לפתוח את הדלת לאינטימיות (היום ה-18)

     "אל תיתן למיכאל תפקיד," אמרה התרפיסטית, עמה אני נפגש מדי שבוע כדי להיוועץ בה בנוגע להורותי. "אל תנסה להטרים אותו. תן לו לחוות את עצמו ביחס לאחיו התאום. אם הוא יציק לו ויחטוף ממנו הוא ילמד משהו. לא תמיד תוכל לגונן עליו. בעוד שנה שניהם יעלו לכיתה א', שם יצטרכו להתמודד עם ילדים אחרים, מבלי שתהיה שם כדי להגן עליהם. מיכאל צריך להיות מוכן לזה, והיחסים שלו עם אחיו הם ההזדמנות שלו ללמוד זאת. אתה גם צריך לזכור שאתה הורה יחיד. במשפחות אחרות לילדים יש אבא ואימא, והילדים יכולים למצוא את מקומם אצל אחד ההורים. אתה יחיד. זה משנה לגמרי את מצבו של הילד, המחפש לו מקום בתוך משפחתו."

     הקשבתי לה היטב. היא תומכת בהורות שלי ומעניקה לי כוחות. אבל היא נגעה בשיחתנו הבוקר במשהו עמוק: בסירוב שלי, עד כה, להיכנס שוב למערכת יחסים אינטימית.

     ביליתי את רוב חיי במערכות יחסים מונוגמיות. שנתיים עם החבר הראשון שלי, עשר שנים עם בעלי, ועוד ארבע וחצי שנים עם כול אחד מבני הזוג שבאו אחריהם. בין לבין היו לי גם מערכות יחסים מונוגמיות קצרות יותר. הייתי בן מזל. אבל לא יכולתי להישאר במערכת יחסים זמן רב מדי. איכשהוא תמיד מצאתי דרך לפורר אותן, לעשות מניפולציה שתביא את בני זוגי לכדי פרידה. אני מכיר את הטריקים לזה היטב. אבל בסופו של דבר, אני נותר עם שורה של אקסים שהם חברים טובים, ולבדי.

     "אני מאמין שאם יהיה לי בן זוג זה יהיה טוב יותר גם לילדיי," מלמלתי. "זה יאפשר להם למצוא את מקומם בצורה טובה יותר בתוך המשפחה שלנו. זה גם יעמעם קצת את תחושת הבדידות שלי, יפחית מהמתח שאני חי בו וייתן לי קצת תמיכה רגשית. אבל לאינטימיות יש מחיר, כידוע, לפחות כמו לבדידות."

     בזה סיימנו את פגישתנו. נשאר לי הרבה על מה לחשוב, מה לעכל ולהפנים בתוכי. אבל היום שלי היה מטורף מדי בשביל זה. הייתי חייב להוציא את המכונית מן המוסך, בו תוקנה אחרי התאונה שעברה, כמה ימים מקודם לכן, לקפוץ למכון הכושר בכרמיאל ולקנות מזון בריאות, לחם בריאות ואת חבילת עטי ה'פיילוט' האהובה עלי.

     כך, אפוא, לא כתבתי מילה הבוקר.

     זה נורא בשבילי. אמנם, כתבתי דפי בוקר, ואני כותב כרגע את הפוסט היומי שלי. אבל לא כתבתי מילה ברומאן הבא, וזה רע.

     אין לי ברירה אלא לקבל את גבולותיי. הייתי כל כך מותש אחרי הפגישה עם התרפיסטית, שישנתי יותר מדי בצהריים והתעוררתי ב-16.01, בשעה שעלי לאסוף את הילדים מן הגן לכול היאוחר בשעה 15.45. טסתי מן הבית, הוצאתי אותם משם ומיהרתי איתם לחוות כישורית, שם הזמנתי משלוח ירקות אורגניים, שהייתי חייב לאסוף לפני ארבע, שעת הסגירה של המרכולית.

     כשחזרנו הביתה דניאל ביקש לנסוע לקנות להם נעלי ספורט, ומיכאל, שהיה כול כך עייף, נרדם למשך כמעט שעתיים על הספה בסלון. בינתיים נזכרתי, ששמרתי שק נעליים שקיבלתי מאד מן האקסים שלי, שתאומיו גדלו. אז הוצאתי את השק מחלל האכסון מתחת למיטה של מיכאל, והזמנתי את דניאל לבחור לו זוג נעלי ספורט ולמדוד אותן. לשמחתי זה התאים. זה יחסוך לי מינימום 250 שקל לרכישת שני זוגות של נעלי ספורט, שתצאנה משימוש בתוך 2-3 חודשים.

     מיכאל התעורר קרוב לשש בערב. אכלנו ארוחת ערב, מיכאל בחר ומדד לעצמו זוג נעלי ספורט, ואז ביקש לצאת יחד לטיול בקיבוץ.

     בשמונה בערב יצאנו להלך בין בתי הקיבוץ, במשעולים הצרים, מתחת לעצים ולשיחים השרויים כבר בחושך. דניאל הפעיל את 'טודו בו' של סטטיק ובן אל בסמרטפון, השיב אותו לכיסי וכך צעדנו, מקשיבים למוסיקה האהובה עליהם ומשוחחים.

     הם נכנסו למיטות רק בסביבות תשע בערב. דניאל נרדם כמעט מיד. מיכאל שכב על מיטתו, מאזין ל'ברווזון המכוער' ול'הנסיכה והצפרדע,' שסיפרתי לו. הייתי כול כך מותש, שנרדמתי על הפוף בין מיטותיהם.

     קמתי ממנו, בתחושת מחויבות, רק כדי לכתוב את הפוסט הזה. אני מצטער שלא כתבתי היום שום דבר ברומאן שלי. כאבא-אמא אין לי אלא לקבל זאת, אך כסופר איני יכול לקבל זאת. אם אתם/ן רוצים/ות לעזור לי לגשר על הפער בין הורותי לבין חיי כסופר, אשמח אם תיכנסו לקמפיין גיוס ההמונים שלי ותרכשו את אחת התמורות שאני מציע שם. זה יעזור לי מאוד. וכמובן, אשמח אם תשתפו את הפוסט הזה.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

 

מודעות פרסומת

אנחנו משפחה חריגה. לתפארת.

המינקת

     לשרת המשפטים, הגב' איילת שקד, ולמנהלת השירות למען הילד, יש, כך מסתבר, דעה מוצקה על משפחות גאות. המדינה הודיעה היום בשמן לבג"צ, כי – אני מצטט מווי נט – "עמדת גורמי המקצוע בשירות למען הילד מצדדים לעת הזו בשימור המצב הקיים, ביחס לעדיפות באימוץ הניתנת לזוג שהם גבר ואישה, בשים לב למציאות בחברה הישראלית והקושי שעלול להיות כרוך בכך ביחס לילד הנמסר לאימוץ."

     זו קביעה מאד מעניינת. בבסיסה עומדת ההנחה, כי החברה הישראלית עודנה סדורה זוגות-זוגות הטרוסכסואליים, וכי ילד שאינו גדל במסגרת כזו, 'נורמטיבית,' עלול להיתקל בקשיים חברתיים ואחרים. אולם, על פי הנתונים שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסיקה רק בפברואר האחרון, לכבוד יום המשפחה, רק כמחצית המשפחות בישראל מורכבות מזוג הורים. שישה אחוזים מהן הן משפחות חד-הוריות, עם ילדים עד גיל 17. יתר על כן, בסדרת ניירות עבודה שחיברה גב' איילת ציונוב, בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, על משפחות משולבות בישראל (ינואר 2015), כתבה במפורש: "בעשורים האחרונים חלו תמורות רבות במבנה המשפחה, בעולם המערבי בכלל, ובישראל בפרט. גורמים שונים וביניהם שינויים בדפוסי הזוגיות, הנישואין והפריון, הביאו לכך שמבנה המשפחה המסורתי הכולל זוג נשוי עם ילדים משותפים, נעשה פחות שכיח. במקומו, נעשו רלוונטיים יותר ויותר מבני משפחות אחרים, כמו זוגות הגרים יחד ללא נישואין, משפחות חד-הוריות, משפחות חד-מיניות ועוד."

     אם כן, קביעת השירות למען הילד לפיו 'בשים לב למציאות בחברה הישראלית' עלול להיגרם קושי לילד הנמסר לאימוץ למשפחה חד-מינית, מוצבת מול חברה ישראלית מדומיינת, שאיננה קיימת עוד. החברה הישראלית היום, תודה לאל, היא חברה הטרוגנית, מגוונת, שיש בה סוגים רבים של משפחות.

IDOR7997
צילום: עידו רוזנטל

    ממצאים מעניינים נוספים מצאתי באתר 'משפחה חדשה' של עורכת הדין אירית רוזנבלום. לדבריה, בישראל כ 18,000 משפחות חד מיניות. למעלה מ 2,500 מבין הזוגות של נשים לסביות מגדלות ילדים, כמה מאות מבין הזוגות של גברים הומואים מגדלים ילדים, עשרות אחדות בלבד ממשקי הבית החד מיניים מאמצים ילדים, עשרות אחדות מקבלים מעמד של אפוטרופוס לגידול ילדים.

     "מבין כ 18,000 משקי בית, של בני זוג מאותו המין, למעלה מאלפיים משקי בית שבהם בני הזוג הן שתי נשים לסביות מגדלים ילדים (25% מקרב הלסביות) וכמה מאות בקרב משקי הבית בהם בני הזוג הם הומואים (7%) מגדלים ילדים."

     עוד מספרת אירית רוזנבלום, כי בארצות הברית חיים בין מליון ל 9 מליון ילדים, במשפחות חד מיניות. בשנים האחרונות מאמצת הקהילה ההומולסבית בארה"ב בין 20,000 ל-100,000  ילדים. בארצות הברית  רק 24% ממשקי הבית הם משקי בית המכונים "קלאסיים"  גבר ואשה נשואים המגדלים ילדים מתחת לגיל 18 (בישראל 58%). קרוב למיליון משפחות בארצות הברית מגדירות עצמן הומולסביות, בהן בני הזוג הם בני אותו המין. מדי שנה מספר הילדים המאומצים בקרב המשפחות החד מיניות הולך וגדל, בשנה האחרונה אומצו מעל 80,000 ילדים חדשים במשפחות חד מיניות בארה"ב. 30% ממשקי הבית בהן בנות הזוג נשים לסביות מגדלות ילדים. 20% בקרב בני הזוג ההומואים מגדלים אף הם ילדים. לדבריה, המדינות שבהן מותר אימוץ ישיר של ילדים בידי משפחות חד-מיניות הן כיום בריטניה, דנמרק, איסלנד, הולנד, שבדיה, טסמניה ומערב אוסטרליה.

