זמן איכות של תאומים. וגם – המלך עם 11 הביצים.

     פעם, לפני שנים רבות, שוחחתי עם פרופ' רוחמה מרטון על הדיכאון שלי. סיפרתי לה, שיש לי דיכאון עונתי. בחורף, ברור, האור פוחת. אבל בקיץ, דחילק, למה בקיץ? היא חייכה אלי מבעד לשפופרת הטלפון, ואמרה לי, "אה, בוודאי, יש לך בדואיזם."

     "בדואיזם? מה זה בדואיזם?" שאלתי.

     "דיכאון קיץ. יש דבר כזה," אמרה לי.

     אז הנה הקיץ הגיע, ועמו הדיכאון. כבר עשרה ימים אני מסתובב כמו קליפה של עצמי. חי, מתפקד כרגיל, אפילו מחייך. אבל בפנים כאב פיסי, כאב הדיכאון. מין תחושת התמוטטות פנימית, שאין לה מרפא, חוץ מחצי כוס יין פה ושם, או חצי קסנקס. ואת זה אני לא מרשה לעצמי כמעט, בהיותי הורה יחיד. זה יעבור. זה תמיד עובר. אבל זה הופך כול דבר שאני עושה בחיים, כול הליכה ברחוב, כול ניקיון בבית, כול הקלדה, כול דבר, להרבה יותר קשה. הנה שני שירים, שכתבתי על זה בעונה קודמת, ונדפסו בספרי 'ספר התמורה':

הפציינט

 

הַאִם יוּכְלוּ נִגּוּנֶיךָ הַיְשָׁנִים לְנַחֲמֵנִי

גַּם כַּעֲבֹר שָׁנִים רַבּוֹת כָּל  כָּךְ, אֲנִי תּוֹהֶה,

מִתְפַּתֵּל מֵרֹב כְּאֵב בִּלְפִיתַת הַדִּכָּאוֹן,

לָכוּד, אֵינִי יוֹדֵעַ מָה עוֹד אֶעֱשֶׂה

וְאֵיךְ אַמְשִׁיךְ וְאֶתְאַפֵּק מִלְּקִיחַת הַכַּדּוּרִים.

 

הַיַּיִן שֶׁלָּגַמְתִּי בַּאֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם כְּבָר נִמְסַךְ

בַּשֶּׁתֶן. מָסַךְ הַשִּׁכְרוּת הַדַּק עָלָה מֵעַל הָעֶצֶב

הֶעָמֹק הַזֶּה, שֶׁאֲנִי שׁוֹקֵעַ בּוֹ כְּמוֹ בְּבִצַּת יָגוֹן.

יָפֶה אַתָּה מְכַנֵּר, כָּל צְלִיל מֻכָּר נִשְׁמָע

בְּדִיּוּק הֵיכָן שֶׁהוּא אָמוּר לִהְיוֹת. כָּל בִּטּוּי

יוֹצֵא מִתַּחַת לְקַשְׁתְּךָ כְּמוֹ מִשְׁפָּט. אֲבָל אֲנִי

 

נָתַתִּי אֶת עַצְמִי לְטֶרֶף בִּידֵי תַּהְפּוּכוֹת הַחֹרֶף. לִזְלִיגַת

הַסֶּרוֹטוֹנִין. כְּמוֹ רוֹצֵחַ מְאֻבָּן בַּקֶּרַח אֲנִי מֵנִיף יָדַי

עַל הַמִּקְלֶדֶת, מַדְפִּיס בְּקשִׁי אֶת שׁוּרוֹת הַשִּׁיר הַזֶּה,

דּוּ"חַ פָּארָא-רְפוּאִי יָבֵשׁ עַל מַצָּבוֹ שֶׁל הַפַּצְיֶנְט

אִילָן שֵׁיינְפֶלְד, מְשׁוֹרֵר וְהוֹמוֹסֶקְסוּאָל, בֶּן אַרְבָּעִים וָשֵׁשׁ,

אֲשֶׁר נִמְצָא בְּמִטָּתוֹ עִם בֹּקֶר, מֵת, וְחִיּוּךְ

 

פָּרוּשׂ עַל פָּנָיו, מוּל מְאַוְרֵר פּוֹעֵל, כַּלְבָּה נוֹבַחַת

וְחָתוּל הַמְכַרְסֵם אֶת עֲקֵבָיו.

