כדאי להיות טווס, או מניפה

אחד הדברים הראשונים שאני מלמד בסדנאות לכתיבה יוצרת הוא, שאין לנו מחויבות למדיום אחד בלבד. אנחנו א/נשים יוצרים, הדחף היצירתי פועם בנו בכול עת, ומותר, ואפילו רצוי לו, לבוא לידי ביטוי שונה בכול פעם. לפעמים זה יוצא בצורת שיר, לפעמים בקטע של הגיגים, לפעמים בסיפור קצר, במחזה או בתסריט, קצרים או ארוכים, לפעמים בנובלה או ברומן. הכול מתקבל, הכול בסדר, ולכול גם נמצא קהל. אל לנו לחסום את עצמנו בפני מבע ספרותי בשום מדיום.

החירות היצירתית באה לידי ביטוי גם בבחירת הז'אנר, או הסוגה, שהיצירה הספרותית משתייכת אליו/ה. לפעמים אנחנו נדחפים מתוך תוכנו לכתוב סיפור או ספר אוטוביוגרפי, המבוסס על זיכרונות שלנו או על סיפורים שעברו במשפחה. לפעמים אנחנו נדחפים לכתוב פנטזיה, או רומן היסטורי, ספר מדע בדיוני או מותחן. הכול הולך. אין בשום מקום משטרת ז'אנרים, הקובעת כי מי שכתב רומנים היסטוריים לא יכול לכתוב גם רומן רומנטי, או רומן אוטוביוגרפי, או להפך.

מותר גם לערבב בין ז'אנרים. מותר להרחיב את החומר האוטוביוגרפי באמצעות הדמיון (למעשה, זה מה שאני ממליץ לכול מי שכותב ספר חיים, ויש לו 'חורים שחורים' של שכחה, או השכחה, הדחקה או הסתרת מידע, בקורות חייו וחיי משפחתו), לערבב היסטוריה בפיקציה, לשלב בין נורמות של הרומן ההיסטורי לבין נורמות של הרומן הרומנטי והמותחן, וכך הלאה. מותר לנו גם לשלב סוגי מספרים שונים באותה יצירה, מבנים אלטרנטיביים, משלבי לשון שונים וכדומה. מותר לנו הכול, ובלבד שהתוצאה הסופית תהיה קוהרנטית, מרתקת ומהנה בקריאתה.

יוצר, בעיניי, הוא כמו טווס, או מניפה. יש לו מרכז רוחני-רגשי, שמבעבע כול העת. בכול רגע נתון המרכז הפנימי הזה מבקש לבטא את עצמו אחרת, לפרוש את מלוא כנפיו הססגוניות. לכן אני גם משווה את היוצר לטווס או למניפה. מותר לו לפרוש את מלוא כנפיו. למעשה, זה הדבר היחיד שראוי לו לעשותו.

במידת החירות הזאת אני נוהג גם בחיי הכתיבה שלי. עקרונית, אני עובד בכול זמן נתון על רומן. אבל לעתים, כמו בימים האחרונים, אני חווה לפתע שטף של שירה. אז מה, לדחוק את הדחף היוצר לכתוב שיר, מפני שעלי לעבוד על הספר? חס וחלילה. אכתוב את השיר ואז אעבוד על הספר. למעשה, לעתים קרובות אני משתמש בזמן הכתיבה של תלמידיי בסדנאות שאני מעביר, כדי לכתוב יחד איתם/ן.

הנה, למשל, שיר שכתבתי אתמול בסדנה לכתיבה שלי, בתל אביב, במהלך שיעור על חלומות ומשאלות לב. השיר די מורבידי. הוא מבטא משאלת מוות. אבל אל תיבהלו. אין לי שום כוונות ללכת מכאן בקרוב. זה פשוט הצד השני שלי, הצד האחר של האדם תאב החיים שהנני. ואויל זה כך אצל רוב בני האדם, רק שרובם אינם מודעים לכך או אינם מודים בזה.

כך או כך, הנה השיר בפניכם/ן.

אילו הייתי קוסם

 

אִלּוּ הָיִיתִי קוֹסֵם, הָיִיתִי

מַסִּיג אֶת קִירוֹת חַדְרִי, מַרְחִיב

אֶת לִבִּי, פּוֹתְחוֹ בִּפְנֵי כֹּל.

שֶׁתֵּבֵל וּמְלוֹאָהּ תָּבוֹא

וְתִתְגַּלֶה בּוֹ.

 

וְהָיִיתִי נִקְלַף מֵעוֹרִי,

וְהָיִיתִי מְאַבֵּד כָּל חַיִץ

בֵּינִי לְבֵין הָעוֹלָם, מִתְפָּרֵץ,

מִתְפּוֹצֵץ אֶל לֵב הַיָּם הַזּוֹהֵר הַזֶּה

שֶׁל אוֹר וְשִׁבְרֵי כּוֹכָבִים,

מִתְאַחֵד עִם כֻּלִּיּוּת הַשָּׁמַיִם

וְנֶעֱלָם מֵעַל פְּנֵי הָאֶרֶץ הַזֹּאת

בְּגוּפִי וּבְצַלְמִי, הַזְּמַנִּיִּים

עַד מְּאֹד.

 

אִלּוּ הָיִיתִי צִפּוֹר הָיִיתִי

נִתַּק מִקִּנִּי וְעָף אֶל גַּבְהוּת רְקִיעִים,

מְרַפְרֵף בִּכְנָפַי הַקְּטַנּוֹת, עַד

כְּלוֹת כֹּחִי, עַד שֶׁאֶדְאֶה

עַל זִרְמֵי הָאֲוִיר הַחַמִּים

הָעוֹטְפִים אֶת הַמָּצוֹק הַזֶּה,

וּמַמְשִׁיךְ וְחַג וְדוֹאֶה, עַד

שֶׁגּוּפִי הַקָּטָן

יִתְרַסֵּק עַל הַקַּרְקַע.

 

אַךְ אֵינֶנִּי קוֹסֵם, וְגַם עוֹף אֵינֶנִּי.

אֲנִי אָדָם, שֶׁנַּפְשׁוֹ אֲחֻזָּה

בְּגוּפוֹ, גּוּפוֹ אָחוּז בְּעָפָר

וְכָל יָמָיו זֹהַר וָתֹהוּ,

וְכָל יָמָיו זֹהַר וָאָוֶן,

עַד כִּלְיוֹנַם.

 

‏כ' תמוז תשע"ח

ותודה לפרופ' אדיר כהן, שהתרגיל הזה, 'אילו הייתי קוסם/ציפור/אבא שלי/אימא שלי/ וכו' לקוח מאחד מספריו הרבים והנפלאים בתחום הביבליותרפיה.

יום טוב.

 

 

מודעות פרסומת

השאר תגובה