*

     מחקרים שונים ברחבי תבל מראים, כי ילדים במשפחות חד-מיניות מאושרים יותר מילדים במשפחות 'רגילות'. ילדים שגדלו במשפחות חד מיניות, אצל הורים הומואים או לסביות, מדורגים גבוה יותר מבחינת מדד של בריאות כללית ותחושה של ערכים משפחתיים. אך גם מחקרים אלה נשתכחו מעיניהן של שרת המשפטים ושל מנהלת השירות למען הילד בקובען את עמדת המדינה בנוגע לנושא זה.

     מכיוון שעמדת המדינה אינה עומדת מצד האמת הן למול מבנה החברה הישראלית והן למול ממצאי המחקר, ודאי הוא, שהערכים שהיא מבוססת עליהם לכל הפחות מבטאים שמרנות בתפיסות לגבי מבנה המשפחה, בריאותו הנפשית של ילד במשפחה חד-מינית ואורח הסתגלותו לחברה, ואולי גם לוקים בהומופוביה ומנציחים אפלייה.

     כידוע, אבי הוא נשיא בית המשפט לנוער לשעבר, ומכהן כיום כשופט בוועדות שחרורים. כאשר באתי אליו ובישרתי לו, כי בכוונתי להביא לעולם תאומים באמצעות פונדקאות בהודו, הוא שאל אותי רק דבר אחד – האם אני בטוח שיש לי מסוגלות הורית. אני השבתי לו בהן. האמת, מפני שלא הבנתי אז עד כמה ההורות היה הווית חיים שלמה, טוטאלית ומורכבת, רכבת הרים של דאגות ומעידות, הצלחות וכישלונות, רגשות אשם ורחשי תודה. ומששמע אבי את תשובתי הבטיח לי, שכול עוד כוחו במותניו הוא יעזור לי בגידול הילדים ובפרנסתם.

     אבא שלי, גב' איילת שקד, עלה על מטוס מיד אחרי לידת בניי וטס לדלהי, כדי ללוות אותנו עד שובנו לארץ. הוא בא להחליף אותי כמה פעמים בשבוע למשמרות האכלה והחתלה, כדי שאוכל לישון, קנה לילדים את המטרנה והחיתולים, סייע ועודנו מסייע לנו כלכלית, וגם מגיע כעת לקיבוץ תובל בגליל, מדי שבוע, כדי מחצית השבוע, כדי לשמור על ילדיי בזמן שאני מלמד כתיבה יוצרת בתל אביב.

     אני מתייעץ עם אבי על כל שאלה הנוגעת לילדים. איך לחנך אותם, מתי לשים להם גבולות ומתי להתירם, אילו טכניקות הרגעה הוא מכיר ואיך לשלוט בעצמי כשהם יוצאים מגדרם, ובעקבותיהם, לפעמים, גם אני. מלבדו, אני גם נפגש עם תרפיסטית, המשמשת לי כמדריכת הורות וגם כאוזן קשבת.

     בניי, מיכאל ודניאל, הם כיום בני חמש ומחצה. הם גדלו במעון 'מגן אברהם' היהודי-ערבי של ויצ"ו ביפו, מגיל שלושה וחצי חודשים ועד גיל שלוש, ואז עברו לגן עירייה. מקץ שנה בגן העירוני הבנתי שעלי לחפש להם מציאות חיים חדשה ומערכת חינוכית מיטיבה יותר, מכרנו את ביתנו בנווה צדק ועברנו לגור בקיבוץ תובל בגליל.

     הילדים גדלים כאן לתפארת. ואבא שלי מלווה אותנו. למעשה, הוא ישן בחדר השני בכותבי לכן כעת.

     לא כל המשפחות החד-הוריות התברכו בסבא שהוא נשיא בתי המשפט לנוער לשעבר, איש כול חייו הוקדשו לטיפול בנוער עזוב. אבל רוב המשפחות החד-מיניות, אם לא כולן, התברכו במשהו לא פחות חשוב – בכמיהה לילדים, במוכנות לשנות את החיים מקצה לקצה, לשים את הילדים בראש סדר העדיפויות ולגדלם במסירות. כול הילדים שבאו לעולם למשפחות חד-מיניות, אם יחידניות ואם משפחות של זוגות, באו מתוך רצון, מתוך כמיהה לילדים ורצון להיות הוריהם. על כמה ילדים במשפחות 'נורמטיביות' ניתן לומר אותו הדבר? לו כך היה הדבר, לו כול הילדים במשפחות 'נורמטיביות' היו באים מתוך רצון ומתוך אהבה, לא הייתה עבודה לשירות למען הילד, לפחות לא בתחום האימוץ.

     בקביעתכן, כפי שפורסמה היום בכלי התקשורת, עשיתן עוול גדול לציבור מסור של הורים, שרובם הקריבו את חירותם האישית, את עולמם הרגשי ואת ממונם בשביל לזכות בחווית ההורות. פגעתן לא רק בנו, אלא גם בילדינו. אם עד כה היו בניי צריכים להתמודד רק אם אמירות כגון 'לכם אין אימא' בגן, שעליהן אנו משיבים ב'אבל לנו יש אבא-אימא וגם סבא,' כעת נצטרך, אני ובניי, וכול חברינו וחברותינו בקהילה הלהט"ב, להתמודד עם דבר חמור בהרבה – עם התיוג שלכן, לפיו אנחנו בני אדם פחותי ערך, ואיננו זכאים להיות הורים לילדים.

     זה כמובן מצב שהדעת אינה סובלת. דווקא אתן, האמונות על שלום הילד, גרמתן לנו קלקול גדול, שעלול להיות מונצח לדורות.

     אני מאוד מקווה שבית המשפט העליון ידחה על הסף את עמדתכן, המובאת כעמדת המדינה, ויתקן את העוול הגדול שגרמתן לנו הבוקר, וגם את האפלייה המונצחת בו. ובינתיים, כדי לשובב את  נפשכן, הרי לפניכן צרור תמונות של בניי מן השבוע החולף, משחקים בחוצות קיבוץ תובל. ועוד אחת שלי, 'מיניק' אותם בעוללותם.

     אני בטוח שאבא שלי ישמח לייעץ לכן בתחום זה, לו תבקשו זאת ממנו. ובינתיים, אתן מוזמנות, אם אתן רק רוצות, לבוא לבקר אותנו, המשפחה החריגה שלכן בקיבוץ תובל. אב יחיד עם שני ילדים וסבא, סבתא בשמיים, הנוכחת לגמרי בתוך חיינו, והמון אחים וגיסות ובני ובנות דודים ובני משפחה קרובה ורחוקה.

     ואם לא תשנו את קביעותיכן, מה אגיד ומה אומר לכן – שיימק לבכן ותיבשנה ידיכן. אנחנו נמשיך להביא ילדים לעולם, ולגדלם. את המציאות כבר שינינו. בגני הילדים ובבתי הספר, בישובים שאנו גרים בהן ובמקומות העבודה שלנו. חבל לי רק על אותם חברי וחברות קהילה, שאין ידם משגת לתהליך פונדקאות, והיו יכולים לשמש כהורים נפלאים לאותם ילדים, המתגלגלים בפנימיות ובמוסדות שונים, כמהים לחיבוק אב או אם, וזה יימנע מהם בשל דעותיכן.

     ולקוראיי וקוראותיי – אשמח אם תשתפו את הפוסט הזה. שיעשה לו כנפיים. אולי יגיע לאוזניים הנכונות וללב קשוב.

דניאל מטפס על עץ
דניאל מטפס על עץ

 

דניאל והכלבה של שחר ואבירמה
דניאל עם הכלבה של שחר ואבירמה
מיכאל מטפס על עץ
מיכאל מטפס על עץ
מיכאל ודניאל על קיר הטיפוס
מיכאל ודניאל על קיר הטיפוס בקיבוץ
מיכאל ודניאל על הנדנדה
מיכאל ודניאל על הנדנדה בקיבוץ

39.4

     להגיע לערב חג עם ילד קודח מחום זה לא כיף. בייחוד לא לילד. אבל כך קמנו הבוקר. שניהם הלכו לישון אמש רק באחת עשרה וחצי בלילה, למרות הפצרותיי, וקמו כבר בחמש, כמוני. מיד עם קומם התלונן דניאל על כאב בטן ועל כאב ראש. חיבקתי אותו, הוא היה חם, והחום שלו היה קצת מעל 37. אבל בתוך פחות משעה קפץ ללמעלה מ-39.

     ואז הוא נעמד באמצע החדר והקיא.

     ואני חיברתי אחד ועוד אחד, לבשתי חולצה, הכנתי במהירות תיק יציאה לדרך, ואמרתי להם שנוסעים למוקד של מכבי.

     בילינו שם שעתיים. המון הורים וילדים חיכו עמנו בתור, ושלושת רופאי/ות הילדים עבדו ללא הפוגה. דניאל קיבל נר נורופן ובכה כול הזמן שהוא רוצה לישון במיטה שלו ורוצה את אילנה. הרופאה בדקה אותו, ואמרה לי, שנראה לה שזה משהו ויראלי, שלדעתה אין צורך כרגע בבדיקות נוספות.

     אבל, כמובן, אם כאבי הבטן וההקאות ימשיכו, עלינו לחזור למוקד.

     חזרנו הביתה. הילד חולה. בלי ספק. הוא שתה כוס נס תה אפרסק, ואז הקיא אותה, ושתה רק מעט מים מכוס עם קשית. הכנתי לו אורז לבן, אבל הוא לא היה מסוגל להכניס דבר לפה. כעת נרדם. אני מקווה שירגיש טוב יותר כשיתעורר.

     מיכאל, בינתיים, מתרוצץ בין הבית שלנו לביתה של אילנה, ואני לא יודע את נפשי. מחמש עד שש בבוקר הספקתי למיין שתי מגירות ושני מדפי בגדים, עוד משימה ברשימת המשימות שהתוויתי לי רק השבוע, כהכנה למעבר צפונה. ואז קפצתי מן התפקיד הזה לתפקיד ההורה המטפל.

