אתונה, בירת הספרות העולמית (2)

פאנל.jpg
התמונה מטושטשת מאד, אני יודע. אחליף אותה כשאקבל אחת אחרת. כך או כך, מימין לשמאל: יהודית קציר, אני, תאקיס תיאודורופולוס ו-א.ב.יהושע.

לפני זמן קצר, כשיהודית קציר, אסתי ג.חיים ואני סיימנו ארוחת ערב דשנה במיוחד, במסעדה יוונית טובה, אמרה אסתי, "אין ספק, זה משהו שהייתי שמחה לקיים מדי חודשיים, בערך."

חייכתי אליה. הסכמתי איתה. יש משהו בגיחה הזאת לארבעה ימים מן הבית, לעיר זרה, בשליחות מדינת ישראל ובמימון משרד החוץ, שהוא משכר. לפתע מתייחסים אליך כאל סופר חשוב, זה מחמיא, אפילו מחניף. אבל זה מסוכן מאד, מפני שזה עלול להכניס אדם להיבריס. וכולנו, בסופו של דבר, פקידים של המוזה. לפעמים ענווים, לפעמים נפוחים מחשיבות עצמית, אבל בסופו של דבר כולנו מספרי סיפורים, שצריכים לעבוד קשה ליד שולחן הכתיבה, לא ליד שולחנות פאנלים בבירות עולם.

ועם זאת, זה נחמד ביותר. וגם משמין.

היום הייתה לי פגישה עם מו"לית גדולה מאד ביוון. אישה מכשפת. היא ואחיה הם בעלי בית הוצאה לאור גדול כאן, ועיתון נפוץ. קצת כמו רחלי אדלמן ועמוס שוקן, גם הם חלקו ביניהם את ירושת אביהם – האח הוא בעלי העיתון והיא בעלת ההוצאה לאור. היא אישה חזקה, הכימיה ביני לבינה וביני לבין סוכנת הזכויות שלה הייתה מיידית. סיכמנו עקרונית על תרגום "מעשה לטבעת" ליוונית והוצאתו לאור בבית ההוצאה שלה. אבל השיחה הייתה מכשפת. עמוקה ומרתקת.

בצהריים יצאנו לאכול בבית השגרירה, בצדה האחר של אתונה. הבית מקסים, עם חצר ענקית מטופחת והרבה חדרים מלאי יצירות אמנות. הבניין נתרם לישראל על ידי הקהילה היהודית בסלוניקי, ולאירוע, קייטרינג טעים במיוחד, הזמינו אנשי השגרירות קבוצה נבחרת של אישי ציבור יווניים, ובהם סופרים, מתרגמים, אנשי עסקים ועוד. השגרירה, עירית בן אבא, הציגה כול אחד ואחת מאתנו בפני הנוכחים, ואז הטילה עלינו משימה – להתיישב כל אחד ואחת בנפרד, בשולחן עם האורחים היוונים, כדי להיטמע בהם, לשוחח עמם ולהכירם.

כך נפגשתי עם הסופר היווני תאקיס תיאודורופולוס, שהיה גם מנחה הפאנל שהשתתפתי בו הערב. הוא ואני מצאנו שפה משותפת בכול הנוגע ליחס שלנו, ככותבים, להיסטוריה – שיעבוד ההיסטוריה לבדייה. לאחרונה הוציא לאור רומן ובו דיוניסוס קם לתחייה, והוא כותב רומאנים היסטוריים כמוני.

בפאנל, שהתקיים בבית קפה ספרותי על גג של קניון באתונה, מקום רחב ידיים, נפלא, השתתפנו א.ב.יהושע, יהודית קציר ואנוכי. תאקיס שאל אותנו על היחס שלנו להיסטוריה. א.ב.יהושע הפליא להסביר את מהות הציונות כמעבר מחיים במיתוס לחיים ברצף ההיסטורי, דיבר על הפער בין דת ללאום בישראל, על תפקיד הסופר כחוזה וכנביא והידרדרות מעמדו של הסופר כיום, יהודית דיברה על יחסה להיסטוריה בכלל, ובמיוחד לגבי ההיסטוריה המשפחתית שלה, בספרה "צילה," ואני סיפרתי על הרומאנים ההיסטוריים שלי, ועל אמונתי לפיה החורים השחורים בזיכרון היהודי, בשל הנתק שיצרה הציונות מן היהדות ולהבדיל – הרדיפות, ההגליות, הפוגרומים והשואה, שפגעו לא רק בבני אדם, אלא גם בספרים ובכלי פולחן ובאוצרות התרבות היהודית – הם הם המקום מהם נולדת יצירה ספרותית טובה. שכן, הימצאותם של חורים שחורים כאלה בזיכרון האישי והקולקטיבי מחייבת את האדם הכותב לשאול שאלות, וספרות טובה נוצרת רק כול עוד ישנן שאלות כאלה. מי אנחנו, מניין באנו, לאן אנו הולכים וכך הלאה.

א.ב.יהושע הזכיר כי למעשה כולנו חיים בתוך הפנטזיה של סופר אחד, בנימין תאודור הרצל, שלמעשה חזה ודמיין את מדינת ישראל בספרו 'אלטנוילנד.' אני הסכמתי עם זה מאוד, והזכרתי את חיים ירושלמי וספרו 'זכור,' העוסק בדיוק באותם דברים, החיים היהודיים בתוך מעגל המיתוס, ובחריגה מהם. ספר חשוב ומומלץ מאד לקריאה, אגב.

אחרי כן נשאלנו על האופן שבו אנחנו עובדים על תחקיר היסטורי. יהושע ענה על כך בלבביות ובהומור, עם כמה אנקדוטות מצחיקות. אני סיפרתי על דרכי התחקיר שלי – לאכול, להתלבש ולעשות סקס בכול ארץ שאני נושא לחקור אותה:)) ואחרי כן דיברתי על החקר האמתי של הכותב רומן היסטורי – גילוי תבניות העומק שמתחת להיסטוריה, כמו תבנית החילופין בין חורבן לבין גאולה במיתוס ובהיסטוריה היהודית.

יהודית קציר דיברה על תבנית הקורבן, ההתקרבנות, כאתוס לאומי, ואני חשפתי בפני הקהל שזהו בדיוק נושא הספר הבא שלי, תבנית הקורבן, האופן שבו אדם מן הישוב בוחר להעמיד את עצמו כקורבן הקולקטיב היהודי.

זה היה ערב מרתק. נהנינו בו כולנו מאוד. ואז יצאנו לסיור לילי רגלי ברחובותיה של אתונה היפה, בהדרכת איון מן השגרירות, שהוביל אותנו עד לפתחה של המסעדה בה סגרנו את הלילה, בצלילה על ריזוטו שרימפס ועל תמנונים מגולגלים, ממולאים בשרימפס ובאורז, ועל בקבוק אוזו, ישמור השם.

ואני נאנחתי כמו יהודי טוב, מהנאה.

מחר אני שב ארצה. אני משתגע מגעגועים למיכאל ודניאל. דיברתי איתם מדי יום, מדי בוקר ולעתים גם בלילה. בפעם הבאה, אמרתי לעצמי, אקח אותם כבר איתי למשלחת, כמו שעשה אשכול נבו, שבא הנה עם אשתו ואחת מבנותיו, בת השבע. למעשה, סיכמנו בינינו, שבנסיעה הבאה נתאם מראש ונפגיש את בתו בת השבע עם בניי בני השש. זה הרי יהיה הסיכוי היחיד שלנו להשתתף בפאנלים מבלי להתעסק עם הילדים.

תשמעו, כבר לא נעים לי לכתוב את זה בכול פעם מחדש. אבל בנימיני צדקה. שוב. כמו תמיד. היא ניבאה שינויים מפליגים לבני מזל שור, והנה זה קורה. ורק כדי להמחיש לכם זאת – היום, בעודי מצוי רגע לפני תחילת הפאנל באתונה, קיבלתי הודעת פייסבוק מאדם מסוים מקהיר. הוא סיפר לי כי הוא מסיים כעת עבודת דוקטורט על ספרי "כשהמתים חזרו," וגם מתכוון לתרגמו לערבית.

אלוהים גדול. אללה הוא אכבר. במובן הכי טוב של המילה. אמן ואמן.

ומחר אני חוזר הביתה. לתובל, לילדים שלי, לנקות את הבית ולטפל בחצר, ולהעמיד כמה מכונות כביסה, לבדוק עבודות תלמידים ולרדת לסידורים בכרמיאל. אז כן, נחמד מאוד בחו"ל. אבל החיים בארץ מתדפקים על השער. ומחר הם שבים.

שיהיה לכולכם/ן לילה טוב ומבורך.

