התחקיר ההיסטורי, הונאתו של הצנזור – ועבדותו של הסופר

מזה חודשים ארוכים שאינני כותב. אני כמובן כותב המון. פוסטים ושירה וסצנות לספר הבא וכך הלאה. אך כול החומרים הללו עוד אינם מתרכבים לכדי סיפור.

כדרכי, או כפי שמובילים אותי מעם שמיא, אני שוב כותב על דמות היסטורית, אחת הדמויות המרתקות והשכוחות בהיסטוריה היהודית. ושוב היא מרוחקת ממני ארבע מאות שנה ויותר, בדרום אמריקה. וכדי לכתוב את סיפורה של הדמות הזאת, בלשון ספציפית, מתוך היכרות עמוקה עם סביבת עולמה ואורח חשיבתה, היה עלי לנסוע לדרום אמריקה, מה שעשיתי לא מכבר, וגם לקרוא הרבה מאוד ספרים בעברית, באנגלית ובספרדית. וזה מה שאני עושה מזה חודשים רבים.

אין דרך אחרת מלבד תחקיר לכתוב בה רומן היסטורי. לכתוב על חיי, על עצמי או על החיים בישראל של שנות האלפיים, את זה אני עושה בשיריי, בסיפוריי הקצרים ובבלוג שלי. אבל הרומאנים שלי הם רומאנים היסטוריים, והם דורשים ממני שלושה סוגי תחקיר – תחקיר במסע למקום ההתרחשות, כדי להכירו מקרוב, תחקיר אינטלקטואלי, המתקיים בספריות ובהרבה מאוד קריאה, ותחקיר רגשי, כלומר הבנת הקשר העמוק והבלתי-אמצעי ביני לבין הדמות שאני כותב עליה, שהתדפקה על דלתות הכרתי.

לא פעם אמרתי, שכול ספר שלי מכיל בתוכו עבודה שהיקפה כעבודת דוקטורט, מצד כמות ספרי העזר שהיה עלי לקרוא כדי לכתבו. אך בצד הגאווה על היקף התחקיר, אני גם מודע לסכנותיו, בעיקר אצל אדם סקרן כמוני. תחקיר מקיף כזה עלול להטביע את הכותב בים של מידע, בחיפוש אחר עוד ועוד מידע, עד שהוא מתרחק ומתנתק ממושא כתיבתו. ולעתים, זוהי תחבולתו של הצנזור הפנימי שלנו. הוא מראה לנו עוד ועוד מה ראוי לקרוא ולתרגם, לתמצת ולהביא אל הספר, כדי שלעולם לא נכתוב אותו. שכן, תמיד נחשוב שחסר לנו עוד ידע, בטרם נכתוב אותו.

אין שום דרך לאדם כותב לדעת מתי הוא עושה תחקיר הכרחי לכתיבת ספרו, ומתי הוא שוקע בו לבלי שוב. נדמה לי שהמדידה הנכונה ביותר לזה היא מידת הניתוק בזמן ובהיקף הכתיבה שלך ממושר כתיבתך. ככל שעובר יותר זמן, ואתה לא כותב, סימן שיש כאן בעיה. וזה בדיוק המצב שאני מצוי בו עכשיו. אני מכיר את הדמות שלי, יודע את מהלך חייה ההיסטורי, מכיר לעומק את נפשה, אך עוד לא יודע את סיפורה. כי סיפור אינו סך כול מהלכיה, או המוטיבציות הנפשיות והרגשיות שלה. סיפור הוא קודם כול איזה יסוד של תנועת נפש, נפש אחת יחידה ומיוחדת, בתוך הנסיבות המסוימות מאוד של חייה, של זמנה ושל מקומה.

סיפור אינו יכול להתרחש בכול זמן ובכול מקום, בכול מזג אוויר ובכול איזור טבע. הוא מתרקם מתוך תנועת הנפש של גיבורו בתוך מרקם הצבעים, הריחות, הטעמים, הנופים, הלשונות, האמונות, והידע של זמנו ושל מקומו.

וזה בדיוק מה שאני מחפש עכשיו. את היסודות המאגיים של הסיפור הבא שלי, כפי שהם מתגלמים ומתגלים בזמנו ובמקומו, במאה השש עשרה, בדרום אמריקה, בתוך ביתו ובתוך מקצועו, בתוך המשפחה שגדל בה והמשפחה שיצר. והדרך לשם היא ארוכה מאוד.

