המסך עלה, אבל שכחתי את הטקסט.

58.jpg

   כול מי שעבד אי פעם, כמוני, עם השחקנית הנפלאה סנדרה שדה, יודע איזו אישה קפדנית היא. היא אינה נותנת לשום שורת טקסט לעבור מתחת ידיה מבלי להפוך בה לכאן ולכאן, לבדוק את המוטיבציה הרגשית והערכית מתחת לכל רפליקה, ומכריחה את המחזאי לדייק באמירתו. בר-מזל הייתי, שהסכימה בזמנו להשתתף בקריאת אחד המחזות שלי, "אריזות," במסגרת פסטיבל 'צו קריאה' בצוותא.

     אני מזכיר את זה, מפני שסנדרה היא שהעירה אותי הבוקר.

     הלכתי לישון בשעה 0:16. התעוררתי באמצע הלילה כדי ללכת לשירותים, וגם כנראה בשל סופת הברקים, הרעמים והגשם שהתגלגלה על ההר שאני גר בו. התעוררתי בשעה 04:26 מחלום בלהה. המחזה, הקברט הסאטירי, "היי רימונה," שכתבתי יחד עם אילן חצור וביימה ריבי פלדמסר ירון, שהועלה בזמנו על במת הצעירים ב"קאמרי," מועלה בו מחדש. הפעם משחקת בו סנדרה בתפקיד הראשי. לי יש כמה שורות בפתיחת המחזה, שעלי לומר אותן מן הקהל.

     סנדרה כבר יושבת על הבמה המוארת, מול אולם מלא בקהל. היא כבר אומרת את שורת הפתיחה של המחזה. כעת תורי להגיב לה. אבל אני מאחר להגיע אל האולם, יחד עם בניי בני השש, מיכאל ודניאל, שבאים לראשונה לצפות בהצגה של אבא.

     הסדרן האדיב מחכה לנו. הוא לוחש לי ששמר לנו שלושה מקומות צמודים בשורה הצדדית, מוביל אותנו אליהם, זורק עלי בדרך סוג של מעיל שעלי ללבוש, בטרם אומר את הטקסט שלי. אבל עד שאני מתארגן עם הילדים ומתיישב, סנדרה כבר אומרת את שורות הפתיחה של המחזה, ומשאינה מקבלת תשובה מפי, זו המשמשת כקיו לשחקנים האחרים להיכנס לבמה, אני רואה את הבעת התימהון והכעס על פניה, ובן-רגע כבה האור באולם, והכרוז מכריז: "קהל יקר, בשל תקלה טכנית נעצרה ההצגה, והיא תתחדש בתוך זמן קצר."

     זה החלום שקפצתי ממנו ממיטתי אל יום הולדתי החמישים ושמונה. אני לא חושב שסנדרה יודעת איזה תפקיד מהותי היא ממלאת בחלומותיי. עכשיו היא יודעת:)

     החלום הזה מרתק, מפניש הוא אומר ששכחתי את הטקסט, אבל ההצגה חייבת להימשך. וזה נוגע לחיים שלי.

     זה מרתק מסיבה נוספת. אני מאוד מתגעגע לתיאטרון, ורוצה לחזור לכתיבה לתיאטרון, ולקולנוע. אתמול, כששמתי ב"כאן תרבות" את המשורר אלי אליהו מספר על שיתוף הפעולה בינו לבין מלחין, שהוליד אלבום וספר שירה משותף, גם הרהרתי ביני לבין עצמי, שאולי עשיתי טעות גדולה לחיי כיוצר, בזה שהרחקתי כול כך מתל אביב. המחשבה הזאת התחילה מוקדם יותר ביום האתמול, בקוראי כתבה בעיתוך "הארץ," המדברת על הרכב האוכלוסייה בתל אביב ובערים נוספות. תל אביב היא עיר של רווקים משכילים ושל משפחות צעירות, נכתב בה, ואני חשבתי על כך, שהתנתקתי מן החיים התרבותיים בעיר, מחיי הרווקים והמשפחות הצעירות בה, וגם, ובעיקר, שפרנסתי מצויה בתל אביב, לא בגליל. מצבי הכלכלי קשה מאד כרגע, בעוד שבתל אביב תלמידים רק מבקשים שאבוא ללמדם בה, ואולי עלי לשוב אליה עוד הקיץ הזה – למכור או להשכיר את הבית שלנו בתובל, ולחזור אל העיר, כדי להתחבר אל מחזור החיים שבה, ובייחוד אל מחזור החיים האמנותיים בעיר.

