דן זקהיים, חברי הטוב והמת, בן שישים.

היום, 11.5.18, מלאו שישים שנה לחברי, אמן המיצג דני זקהיים. אח של אסתי, אחותי. לכבוד יום הולדתו נפגשו בני המשפחה והחברים הקרובים בבית קפה תל אביבי. מטבע הדברים, אני לא יכולתי להיות שם. אבל שלחתי לאסתי משהו שכתבתי עליו. הריהו לפניכם.

זקהיים

פורטרט אחרון

 

הַפּוֹרְטְרֶט הָאַחֲרוֹן שֶׁל דָּנִי

תָּלוּי אֶצְלִי בַּסָּלוֹן. טְרִיפְּטִיכוֹן

וּבוֹ צִלֵּם אֶת עַצְמוֹ לָבוּשׁ בְּלָבָן,

אַחֲרַי כֵּן עָטוּי בְּסִנָּר

שֶׁל בֵּית מִטְבָּחַיִם,

עִם שְׁנֵי שְׁעוֹנִים בָּעֵינַיִם,

הַמְּבַשְּׂרִים אֶת קֹצֶר הַזְּמַן,

שֶׁעוֹד נוֹתָר לוֹ כָּאן, וּלְבַסּוֹף

אָרוּז בַּחֲלִיפָה אֲדֻמָּה דָּם

וּפָנָיו לוּטִים בְּמַסֵּכַת מָוֶת

עֲשׂוּיָה גֶּבֶס, הֲדוּקָה בִּרְצוּעוֹת

לַפָּנִים שֶׁיָּדְעוּ אֶת כִּלְיוֹנַם.

 

אֲנִי כּוֹתֵב מִן הַזִּכָּרוֹן. קָשָׁה לִי

הַצְּפִיָּה בָּעֲבוֹדָה הַזֹּאת, שֶׁהֵכִין

בְּיוֹם הֻלַּדְתּוֹ, בִּשְׁנַת 1993,

אֲבָל דָּאַג שֶׁתִּמָּסֵר לִי

רַק אַחֲרֵי מוֹתוֹ.

 

אֵיזֶה הֶלֶם נוֹרָא שֶׁל כְּאֵב

הִכָּה בִּי, כְּשֶׁרָאִיתִי אוֹתוֹ טְרִיפְּטִיכוֹן,

מֵבִין מִתּוֹכוֹ מָה שֶׁבִּקֵּשׁ לְבַשֵׂר לִי.

שֶׁיָּדַע מֵרֹאשׁ דְּבַר מוֹתוֹ, שֶׁמַּד

אֶת הַזְּמַן הַנִּשְׁמָט בֵּין יָדָיו.

 

וּכְדַרְכּוֹ, עִצֵּב אֲפִלּוּ אֶת

דִּמּוּי מוֹתוֹ.

 

שָׁלוֹשׁ תְּמוּנוֹת שֶׁל נִדּוֹן לַמָּוֶת

הִקְדִּישׁ לִי, לִתְלוֹתַן עַל קִיר בֵּיתִי,

לְהַזְכִּירֶנִי מִדֵּי יוֹם אֶת אֲרֳעִיוּת

הַחֲיִים, אֶת שְׁבִירוּת הָאֹשֶר,

את הוֹד הַנּוֹכְחוּת שֶׁל הֵעָדְרוֹ.

מאי, 2018

*

     דני נולד בתל אביב בשנת 1958. בנעוריו למד בתיכון תלמה ילין. בין השנים 1983-1985, לאחר שובו מלימודי אמנות במונטריאול, קנדה, שימש כארט דירקטור וכמעצב גרפי. הוא היה נשוי למעצבת האופנה קרול גודין, שאיתה ועם סיביל גולדפיינר הקימו, בסלון ביתם, את בית האופנה "קום איל פו."

בשנת 1988 הקים, ביחד עם תמר רבן וענת שן, עמותה בשם "מקלט 2009", שביקשה לקדם את אמנות המיצג בישראל. לצד מייצגים שנשאו אופי טקסי ושמאניסטי, כגון "להירדם על פטמת יער" (1987), יצר זקהיים מיצגים בעלי אופי פוסט-מודרני וספקטקולרי, כגון "מפלגת בבל", המדגישים אלמנטים של מלאכותיות. בעבודות רבות יצר טשטוש מכוון בין האמנות לחיים היום-יומיים. בשנת 1987 התגלתה בגופו מחלה, תחת השפעתה יצר סדרה של עבודות בהן בלט המוות כמוטיב מרכזי. בשנת 1994 נפטר.