מודעות פרסומת

אתונה, בירת הספרות העולמית (1)

אתונה1.jpg
מימין לשמאל: סגנית שגרירת ישראל באתונה, גב' סאוסן חסן, איריס כהן אליה, יהודית קציר, אסתי ג.חיים ואני, בלובי של אחד מבתי המלון הכי מפוארים בעיר, שם התקיימו פגישותינו.

לפני זמן לא רב קיבלתי הזמנה מטעם משרד החוץ, משגרירות ישראל באתונה, להשתתף יחד עם א.ב.יהושע, אשכול נבו, יהודית קציר, אסתי ג.חיים ואיריס אליה כהן במשלחת סופרים לאירועי 'אתונה, בירת הספרות העולמית,' חודש שלם של מפגשי סופרים, מתרגמים ומו"לים מרחבי תבל, בחסות אונסק"ו. שמחתי מאד, ואני אסיר תודה למי שהמליץ עלי למשלחת זו, מפני שזוהי הפעם הראשונה שאני מוזמן כנציג מדינת ישראל ובשליחותה, לחו"ל. אך עד כה שמרתי על הדבר בסוד, מחמת עינא בישא. היה ברור לי, שהנסיעה שלנו, המתקיימת בדיוק בשבוע הכי אקוטי במזרח התיכון, היא מסוכנת, ומוטב שלא אקדים ואספר עליה, כדי לא להפוך את עצמנו למטרות חיות.

נחתתי באתונה שלשום. אבא הטוב שלי עם הילדים בתובל. אתמול נפגשנו עם אחד משני המו"לים הגדולים ביוון, ועם מארגני האירוע כולו. בצהריים התארחנו בלשכתה של שרת התרבות היווניה, לידיה קוניודאו, שלמדה ספרות אנגלית ועסקה בבימוי ובמשחק לפני התמנותה לשרת התרבות כאן.

אתונה2.jpg

קיימנו שיחה מעמיקה ופוריה עם יועצי השרה, בכול הנוגע לאפשרויות שיתוף הפעולה בין המדינות. א.ב.יהושע הציע להתבונן בזה מנקודת המבט של 'תרבות אגן הים התיכון,' ולעודד מפעלי ספרות שגם לפלסטינים יהיה בהם חלק, ברוח התפיסה הכנענית, שהוא דוגל בה עוד מימי כתב העת "קשת." אני סיפרתי שיש מעט מדי מתרגמים מיוונית לעברית, והידועים בהם הם אמיר צוקרמן, רמי סערי ואמיר אור (סליחה אם שכחתי מישהו), והצעתי ליצור תוכנית מלגות לסופרים ו/או סטודנטים ישראלים, שיבואו ללמוד את תרבות יוון ושפתה כאן ויוכשרו כמתרגמים מיוונית לעברית. ולהפך. כמו כן סיפרתי שאנו מכירים היטב את הדרמה הקלסית של יוון, אך לא את המחזאים המודרנים הכותבים בה כיום, ומיד קיבלתי חומר לידיי בנושא. אסתי ג.חיים העלתה רעיון לאנתולוגיה של סיפורים קצרים מפרי עטם של סופרים משתי המדינות. כאשר נשאלנו על הדרכים לעידוד הקריאה בישראל הצעתי בפני השרה ויועציה את שיטת ה VTS, שחברי הטוב אורן שלוסברג פיתח בקליפורניה וייבא אותה בהצלחה רבה לישראל. אני מקווה שזה יפתח לשיטתו שוק גם כאן. לקראת סוף המפגש העלינו את נושא הפליטים ומהגרי העבודה, שיוון מתמודד עמו בקושי רב הרבה יותר מאשר ישראל, הן בשל המשבר הכלכלי ששרר כאן, הן מפני שמגיעים אליה פליטים מסוריה, מעיראק, מאפגניסטן וגם ממדינות אפריקה. הצענו לקיים מפעל ספרותי של אגן הים התיכון בנושא הפליטים – תערוכות, ערבי קריאה וכדומה. לבסוף, התברר לנו שאין ביוון קורסים רציניים לכתיבה יוצרת, וגם בזה הצענו את עזרתנו.

בערב התקיים פאנל ראשון של חברי המשלחת, בהשתתפות אשכול נבו, אסתי ג.חיים ואיריס אליה כהן, ובהנחייתו של הסופר היווני ומחבר רבי המכר, כריסטוס חומנידיס. רב-השיח עסק ב'רגעים משני חיים בספרות,' והמנחה פתח אותו בשאלה על הרגע שבו כול אחד מן המשתתפים/ות הבין שהוא סופר/ת. מכאן כבר התגלגלה שיחה נעימה מאוד, במהלכה סיפר המנחה כי את ביתו בנה מן ההכנסות של ספרו הראשון.

אחרי כן, בארוחה לילת במסעדה טובה, גם סיפר כי עליו לכתוב רב-מכר מדי שנה וחצי, כדי לשמור על פרנסתו, וכי הוא מבקש דיווחי מכירות מן המו"ל שלו כמעט מדי יום. ויש לו סיבה טובה לכך. הוא מוכר עשרות אלפי עותקים מספריו, אף על פי שביוון רואה אור אותו מספר כותרים בשנה כמו בארץ, כ-6000 כותרים בשנה, ואחוזי הקריאה בה דומים לאלה שאצלנו.

המפגש הספרותי הזה היה מאובטח בצורה מדהימה. הן בתוך האולם והן מחוצה לו. ואנשי צוות השגרירות, ובו השגרירה, אירית בן אבא, סגניתה השגרירה, גב' סאוסן חסון, ילידת דליית אל כרמל והאישה הדרוזית הראשון בשירות משרד החוץ, איש התקשורת והתרבות איון וחבריהם, עשו הכול כדי להיטיב עמנו את שהותנו כאן.

היום צפויים לנו אירועים משמחים נוספים, ובהם פאנל על 'ספרות והיסטוריה,' שבו ישתתפו א.ב.יהושע, יהודית קציר ואנוכי. אכתוב על כך כבר מחר.

זוהי זכות גדולה לייצג את מדינת ישראל ואת תרבותה. בייחוד בימים קשים אלה, שבהם אנו נדרשים, כמו כול ישראלי, להבחין בין עיקר לטפל, בין תפיסות שגויות של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני לבין המציאות בשטח. ואני מאד מקווה שאנו עושים את המיטב בנוגע לזה. כך או כך, אני חייב לומר, שגם ודווקא בתוך מהומות הדמים שהתרחשו השבוע ליד הגדר, מתגברת בי תחושת נחיצותה של הסברה נכונה של מה שקורה שם, למי שאינו מצוי בעומקו של הקונפליקט, בטבען של המניפולציות של חמאס על חשבון תושביו, בחוסר הברירה של ישראל מלבד להגן על גבולותיה ובזהירותה המרבית מהמשך פגיעה בחיי אדם.

שנעבור גם את היום הזה בשלום. אעדכן אתכם שוב מחר.

 

כּוֹנְנוּת

כָּל הַיּוֹם חַגּוּ מְטוֹסֵי הַקְּרָב,

קוֹרְעִים אֶת הַשֶּׁקֶט מֵעַל

בִּקְעַת בֵּית סַכְנִין. הַשָּׁמַיִם הָיוּ

בְּהִירִים וְקוֹדְרִים לְסֵירוּגִין,

וְעִם עֶרֶב בָּקַע יָם שֶׁל כְּחָל

מִתּוֹךְ קִרְעֵי עֲנָנִים כֵּהִים.

 

בַּאֲרוּחַת הָעֶרֶב, בְּעוֹדִי יוֹשֵׁב

וְאוֹכֵל סָלָט יְרָקוֹת, לְפֶתַע

רָאִיתִי אֵיךְ נִפְתָּחִים הַשָּׁמַיִם

וּמַתָּז שֶׁל דָּם נִטַּח מֵהֶם

עַל הָאָרֶץ. נִסִּיתִי לַשָּׁוְא

לְסַלֵּק אֶת הַחִזָּיוֹן הַזֶּה מִדַּעְתִּי

וּבְלִבִּי אָמַרְתִּי, רַק שֶׁיִּהְיֶה מַהֵר,

שֶׁלֹּא יִשְׁטֹף בְּדָם אֶת הָאֶרֶץ,

שֶׁלֹּא נִטְבַּע בִּנְּהָרוֹת שֶׁל דָּם.

 

לִפְנֵי שְׁלוֹשָׁה יָמִים הֶרְאוּ לִי

אֶת קְלָף שָׁלוֹשׁ הַחֲרָבוֹת. לֵב

שׁוֹתֵת, וּבוֹ תְּקוּעוֹת שָׁלוֹשׁ

חֲרָבוֹת. וּבְלִבִּי אָמַרְתִּי,

 

רַק שְׁלוֹשָׁה טִילִים בָּלִיסְטִיִּים יַחְדְּרוּ

אֶת מַעֲטֶפֶת הַהֲגַנָּה הָאֲוִירִית שֶׁלָּנוּ.