     בדרך הביתה תהיתי, לאן נוסעים מתובל כשיש מצב כזה שם עם ילד. חברה מהקיבץ אמרה לי, שלמוקד בכרמיאל. זה קצת הרגיע אותי. כרמיאל נמצאת ממש מתחת לקיבוץ. זאת אומרת, שאנחנו לא עוברים למדבר. גם שם יש שירותי רפואה לחירום.

     אבל המעבר עוד מתמהמה. איש אחד הבטיח שהוא מכין לי -כסף, כדי לרכוש ממני את דמי המפתח שלי, ושתי קונות אחרות בעמדת המתנה. ואני, מלבד לשקוד על היומיום, מתקשה לכתוב במצב כזה, משתדל להתנהל בצורה מסודרת, אחראית ובוגרת, ומזכיר לעצמי בכל רגע, שאני אדם אופטימי מטבעי, בעל חזון ומאמין באל. שהכול יהיה בסדר, שהכול יקרה כפי שתכננתי, שתכף נעלה על משאית, למעשה שתיים, בגלל כמות הספרים שיש לי, ונגיע לבית המחכה לנו בתובל, ונסדר אותו, ואז נטבול ביופי, בטבע ובשקט של המקום הזה.

     אבל כדי להיות בטוח, שכך אכן יהיה, פתחתי אמש את התנ"ך. ככה, כדי לבדוק זאת. והוא נפתח לי במזמור כ' מתהלים, שמעולם לא נפתח לי בו, וזו לשונו:

א  לַמְנַצֵּחַ, מִזְמוֹר לְדָוִד.
ב  יַעַנְךָ יְהוָה, בְּיוֹם צָרָה;    יְשַׂגֶּבְךָ, שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב.
ג  יִשְׁלַח-עֶזְרְךָ מִקֹּדֶשׁ;    וּמִצִּיּוֹן, יִסְעָדֶךָּ.
ד  יִזְכֹּר כָּל-מִנְחֹתֶךָ;    וְעוֹלָתְךָ יְדַשְּׁנֶה סֶלָה.
ה  יִתֶּן-לְךָ כִלְבָבֶךָ;    וְכָל-עֲצָתְךָ יְמַלֵּא.
ו  נְרַנְּנָה, בִּישׁוּעָתֶךָ–    וּבְשֵׁם-אֱלֹהֵינוּ נִדְגֹּל;
יְמַלֵּא יְהוָה,    כָּל-מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ.
ז  עַתָּה יָדַעְתִּי–    כִּי הוֹשִׁיעַ יְהוָה, מְשִׁיחוֹ:
יַעֲנֵהוּ, מִשְּׁמֵי קָדְשׁוֹ–    בִּגְבֻרוֹת, יֵשַׁע יְמִינוֹ.
ח  אֵלֶּה בָרֶכֶב,    וְאֵלֶּה בַסּוּסִים;
וַאֲנַחְנוּ,    בְּשֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר.
ט  הֵמָּה, כָּרְעוּ וְנָפָלוּ;    וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ, וַנִּתְעוֹדָד.
י  יְהוָה הוֹשִׁיעָה:    הַמֶּלֶךְ, יַעֲנֵנוּ בְיוֹם-קָרְאֵנוּ.

     אצבעי נחה בדיוק על הפסוק "נרננה בישועתך ובשם אלוהינו נדגול, ימלא ה' כול משאלותיך." ואז הבנתי, שהכול בסדר, הכול יקרה כמתוכנן. אני יכול להיות רגוע, להמשיך לפעול באופן שאני פועל בו, ולמסור הכול בידי ההשגחה העליונה, היקום או האל, איך שתרצו לקרוא לו/ה.

     חג שמח ושנה טובה.

 

אפשר להציע לך נישואין?

התכנון המקורי שלי לאתמול והיום היה כתיבה. אתמול הוא התממש. אמנם, הכנסתי את המכונית בבוקר למוסך, כדי שיבדקו את מערכת המיזוג שלה, שלא פעלה כראוי, ויכניסו בה גז, אבל אל המוסך נטלתי אתי את המחשב הנייד, ובזמן שהמכונית טופלה בו התיישבתי בבית קפה של אנשים קשיי-יום, בפינת המסגר-יצחק שדה, וכתבתי.

הרעש היה קשה. מכוניות ואוטובוסים רבים חולפים בצומת הזאת ללא הרף. הוסיפו על כך מחלקת עליזה מדי של עיתון "מעריב," שעמדה ממש מול שולחנותיו של בית הקפה, אוזניות לראשה, ופיזזה ושרה בקולי קולות שירים לא ברורים, עשן אגזוזים וצפירת מכוניות, ותקבלו את מלוא הסט.

אבל אני שתיתי אמריקנו, ישבתי וכתבתי. למעשה, הרכש אפשר לי ליצור קונכיה של ריכוז, שבתוכה יכולתי להרגיש את היצירתיות שלי מבעבעת. כתבתי שם כמה סצנות מפתיעות, לתוך הגרסה הערוכה כבר בידי העורכת שלי, כתשובותיי לתהיותיה.

כשסיימתי, שלחתי הודעה טובה לה וגם לסוכן שלי, אילן צלר, שיידעו שאני כבר באמצע הספר ועובד.

הבוקר התחיל אצלי בוויכוח עם הילדים על כמות הצעצועים שייקחו איתם לגן, בתורת חפץ מעבר, מלבד אופניהם, בהשבת אופניים שדניאל יצא עמם עד לפינת הרחוב אבל לא הסתדר איתם, והחלפתם באופני איזון. כך, אפוא, רק כשהגעתי למכון הכושר גיליתי, שמרוב מהומה שכחתי את גופיית האימון בבית. ומכיוון שכול חנויות הבגדים בהרצל עוד היו סגורות, מצאתי את עצמי עושה אימון כושר בעודי לבוש בחולצת כותנה שהרציתי בה אמש.

מכיוון ששכחתי להביא עמי גם ספר קריאה חדש מהבית, תחת זה שסיימתי אתמול, אמרתי לעצמי שאמצא את הנוסח הערוך של הרומאן הבא שלי בטלפון ואציץ בפרקים הבאים שעלי לעבוד עליהם. כך, לפחות, אתכוון לכתיבה.

זו הייתה טעות.

פתאום ראיתי שם כשל אחד או שניים שלא הבחנתי בהם מקודם לכן, וגם מקומות שצריכים עוד עבודה של ליטוש לשוני (אחרי חמש שנים של עבודה מאומצת), וזה החליש את רוחי. הנחמה היחידה שלי הייתה, שהבנתי פתאום משהו, שאני יכול לנצלו עלילתית, ולא חשבתי עליו מקודם. וזה קצת הפיס את דעתי.

מן הכושר המשכתי עם עגלת הקניות שלי לשוק, שזללתי בו ארבעה בורקס טריים וכמה זיתים כארוחת בוקר, וממנו שבתי ברגל הביתה. בפינת רחוב קלישר עצרתי, כדרכי, כדי להתחבק עם כלנית. בצאתי מחנות הפרחים שלה פגשו עיני את עיניו התכולות של בחור חיין ויפה תואר, שבדיוק נשא אלי את עיניו.

"היי," הוא אמר לי.

"היי."

"אתה יודע איפה זה אלנבי ביאליק?"

הבטתי בפניו, בגופו, והרגשתי שאני מתעלף.

"אפשר להציע לך נישואין?" עניתי לו.

נשבע לכם. זה יצא ממני ככה. בבת אחת. עם פיק לב במקום פיק ברכיים.

הוא הביט בי המום ואז חייך. "אפשר, אבל לא," השיב לי, "אתה עובד כאן?"

"לא," עניתי, ונפניתי לאחור, "כלנית, יש כאן מישהו שמבקש לדעת איך להגיע לאלנבי ביאליק."

"אז תסביר לו," היא אמרה.

"אני לא יכול. הוא כל כך מתוק, שאני תכף מתעלף. איבדתי את הראש לגמרי," הודיתי ואחזתי בראשי. זה היה אמיתי. לא הייתי מסוגל אפילו לראות בעיניי רוחי איפה נמצא רחוב ביאליק.

כלנית הסבירה לבחור איך ללכת.

"נו, אז לך איתו, תראה לו," דחקה בי.

אבל אני רגליי כשלו, וגם לבי.

"אם תעלה במעלה השוק תצא בפינת המלך ג'ורג אלנבי," נזכרתי בעקבות הסבריה של כלנית, "ואז תפנה שמאלה עד פינת ביאליק."

הבחור הודה לי, על המחמאות ועל ההסבר. ואני בירכתי אותם לשלום והלכתי משם. וגם המתוק הזה.

ובדרכי ברגל הביתה נזכרתי בהורוסקופ שפרסמה הבוקר מרים בנימיני, בו ניבאה לבני שור התחלות זוגיות חדשות.

נו, אולי הפסדתי את בן הזוג הבא שלי, ליד דוכן הפרחים בשוק, רק כי לא התעקשתי עוד קצת, אמרתי לעצמי.

אבל לא היה לי זמן לעסוק בזה. היה עלי לרחוץ ירקות ופירות, להעמיד עוף לכל השבוע, ואז ראיתי את מצב המקרר והמקפיא, אז הסתערתי עליהם. ומכיוון שניקיתי אותם רצפת המטבח התלכלכה, אז גם רחצתי שוב חצי בית. במקביל כיבסתי ותליתי מכונות כביסה. ומכיוון שהוצאתי את הלכלוך החוצה היה עלי גם לטאטא קצת את החצר.

הקיצור, כשהרמתי עיניי אל השעון השעה הייתה כבר 12.30. רבע שעה לפני המועד שעלי לאסוף בו את ילדיי מן הגן ביום שישי.

לקחתי את פתק הדואר הרשום שקיבלתי אתמול, עם הארנק, מיהרתי ל'אופיס דיפו' כדי להוציא משם את המתנה שחיכתה לי בו – סידור תפילה מן הקהילה היהודית שאני כותב עליה – ובעודי מהלך לגן עוד הספקתי להחליף הודעות ווטסאפ עם קבוצת ההורים, לארגן יחד קומזיץ ליום רביעי.

ביום חמישי, אמרתי לעצמי, אנצל את החופש כדי לעשות עם הילדים קשתות וחיצים וללמדם להשתמש בהם.

ואז נזכרתי בזה שלא כתבתי היום אפילו מילה. וגם לא ערכתי בשני הספרים שעלי לסיים, שלא לדבר על כל שאר הפרוייקטים הממתינים לי על שולחני.

