הילד הכי רגיש בעולם

 

   בדיוק נשכבתי בתחתונים ובגופיה על מזרן ההתעמלות, על הארץ, עוצם את עיניי וסופר לאחור, מרפה את גופי, שוקע לתוך הרגיעה המבורכת של המדיטציה, שעה שירד דניאל למטה, ממרר בבכי.

    "מה קרה, דניאל?" שאלתי מתוך ריחוף, עולה במהירות מן המקום שהייתי שקוע בו מעלה.

     "אני לא מצליח להירדם. יש לי סיוטים," בכה דניאל.

     "בוא, בוא אלי," הרמתי את ידיי וקלטתי אותו בתוכן. "שכב כאן, ספר לי מה חלמת."

     "חלמתי שסבא ואתה מתים," בכה דניאל. "שאתם לא בחיים ובעולם יותר."

     הזדקפתי, והרמתי אותו בידיי. הסתובבתי איתו ככה בחדר, אחרי כן התיישבתי איתו על הספה, מנחם אותו בחיבוקי.

     "וגם פינו והחתולים ימותו," בכה דניאל את לבו. רק היום מת עוד דג גופי באקווריום שלנו. מיכאל הוא זה ששם לב לכך.

     ישבנו וחיבקתי אותו כך, עד שנרגע. אחרי כן שאלתיו –

     "אתה רוצה ללכת לישון, או לשוחח?"

     "לשוחח."

     "אז רגע," אמרתי. התלבשתי, ושבתי והתיישבתי איתו על הספה בסלון, בחושך, רק שלהבת נרות השבת מרצדת בחלל.

     "אתה יודע, דניאל, אנחנו אף פעם לא יכולים לדעת מתי זה יקרה. אני מקווה שסבא ואני נחיה עוד הרבה שנים אתכם יחד. אבל זו הסיבה בשבילה כדאי ליהנות מכול יום. לאהוב זה את זה, להיות נחמדים איש לרעהו, וגם לבעלי החיים והעצים והצמחים."

     "אבא, פעם יותם ואני ראינו עץ מת. ירד לו דם. גם העצים והפרחים מתים," חזר לבכות.

     "חמוד שלי, מה שראיתם היה שרף. כשעץ נפצע, יורד לו שרף מן הפצע, וזה כמו הדם של העץ. אבל הוא לא מת. עץ מת הוא עץ יבש. ואילו עץ ירוק הוא עץ חי," הזכרתי לו. "דרך אגב, אתה יודע שאפשר לחבק עץ, ולבקש ממנו שייקח ממך את העצבות וייתן לך שמחה? פשוט מבקשים את זה בלב. אומרים בלב, 'עץ יקר, קח ממני את העצבות ותן לי שמחה. תן לי את כוחות החיים שלך.'"

     "כן, אבא, אני יודע. קוראים לזה 'עץ קסם.'"

     "מעניין. מי לימד אותך את זה?"

     "אף אחד. זה אני המצאתי."

     "זה נכון מאד. ואפשר גם לחבק את הכלבה או החתולים, ולבקש מהם שייקחו ממך את העצבות ויתנו לך שמחה."

     "ואפשר לחבק גם את כול המשפחה, או את אבא, זה נקרא 'אבא קסם,'" חייך דניאל.

     הוא ישב על ברכיי, פניו אלי, רגליו כרוכות מסביבי.

     "אבל יכול להיות הוריקן, שישבור את הבית וייקח אותך," נחרד שוב.

     "בוא אסביר לך משהו, דניאל. אנחנו גרים בארץ, שיש בה מעט מאוד אסונות טבע," אמרתי לו. "בישראל לא יכול להיות הוריקן, כי הוא צריך אוקינוס כדי לקרות. פה מקסימום יכולה להיות רעידת אדמה, וגם היא באה רק פעם במאה שנה."

     "וצונאמי? יכול להיות צונאמי על תל אביב?"

     "צונאמי קורה כשיש רעידת אדמה, אבל רק קרוב לים, ואין לך מה לדאוג דניאל, כי אנחנו גרים עכשיו על הר, בגובה שש מאות מטר מעל הים. כך שצונמי לא יכול לפגוע בנו."

     "אבל ישנה הכינרת."

     "נכון, אבל היא נמצאת הרבה יותר נמוך מאיתנו, כאן, בתובל. רק היום הייתי ליד הכינרת. לוקח כמעט שעה לרדת מן ההרים ולהגיע אליה."

     "אבל צונאמי יכול להיות גבוה כמו בית. ואם רעידת האדמה חזקה הוא יכול להיות גבוה עוד יותר."

     "נכון. אבל בשביל זה אנחנו גרים גבוה. וחוץ מזה, אין לך מה לדאוג. יש לנו בית, ואנחנו יחד, ונהיה יחד עוד שנים רבות."

     לאט לאט השתנה נושא השיחה. נרות השבת ריצדו. אמרתי לו שהם מרצדים, והוא שאל מה זה 'מרצדים,' אז עניתי לו שזה כמו 'מהבהבים,' כמו שהם עושים כעת. ואז שאל ממה עשויה אש, ואיך נוצרת חלודה, וממה עשויים מים. ואחרי כן ביקש טוסט עם גבינה צהובה, וישבנו ושוחחנו, בעודו אוכל, והוא כבר מחייך, וגומות החן משני צדי פיו מעמיקות וממלאות את שנינו בשמחה.

     "אבא, די, למה אתה מסתכל עלי ככה?" הוא צחק.

     "כי אני מאוד נהנה לשוחח איתך. זה הרבה יותר כיף מאשר כשאתה רב איתי או צועק עלי," אמרתי לו. "הייתי שמח אם כול יום היינו יושבים ומשוחחים ככה."

     "אני נהנה לשוחח איתך בלילה," הוא אמר. "במשך היום אתה עובד, ואני לא רוצה להפריע לך."

     "אז אני מבקש ממך שתפריע. כי רוב הדברים שאני עושה יכולים להידחות. פשוט תיגש אלי, ותגיד לי 'אבא, פוס! עכשיו זמן דניאל!'" זה מאוד הצחיק אותו. "באמת, דניאל, אני מבקש שכול יום תבקש ממני זמן אישי."

     "לפעמים אני אוהב להיות עם עצמי. לא עם חברים ולא עם מיכאל. ולא עם אבא. פשוט עם עצמי."

     "זה טוב מאוד, גם אני ככה," השבתי לו. "הרי אני זקוק כול יום לכתיבה בבוקר, כדי להיות קצת עם עצמי. זה מה שנותן לי את הכוח להיות אבא טוב יותר אחרי כן. חוץ מזה, תדע לך, שזו הסיבה שאני כול כך שמח שעברנו מתל אביב לתובל. בתל אביב אני מכיר כול כך הרבה אנשים, שבכול מקום שהלכתי היו אנשים שהכרתי, ולא היה לי זמן לעצמי. פה יש לי מעט חברים, ויש לי הרבה יותר זמן לעצמי."

     שוחחנו המון. הוא שאל אם כשפותחים את הבטן למישהו מרדימים אותו מקודם לכן, ואמרתי שכן, ואז שאל אם עושים את זה גם לבעלי לחיים, והסברתי לו שכאשר בעל חיים צריך ניתוח הווטרינר, או הווטרינרית, מרדימים אותו כמובן, ומשתמשים בסכין קטן יותר. ואז שאל אם פתחו לי את הבטן כשהם  נולדו, ואני שחקתי ואמרתי לו שפתחו את הבטן לסימה סן, הפונדקאית שלהם, כדי לעזור לה ללדת אותם, ושזה נקרא 'ניתוח קיסרי.'

     "ואחרי כן תפרו לה את הבטן?" שאל, "וראו את התפרים?"

     "על התפרים צומח שיער גוף," הסברתי לו. "וזה עובר."

     באותו רגע קיבלתי הודעת ס.מ.ס מחבר שביקש להיפגש הערב. עניתי לו שאני יושב עם בן שלי, שלא נרדם. הוא הציע שאספר לו סיפור. לך תסביר איזו חוויה עמוקה אתה עובר.

     "אבא, מי זה היה?"

     "חבר שלי שאתה לא מכיר."

     "איך קוראים לו?"

     "אדם."

     "יש אדם ב'סמי הכבאי.' הוא מבוגר או ילד?"

     "הוא מבוגר."

     "הוא עזר לך להביא אותנו לעולם?"

     "לא. מה פתאום. מי שעזר לי זה סבא, ודודה מיכל, ודוד עמרי, ודוקטור שיבאני."

     וכך הלאה והלאה.

     שוב הייתה לי התחושה המדהימה, שאני מגלה מחדש את הבן שלי. כי במשך היום, פעמים רבות הוא מתנגד לי, או מדבר אלי בצעקות, עומד על שלו, ואפילו מחקה אותי בטון הדיבור שלו, באומרו לי דברים כמו "אבא, תקשיב לי, ותקשיב לי טוב" וכו'. שהוא נטל ממני את האסרטיביות והעצמאות והעמידה על שלו, משקף לי פנים שלי.

     חשבתי על כך, שכאשר אנחנו מבלים בחוג זה לא ככה. בחוג הם מתנהגים אחרת לגמרי. אבל משהו בדיאלוג שלי איתם הוא לעתים נוקשה מדי ויוצר בינינו חיכוך. אולי זה בגלל שאני קודם כול גבר, שרוצה שהדברים ייעשו בדרכו, אולי זו העובדה, שאני סובל מלקות מסוימת, המוכרת לי מזה שנים רבות – שאני שומע רק דברים שנאמרים לי ברגיסטר גבוה, ובדרך כלל לא קולט כשדברים נאמרים לי בחצאי טונים, בשקט.

     ואולי זה נובע מן העיקשות שלי. כמו, למשל, התעקשותי לקלח אותם הערב. הם סירבו ללכת לישון איתי בצהריים, בשתיים, וגם לא ממש אכלו. כשהתעוררתי בארבע, דניאל ישן ומיכאל נרדם מעט אחרי כן. בחמש וחצי הערתי אותם לארוחת השבת שהכנתי, אחרי שנועצתי בדבר זה עם רכזת החינוך בישוב. תהיתי אם להעירם אם לאו, והיא הציעה שאעיר אותם כדי לתת להם מטעמה של שבת, וגם כדי שלא יהיה להם לילה לבן.