אֲבָל דַּי יִהְיֶה בָּהֶם כְּדֵי לְהַטִּיל חֻרְבָּן,

כְּדֵי לְהַצְמִית חַיִּים.

 

אֱלֹהִים, אָמַרְתִּי בְּלִבִּי הַבֹּקֶר,

עֲשֵׂה שֶׁהַשֶּׁקֶט יִשָּׁמֵר כָּאן, וְאִם

נִגְזֹר עָלֵינוּ לִהְיוֹת מִתַּחַת הַפְגָּזָה

עֲשֵׂה שֶׁיִּגָּמֵר מַהֵר, לְבַל תַּחְרִיד

אֶת חַיַּי הַיְּלָדִים, שֶׁכְּבָר בְּגִיל שָׁלוֹשׁ

הִשְׁתַּטְּחוּ אִתִּי מִתַּחַת גֶּשֶׁר הַבֵּטוֹן

בִּכְבִישׁ חָמֵשׁ, בְּהַפְגָּזַת טִילִים.

 

הָעֶרֶב בָּחַרְתִּי לָהֶם לִקְרִיאָה

אֶת הַסֵּפֶר 'אִיתָמָר מְטַפֵּס עַל קִירוֹת.'

רַק בְּקוֹרְאִי לָהֶם אוֹתוֹ הֵבַנְתִּי,

שֶׁאִיתָמָר טִפֵּס עַל קִיר, נִכְנָס

אֶל תּוֹךְ תְּמוּנָה, וּמִמֶּנָּה לֹא יַחֲזֹר.

 

בָּכִיתִי בְּלִבִּי עַל אִיתָמָר, וְהִשְׁתַּדַּלְתִּי

לְסַיֵּם אֶת סִפּוּרוֹ בְּקוֹל רַךְ וְשָׁקֵט.

אַחֲרֵי כֵּן נִשְׁכַּבְתִּי בֵּינֵיהֶם כְּדֵי לְיַשְׁנַם,

מְפַלֵּל לִשְׁלוֹמָם, בְּתוֹךְ כָּל הַפַּחַד הַזֶּה.

 

7.5.18

 

רוחות מלחמה

     ביום חמישי האחרון, בדרכי לסדנת הכתיבה שלי במשגב, עצרתי בתחנת הדלק. בעודי ממלא את טנק הדלק ראיתי שם ערמות של שמיניות בקבוקי מים מינרלים גדולים למכירה. אולי תקנה שתי שמיניות כאלה לממ"ד, אמרתי לעצמי, הרי אין לדעת מתי יתחמם גבול הצפון. כדאי שתהיה מוכן. אבל אז סילקתי את המחשבה הזאת מדעתי. לא רציתי לתת לחרדות שלי להשתלט עלי. סיימתי את התדלוק ונסעתי אל הסדנה.

     אתמול בלילה דיברתי עם אחותי ערן בפייסבוק. שוחחנו על מצב העניינים בארץ, על מידת הסכנה הטמונה בנתניהו, רגע לפני פרסומן של המלצות המשטרה בנוגע לחקירותיו השונות. דיברנו בבירור על האפשרות שיצית מלחמה כדי להסיט את תשומת הלב הציבורית מן השחיתות שלקה בה, לכאורה.

     הבוקר, בשבע, התעוררתי עם הודעה מחברתי תמי, ששאלה אם הכול בסדר אצלנו. הבנתי מיד שמשהו קרה, ופתחתי את ווי נט. ראיתי את הכותרות. סגרתי, וניגשתי אל המקלחת. באותו רגע היה לי טלפון מאבא שלי. "ראית חדשות?" שאל.

     "כן, אבא, כרגע התעוררתי," השבתי לו, ראשי כבד עלי משינה מרובה, עמוקה.

     "כדאי שתפנה את הבגאז' של האוטו ותכניס אליו מזוודה עם בגדים," אמר לי. "שתהיה מוכן לכול מקרה."

     "אבא, בוא נדבר יותר מאוחר," ביקשתי, "רק התעוררתי. וחוץ מזה אני לא כול כך ממהר להפוך לפליט."

     "תוכל לדבר איתי רק בצהריים," הפליט – שהרי הוא מבלה מדי שבת את בוקרה בבית הכנסת – ואז סיימנו את השיחה.

     רק יצאתי מן המקלחת ראיתי הודעות בכול ערוצי התקשורת מחבריי וחברותיי. אמרתי לעצמי, שרק לענות לכול אחד ואחת מהם בנפרד ישגע אותי. אז ירדתי למטה לפגוש בילדים, שהתעוררו הרבה לפניי וקבלו על קימתי המאוחרת, ולהכין לנו ארוחת בוקר.

     רק התיישבתי לאכול, ואז היה לי טלפון מתמי, לוודא שהכול איתנו בסדר. אמרתי שכן, ושאני באמצע האוכל.

     הסברתי לילדים מה קורה. סיפרתי להם שהאויבים הפילו לנו מטוס ושהטייסים הפצועים בבית החולים, ושאנחנו הגבנו.

     "מה זה הגבנו?" שאל דניאל.

     "תקפנו."

     "הגבנו זו מילה נרדפת ל'תקפנו," הסביר מיכאל לדניאל.

     ואז כתבתי את הפוסט הזה מהבוקר, שבו ביקשתי מכולם להירגע.

     סליחה אם מישהו נפגע ממני. זה פשוט בלתי אפשרי לנסות להיצמד לשגרת השבת בבית, להתנהל עם רמה מופחתת ככול האפשר של חרדה, שלא תקרין על הילדים, ועם זאת לתדרך אותם מה לעשות במקרה של אזעקה, וגם להרגיע את כול העולם שאנחנו בסדר.

     יצאנו לחצר. אני החלטתי כבר אתמול שהיום אעבוד בגינה, והבטחתי לילדים שנכסח יחד את הדשא. בינתיים הגיע אלינו חבר של הילדים, שדניאל יצא מוקדם יותר ביוזמתו כדי להזמינו אלינו. אני שאלתי את המכסחה מן השכנים, והזמנתי את הילדים לכסח את הדשא, להתנסות בעבודה עם המכסחה. דניאל נהנה מזה מאוד, והתקשה לוותר על המכסחה בעבור מתן ומיכאל. אבל אחריהם נתתי לו שוב לעבוד איתה, וכשהדשא כולו היה כבר קצור גם נתתי בידיהם מספרי גדר ענקיים כדי לגזום בהם את העשב בשולי המדשאה ומסביב לעצים.

     כשסיימנו, מיכאל הזכיר לי, שאתמול הצעתי לו שהיום נשב ונלמד קצת אותיות. אז נכנסנו הביתה כולנו, הוצאנו חוברת אותיות וטושים, ומתן ומיכאל ישבו ולמדו אותיות, בעוד דניאל הרכיב עוד דגם חדש של מכונית בפליימובייל.

     אחרי כן יצאתי לעשב את גן הירק.

     הבעיה היחידה שלי היא, שהתמכרתי לזה. עישבתי ועישבתי, בשלב מסוים דניאל בא לעזור לי, ואחרי שמילאתי חצי שק ענק בעשב הצעתי לילדים לקפוץ יחד לכפר לקנות לנו בשר לארוחת הצהריים.

     בצהריים דיברתי עם אבא שלי. התנצלתי על תגובתי אליו הבוקר. הסברתי לו שרק התעוררתי, והותקפתי מיד בדברים, שלא הייתי מסוגל כלל לשקול אותם בראש צלול.

"אתה צריך להשתחרר מן ההרגלים האלה שלך," הוא אמר לי. "ישנם מצבים שבהם אתה חייב להגיב מיד."

לא רציתי להגיד לו, להזכיר לו, שאני בכורו, בן דור שני לשואה, ושיש לי דיפלומה בהישרדות. אז סיימנו את השיחה בהסכמה. מחר הוא יבוא הנה, כדרכו מדי יום ראשון, אף על פי שמחר אני לא מלמד, פשוט מתוך רצונו לשמור על שגרה. שהילדים ייפגשו בו אחת לשבוע כמו תמיד.

האבא הזה שלי הוא באמת אגדה.

*

     אכלנו על האש. שיפודי פרגיות, סטיק לאבא, צ'יפס לכולם, פיתות חמות מן המנגל.

     הלכתי לנוח. הילדים נשארו יחד בסלון, רואים טלביזיה.

