בן של ראש ממשלה, בן של שופט.

     מאז התפרסמה הקלטת המתעדת את מעלליו של יאיר נתניהו, אינני יודע את נפשי. משום הרגשת הקבס, משום התחושה שמעללי משפחת נתניהו עברו כבר כול גבול אפשרי של הכלה ציבורית. משום שעליהם ללכת הביתה, מיד. לרדת מן הבמה הציבורית ולהיעלם מן התודעה הציבורית. ומוטב שחברי הליכוד יבינו זאת ויפעלו למימוש הדבר בהקדם. יש די והותר אנשים ונשים מוכשרים/ות וישרי דרך גם בימין הפוליטי, שראויים להנהיגו, תחת האדם המרופש הזה, אשתו ובנו.

     סיפורי ההוללות והגסות של יאיר נתניהו הזכירו לי כמה דברים. למשל, את הביקור היחיד בחיי שעשיתי במועדון חשפנות, בלונדון. זה היה בשנות השמונים. התארחתי אז אצל ד"ר אמיל ג'אסט, רופא גולה צ'כי, נטורופת שחי בלונדון עם אשתו אדית. הכרתי אותו בזכות סער, בן זוגי הראשון, שאמיל טיפל בו ובאשתו ולימד אותם איך לאזן את בריאותם באמצעים טבעיים.

     אצל אמיל התארח אז בחור צ'כי צעיר ומתוק, שחשקתי בו. אבל הבחור היה סטרייט מבולבל. ומכיוון שבילינו יחד, ביקש ממני ללכת למועדון חשפנות, ואני, כדי לרצות אותו, הסכמתי לכך.

     לקחנו, איפוא, רכבת תחתית מגולדרס גרין למרכז לונדון. נכנסנו לאיזה מועדון חשפניות מפוקפק, שהיינו בו היחידים בקהל. מיד כשהתיישבנו ניגש אלינו גבר גברתן ודרש מאיתנו דמי כניסה. תמהנו. לא הייתה עוד שום הופעה וכבר עלינו לשלם? אבל לא הייתה שום אפשרות להתווכח איתו. הוא איים עלינו במכות רצח ודרש סכום עתק, הרבה יותר מכפי שהיה בכיסי אותו רגע. אמרתי לו, שאני יכול לשלם לו רק חלק ממה דרש, כי עלינו גם לחזור הביתה.

     הוא חטף מידיי את מה שיכולתי לשלם לו – ולקח לנו את המעילים בתור תוספת שכר למופע שלא התקיים כלל.

     ואנחנו, בושים ונכלמים, שירכנו את דרכנו בחזרה הביתה. בלי מעילים, בלי הופעה מפוקפקת, וגם בלי תשוקה. להתלונן במשטרה כמובן שלא העזנו. התביישנו בזה שבכלל שירכנו את רגלינו למועדון שכזה.

     ואחרי כן, כשחזרנו לבית של אמיל, וסיפרנו לו שאכלנו שוארמה, הוא שחק ואמר לנו, שסביר מאוד להניח שאכלנו שוארמה מבשר של חמור, כי זה מה שמוכרים בשוארמות בלונדון.

ככה גומלים בחורים צעירים מתשוקה זרה וגם מאכילת בשר.

*

     דבר אחר שהזכירה לי הקלטת של יאיר נתניהו היה, להבדיל אלף הבדלות, טקס ההשבעה של אבא שלי כשופט נוער. זה היה כשהייתי בשירות צבאי ברמת הגולן. ירדתי מן הגולן למשכן הנשיא בירושלים במדים. פגשתי את אבא ואימא ושלושת אחיי בחצרו של בית הנשיא. אבא אז העמיד אותנו למולו, ואמר "ילדים, היום אבא שלכם הופך להיות לשופט בישראל. והדבר הזה מחייב גם אתכם. מהיום והלאה אתם חייבים לשמור על החוק, וגם להתנהג בצורה מכובדת. למשל, לא ללכת עם ג'ינס קרוע."

     אני,  מחוצף שהייתי, הרמתי מולו אצבע משולשת. הג'ינס הקרוע היה אז באופנה. מה פתאום שאוותר על צו האופנה של בני הנעורים, רק מפני שאבא שלי מתמנה כשופט.

     אבל המציאות הוכיחה אחרת. כולנו הפנמנו היטב את העובדה, שאנחנו בנים של שופט. שעלינו לשמור על החוק, להתנהג בציבור בצורה נאותה, מפני שכול סטייה שלנו מן הנורמה, מתו התקן החברתי, עלולה להשפיע לא רק על מעמדו של אבינו, אלא על מעמד הרשות השופטת במדינת ישראל. כן. עד כדי כך.