אצל סבא, אמרתי לעצמי, אצל סבא, אחר הצהריים, כשהילדים ישחקו. או אחרי כן, בלילה, כשהם כבר ישנו. או מחר בבוקר, בים, או מחר בלילה. הכול יהיה בסדר אילן. הכתיבה חשובה, גם הפרנסה, אבל אחת לשבוע אין לך ברירה, ואתה מוכרח להקדיש זמן לבישול ולניקיון ולכביסה לכול השבוע. תזכור שאתה הורה יחידני, שאתה לגמרי לבדך.

וזהו זה.

אז אם מישהו מחבריכם מספר לכם בימים הקרובים, שאיזה גבר זר עם עגלת קניות הציע לו נישואין ליד חנות הפרחים בשוק הכרמל, ספרו לי מי אני וקשרו בינינו, ותבוא עליכם הברכה.

שבת שלום לכולכם/ן.

ליפול לתהום – ולצאת מנצח.

מיכל ודני
במנגל אצל מיכל ודני.

 

לפני כשבוע נפלתי לתהום. זה קרה כמעט בן-רגע, כשקיבלתי לידיי את הערותיה של העורכת שלי, לכתב-היד של ספרי החדש. הערותיה המדויקות היו כמו מפתח שסובבה, שחרר אצלי משהו, או ליתר דיוק מישהי, שהיתה כלואה עמוק בלבי – והפילו אותי הישר אל התהום.

מאז אותו רגע אני שרוי בתוך מכרות החושך. בימים כתיקונם, ממרחק, אפשר לקרוא להם מכרות הזהב של שלמה (שזה שמי השני, מי שלא יודע את זה). אבל בשבוע החולף הם נראים בעיקר כמכרות החושך. התהום העמוקה של העצבות והיגון, שמושכת אותי אליה, תהום היצירה.

במשך חמש שנים אני כותב את סיפורה של דמות היסטורית מרתקת מן ההיסטוריה היהודית. אבל אל סיפורו הגעתי בזכות חלום שחלמתי על אשתו, דווקא. ומאז התחלתי בכתיבה היא הופיעה אצלי בחלומות ובהקיץ, טלטלה אותי ודרשה שאכתוב את הסיפור שלה, לא של בעלה.

"אל תשדוד ממני את סיפורי," היא זעקה, "אל תיתן לו ללסטם אותי!"

אבל אני ערלתי את אוזניי למולה. כתבתי את הסיפור של בעלה, איש ריב ומדון, לא אדם שאפשר לסמוך עליו, אבל דמות מרתקת בפני עצמה.

והנה, העורכת שלי, בכמה הערות מדויקות, שחררה אותה מכלאה. וגם אותי. הבנתי, שכדי לסיים את הספר הזה אין לי ברירה, אני מוכרח לשחרר אותה מקרבי. את האישה הזאת, שבמידה רבה היא גם האנימה שלי, האישה שבי.

לא פלא שנפלתי לתהום ככה.

מאז אני מסתובב עם מצבי רוח קיצוניים מאד. נופל לדיכאון כבד ונוסק לגבהי השמחה. הדיכאון בא כשאינני כותב. השמחה ממלאת את לבי כשאני עושה כן. לכן החלטתי לצאת לחופשה. ביטלתי שיעור שהיה לי השבוע, ביטלתי את המנגל הוורוד, שאני מזמין אליו את חבריי הגאים מדי ערב עצמאות, דחיתי את כל הסידורים שעלי לעשות – תשלומים, הוצאת חשבוניות וכדומה – וצללתי לתוך הספר.

במרוצת הימים שחלפו מאז יום שישי שעבר ועד היום אני חולם את הספר הזה, את דמויותיו, את דפיו, את מערכות היחסים בתוכו. כך, למשל, קמתי ביום ראשון האחרון מחלום, לפיו יש לגיבורה שלי חברת נפש, וקיבלתי בחלום גם את שם משפחתה.

מיד התיישבתי לכתוב סצנות על חברותן. אבל כשסיימתי הסתקרנתי מניין שם המשפחה המוזר הזה. חיפשתי בגוגל. לתדהמתי מצאתי, שזהו שם משפחה מרכזית מאוד בקהילה היהודית שאני כותב עליה, בדיוק באותן שנים שבהן מתרחש סיפורי.

כנראה קלטתי את השם הזה במהלך הקריאה בחומרי התחקיר שלי, ושכחתיו. אבל תת המודע שלי לא שוכח. הוא יודע להזכיר לי דברים בזמן הנכון.

בשבוע החולף כתבתי הרבה. בכול רגע נתון. זה הגיע עד כדי כך, שנטלתי עמי את המחשב האישי כשיצאתי עם הילדים מן הבית, לשחק ברחבת סוזאן דלל. הם שיחקו ברחבה, ואני כתבתי. אחרי כן עברנו לגן המשחקים בקצה רחוב שבזי. הם שיחקו על המתקנים, ואני ישבתי למולם על ספסל וכתבתי, משגיח עליהם וכותב בו-זמנית.

זה גם מה שעשיתי ביום העצמאות. נסענו למיכל ודני, במושב. היינו הראשונים שהגענו לשם. הילדים שיחקו עם ילדיהם ואני ניצלתי את שעת הכושר הזאת, שמתי את המחשב על שולחן האוכל וכתבתי, כתבתי עד שהגיעו כול האורחים, ורק אז הייתי רגוע ועשוי לחברותא.

גם עכשיו אני אחרי כתיבה. וזה אחרי שהערב לא התקיימה ארוחת ליל שבת בבית אבי, ולפיכך הזמנתי הנה זוג חברים עם ילדיהם, תאום ותאומה בכיתה ד', ועשינו כאן על האש, במקום בערב העצמאות.

אי אפשר לתאר את החוויה הזאת במילים. זה מסעיר בצורה שאי אפשר לתאר, הלידה הזאת של ספר מתוך עצמו, הריבוד של רובד על רובד, הגילוי הבלתי פוסק.

וזה דבר שיכול לקרות רק מתוך מחויבות מוחלטת. מתוך נכונות לצעוד את המייל הנוסף לעוד גרסה, עשירה בהרבה, מעשרות הגרסאות הקודמות של הספר.

זה לא קל כשאתה הורה יחיד לתאומים, עושה הגהות על שלושה כרכי שירה חדשים, מלמד שש סדנאות כתיבה בו-זמנית, עורך שני ספרים במקביל ומריץ בית. זה לא קל בשום מצב. במובן זה, ובמובנים רבים נוספים, כבר מזמן הפכתי לאישה, לאם כותבת. וגם זה משהו שמחבר ביני לבין הדמות שלי.

אבל מלבד ההורות, זה הדבר שהכי מסב לי אושר, והדבר שהכי מספק אותי בחיים, מלבד ילדיי.

וזה הרבה מאוד. זה לגמרי מספיק.

שיהיו לכם/ן לילה טוב ושבת נהדרת.

סליחה של אימא

אומרים שהדבר שהכי עוזר לקמפיין גיוס המונים הוא סרט וידיאו, והדבר השני הוא פנייה אישית לכל אחד מחבריי וחברותיי ברשתות החברתיות. סליחה שלא עשיתי את זה. ה' עדי. תכננתי לעשות סרט וידיאו שלי, קורא שירים ומדבר אתכם. אפילו קניתי חצובה בשביל זה, תחת זו שהחריבו בניי במשחקם. אבל לא הצלחתי למצוא רבע שעה פנויה, כשהם אינם מסביבי, כדי להקליט סרטון כזה. שלא לדבר על שליחת הודעה אישית לכל אחד מקרוב לעשרת אלפי החברים והחברות, העוקבים והעוקבות שלי, בפייסבוק. שלא לדבר על לינקדין וטוויטר ואטרף וכו'.

הערב, אני שלושה ימים לפני סיום הקמפיין. הגעתי לכמעט חמשים אחוז מן הסכום הדרוש לי, כדי להוציא לאור את שלושת ספרי השירה החדשים שלי, בו-זמנית. 145 איש ואישה השקיעו 20,513 ש"ח מתוך 45,000 ש"ח הדרושים לי להגשמת החלום הזה. ביניהם ישנם חברי ילדות שלי מבית הספר העממי והתיכון, לקוחות ממשרד יחסי הציבור שהיה לי, תלמידים ותלמידות, חברי נפש, קוראים וקוראות של הבלוג שלי, על הורות ויצירה, וגם א/נשים טובים שפשוט החליטו לעזור לי להגשים את החלום.

כל אחד ואחת מן התורמים והתורמות האלה הרחיבו את לבי, מילאו אותי בשמחה ובאופטימיות ובעיקר בחדוות יצירה מחודשת. בכל החודש האחרון כתבתי שירים חדשים, פרקים ברומאן הבא שלי, ושכתבתי שירים המיועדים לכרך השלישי משלישיית הספרים המתוכננת. היום כבר קיבלתי את הגהת הניקוד הראשונה של שניים מתוך שלושת הכרכים, ובימים הקרובים אתקן אותה ואשיב אותה לעורך הניקוד הקפדן שלי, יצחק רפפורט, לשם הגהה שנייה. במקביל, אתחיל בעיצוב של כריכות הספרים.

אבל אני זקוק לעוד עזרה. אני צריך, שתשלחו את הפוסט הזה, אם כאי-מייל לרשימות התפוצה שלכם/ן, ואם כפוסט שתשתפו על הקיר שלכם, או כפוסט שתכניסו לקבוצות הרבות והשונות שאתם חברים בהן בפייסבוק, כדי שאנשים יקראו אותו, ייכנסו לכתובת הקמפיין, כאן, ויתרמו, אפילו עשרה שקלים, או חמשה עשר שקלים בלבד.

כי בשלב הזה, שלושה ימים לפני סיום הקמפיין, כל שקל נחשב. וכל תרומה מבורכת.

סליחה שלא עשיתי את סרט הווידיאו הזה. אבל אני הרי אימא ואבא, ובעצם אני אישה כותבת. תיכף תבינו למה.