     ואז התבוננתי בעצמי ואמרתי לעצמי שזו שטות גמורה. הבנים שלי פורחים כאן, ובמעבר הזה, לתובל, הקניתי להם ילדות מאושרת. הם כבר רואים את עצמם לגמרי כחלק מתובל, מכירים כאן כול אדם, כול ילד ואפילו כול כלב בשמו. ואמנם, לי קשה מאוד להתפרנס כאן, וגם לקיים את חיי כאמן, אבל הקושי הזה לא עומד בכלל ביחס לתמורה שאנחנו מקבלים מן המקום הזה. אסור לי אפילו לחשוב על האפשרות לעזוב אותו, לוותר על חיי הקהילה בישוב, ועל הבית הגדול והנוח שלנו, ולהסתופף שוב בדירה תל אביבית קטנה, ועוד בשכירות.

     ואז נזכרתי בעוד דבר. ההורוסקופ השנתי שלי הבטיח לי תשע שנים של מהפכים, של שינויים אדירים בחיי ובקריירה שלי, שתתחלנה ממש עם יום הולדתי. ואני אכן מרגיש שזה מגיע. שמצד אחד אני רוצה רק להמשיך את החיים כאן, בלב השקט הזה, ומצד שני מבעבע בי איזה חוסר שלמות עם הצעד הזה, וחוסר מנוח, עד כדי כך שאני מייחל לקבל תפקיד ממלכתי כלשהו, כנספח תרבות, או כמורה לעברית ולתרבות ישראלית בקהילה יהודית בחו"ל, או תפקיד כדובר של גוף תרבות גדול, כמו "הקאמרי," שהייתי דוברו בזמנו, משהו שיחייב אותי לחזור למרכז – או להגר מכאן לכמה שנים לארץ אחרת, עם בניי, וכך להקנות להם טעמן של מציאות ושל תרבות אחרת, וגם להתקדם חיי מבחינה אמנותית וכלכלית כאחד.

     הכול פתוח, אני מקפיד לשנן לעצמי, וזה לא קל לי. כי אף על פי כול התמורות שהכנסתי בחיי עד הנה, אני אדם שהשינוי אינו חביב עליו. אני אוהב סדר חיים, שגרת יומיום. יתר על כן, בסוף השבוע האחרון, ביודעי שתכף הגשם יגיע, זרעתי בגן הירק את כול הזרעים שהיו לי, של סלק ושל שעועית, ותכף יהיו לי גם נבטי סלק, שעועית ומלון לשתלם בגינה. אתמול מיכאל עזר לי לזרוע שעועית. עברנו יחד את כול היקף הגדר בגן הירק, אני פתחתי תלמים והוא זרע בהם שעועית וכיסה אותה בידיו.

     וכשסיימתי אתמול את עבודתי בגן הירק קמתי ממקום רבצי, התבוננתי מסביבי ואמרתי לעצמי – קדחת. אני את המקום הזה לא עוזב. אני לא זורע ושותל גן ירק, וטורח עליו בכול כך הרבה מחויבות, מאמץ גופני ותקווה, כדי שמישהו אחר ייהנה ממנו. אני נשאר כאן כדי ליהנות ממעשה ידיי.

     עשיתי הרבה דברים בחיי עד הנה. יש כמה מהם שאני מאוד מתגעגע אליהם. כך בית הקפה שהיה לי, כך העיסוק ביחסי ציבור והכתיבה לקולנוע ולתיאטרון. העיסוק ביחסי ציבור הכריח אותי לנהל עובדים ותקציב, להיות בחרדה מתמדת לגבי לקוחות ועובדים וספקים, וגזל ממני כול רגע לעצמי, אף על פי שכתבתי במהלכו את "מעשה בטבעת." מבחינה זו עבודתי כיום, כמורה לכתיבה, היא לאין ערוך משתלמת ומספקת יותר.

     אבל הכתיבה לתיאטרון והחיים בו, זה סוג של קסם שחסר לי מאוד, והייתי רוצה לשחזר אותו ולחיות בו, גם אם משמעות הדבר תהיה שיבה למשטר חזרות, שאין ולא תהיה לי ברירה אלא לנכוח בהן, בתל אביב.

     עם זה אני פותח הבוקר את יום הולדתי החמשים ושמונה. בידיעה, שיש עוד הרבה מאוד דברים שברצוני לעשות, וההבנה שעוד צפויים לי שינויים מפליגים בחיי.

     כל זאת, מבלי להזכיר את העובדה, הסותרת לפחות חלק מכול מה שכתבתי לעיל, שעודני מייחל לעוד שני ילדים, לעוד תאומים, שאין לי כרגע את הממון הדרוש להבאתם לעולם ולגידולם בו, עם עזרה, אך שתובל הוא המקום האידיאלי כדי לאפשר לי זאת.

     כל זאת, מבלי להזכיר את הכמיהה וההזדקקות לגבר אהוב.

     שיהיה לי ולנו יום טוב, יום מלא יופי ושפע, בריאות ואהבה, וגם תקווה לבאות, שיבואו עלינו ואלינו בטוב, אמן ואמן, כן יהי רצון מלפניך, ה'.