    כשקמתי, נתתי להם ארוחת ארבע, ושבתי לעשב. מילאתי עוד חצי שק בעשב. הגינה נראית טוב מתמיד. ואז הצעתי להם ללכת להביא קומפוסט משכן, כדי להשקות בו את עצי הלימון שלנו, שלא הוציאו פרים עדיין, ולפזר מסביבם ברזל, ואחרי שעשינו זאת גם יצאנו לכיכר הרוח, להביא ממנה דלי אדמה ולמלא בו את הבורות שחפרו הילדים ובעלי החיים בדשא.

     אני רוצה לסיים את העבודה בגינה עד יום שני, שאז ישוב הגשם וישקה את גן הירק ואת סביבותיו, ויאפשר לכול שתילי הכרוב, הכרובית, כרוב הניצנים, הבצל והלפת, שבחצרנו, לגדול ולצמוח.

       כול היום הזה הייתי מאוד מתוח. דרוך. השתדלתי לא לפתוח טלוויזיה ורק מעט רדיו. אבל הייתי צמוד לווי נט. גם הילדים היו מתוחים. דניאל שיגע את מיכאל למן הבוקר. הציק לו, הרביץ לו, קרא לו בשמות, ואני מצאתי את עצמי שוב ושוב מנסה להרגיע אותו. לשווא.

     "אני לא רוצה שהוא יהיה יותר אח שלי," בכה מיכאל באיזה שלב. "הוא כול הזמן מציק לי."

     אתם יכולים לשער מה זה עשה לי בלב.

     אחר הצהריים מיכאל שיחק עם כדור בבית. ביקשתי ממנו שייצא החוצה וישחק בחוץ. הוא עשה כן, ואז דניאל ואני יצאנו גם אנו, דניאל עם פריכיות וקוטג' שהכין לעצמו בעצמו, ואני עם כוס קפה. רק ראה אותנו מיכאל כעס עלינו, שאנחנו באים אחריו, ונכנס עם הכדור שלו הביתה.

     "למה אתה כול כך כועס, מיכאל?" שאלתי אותו כשיצא שוב החוצה.

     "כי באתם אחריי," הוא השיב לי, "אין לי מקום לעצמי. אני רוצה להיות לבדי ואני לא יכול."

     "חמוד שלי," חייכתי אליו, "בסך הכול רציתי לעודד אותך במשחק. אבל אם היית אומר שאתה רוצה להיות לבד, במקום להתעצבן, הייתי מכבד את זה. גם אני אוהב מאוד להיות לבד. כול לילה, כשאתם הולכים לישון, אני לבדי."

     "אתה לבדך כי אין לך עם מי לדבר," הוא אמר לי, "אני כול הזמן עם אח שלי ולא יכול להיות לבדי."

     "אם אתה רוצה לישון לבדך רק תגיד לי," עניתי לו. "זה תלוי רק בך."

     ואחרי כן שבנו הביתה, אכלנו ועלינו לעשות אמבטיה, ושניהם השתעשעו יחד מתחת להררי הקצף, ואז רבו קצת, ועלו למיטות, וקראנו כמה ערכים באנציקלופדיה, היום על מאובנים ועל מאדים.

     "ילדים," לא הייתה לי ברירה אלא לומר להם זאת, "אם תהיה אזעקה בלילה תבואו להעיר אותי ונרוץ לממ"ד. אני לא מאמין שזה יקרה, אבל כדאי שתדעו מה לעשות במקרה כזה."

     "אבא, אני פוחד," אמר מי מהם, "אפשר לישון איתך הלילה?"

     "אין צורך," השבתי לו, "שום דבר לא יקרה, ואני עוד פה, בחדר שלכם."

     "אבל אבא, איך נראים טילים?" שאל דניאל.

     "זה לא חשוב. זה לא משהו שאתה צריך לחשוב עליו עכשיו, לילה טוב דניאל."

      והם נרדמו.

     זה היה יום ארוך. לא יכולתי לעשות בו שום דבר של יצירה. הדבר היחיד שעשיתי אמש הוא להקליד חצי מחברת, שכתבתי בה בשבועות האחרונים, וכהרגלי לא ידעתי כלל מה כתבתי בה, ואז גיליתי בה כמה שירים חדשים, והערב עשיתי הגהה על שני שליש מחברת מוקדמת יותר שהקלדתי, מחברת מאוגוסט ואילך, וגם בה מצאתי שירים – ופרקים שלמים לרומן הבא שלי, ששכחתי שכתבתי אותם.

     מחר מתחיל שבוע חדש. אני מקווה שלטובה. לא קל לשמור על שגרת השבת ביום מתוח כזה. אבל השתדלתי.

     בעודי עובד בגינה חשבתי על התכונה הישראלית הזאת, שברגע שקורה משהו, הוא מיד מזכיר לנו מי מבין בני משפחתינו, חברינו ומודעינו עלול להימצא באזור סכנה, ומיד להתקשר אליו כדי לוודא שהכול אצלו בסדר.

     זו תכונה מאוד ישראלית, ויהודית. אני מכיר אותה מקרוב. כשהיו אירועי טרור בניו יורק גם אני שלחתי כמה הודעות דואגות ליוני ואבשי, כשעוד גרו שם, וכשהתחולל גל השריפות בקליפורניה שיגעתי את אורן וארווין בהודעות מודאגות. אז לא הבנתי מה שהבנתי הבוקר. שכאשר אתה במצב של עקה, הדבר האחרון שאתה רוצה לעסוק בו הוא להרגיע את המודאגים, הגם שהם מודאגים מתוך אהבה.

     ועוד דבר הבנתי. שיש בזה שמץ מניצחון החיים על המת. שיש בזה גם סוג משונה מאוד של הפקת נחמה. 'איזה מזל שאני לא שם,' כזה.

     אל תיעלבו. הבנתי את זה גם על עצמי.

     כשאנחנו מציפים את הרשת בהודעות דאגה, אנחנו עושים דבר והיפוכו – מביעים דאגה, ובד-בבד עם כך גם מאששים לעצמנו, פסיכולוגית, שאנחנו בטוחים מפני סכנה.

     תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם מצלצלים מודאגים למישהו, שבטווח עשרות קילומטרים ממנו הופל מטוס ועלה בלהבות.

     וגם אני אשתדל לזכור זאת בפעם הבאה שאבהל ואדאג למישהו.

     שיהיה לכולנו שבוע טוב.

נ.ב.

     הייתי ממש גאה לראות שההפגנה השבועית נגד השחיתות התנהלה כסדרה, ואפילו שמחתי עם כך שהפגנת הנכים התחוללה הערב. ממש כמו אלפי המטיילים שעלו השבת צפונה, זה מעיד על כך שהחיים הנורמליים כאן נמשכים. ובמצב כזה, אינני רואה שום סיבה לדחיית פרסומן של המלצות המשטרה בנוגע לחקירותיו של בנימין נתניהו. יש מבוגר אחראי מלבד בנימין נתניהו בארץ הזאת. קוראים לו גדי אייזנקוט. והוא לא יעשה שום דבר מיותר שיכניס אותנו למלחמה מיותרת. אני בטוח בכך. ולכן, אין מה לדחות את פרסום ההמלצות על נתניהו. להפך. ככול שיקדם כן ייטב. מה שמאיים על שרידותנו אינה איראן, אלא השחיתות וההתנהלות המאפיונרית של שלטון נתניהו כאן, הבגידה בכול מה שמקודש לערכינו, וגם לבטחוננו. נזק ההתנהלות של בנימין נתניהו כראש ממשלת ישראל, בכול דבר שנגע בו למן הקמת הממשלה ועד הנה, חמור בהרבה מנזקו של מזל"ט איראני.

     ואת הנזק הזה ראוי ואפשר להפסיק. בדין. וככל שיקדם כך ייטב.

בן של ראש ממשלה, בן של שופט.

     מאז התפרסמה הקלטת המתעדת את מעלליו של יאיר נתניהו, אינני יודע את נפשי. משום הרגשת הקבס, משום התחושה שמעללי משפחת נתניהו עברו כבר כול גבול אפשרי של הכלה ציבורית. משום שעליהם ללכת הביתה, מיד. לרדת מן הבמה הציבורית ולהיעלם מן התודעה הציבורית. ומוטב שחברי הליכוד יבינו זאת ויפעלו למימוש הדבר בהקדם. יש די והותר אנשים ונשים מוכשרים/ות וישרי דרך גם בימין הפוליטי, שראויים להנהיגו, תחת האדם המרופש הזה, אשתו ובנו.

     סיפורי ההוללות והגסות של יאיר נתניהו הזכירו לי כמה דברים. למשל, את הביקור היחיד בחיי שעשיתי במועדון חשפנות, בלונדון. זה היה בשנות השמונים. התארחתי אז אצל ד"ר אמיל ג'אסט, רופא גולה צ'כי, נטורופת שחי בלונדון עם אשתו אדית. הכרתי אותו בזכות סער, בן זוגי הראשון, שאמיל טיפל בו ובאשתו ולימד אותם איך לאזן את בריאותם באמצעים טבעיים.