     יש לי יסוד להאמין, שכך נוהגים גם בניהם ובנותיהם של שופטים אחרים. כך אני יכול להעיד לפחות על ילדיו של השופט אליהו וינוגרד, שכננו וחבר המשפחה שלנו, שהלך היום לעולמו. הגם שאנו, הילדים, לא היינו קרובים מאוד, חלקנו אותה ידיעה פנימית, שאנחנו בנים של שופטים, ושיש דברים שבנים של שופטים לא יכולים לעשות.

     זה לא שלא השתוללנו כדרכם של בני נעורים. אלוהים עדי, וגם אתם, שהעזתי לחרוג הרבה מעבר לתו התקן החברתי בישראל. זכורה לי, למשל, פעם שבה נסעתי לטייל בעיר העתיקה בירושלים, וחמדה נפשי לקנות לה ג'לביה. ורודה. בצבע ורוד אפרסקי.

     שמתי על עצמי את הג'לביה האפרסקית הזאת, עליתי איתה על חומות ירושלים, הנפתי את ידיי באוויר ונהניתי ממשבי הרוח מתחת לחצאית הענקית הזאת.

     אחרי כן עליתי על אוטובוס ונסעתי לבקר את אבא שלי, שהיה אז הממונה על המוסדות לעברייני נוער בישראל, במשרדו בקריית הממשלה.

     למותר לציין שהוא כמעט מת כשראה את בנו בכורו בג'לביה ורודה.

    למחרת היום, כשקמתי בבוקר, לא מצאתי את הג'לביה בחדרי וגם לא בשום מקום אחר בבית. כששאלתי את אמי, זכרה לברכה, אם ראתה את הג'לביה שלי, אמרה שלא.

    תמהתי מאוד.

     אבל מקץ כמה ימים הבחנתי בכך שהתרבתה מאוד כמות הסמרטוטים החדשים בבית.

     אמא פשוט חתכה אותה לחתיכות.

     כך ייעשה לבנו הבכור של פקיד מדינה בכיר, שמסתובב בקריית הממשלה בג'לביה.

   *

     היו פעמים שגם אני כשלתי בהן. עם קריסתו של בית הקפה שהיה לי, עם החובות שצברתי אז ועודני משלם עליהם, וזוכר כל אדם, עובד או ספק, שאני עוד חב לו כסף מאז. אבל גם כשכתבתי דברים שהיו קשים מאוד להוריי, ולסובביי, גם כאשר הבעתי דעות פוליטיות קיצוניות, לכאן או לכאן, גם כאשר העזתי לחרוג מן המקובל בזמני ובדורי, תמיד זכרתי שאני בן של שופט, שאני לא יכול להרשות לעצמי דברים, שנערים אחרים בני גילי מרשים לעצמם, ושעלי להקפיד על חיים מוסריים, גם אם הם בדרכי האחרת, כהומוסקסואל גלוי לעינו של עולם.

     כול מי שמכיר אותי יודע, שאסור להתקרב אלי, למשל, עם סמים. גם לא עם סיגריה מגולגלת. אסור שזה יהיה אפילו בקרבתי. למה? כי ככה אבא חינך אותנו. שאם תופסים מישהו עם מנת סם, חשיש, בקרבתנו, אנו עלולים להסתבך. ואסור שזה יקרה. שעלינו גם לנהוג כיאות בכבישים. שאסור לנו לעבור על החוק. בשום דרך, בשום אופן. ושהכי אסור לנו לקבל מלקוח, כי כול מלקוח שאינו חלק משכרנו באופן מוסכם מראש הוא בגדר שוחד.

     אני זוכר כמה פעמים, בזמן שאבא עוד היה ממונה על המוסדות לעברייני נוער במדינת ישראל, שבהם הוריהם של בני נוער במצוקה, שביקשו להודות לאבא שלי על הטיפול בילדם, שלחו לנו שליח הבית העם זר פרחים או עם סלסלת מגדנים. אבא לעולם לא נתן לתשורות האלה לעבור את סף הדלת. תמיד התנצל, הסביר שכעובד מדינה אסור לו לקבל מתנות, וביקש שיתרמו את זה לאיזו עמותה או מוסד לנזקקים.

     לך תסביר את הדברים האלה לבנו הבכור של ראש ממשלת ישראל, לבנה של משפחה נהנתנית, שהתרגלה לחיות, לכאורה, על חשבון הטייקון והציבור, ועוד לתבוע, לכאורה, תשורות ומתנות לרוב. הרי זו לא רק התנהגות פסולה, זו התנהגות מעוררת בחילה.