     אז הערתי אותם, והושבתי אותם לארוחת השבת. הדלקתי נרות, עשיתי קידוש ושמתי להם אוכל בצלחת. דניאל אכל עוף ופירה, מיכאל לא נגע בכלום. אחרי כן סירבו להתקלח, ואני הכרחתי אותם לעשות כן, מפני שלעולם אינני מכניס ילד מלוכלך למיטה שלו. הם התמרדו, ואחרי שקילחתי והלבשתי אותם בפיג'מות הייתי צריך לשבת עם כול אחד מהם בנפרד, בחיבוק ממושך, ולהסביר לכול אחד מהם, שאני בסך הכול מבקש בטובתם, רוצה שיילכו לישון נקיים, ושאני מצטער שכפיתי עליהם את המקלחת. ואז, מתוך חיבוקים וליטופים, נכנסו לישון.

     ואז ירדתי למטה כדי להירגע במדיטציה, ודניאל ירד למטה בוכה.

     גיל שש הוא זמן שילדים מגלים בו את סופיות החיים, ומתחילים להבין מה זה אומר מבחינתם. במשפחות חד-הוריות כזו שלנו, הנושא הזה אקוטי מאד. אני מקווה שהצלחתי קצת להרגיע אצלו את המקום הזה. בדבר אחד אני בטוח. הילדים שלי מעבירים אותי שיעור גדול בחיים. והם מחברים אותי לא רק לצד האימהי שבי, אלא גם לילד שבי. ועל כך עוד אכתוב.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

 

מודעות פרסומת

תעשה לי נעים

פוזות2.jpg
הבוקר הילדים הסכימו לחבוש את כובעי הצמר המתוקים שלהם רק אחרי שהבטחתי להם שהגננות והילדים בגן מאוד ישמחו לראותם בכובעים אלה. הם מיד פצחו בצהלות שחוק ומשובה עם הכובעים, אבל השאירו אותם, בסופו של דבר, בבית.

     אחד הדברים שלמדתי בחיי הוא, שאושר עשוי מדברים קטנים, מדברים נעימים. שאפשר לעורר אושר ולחדשו, אם אנחנו עושים עם עצמנו דברים נעימים. ולא מחכים שמישהו אחר יעשה לנו נעים, כמו שמרמזת הכותרת הפתיינית של הפוסט הזה.

     הדבר הנעים הראשון שעשיתי בסוף השבוע הזה הוא, שהזמנתי את אבא שלי אלינו לסוף שבוע ארוך. עצם בואו הנה הוא שמחה בעבורנו. ולקראת בואו ערכתי קניות, ניקיתי את הבית ואפילו הכנתי לו לבני חורף ארוכים, כדי שיחמו אותו בלילות הקרים כאן.

     הדבר הנעים השני שעשיתי הוא להזמין לנו מקומות בארוחת ערב שישי, שהתקיימה הערב בחדר האוכל. מאז ביטלו בתובל את ארוחות הצהריים היומיות, ואחריהן את ארוחות ליל השישי השבועיות, יצרו כאן מתכונת של ארוחות ליל שישי דו-שבועיות. לעתים מבשלת אותה כאמלה, מבשלת  נפלאה, שיש לה חברת קייטרינג, והיא גם האחראית על הבישול היומי לגני הילדים. לעתים שף אחר מבני או בנות המקום. לעתים רחוקות כול משפחה מבשלת את ארוחתה ומביאה אותה כדי לחלוק הכול עם החברים.

     את חדר האוכל סידרו הערב לא בחית, כמו בפעם הקודמת, אלא שולחנות-שולחנות, כך שכול משפחה תמצא לה עוד משפחה לשבת עמה. האוכל היה משובח, פרגיות ושניצלים ומג'דרה ואורז ותפוחי אדמה בתנור ומרק כתום וסלטים ירוקים ועוגות ויין ותה צמחים. ריצ'רד בירך על היין ועל החלה, ואחרי כן התיישבנו לאכול. היה ממש כיף, להיפגש עם חלק מחברי הישוב, שברוב השבוע כולנו טרודים. יתר על כן, סוף סוף הייתה לי הזדמנות לשוחח עם צביקה שיחה נעימה, מעבר לשלום-שלום ועבודה יחד בצוות יום השואה, רחמנא ליצלן.

     לפני שיצאנו לחדר האוכל הכנתי בצק שמרים, והותרתי אותו לתפוח בבית. כשחזרנו משם, הוא כבר שילש את נפחו, והיה לבצק לתפארת. אז הכנתי כעת שלוש רולדות, שתיים עם תפוחי עץ ואננס ואגוזי מלך, ואחת עם קקאו ופירות. הן בתנור.

     תוך כדי זה נזכרתי, שעץ התפוח הסיני שלנו שופע, וחבל על הפרי. וכך גם עץ הרימון, שהפרי שלו כבר התחיל להתפוצץ על העץ ולהגיר את גרגריו ארצה, והמנגולד, ושיחי הפטרוזיליה, שהשתלטו על כול החצר האחורית. הערוגות שלי גם נמלאו בשיחי גדילן מצוי, שהוא קוץ ראוי למאכל ומאוד בריא. אז הכנתי כעת מצבור מתכונים לבישול למחר בבוקר. אני הולך להכין לראשונה בחיי ריבת רימונים וריבת תפוח סיני ללא סוכר, ובורקס גדילן מצוי, וביום שלישי, נר ראשון של חנוכה, שבו התנדבתי לארח שתי משפחות מן הקיבוץ, אכין, מלבד הלביבות הרגילות, גם לביבות כרובית ופטרוזיליה ולביבות מנגולד.

פוזות1.jpg
וכך הם הגיעו אל הגן, בסופו של דבר. כאן צילמתי אותם שרים שיר של סטטיק ובן אל. אבל הקלטת הווידאו הסתיימה אחרי שמונה שניות בלבד, בשל חוסר זיכרון מספיק באיי פון. אז הנה התמונה.

     עברנו רק כמה ימים של גשם, והחצר כבר כול כך שופעת, שאני מתחיל להרהר ברצינות על חלוקת התוצרת החקלאית שלי. המתכונת הכי מוצלחת בעיניי היא סחר-חליפין. אבל אם התחזיות שלי תתגשמנה, ובחורף החצר תניב עוד ועוד תוצרת מעשרים וכמה מיני הירקות ועשבי התבלין שטמנתי באדמתה, והכול אורגני כמובן, ייתכן וגם אציע מזה משהו לממכר. אין דבר שישמח אותי יותר מהכנסה קטנה מגן הירק שיצרתי במו-ידיי.

     ובעניין חידוש השפע, האושר וההנאה, גם סיגלתי לעצמי הרגל חדש: מדי בוקר, ארבע פעמים לפחות בשבוע, בעודי הולך על ההליכון במקלט הכושר הישובי, אני קורא ספר שירה חדש. יש לי ערימות של ספרי שירה שקיבלתי מחברים, וגיליתי שספרי שירה הם הספרים היחידים שאני יכול לאחוז בידי ולקרוא בהם, בשל נמיכות קומתו של ההליכון, שאינה מאפשרת לי להשעין עליו ספר עב כרס.

     לכן אני פותח כל בוקר, מזה שבוע ויותר, בקריאת שירה. וזה משמח אותי ביותר, ואפילו מעורר בי חשק לכתוב על אודות הספרים שקראתי. וגם זה עוד יקרה, בעזרת השם.

     אז דונלד טראמפ ובנימין נתניהו יכולים לקפוץ לי, מבחינתי בדילוגים מעל חומות ירושלים. שניהם יפלו כמו חומות יריחו, אינשאללה בעזרת השם במהרה בימינו. ואני אחגוג לי בינתיים עם תנובת גינתי ואשקע את כוחותיי ביצירת שפע ובהתמד האושר.

     ואני מציע לכם לעשות את אותו הדבר.

     בשל הריחוק מתל אביב, וגם מפני שאינני רוצה לחשוף את מיכאל ואת דניאל להמון אדם רב, לא אשתתף, לצערי, בהפגנה שתתקיים מחר בשדרות רוטשילד. אבל אני נושא אליה את עיניי בתקווה שתהיה גדולה ורבה מקודמתה, ותמשיך לסלול את הדרך לשינוי.

     שתהיה לכם/ן שבת טובה. אמן.

     נ.ב.

     אתמול אחר הצהריים הייתי צריך להספיק, בשעתיים, לנקות את הבית לקראת בואו של אבא, לרחוץ את הילדים, להלביש אותם בפיז'מות ולתת להם ארוחת ערב, לפני שש בערב, שאז נכנס הנה רותם, בן השכנים, כדי לשמור עליהם בזמן שאני מלמד במשגב. הילדים די שיגעו אותי, במעשי המשובה שלהם. בשלב מסוים, כשכבר לא יכולתי יותר להכיל את הלחץ, נעצרתי והוכחתי אותם. "תשמעו, אני לא יכול ככה, עם ההשתוללות הזאת שלכם. גם לנקות את הבית, גם להכין לכם ארוחת ערב, גם לרחוץ אתכם לפני שרותם מגיע וגם להתמודד עם ההשתוללות שלכם. די כבר! אין לי כוחות לזה!"

     "אז למה אין לנו אימא?" הפתיע אותי דניאל בשאלה, בקול מתוק.

     "מה זה קשור, דניאל? הרי אם הייתה לכם אימא הייתם משגעים גם אותה," השבתי לו, ושבתי לנגב את הרצפה.

      יכולתי, כמובן, להיכנס מיד לסחרחרה של רגשות אשם. נמנעתי מזה. התבוננתי בזה, ואמרתי לעצמי שדניאל מתכוון לומר בזה, שלו הייתה לי בת זוג, כול העול הזה, שתיארתי בפניהם, לא היה מוטל על כתפיי לבד. ולזה גם עניתי. ותו לא.

     שלא תגידו שאין לי בנים חכמים.