הבוקר קמתי בחמש וחצי, כתבתי דפי בוקר, רחצתי את הילדים והלבשתי אותם בפיג'מות, למסיבת הפיג'מות בגן. הבאתי אותם לגן, ורצתי לחצי שעת אימון ארובי בכושר. אחרי כן מיהרתי ל'סופר פארם,' לקנות לי כדורים שחסרו לי, וירדתי לשוק הכרמל, כדי לערוך קנייה מהירה, שיהיה לילדים מה לאכול בצהריים. חזרתי מן השוק במהירות קרוב לעשר, לקראת סדנת הכתיבה המתקיימת בביתי מדי יום רביעי. תוך כדי המתנה לבנות הסדנה שטפתי את הירקות והפירות והעמדתי תבניות של עוף בתנור. עד סיום הסדנה, באחת, הן כבר היו מוכנות, ואז רצתי להביא את הילדים מן הגן. בדרך עוד עברתי בבנק.

חזרנו הביתה, אכלנו צהריים עם 'סמי הכבאי' והלכנו לנוח. כשקמנו, ראו קצת טלביזיה ואז יצאנו עם עגלת התאומים אל חנות הצעצועים ביהודה הלווי הרצל, כדי לקנות לדניאל זיקוקים שביקש, ובהיותנו בחנות הוספנו עליהם חרבות נינג'ה וזוג צלחות פריסבי.

הלכנו עימן לכיכר רוטשילד החדשה, שהרוח עזה בה, ושיחקנו בפריסבי. כשהרוח קשתה מנשוא חזרנו הביתה. מיהרתי להכין תבנית פיצה, ובעודה נאפית בתנור יצאנו לעוד שיעור פריסבי בחוץ, ברחוב. אחרי כן חזרנו הביתה. דניאל ביקש ביוזמתו להרכיב יחד פאזל, אז עשינו יחד חצי פאזל של החתול במגפיים והשארנו עוד חצי למחר. עשינו קקי, רחצנו ידיים, אכלנו פיצה עם 'סמי הכבאי,' התקלחנו, הלבשנו פיג'מות, נשכבנו במיטה וקראנו שני ספרים על קקי, לפי בחירת הילדים. דניאל בחר את 'כינרת בצנרת,' ספר הילדים של השפד"ן, ומיכאל את 'החולד שלא ידע מי עשה לו על הראש.'

"איזה מצחיק, בחרתם לגמרי במקרה שני ספרים על קקי," צהלתי למולם, ואז הקראתי להם את שניהם.

ואחרי כן הלכו לישון, כביכול, מפני ששכבנו איש ליד רעהו עם חרבות הנינג'ה, ופטפטו ביניהם עד עשר וחצי, אז שבתי מן החצר, בה התיישבתי לבדוק את העבודות של תלמידיי למחר, והודעתי להם שאם הם לא נרדמים אני לוקח להם את החרבות.

ואז נרדמו, ואני התיישבתי לבדוק עבודות עד קרוב לרבע לאחת לפנות בוקר.

אז סליחה שלא היה לי זמן לסרט וידיאו. בקושי יש לי זמן לנשום. ומחר מיד אחרי שיגיעו לגן אני נוסע בהסעה לבית הספר הריאלי בחיפה, לשני מפגשים עם תלמידים, חוזר הביתה כדי להיות עם הילדים בצהריים, ואז יוצא שוב, בשש בערב, כדי ללמד בסדנת הכתיבה החדשה שלי בכפר הירוק, ממנה אשוב רק לקראת אחת עשרה בלילה. בין עשר לאחת עשרה וחצי גם תיזמנתי שיחה חשובה מאוד באשר לשיווק יצירתי באמזון.

זה די מטורף, תסכימו איתי. מה גם, שביום שישי בבוקר יש מסיבת פורים בגן, וצריך להתחפש וליהנות. אבל אני אופטימי, אני משתדל לעשות את המיטב שאני יכול מדי יום, ומשתדל מדי יום לכתוב או לעשות משהו למען הכתיבה שלי. והיום זה הפוסט הזה. שבו אני שוב מבקש מכם. עזרו לי להגשים את חלומי, לסיים שתיקה של משורר בת קרוב לחמש עשרה שנים. היכנסו והוסיפו עשרה-חמישה עשר שקלים (או יותר כמובן) לפרוייקט שלי.

ושתפו את זה עם חבריכם וחברותיכן.

הנה שוב כתובת הקמפיין – https://www.mimoona.co.il/Projects/3280

תודה רבה, ולילה טוב.

אילן.

דמדומים מול הרי אדום

אני והילדים באילת

מקודם לכן, כשרק התיישבתי על המרפסת של ישרוטל ים סוף, מביט בשמש השוקעת מעבר להרי אדום, קלטתי שוב, שזוהי החופשה הראשונה שלי, מזה לפחות חמש שנים, מאז יצאתי למסע הפונדקאות, ממנו נולדו לי בניי, מיכאל ודניאל, ואל דרך ההורות.

אתמול, מכיוון שלא ישנו בצהריים, בשל האיחור בטיסה של "ארקיע" לאילת, נרדמנו שלושתנו בעשר וחצי בערב. בשתיים לפנות בוקר התעוררתי ליד ילד קודח מחום, זה הלילה השלישי. מדדתי לדניאל חום, היה לו 39.3. שמתי לו נר, ומכיוון שהבחנתי שהוא מתהפך במיטתו ואינו יכול להירדם – גם לקחתי אותו אל חדר האמבטייה. מילאתי את האמבטייה במים פושרים, ועשיתי לו, בפעם הראשונה בחייו, אמבטייה להורדת החום.

ואחרי כן חזרנו לישון.

הבוקר הלכתי ברגל עם הילדים בתוך עגלת התאומים את כל הדרך מבית המלון אל המצפה התת ימי. הילדים התלהבו מאד מתצוגת הדגים המרהיבה, ובייחוד מבריכת הכרישים. אבל התלהבותם גברה לאין-ערוך כשעברנו במונית מן המצפה התת ימי לקניון 'מול הים,' שם רכשתי להם, לכל ילד, זוג סנדלי 'נמרוד' חדשים, עם תאורה בסוליות, כובע מצחייה של סופר מן, כנראה הכובע היחיד בעולם שיבטיח כי יחבשו אותו בימות הקיץ הלוהטים, וכמובן גם גלידה תות, הפעם בתוך גביעים מיוחדים בצורת בובות.

מרגע הנחיתה באילת נמלאו דפיי ברשתות החברתיות בהצעות מפגש עם גברים. מסתבר שכאשר יוצאים מתל אביב לפריפרייה שבים להיות מחוזרים, אם משום שאילת היא עיר קיט, שכולם מבקשים בה ליהנות מחופשתם, ואם משום שהאילתים קוטפים את תיירי הפנים והחוץ בעיר מלוא חופניים. אבל כשאני בבית מלון, עם ילדיי, בתוך חופשה משפחתית, כול מה שאני יכול לענות לפונים הוא שאני אב יחיד לתאומים בני ארבע, ולא יכול להיפגש. הרי לא אשאיר את הילדים באישון לילה עם גיסותיי, רק בשביל סטוץ רגעי בחופשה.

זה, בתמצית, כנראה לב לבו של השינוי שחל בי, עם המעבר שלי מסטטוס של סופר תל אביב, הומו רווק, לסופר תל אביבי ומורה לכתיבה, אב לתאומים שהוא גם הומו רווק, אבל פלוס שניים. הפלוס שניים הזה עושה את כול ההבדל. אז כן, יש רגעים שזה מנקר בי. למשל, עכשיו, כשאני יושב על המרפסת בישרוטל, מול הבריכות המוארות בתאורה רומנטית של לפידים, וחושב לעצמי בלבי כמה טוב היה אם היה פה יושב עכשיו בן זוג לצידי, ומחזיק איתי ידיים או מתפעל איתי מן הנוף.

אולי זה עוד יגיע. אבל הוא עוד לא כאן, בינתיים, וכנראה יצטרך לעשות מאמץ רב כדי להבקיע לו דרך אליי. ובינתיים אני צריך להפסיק את הכתיבה הנעימה הזאת, וללכת לרחוץ ולהלביש את מיכאל ודניאל בבגדי שבת וחג. כי תיכף נרד למטה, לחגוג לאבא שלי ולסבא שלנו יום הולדת שמונים.

שתהיה לכם/ן שבת שלום. אמן.

אימא יש רק אחת. והיא אבא.

IMG_5769.JPG   אתמול אחר הצהריים קמנו מן השינה ויצאנו לסוף שבוע משפחתי. נסענו לאחי וגיסתי, יאיר ומיכל, למושב, כדי לישון איתם ולבלות במחיצתם את סוף השבוע. לפני שיצאנו, שעה שהלבשתי את הילדים בג'ינס ובחולצות שבת, הייתה לי הרגשה שמיכאל קצת חם. אבל חשבתי שזה מן הקימה מן השינה.

נסענו למושב. בבואנו לשם שולחן השבת כבר היה מוכן עם נרות דולקים עליו, וסירי תבשילים מבעבעים על הכיריים. מיכל הספיקה להיות אתמול בבאר שבע, לחזור הביתה, לבשל לכולם ארוחת שבת נהדרת, ועוד לקבל את פנינו ולהיות איתנו עד שעת ליל.

בזמן היותנו שם, הרגשתי איך גושים של מתח נופלים ממני, כמו קרחון שניתק מגוש הקרח הענק שאוחז בו מתחת לפני המים. "אני רק מגיע אליכם," אמרתי למיכל וליאיר, "וכבר מרגיש איך המתח העצום שאני חי בו, מעצם הטיפול בילדים והדאגה להם ולפרנסתם, הולך ומתפוגג. זה פשוט לא ייאמן."

אחרי כן גם שמתי לב לכך, שאני מתבונן בילדיי ופשוט מתאהב בהם. שבמהלך ימי השבוע, כשאנחנו לבד, בתוך מילוי או ריצוי שגרת היום והשבוע, אני בכלל לא מתעכב כדי להתבונן בכחל עיניהם או ביופיים, ופשוט ליהנות מזה שיש לי כאלה ילדים מוצלחים ויפים. אני טרוד מדי בשרידת היומיום. ואילו כאשר אני אצל אחי וגיסתי, ואחרי כן גם אצל אחי וגיסתי האחרים שביקרנו, פתאום אני קולט איזה ילדים מדהימים יש לי. בחיי.