     אצל אמיל התארח אז בחור צ'כי צעיר ומתוק, שחשקתי בו. אבל הבחור היה סטרייט מבולבל. ומכיוון שבילינו יחד, ביקש ממני ללכת למועדון חשפנות, ואני, כדי לרצות אותו, הסכמתי לכך.

     לקחנו, איפוא, רכבת תחתית מגולדרס גרין למרכז לונדון. נכנסנו לאיזה מועדון חשפניות מפוקפק, שהיינו בו היחידים בקהל. מיד כשהתיישבנו ניגש אלינו גבר גברתן ודרש מאיתנו דמי כניסה. תמהנו. לא הייתה עוד שום הופעה וכבר עלינו לשלם? אבל לא הייתה שום אפשרות להתווכח איתו. הוא איים עלינו במכות רצח ודרש סכום עתק, הרבה יותר מכפי שהיה בכיסי אותו רגע. אמרתי לו, שאני יכול לשלם לו רק חלק ממה דרש, כי עלינו גם לחזור הביתה.

     הוא חטף מידיי את מה שיכולתי לשלם לו – ולקח לנו את המעילים בתור תוספת שכר למופע שלא התקיים כלל.

     ואנחנו, בושים ונכלמים, שירכנו את דרכנו בחזרה הביתה. בלי מעילים, בלי הופעה מפוקפקת, וגם בלי תשוקה. להתלונן במשטרה כמובן שלא העזנו. התביישנו בזה שבכלל שירכנו את רגלינו למועדון שכזה.

     ואחרי כן, כשחזרנו לבית של אמיל, וסיפרנו לו שאכלנו שוארמה, הוא שחק ואמר לנו, שסביר מאוד להניח שאכלנו שוארמה מבשר של חמור, כי זה מה שמוכרים בשוארמות בלונדון.

ככה גומלים בחורים צעירים מתשוקה זרה וגם מאכילת בשר.

*

     דבר אחר שהזכירה לי הקלטת של יאיר נתניהו היה, להבדיל אלף הבדלות, טקס ההשבעה של אבא שלי כשופט נוער. זה היה כשהייתי בשירות צבאי ברמת הגולן. ירדתי מן הגולן למשכן הנשיא בירושלים במדים. פגשתי את אבא ואימא ושלושת אחיי בחצרו של בית הנשיא. אבא אז העמיד אותנו למולו, ואמר "ילדים, היום אבא שלכם הופך להיות לשופט בישראל. והדבר הזה מחייב גם אתכם. מהיום והלאה אתם חייבים לשמור על החוק, וגם להתנהג בצורה מכובדת. למשל, לא ללכת עם ג'ינס קרוע."

     אני,  מחוצף שהייתי, הרמתי מולו אצבע משולשת. הג'ינס הקרוע היה אז באופנה. מה פתאום שאוותר על צו האופנה של בני הנעורים, רק מפני שאבא שלי מתמנה כשופט.

     אבל המציאות הוכיחה אחרת. כולנו הפנמנו היטב את העובדה, שאנחנו בנים של שופט. שעלינו לשמור על החוק, להתנהג בציבור בצורה נאותה, מפני שכול סטייה שלנו מן הנורמה, מתו התקן החברתי, עלולה להשפיע לא רק על מעמדו של אבינו, אלא על מעמד הרשות השופטת במדינת ישראל. כן. עד כדי כך.

     יש לי יסוד להאמין, שכך נוהגים גם בניהם ובנותיהם של שופטים אחרים. כך אני יכול להעיד לפחות על ילדיו של השופט אליהו וינוגרד, שכננו וחבר המשפחה שלנו, שהלך היום לעולמו. הגם שאנו, הילדים, לא היינו קרובים מאוד, חלקנו אותה ידיעה פנימית, שאנחנו בנים של שופטים, ושיש דברים שבנים של שופטים לא יכולים לעשות.

     זה לא שלא השתוללנו כדרכם של בני נעורים. אלוהים עדי, וגם אתם, שהעזתי לחרוג הרבה מעבר לתו התקן החברתי בישראל. זכורה לי, למשל, פעם שבה נסעתי לטייל בעיר העתיקה בירושלים, וחמדה נפשי לקנות לה ג'לביה. ורודה. בצבע ורוד אפרסקי.

     שמתי על עצמי את הג'לביה האפרסקית הזאת, עליתי איתה על חומות ירושלים, הנפתי את ידיי באוויר ונהניתי ממשבי הרוח מתחת לחצאית הענקית הזאת.

     אחרי כן עליתי על אוטובוס ונסעתי לבקר את אבא שלי, שהיה אז הממונה על המוסדות לעברייני נוער בישראל, במשרדו בקריית הממשלה.

     למותר לציין שהוא כמעט מת כשראה את בנו בכורו בג'לביה ורודה.

    למחרת היום, כשקמתי בבוקר, לא מצאתי את הג'לביה בחדרי וגם לא בשום מקום אחר בבית. כששאלתי את אמי, זכרה לברכה, אם ראתה את הג'לביה שלי, אמרה שלא.

    תמהתי מאוד.

     אבל מקץ כמה ימים הבחנתי בכך שהתרבתה מאוד כמות הסמרטוטים החדשים בבית.

     אמא פשוט חתכה אותה לחתיכות.

     כך ייעשה לבנו הבכור של פקיד מדינה בכיר, שמסתובב בקריית הממשלה בג'לביה.

   *

     היו פעמים שגם אני כשלתי בהן. עם קריסתו של בית הקפה שהיה לי, עם החובות שצברתי אז ועודני משלם עליהם, וזוכר כל אדם, עובד או ספק, שאני עוד חב לו כסף מאז. אבל גם כשכתבתי דברים שהיו קשים מאוד להוריי, ולסובביי, גם כאשר הבעתי דעות פוליטיות קיצוניות, לכאן או לכאן, גם כאשר העזתי לחרוג מן המקובל בזמני ובדורי, תמיד זכרתי שאני בן של שופט, שאני לא יכול להרשות לעצמי דברים, שנערים אחרים בני גילי מרשים לעצמם, ושעלי להקפיד על חיים מוסריים, גם אם הם בדרכי האחרת, כהומוסקסואל גלוי לעינו של עולם.

     כול מי שמכיר אותי יודע, שאסור להתקרב אלי, למשל, עם סמים. גם לא עם סיגריה מגולגלת. אסור שזה יהיה אפילו בקרבתי. למה? כי ככה אבא חינך אותנו. שאם תופסים מישהו עם מנת סם, חשיש, בקרבתנו, אנו עלולים להסתבך. ואסור שזה יקרה. שעלינו גם לנהוג כיאות בכבישים. שאסור לנו לעבור על החוק. בשום דרך, בשום אופן. ושהכי אסור לנו לקבל מלקוח, כי כול מלקוח שאינו חלק משכרנו באופן מוסכם מראש הוא בגדר שוחד.

     אני זוכר כמה פעמים, בזמן שאבא עוד היה ממונה על המוסדות לעברייני נוער במדינת ישראל, שבהם הוריהם של בני נוער במצוקה, שביקשו להודות לאבא שלי על הטיפול בילדם, שלחו לנו שליח הבית העם זר פרחים או עם סלסלת מגדנים. אבא לעולם לא נתן לתשורות האלה לעבור את סף הדלת. תמיד התנצל, הסביר שכעובד מדינה אסור לו לקבל מתנות, וביקש שיתרמו את זה לאיזו עמותה או מוסד לנזקקים.

     לך תסביר את הדברים האלה לבנו הבכור של ראש ממשלת ישראל, לבנה של משפחה נהנתנית, שהתרגלה לחיות, לכאורה, על חשבון הטייקון והציבור, ועוד לתבוע, לכאורה, תשורות ומתנות לרוב. הרי זו לא רק התנהגות פסולה, זו התנהגות מעוררת בחילה.

     אני כותב את הדברים האלה לא כדי להתנשא או כדי להצטייר כטהרן. היו שלוש פעמים בחיי שניסיתי לעשן בהן גראס או חשיש. תודה לאל, זה עשה לי כל כך רע, שזה מיד פסק. בפעם הראשונה ניפצתי את ה'בופ' על הקיר, בפעם השנייה הקאתי את נשמתי באמסטרדם מ'חשיש ממין לבנוני משובח,' שוודאי היה מעורבב בקקי של פרות או השד יודע מה, ובפעם האחרונה חטפתי התקף אלרגיה של החיים, לאבק הבית, כתוצאה מהתיגבור החושי שעורר בי הגראס. מאז, תודה לאל, אני לא שותה ולא מעשן, משתכר מחצי כוס יין אדום, וגם לא מבלה במועדונים או בבארים או במקומות של שתייה, כי אין לי מה לחפש שם.