     אני כותב את הדברים האלה לא כדי להתנשא או כדי להצטייר כטהרן. היו שלוש פעמים בחיי שניסיתי לעשן בהן גראס או חשיש. תודה לאל, זה עשה לי כל כך רע, שזה מיד פסק. בפעם הראשונה ניפצתי את ה'בופ' על הקיר, בפעם השנייה הקאתי את נשמתי באמסטרדם מ'חשיש ממין לבנוני משובח,' שוודאי היה מעורבב בקקי של פרות או השד יודע מה, ובפעם האחרונה חטפתי התקף אלרגיה של החיים, לאבק הבית, כתוצאה מהתיגבור החושי שעורר בי הגראס. מאז, תודה לאל, אני לא שותה ולא מעשן, משתכר מחצי כוס יין אדום, וגם לא מבלה במועדונים או בבארים או במקומות של שתייה, כי אין לי מה לחפש שם.

     יאיר נתניהו לא חייב לאמץ את הסלידה שלי מסמים ומאלכוהול. אבל הוא חייב להבין, שיש דברים שלבנו של ראש ממשלה פשוט אסור לעשות. שהמשרה הזאת מחייבת לא רק את אביו ואימו, אלא גם אותו. שהוא מבייש את אביו ופוגע ברום משרתו, שבהתנהגותו ובדבריו הוא פוגם במוסד הקרוי ראשות ממשלה, וכי לדבר הזה אין תקומה. שהוא והוריו עברו כול גבול של תקינות מוסרית או חברתית, שהם הפכו למראה המעוותת ומעוררת הסלידה של החברה הישראלית, שהשחיתו אותה במו ידיהם, במעשיהם ובדבריהם, וכי נפשו של הציבור נקעה מהם באורח מוחלט וסופי.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

מודעות פרסומת

ברק צודק

     שלשום, כשקמתי בבוקר, נרקם למול עיניי ממש, בעיני רוחי כמובן, סרט  מבהיל. בסרט הזה, הרמטכ"ל, ראש המוסד, ראש השב"כ וראש הענף לבטחון אישים נדברים ביניהם. הם מבינים שראש הממשלה כבר חצה בהתנהגותו, בנאומיו, בעיקר בנאומו האחרון, את כול האזורים האפורים ואת כול הקווים האדומים, והפך לסכנה ממשית, מיידית, לקיומה של מדינת ישראל וללכידותה הלאומית.

     ראש ענף בטחון אישים מודיע למאבטחי ראש הממשלה מה שהוא מודיע. במפתיע, באמצע היום, פורצים אל משכן ראש הממשלה הבכירים הללו. הם מודיעים לראש הממשלה כי הוא, אשתו וילדיו עצורים בגין סיכון המולדת, ונוטלים אותם למאסר.

     שורת הבכירים הללו מכנסת מסיבת עיתונאים. "אנו מצטערים להודיע, כי מכיוון שראש ממשלת ישראל לא מצא לנכון להודיע על נבצרות, והמשיך להסית ולפלג את הציבור בישראל, החלטנו להזיזו מתפקידו. ראש הממשלה ומשפחתו נמצאים במקום בטוח, בתנאי הסגר. אנו נחזיק בהם רק עד שמשטרת ישראל, הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה יודיעו על החלטתם בנוגע להגשת כתב אישום  בחקירות שהיו מעורבים בהן. אנו מבקשים מממשלת ישראל למנות ראש ממשלת מעבר, עד לכינון בחירות חדשות."

     התנערתי מחזיון האימים הזה מבוהל. מה זה, אמרתי לעצמי, מה אני הוזה פה? האם ייתכן שיקרה דבר כזה במדינת ישראל? בזיכרוני עלו רק שני מקרים דומים בעבר. האחד, של משפחת צ'אוצ'סקו. האחר של משפחת הצאר הרוסי. שניהם נגמרו בכי רע.

     סילקתי את מראות העוועים האלה מדעתי, ולא הייתי מעלה על הדעת להעלותם על הכתב כלל, שמא איחשד בהסתה. עד שבאו דבריו של אהוד ברק השבוע, שחזה, כי במקרים מסוימים, שאותם לא פירט, וחבל, עלולים בכירי הצבא, המוסד והשב"כ לסרב לפקודה בלתי חוקית מצד ראש הממשלה.

     הבוקר שמעתי, כדרכי מדי יום שישי, את תוכניתם של איתן ליפשיץ ומשה שלונסקי בגל"צ. ליפשיץ אמר במהלכה, שדווקא משום שהוא לא חושב שאהוד ברד ירד מן הפסים, לדעתו יש לזמן אותו לחקירה. ברק, טען, מקורב לחוגי הצבא הבכירים. אולי הוא יודע משהו על התקוממות הנרקמת כעת במחשכים.