קרוב לאחת עשרה בלילה הלכנו שלושתנו לישון במרבץ, בפינת הרביצה המשפחתית מול הטלביזיה, שכובתה כמובן, ועם שחר השכמנו אל בוקר חצי חורפי חצי אביבי, נהדר, במושב. אחי התעורר איתנו והכנו יחד ארוחת בוקר, אבל הילדים העדיפו להשתובב בחצר הענקית, מאשר לאכול. קצת נדאגתי. דניאל לא אכל כמעט כלום מיום שישי בבוקר (יחסית לכמויות המזון שהוא צורך ביום רגיל), מיכאל בקושי נגע בארוחת הערב, ושניהם לא אכלו ארוחת בוקר כמו שצריך. אבל מכיוון שהשתוללו עד כדי חשש, שיעירו את כול בני הבית, שכול אחד מהם שב מבילוייו ומעבודתו בשעת לילה מאוחרת, בשעה עשר וחצי העליתי את הילדים על המכונית ונסענו לבקר את אחי טל וגיסתי אוסי וילדיהם, בדירתם החדשה בחדרה, במגדל דירות חדש, המצוי ממש מול חוף הים.

טל, אחי, הוא איש ים ותיק. בנו, זיו, הוא איש ים בדרגה אולימפית. לשניהם היה חשוב להיות כמה שיותר קרוב לים, וכך אפוא עזבו את מושב ניצני עוז ועברו לחדרה, לדירה נהדרת, המשקיפה אל הים ומצויה במרחק עשרות מטרים ממנו, ובינה לבינו מפרידה שמורת טבע עם אירוסים וכלניות.

אוסי ואני והילדים ירדנו לטייל עם הכלב בגינת הכלבים השכונתית, אבל לשמורת הטבע לא הגענו. מיכאל התאונן שכואבות לו הרגליים ואין לו כוח ללכת, וכשהרמתי אותו על כתפיי דניאל בכה שהוא רוצה גם, וכך הסתיים הטיול שלנו. חזרנו לבית אחי וגיסתי, אכלנו שם ארוחת צהריים מוקדמת ואז, כשראיתי שמיכאל משפשף את עיניו וגם דניאל כבר עייף, עלינו למכונית ונסענו הביתה.

הגענו הביתה באחת. הילדים נרדמו כבר בדרך. הם ישנו עד ארבע וחצי. כשקמו, הרגשתי שחום גופו של מיכאל גבוה באופן ברור. מדדתי לו את החום בבית השחי. הוא היה 38.2. ניחא, אמרתי לעצמי, זה לא נורא. ולכן הזמנתי את הילדים לעזור לי לנקות את המקרר והמקפיא ואחרי כן לשטוף חצי בית. ואחרי כן הלכנו לעשות אמבטייה.

כשהיינו באמבטייה היה רגע, שבו נעמדנו שניהם ומיששו את איבריהם.

"אבא, יש לי זרעונים?" שאל דניאל.

"כן," חייכתי אליו.

"ולי?" שנה מיכאל.

"כן, בטח," אמרתי לו.

"אבל אני לא רואה תינוקות," קבל דניאל.

"כי זרעונים זה לא תינוקות," השבתי לו. "וחוץ מזה, אתם עוד ילדים, והזרע שלכם עוד לא הבשיל. זה קורה בערך בגיל בר מצווה, בגיל של זיו ושל אורי (אחייניהם). רק אז אפשר להביא ילדים מן הזרעונים שבגוף שלכם."

זה היה רגע מיוחד. אבל אחרי האמבטייה והחפיפה והטיפול החמישי נגד כינים (יש מגיפה כזו בגן, ורק אלוהים יודע כמה מכונות כביסה עשיתי בחודש האחרון, בשל כך), ראיתי שמיכאל מותש. פניו היו סמוקים באופן בלתי רגיל ועיניו נוצצות, אז מדדתי לו שוב חום, הפעם בטוסיק, ומד החום הראה 38.8. שזה כבר יותר רציני.

דניאל, שגם לו מדדתי, בריא לחלוטין. אך כשבישרתי לו זאת בכה מרה. הוא לא הסכים להיות בריא כשאחיו חולה, ובכה שוב שעה שצפה איך אני תוחב נר לאחיו. בכה מדאגה.

"אם מחר תרגיש לא טוב," אמרתי למיכאל, "תישאר בבית. ילד חולה צריך לנוח ולראות טלביזיה."

הוא מיד הסביר זאת לאחיו. "ילד חולה צריך לנוח בבית ולראות טלביזיה," אמר לו. "מחר בבוקר אבא ואני נלך למרים (הרופאה), אני אקבל טופי ואקח לך גם. אבקש מאבא מכנסיים עם שני כיסים, ואשמור לך טופי בכיס, ואקלף ואתן לך אותו כשנחזור הביתה."

דניאל הודיע שהוא לא מוכן ללכת מחר למכון להתפתחות הילד, לריפוי בעיסוק, ודאי שלא לגן. אם אחיו הולך לרופאה, הוא נשאר עם אילנה בבית.

כך, אפוא, השתבשה לנו לגמרי שגרת יום ראשון.

אני מקווה שמחר מיכאל ירגיש יותר טוב. אבל עם חום גבוה כל כך בערב, אני מסופק לגבי זה.

אגב החלפת מכנסי הפיג'מה שלו, נשקתי לו כמה פעמים על מצחו ועל לחיו.

"אבא, למה אתה מנשק אותי כל כך הרבה?" שאל, תמה.

"כי אני מאוד אוהב אותך ודואג לך, ורוצה שתהיה בריא," אמרתי לו. "אם תרגיש לא טוב באמצע הלילה תעיר אותי, טוב?"

אחרי כן, במיטה, אחרי שעת הסיפור, נשקתי גם לדניאל. הרגשתי שאולי גם הוא חם קצת. אבל לא כמו אחיו, שממש בוער. "דניאל, גם אתה כבר קצת חם, אז אם אתה תרגיש רע בלילה, תעיר אותי גם, טוב?" אמרתי לו.

"אבא, כואבות לי העיניים, אבל אני לא עייף," השיב לי דניאל בקול בוכים.

"אז בוא אני אעשה לך קסם," הצעתי לו. "תשכב על הצד, ואני אעשה לך קסם."

הוא נשכב על צידו, ואני העברתי לאט את כפות ידיי על עיניו ועל לחייו, מלטף אותו שוב ושוב, לאט, ולוחש לו "אבראקדברא, לכו, כאבים, מהבן שלי, דניאל," וכך הלאה, הרבה פעמים. עד שלגמרי נרגע.

ואז מיכאל ביקש שאחבק אותו קצת. וחוזר חלילה.

"אבא, אני ובודי שלי (החבר הדמיוני שיש לכול אחד מהם) לא היה לנו דם בצינורות של הגוף, ועלינו לשמיים," פצח פתאום דניאל בסיפור, "ובא שוטר."

"ולקח אתכם בניידת לבית חולים?" שאל מיכאל.

"כן, ועלינו לשמיים ואחרי זה ירדנו לארץ," המשיך דניאל.

"וירדתם באמבולנס ובכבאית?" שאל מיכאל.

"כן," השיב לו דניאל, "ואז חזרנו לבית שלנו."

אחרי כן עוד ביקשו, כמו מדי ערב, לדבר על משהו. אבל אני אמרתי להם שהשעה כבר מאוד מאוחרת, ושעליהם לישון.

נשכבתי ביניהם במיטה, מותש לגמרי, וחשבתי על המון דברים. על זה, שאני רוצה שירגישו טוב, ועל איך יעבור הלילה, ואיך אעבור עימם את יום המחר, אחרי שכבר ביליתי איתם יומיים שלמים, והנה עוד יום נוסף לסוף השבוע; על חברה ותיקה שלי, שאני חב לה את מציאת הבית בנווה צדק שאנו גרים בו, שהגיבה לפוסט הקודם שלי, על הפונדקאית, בהטחה פוגענית, שהפונדקאית היא אם ילדיי, ושהגיע הזמן שגם אני אכיר בזה, ואני השבתי לה שהאם היחידה שלהם היא אני; חשבתי על כך שהיא,  חשוכת ילדים, שדעותיה הפמיניסטיות ידועות לי משחר היכרותנו, אבל שמהות האימהות זרה לה לחלוטין. אמרתי לעצמי בלבי, שאם הייתה חווה פעם אחת, ולו פעם אחת, ילד חולה, שמבקש להחליף את חולצת הפיג'מה כי פסי החיבור בין השרוול לפיג'מה מכאיבים לו בבית השחי, ואחרי החלפת החולצה אתה מגלה, שלא החולצה מכאיבה לו, ושאולי יש לו שם בלוטה נפוחה, וכל הפחד הנלווה לזה – לא הייתה מעזה או מעלה על הדעת לכתוב לי דבר כזה.

אחרי כן חשבתי על איך צחקנו אתמול בלילה, במרבץ אצל יאיר ומיכל, כשמיכאל ודניאל החליטו לנשק אותי בבית השחי, ופשוט גרמו לי לצרוח מצחוק באמצע הלילה, ועל איך צחקנו הערב, כשישבנו מול המחשב הנייד שלי, ליד שולחן האוכל, וצפינו בתמונות שלהם מגיל שנתיים, ישובים על כיסאות התינוק שלהם ומפזרים אוכל לכול עבר, שני תינוקות שמנמנים ופרועי שיער, עם כול שומן התינוקות עוד עליהם; ועל איזו דרך ארוכה עברנו מאז, לטוב ולרע, מתחילת גיל שנתיים האיום ועד הנה; חשבתי על התהליכים שאני עובר עם כול אחד מהם בנפרד, עם שניהם יחד וגם עם עצמי, ואמרתי לעצמי, שוב, שלילדים שלי יש אימא אחת, והאימא שלהם היא אבא. והאימא הזאת היא אני.

 

 

להרוויח את הילדים שלך מחדש

קוראיו וקוראותיו הקבועים של הבלוג שלי יודעים עד כמה התחבטתי בשאלה, האם לרשום אותם למועדונית של גן העירייה החדש שנקלטו בו, ב-1 בספטמבר השנה, אם לאו. בסופו של דבר, החלטתי לנסות את המועדונית, ואמנם, הילדים התחברו מאוד לשתי המטפלות העובדות בו, אבל חזרו הביתה גמורים מעייפות, עצבניים, על קצה גבול יכולתם לקלוט משהו.
הורים שהתנסו בכך ניחמו אותי באומרם לי, שמדובר בתקופת מעבר, שזה עובר, הילדים מתרגלים לסדר יומם החדש, ואז מתייצב שעת הרדמותם על שמונה בערב בערך. ולי זה יקנה ערב שלם שקט.
אבל אני לא הייתי שלם עם העובדה, שבניגוד לילדותי, שבה מדי יום חזרנו, אחיי ואני, הביתה, אל אימא שחיכתה לנו עם ארוחת צהריים ומנוחה אחריה, ילדיי בני השלוש וחצי, בסך הכול, יצטרכו לסחוב את עצמם ערים מחמש וחצי-שש בבוקר, עד שמונה בערב, ולאכול צהריים רק בשתיים וחצי מדי יום.
אפילו אני, בגיל חמישים וחמש, חייב לאכול צהריים באחת וחצי ולישון שעה וחצי בצהריים. איך, אפוא, אצפה מילדיי הפעוטים שיעמדו במה שאפילו אני עצמי אינני מסוגל לעמוד בו.