     יאיר נתניהו לא חייב לאמץ את הסלידה שלי מסמים ומאלכוהול. אבל הוא חייב להבין, שיש דברים שלבנו של ראש ממשלה פשוט אסור לעשות. שהמשרה הזאת מחייבת לא רק את אביו ואימו, אלא גם אותו. שהוא מבייש את אביו ופוגע ברום משרתו, שבהתנהגותו ובדבריו הוא פוגם במוסד הקרוי ראשות ממשלה, וכי לדבר הזה אין תקומה. שהוא והוריו עברו כול גבול של תקינות מוסרית או חברתית, שהם הפכו למראה המעוותת ומעוררת הסלידה של החברה הישראלית, שהשחיתו אותה במו ידיהם, במעשיהם ובדבריהם, וכי נפשו של הציבור נקעה מהם באורח מוחלט וסופי.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

ברק צודק

     שלשום, כשקמתי בבוקר, נרקם למול עיניי ממש, בעיני רוחי כמובן, סרט  מבהיל. בסרט הזה, הרמטכ"ל, ראש המוסד, ראש השב"כ וראש הענף לבטחון אישים נדברים ביניהם. הם מבינים שראש הממשלה כבר חצה בהתנהגותו, בנאומיו, בעיקר בנאומו האחרון, את כול האזורים האפורים ואת כול הקווים האדומים, והפך לסכנה ממשית, מיידית, לקיומה של מדינת ישראל וללכידותה הלאומית.

     ראש ענף בטחון אישים מודיע למאבטחי ראש הממשלה מה שהוא מודיע. במפתיע, באמצע היום, פורצים אל משכן ראש הממשלה הבכירים הללו. הם מודיעים לראש הממשלה כי הוא, אשתו וילדיו עצורים בגין סיכון המולדת, ונוטלים אותם למאסר.

     שורת הבכירים הללו מכנסת מסיבת עיתונאים. "אנו מצטערים להודיע, כי מכיוון שראש ממשלת ישראל לא מצא לנכון להודיע על נבצרות, והמשיך להסית ולפלג את הציבור בישראל, החלטנו להזיזו מתפקידו. ראש הממשלה ומשפחתו נמצאים במקום בטוח, בתנאי הסגר. אנו נחזיק בהם רק עד שמשטרת ישראל, הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה יודיעו על החלטתם בנוגע להגשת כתב אישום  בחקירות שהיו מעורבים בהן. אנו מבקשים מממשלת ישראל למנות ראש ממשלת מעבר, עד לכינון בחירות חדשות."

     התנערתי מחזיון האימים הזה מבוהל. מה זה, אמרתי לעצמי, מה אני הוזה פה? האם ייתכן שיקרה דבר כזה במדינת ישראל? בזיכרוני עלו רק שני מקרים דומים בעבר. האחד, של משפחת צ'אוצ'סקו. האחר של משפחת הצאר הרוסי. שניהם נגמרו בכי רע.

     סילקתי את מראות העוועים האלה מדעתי, ולא הייתי מעלה על הדעת להעלותם על הכתב כלל, שמא איחשד בהסתה. עד שבאו דבריו של אהוד ברק השבוע, שחזה, כי במקרים מסוימים, שאותם לא פירט, וחבל, עלולים בכירי הצבא, המוסד והשב"כ לסרב לפקודה בלתי חוקית מצד ראש הממשלה.

     הבוקר שמעתי, כדרכי מדי יום שישי, את תוכניתם של איתן ליפשיץ ומשה שלונסקי בגל"צ. ליפשיץ אמר במהלכה, שדווקא משום שהוא לא חושב שאהוד ברד ירד מן הפסים, לדעתו יש לזמן אותו לחקירה. ברק, טען, מקורב לחוגי הצבא הבכירים. אולי הוא יודע משהו על התקוממות הנרקמת כעת במחשכים.

     נחרדתי למשמע דבריו. אהוד ברק לא חתרן ולא מורד. הוא ראש ממשלה לשעבר, גיבור עטור פרסים, וזכותו עומדת לו לא רק בזכות המבצעים שהיה שותף להם בשירותו הסדיר, אלא גם בזכות הפינוי של צה"ל מאדמתה המדממת של לבנון, אחרי 15 שנים של התבוססות במלחמת יש הברירה, אליה גררה אותנו ממשלת בגין-שרון. עצם ההיגד, שראוי לזמן את אהוד ברק לחקירה, הוא מסוכן, מפני שהוא פותח פתח לבילוש ולחקירה של כול מי שאינו איש ימין, כול מי שאינו מוכן לקדש את כהונתו של ראש ממשלת ישראל, כול מי שמביע שאט נפש וזעזוע מהתנהגותם של ראש הממשלה ואשתו וחבר מרעיו –  ודאגה עמוקה לגורלה ולחוסנה המוסרי והחברתי של מדינת ישראל.

     למעשה, עצם העובדה שאני מרגיש מחויב בנפשי לכתוב את הדברים האלה, מעידה על המצב שאנו נמצאים בו. אחרי מגיפת החוקים האישיים – החוק הצרפתי, וחוק ההמלצות וכו', ואחרי נאומו האחרון של ראש הממשלה, אי אפשר לומר שאנחנו במדרון חלקלק. אנחנו כבר בתהום. וכשאנחנו בתהום, הדבר היחיד שיכול להציל אותנו הוא הכרזת נבצרות מצד ראש הממשלה. ואם אין הוא הגון או אמיץ דיו כדי לעשות זאת, המערכת הציבורית תצטרך להוליכו מכסאו בעצמה.

     הרמטכ"ל, ראש המוסד, ראש השב"כ וראש הענף לבטחון אישים לא יעזו, כפי שראיתי בחזוני הנורא, לעשות מעשה. איש מהם לא יעלה על הדעת למרוד במלכות. אבל אנחנו נמצאים במצב כזה, שבו הכול עלול לקרות, כולל תסריטי אימים שאינני  רוצה אפילו להעלות על הדעת או על הכתב – והיחיד שמוביל אותנו לזה בעזות מצח, בתחושת אני ואפסי עוד, או בתכסיסים שקופים ועלובים ללפות את כסאו ואת כוחו המדומה, האבוד, הוא לא שום איש שמאל ולא שום קרן חדשה ושום שטות מגונה אחרת – האיש המוביל אותנו לזה הוא ראש ממשלת ישראל. בנימין נתניהו.

     בנימין נתניהו לעג לא אחת לאהוד ברק. אבל אהוד ברק הוציא אותנו מלבנון, אחרי מאות פצועים והרוגים, ובנימין נתניהו מוביל אותנו אל סיפה של התקוממות אזרחית או, חלילה, מלחמת אחים.

     הוא חייב לעוף מתפקידו מיד. ורצוי ששותפיו לקואליציה ולליכוד יעשו כן, שחס וחלילה לא יעשו זאת אחרים.

מקלחת עם ראש הממשלה (חלום)

     אתמול בלילה ראש הממשלה הזמין אותי אליו הביתה, למעון הרשמי של ראש הממשלה. כמובן שנעניתי. מעולם לא ביקרתי מקודם לכן במעון הרשמי.

     התלבשתי יפה. התקלחתי, התגלחתי בפעם השנייה לאותו יום, שמתי על עצמי בושם עדין, שריחו מתפשט, לבשתי שלוש שכבות של בגדים, מפאת הקור השורר בירושלים. אפילו צחצחתי והברקתי את נעליי.

     בשעה היעודה דפקתי אצלו על הדלת. הוא פתח אותה בפניי בחלוק רחצה רך, לבן.

     כמה מוזר. לפני שנים קניתי לי שני חלוקים בדיוק כאלה, האחד לי והאחד לבן זוג גבוה, שחום עור וחטוב שעוד יהיה לי פעם. בלבי אמרתי, שאני רוצה להיות מוכן בעבורו עם חלוקיים. לא לבשתי אותם מאז.

     אין דבר שאני רוצה יותר מאשר להתקלח יחד עם בן זוגי,  ואז להלביש לו את החלוק הלבן והרך שרכשתי לנו שנים מקודם שהכרתיו כלל.

     "אני בדיוק נכנס להתקלח," חייך אלי, "בוא תיכנס איתי למקלחת, נשוחח שם."

     נשארתי תקוע במקומי. הבעת פניי הסגירה את מבוכתי.

     "אל תתבייש, בוא, אנחנו לבד בבית. אשתי והילדים יצאו מכאן ויחזרו מאוחר," דחק בי, וחיוכו חם ולבבי ומפתה.

     הוא משך אותי אחריו אל חדר המקלחת.

   חדר האמבטייה במעון ראש הממשלה הוא חדר מרווח, מצופה באריחי חרסינה אפורים. אור בוקע מן החלון ומן הנורה המשתלשלת ממרכז התקרה.

