משפחה גדולה

כרגע, חצות וחצי, חזרנו מחתונה משפחתית בתל אביב. בן דודתי יגאל חיתן את בתו נוי עם בח"ל גיא, וצלצל במיוחד כדי להזמין אותנו לשמחה. האמת היא, שהרגל שלי כואבת מאד, וכול נהיגה לתל אביב ובחזרה ממנה מחמירה את הכאב. אבל היה לי ברור שאנחנו חייבים לנסוע לחתונה, הן מפני שיגאל, אריאל ואני הננו שלישיית בני דודים, שנולדו בהפרש זמן קצר מאד זה מזה, וגורלותינו קשורים איש ברעהו, והן מסיבה נוספת – להזכיר למיכאל ולדניאל שהם חלק ממשפחה גדולה, חמה ואוהבת. ושהם לא לבדם בעולם.

עוד לפני שנולדו אמר לי האקס-פסיכולוג שלי, שילדים במשפחות חד-הוריות מודעים בגיל מאד צעיר לנושא המוות, וכי חרדת המוות וחרדת הנטישה שלהם מועצמת בהיותם ילדים להורה יחיד. הנושא הזה כבר עלה בעבר, אך השבוע, שאושפזתי בו לניתוח כלי דם, ואז חזרתי דואב הביתה, הוא עלה ביתר שאת.

"אבא, מה יהיה אתנו כשתמות?" שאל פתאום דניאל, במהלך משחק הדמקה היומי של שלושתנו.

"אם סבא יהיה, הוא יטפל בכם, ואם לא, אז יאיר ומיכל, ואם גם לא הם אז טל ואוסי או אביב וחגית," עניתי להם, "או גיל ומאיה (חברים יקרים מאד ומשפחתיים מאד מתובל. וזה לא ששאלתי אותם על כך חלילה). שלושתנו צחקנו. "תזכרו, אתם חלק ממשפחה גדולה," אמרתי להם, "אתם אף פעם לא תהיו לבד."

זה הרגיע אותם רק למחצה. במהלך הימים שחלפו מאז שבתי הביתה מן הניתוח הם כועסים על כול סיגריה שאני מדליק, ודורשים שאפסיק לעשן. דניאל גם צעק עלי איזה בוקר, שאם לא אפסיק לעשן הוא ייקח ויקרע לי את הסיגריות ויעלים לי את המצת. כזה הוא. דעתן, ומעז.

היום, בדרך לחתונה, הזכרתי להם את הקשרים המשפחתיים. שלסבתא שרה היו האח יואל והאחות אידה, וישנן האחיות מלכה וחיה, ולכול אחד ואחת מהם יש ילדים וגם להם ילדים, וכעת בני הדודים שלי מחתנים את ילדיהם, מפני שהביאו אותם לעולם הרבה שנים לפני שאני הבאתי לעולם את בניי.

וכשהגענו אל המקום, גם הצגתי בפני הילדים כול אחד ואחת מקרובי המשפחה, עם הייחוס לאילן המשפחה הענף מצד אמי ז"ל. הם ודאי לא קלטו את הכול, אבל אני מקווה שהפנימו את המסר, שאינם לבד, ולו משום האהבה שהורעפה עליהם והשמחה לקראתם.

אני לא יודע אם אני האבא הכי טוב בעולם, כמו שאמרה להם בת דודתי יעלי. אבל אני יודע שאני משתדל. להיות קשוב לצרכים הרגשיים שלהם, וגם למצוא להם פתרון נכון. נדמה לי, שזה סוג של מידע, שחשוב שיהיה לכול אב ואם יחידני/ות. שפחד המוות וחרדת הנטישה במשפחות חד-הוריות מועצם, ושראוי למצוא לו פתרון רגשי הולם.

אילנה, סליחה שלא הספקנו לבוא לומר לך שלום. הגענו מאוחר מדי לתל אביב. אבל זה יקרה בקרוב, בע"ה. גם ביקור אצלך הוא סוג של תשובה כזאת. רק השבוע מיכאל נזכר, בגעגוע, איך היה קם בבוקר ועובר מהבית שלנו לבית שלך עם הכרית.

לילה טוב לכולם/ן.

מודעות פרסומת

השאר תגובה