לפתוח את הדלת לאינטימיות (היום ה-18)

     "אל תיתן למיכאל תפקיד," אמרה התרפיסטית, עמה אני נפגש מדי שבוע כדי להיוועץ בה בנוגע להורותי. "אל תנסה להטרים אותו. תן לו לחוות את עצמו ביחס לאחיו התאום. אם הוא יציק לו ויחטוף ממנו הוא ילמד משהו. לא תמיד תוכל לגונן עליו. בעוד שנה שניהם יעלו לכיתה א', שם יצטרכו להתמודד עם ילדים אחרים, מבלי שתהיה שם כדי להגן עליהם. מיכאל צריך להיות מוכן לזה, והיחסים שלו עם אחיו הם ההזדמנות שלו ללמוד זאת. אתה גם צריך לזכור שאתה הורה יחיד. במשפחות אחרות לילדים יש אבא ואימא, והילדים יכולים למצוא את מקומם אצל אחד ההורים. אתה יחיד. זה משנה לגמרי את מצבו של הילד, המחפש לו מקום בתוך משפחתו."

     הקשבתי לה היטב. היא תומכת בהורות שלי ומעניקה לי כוחות. אבל היא נגעה בשיחתנו הבוקר במשהו עמוק: בסירוב שלי, עד כה, להיכנס שוב למערכת יחסים אינטימית.

     ביליתי את רוב חיי במערכות יחסים מונוגמיות. שנתיים עם החבר הראשון שלי, עשר שנים עם בעלי, ועוד ארבע וחצי שנים עם כול אחד מבני הזוג שבאו אחריהם. בין לבין היו לי גם מערכות יחסים מונוגמיות קצרות יותר. הייתי בן מזל. אבל לא יכולתי להישאר במערכת יחסים זמן רב מדי. איכשהוא תמיד מצאתי דרך לפורר אותן, לעשות מניפולציה שתביא את בני זוגי לכדי פרידה. אני מכיר את הטריקים לזה היטב. אבל בסופו של דבר, אני נותר עם שורה של אקסים שהם חברים טובים, ולבדי.

     "אני מאמין שאם יהיה לי בן זוג זה יהיה טוב יותר גם לילדיי," מלמלתי. "זה יאפשר להם למצוא את מקומם בצורה טובה יותר בתוך המשפחה שלנו. זה גם יעמעם קצת את תחושת הבדידות שלי, יפחית מהמתח שאני חי בו וייתן לי קצת תמיכה רגשית. אבל לאינטימיות יש מחיר, כידוע, לפחות כמו לבדידות."

     בזה סיימנו את פגישתנו. נשאר לי הרבה על מה לחשוב, מה לעכל ולהפנים בתוכי. אבל היום שלי היה מטורף מדי בשביל זה. הייתי חייב להוציא את המכונית מן המוסך, בו תוקנה אחרי התאונה שעברה, כמה ימים מקודם לכן, לקפוץ למכון הכושר בכרמיאל ולקנות מזון בריאות, לחם בריאות ואת חבילת עטי ה'פיילוט' האהובה עלי.

     כך, אפוא, לא כתבתי מילה הבוקר.

     זה נורא בשבילי. אמנם, כתבתי דפי בוקר, ואני כותב כרגע את הפוסט היומי שלי. אבל לא כתבתי מילה ברומאן הבא, וזה רע.

     אין לי ברירה אלא לקבל את גבולותיי. הייתי כל כך מותש אחרי הפגישה עם התרפיסטית, שישנתי יותר מדי בצהריים והתעוררתי ב-16.01, בשעה שעלי לאסוף את הילדים מן הגן לכול היאוחר בשעה 15.45. טסתי מן הבית, הוצאתי אותם משם ומיהרתי איתם לחוות כישורית, שם הזמנתי משלוח ירקות אורגניים, שהייתי חייב לאסוף לפני ארבע, שעת הסגירה של המרכולית.

     כשחזרנו הביתה דניאל ביקש לנסוע לקנות להם נעלי ספורט, ומיכאל, שהיה כול כך עייף, נרדם למשך כמעט שעתיים על הספה בסלון. בינתיים נזכרתי, ששמרתי שק נעליים שקיבלתי מאד מן האקסים שלי, שתאומיו גדלו. אז הוצאתי את השק מחלל האכסון מתחת למיטה של מיכאל, והזמנתי את דניאל לבחור לו זוג נעלי ספורט ולמדוד אותן. לשמחתי זה התאים. זה יחסוך לי מינימום 250 שקל לרכישת שני זוגות של נעלי ספורט, שתצאנה משימוש בתוך 2-3 חודשים.

     מיכאל התעורר קרוב לשש בערב. אכלנו ארוחת ערב, מיכאל בחר ומדד לעצמו זוג נעלי ספורט, ואז ביקש לצאת יחד לטיול בקיבוץ.

     בשמונה בערב יצאנו להלך בין בתי הקיבוץ, במשעולים הצרים, מתחת לעצים ולשיחים השרויים כבר בחושך. דניאל הפעיל את 'טודו בו' של סטטיק ובן אל בסמרטפון, השיב אותו לכיסי וכך צעדנו, מקשיבים למוסיקה האהובה עליהם ומשוחחים.

     הם נכנסו למיטות רק בסביבות תשע בערב. דניאל נרדם כמעט מיד. מיכאל שכב על מיטתו, מאזין ל'ברווזון המכוער' ול'הנסיכה והצפרדע,' שסיפרתי לו. הייתי כול כך מותש, שנרדמתי על הפוף בין מיטותיהם.

     קמתי ממנו, בתחושת מחויבות, רק כדי לכתוב את הפוסט הזה. אני מצטער שלא כתבתי היום שום דבר ברומאן שלי. כאבא-אמא אין לי אלא לקבל זאת, אך כסופר איני יכול לקבל זאת. אם אתם/ן רוצים/ות לעזור לי לגשר על הפער בין הורותי לבין חיי כסופר, אשמח אם תיכנסו לקמפיין גיוס ההמונים שלי ותרכשו את אחת התמורות שאני מציע שם. זה יעזור לי מאוד. וכמובן, אשמח אם תשתפו את הפוסט הזה.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

 

אנחנו משפחה חריגה. לתפארת.

המינקת

     לשרת המשפטים, הגב' איילת שקד, ולמנהלת השירות למען הילד, יש, כך מסתבר, דעה מוצקה על משפחות גאות. המדינה הודיעה היום בשמן לבג"צ, כי – אני מצטט מווי נט – "עמדת גורמי המקצוע בשירות למען הילד מצדדים לעת הזו בשימור המצב הקיים, ביחס לעדיפות באימוץ הניתנת לזוג שהם גבר ואישה, בשים לב למציאות בחברה הישראלית והקושי שעלול להיות כרוך בכך ביחס לילד הנמסר לאימוץ."

     זו קביעה מאד מעניינת. בבסיסה עומדת ההנחה, כי החברה הישראלית עודנה סדורה זוגות-זוגות הטרוסכסואליים, וכי ילד שאינו גדל במסגרת כזו, 'נורמטיבית,' עלול להיתקל בקשיים חברתיים ואחרים. אולם, על פי הנתונים שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסיקה רק בפברואר האחרון, לכבוד יום המשפחה, רק כמחצית המשפחות בישראל מורכבות מזוג הורים. שישה אחוזים מהן הן משפחות חד-הוריות, עם ילדים עד גיל 17. יתר על כן, בסדרת ניירות עבודה שחיברה גב' איילת ציונוב, בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, על משפחות משולבות בישראל (ינואר 2015), כתבה במפורש: "בעשורים האחרונים חלו תמורות רבות במבנה המשפחה, בעולם המערבי בכלל, ובישראל בפרט. גורמים שונים וביניהם שינויים בדפוסי הזוגיות, הנישואין והפריון, הביאו לכך שמבנה המשפחה המסורתי הכולל זוג נשוי עם ילדים משותפים, נעשה פחות שכיח. במקומו, נעשו רלוונטיים יותר ויותר מבני משפחות אחרים, כמו זוגות הגרים יחד ללא נישואין, משפחות חד-הוריות, משפחות חד-מיניות ועוד."

     אם כן, קביעת השירות למען הילד לפיו 'בשים לב למציאות בחברה הישראלית' עלול להיגרם קושי לילד הנמסר לאימוץ למשפחה חד-מינית, מוצבת מול חברה ישראלית מדומיינת, שאיננה קיימת עוד. החברה הישראלית היום, תודה לאל, היא חברה הטרוגנית, מגוונת, שיש בה סוגים רבים של משפחות.

IDOR7997
צילום: עידו רוזנטל

    ממצאים מעניינים נוספים מצאתי באתר 'משפחה חדשה' של עורכת הדין אירית רוזנבלום. לדבריה, בישראל כ 18,000 משפחות חד מיניות. למעלה מ 2,500 מבין הזוגות של נשים לסביות מגדלות ילדים, כמה מאות מבין הזוגות של גברים הומואים מגדלים ילדים, עשרות אחדות בלבד ממשקי הבית החד מיניים מאמצים ילדים, עשרות אחדות מקבלים מעמד של אפוטרופוס לגידול ילדים.

     "מבין כ 18,000 משקי בית, של בני זוג מאותו המין, למעלה מאלפיים משקי בית שבהם בני הזוג הן שתי נשים לסביות מגדלים ילדים (25% מקרב הלסביות) וכמה מאות בקרב משקי הבית בהם בני הזוג הם הומואים (7%) מגדלים ילדים."

     עוד מספרת אירית רוזנבלום, כי בארצות הברית חיים בין מליון ל 9 מליון ילדים, במשפחות חד מיניות. בשנים האחרונות מאמצת הקהילה ההומולסבית בארה"ב בין 20,000 ל-100,000  ילדים. בארצות הברית  רק 24% ממשקי הבית הם משקי בית המכונים "קלאסיים"  גבר ואשה נשואים המגדלים ילדים מתחת לגיל 18 (בישראל 58%). קרוב למיליון משפחות בארצות הברית מגדירות עצמן הומולסביות, בהן בני הזוג הם בני אותו המין. מדי שנה מספר הילדים המאומצים בקרב המשפחות החד מיניות הולך וגדל, בשנה האחרונה אומצו מעל 80,000 ילדים חדשים במשפחות חד מיניות בארה"ב. 30% ממשקי הבית בהן בנות הזוג נשים לסביות מגדלות ילדים. 20% בקרב בני הזוג ההומואים מגדלים אף הם ילדים. לדבריה, המדינות שבהן מותר אימוץ ישיר של ילדים בידי משפחות חד-מיניות הן כיום בריטניה, דנמרק, איסלנד, הולנד, שבדיה, טסמניה ומערב אוסטרליה.