     ראש הממשלה נכנס אל תא המקלחת, ריבוע שקוף מזכוכית.

     נעמדתי מולו, נצמד ברגליי לקערת האמבטיה.

     ראש הממשלה נטל לידיו ליפה חדשה, שפשף בה סבון "דאב" והחל מסתבן.

    איזה קטע. גם אני אוהב רק סבון "דאב" במקלחת. הוא ריחני, נעים למגע ומחליק על העור כמו ליטוף. הוא מרווה את העור בוויטמינים, ולעולם אינו מותיר אותו מחוספס ויבש.

    "אני לא מבין למה כול כך שונאים אותי," אמר ראש הממשלה, וסיבן במרץ את חזו השעיר, את ישבנו, את גחונו, את מפשעתו.

    גמגמתי משהו. לא יכולתי להתיק את עיניי ממנו. גופו חטוב ושעיר, ואיזה כלי מידלדל בין רגליו. כלי חלק וכהה, עם כובע גדול ורחב. כלי נהדר. גדול וארוך ובשרני, כה עבה עד שנדמה כי יקשה להקיפו בכף יד.

     רציתי לרכון מולו, להכניס אותו אל פי. אבל התביישתי. אחרי הכול הוא ראש הממשלה. לבד מזאת, לא העזתי. מה יקרה אם אשתו בדיוק תיכנס הביתה. רק זה חסר לי.

     בדברים שאמר הביע שבריריות של אדם חסון, העומד תחת מתקפה בלתי פוסקת, כולל ממני עצמי. אבל לי היה קשה להתרכז בדבריו, בשל הבעת פניו, מפתה ומיוסרת, בשל קולו הרהוט, הגברי.

     יכולתי לראות איך אני מלטף את תלתלי החזה שלו, מנשק את פטמותיו ואז נושכן קלות, מלקק את ערוץ חזו ויורד בלשוני עד למפשעתו, אבל לא מתנפל מיד על הזין שלו, לא, קודם מלקק את קווי השיפולים של בטנו. ואז את אשכיו הגדולים, השעירים.

     ורק אז סוגר את פי החם על הזין שלו. הזין של כולנו. הזין הציוני.

     אח, איזה גוף יש לראש הממשלה שלי, איזה גוף.

     אבל אני לא העזתי, והוא המשיך במקלחת.

     הוא שפשף וקרצף את גופו, שטף מעליו את הקצף, סגר את המים, ואז נטל לידיו מגבת גדולה ורכה, בצבע תכלת חיוור, שהייתה מקופלת בקפידה על השיש של כיור הרחצה, והחל מעביר אותה לאט על גופו, עיניו הנוצצות תקועות בעיניי ושפתיו משתפלות בחיוך מפתה ומדיח. בחיוך סוטה.

     לפתע שמעתי קולות עולים מן החוץ.

     רעייתו חזרה למשכן עם בניה הקטנים.

     נחפזתי לצאת מחדר האמבטיה, בתקווה שלא תראה מניין אני מגיח.

     אבל דלת המקלחת הייתה ממש מול המטבח.

     היא ישבה שם, בראש שולחן גדול ומוארך, מול צלחת ענקית של ספגטי במיץ עגבניות, ואכלה ממנה בכף.

     "איזה ספגטי נהדר הבאת!" קראה, חתיכות ספגטי ניתזות מפיה ושובל של מיץ עגבניות מעטר את קצות פיה, ממציצת הספגטי.

     היא חייכה אלי. ניתן היה לראות כי היא נהנית.

     זו הייתה כול המנה הכפולה של ספגטי שהכנתי לבניי הפעוטים, כדי שלא יהיו רעבים בזמן ביקורנו במעון הרשמי. ואז הבנתי – היא חיטטה בין מיטלטליי, שלתה מתוכם את קופסת הספגטי, שפכה את תכולתה לצלחת, חיממה אותה במיקרו, ועכשיו היא אוכלת להם את הכול.

     אין לה אלוהים, לאשת ראש הממשלה. תאמינו לי.

     כזאת חזירה, שהשם ישמור.

     איך היא מסוגלת לטרוף לי ככה את האוכל של הילדים.

     לא פלא שהוא הזמין אותי אליו, למקלחת.

     מי יודע איך זה היה נגמר, לולא שבה הביתה, לולא לא העזתי, לולא התעוררתי, אחוז בתשוקה להיכנס למקלחת עם ראש הממשלה, ולענגו בפי.

13.12.17

ירושלים – בירתו הנצחית של עם ישראל!

מכתב גלוי לממשלת ישראל

ירושלים – בירתו הנצחית של עם ישראל!

לקראת הכרזתו של נשיא ארצות הברית על ירושלים כבירתו הנצחית של עם ישראל, הצפויה בע"ה הערב, ברצוני להציע לממשלת ישראל לציין את האירוע ההיסטורי כיאות.

את ארונות המתים של החיילים, אשר ייהרגו החל ממועד ההכרזה בימים הקרובים, ראוי לקשט בתמונת העיר העתיקה, הכותל ומגדל דוד. אפשר להיעזר לצורך זה בתדפיס היפהפה של ירושלים, שהתנוסס לא מכבר על שמלתה של שרת התרבות,  ולהזמין ממנו העתקים לכיסוי ארונות המתים.

את הארונות ראוי למספר לא לפי מספריהם האישיים של החללים, אלא לפי מספריהם של תיקי החקירה השונים את ראש הממשלה: 1000,2000,3000 וכיו"ב. אל דאגה, ישנם די והותר תיקים כדי למספר בהם די והותר ארונות.

על קברות האזרחים שייספו בפיגועי טרור כתוצאה מהכרזה היסטורית זו ראוי להקים מצבות בתבנית העיר ירושלים, או כול אחד ממבניה ההיסטוריים. הקדימו והזמינו דגמים מוקטנים של העיר, כדי שקרובי הנספים יוכלו לבחור מביניהם. לגברים אפשר להקים מצבה בצורת מגדל דוד, לנשים את קבר רחל ולפעוטות ועוללים בני יומם די באבן מסודקת, שתזכיר לאבלים את חריצי התקווה בכותל.

והעיקר, בל נשכח – על כול תלולית טרייה ראוי שיתנוססו דגלי ישראל וארה"ב יחדו, שהרי כול המקריב נפש אחת מישראל מציל עולם ומלואו, את נשיאותו של דונלד טראמפ ואת כהונתו של בנימין נתניהו.

בברכת עם ישראל חי,

אחיתופל הגיתי.

מעמד ירושלים – וברית המובסים

     נשיא ארצות הברית של אמריקה, דונלד טראמפ, הוא אידיוט. אבל מסוכן. הוא יודע שיאבד בקרוב את הנשיאות, בעקבות החקירה בנוגע למעורבותה של רוסיה בבחירות, וכנראה חש שהוא מוכרח להראות את עוצמתו בקנה מידה גלובלי. אם אינו יכול להתחיל במלחמה בצפון קוריאה, לפחות יש באפשרותו להצית מלחמה במזרח התיכון.

     בנימין נתניהו מתרסק. הוא יודע שאיבד את המנדט שלו, ויירד מכס שלטונו בקרוב. שני המנהיגים רקחו יחד קטסטרופה – ההכרזה על ירושלים כעל בירת ישראל, ועל העברתה של שגרירות ארה"ב מתל אביב לירושלים.

     איש אינו זקוק להצהרה אמריקאית על ירושלים כבירת ישראל. הצהרה כזו היא עלבון להיסטוריה ולזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי. היא ריקה, וגם שקרית. ירושלים רבתי מכילה כיו כפרים ערביים שאין להם שום זיקה לחלקה היהודי של העיר. כפרים אלה סופחו לחלק היהודי של העיר כתוצאה מן הכיבוש, ועליהם להיות מושבים לרשות הפלסטינית.

     להצהרה כזו יש מטרה אחת ויחידה – להבעיר אש במזרח התיכון בכלל, ובישראל בפרט; לחסל כול תהליך שלום ולעורר את העולם המוסלמי נגד ישראל וארצות הברית, כך ששני בעלי הברית המצויינים לעיל יוכלו להיאחז במשרותיהם.

     כול זה יהיה לשווא. הן טראמפ והן נתניהו יאבדו בקרוב את תפקידיהם. אבל אנו, הישראלים, נשלם בעבור המניפולציה חסרת האחריות שלהם כלפי העולם המוסלמי. עוד לא סיימנו להתמודד עם ירושתו של אובמה, 'האביב הערבי,' כעת יהיה עלינו להתמודד גם עם פעולותיו המטורפות של דונלד טראמפ.

