המלאכים שלי. וגם: הכתיבה יודעת יותר מן הכותב אותה

הבוקר, כשנכנסתי אל הגן, תפסה אותי יעל, הגננת, לשיחה מלבבת. "שמע," אמרה לי, "יש לך ילדים מדהימים. הצליח לך בגדול." חייכתי אליה. "הם כול כך רגישים לזולת, תמיד נכונים לעזור," המשיכה, "אספר לך משהו. השבוע אחד הילדים בכה בגלל איזו תיבה. דניאל ראה זאת, ומיד ניגש אליו, והציע לו תיבה אחרת, והביא אותו לחדול מבכיו. וזו רק דוגמה אחת. יש הרבה דוגמאות כאלה. ושניהם כאלה. באמת שהצליח לך משהו משהו."

יצאתי מן הגן מרחף מאושר בגובה עשרים סנטימטר מן האדמה, ובו-בזמן גם על סף בכי. מהתרגשות, מכאב. מהתרגשות על הדברים שאמרה לי, ומן ההכרה בכך שעשיתי נכון במעבר שלנו מתל אביב לתובל. אך גם מכאב, על כך שהיה עלי להתנתק מכול מערכי חיי הקודמים, מן השכונה שאהבתי, והייתי בטוח שאחיה בה כול חיי, מן הרדיוס המגונן שחיי התנהלו בו, בין נווה צדק, לגן שמול 'מגדל שלום,' מכון הכושר שבמגדל, בית הקפה הפינתי, השוק ומקום עבודתי – כדי לזכות ברגע הזה, היום בבוקר, בגן.

האם באמת הייתי צריך להתנתק מכול אלה, שאלתי את עצמי בפעם המאה, והתשובה באה לי מיד עם השאלה. כן, כמובן. עשיתי זאת למען הילדים, קודם כול. וגם קצת בשבילי.

במשך הבוקר כולו ישבתי ועשיתי סידורים על המחשב. תשובות לאי מיילים, משלוח חשבוניות, בריאת פרנסה. ואז, בצהריים, כשכבר עייפתי מכול זה, וגם נמלאתי צער על כך ששוב לא כתבתי היום דבר – הלכתי למכון הכושר בישוב, מול ביתי, וממנו היישר אל גן הירק. עישבתי קצת, חפרתי תפוחי אדמה, קטפתי תותים, והרגשתי איך החיים חוזרים אלי, השמחה והאושר.

*

     בשבוע שעבר חיפשתי משהו בספריות המסמכים המרובות במחשב שלי. אגב כך, נכנסתי לתיקייה שלא פתחתי שנים, הקרויה 'חומרים חדשים,' ובה חומרים ישנים מאוד, מתחילת שנות האלפיים. לתדהמתי, מצאתי בהם פרק של ספר אוטוביוגרפי, שלא חזרתי אליו מאז כתיבתו. הנה פתיחתו:

"שנה אחרי מות אמו במיתה אכזרית, מחנק שנגרם לה בעקבות חיידק אלים של דלקת ריאות, ממנו נדבקה בבית החולים בו אושפזה בשל חום גבוה, גופה כבר מוכה מרוב טיפולים כימותרפיים ארסיים בסרטן המעי הגס שבו לקתה, כמו בני משפחתה לפניה, עזב מני את תל אביב ועבר לגור בגליל. זה התחיל בתחושה עזה של אי נוחות במקומו. כאילו העיר שוב אינה עשויה להכיל אותו, ולא הוא אותה. הוא היה מוצא את עצמו שוקע, לא פעם, בהזיות על חצר רחבה, עם גינה ובה עצי פרי וערוגות ירק, רואה את עצמו משכים קום בבוקר ועובד את חלקת אדמתו, ניגש וקוטף מערוגות הירק שלו את הירקות שישמשו לו להכנת סלט ירקות טרי של בוקר, עם צנימים וקפה בצידם, או תמונות מן הדמיון שבהם ראה את עצמו יושב בשעת ליל בעיבורו של שדה בר שומם, ליד מדורה שהבעיר לא מכבר מכמה גזרי עצים שקיבץ יחד, יושב ומביט בשלהבות המפזזות של האש החמה, הכתומה אדומה כחלחלה, בגיצים העולים מגזירי העץ הנבקעים מן האש בקול נפץ, רואה איך הם מיתמרים מן האש ועפים ומכלים באוויר, ושוקע במין תרדמה משונה, מרוב השתקעות בלשונות האש שמולו, נופל ונרדם על העפר, רק פלג גופו התחתון מכוסה בשק שינה שבתוכו השתחל, וראשו מונח על תרמילו. זוחלים ורמשים מסוכנים לא היו בחזיון הזה. האש הבריחה אותם וגם תודעתו היוצרת. אבל כל אימת שראה את החזון הזה הבין, שעליו לעשת שיינוי. שגופו קורא לו לחולל שיינוי בחייו. שכמו בפעמים הקודמות, כל אימת שחש חוסר מנוח כזה, מין לפיתה פנימית מתוכו, המטלטלת אותו וקוראת לו לצאת מתוך גדרי חייו, מתוך שגרת יומו, גם כעת הוא חייב לציית לה, ולראות לאן תובילו הפעם."