אתמול הוצאתי אותם מן הגן בשעה אחת ורבע, לבקשתם. הם חזרו אתי בשמחה הביתה, אכלו צהריים, ראו קצת שירי ילדים בטלביזיה, והלכו לישון לשעתיים. כשקמו, קיבלו 'שלוק,' מנת הסוכר היומית היחידה שלהם – החלטתי שמדי יום, בארוחת ארבע, יאכלו מתוק, וזו הפעם היחידה שיאכלו מתוק מדי יום – ושיחקנו קצת בכדור ברחוב, עד שסבא הגיע ואני נסעתי ללמד.

הם הלכו עם סבם למרכזן סוזאן דלל, לשחק בכדור, שם גילו גם חזרה של רקדנים (זה מה שסיפרו לי הילדים אחרי כן) וצפו בה מבעד לחלונות הסטודיו שעבדו בו.

הבוקר הם קמו מתרוננים. כששאלתי אותם אם גם היום הם רוצים לחזור הביתה בצהריים, השיבו שכן. אמרתי לגננת, שאאסוף אותם כמו אתמול, באחת ורבע, ואז גם הודעתי לעירייה, בפקס, שאני מסיים את הסדר המועדונית.

אבל מיד זכרתי, שזה גם מחייב אותי – שמדי יום תהיה מוכנה להם ארוחת צהריים מלאה בבית.

אז רגע לפני הסדנה לכתיבה שהתקיימה היום בביתי העמדתי סיר מרק עוף ענק על הכיריים, וגם קוביות בטטה במים, להוסיפן אחר כך עם קצת תבלינים לשעועית הירוקה שכבר הכנתי. עוף בתנור עם אורז ושעועית אדומה לכל השבוע הכנתי והקפאתי במנות כבר אתמול.

בצהריים הבאתי את הילדים מן הגן. הם שמחו מאוד. מיד עם שובם הביתה שיחקו קצת בפליימוביל, בזמן שאני חיממתי את ארוחת הצהריים. אכלנו, והלכנו לישון. הם ישנו שעתיים.

אני התעוררתי לפניהם, וניצלתי את הזמן עד קומם כדי לחפש במחשב מה אפשר לעשות היום אחר הצהריים עם הילדים. מכול האפשרויות מצאתי, שישנה משחקיה במקום הקרוי בית צ'רנר, מרכז קהילתי ביפו, ששמעתי עליו מזמן, אבל מעולם לא היינו בו.

החלטתי שניסע לשם.

כשקמו, דניאל ביקש שנלך לקנות גירים צבעוניים לציור על מדרכות. הוא מצא גיר כזה בדרכנו לגן הבוקר, והבטחתי לו דלי של גירים.

נסענו לבית צ'רנר, שם בילינו כשעה במשחקיה נחמדה, סגורה בחצר פנימית. יש בה 'מנהרה' מפלסטיק, ומכוניות עם פדלים, כמו ב'גן העיר,' אך ללא תשלום, ומרבד דשא מלאכותי, ושער לקלוע לתוכו כדורים, שמקבלים במקום.

כשנמאס להם דניאל ביקש שניסע לקנות את הגירים.

קניתי להם דלי גירים ו'איכסה' בחנות צעצועים בשדרות ירושלים, ועל הדרך גם אספירין בשבילי – ושתי מנות פלפל בשבילם.

כשחזרנו הביתה הם שיחקו נהדר עם ה'איכסה,' מבשלים אותו בתוך כלי המטבח שלהם. ואחרי כן הזמנתי אותם לצאת מן החצר אל המדרכה שמול הבית שלנו, כדי לצייר עליה.

 

מתן, מיכאל ודניאל מציירים בגיר על המדרכה.
מתן, מיכאל ודניאל מציירים בגיר על המדרכה.

בשלב הזה הפתיעו אותנו גם עופר ומתן בביקור, ומתן הצטרף בשמחה לילדים. שלושתם רכנו על המדרכה וציירו עליה בגירים, בעוד עופר ואני הוצאנו החוצה שני כיסאות, ישבנו למולם והשגחנו עליהם מפני מכוניות שעברו מדי פעם ברחוב.

מתן צייר גם קלאס, ולימד את מיכאל ודניאל מה המשחק הזה.

 

מיכאל ודניאל ממלאים את מסגרות הקלאס שהותיר אחריו מתן.
מיכאל ודניאל ממלאים את מסגרות הקלאס שהותיר אחריו מתן.

את הערב הזה סיימו בארוחת ערב, וצפייה בפרק של 'חיפזון וזהירון,' הסדרה הוותיקה של הטלביזיה החינוכית, דרך 'יו טיוב.'

הם נרדמו בתשע וחצי בערב, אחרי סיפור לפני השינה ושיחה קצרה על מה נעשה מחר, ומלבד חצי שעה של השתוללות מטורפת, זה עם זה, בבית, שבהחלט הוציאה לי את הנשמה – הם היו נהדרים. דניאל אסף מיוזמתו את הצעצועים, פעמיים, וגם ניגש אלי לפחות ארבע חמש פעמים כדי לנשק אותי, באופן ספונטני לגמרי. ואחריו עשה זאת גם מיכאל.

ואני הרגשתי שזכיתי בילדים שלי מחדש. שסוף סוף היום שלנו היה מאוזן. חצי יום גן להם ופרנסה וחיים לי. חצי יום יחד. ואז הבנתי שצדקתי. שהמועדונית היא כנראה סידור נוח להורים, המוכרחים לעבוד יום שלם ברציפות. אך ממש לא בשבילי, שממילא יום עבודתי מפוצל, ומסתיים למעשה רק כעת, בחצות הליל, אחרי שסיימתי לבדוק את כל העבודות של תלמידיי, להכין דברים לערב ההשקה של 'התמרות' מחר ולהכין את מערך השיעור לסדנת הבוקר.

אז כן. במקום לישון צהריים בשתיים הילדים מביאים אותי להירדם רק בשתיים וחצי. אבל חצי שעת איחור בשעת הצהריים, ושעה וחצי יותר עם הילדים בערב (בדרך כלל הלכו לישון בשבע וחצי – שמונה, עם המועדונית, וכעת בתשע וחצי בלילה) – זה לא מחיר נורא כול כך. למעשה, זוהי זכות. הזכות להיות עם ילדיי חצי יום מעשיר ושלם.

ומכיוון שמתחילת נובמבר אני מלמד שלושה ערבים בשבוע, בין שבע בערב לעשר, שובם הביתה כבר באחת וחצי בצהריים, הארוחה והמנוחה איתי והיקיצה המשותפת, ועימן גם הפרידה ההדרגתית ושליחתי לעבודה, יעשו את הכול הרבה יותר קל ונכון.

ואת 1500 הש"ח שהייתי אמור לשלם מדי חודש, בעבור המועדונית, אשקיע בקניית מוצרי מזון לארוחות הצהריים שלנו – ובחופשות החגים והקיץ. בארץ ומחוצה לה. וזה יהיה הכי כיף.

לא כול ההורים עובדים במפוצל כמוני, אני יודע. גם לא כול ההורים ויתרו על חלומם להתעשר. אבל אני עובד מפוצל, כול חיי, על אחת וכמה מאז נולדו לי ילדיי. ואני כבר ויתרתי מזמן על האפשרות להיות מיליונר. אם יש לי מדי יום זמן להתפרנס, לכתוב, לטפל בילדים ובבית וגם בעצמי קצת, די לי בזה. אני מאושר.

לילה טוב.

יום הפונדקאית. או: "אבא, אימא, אח, תינוק חמוד – משפחה חה חה"

השבוע למדו מיכאל ודניאל בגן על מבנה המשפחה. על לוח המודעות הצמוד לכיתתם, כמו על לוחות המודעות הצמודים לשתי הכיתות האחרות במעון, תלתה המנהלת את שיר המשפחות של אלה כנען, שאינני מכיר אותה אישית, אך אני בהחלט מוקיר לה תודה אישית:

משפחות / אלה כנען

עולמנו מלא במשפחות כה רבות,

מכל המינים ומכל הצורות.

יש משפחות של אמא ואבא וכמה ילדים,

יש משפחות של ילד אחד וזוג הורים.

יש משפחות גדולות עם סבים וסבתות,

יש משפחות עם הרבה דודים ודודות.

יש משפחות שיש רק סבא אחד,

או סבתא

או דודה

או ידיד מיוחד.

יש משפחות שיש בהן רק הורה אחד,

שאוהב כפול ופעמים ובאופן מיוחד,

ולפעמים זוהי אם, לפעמים זהו אב,

גם במשפחה מצומצמת כל ילד נאהב.

יש משפחות של שתי אמהות,

יש אמא וסבתא ולפעמים יש דודות.

יש משפחות של שני אבות,

או של אב ושל דוד,

ולפעמים זה נראה מסובך עד מאוד.

עולמנו מלא במשפחות כה רבות,

מכל המינים ומכל הצורות,

ובכל משפחה, לא משנה מאיזה סוג,

חבל של אהבה קשור וארוג,

ובבסיס הדבק שמחבר את כולם,

זוהי אהבה שסמיכה מקשר של דם.

*

שלושה לטנגו

בראשית השבוע פנתה אלי הגננת האחראית על הכיתה, טהאני, שהיא אשת חינוך ממדרגה ראשונה וגם אישה אוהבת ורגישה עד מאוד לזולתה, ושאלה אותי האם יש לי בבית ספר לילדים, המספר על משפחות אחרות. מיד נזכרתי בספר "שלושה לטנגו," של הסופר ג'סטין ריצ'רדסון והמחזאי פיטר פרנל, שקראתי אותו לבניי פעמים רבות. השאלתי אותו לגן, ואני יודע שקראו בו יחד במהלך השבוע.