 

 

טקס הגירוש

 

הַקּוֹלוֹת הַקּוֹרְאִים לְהַשְׁלִיכֵנִי מִן הַגָּג

תּוֹקְפִים אוֹתִי בְּיֶתֶר שְׂאֵת.

נִדְמֶה אֵינִי יָכוֹל כְּבָר לְעַצְמִי.

אֲנִי שׁוֹאֵל נַפְשִׁי לָמוּת מֵרֹב כְּאֵב,

וְלֹא מְלִיצָה הִיא זוֹ, כִּי אִם

עֻבְדַּת חַיִּים. אֲנִי אוֹחֵז וְנֶאֱחָז

אֲפִלּוּ בְּרִוּוּחַ וּבְיִשּׁוּר שׁוּרוֹת

בַּטֶּקְסְט הַמְעַצְבֵּן הַזֶּה, כְּדֵי לִשְׂרֹד.

 

זוֹ כַּנִּרְאֶה מַרְאִית הָעַיִן שֶׁל

הַדִּכָּאוֹן, כְּשֶׁהוּא מְנֻטָּל מִמַּסֵּכוֹת.

כֹּחַ עַז וּמְפַתֶּה שֶׁל הֶרֶס הָעַצְמִי

הַתָּר לוֹ אַחֲרֵי מוֹצָא בְּתוֹךְ תּוֹכִי

כְּעֵין דִּבּוּק שֶׁכְּבָר מָאַס בְּמִשְׁכָּנוֹ,

וְאָצָה לוֹ הַדֶּרֶךְ לְחַפֵּשׂ אַחֵר.

 

דִּבּוּק, דִּבּוּק, אֲנִי קוֹרֵא אַחֲרָיו,

אַל תְּמַהֵר כָּל כָּךְ לְהִפָּטֵר מִמֶּנִּי,

שָׁנִים עָבְרוּ עָלֵינוּ יַחַד

וּפִתְאֹם אַתָּה בּוֹקֵעַ מִתּוֹכִי כְּמוֹ

 

חַיְזָר, קוֹרֵעַ אֶת עוֹרִי, יוֹצֵא עֵירֹם

אֶל הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יִקְרַע

אוֹתְךָ מִלַּחַץ אַטְמוֹסְפֵרִי.

 

חַכֵּה לִי רֶגַע. אַל תֵּחָפֵז

לְהִתְנַדֵּף מִמֶּנִּי, עֲלוּקָה, הֵן הִתְרַגַּלְתָּ

לְדָמִי מַמָּשׁ כְּשֵׁם שֶׁהִסְתַּגַּלְתִּי לְשֶׁלְּךָ.

 

אֲבָל לַדִּבּוּק כְּבָר נִמְאַס. הוּא מִתְנַדֵּף

בָּעֲרָפֶל מִתּוֹךְ נַקְבּוּבִיּוֹת עוֹרִי,

מוֹתִיר אוֹתִי רֵיקָן, מַזִּיעַ, לֹא

מֵבִין אֵיךְ אֶסְתַּדֵּר כָּעֵת. אֲבָל

 

יוֹדֵעַ: הַשִּׁיר הַזֶּה הוּא כְּלִי

גֵּרוּשׁ שֶׁל דִּבּוּק, וַאֲנִי, בְּמוֹ-

יָדַי פֹּה יְצַרְתִּיו, כְּמוֹ מִרְשָׁם

בָּדוּק שֶׁל טֶקֶס רַבָּנִי עַתִּיק

וְרַב יוֹמִין, שֶׁעָלַי לְשַׁחְזְרוֹ

מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ, אִם

תְּאֵב חַיִּים אֲנִי. וְהִנְנִי תָּאֵב.

*

מיכאל דיוקן.jpg
מיכאל במדי נבחרת הכדורגל של תובל-פלך.