     נחרדתי למשמע דבריו. אהוד ברק לא חתרן ולא מורד. הוא ראש ממשלה לשעבר, גיבור עטור פרסים, וזכותו עומדת לו לא רק בזכות המבצעים שהיה שותף להם בשירותו הסדיר, אלא גם בזכות הפינוי של צה"ל מאדמתה המדממת של לבנון, אחרי 15 שנים של התבוססות במלחמת יש הברירה, אליה גררה אותנו ממשלת בגין-שרון. עצם ההיגד, שראוי לזמן את אהוד ברק לחקירה, הוא מסוכן, מפני שהוא פותח פתח לבילוש ולחקירה של כול מי שאינו איש ימין, כול מי שאינו מוכן לקדש את כהונתו של ראש ממשלת ישראל, כול מי שמביע שאט נפש וזעזוע מהתנהגותם של ראש הממשלה ואשתו וחבר מרעיו –  ודאגה עמוקה לגורלה ולחוסנה המוסרי והחברתי של מדינת ישראל.

     למעשה, עצם העובדה שאני מרגיש מחויב בנפשי לכתוב את הדברים האלה, מעידה על המצב שאנו נמצאים בו. אחרי מגיפת החוקים האישיים – החוק הצרפתי, וחוק ההמלצות וכו', ואחרי נאומו האחרון של ראש הממשלה, אי אפשר לומר שאנחנו במדרון חלקלק. אנחנו כבר בתהום. וכשאנחנו בתהום, הדבר היחיד שיכול להציל אותנו הוא הכרזת נבצרות מצד ראש הממשלה. ואם אין הוא הגון או אמיץ דיו כדי לעשות זאת, המערכת הציבורית תצטרך להוליכו מכסאו בעצמה.

     הרמטכ"ל, ראש המוסד, ראש השב"כ וראש הענף לבטחון אישים לא יעזו, כפי שראיתי בחזוני הנורא, לעשות מעשה. איש מהם לא יעלה על הדעת למרוד במלכות. אבל אנחנו נמצאים במצב כזה, שבו הכול עלול לקרות, כולל תסריטי אימים שאינני  רוצה אפילו להעלות על הדעת או על הכתב – והיחיד שמוביל אותנו לזה בעזות מצח, בתחושת אני ואפסי עוד, או בתכסיסים שקופים ועלובים ללפות את כסאו ואת כוחו המדומה, האבוד, הוא לא שום איש שמאל ולא שום קרן חדשה ושום שטות מגונה אחרת – האיש המוביל אותנו לזה הוא ראש ממשלת ישראל. בנימין נתניהו.

     בנימין נתניהו לעג לא אחת לאהוד ברק. אבל אהוד ברק הוציא אותנו מלבנון, אחרי מאות פצועים והרוגים, ובנימין נתניהו מוביל אותנו אל סיפה של התקוממות אזרחית או, חלילה, מלחמת אחים.

     הוא חייב לעוף מתפקידו מיד. ורצוי ששותפיו לקואליציה ולליכוד יעשו כן, שחס וחלילה לא יעשו זאת אחרים.

מקלחת עם ראש הממשלה (חלום)

     אתמול בלילה ראש הממשלה הזמין אותי אליו הביתה, למעון הרשמי של ראש הממשלה. כמובן שנעניתי. מעולם לא ביקרתי מקודם לכן במעון הרשמי.

     התלבשתי יפה. התקלחתי, התגלחתי בפעם השנייה לאותו יום, שמתי על עצמי בושם עדין, שריחו מתפשט, לבשתי שלוש שכבות של בגדים, מפאת הקור השורר בירושלים. אפילו צחצחתי והברקתי את נעליי.

     בשעה היעודה דפקתי אצלו על הדלת. הוא פתח אותה בפניי בחלוק רחצה רך, לבן.

     כמה מוזר. לפני שנים קניתי לי שני חלוקים בדיוק כאלה, האחד לי והאחד לבן זוג גבוה, שחום עור וחטוב שעוד יהיה לי פעם. בלבי אמרתי, שאני רוצה להיות מוכן בעבורו עם חלוקיים. לא לבשתי אותם מאז.

     אין דבר שאני רוצה יותר מאשר להתקלח יחד עם בן זוגי,  ואז להלביש לו את החלוק הלבן והרך שרכשתי לנו שנים מקודם שהכרתיו כלל.

     "אני בדיוק נכנס להתקלח," חייך אלי, "בוא תיכנס איתי למקלחת, נשוחח שם."

     נשארתי תקוע במקומי. הבעת פניי הסגירה את מבוכתי.

     "אל תתבייש, בוא, אנחנו לבד בבית. אשתי והילדים יצאו מכאן ויחזרו מאוחר," דחק בי, וחיוכו חם ולבבי ומפתה.

     הוא משך אותי אחריו אל חדר המקלחת.