*

     מחקרים שונים ברחבי תבל מראים, כי ילדים במשפחות חד-מיניות מאושרים יותר מילדים במשפחות 'רגילות'. ילדים שגדלו במשפחות חד מיניות, אצל הורים הומואים או לסביות, מדורגים גבוה יותר מבחינת מדד של בריאות כללית ותחושה של ערכים משפחתיים. אך גם מחקרים אלה נשתכחו מעיניהן של שרת המשפטים ושל מנהלת השירות למען הילד בקובען את עמדת המדינה בנוגע לנושא זה.

     מכיוון שעמדת המדינה אינה עומדת מצד האמת הן למול מבנה החברה הישראלית והן למול ממצאי המחקר, ודאי הוא, שהערכים שהיא מבוססת עליהם לכל הפחות מבטאים שמרנות בתפיסות לגבי מבנה המשפחה, בריאותו הנפשית של ילד במשפחה חד-מינית ואורח הסתגלותו לחברה, ואולי גם לוקים בהומופוביה ומנציחים אפלייה.

     כידוע, אבי הוא נשיא בית המשפט לנוער לשעבר, ומכהן כיום כשופט בוועדות שחרורים. כאשר באתי אליו ובישרתי לו, כי בכוונתי להביא לעולם תאומים באמצעות פונדקאות בהודו, הוא שאל אותי רק דבר אחד – האם אני בטוח שיש לי מסוגלות הורית. אני השבתי לו בהן. האמת, מפני שלא הבנתי אז עד כמה ההורות היה הווית חיים שלמה, טוטאלית ומורכבת, רכבת הרים של דאגות ומעידות, הצלחות וכישלונות, רגשות אשם ורחשי תודה. ומששמע אבי את תשובתי הבטיח לי, שכול עוד כוחו במותניו הוא יעזור לי בגידול הילדים ובפרנסתם.

     אבא שלי, גב' איילת שקד, עלה על מטוס מיד אחרי לידת בניי וטס לדלהי, כדי ללוות אותנו עד שובנו לארץ. הוא בא להחליף אותי כמה פעמים בשבוע למשמרות האכלה והחתלה, כדי שאוכל לישון, קנה לילדים את המטרנה והחיתולים, סייע ועודנו מסייע לנו כלכלית, וגם מגיע כעת לקיבוץ תובל בגליל, מדי שבוע, כדי מחצית השבוע, כדי לשמור על ילדיי בזמן שאני מלמד כתיבה יוצרת בתל אביב.

     אני מתייעץ עם אבי על כל שאלה הנוגעת לילדים. איך לחנך אותם, מתי לשים להם גבולות ומתי להתירם, אילו טכניקות הרגעה הוא מכיר ואיך לשלוט בעצמי כשהם יוצאים מגדרם, ובעקבותיהם, לפעמים, גם אני. מלבדו, אני גם נפגש עם תרפיסטית, המשמשת לי כמדריכת הורות וגם כאוזן קשבת.

     בניי, מיכאל ודניאל, הם כיום בני חמש ומחצה. הם גדלו במעון 'מגן אברהם' היהודי-ערבי של ויצ"ו ביפו, מגיל שלושה וחצי חודשים ועד גיל שלוש, ואז עברו לגן עירייה. מקץ שנה בגן העירוני הבנתי שעלי לחפש להם מציאות חיים חדשה ומערכת חינוכית מיטיבה יותר, מכרנו את ביתנו בנווה צדק ועברנו לגור בקיבוץ תובל בגליל.

     הילדים גדלים כאן לתפארת. ואבא שלי מלווה אותנו. למעשה, הוא ישן בחדר השני בכותבי לכן כעת.

     לא כל המשפחות החד-הוריות התברכו בסבא שהוא נשיא בתי המשפט לנוער לשעבר, איש כול חייו הוקדשו לטיפול בנוער עזוב. אבל רוב המשפחות החד-מיניות, אם לא כולן, התברכו במשהו לא פחות חשוב – בכמיהה לילדים, במוכנות לשנות את החיים מקצה לקצה, לשים את הילדים בראש סדר העדיפויות ולגדלם במסירות. כול הילדים שבאו לעולם למשפחות חד-מיניות, אם יחידניות ואם משפחות של זוגות, באו מתוך רצון, מתוך כמיהה לילדים ורצון להיות הוריהם. על כמה ילדים במשפחות 'נורמטיביות' ניתן לומר אותו הדבר? לו כך היה הדבר, לו כול הילדים במשפחות 'נורמטיביות' היו באים מתוך רצון ומתוך אהבה, לא הייתה עבודה לשירות למען הילד, לפחות לא בתחום האימוץ.

     בקביעתכן, כפי שפורסמה היום בכלי התקשורת, עשיתן עוול גדול לציבור מסור של הורים, שרובם הקריבו את חירותם האישית, את עולמם הרגשי ואת ממונם בשביל לזכות בחווית ההורות. פגעתן לא רק בנו, אלא גם בילדינו. אם עד כה היו בניי צריכים להתמודד רק אם אמירות כגון 'לכם אין אימא' בגן, שעליהן אנו משיבים ב'אבל לנו יש אבא-אימא וגם סבא,' כעת נצטרך, אני ובניי, וכול חברינו וחברותינו בקהילה הלהט"ב, להתמודד עם דבר חמור בהרבה – עם התיוג שלכן, לפיו אנחנו בני אדם פחותי ערך, ואיננו זכאים להיות הורים לילדים.

     זה כמובן מצב שהדעת אינה סובלת. דווקא אתן, האמונות על שלום הילד, גרמתן לנו קלקול גדול, שעלול להיות מונצח לדורות.

     אני מאוד מקווה שבית המשפט העליון ידחה על הסף את עמדתכן, המובאת כעמדת המדינה, ויתקן את העוול הגדול שגרמתן לנו הבוקר, וגם את האפלייה המונצחת בו. ובינתיים, כדי לשובב את  נפשכן, הרי לפניכן צרור תמונות של בניי מן השבוע החולף, משחקים בחוצות קיבוץ תובל. ועוד אחת שלי, 'מיניק' אותם בעוללותם.

     אני בטוח שאבא שלי ישמח לייעץ לכן בתחום זה, לו תבקשו זאת ממנו. ובינתיים, אתן מוזמנות, אם אתן רק רוצות, לבוא לבקר אותנו, המשפחה החריגה שלכן בקיבוץ תובל. אב יחיד עם שני ילדים וסבא, סבתא בשמיים, הנוכחת לגמרי בתוך חיינו, והמון אחים וגיסות ובני ובנות דודים ובני משפחה קרובה ורחוקה.

     ואם לא תשנו את קביעותיכן, מה אגיד ומה אומר לכן – שיימק לבכן ותיבשנה ידיכן. אנחנו נמשיך להביא ילדים לעולם, ולגדלם. את המציאות כבר שינינו. בגני הילדים ובבתי הספר, בישובים שאנו גרים בהן ובמקומות העבודה שלנו. חבל לי רק על אותם חברי וחברות קהילה, שאין ידם משגת לתהליך פונדקאות, והיו יכולים לשמש כהורים נפלאים לאותם ילדים, המתגלגלים בפנימיות ובמוסדות שונים, כמהים לחיבוק אב או אם, וזה יימנע מהם בשל דעותיכן.

     ולקוראיי וקוראותיי – אשמח אם תשתפו את הפוסט הזה. שיעשה לו כנפיים. אולי יגיע לאוזניים הנכונות וללב קשוב.

דניאל מטפס על עץ
דניאל מטפס על עץ

 

דניאל והכלבה של שחר ואבירמה
דניאל עם הכלבה של שחר ואבירמה
מיכאל מטפס על עץ
מיכאל מטפס על עץ
מיכאל ודניאל על קיר הטיפוס
מיכאל ודניאל על קיר הטיפוס בקיבוץ
מיכאל ודניאל על הנדנדה
מיכאל ודניאל על הנדנדה בקיבוץ

39.4

     להגיע לערב חג עם ילד קודח מחום זה לא כיף. בייחוד לא לילד. אבל כך קמנו הבוקר. שניהם הלכו לישון אמש רק באחת עשרה וחצי בלילה, למרות הפצרותיי, וקמו כבר בחמש, כמוני. מיד עם קומם התלונן דניאל על כאב בטן ועל כאב ראש. חיבקתי אותו, הוא היה חם, והחום שלו היה קצת מעל 37. אבל בתוך פחות משעה קפץ ללמעלה מ-39.

     ואז הוא נעמד באמצע החדר והקיא.

     ואני חיברתי אחד ועוד אחד, לבשתי חולצה, הכנתי במהירות תיק יציאה לדרך, ואמרתי להם שנוסעים למוקד של מכבי.

     בילינו שם שעתיים. המון הורים וילדים חיכו עמנו בתור, ושלושת רופאי/ות הילדים עבדו ללא הפוגה. דניאל קיבל נר נורופן ובכה כול הזמן שהוא רוצה לישון במיטה שלו ורוצה את אילנה. הרופאה בדקה אותו, ואמרה לי, שנראה לה שזה משהו ויראלי, שלדעתה אין צורך כרגע בבדיקות נוספות.

     אבל, כמובן, אם כאבי הבטן וההקאות ימשיכו, עלינו לחזור למוקד.

     חזרנו הביתה. הילד חולה. בלי ספק. הוא שתה כוס נס תה אפרסק, ואז הקיא אותה, ושתה רק מעט מים מכוס עם קשית. הכנתי לו אורז לבן, אבל הוא לא היה מסוגל להכניס דבר לפה. כעת נרדם. אני מקווה שירגיש טוב יותר כשיתעורר.

     מיכאל, בינתיים, מתרוצץ בין הבית שלנו לביתה של אילנה, ואני לא יודע את נפשי. מחמש עד שש בבוקר הספקתי למיין שתי מגירות ושני מדפי בגדים, עוד משימה ברשימת המשימות שהתוויתי לי רק השבוע, כהכנה למעבר צפונה. ואז קפצתי מן התפקיד הזה לתפקיד ההורה המטפל.