מודעות פרסומת

יומן החופש הגדול של מיכאל ודניאל, וגם קצת של אבא שלהם (51)

ארטישוק ירושלמי.jpg
ארטישוק ירושלמי. צילום: אסף אמברם. מתוך וי נט.

   עכשיו הם שניהם נרדמים כבר. מקודם השתוללו במיטה. דניאל ליקק את מיכאל, מיכאל צבט את דניאל, ודניאל בא החוצה אל החצר לבכות על זה. כשהחזרתי אותו אל הבית מיכאל נשך אותו באזנו, ואז, כששבתי וצעקתי על מיכאל בכה, שזה היה בטעות.

     "אין דבר כזה לנשוך בטעות, מיכאל," השבתי לו בקול תקיף, "אוי ואבוי לך אם אצטרך להיכנס לכאן עוד פעם."

     ואז הוא בכה. שניהם בכו. ואני חיכיתי קצת, ואז נכנסתי הביתה, הזמנתי אותם לשוב אל המיטה, התיישבתי לידם ואמרתי להם, "אני סולח לכם, לשניכם, ועכשיו גם מחזיק לכם את כפות הרגליים כדי שתדעו שאני סולח לכם. הנה נשיקות לילה טוב, ועכשיו לכו לישון."

     "תספר לנו איך זה היה כשהיינו קטנים," ביקש דניאל.

     "מה, איך לכול האחים שלי היו ילדים, ורק לי לא, והייתי נורא עצוב?" שאלתי.

     "כן."

     "אז לכול האחים שלי היו ילדים, רק לי לא, והייתי נורא עצוב. עד שיום אחד שמעתי על דוקטור שיבאני, שעוזרת לאנשים שאין להם ילדים להביא ילדים לעולם, וכתבתי לה מכתב במחשב, ושאלתי אותה אם תוכל לעזור לי, והיא אמרה שכן, ושאבוא להודו. אז נסעתי להודו."

     "איך?"

     "עם מטוס ומזוודות."

     "מה, ואנחנו היינו בבטן שלך?"

     "כן, בצורת זרעונים. ואז נסעתי להודו, והיא לקחה את הזרעונים שלי וחיברה אותם עם ביציות."

     "איך היא הוציאה לך את הזרעונים?"

     "אני הוצאתי ונתתי לה אותם."

     "ומה זה ביצית?"

     "כמו שלגבר יש זרע, לאישה יש ביצית."

     את המשך הסיפור הידוע הם כבר שמעו פחות. אבל די היה בראשיתו של סיפור כדי להרגיעם. שהרי מה מספר להם הסיפור הזה? שרציתי אותם. שהתאמצתי כדי להביאם לעולם. וזה מזכיר זאת שוב ושוב לי וגם להם. שאני רציתי אותם, והבאתי אותם לעולם מרצוני, ושאני אוהב אותם ורוצה בהם גם כיום, וגם כשאני מרים את קולי עליהם.

     את השבת הזאת בילינו בבית. בתחילה חשבתי ללכת לחברים. בסופו של דבר ויתרתי על זה. לא היה בי הכוח. תחת זאת, יצאנו בבוקר לנסוע על הג'יפ החשמלי והאופניים בכיכר רוטשילד. כשנמאס לנו חזרנו הביתה, הם אכלו צהריים מוקדם ואני לגמתי כוס יין אדום, לשם חיזוק הלב והדעת.

     אחר הצהריים עשינו אותו הדבר, רק לכיוון הנגדי – נסענו למרכז סוזן דלאל, עם עצירה בחנות הגלידה, ואחרי כן המשכנו בנסיעה אל גן המשחקים, שם פגשנו בילדי השכנה, ושיחקנו במחבואים יחד, וכשנמאס לנו חזרנו הביתה והמשכנו לשחק ברחוב, מול הבית.

     זו הייתה שבת שקטה, נינוחה. אמנם, לא יכולתי לקרוא או לכתוב בה דבר, כבכל יום מימי החופשה האלה, אף על פי שנשאתי עמי את המחברת והעט וספר על כתיבת שירה, לכל מקום שהלכנו אליו. אבל כלל לא הגעתי לפותחם. הילדים העסיקו אותי ללא הרף. ואחרי כן מיכאל עוד התלונן על כך שאני לא משחק איתו, כשפרשתי מחברתם לחמש דקות של סיגריה בחצר.

     הבכי הגיע רק כשנכנסנו למיטות בלילה. דניאל רצה שנישן בחדר הילדים, מפני שבין מיטותיהם שמתי את הג'יפ לטעינה. אבל כשנשכבתי ליד מיכאל והזמנתי את דניאל להצטרף אלינו כדי לקרוא את 'האריה שאהב תות,' הוא סירב ונעלב. למה אנחנו לא באים למיטה שלו.