   חדר האמבטייה במעון ראש הממשלה הוא חדר מרווח, מצופה באריחי חרסינה אפורים. אור בוקע מן החלון ומן הנורה המשתלשלת ממרכז התקרה.

     ראש הממשלה נכנס אל תא המקלחת, ריבוע שקוף מזכוכית.

     נעמדתי מולו, נצמד ברגליי לקערת האמבטיה.

     ראש הממשלה נטל לידיו ליפה חדשה, שפשף בה סבון "דאב" והחל מסתבן.

    איזה קטע. גם אני אוהב רק סבון "דאב" במקלחת. הוא ריחני, נעים למגע ומחליק על העור כמו ליטוף. הוא מרווה את העור בוויטמינים, ולעולם אינו מותיר אותו מחוספס ויבש.

    "אני לא מבין למה כול כך שונאים אותי," אמר ראש הממשלה, וסיבן במרץ את חזו השעיר, את ישבנו, את גחונו, את מפשעתו.

    גמגמתי משהו. לא יכולתי להתיק את עיניי ממנו. גופו חטוב ושעיר, ואיזה כלי מידלדל בין רגליו. כלי חלק וכהה, עם כובע גדול ורחב. כלי נהדר. גדול וארוך ובשרני, כה עבה עד שנדמה כי יקשה להקיפו בכף יד.

     רציתי לרכון מולו, להכניס אותו אל פי. אבל התביישתי. אחרי הכול הוא ראש הממשלה. לבד מזאת, לא העזתי. מה יקרה אם אשתו בדיוק תיכנס הביתה. רק זה חסר לי.

     בדברים שאמר הביע שבריריות של אדם חסון, העומד תחת מתקפה בלתי פוסקת, כולל ממני עצמי. אבל לי היה קשה להתרכז בדבריו, בשל הבעת פניו, מפתה ומיוסרת, בשל קולו הרהוט, הגברי.

     יכולתי לראות איך אני מלטף את תלתלי החזה שלו, מנשק את פטמותיו ואז נושכן קלות, מלקק את ערוץ חזו ויורד בלשוני עד למפשעתו, אבל לא מתנפל מיד על הזין שלו, לא, קודם מלקק את קווי השיפולים של בטנו. ואז את אשכיו הגדולים, השעירים.

     ורק אז סוגר את פי החם על הזין שלו. הזין של כולנו. הזין הציוני.

     אח, איזה גוף יש לראש הממשלה שלי, איזה גוף.

     אבל אני לא העזתי, והוא המשיך במקלחת.

     הוא שפשף וקרצף את גופו, שטף מעליו את הקצף, סגר את המים, ואז נטל לידיו מגבת גדולה ורכה, בצבע תכלת חיוור, שהייתה מקופלת בקפידה על השיש של כיור הרחצה, והחל מעביר אותה לאט על גופו, עיניו הנוצצות תקועות בעיניי ושפתיו משתפלות בחיוך מפתה ומדיח. בחיוך סוטה.

     לפתע שמעתי קולות עולים מן החוץ.

     רעייתו חזרה למשכן עם בניה הקטנים.

     נחפזתי לצאת מחדר האמבטיה, בתקווה שלא תראה מניין אני מגיח.

     אבל דלת המקלחת הייתה ממש מול המטבח.

     היא ישבה שם, בראש שולחן גדול ומוארך, מול צלחת ענקית של ספגטי במיץ עגבניות, ואכלה ממנה בכף.

     "איזה ספגטי נהדר הבאת!" קראה, חתיכות ספגטי ניתזות מפיה ושובל של מיץ עגבניות מעטר את קצות פיה, ממציצת הספגטי.

     היא חייכה אלי. ניתן היה לראות כי היא נהנית.

     זו הייתה כול המנה הכפולה של ספגטי שהכנתי לבניי הפעוטים, כדי שלא יהיו רעבים בזמן ביקורנו במעון הרשמי. ואז הבנתי – היא חיטטה בין מיטלטליי, שלתה מתוכם את קופסת הספגטי, שפכה את תכולתה לצלחת, חיממה אותה במיקרו, ועכשיו היא אוכלת להם את הכול.

     אין לה אלוהים, לאשת ראש הממשלה. תאמינו לי.

     כזאת חזירה, שהשם ישמור.

     איך היא מסוגלת לטרוף לי ככה את האוכל של הילדים.

     לא פלא שהוא הזמין אותי אליו, למקלחת.

     מי יודע איך זה היה נגמר, לולא שבה הביתה, לולא לא העזתי, לולא התעוררתי, אחוז בתשוקה להיכנס למקלחת עם ראש הממשלה, ולענגו בפי.

13.12.17

ירושלים – בירתו הנצחית של עם ישראל!

מכתב גלוי לממשלת ישראל

ירושלים – בירתו הנצחית של עם ישראל!

