדים בעצם היותם ילדים מוצאים דרכים להיות מאושרים בכל מקום. יש הרבה עדויות שילדי צפון אפריקה שגרו באוהלים לא זוכרים קשיים. להיפך הם זוכרים לטובה את החופש לשחק בחוץ ולרוץ בין האוהלים עם ילדים אחרים. האוהלים או הבדונים של אז לא הפריעו להם לחוות ילדות מאושרת.

    1. מירה, תודה רבה לך. אני מרגיש שאכפת לך. זה מרגש. אבל את מגיבה אלי מתוך עצמך ולא מתוך היכרות עמוקה אתי. אצלי תמיד יש טלטלה בין קטבים, לא משנה אילו הם, ולתחושתי, הייתי מעדיף להסתגר בבית שלי בתובל ולא לצאת ממנו בכלל. לשבת בלב השקט והיופי הזה, לכתוב, להתרגש. ואני מקווה שהחיים גם יאפשרו לי זאת, ושזה יקרה.
      ובנוגע לאושר האב וילדיו, אני מרגיש ההפך מזה כרגע. שכאשר ילדיי מאושרים גם אני מאושר. והם מאושרים בתובל לאין ערוך יותר מאשר בתל אביב.
      תודה,
      אילן.

      1. אילן אני קוראת אותך כבר יותר מחצי שנה לא תמיד מגיבה. הפעם הרגשתי את ההתלבטויות שלך גם מהיותך אב וגם מהיותך אב מבוגר לילדים צעירים ששלומם חשוב לך כי אינם יכולים להגן על עצמם. ואתה בתור אב מרגיש מחויבות חזקה לשלומם ובעיקר לאושרם. באשר להערה שלך שאני מדברת מתוך עצמי. פה טעית בגדול. אני מוצאת עצמי מחוייבת בראש ובראשונה לעצמי ולאושרי . ההנחה שלי היא שאם לי טוב ומעניין בחיים גם לילדי יהיה טוב. אני אהיה יותר שמחה ויותר מוכנה לשתף פעולה איתם. ילדים הכי זוכרים הורה מאושר. תקופות טובות עם ההורה. שום מתנה לא נתתי אוטומטית מלבד ימי הולדת. רצון הילדים שלי לחפצים או משחקים תמיד היה מלווה בדיון באם צריך זאת. הם תמיד יכלו לרצות דבר קטן באותו רגע. כי היו להם דמי כיס. לכל מיני ממתקים או מה שאהבו, בבית לא החזקתי את המתוקים האלה.
        בכל מקרה מה שתחליט תבוא עליך הברכה.
        מירה

  4. אילן,
    אדמת הארץ נקנית בייסורים וביבלות. לגלילי יש ידיים מחוספסות, ורגליים נטועות חזק בקרקע.
    שיהיה בהצלחה!

  5. אילן, נהנה לקרוא את הבלוג שלך, מאחל לך יום הולדת שמח, גם בתור אדם שגר בגליל ועובד במרכז מבין את הרצון כל הזמן לחזור הביתה, לשקט, לטבע, בגליל הכל פשוט ופשוט האדמה והעצים עצמם משרים רוגע.
    מאחל לך למצוא את האיזון הנדרש, לפתור את הבעיות הכלכליות שכה מקשות עלייך ובעיקר להמשיך להיות אבא מדהים לילדייך.

השאר תגובה