     בדרך הביתה תהיתי, לאן נוסעים מתובל כשיש מצב כזה שם עם ילד. חברה מהקיבץ אמרה לי, שלמוקד בכרמיאל. זה קצת הרגיע אותי. כרמיאל נמצאת ממש מתחת לקיבוץ. זאת אומרת, שאנחנו לא עוברים למדבר. גם שם יש שירותי רפואה לחירום.

     אבל המעבר עוד מתמהמה. איש אחד הבטיח שהוא מכין לי -כסף, כדי לרכוש ממני את דמי המפתח שלי, ושתי קונות אחרות בעמדת המתנה. ואני, מלבד לשקוד על היומיום, מתקשה לכתוב במצב כזה, משתדל להתנהל בצורה מסודרת, אחראית ובוגרת, ומזכיר לעצמי בכל רגע, שאני אדם אופטימי מטבעי, בעל חזון ומאמין באל. שהכול יהיה בסדר, שהכול יקרה כפי שתכננתי, שתכף נעלה על משאית, למעשה שתיים, בגלל כמות הספרים שיש לי, ונגיע לבית המחכה לנו בתובל, ונסדר אותו, ואז נטבול ביופי, בטבע ובשקט של המקום הזה.

     אבל כדי להיות בטוח, שכך אכן יהיה, פתחתי אמש את התנ"ך. ככה, כדי לבדוק זאת. והוא נפתח לי במזמור כ' מתהלים, שמעולם לא נפתח לי בו, וזו לשונו:

א  לַמְנַצֵּחַ, מִזְמוֹר לְדָוִד.
ב  יַעַנְךָ יְהוָה, בְּיוֹם צָרָה;    יְשַׂגֶּבְךָ, שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב.
ג  יִשְׁלַח-עֶזְרְךָ מִקֹּדֶשׁ;    וּמִצִּיּוֹן, יִסְעָדֶךָּ.
ד  יִזְכֹּר כָּל-מִנְחֹתֶךָ;    וְעוֹלָתְךָ יְדַשְּׁנֶה סֶלָה.
ה  יִתֶּן-לְךָ כִלְבָבֶךָ;    וְכָל-עֲצָתְךָ יְמַלֵּא.
ו  נְרַנְּנָה, בִּישׁוּעָתֶךָ–    וּבְשֵׁם-אֱלֹהֵינוּ נִדְגֹּל;
יְמַלֵּא יְהוָה,    כָּל-מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ.
ז  עַתָּה יָדַעְתִּי–    כִּי הוֹשִׁיעַ יְהוָה, מְשִׁיחוֹ:
יַעֲנֵהוּ, מִשְּׁמֵי קָדְשׁוֹ–    בִּגְבֻרוֹת, יֵשַׁע יְמִינוֹ.
ח  אֵלֶּה בָרֶכֶב,    וְאֵלֶּה בַסּוּסִים;
וַאֲנַחְנוּ,    בְּשֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר.
ט  הֵמָּה, כָּרְעוּ וְנָפָלוּ;    וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ, וַנִּתְעוֹדָד.
י  יְהוָה הוֹשִׁיעָה:    הַמֶּלֶךְ, יַעֲנֵנוּ בְיוֹם-קָרְאֵנוּ.

     אצבעי נחה בדיוק על הפסוק "נרננה בישועתך ובשם אלוהינו נדגול, ימלא ה' כול משאלותיך." ואז הבנתי, שהכול בסדר, הכול יקרה כמתוכנן. אני יכול להיות רגוע, להמשיך לפעול באופן שאני פועל בו, ולמסור הכול בידי ההשגחה העליונה, היקום או האל, איך שתרצו לקרוא לו/ה.

     חג שמח ושנה טובה.

 

אפשר להציע לך נישואין?

התכנון המקורי שלי לאתמול והיום היה כתיבה. אתמול הוא התממש. אמנם, הכנסתי את המכונית בבוקר למוסך, כדי שיבדקו את מערכת המיזוג שלה, שלא פעלה כראוי, ויכניסו בה גז, אבל אל המוסך נטלתי אתי את המחשב הנייד, ובזמן שהמכונית טופלה בו התיישבתי בבית קפה של אנשים קשיי-יום, בפינת המסגר-יצחק שדה, וכתבתי.

הרעש היה קשה. מכוניות ואוטובוסים רבים חולפים בצומת הזאת ללא הרף. הוסיפו על כך מחלקת עליזה מדי של עיתון "מעריב," שעמדה ממש מול שולחנותיו של בית הקפה, אוזניות לראשה, ופיזזה ושרה בקולי קולות שירים לא ברורים, עשן אגזוזים וצפירת מכוניות, ותקבלו את מלוא הסט.

אבל אני שתיתי אמריקנו, ישבתי וכתבתי. למעשה, הרכש אפשר לי ליצור קונכיה של ריכוז, שבתוכה יכולתי להרגיש את היצירתיות שלי מבעבעת. כתבתי שם כמה סצנות מפתיעות, לתוך הגרסה הערוכה כבר בידי העורכת שלי, כתשובותיי לתהיותיה.

כשסיימתי, שלחתי הודעה טובה לה וגם לסוכן שלי, אילן צלר, שיידעו שאני כבר באמצע הספר ועובד.

הבוקר התחיל אצלי בוויכוח עם הילדים על כמות הצעצועים שייקחו איתם לגן, בתורת חפץ מעבר, מלבד אופניהם, בהשבת אופניים שדניאל יצא עמם עד לפינת הרחוב אבל לא הסתדר איתם, והחלפתם באופני איזון. כך, אפוא, רק כשהגעתי למכון הכושר גיליתי, שמרוב מהומה שכחתי את גופיית האימון בבית. ומכיוון שכול חנויות הבגדים בהרצל עוד היו סגורות, מצאתי את עצמי עושה אימון כושר בעודי לבוש בחולצת כותנה שהרציתי בה אמש.

מכיוון ששכחתי להביא עמי גם ספר קריאה חדש מהבית, תחת זה שסיימתי אתמול, אמרתי לעצמי שאמצא את הנוסח הערוך של הרומאן הבא שלי בטלפון ואציץ בפרקים הבאים שעלי לעבוד עליהם. כך, לפחות, אתכוון לכתיבה.

זו הייתה טעות.

פתאום ראיתי שם כשל אחד או שניים שלא הבחנתי בהם מקודם לכן, וגם מקומות שצריכים עוד עבודה של ליטוש לשוני (אחרי חמש שנים של עבודה מאומצת), וזה החליש את רוחי. הנחמה היחידה שלי הייתה, שהבנתי פתאום משהו, שאני יכול לנצלו עלילתית, ולא חשבתי עליו מקודם. וזה קצת הפיס את דעתי.

מן הכושר המשכתי עם עגלת הקניות שלי לשוק, שזללתי בו ארבעה בורקס טריים וכמה זיתים כארוחת בוקר, וממנו שבתי ברגל הביתה. בפינת רחוב קלישר עצרתי, כדרכי, כדי להתחבק עם כלנית. בצאתי מחנות הפרחים שלה פגשו עיני את עיניו התכולות של בחור חיין ויפה תואר, שבדיוק נשא אלי את עיניו.

"היי," הוא אמר לי.

"היי."

"אתה יודע איפה זה אלנבי ביאליק?"

הבטתי בפניו, בגופו, והרגשתי שאני מתעלף.

"אפשר להציע לך נישואין?" עניתי לו.

נשבע לכם. זה יצא ממני ככה. בבת אחת. עם פיק לב במקום פיק ברכיים.

הוא הביט בי המום ואז חייך. "אפשר, אבל לא," השיב לי, "אתה עובד כאן?"

"לא," עניתי, ונפניתי לאחור, "כלנית, יש כאן מישהו שמבקש לדעת איך להגיע לאלנבי ביאליק."

"אז תסביר לו," היא אמרה.

"אני לא יכול. הוא כל כך מתוק, שאני תכף מתעלף. איבדתי את הראש לגמרי," הודיתי ואחזתי בראשי. זה היה אמיתי. לא הייתי מסוגל אפילו לראות בעיניי רוחי איפה נמצא רחוב ביאליק.

כלנית הסבירה לבחור איך ללכת.

"נו, אז לך איתו, תראה לו," דחקה בי.

אבל אני רגליי כשלו, וגם לבי.

"אם תעלה במעלה השוק תצא בפינת המלך ג'ורג אלנבי," נזכרתי בעקבות הסבריה של כלנית, "ואז תפנה שמאלה עד פינת ביאליק."

הבחור הודה לי, על המחמאות ועל ההסבר. ואני בירכתי אותם לשלום והלכתי משם. וגם המתוק הזה.

ובדרכי ברגל הביתה נזכרתי בהורוסקופ שפרסמה הבוקר מרים בנימיני, בו ניבאה לבני שור התחלות זוגיות חדשות.

נו, אולי הפסדתי את בן הזוג הבא שלי, ליד דוכן הפרחים בשוק, רק כי לא התעקשתי עוד קצת, אמרתי לעצמי.

אבל לא היה לי זמן לעסוק בזה. היה עלי לרחוץ ירקות ופירות, להעמיד עוף לכל השבוע, ואז ראיתי את מצב המקרר והמקפיא, אז הסתערתי עליהם. ומכיוון שניקיתי אותם רצפת המטבח התלכלכה, אז גם רחצתי שוב חצי בית. במקביל כיבסתי ותליתי מכונות כביסה. ומכיוון שהוצאתי את הלכלוך החוצה היה עלי גם לטאטא קצת את החצר.

הקיצור, כשהרמתי עיניי אל השעון השעה הייתה כבר 12.30. רבע שעה לפני המועד שעלי לאסוף בו את ילדיי מן הגן ביום שישי.

לקחתי את פתק הדואר הרשום שקיבלתי אתמול, עם הארנק, מיהרתי ל'אופיס דיפו' כדי להוציא משם את המתנה שחיכתה לי בו – סידור תפילה מן הקהילה היהודית שאני כותב עליה – ובעודי מהלך לגן עוד הספקתי להחליף הודעות ווטסאפ עם קבוצת ההורים, לארגן יחד קומזיץ ליום רביעי.