לקראת הכרזתו של נשיא ארצות הברית על ירושלים כבירתו הנצחית של עם ישראל, הצפויה בע"ה הערב, ברצוני להציע לממשלת ישראל לציין את האירוע ההיסטורי כיאות.

את ארונות המתים של החיילים, אשר ייהרגו החל ממועד ההכרזה בימים הקרובים, ראוי לקשט בתמונת העיר העתיקה, הכותל ומגדל דוד. אפשר להיעזר לצורך זה בתדפיס היפהפה של ירושלים, שהתנוסס לא מכבר על שמלתה של שרת התרבות,  ולהזמין ממנו העתקים לכיסוי ארונות המתים.

את הארונות ראוי למספר לא לפי מספריהם האישיים של החללים, אלא לפי מספריהם של תיקי החקירה השונים את ראש הממשלה: 1000,2000,3000 וכיו"ב. אל דאגה, ישנם די והותר תיקים כדי למספר בהם די והותר ארונות.

על קברות האזרחים שייספו בפיגועי טרור כתוצאה מהכרזה היסטורית זו ראוי להקים מצבות בתבנית העיר ירושלים, או כול אחד ממבניה ההיסטוריים. הקדימו והזמינו דגמים מוקטנים של העיר, כדי שקרובי הנספים יוכלו לבחור מביניהם. לגברים אפשר להקים מצבה בצורת מגדל דוד, לנשים את קבר רחל ולפעוטות ועוללים בני יומם די באבן מסודקת, שתזכיר לאבלים את חריצי התקווה בכותל.

והעיקר, בל נשכח – על כול תלולית טרייה ראוי שיתנוססו דגלי ישראל וארה"ב יחדו, שהרי כול המקריב נפש אחת מישראל מציל עולם ומלואו, את נשיאותו של דונלד טראמפ ואת כהונתו של בנימין נתניהו.

בברכת עם ישראל חי,

אחיתופל הגיתי.

מעמד ירושלים – וברית המובסים

     נשיא ארצות הברית של אמריקה, דונלד טראמפ, הוא אידיוט. אבל מסוכן. הוא יודע שיאבד בקרוב את הנשיאות, בעקבות החקירה בנוגע למעורבותה של רוסיה בבחירות, וכנראה חש שהוא מוכרח להראות את עוצמתו בקנה מידה גלובלי. אם אינו יכול להתחיל במלחמה בצפון קוריאה, לפחות יש באפשרותו להצית מלחמה במזרח התיכון.

     בנימין נתניהו מתרסק. הוא יודע שאיבד את המנדט שלו, ויירד מכס שלטונו בקרוב. שני המנהיגים רקחו יחד קטסטרופה – ההכרזה על ירושלים כעל בירת ישראל, ועל העברתה של שגרירות ארה"ב מתל אביב לירושלים.

     איש אינו זקוק להצהרה אמריקאית על ירושלים כבירת ישראל. הצהרה כזו היא עלבון להיסטוריה ולזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי. היא ריקה, וגם שקרית. ירושלים רבתי מכילה כיו כפרים ערביים שאין להם שום זיקה לחלקה היהודי של העיר. כפרים אלה סופחו לחלק היהודי של העיר כתוצאה מן הכיבוש, ועליהם להיות מושבים לרשות הפלסטינית.

     להצהרה כזו יש מטרה אחת ויחידה – להבעיר אש במזרח התיכון בכלל, ובישראל בפרט; לחסל כול תהליך שלום ולעורר את העולם המוסלמי נגד ישראל וארצות הברית, כך ששני בעלי הברית המצויינים לעיל יוכלו להיאחז במשרותיהם.

     כול זה יהיה לשווא. הן טראמפ והן נתניהו יאבדו בקרוב את תפקידיהם. אבל אנו, הישראלים, נשלם בעבור המניפולציה חסרת האחריות שלהם כלפי העולם המוסלמי. עוד לא סיימנו להתמודד עם ירושתו של אובמה, 'האביב הערבי,' כעת יהיה עלינו להתמודד גם עם פעולותיו המטורפות של דונלד טראמפ.

     במצב עניינים זה, אני מפציר בכול חבריי ובני משפחתי להישאר עד כמה שאפשר קרוב לבית, בימים הקרובים, לשמור על בטחונכם האישי ולהיות ערניים לכול. רק אלוהים יודע מה עומד להתחולל כאן בימים הקרובים.

# גם אני (2)

     כשהיינו ילדים, בראשית שנות השבעים, החלו לבנות את שכונת קרת על השטח שהיה מזבלה, שהשתרעה בין בתיה האחרונים של השכונה שלנו, שיכון 'פקר' ברמת השרון, לבין שדות הכותנה שהשתרעו על גבול רמת השרון ושיכון דרום בהרצליה.