את דני פגשתי דרך ענת שן. בשנת 1984 הוצאתי לאור את כתב-העת "שופרא," וחיפשתי במאי שיוכל להעמיד ערב השקה אמנותי של הגיליון. ענת חיברה אותי עם דני, והכימיה הייתה מיידית. שנינו בני מזל שור, שנינו ג'ינג'ים. הוא ג'ינג'י בפועל ואני ג'ינג'י בנמשי גוף ובנפש, שנינו אמנים. הפכנו ממש לאחים. או, מוטב לומר, דני נהיה קצת כמו אחי הגדול. הוא היה אדם מניפתי ובו-זמני ורב-פעלים כמוני, אבל הרבה יותר מסודר ממני, מבחינת מעקב אחר תהליכים, כמו תהליכי יצירה, וגם מבחינת העיסוק ביום-יום. מלא פליאה התבוננתי באופן שבו בנה מיצג, בתוך מחברות הסקיצות שלו, ולמדתי מזה הרבה לעבודתי, ונפעם ראיתי איך הוא מתייק, בסדר מופתי, חשבונות חשמל וארנונה ומים, דפי חשבון בנק וכיו"ב תשלומים, שאני תמיד מתייק אותם באי סדר נוראי.

חלקתי עם דני את עולמי הפנימי ביותר. עבדנו יחד על מיצגים, שאני כתבתי בהם את הטקסטים והפקתי אותם בפועל, והוא עשה את כול השאר. הוא האדם היחיד שיכול היה להביא אותי, ואכן הביא אותי, לקרוא שיר על במת "צוותא" כשאני חשוף חזה, או לשיר לו שיר פרידה על במת מועדון ה"פינגווין", כשנסע עם קרול לניו יורק, בעודי לבוש בבגדי סאדו-מאזו, עם חליפת עור ושרשראות ומצליף בשוט על מגפיים שחורים.

כשבן זוגי הראשון, סער עפרוני מת, בשנת 1986, דני וקרול היו בניו יורק. כתבתי לו על כך. שניהם מיד הזמינו אותי לבוא אליהם, לדירתה של חברתם לורי, שם השתכנו, ולעבד עמם את האבל. ואני, נסעתי אליהם, והיינו יחד שבועיים, שבהם דני וקרול רכשו לופט שלם של מוצרי חשמל ורהיטים לדירתם החדשה דאז, בשדרות בן ציון, ואני משוטט איתם במנהטן, בין חנויות וגלריות, ובלילות שלושתנו ישנים על מזרנים בסלון של לורי, ומשוחחים.

רק זמן רב אחרי הביקור הזה בניו יורק, אחרי שדני וקרול שבו ארצה והשתכנו בדירתם, גילו לי, שבאותם ימים ממש שהייתי במחיצתם נתגלתה המחלה הממארת בגופו של דני. והם לא אמרו לי על כך דבר, ואף אני לא הרגשתי בדבר.

כאשר צלצלה אלי אסתי, לספר לי שדני מאושפז במצב קריטי בבית החולים, נחרדתי. לא ידעתי על כך. באתי להיפרד ממנו, שעה שהיה כבר מורדם ומונשם, מחובר להמון צינורות, בבית החולים. זה היה פשוט נורא. אחרי מות בן זוגי הראשון, ומותו של חברי המשורר הירושלמי איתי עורב, פתאום גם דני הלך. וזה הרגיש כמו קללה מרחפת.

אני מתגעגע לדני מדי יום ביומו. כשאני מהלך בשדרות בן ציון או בשדרות רוטשילד, אני מרגיש את זה פי כמה וכמה. על כך כתבתי לא מעט בשיריי, שנדפסו בטרילוגיית השירה האחרונה שלי, בשני שירי ה"הליכות" בעיר.

כולנו נותרנו עם חור בלב מאז מותו. למזלי, אסתי נשארה לי. אסתי האהובה, הגדולה מן החיים, ועמה גם ורדה אמה, ורוני אחיה, ובני משפחותיהם.

אז היום הוא בן שישים, וביום ראשון יחול תאריך ה-13.5., תאריך מקולל ומקודש בחיי דני, שבא לידי ביטוי גם ביצירתו.

יהיה זכרו ברוך.

מי שמעוניין להכיר את יצירתו מקרוב, יכול להיכנס לאתר שפתחה קרול בעבורו, כאן. או להיכנס לערך על שמו בוויקיפדיה, כאן. יש שם קישורים לעבודותיו המצולמות בווידיאו. הוא היה אמן נפלא וחבר נהדר.

בשיא עבודתנו יחד תכננו לכתוב ולבצע אופרת מיצג בינלאומית, "פרזות" שמה, שתתחיל בסיפור גן העדן ותסתיים בסיפור מגדל בבל. אני הייתי אחראי לכתיבת הטקסט, ועשיתי תחקיר לשם כך. דני אמור היה לעשות את כול השאר. לצורך העלאת ההפקה הזאת, שהתכוונו שתתרחש סימולטנית בכמה מבירות תבל, נסענו לראות אופרה של פיליפ גלאס, ואחרי כן קבענו כמה פגישות ברשתות טלוויזיה מובילות בניו יורק. אז עוד לא היה קיים האינטרנט, גם לא הרשתות החברתיות ולא יו-טיוב. התכוונו להעביר את זה בשידור חי בו-זמנית בין יבשות.

דני מת, האינטרנט עלה לאוויר, והעולם השתנה מאוד מאז. אבל הגעגוע נשאר. וגם חומרי התחקיר, המעלים אבק בחדרי כאן, בקיבוץ תובל.

שיהיו לנו רק ימים שמחים.

 

 

 

מודעות פרסומת

השאר תגובה