ביום חמישי, אמרתי לעצמי, אנצל את החופש כדי לעשות עם הילדים קשתות וחיצים וללמדם להשתמש בהם.

ואז נזכרתי בזה שלא כתבתי היום אפילו מילה. וגם לא ערכתי בשני הספרים שעלי לסיים, שלא לדבר על כל שאר הפרוייקטים הממתינים לי על שולחני.

אצל סבא, אמרתי לעצמי, אצל סבא, אחר הצהריים, כשהילדים ישחקו. או אחרי כן, בלילה, כשהם כבר ישנו. או מחר בבוקר, בים, או מחר בלילה. הכול יהיה בסדר אילן. הכתיבה חשובה, גם הפרנסה, אבל אחת לשבוע אין לך ברירה, ואתה מוכרח להקדיש זמן לבישול ולניקיון ולכביסה לכול השבוע. תזכור שאתה הורה יחידני, שאתה לגמרי לבדך.

וזהו זה.

אז אם מישהו מחבריכם מספר לכם בימים הקרובים, שאיזה גבר זר עם עגלת קניות הציע לו נישואין ליד חנות הפרחים בשוק הכרמל, ספרו לי מי אני וקשרו בינינו, ותבוא עליכם הברכה.

שבת שלום לכולכם/ן.

ליפול לתהום – ולצאת מנצח.

מיכל ודני
במנגל אצל מיכל ודני.

 

לפני כשבוע נפלתי לתהום. זה קרה כמעט בן-רגע, כשקיבלתי לידיי את הערותיה של העורכת שלי, לכתב-היד של ספרי החדש. הערותיה המדויקות היו כמו מפתח שסובבה, שחרר אצלי משהו, או ליתר דיוק מישהי, שהיתה כלואה עמוק בלבי – והפילו אותי הישר אל התהום.

מאז אותו רגע אני שרוי בתוך מכרות החושך. בימים כתיקונם, ממרחק, אפשר לקרוא להם מכרות הזהב של שלמה (שזה שמי השני, מי שלא יודע את זה). אבל בשבוע החולף הם נראים בעיקר כמכרות החושך. התהום העמוקה של העצבות והיגון, שמושכת אותי אליה, תהום היצירה.

במשך חמש שנים אני כותב את סיפורה של דמות היסטורית מרתקת מן ההיסטוריה היהודית. אבל אל סיפורו הגעתי בזכות חלום שחלמתי על אשתו, דווקא. ומאז התחלתי בכתיבה היא הופיעה אצלי בחלומות ובהקיץ, טלטלה אותי ודרשה שאכתוב את הסיפור שלה, לא של בעלה.

"אל תשדוד ממני את סיפורי," היא זעקה, "אל תיתן לו ללסטם אותי!"

אבל אני ערלתי את אוזניי למולה. כתבתי את הסיפור של בעלה, איש ריב ומדון, לא אדם שאפשר לסמוך עליו, אבל דמות מרתקת בפני עצמה.

והנה, העורכת שלי, בכמה הערות מדויקות, שחררה אותה מכלאה. וגם אותי. הבנתי, שכדי לסיים את הספר הזה אין לי ברירה, אני מוכרח לשחרר אותה מקרבי. את האישה הזאת, שבמידה רבה היא גם האנימה שלי, האישה שבי.

לא פלא שנפלתי לתהום ככה.

מאז אני מסתובב עם מצבי רוח קיצוניים מאד. נופל לדיכאון כבד ונוסק לגבהי השמחה. הדיכאון בא כשאינני כותב. השמחה ממלאת את לבי כשאני עושה כן. לכן החלטתי לצאת לחופשה. ביטלתי שיעור שהיה לי השבוע, ביטלתי את המנגל הוורוד, שאני מזמין אליו את חבריי הגאים מדי ערב עצמאות, דחיתי את כל הסידורים שעלי לעשות – תשלומים, הוצאת חשבוניות וכדומה – וצללתי לתוך הספר.

במרוצת הימים שחלפו מאז יום שישי שעבר ועד היום אני חולם את הספר הזה, את דמויותיו, את דפיו, את מערכות היחסים בתוכו. כך, למשל, קמתי ביום ראשון האחרון מחלום, לפיו יש לגיבורה שלי חברת נפש, וקיבלתי בחלום גם את שם משפחתה.

מיד התיישבתי לכתוב סצנות על חברותן. אבל כשסיימתי הסתקרנתי מניין שם המשפחה המוזר הזה. חיפשתי בגוגל. לתדהמתי מצאתי, שזהו שם משפחה מרכזית מאוד בקהילה היהודית שאני כותב עליה, בדיוק באותן שנים שבהן מתרחש סיפורי.

כנראה קלטתי את השם הזה במהלך הקריאה בחומרי התחקיר שלי, ושכחתיו. אבל תת המודע שלי לא שוכח. הוא יודע להזכיר לי דברים בזמן הנכון.

בשבוע החולף כתבתי הרבה. בכול רגע נתון. זה הגיע עד כדי כך, שנטלתי עמי את המחשב האישי כשיצאתי עם הילדים מן הבית, לשחק ברחבת סוזאן דלל. הם שיחקו ברחבה, ואני כתבתי. אחרי כן עברנו לגן המשחקים בקצה רחוב שבזי. הם שיחקו על המתקנים, ואני ישבתי למולם על ספסל וכתבתי, משגיח עליהם וכותב בו-זמנית.

זה גם מה שעשיתי ביום העצמאות. נסענו למיכל ודני, במושב. היינו הראשונים שהגענו לשם. הילדים שיחקו עם ילדיהם ואני ניצלתי את שעת הכושר הזאת, שמתי את המחשב על שולחן האוכל וכתבתי, כתבתי עד שהגיעו כול האורחים, ורק אז הייתי רגוע ועשוי לחברותא.

גם עכשיו אני אחרי כתיבה. וזה אחרי שהערב לא התקיימה ארוחת ליל שבת בבית אבי, ולפיכך הזמנתי הנה זוג חברים עם ילדיהם, תאום ותאומה בכיתה ד', ועשינו כאן על האש, במקום בערב העצמאות.

אי אפשר לתאר את החוויה הזאת במילים. זה מסעיר בצורה שאי אפשר לתאר, הלידה הזאת של ספר מתוך עצמו, הריבוד של רובד על רובד, הגילוי הבלתי פוסק.

וזה דבר שיכול לקרות רק מתוך מחויבות מוחלטת. מתוך נכונות לצעוד את המייל הנוסף לעוד גרסה, עשירה בהרבה, מעשרות הגרסאות הקודמות של הספר.

זה לא קל כשאתה הורה יחיד לתאומים, עושה הגהות על שלושה כרכי שירה חדשים, מלמד שש סדנאות כתיבה בו-זמנית, עורך שני ספרים במקביל ומריץ בית. זה לא קל בשום מצב. במובן זה, ובמובנים רבים נוספים, כבר מזמן הפכתי לאישה, לאם כותבת. וגם זה משהו שמחבר ביני לבין הדמות שלי.

אבל מלבד ההורות, זה הדבר שהכי מסב לי אושר, והדבר שהכי מספק אותי בחיים, מלבד ילדיי.

וזה הרבה מאוד. זה לגמרי מספיק.

שיהיו לכם/ן לילה טוב ושבת נהדרת.

סליחה של אימא

אומרים שהדבר שהכי עוזר לקמפיין גיוס המונים הוא סרט וידיאו, והדבר השני הוא פנייה אישית לכל אחד מחבריי וחברותיי ברשתות החברתיות. סליחה שלא עשיתי את זה. ה' עדי. תכננתי לעשות סרט וידיאו שלי, קורא שירים ומדבר אתכם. אפילו קניתי חצובה בשביל זה, תחת זו שהחריבו בניי במשחקם. אבל לא הצלחתי למצוא רבע שעה פנויה, כשהם אינם מסביבי, כדי להקליט סרטון כזה. שלא לדבר על שליחת הודעה אישית לכל אחד מקרוב לעשרת אלפי החברים והחברות, העוקבים והעוקבות שלי, בפייסבוק. שלא לדבר על לינקדין וטוויטר ואטרף וכו'.

הערב, אני שלושה ימים לפני סיום הקמפיין. הגעתי לכמעט חמשים אחוז מן הסכום הדרוש לי, כדי להוציא לאור את שלושת ספרי השירה החדשים שלי, בו-זמנית. 145 איש ואישה השקיעו 20,513 ש"ח מתוך 45,000 ש"ח הדרושים לי להגשמת החלום הזה. ביניהם ישנם חברי ילדות שלי מבית הספר העממי והתיכון, לקוחות ממשרד יחסי הציבור שהיה לי, תלמידים ותלמידות, חברי נפש, קוראים וקוראות של הבלוג שלי, על הורות ויצירה, וגם א/נשים טובים שפשוט החליטו לעזור לי להגשים את החלום.

כל אחד ואחת מן התורמים והתורמות האלה הרחיבו את לבי, מילאו אותי בשמחה ובאופטימיות ובעיקר בחדוות יצירה מחודשת. בכל החודש האחרון כתבתי שירים חדשים, פרקים ברומאן הבא שלי, ושכתבתי שירים המיועדים לכרך השלישי משלישיית הספרים המתוכננת. היום כבר קיבלתי את הגהת הניקוד הראשונה של שניים מתוך שלושת הכרכים, ובימים הקרובים אתקן אותה ואשיב אותה לעורך הניקוד הקפדן שלי, יצחק רפפורט, לשם הגהה שנייה. במקביל, אתחיל בעיצוב של כריכות הספרים.

אבל אני זקוק לעוד עזרה. אני צריך, שתשלחו את הפוסט הזה, אם כאי-מייל לרשימות התפוצה שלכם/ן, ואם כפוסט שתשתפו על הקיר שלכם, או כפוסט שתכניסו לקבוצות הרבות והשונות שאתם חברים בהן בפייסבוק, כדי שאנשים יקראו אותו, ייכנסו לכתובת הקמפיין, כאן, ויתרמו, אפילו עשרה שקלים, או חמשה עשר שקלים בלבד.

כי בשלב הזה, שלושה ימים לפני סיום הקמפיין, כל שקל נחשב. וכל תרומה מבורכת.