     עם תחילת הבניה הקימו במרכז המגרש בקתת קרשים, בעבור השומר בן המיעוטים שישן בה, והשגיח על כלי הבניין ועל חומרי הבנייה.

     מדי ערב, כשהחושך ירד, היה אותו שומר מדליק מדורה קטנה בפתח בקתתו, מבשל עליה את ארוחתו ואחרי כן שופת עליה קנקן קפה.

     דמותו משכה וסקרנה אותנו. כך אירע, שערב אחד הזמין אותנו השומר להצטרף אליו, ואחי ואני התיישבנו לידו, מסביב למדורה המעלה גיצים, יחד עם עוד כמה מילדי השכונה, והוא הציע לנו קפה. ישבנו והבטנו מוקסמים באש, הקשבנו לדבריו, בעברית משובשת, ולא שמנו לב לזמן העובר, עד שקול אימא שלנו נשמע צועקת את שמותינו במורד הרחוב.

     מיהרנו הביתה. אימא עמדה בפתח החצר, מבוהלת.

     "כבר חושך לגמרי! איפה הייתם!?" קראה.

     "השומר הזמין אותנו לשבת איתו וסיפר לנו סיפורים ואפילו הציע לנו קפה," השבתי לה בתום.

     אימא התחלחלה.

     "אסור לכם אף פעם ללכת עם מישהו זר שאתם לא מכירים, ובטח שלא לאכול או לשתות אצלו משהו!" נזדעקה.

     "אבל למה, אימא?" תהיתי.

     "כי יש אנשים רעים שיכולים לעשות דברים רעים לילדים," אמרה, "וחוץ מזה, בקפה שלו יכול להיות רעל." או כך לפחות נדמה לי שאמרה.

     כך למדנו שאסור לנו ללכת עם אנשים זרים.

     עברנו שנים רבות. בשנת 1992, אחרי מלחמת הטילים הראשונה עם עיראק, החלטתי לשפץ את דירת דמי המפתח שגרתי בה. קניתי אותה שש שנים מקודם לכן, והיא הייתה במצב רעוע. השיפוצים נערכו על ידי קבלן יהודי, שהביא עמו כמה פועלים, וביניהם פועל בן מיעוטים.

     בתקופה זו התראיינתי לעיתון, אינני זוכר איזה, ובין השאר דיברתי בו על היותי הומו.

     עם סיום השיפוצים החלטתי לקיים חנוכת בית ולהזמין אליה את חבריי. זה היה יום שישי. הלכתי לשוק, קניתי משקאות וכיבוד, הכנתי כדרכי סלטים תוצרת בית ובשרים לצלייה על האש, וניקיתי את הבית. בסביבות השעה ארבע אחר הצהריים שמעתי דפיקה בדלת. דלת הכניסה שלי הייתה אז דלת מתכת, כך ששמעתי אותה היטב.

     פתחתי את הדלת. על סיפה ניצב הפועל בן המיעוטים.

     "אהלן," אמרתי לו, מופתע, "מה שלומך? מה אתה עושה כאן?"

     "באתי לראות את השיפוץ," השיב.

     מהפה שלו עלה הבל חריף של אלכוהול. זה גרם לי לחשד מסוים, אך לא מספיק.

     "בבקשה, תיכנס," זזתי מעם הדלת.

     הוא הביט מסביב, ואז נפנה אלי.

     "יש לך משהו לשתות?" שאל.

     הנדתי בראשי לשלילה. אמנם, המקרר שלי היה מלא בבקבוקי אלכוהול. אבל מכיוון שחשדתי בזה שהוא שיכור, לא רציתי שישתכר במחיצתי עוד יותר.

     "הקבלן סיפר לי שהיה כתוב עליך בעיתון," הוא אמר, "שאתה כזה." הוא לא השתמש במילה המסוימת.

     "כזה מה?"

     "אתה יודע, אחד שאוהב גברים."

     "אוקיי," הפטרתי.

     "אז באתי לעשות לך טוב," הוא אמר.

     הבטתי בו מזועזע.

     "תצא מפה עכשיו," אמרתי לו.

     "למה, אני אעשה לך טוב," הוא אמר.

     "אני לא רוצה, תסתלק מכאן!" הרמתי את קולי.

     הוא לא שעה לדבריי והתחיל מתקדם לכיווני.

     נסוגותי לאחור, צעד אחר צעד, עד שנעמדתי בגווי אל השיש במטבח. הוא התקרב אלי, כמעט נוגע בגופי, הבל נשימתו על פניי, על עורי. "תן לי, אתה תיהנה איתי," הרים את ידיו אלי.