     במצב עניינים זה, אני מפציר בכול חבריי ובני משפחתי להישאר עד כמה שאפשר קרוב לבית, בימים הקרובים, לשמור על בטחונכם האישי ולהיות ערניים לכול. רק אלוהים יודע מה עומד להתחולל כאן בימים הקרובים.

# גם אני (2)

     כשהיינו ילדים, בראשית שנות השבעים, החלו לבנות את שכונת קרת על השטח שהיה מזבלה, שהשתרעה בין בתיה האחרונים של השכונה שלנו, שיכון 'פקר' ברמת השרון, לבין שדות הכותנה שהשתרעו על גבול רמת השרון ושיכון דרום בהרצליה.

     עם תחילת הבניה הקימו במרכז המגרש בקתת קרשים, בעבור השומר בן המיעוטים שישן בה, והשגיח על כלי הבניין ועל חומרי הבנייה.

     מדי ערב, כשהחושך ירד, היה אותו שומר מדליק מדורה קטנה בפתח בקתתו, מבשל עליה את ארוחתו ואחרי כן שופת עליה קנקן קפה.

     דמותו משכה וסקרנה אותנו. כך אירע, שערב אחד הזמין אותנו השומר להצטרף אליו, ואחי ואני התיישבנו לידו, מסביב למדורה המעלה גיצים, יחד עם עוד כמה מילדי השכונה, והוא הציע לנו קפה. ישבנו והבטנו מוקסמים באש, הקשבנו לדבריו, בעברית משובשת, ולא שמנו לב לזמן העובר, עד שקול אימא שלנו נשמע צועקת את שמותינו במורד הרחוב.

     מיהרנו הביתה. אימא עמדה בפתח החצר, מבוהלת.

     "כבר חושך לגמרי! איפה הייתם!?" קראה.

     "השומר הזמין אותנו לשבת איתו וסיפר לנו סיפורים ואפילו הציע לנו קפה," השבתי לה בתום.

     אימא התחלחלה.

     "אסור לכם אף פעם ללכת עם מישהו זר שאתם לא מכירים, ובטח שלא לאכול או לשתות אצלו משהו!" נזדעקה.

     "אבל למה, אימא?" תהיתי.

     "כי יש אנשים רעים שיכולים לעשות דברים רעים לילדים," אמרה, "וחוץ מזה, בקפה שלו יכול להיות רעל." או כך לפחות נדמה לי שאמרה.

     כך למדנו שאסור לנו ללכת עם אנשים זרים.

     עברנו שנים רבות. בשנת 1992, אחרי מלחמת הטילים הראשונה עם עיראק, החלטתי לשפץ את דירת דמי המפתח שגרתי בה. קניתי אותה שש שנים מקודם לכן, והיא הייתה במצב רעוע. השיפוצים נערכו על ידי קבלן יהודי, שהביא עמו כמה פועלים, וביניהם פועל בן מיעוטים.

     בתקופה זו התראיינתי לעיתון, אינני זוכר איזה, ובין השאר דיברתי בו על היותי הומו.

     עם סיום השיפוצים החלטתי לקיים חנוכת בית ולהזמין אליה את חבריי. זה היה יום שישי. הלכתי לשוק, קניתי משקאות וכיבוד, הכנתי כדרכי סלטים תוצרת בית ובשרים לצלייה על האש, וניקיתי את הבית. בסביבות השעה ארבע אחר הצהריים שמעתי דפיקה בדלת. דלת הכניסה שלי הייתה אז דלת מתכת, כך ששמעתי אותה היטב.

     פתחתי את הדלת. על סיפה ניצב הפועל בן המיעוטים.

     "אהלן," אמרתי לו, מופתע, "מה שלומך? מה אתה עושה כאן?"

     "באתי לראות את השיפוץ," השיב.

     מהפה שלו עלה הבל חריף של אלכוהול. זה גרם לי לחשד מסוים, אך לא מספיק.

     "בבקשה, תיכנס," זזתי מעם הדלת.

     הוא הביט מסביב, ואז נפנה אלי.

     "יש לך משהו לשתות?" שאל.

     הנדתי בראשי לשלילה. אמנם, המקרר שלי היה מלא בבקבוקי אלכוהול. אבל מכיוון שחשדתי בזה שהוא שיכור, לא רציתי שישתכר במחיצתי עוד יותר.

     "הקבלן סיפר לי שהיה כתוב עליך בעיתון," הוא אמר, "שאתה כזה." הוא לא השתמש במילה המסוימת.

     "כזה מה?"

     "אתה יודע, אחד שאוהב גברים."

     "אוקיי," הפטרתי.

     "אז באתי לעשות לך טוב," הוא אמר.

     הבטתי בו מזועזע.

     "תצא מפה עכשיו," אמרתי לו.

     "למה, אני אעשה לך טוב," הוא אמר.

     "אני לא רוצה, תסתלק מכאן!" הרמתי את קולי.

     הוא לא שעה לדבריי והתחיל מתקדם לכיווני.

     נסוגותי לאחור, צעד אחר צעד, עד שנעמדתי בגווי אל השיש במטבח. הוא התקרב אלי, כמעט נוגע בגופי, הבל נשימתו על פניי, על עורי. "תן לי, אתה תיהנה איתי," הרים את ידיו אלי.

     באורח אינסטינקטיבי לחלון תפסתי בסכין מטבח גדולה שעמדה במתקן לייבוש הכלים, על השיש, לפתתי בניצב שלה ונופפתי בה למולו. "תסתלק מפה עכשיו, או שאני חותך אותך!" זעקתי.

     הוא נסוג לאחור, ובסופו של דבר, אחרי עוד צעקות ואיומים מצדי, הסתלק משם.

     בימים שאחרי כן ישנתי עם סכין מתחת לכר. גם סיפרתי ליוסף ז"ל, השכן מלמעלה, שיש איזה בן מיעוטים שמטריד אותי, ושאם ישמע אותי צועק הצילו שיזעיק מיד את המשטרה. ואמנם, הפועל הזה הפתיע אותי איזה לילה בעוד ביקור מחוץ לדלתי, אבל אז כבר ניגשתי אל הדלת עם סכין ביד אחת ועם טלפון אלחוטי בידי האחרת. "אם אתה לא מסתלק מפה עכשיו אני קורא למשטרה!" צעקתי אל מעבר לדלת. ומכיוון שלא זז, גם חייגתי ליומנאי.

     רק כששמע אותי מדבר עם היומנאי וצועק 'הצילו' נמלט משם.

     חלפו שנים. בשנת 2000 החלטתי להקים בית קפה וחנות ספרים לקהילה הגאה, במקום שמשרד יחסי הציבור שלי שכן בו, ברחוב לילינבלום 1 בנווה צדק. שכרתי חלל אחר למשרד מאחור, חבר יקר, ארכיטקט, עיצב לי תוכנית, שכרתי קבלן שיפוצים אמין, ועבודות ההריסה והשיפוץ החלו.

     הקבלן הצעיר הביא עמו צוות. מכיוון שהחלל היה פרוץ לרווחה בפינת רחובות די הומה, הפקיד שומר על המקום.

     השומר היה אותו שומר ופועל בן מיעוטים. אני זיהיתי אותו  מיד, אבל לא אמרתי דבר.

     בלילה, כמו מדי לילה, הייתי קופץ מהבית, שעמד במרחק 20-30 מטרים ממשרדי, כדי להכין משימות לעובדיי ליום המחר. כך יצא, שהייתי חייב לעבור דרך החלל הקרוע של מה שעמד להיות בית קפה, עד אל דלתו של משרד יחסי הציבור שלי.

     בעודי מדלג בין ערימות הקרשים ושברי הקירות, הוא הגיח מאיזו פינה. "אני רוצה להגיד לך שאני מצטער," הוא פתח, "בפעם הקודמת שנפגשנו, לפני שנים, הייתי אלכוהוליסט, והתנהגתי כלפיך לא יפה. אני מבקש ממך סליחה. אבל אני מבקש שלא תספר שום דבר מזה לקבלן, עכשיו, אחרת הוא יפטר אותי ואני אשאר בלי עבודה, ויש לי משפחה לפרנס."

     נצרתי את הסיפור הזה בלבי. לא אמרתי לקבלן ההוא דבר. מאז עברו 17 שנים. אני חושב שכבר אפשר לספר את זה.

     אינני יודע אם הפועל הזה עוד בחיים. כבר אז היה די מבוגר. אבל הסיפור הזה היה נצור בלבי כול השנים, מאז הייתי ילד בן עשר ועד עכשיו. הפועל הזה, שבילדותי קירב אליו אותי ואת אחי בשביל לשמוע את סיפוריו ולשתות קפה מפינג'ן על האש, הוא אותו בן מיעוטים שניסה לתקוף אותי בביתי בשנות התשעים ושב אל חיי בשנות האלפיים, כדי להתנצל.

     ככה זה בחיים. והכול אמת.