הספר "שלושה לטנגו," מספרת עדנה אברמסון בווינט, זכה בתואר המפוקפק "הספר המוחרם ביותר בארצות הברית" במשך ארבע שנים ברציפות, בין 2006 ל-2010, מלבד חריגה קלה ב- 2009, אז הסתפק במקום השני "בלבד", כך על פי נתוני איגוד הספריות האמריקני. כל זאת, משום שהוא מציג בפני הילדים משפחה חד-מינית, של שני אבות ובת, באמצעות סיפור אמיתי הלקוח מחייהן של משפחות הפינגווינים, המתגוררות בגן החיות סנטרל פארק, בניו יורק.

אבל כשדניאל הגיע מן הגן עם הדקלום בכותרת הפוסט הזה, "אבא, אימא, אח, תינוק חמוד – משפחה חה חה," הבנתי, שבצד הרצון הטוב הברור של מנהלת הגן והגננת, שבהחלט הקפידו לחשוף את הילדים בפני סוגים שונים של משפחות, המודל השליט היה ונשאר המודל הסטרייטי. אבא, אימא ואח תינוק. ואמנם, במהלך השבוע הזה שאל אותי מיכאל לא פעם, כולל הערב, מי האימא של מי. או, מי קנה את מי.

"אבא, מי קנה את דודה מיכלי?"

"כבר אמרתי לך, מיכאל. אנשים לא קונים. אנשים מולידים. אבא ואימא של  דודה מיכלי הולידו אותה."

"ואיפה אימא של בודי?"

בודי זה החבר הדמיוני שלו. מכאן הסקתי, שהשאלה האמתית, 'איפה אימא שלי,' קרובה מאוד להגיע.

ואז הצטערתי על כך, שעוד לא הוצאתי לאור את 'הספר של מיכאל ושל דניאל,' שכתבתי לפני שנתיים ויותר, ועד כה לא טיפלתי בו. התכוונתי להכין להם עותק מיוחד, עם תמונותיהן של תורמת הביצית ושל הפונדקאית, סימה סן, של דוקטור שיבאני ושל בני המשפחה שלנו, ובמקביל להוציא מהדורה עם ציוריה של הילה חבקין, לציבור הרחב. עד כה לא התפניתי לעשות כן. כעת אני מבין שהזמן דוחק.

[במקום הזה התנוססו עד הערב, 2.3.15, תמונותיהן של תורמת הביצית ושל הפונדקאית שלנו. הורדתי אותן בעקבות בקשותיו החוזרות ונשנות של האקס שלי, שטען שזו פגיעה בפרטיותן וגם בפרטיות הילדים. אז עמכם הסליחה, אבל הקשבתי לו].

אתמול התקיים בגן יום המשפחה. לקראת היום הזה ביקשה מאיתנו הגננת להביא שתיים שלוש תמונות משפחתיות לצורך עבודה משותפת עם הילדים. השבוע עברתי על המון התמונות שצילמתי, למן לידתם ועד הנה. בחרתי מתוכן תמונות שלי איתם, תמונות שלהם עם סבא, וגם תמונות שלהם עם גיסותיי מיכל ואוסי (עם חגית פשוט לא יצא להם להצטלם עדיין), עם שכנתנו אילנה, ועם אלקה, השכנה הפולניה האהובה עליהם, מן הדלת ליד. התלבטתי אם לא להוסיף עליהן גם את תמונותיהם עם שני החברים, שבאים לבקרנו בקביעות מדי שבוע, עופר ומיטשל. אבל ידעתי שזה כבר יתמיה מדי את הגננות.

את תמונות תורמת הביצית והפונדקאית לא צירפתי עדיין לחבילה הזאת, פשוט משום שהם עוד לא בני שלוש, וצעירים מכדי להבין את סיפור הבאתם לעולם. אבל בשנה הבאה אני מניח שכבר יהיה בידם הספר שלהם, שיספר להם את הסיפור במלואו.

תוך כדי הכנות ליום המשפחה, חשבתי על התורמת ועל הפונדקאית. אמרתי לעצמי, שאולי במקום יום המשפחה ו/או יום האם, צריך להכריז בקהילה שלנו על יום הפונדקאית. שיום המשפחה יהיה גם יום הפונדקאית. שבכול בית של משפחה חד מינית, שנוצרה בסיוע פונדקאית, תהיה תלויה תמונה של הפונדקאית, וביום הזה, יום המשפחה, נקשט את תמונתה בפרחים, ננשק אותה ונגיד לה תודה, אולי גם נשים לידה תשורות קטנות. זה, במקרה כמו שלנו, שאין לנו קשר ישיר עם הפונדקאית. במקרים שישנו קשר כזה, ודאי כדאי לשלוח לה משהו.

לגן הגענו אבא שלי ואני. הרי אנחנו המשפחה המיידית של בניי. ישבנו עמם על שרפרפי עץ ליד שולחנות היצירה הנמוכים, ויחד הדבקנו תמונות משפחה על קאפה, ואחרי כן גם על גלויות קרטון קטנות, שהכנו בשביל הגיסות והשכנות שלנו, עם מדבקות וציורים מסביב.

כשחזרנו הביתה הילדים הביאו לאילנה את גלויתה, ואחרי כן גם לאלקה, השכנה הפולניה. ושתיהן שמחו מאוד. והיום בבוקר, כשבאו להופעה של גיסתי ודודתם מיכל נתן במרכז סוזן דלל, "החתול במגפי הקסם," העניקו לה את התמונה שקישטו, לה הוסיפו כל אחד ציור הפתעה, שהצעתי להם הבוקר לצייר, כחלק מן ההתמודדות שלי עם שני ילדים שקמים מוקדם בבוקר חורפי, וצריך למצוא דרכים יצירתיות להפעיל אותם, עד למועד ההופעה.

למעשה, כל סוף השבוע הזה היינו לבד. ארוחת שישי לא התקיימה אצל אבא, בשל מזג האוויר הקשה. כסבא, הוא חשש שהנכדים הקטנים ייצאו מן הבית במזג אוויר כזה. לכן נשארנו כאן, יחד. וזה דווקא זימן לנו זמן של חסד. אחר צהריים של יום שישי רגוע, שבו ישבנו על השטיח בסלון שלושתנו, בנינו מגדלים מלגו, וקראנו ספרים.

בבוקר הם קמו בשש. מיכאל קם עם חום. דניאל עם ערנות מופלגת. העסקתי אותם בשירי ילדים, ואחרי כן בציורים לדודה מיכלי, ואז, כשהבטתי בשעון וראיתי שנותרה לנו עוד שעה לפחות עד שנוכל לפגוש את מיכל ואת ליה במרכז סוזן דלל, נזכרתי באימא שלי, שבימי חורף כאלה עשתה איתנו הדבקות.

"מיכאל, דניאל, בואו לשבת ליד השולחן, אנחנו הולכים לעשות יחד משהו יפה מאוד!" בישרתי להם.

הוצאתי מן המקפיא את הקמח, נטלתי שתי קעריות, מזגתי לתוכן מים חמימים וערבבתי בתוכן דבק קמח. אחרי כן שמתי בפניהם שני מלבני בריסטול ושתי צלחות מפלסטיק, שבכל אחת סידרתי שלוש תלוליות – של עדשים אדומות, קימל ושקדי מרק זהובים.

"תמרחו בידיים את הדבק על הבריסטול," ביקשתי מהם, "ואחרי כן נדביק עליו את כול הדברים האלה, כמו בציור."

הם כמובן נהנו מאוד מן העניין. הם כל כך נהנו, שלמעשה שפכו את דבק הקמח על הבריסטול והרטיבו אותו ואת סביבתם עד מאוד. רק אז שמתי לב, ששכחתי מרכיב חשוב אחד בדרכה של אמי. לפרוש נייר עיתון ישן על השולחן, לכול הרוחות.

נו מילא. הניקיון שאחרי כן הפך לחלק מן החוויה.

הם הדביקו/שפכו את כול סוגי המוצרים האכילים הללו על הבריסטול, וכמובן טעמו מהם, כפי שציפיתי, ואחרי כן הוצאנו את הבריסטולים לייבוש בשמש הנדבות שזרחה כאן פתאום, לקראת צהריים.

אחרי כן כבר אי אפשר היה להשאירם בבית. הם היו מוכרחים לצאת החוצה. ועשינו זאת. רק שהחזירו אותי שלוש פעמים מן הרחוב הביתה, בכול פעם בשביל משהו אחר. תפוח (שלם! הם לא מוכנים לאכול רק פלח), מים ועוד משהו.

בסופו של דבר הגענו למרכז סוזן דלל, ישבנו על המדרגות וחיכינו למיכל ולליה, וכשהגיעו עלינו איתן לחדרי ההלבשה, שם נהנו הילדים שעה ארוכה מהסתובבות מאחרי הקלעים, התבוננות בפועלי הבמה המכינים את התאורה ואת התפאורה למופע, בדודתם ובת דודתם המתאפרות ומתלבשות לקראתה, ואחרי כן ממופע שלם. זו הפעם הראשונה שעמדו בצפייה במופע שלם – אמנם, עם רגע שבירה אחד של דניאל באמצע, שבו בכה והשתולל, אך נרגע כשאמרתי לו, שהסדרן תכף יגרש אותנו החוצה – ואחרי ההופעה השתרכנו הביתה, לאכול ולישון.

את הערב כבר העברנו בחברתו של בני, שבא לבקרנו והלך איתנו ל'בורגרים', לאכול המבורגר וצ'יפס.

בתום השבת הזאת, ובידיעה שמחר כנראה לא ילכו לגן, כי אי אפשר להביא את מיכאל לגן, ועלי לקחתו לרופאה, ודניאל בשום פנים ואופן לא יסכים להיות בלעדיו בגן – הבטתי בעצמי, ואמרתי לעצמי, שיום המשפחה זה אנחנו. שפעם, באמת, היה יום האם. וגם אני קטפתי בו חרציות והבאתי אותן לאימא שלי, עם ציור ועם שיר. אבל שהימים האלה חלפו עברו, סוגי משפחות רבים ומגוונים נוספו לחברה הישראלית, והנה המשפחה שלנו, שיש בה אב בוגר וסב ושני ילדים קטנים, אף היא משפחה, ושאני מאושר וגאה בה, כפי שלא הייתי מימיי.

אז עירית לינור, שמצאה ביום המשפחה עוד הזדמנות לשפוך את ארסה על סוגי המשפחות השונים, יכולה להמשיך לטבול בזוהמה שנפשה מייצרת. ואנו ניוותר באושרנו, כמשפחה קטנה, אינטימית ואוהבת.