אתמול והיום היה לנו יום מיוחד. אתמול נסענו מוקדם לשדה-יצחק, לארוחה משפחתית גדולה עם אורחינו בני המשפחה מדרום אמריקה, אצל יאיר ומיכל, אחי וגיסתי, והיה נהדר. הבוקר, הילדים ביקשו להקים דוכן, ודניאל הציע שנמכור גלידת אבטיח. נכנסתי לאינטרנט, מצאתי מתכון לגלידת אבטיח, הכנו אותה יחד, ומקץ שעה כבר עמד הדוכן בכיכר הרוח. כשסיימנו את מכירת הגלידה, עברנו לבריכה בחצר.

אחר הצהריים הצעתי לילדים לרדת לסרט "ליאו דה וינצ'י – שודדי האוצר" בכרמיאל. מיכאל מיד הביע רצון לעשות כן. דניאל נעמד על שתי רגליו האחוריות והתנגד לכך בכול תוקף. מיכאל התמרמר. לא התחשק לו להפסיד סרט רק מפני שאחיו מסרב לבוא אליו. ואז בא לי רעיון. ניגשתי לשכנינו, שאלתי אם אפשר להפקיד בידם את דניאל לשעתיים, ומשענו בחיוב – דניאל נשאר עם הבנות בביתן, ומיכאל ואני נסענו יחד לסרט.

הסרט היה נחמד מאוד. קנינו פופקורן קטן, וישבנו וצפינו יחד בסרט. אבל הנחמד מכול היה שסוף סוף בילינו רק שנינו לבדנו. וגם דניאל בילה עם חברותיו.

כול שנות ילדותם הציעו לי הגננות והמטפלות והיועצות למיניהן להקדיש לילדים זמן איכות נפרד. הסברתי להן, שבמשפחה חד-הורית כמו שלנו זו משימה כמעט בלתי אפשרית. אבל הנה, גיל שש הגיע, וזה כבר אפשרי בהחלט. למעשה, הילדים בעצמם מביעים את רצונם בזה. וזה היה ממש כיף.

*

 

מיכאל והכובע.jpg
מיכאל חובש את המגבעת שלי לפני אימון הכדורגל השבועי.

שלשום בלילה, כשנשכבנו במיטה, מיכאל סיפר כך: "היום בגן הגננת סיפרה לנו סיפור על מלך שהיו לו אחת עשרה בנות. היה לו בולבול ממש ענק עם אחת עשרה ביצים."

"מה!? זה מה שהגננת סיפרה לכם? שהיה לו בולבול ענק עם אחת עשרה ביצים!?" הזדעקתי.

"לא," צחק מיכאל, "את זה אני המצאתי."

"אז למה לדעתך היה לו בולבול ענק ואחת עשרה ביצים?"

"כי היו לו אחת עשרה בנות. צריך המון ביצים בשביל זה."

שכבתי לצדו והתפוצצתי מצחוק. יכולתי לדמיין את זה. מלך עם אחת עשרה בנות, בולבול ענק ואחת עשרה ביצים. זה נראה כמו גרסה מיוחדת מאד של העץ הנדיב.

"מיכאל, בשביל להוליד אחת עשרה בנות לא צריך אחת עשרה ביצים. צריך המון זרעים. ואת זה יש ממילא בביצים," הסברתי לו.

הילד הזה כנראה יהיה סופר, או שחקן-רקדן-זמר. יש לו בדיוק את הצירוף הנחוץ לזה – דמיון מפותח, אינטליגנציה מדהימה, יכולת ביטוי מילולית וצורך עז בהבעה במשחק ובריקוד. וגם קסם טבעי.

ועכשיו אני מחייך מול המסך. והדיכאון קצת רוגע. לפחות לקצת.

אחותי הקטנה תמיד אומרת לי במצבים כאלה לקחת חצי כדור. זה בהחלט עוזר לי. אבל אז אני קם בבוקר כבד כעופרת ומטושטש. וזה ממש לא לעניין מבחינתי כעת.

אז שיהיה לכם/ן לילה טוב. אני הולך לישון.

מודעות פרסומת

השאר תגובה