     אחרי סיום הקריאה בסיפור נטלתי את הכר שלי ועברתי למיטתו. זה הרגיע אותו קצת, ואז מיכאל התחיל לייבב, למה אני שוכב לצד דניאל כל כך הרבה זמן. זה נמשך ככה עד שהודעתי להם שאני יוצא מן החדר לקחת תרופות, ושיילכו לישון.

     הם עברו אל מיטתי, והתחילו להשתולל, וכך הלאה, עד שלבסוף נרדמו.

     בתוך כך שמתי לב היום לשיחות בינינו ובינם לבין עצמם. כל כך הצטערתי שאני לא מחזיק טייפ ביד כדי להקליט אותם. זה הלך בערך ככה:

     דניאל: (נעלב על כך שביקשתי ממנו להפסיק לצעוק לי באוזן, בדברו בקול רם מדי בעודי שוכב לצידו) אני אקח מחר בבוקר את המכונית ואסע למקום אחר.

     מיכאל: אתה לא יכול לנסוע למקום גדול ורחוק.

     דניאל: אני כן.

     מיכאל: אז אני אבוא איתך ואשמור עליך.

     דניאל: אני לא רוצה שתשמור עלי.

     מיכאל: אבל אני אח שלך.

     דניאל: כל אחד ישמור על עצמו. אני אשמור עלי ואתה תשמור על עצמך.

     מיכאל: אבל הורים צריכים לשמור על הילדים שלהם. (כאן ממש התאפקתי לא להתערב)

     דניאל: אתה קקי.

     מיכאל: אתה חרא.

     אבא: אני לא מסכים שתדברו ככה זה אל זה.

*

    ואללה. הצלחתי לשחזר את כול השיחה. יש מצב שעלי להתחיל להקליט כאן דיאלוגים.

    חוץ מזה ניהלתי עם אבא שלי היום עוד שיחה טלפונית על מצב העניינים. מה עושים וכך הלאה. הוא הצליח לבלבל אותי לחלוטין. לא לגבי רצוני, אלא לגבי עמדתו. מרוב רצונו הטוב לשמור עלינו, לבל אעשה משהו נמהר, או משהו שלא אוכל לחזור ממנו, הוא בלבל אותי לחלוטין. כנראה שבסופו של דבר עלי להחליט את החלטותיי בעצמי, בלי עוד עצות מאיש, אבל במלוא הזהירות.

     בכל מקרה, נותרו לנו עוד שבועיים עד תחילת שנת הלימודים, ומרים בנימיני כתבה במפורש, בהורוסקופ שלה מאתמול, במזל שור, שבתוך שבועיים תיחתם עיסקה הקשורה לנכסים. אמן, כן יהי רצון מלפניך ה', בורא המאורות ובהם גם הכוכבים.

     שיהיה לכם שבוע טוב רבותיי. ואם אתם רוצים להיטיב עם עצמכם, עשו מה שעשיתי אני השבוע – קנו בשוק ארטישוק ירושלמי.

     תמיד ידעתי שאני מאוהב בירק הזה. אבל מעולם לא העזתי לנסות לבשלו בעצמי. עד השבוע. קניתי חצי קילו, ישבתי וקילפתי אותו במקלפת, ואז הרתחתי אותו במים, שמתי בתבנית, שפכתי עליו שמן זית מהול בפפריקה, פלפל ומלח, ועל זה פירורי לחם ופטרוזיליה. לא זוכר מאיזה אתר לקחתי את המתכון.

     זה יצא מעדן. אחד הדברים הפשוטים והטובים ביותר שאכלתי בחיי.

     ואז גם הבנתי, שהגבר שירצה לכבוש את ליבי יצטרך לא רק חבילה נאה באזור החלציים. הוא יצטרך להחזיק ביד קילו ארטישוק ירושלמי. אני אעדיף את זה כמתנת חיזור על פני פרחים.

    שרק יבוא בעונה הנכונה. שזה עכשיו:)

     שיהיה לכם שבוע טוב. שתחלמו על ארטישוק ירושלמי.

נ.ב.

בדקתי עכשיו, מתוך סקרנות, את הערכים התזונתיים של הארטישוק הירושלמי: 0 פחמימות, 0 גלוקוז. הגוף שלי יודע היטב מה הוא צריך. הגוף שלי הוא חכם ממני.

דברים שלא סיפרתי לכם (לקט)

הדיכאון

הוא לגמרי פיזי, לא נפשי. והוא בא במפתיע.

הרבה זמן הוא לא ביקר כאן. חודשים ארוכים, אולי שנים, בעיקר מאז נולדו בניי. ופתאום, הערב, הוא הגיח במפתיע.

אני מנסה להבין מאיפה זה בא.