סליחה שלא עשיתי את סרט הווידיאו הזה. אבל אני הרי אימא ואבא, ובעצם אני אישה כותבת. תיכף תבינו למה.

הבוקר קמתי בחמש וחצי, כתבתי דפי בוקר, רחצתי את הילדים והלבשתי אותם בפיג'מות, למסיבת הפיג'מות בגן. הבאתי אותם לגן, ורצתי לחצי שעת אימון ארובי בכושר. אחרי כן מיהרתי ל'סופר פארם,' לקנות לי כדורים שחסרו לי, וירדתי לשוק הכרמל, כדי לערוך קנייה מהירה, שיהיה לילדים מה לאכול בצהריים. חזרתי מן השוק במהירות קרוב לעשר, לקראת סדנת הכתיבה המתקיימת בביתי מדי יום רביעי. תוך כדי המתנה לבנות הסדנה שטפתי את הירקות והפירות והעמדתי תבניות של עוף בתנור. עד סיום הסדנה, באחת, הן כבר היו מוכנות, ואז רצתי להביא את הילדים מן הגן. בדרך עוד עברתי בבנק.

חזרנו הביתה, אכלנו צהריים עם 'סמי הכבאי' והלכנו לנוח. כשקמנו, ראו קצת טלביזיה ואז יצאנו עם עגלת התאומים אל חנות הצעצועים ביהודה הלווי הרצל, כדי לקנות לדניאל זיקוקים שביקש, ובהיותנו בחנות הוספנו עליהם חרבות נינג'ה וזוג צלחות פריסבי.

הלכנו עימן לכיכר רוטשילד החדשה, שהרוח עזה בה, ושיחקנו בפריסבי. כשהרוח קשתה מנשוא חזרנו הביתה. מיהרתי להכין תבנית פיצה, ובעודה נאפית בתנור יצאנו לעוד שיעור פריסבי בחוץ, ברחוב. אחרי כן חזרנו הביתה. דניאל ביקש ביוזמתו להרכיב יחד פאזל, אז עשינו יחד חצי פאזל של החתול במגפיים והשארנו עוד חצי למחר. עשינו קקי, רחצנו ידיים, אכלנו פיצה עם 'סמי הכבאי,' התקלחנו, הלבשנו פיג'מות, נשכבנו במיטה וקראנו שני ספרים על קקי, לפי בחירת הילדים. דניאל בחר את 'כינרת בצנרת,' ספר הילדים של השפד"ן, ומיכאל את 'החולד שלא ידע מי עשה לו על הראש.'

"איזה מצחיק, בחרתם לגמרי במקרה שני ספרים על קקי," צהלתי למולם, ואז הקראתי להם את שניהם.

ואחרי כן הלכו לישון, כביכול, מפני ששכבנו איש ליד רעהו עם חרבות הנינג'ה, ופטפטו ביניהם עד עשר וחצי, אז שבתי מן החצר, בה התיישבתי לבדוק את העבודות של תלמידיי למחר, והודעתי להם שאם הם לא נרדמים אני לוקח להם את החרבות.

ואז נרדמו, ואני התיישבתי לבדוק עבודות עד קרוב לרבע לאחת לפנות בוקר.

אז סליחה שלא היה לי זמן לסרט וידיאו. בקושי יש לי זמן לנשום. ומחר מיד אחרי שיגיעו לגן אני נוסע בהסעה לבית הספר הריאלי בחיפה, לשני מפגשים עם תלמידים, חוזר הביתה כדי להיות עם הילדים בצהריים, ואז יוצא שוב, בשש בערב, כדי ללמד בסדנת הכתיבה החדשה שלי בכפר הירוק, ממנה אשוב רק לקראת אחת עשרה בלילה. בין עשר לאחת עשרה וחצי גם תיזמנתי שיחה חשובה מאוד באשר לשיווק יצירתי באמזון.

זה די מטורף, תסכימו איתי. מה גם, שביום שישי בבוקר יש מסיבת פורים בגן, וצריך להתחפש וליהנות. אבל אני אופטימי, אני משתדל לעשות את המיטב שאני יכול מדי יום, ומשתדל מדי יום לכתוב או לעשות משהו למען הכתיבה שלי. והיום זה הפוסט הזה. שבו אני שוב מבקש מכם. עזרו לי להגשים את חלומי, לסיים שתיקה של משורר בת קרוב לחמש עשרה שנים. היכנסו והוסיפו עשרה-חמישה עשר שקלים (או יותר כמובן) לפרוייקט שלי.

ושתפו את זה עם חבריכם וחברותיכן.

הנה שוב כתובת הקמפיין – https://www.mimoona.co.il/Projects/3280

תודה רבה, ולילה טוב.

אילן.

דמדומים מול הרי אדום

אני והילדים באילת

מקודם לכן, כשרק התיישבתי על המרפסת של ישרוטל ים סוף, מביט בשמש השוקעת מעבר להרי אדום, קלטתי שוב, שזוהי החופשה הראשונה שלי, מזה לפחות חמש שנים, מאז יצאתי למסע הפונדקאות, ממנו נולדו לי בניי, מיכאל ודניאל, ואל דרך ההורות.

אתמול, מכיוון שלא ישנו בצהריים, בשל האיחור בטיסה של "ארקיע" לאילת, נרדמנו שלושתנו בעשר וחצי בערב. בשתיים לפנות בוקר התעוררתי ליד ילד קודח מחום, זה הלילה השלישי. מדדתי לדניאל חום, היה לו 39.3. שמתי לו נר, ומכיוון שהבחנתי שהוא מתהפך במיטתו ואינו יכול להירדם – גם לקחתי אותו אל חדר האמבטייה. מילאתי את האמבטייה במים פושרים, ועשיתי לו, בפעם הראשונה בחייו, אמבטייה להורדת החום.

ואחרי כן חזרנו לישון.

הבוקר הלכתי ברגל עם הילדים בתוך עגלת התאומים את כל הדרך מבית המלון אל המצפה התת ימי. הילדים התלהבו מאד מתצוגת הדגים המרהיבה, ובייחוד מבריכת הכרישים. אבל התלהבותם גברה לאין-ערוך כשעברנו במונית מן המצפה התת ימי לקניון 'מול הים,' שם רכשתי להם, לכל ילד, זוג סנדלי 'נמרוד' חדשים, עם תאורה בסוליות, כובע מצחייה של סופר מן, כנראה הכובע היחיד בעולם שיבטיח כי יחבשו אותו בימות הקיץ הלוהטים, וכמובן גם גלידה תות, הפעם בתוך גביעים מיוחדים בצורת בובות.

מרגע הנחיתה באילת נמלאו דפיי ברשתות החברתיות בהצעות מפגש עם גברים. מסתבר שכאשר יוצאים מתל אביב לפריפרייה שבים להיות מחוזרים, אם משום שאילת היא עיר קיט, שכולם מבקשים בה ליהנות מחופשתם, ואם משום שהאילתים קוטפים את תיירי הפנים והחוץ בעיר מלוא חופניים. אבל כשאני בבית מלון, עם ילדיי, בתוך חופשה משפחתית, כול מה שאני יכול לענות לפונים הוא שאני אב יחיד לתאומים בני ארבע, ולא יכול להיפגש. הרי לא אשאיר את הילדים באישון לילה עם גיסותיי, רק בשביל סטוץ רגעי בחופשה.

זה, בתמצית, כנראה לב לבו של השינוי שחל בי, עם המעבר שלי מסטטוס של סופר תל אביב, הומו רווק, לסופר תל אביבי ומורה לכתיבה, אב לתאומים שהוא גם הומו רווק, אבל פלוס שניים. הפלוס שניים הזה עושה את כול ההבדל. אז כן, יש רגעים שזה מנקר בי. למשל, עכשיו, כשאני יושב על המרפסת בישרוטל, מול הבריכות המוארות בתאורה רומנטית של לפידים, וחושב לעצמי בלבי כמה טוב היה אם היה פה יושב עכשיו בן זוג לצידי, ומחזיק איתי ידיים או מתפעל איתי מן הנוף.

אולי זה עוד יגיע. אבל הוא עוד לא כאן, בינתיים, וכנראה יצטרך לעשות מאמץ רב כדי להבקיע לו דרך אליי. ובינתיים אני צריך להפסיק את הכתיבה הנעימה הזאת, וללכת לרחוץ ולהלביש את מיכאל ודניאל בבגדי שבת וחג. כי תיכף נרד למטה, לחגוג לאבא שלי ולסבא שלנו יום הולדת שמונים.

שתהיה לכם/ן שבת שלום. אמן.

אימא יש רק אחת. והיא אבא.

IMG_5769.JPG   אתמול אחר הצהריים קמנו מן השינה ויצאנו לסוף שבוע משפחתי. נסענו לאחי וגיסתי, יאיר ומיכל, למושב, כדי לישון איתם ולבלות במחיצתם את סוף השבוע. לפני שיצאנו, שעה שהלבשתי את הילדים בג'ינס ובחולצות שבת, הייתה לי הרגשה שמיכאל קצת חם. אבל חשבתי שזה מן הקימה מן השינה.

נסענו למושב. בבואנו לשם שולחן השבת כבר היה מוכן עם נרות דולקים עליו, וסירי תבשילים מבעבעים על הכיריים. מיכל הספיקה להיות אתמול בבאר שבע, לחזור הביתה, לבשל לכולם ארוחת שבת נהדרת, ועוד לקבל את פנינו ולהיות איתנו עד שעת ליל.

בזמן היותנו שם, הרגשתי איך גושים של מתח נופלים ממני, כמו קרחון שניתק מגוש הקרח הענק שאוחז בו מתחת לפני המים. "אני רק מגיע אליכם," אמרתי למיכל וליאיר, "וכבר מרגיש איך המתח העצום שאני חי בו, מעצם הטיפול בילדים והדאגה להם ולפרנסתם, הולך ומתפוגג. זה פשוט לא ייאמן."