היום, כמו בכול יום אחר, קראתי חומרי תחקיר וסימנתי קווים מתחת לשורות חשובות, ישבתי עם מילונים ותרגמתי קטעים שלמים כדי להבינם כיאות, הכנתי חומרי תחקיר אחרים למשלוח לכמה נשים ואנשים יקרים ויקרות, שהסכימו לקראם בעבורי בספרדית ולתמצת לי אותם, כולל כול האנקדוטות הכלולות בהם, ובין לבין מצאתי את שלוותי בהדליית שיחי העגבניות והמלפפונים בחצר, משחק דמקה עם מיכאל ודניאל ובניית חווה ומעליה מגדל פאר של קשיות צבעוניות.

הכאב ברגלי הימנית, אחרי הניתוח, עוד לא פג. הוא קשה מאוד. היום שוחחתי עם הרופא המנתח, שהרגיע אותי והסביר לי, שאלה תופעות מצויות אחרי ניתוח כלי דם. קבענו להיפגש לביקורת ביום חמישי הקרוב. רגוע יותר אחרי השיחה איתו, אבל מוסח דעת, התקשיתי מאוד לעבוד. תחת זאת בישלתי קינואה, אידיתי ברוקולי וכרוב ניצנים מן החצר עם עוד ירקות, אכלתי וישנתי טוב.

עם ערב, כשהתיישבתי לעבוד, כתבתי קודם כול את ייאושי למול מסע התחקיר הארוך שעוד מצפה לי, ואז, כפי שאני יודע שאין לי ברירה אלא לעשות, פתחתי את ספר התחקיר שקראתי בחודשים האחרונים, על ההיסטוריה של הרפואה, והתחלתי לתרגם ממנו שורות ופסקאות. מדובר בעבודת פרך, והידיעה הזאת מרפה ידיים. אבל למול הררי מידע כאלה אין דרך אחרת מלבד ליטול נשימה ארוכה ולהעפיל עליהם צעד צעד. עמוד ועוד עמוד. כרטיסייה ועוד כרטיסייה. עד שיתחוור לי מלוא היקפו של הידע, שהיה בידי הגיבור שלי, בבואו לעשות את אשר החליט לעשות.

זה ייקח שנים. זה כבר ברור לי. ייתכן שאוציא בינתיים ספר אחר מכתביי. אולי אחד מקבצי הסיפורים הממתינים לזמנם, אולי חידוש של 'שדלץ' ושל 'רק אתה,' שיש הרבה חומר מהם שמעולם לא ראה אור. בינתיים, יש לי המון חומר לקרוא ולעבד, להבין ולהפכו לשלי. רק כך אדע מהו סיפורו האמתי של הגיבור שלי, שאת שמעו שמעתי לראשונה בגיל שבע עשרה, ומאז הדריך את מנוחתי מדי עשור.

אבל את הסיפור המלא על האופן שבו הגעתי לכתוב עליו אשאיר לזמן פרסומו של הספר על אודותיו. וזה ייקח עוד זמן.

זוהי עבודתי האמתית. עבודת תחקיר וכתיבה מאומצת, עמוד אחר עמוד, גרסה אחר גרסה, עד לטווית הרומן השלם. הוראת הכתיבה או העיסוק ביחסי ציבור הם העיסוקים הנלווים לעבודת חיי העיקרית, והם המממנים ומאפשרים אותה. אבל אם תתנו לי עוד 240 שנים, אעשה בדיוק את אותו הדבר. אקרא ואתמצת חומרי תחקיר, ספר אחרי ספר, עמוד אחר עמוד, עד שאגלה מתוכם את הסיפור המסוים מאוד של ספרי הבא.

זו, אגב, גם הסיבה לכך, שאני מדמיין את עצמי יושב עם בן זוגי לעתיד, שולחן ליד שולחן, בעוד שנינו עושים איש איש במלאכתו. העונג הזה של הקריאה, והכתיבה, בצוותא, או איש ליד רעהו, הוא כנראה העונג העמוק ביותר והאינטימיות העזה ביותר שאני יכול לדמיין ולהציע לזולתי. אין בו כדי להוציא מלפניו את מלאכת המשכב. אך הוא משגיבה בהקנותו לה משמעות לגמרי אחרת. האינטימיות העזה של שתי נפשות, החותרות זו בצד זו למילוי תכליתן.

שיהיה לכם/ן לילה טוב.

מודעות פרסומת

השאר תגובה