הבאתי את הילדים מן הגן, נתתי להם גלידה, ובזמן שאכלו אותה קיפלתי שתי מכונות כביסה והעמדתי עוף בתנור, שיתבשל לאיטו בזמן שאנחנו ב"סופר פארם."

הלכתי איתם לקנות קוטל זבובים ויתושים חשמלי, מגבונים לחים במבצע ותרופות, חזרנו הביתה, הם שיחקו בחצר ואצל אילנה, אני הכנתי חריימה וחתכתי להם ירקות של סלט.

בזמן הזה קיבלתי שתי הודעות בפורומים שאני משתתף בהן בפייסבוק. התבקשתי להעביר נתוני גלישה לראש הקבוצה שלנו. ידעתי שזה דחוף, וזה הכניס אותי ללחץ. דניאל היה אצל אילנה. מיכאל רק ראה שאני מתיישב ליד המחשב, ומיד ניסה לעלות על הכיסא לידי ולשלוח ידיו אל המחשב.

הורדתי אותו משם, הסברתי לו שעלי לעבוד, והשתדלתי למקד את מלוא הריכוז שלי בשאיבת נתונים סטטיסטיים מן האתר.

הריכוז הדחוף והכפוי הזה פגע במיקוד שלי בילדיי. למשך דקות ארוכות, אמנם רק דקות, אבל דקות ארוכות, התנתקתי מהם נפשית. הייתי עסוק בנתונים. שמעתי אותם ברקע, קילפתי להם פעמיים בננות כשביקשו, אבל לא הייתי איתם.

מיד כשסיימתי להעביר מה שהייתי צריך להעביר לראש הקבוצה שלנו, קלטתי שנתקפתי בדיכאון שחור. שחור משחור. כזה, שבעבר רק חצי כדור הרגעה או כוס יין אדום היו מוציאים אותי מזה.

חשבתי, אולי זה בגלל הכדור האנטי היסטמיני שלקחתי היום לפני הצהריים, כשהרגשתי שכל הגוף שלי בוער, ממש כל העור שלי בוער, מרוב אלרגיה. אולי אלה השפעותיו הכימיות של הכדור הזה, המדכא את הפעילות האלרגנית בגוף, אבל מדכא מערכות נוספות. הרי לא סתם מזהירים לא לנהוג בהשפעתו.

ואולי זו האלרגיה עצמה.

לא, אמרתי לעצמי. זה לא זה.

זה הנתק שהרגשתי פתאום מן הילדים. כאילו אבדו לי, אף על פי כן שהיו בחצר, שני מטרים ממני, אצל השכנה.

אצלנו לא רבים. להפך. אבל גוטמן תפס כאן בוודאות משהו מאופייה המיוחד של נווה צדק, בכל הנוגע ליחסי שכנות. הקירבה האינטימית הזאת בין חצר לחצר, בין חלון לחלון, היא המעצבת את יחסי השכנות כאן.
אצלנו לא רבים. להפך. אבל גוטמן תפס כאן בוודאות משהו מאופייה המיוחד של נווה צדק, בכל הנוגע ליחסי שכנות. הקירבה האינטימית הזאת בין חצר לחצר, בין חלון לחלון, היא המעצבת את יחסי השכנות כאן.

שכנים

היום השכנה ממול, זו שחלון מטבחה משקיף אל חלוני, הזמינה אותי אליהם. שמחתי מאוד. כבר מזמן נדברנו שנשב יחד ונשוחח כולנו. אבל כמה שעות אחרי כן נזכרתי, שדווקא ביום שהזמינה אותי אליהם אני משתתף בערב הקראת שירה של קבוצת "כתובת" הירושלמית, ב"בית ביאליק."

אז עמדתי בצמוד לשער חצרי, מול חלונה, וקראתי לה "אן! אן!".

שמע זאת מיכאל ואמר "אין, אין?".

"לא, מיכאל," חייכתי אליו, "לי קוראים אילן, ולשכנה קוראים אן."

ואז אן קרבה את פניה אל חלון המטבח ושוחחנו. סיכמנו שאפגש עימה ועם בעלה במועד אחר קרוב.

השתוקקתי לעשן, ולא רציתי לעשן בקרבת הילדים, אז פתחתי להם את השער לגרם המדרגות העליון, הזהרתי אותם שלא יטפסו יותר מכמה מדרגות, וכך הרווחתי מרחק מתאים כדי לעשן, מבלי שזה יבוא אליהם, העשן.

אן נזפה בי מבעד לחלון.

מיכאל טיפס כמה מדרגות, עד שעמד בגובה חלונה, והחל קורא: "אן! אן!"

מאושרת לשמוע את שמה מפיו קרבה אן אל חלון מטבחה המואר, ונופפה לו בידה.