אחרי כן גם שמתי לב לכך, שאני מתבונן בילדיי ופשוט מתאהב בהם. שבמהלך ימי השבוע, כשאנחנו לבד, בתוך מילוי או ריצוי שגרת היום והשבוע, אני בכלל לא מתעכב כדי להתבונן בכחל עיניהם או ביופיים, ופשוט ליהנות מזה שיש לי כאלה ילדים מוצלחים ויפים. אני טרוד מדי בשרידת היומיום. ואילו כאשר אני אצל אחי וגיסתי, ואחרי כן גם אצל אחי וגיסתי האחרים שביקרנו, פתאום אני קולט איזה ילדים מדהימים יש לי. בחיי.

קרוב לאחת עשרה בלילה הלכנו שלושתנו לישון במרבץ, בפינת הרביצה המשפחתית מול הטלביזיה, שכובתה כמובן, ועם שחר השכמנו אל בוקר חצי חורפי חצי אביבי, נהדר, במושב. אחי התעורר איתנו והכנו יחד ארוחת בוקר, אבל הילדים העדיפו להשתובב בחצר הענקית, מאשר לאכול. קצת נדאגתי. דניאל לא אכל כמעט כלום מיום שישי בבוקר (יחסית לכמויות המזון שהוא צורך ביום רגיל), מיכאל בקושי נגע בארוחת הערב, ושניהם לא אכלו ארוחת בוקר כמו שצריך. אבל מכיוון שהשתוללו עד כדי חשש, שיעירו את כול בני הבית, שכול אחד מהם שב מבילוייו ומעבודתו בשעת לילה מאוחרת, בשעה עשר וחצי העליתי את הילדים על המכונית ונסענו לבקר את אחי טל וגיסתי אוסי וילדיהם, בדירתם החדשה בחדרה, במגדל דירות חדש, המצוי ממש מול חוף הים.

טל, אחי, הוא איש ים ותיק. בנו, זיו, הוא איש ים בדרגה אולימפית. לשניהם היה חשוב להיות כמה שיותר קרוב לים, וכך אפוא עזבו את מושב ניצני עוז ועברו לחדרה, לדירה נהדרת, המשקיפה אל הים ומצויה במרחק עשרות מטרים ממנו, ובינה לבינו מפרידה שמורת טבע עם אירוסים וכלניות.

אוסי ואני והילדים ירדנו לטייל עם הכלב בגינת הכלבים השכונתית, אבל לשמורת הטבע לא הגענו. מיכאל התאונן שכואבות לו הרגליים ואין לו כוח ללכת, וכשהרמתי אותו על כתפיי דניאל בכה שהוא רוצה גם, וכך הסתיים הטיול שלנו. חזרנו לבית אחי וגיסתי, אכלנו שם ארוחת צהריים מוקדמת ואז, כשראיתי שמיכאל משפשף את עיניו וגם דניאל כבר עייף, עלינו למכונית ונסענו הביתה.

הגענו הביתה באחת. הילדים נרדמו כבר בדרך. הם ישנו עד ארבע וחצי. כשקמו, הרגשתי שחום גופו של מיכאל גבוה באופן ברור. מדדתי לו את החום בבית השחי. הוא היה 38.2. ניחא, אמרתי לעצמי, זה לא נורא. ולכן הזמנתי את הילדים לעזור לי לנקות את המקרר והמקפיא ואחרי כן לשטוף חצי בית. ואחרי כן הלכנו לעשות אמבטייה.

כשהיינו באמבטייה היה רגע, שבו נעמדנו שניהם ומיששו את איבריהם.

"אבא, יש לי זרעונים?" שאל דניאל.

"כן," חייכתי אליו.

"ולי?" שנה מיכאל.

"כן, בטח," אמרתי לו.

"אבל אני לא רואה תינוקות," קבל דניאל.

"כי זרעונים זה לא תינוקות," השבתי לו. "וחוץ מזה, אתם עוד ילדים, והזרע שלכם עוד לא הבשיל. זה קורה בערך בגיל בר מצווה, בגיל של זיו ושל אורי (אחייניהם). רק אז אפשר להביא ילדים מן הזרעונים שבגוף שלכם."

זה היה רגע מיוחד. אבל אחרי האמבטייה והחפיפה והטיפול החמישי נגד כינים (יש מגיפה כזו בגן, ורק אלוהים יודע כמה מכונות כביסה עשיתי בחודש האחרון, בשל כך), ראיתי שמיכאל מותש. פניו היו סמוקים באופן בלתי רגיל ועיניו נוצצות, אז מדדתי לו שוב חום, הפעם בטוסיק, ומד החום הראה 38.8. שזה כבר יותר רציני.

דניאל, שגם לו מדדתי, בריא לחלוטין. אך כשבישרתי לו זאת בכה מרה. הוא לא הסכים להיות בריא כשאחיו חולה, ובכה שוב שעה שצפה איך אני תוחב נר לאחיו. בכה מדאגה.

"אם מחר תרגיש לא טוב," אמרתי למיכאל, "תישאר בבית. ילד חולה צריך לנוח ולראות טלביזיה."

הוא מיד הסביר זאת לאחיו. "ילד חולה צריך לנוח בבית ולראות טלביזיה," אמר לו. "מחר בבוקר אבא ואני נלך למרים (הרופאה), אני אקבל טופי ואקח לך גם. אבקש מאבא מכנסיים עם שני כיסים, ואשמור לך טופי בכיס, ואקלף ואתן לך אותו כשנחזור הביתה."

דניאל הודיע שהוא לא מוכן ללכת מחר למכון להתפתחות הילד, לריפוי בעיסוק, ודאי שלא לגן. אם אחיו הולך לרופאה, הוא נשאר עם אילנה בבית.

כך, אפוא, השתבשה לנו לגמרי שגרת יום ראשון.

אני מקווה שמחר מיכאל ירגיש יותר טוב. אבל עם חום גבוה כל כך בערב, אני מסופק לגבי זה.

אגב החלפת מכנסי הפיג'מה שלו, נשקתי לו כמה פעמים על מצחו ועל לחיו.

"אבא, למה אתה מנשק אותי כל כך הרבה?" שאל, תמה.

"כי אני מאוד אוהב אותך ודואג לך, ורוצה שתהיה בריא," אמרתי לו. "אם תרגיש לא טוב באמצע הלילה תעיר אותי, טוב?"

אחרי כן, במיטה, אחרי שעת הסיפור, נשקתי גם לדניאל. הרגשתי שאולי גם הוא חם קצת. אבל לא כמו אחיו, שממש בוער. "דניאל, גם אתה כבר קצת חם, אז אם אתה תרגיש רע בלילה, תעיר אותי גם, טוב?" אמרתי לו.

"אבא, כואבות לי העיניים, אבל אני לא עייף," השיב לי דניאל בקול בוכים.

"אז בוא אני אעשה לך קסם," הצעתי לו. "תשכב על הצד, ואני אעשה לך קסם."

הוא נשכב על צידו, ואני העברתי לאט את כפות ידיי על עיניו ועל לחייו, מלטף אותו שוב ושוב, לאט, ולוחש לו "אבראקדברא, לכו, כאבים, מהבן שלי, דניאל," וכך הלאה, הרבה פעמים. עד שלגמרי נרגע.

ואז מיכאל ביקש שאחבק אותו קצת. וחוזר חלילה.

"אבא, אני ובודי שלי (החבר הדמיוני שיש לכול אחד מהם) לא היה לנו דם בצינורות של הגוף, ועלינו לשמיים," פצח פתאום דניאל בסיפור, "ובא שוטר."

"ולקח אתכם בניידת לבית חולים?" שאל מיכאל.

"כן, ועלינו לשמיים ואחרי זה ירדנו לארץ," המשיך דניאל.

"וירדתם באמבולנס ובכבאית?" שאל מיכאל.

"כן," השיב לו דניאל, "ואז חזרנו לבית שלנו."

אחרי כן עוד ביקשו, כמו מדי ערב, לדבר על משהו. אבל אני אמרתי להם שהשעה כבר מאוד מאוחרת, ושעליהם לישון.

נשכבתי ביניהם במיטה, מותש לגמרי, וחשבתי על המון דברים. על זה, שאני רוצה שירגישו טוב, ועל איך יעבור הלילה, ואיך אעבור עימם את יום המחר, אחרי שכבר ביליתי איתם יומיים שלמים, והנה עוד יום נוסף לסוף השבוע; על חברה ותיקה שלי, שאני חב לה את מציאת הבית בנווה צדק שאנו גרים בו, שהגיבה לפוסט הקודם שלי, על הפונדקאית, בהטחה פוגענית, שהפונדקאית היא אם ילדיי, ושהגיע הזמן שגם אני אכיר בזה, ואני השבתי לה שהאם היחידה שלהם היא אני; חשבתי על כך שהיא,  חשוכת ילדים, שדעותיה הפמיניסטיות ידועות לי משחר היכרותנו, אבל שמהות האימהות זרה לה לחלוטין. אמרתי לעצמי בלבי, שאם הייתה חווה פעם אחת, ולו פעם אחת, ילד חולה, שמבקש להחליף את חולצת הפיג'מה כי פסי החיבור בין השרוול לפיג'מה מכאיבים לו בבית השחי, ואחרי החלפת החולצה אתה מגלה, שלא החולצה מכאיבה לו, ושאולי יש לו שם בלוטה נפוחה, וכל הפחד הנלווה לזה – לא הייתה מעזה או מעלה על הדעת לכתוב לי דבר כזה.

אחרי כן חשבתי על איך צחקנו אתמול בלילה, במרבץ אצל יאיר ומיכל, כשמיכאל ודניאל החליטו לנשק אותי בבית השחי, ופשוט גרמו לי לצרוח מצחוק באמצע הלילה, ועל איך צחקנו הערב, כשישבנו מול המחשב הנייד שלי, ליד שולחן האוכל, וצפינו בתמונות שלהם מגיל שנתיים, ישובים על כיסאות התינוק שלהם ומפזרים אוכל לכול עבר, שני תינוקות שמנמנים ופרועי שיער, עם כול שומן התינוקות עוד עליהם; ועל איזו דרך ארוכה עברנו מאז, לטוב ולרע, מתחילת גיל שנתיים האיום ועד הנה; חשבתי על התהליכים שאני עובר עם כול אחד מהם בנפרד, עם שניהם יחד וגם עם עצמי, ואמרתי לעצמי, שוב, שלילדים שלי יש אימא אחת, והאימא שלהם היא אבא. והאימא הזאת היא אני.