קראתי את הפרק הזה נדהם. כתבתי אותו לפני כ- 14-15 שנים. מבלי יודעין בראתי בו את חיי כיום, בבית גדול, על חלקת אדמה, ובה עצי פרי וערוגות ירק. הכתיבה, אם כן, ידעה, בישרה ועיצבה את מה שאני עוד לא ידעתי אז. שיבוא יום ואעזוב את העיר, ואשוב לעבוד אדמה:

"[הוא….] חש שאין הוא יכול עוד לגור בעיר, וכי עליו להרחיק כמה שיותר מבני משפחתו, מסביבת מגוריו, לעזוב את הכל מאחוריו. את מקום עבודתו, את ביתו, את נסיבות חייו, ולצאת להתבודד במקום שיוכל לספק את צרכיו במחיר עבודה פיזית קשה, ובתנאים של התבודדות מקסימלית.

הוא לא היה זקוק לחברת בני אדם עוד. במשך שנים ליקט את פירורי האהבה וההערכה של הזולת. אבל מקץ עשרים וכמה שנים שעשה כן, שוב לא היה זקוק להם. הוא היה די בטוח במהותו ובטבעו, שמח על מי ומה שהוא, אפילו כבר קיבל את מראהו. הוא לא היה זקוק לאיש מסביבו, מלבד לשתיקה השלווה של הטבע, לקולותיו ולמראותיו של הנוף. הוא ביכר את חיי ההתבודדות על פני חיי הכרך הסואנים, עתירי השפע, שבהם סב וחש כמי שניתק משורש חייו, והוא חי על זמן שאול.

'מן הגליל מתחילים הניסים הגדולים וגם הרעות הגדולות,' אמר לו בחיוך חברו, שעה שבישר לו על הבשורה, לפיה החליט לעזוב את העיר ולעבור הגלילה. 'אתה בטוח שאתה יודע מה אתה עושה?'

הוא הנהן.

'אין לי יותר מה לחפש כאן,' אמר. 'תמיד הייתי בטוח שאתבגר ואזדקן בעיר. אבל ככל שחולפות השנים אני מגלה עד כמה אני מתגעגע לנוף, לטבע.'"

[…] עתה, בבגרותו, ידע שאינו יכול להשלים עוד עם רחקותו מן הטבע ומן הנוף. מה שהיה נכון לימי בחרותו, הימים שבהם למד באוניברסיטה והתקדם אט אט במעלה הדרגות בעבודה באחד ממקומוני העיר, שוב לא היה יכול לספק אותו עוד. הוא היה זקוק לשינוי, והשינוי הזה בא בדמות מעבר למגורים בגליל, זמן קצר אחרי מות אמו, ואחרי שגם הוא חטף צינתור לב, והבין שימיו אינם אינסופיים, וכי המוות אורב גם לו מאחרי כל פינה ובכל יום ויום."

*

     החיים הם מלאי קסם, מלאי יפעה. הם מתנהלים במעגלים גלויים וגם במעגלים סמויים מן העין. זקוק הייתי לעוד שני מחזורי חיים של שבע שנים כל אחד, ולשני שגרירי האושר שנולדו לי, מיכאל ודניאל, ולקשיים שנתגלעו לנו בגן בתל אביב, וכנראה היו אף הם חלק ממנגנון הזימון של הנס אל חיי – כדי להיפלט מן העיר ומתוך חיי בה, אל השלווה והיופי והאושר שאנו חיים בהן כעת.

ואת כול זה ידעה הכתיבה. לפניי.

*

     קטע הסיפור שחשפתי בפניכם לא פורסם מעולם. יש כאן כמותו מאות ואלפי עמודים. כמות הספרים שהוצאתי לאור בימי חיי, 24 במספר, שווה פחות או יותר לכמות הספרים הממתינה כאן, כדי להיות מוקלדת, נערכת ומוצאת לאור. הפער הזה, בין מה שכתבתי לבין מה שהוצאתי לאור, מטריף אותי. אני מאוד מייחל ומקווה לזמן שאוכל לשבת בו ולכתוב, לערוך ולפתח את כול כתבי-היד שהצטברו כאן, במהלך השנים, ולתיתם בפניכם.

שיהיה לכם/ן לילה טוב.

מודעות פרסומת

2 thoughts on “המלאכים שלי. וגם: הכתיבה יודעת יותר מן הכותב אותה

  1. אילן היקר, תודה מאד על הפוסט הזה. הוא נוגע בי במקומות עמוקים, וברגע הזה כעת מפיח תקווה, את תקוות התנועה, השינוי. תודה לך. ושמחה על האור והטבע שנכנסו אל חייך.

השאר תגובה