מיכאל היה מאושר עוד יותר ממנה. הוא גילה עוד אדם בעל שם בסביבתו הקרובה. ודניאל אחריו.

שניהם נעמדו והחלו קוראים לה בקולי-קולות.

בסופו של דבר, סיימתי לעשן, התיישבתי עימם על המדרגות, זה בצד זה וזה בצד זה, ושוחחנו. דניאל אמר לי שיש אור למעלה, בשמים, ואמרתי לו שזה כוכב. אחר כך אמר שלמעלה לילה, כלומר חושך אצל רבקה בבית, ואמרתי לו שהיא איננה בבית, כנראה. מיכאל הסביר לי שמדרגות זה מסוכן כי אפשר ליפול מהן, ודניאל הזכיר שמיכאל קיבל אייה בפה, לפני כמה ימים.

כל השיחה הזאת נעשתה במילים ספורות, בלי מילות חיבור וקישור. אבל אני כבר מבין אותם לחלוטין. אנחנו אכן מדברים.

ותוך כדי זה הרגשתי סוג של הקלה. הדיכאון הסמיך שתקף אותי קלש במקצת, האפיר.

זמן ביניים מר

אני יושב וכותב. גופי כולו כואב. הדיכאון השתלט עליו. אני יודע שחצי כדור יעזור לי. אבל מאז נולדו בניי אני לא נוגע בכדורי הרגעה, וגם יין שתיתי רק גביע אחד, אולי 4-5 פעמים בכל השנתיים הללו. זאת, לא מפני שאני מזוכיסט, אלא מפני שאני מרגיש חובה להישאר צלול כל שעות היממה, למענם.

זה לא קל לי.

אחר הצהריים הרגשתי מוכרח להתקשר לאבא שלי. להתקשר ולומר לו לבוא הנה, כי משהו איתי לא בסדר. אני בדיכאון שחור.

אבל מיד פסלתי את האפשרות הזאת. ידעתי שאבא שלי לא מבין את הדיכאון שלי. שכמו רבים וטובים, כמוני בעבר, הוא מחפש סיבה הגיונית לדיכאון, ומשאינו מוצא אותה הוא פוטר אותו כמצב רוח שראוי לגבור עליו. כמה פעמים בעבר, כשאמרתי לו שאני בדיכאון ללא סיבה, לעתים בניגוד לנסיבות הטובות שחייתי בהן, ושהוא בא ממקור כימי לגמרי, הדיכאון, הוא לא הבין על מה אני מדבר.

אחרי כן חשבתי להיכנס לענת ואילנה, להודות להן שהילדים אצלן, ולומר להן שאני בדיכאון. שאני פשוט מת. הולך למות. ושאם יקרה לי משהו שיקראו לאבא שלי ויתנו לו את ילדיי.

וגם את זה פסלתי, כמובן. כי זה סתם היה מבהיל אותן עד מוות ומעורר המון שאלות. מה זאת אומרת מת, או הולך למות. מה, אתה מתכנן להתאבד? לא. אני סתם בדיכאון שחור, פתאומי, שלעולם אינו ניכר באורחותיי. כי אותי חינכו לתפקד בכל מצב רוח ובכל מצב נפש. ואני יכול להיות בתהומות של דיכאון שחור גם כשאני מקפל כביסה או מבשל.

החריימה, אגב, יצאה נהדרת. הילדים לא אכלו ממנה, גם לא מן העוף. הם לא רצו לאכול כלום. כשהגשתי להם צלחת ירקות חתוכים, הם ביקשו בננה, ואחרי כן גבינה, וחצי לחמנייה טובה מן השוק, מרחו גבינה על הבננה במקום על הלחמנייה, כתשו את הבננה לרסק בתוך הירקות בצלחות שלהם, ואחרי כן החלו להתאמן בקליעה למטרה, בי, בירקות.

אבל הדברים האלה לא מורידים אותי לדיכאון. להפך. הם גורמים לי, על פי רוב, לגלות אורך רוח.

בשלווה גמורה אספתי את צלחותיהם, שטפתי מן הירקות את הבננה והוספתי את הירקות שלהם לסלט שלי. רחצתי להם פנים וידיים והנחתי להם לשוב למשחקם.

לא רוצים לאכול, שלא יאכלו. יקבלו בקבוק לילי. וזה מה שקרה.

הם קיבלו בקבוק, דרשו סיפור אחרי סיפור, שמעו מפי ארבעה סיפורים/ספרים, ועכשיו הם ישנים זה בצד זה על מיטתו של מיכאל.

משפחה של חיבוק

אמש, אחרי שהיינו יחד, גוף בתוך גוף, כשכבר שכבנו זה לצד זה במיטה, אמרתי לו "אני מוכרח לשים עליך שייבה."

הוא לא ענה. הוא חייך. יכולתי לשמוע את חיוכו בחושך.

"אמנם אני מוקף בחברים," דיברתי אליו, "אבל גם אני לבד. מאוד לבד."

"לבד, אבל לא בודד," הוא אמר. ואז דיבר על התלבטותו בין זוגיות לבין חירות.

"גם אני מתלבט בין הרצון בחירות לבין הצורך בבן זוג," הוספתי. "ועכשיו ממילא אפתח את חיי רק אם אהיה בטוח, שאוכל לשאת הערות של מישהו אחר על דרכי עם ילדיי, ומעורבות של אחר בגידולם."

"ברור," הוא אמר.

ואחר כך המשכנו לשוחח שיחה אינטימית לחלוטין, שלא אצטט, על האופן שבו ראוי להתמודד עם קונפליקטים בזוגיות.

אחרי כן התלבשנו ויצאנו אל החצר לעשן. השעה הייתה כבר אחת עשרה וחצי בלילה.

"תראה מה זה," אמר לי, "אני רוצה למצוא מישהו בן גילי, אבל מוצא עניין בבני גילך."

חייכתי אליו.

"גם אני אמור להיות עם בני גילי," השבתי לו. "האקס מטפל שלי אמר לי לאחרונה, בפגישת רענון חד-פעמית שהייתה לנו, שבאמת הגיע הזמן שאמצא לי בן זוג עם ילדים, או שרוצה בילדים, בן גילי. אבל אני לא ממש מוצא עניין בבני גילי. הם מקובעים כבר בתוך חייהם, ומשעממים אותי. וגם אני מעדיף את בני גילך."

באותו רגע הוא שמע, לפניי, קול בכי מחדר הילדים, וסימן לי בידו שאגש לשם.

זה היה דניאל. הוא התעורר שוב מחלום, בבכי, וחיפש את אבא.

ניסיתי להרגיעו, ומשלא הצלחתי בזה לקחתי אותו לזרועותיי ויצאתי איתו מן החדר.

א' עמד שם, ואמר לו שלום.

"זה תמיד דניאל," הוא אמר. "זה כבר קרה פעם או פעמיים."

אמרתי לו שהייתי שמח לדבר איתו לפחות עוד שעה, אבל שאנחנו צריכים להיפרד. עלי לקחת את הילד לישון.

ואז הוא עשה את הדבר הכי מתוק בעולם. הוא הקיף בזרועותיו את שנינו, אותי עם בני בזרועותיי, וחיבק אותנו.

וזה היה החיבוק הכי מרגש שחוויתי מעודי.

ואז הוא הלך, ואני נכנסתי עם דניאל הביתה, והלכנו יחד לישון.

ובבוקר קמתי מלא מתיקות, ושחזרתי את שיחתנו, את הבעת האמון ההדדית שהייתה בה, את הקירבה המתחזקת, וידעתי שאנחנו במקום טוב, הוא ואני.

שזה לא באמת משנה אם אצליח 'לשים לו שייבע' על היד, או לא. שיכול להיות שהוא צריך עכשיו לנסוע לחו"ל, לחפש את עצמו, או לעשות משהו חדש.

אבל שהוא כבר יודע, שיש לו מקום אצלי. מקום רגשי.

והוא יודע גם עוד דבר. שאני בוטח בו. פיזית, נפשית ורגשית.

וזה הכי הרבה שאני יכול להגיד למישהו, כרגע, ובכלל.

הכוכבים 

מצב הכוכבים השבוע, בייחוד במזל שלי, מזל שור, הוא מצב מיוחד ורגיש.

האסטרולוגית סטפני וייס, באתר www.astrology.com, כתבה הבוקר כדלקמן (התרגום הראשוני נעשה באמצעות תוכנת התרגום של גוגל, ואחרי כן ערכתיו):

"ליקוי שמש רב עצמה, המכונה גם" טבעת האש " , מגיע ביום שלישי, 29 באפריל, במזל שור. אם אתה כבר מרגיש צורך למוסס דפוסים ישנים ולחסל הרגלים עתיקים, רעילים – או אם אתה כבר נצמדת אליהם לחיים ולמוות , ליקוי זה יעזור לך סוף סוף להרפות , בתקווה שהפעם זה יהיה לטווח הארוך. התכוון להשראה, לשינוי ולהתפתחות.

זה נורמלי להרגיש קצת חרדה ועצבנות בציפייה בימים שיקדמו לליקוי. כיוון שליקוי זה מתרחש במזל שור, מזל הנשלט על ידי האדמה, חשוב להישאר עם רגליים על הקרקע. יוגה, מדיטציה, שקט, ארוחות שקטות ובריאות עם יקיריכם ושהות בחיק הטבע הן פעילויות שתעזורנה לכם להרגיש בטוחים ומחוברים לנשמותיכם שעה שתחדשו את כיוון חייכם. ( רמז: נסה להימנע מן הגאדג'טים שלך עד כמה שניתן ).

מזל שור הוא סימן נשי  הנשלט בקביעות על ידי ונוס – חושניות , אמנות, יופי , שתילה, עבודה קשה , גינות, כסף, ערכים , הנאה , פרקטיות , אוכל טוב ויין , סקס וקצת יוקרה הם בתחומיה. ליקוי זה צריך להיות פחות מכריע ודרמטי מאשר ליקוי הירח הדמי הידוע לשמצה , שהתקיים לפני כשבועיים , אבל זה לא אומר שזה הולך להיות קל כמו בריזה. רק לעתים נדירות ליקויים הם קלים ונוחים. אבל כיוון שהליקוי הזה מקבל קרניים חיוביות ממרקורי ומפלוטו, הוא טומן בחובו הבטחה גדולה להפיכת הדרך בה אנו חושבים ומתקשרים, במיוחד על מה שחשוב באמת: מערכת הערכים שלנו.

ליקוי שמש, בניגוד לליקוי ירח, מתרחש כאשר הירח עובר מעל השמש, מאפיל על אורה לזמן מה. ליקוי ירח בדרך כלל מעצים את רגשותינו, בעוד שליקויי שמש נוטים לשנות את חיי היומיום שלנו עם מפגשים ופיתולי עלילה מרכזיים. לפעמים יהיה נדמה לך שהאירועים שיתרחשו הם פרי הגורל, אבל תהיה חייב לסמוך על כך, שכל מה שמגיע בדרכך נועד לטובת  האבולוציה של הנשמה שלך.

יש כמה דרכים להסתכל על ליקוי חמה זה, במזל שור. המעלות של ליקויי שמש מסמנות מחזור אסטרונומי של 19 שנה, שנקרא "מחזור סארוס." היזכר מה קרה בחייך באפריל 1996 – כי זו הפעם האחרונה במדויק שבה התחולל "מחזור סארוס." זה יכול להגיד לך, באופן חלקי, ממה אתה מרפה ומה אתה נע לכיוונו.

בנוסף לניתוח הליקוי דרך מחזור סארוס אתה יכול פשוט להסתכל איפה מזל שור וסימנו ההפוך, מזל עקרב, נופלים במפה שלך. אם אתה בן מזל שור או עקרב , במיוחד עם יום הולדת שנופל בסוף אפריל או בסוף אוקטובר, ליקוי זה הוא אירוע ענק בשבילך. ( זה גם די חזק לסוף ינואר, מזל דלי, או סוף יולי. ) מחזור ליקוי שור/ עקרב הנוכחי החל בנובמבר 2012, הופעל בחודש מאי 2013 ושוב מחדש לפני שישה חודשים.

האם התחלת מערכת יחסים, עבודה חדשה או טרנספורמציה רגשית באחד מהרגעים המרכזיים הללו בשנים האחרונות? זה מה שמגיע לבדיקה קרמתית עכשיו. אם מה מבין אלה לא מתיישב עוד עם ערכיך, הם עשויים להיות מואפלים כעת מתוך חייך.

אל תפחד. אתה הולך בכיוון הנכון,  גם אם החיים מרגישים לא בטוחים. אתה מבין עמוק בתאי גופך, שהאופציה היחידה היא אותנטיות. פנה שפע של מקום למה שהוא אמתי, וסלק מחייך כל מה שהוא מלאכותי או חסר משמעות. ואל תשכח להאפיל מתוך חייך אנשים מזויפים – אתה לא צריך אותם עוד. זה או שלמות או כישלון, לפחות למשך ששת החודשים הקרובים."

*

אני מאוד רגיש למצב הכוכבים. כן. אני יודע שזה יישמע מטורף לגמרי למי שאינם מאמינים באסטרולוגיה, או אינם מסוגלים להבין את הקשר בין מצבי רוחם לבין מצב הכוכבים. לא נורא. אנחנו לא חייבים להסכים על הכול. תפקידי הוא לכתוב מה שאני מרגיש. תפקידכם הוא לקרוא זאת. לא להסכים לזאת בהכרח.

אך מכיוון שאני רגיש מאוד למצב הכוכבים, בכל זמן נתון, ישבתי ארוכות כדי לתרגם את דבריה של סטפני וייס, אישה חכמה וכותבת רהוטה. אני פשוט לוקח את ליקוי החמה הזה בחשבון.

בינתיים, הדיכאון גם עבר לי. לגמרי. העבודה המרוכזת על הפוסט הזה, אחד הכנים והיפים שכתבתי, אני חושב, שחררה אצלי את הפקק.

וזה אולי כוחה של הכתיבה בכלל, ושל הכתיבה בבלוג בפרט. היא עובדת בצורה מיידית. ולעתים קרובות היא עוזרת ממש.

לילה טוב.