     באורח אינסטינקטיבי לחלון תפסתי בסכין מטבח גדולה שעמדה במתקן לייבוש הכלים, על השיש, לפתתי בניצב שלה ונופפתי בה למולו. "תסתלק מפה עכשיו, או שאני חותך אותך!" זעקתי.

     הוא נסוג לאחור, ובסופו של דבר, אחרי עוד צעקות ואיומים מצדי, הסתלק משם.

     בימים שאחרי כן ישנתי עם סכין מתחת לכר. גם סיפרתי ליוסף ז"ל, השכן מלמעלה, שיש איזה בן מיעוטים שמטריד אותי, ושאם ישמע אותי צועק הצילו שיזעיק מיד את המשטרה. ואמנם, הפועל הזה הפתיע אותי איזה לילה בעוד ביקור מחוץ לדלתי, אבל אז כבר ניגשתי אל הדלת עם סכין ביד אחת ועם טלפון אלחוטי בידי האחרת. "אם אתה לא מסתלק מפה עכשיו אני קורא למשטרה!" צעקתי אל מעבר לדלת. ומכיוון שלא זז, גם חייגתי ליומנאי.

     רק כששמע אותי מדבר עם היומנאי וצועק 'הצילו' נמלט משם.

     חלפו שנים. בשנת 2000 החלטתי להקים בית קפה וחנות ספרים לקהילה הגאה, במקום שמשרד יחסי הציבור שלי שכן בו, ברחוב לילינבלום 1 בנווה צדק. שכרתי חלל אחר למשרד מאחור, חבר יקר, ארכיטקט, עיצב לי תוכנית, שכרתי קבלן שיפוצים אמין, ועבודות ההריסה והשיפוץ החלו.

     הקבלן הצעיר הביא עמו צוות. מכיוון שהחלל היה פרוץ לרווחה בפינת רחובות די הומה, הפקיד שומר על המקום.

     השומר היה אותו שומר ופועל בן מיעוטים. אני זיהיתי אותו  מיד, אבל לא אמרתי דבר.

     בלילה, כמו מדי לילה, הייתי קופץ מהבית, שעמד במרחק 20-30 מטרים ממשרדי, כדי להכין משימות לעובדיי ליום המחר. כך יצא, שהייתי חייב לעבור דרך החלל הקרוע של מה שעמד להיות בית קפה, עד אל דלתו של משרד יחסי הציבור שלי.

     בעודי מדלג בין ערימות הקרשים ושברי הקירות, הוא הגיח מאיזו פינה. "אני רוצה להגיד לך שאני מצטער," הוא פתח, "בפעם הקודמת שנפגשנו, לפני שנים, הייתי אלכוהוליסט, והתנהגתי כלפיך לא יפה. אני מבקש ממך סליחה. אבל אני מבקש שלא תספר שום דבר מזה לקבלן, עכשיו, אחרת הוא יפטר אותי ואני אשאר בלי עבודה, ויש לי משפחה לפרנס."

     נצרתי את הסיפור הזה בלבי. לא אמרתי לקבלן ההוא דבר. מאז עברו 17 שנים. אני חושב שכבר אפשר לספר את זה.

     אינני יודע אם הפועל הזה עוד בחיים. כבר אז היה די מבוגר. אבל הסיפור הזה היה נצור בלבי כול השנים, מאז הייתי ילד בן עשר ועד עכשיו. הפועל הזה, שבילדותי קירב אליו אותי ואת אחי בשביל לשמוע את סיפוריו ולשתות קפה מפינג'ן על האש, הוא אותו בן מיעוטים שניסה לתקוף אותי בביתי בשנות התשעים ושב אל חיי בשנות האלפיים, כדי להתנצל.

     ככה זה בחיים. והכול אמת.

טיוטת מחשבות על יהדות ופוליטיקה

א

     בזמן האחרון רגשו כלי התקשורת הממוסדים והחברתיים בגין אמירתו של ראש המחנה הציוני, אבי גבאי, לפיה השמאל אישש את טענתו של נתניהו באזני הרב כדורי, כאשר לחש על אזנו כי שכח מהי יהדות. דבריו של אבי גבאי הוצאו מהקשרם, אבל התייחסותו אליהם מעידה על תמונת עולם והשקפת עולם מוצקות, שיש להן תימוכין גם בזרמים הגלויים והסמויים בתרבות העברית בת הזמן.

     תהליך התפרדותה של היהדות החילונית מן היהדות האורתודוכסית לא התחיל עם דברי ההסתה של בנימין נתניהו. כמו אבי גבאי, גם בנימין נתניהו זיהה אמת היסטורית, אבל בניגוד לגבאי השתמש בה ככלי להדרה ולהסתה, ולא ככלי לתיקון.

     השניות בין חיי הקודש לחיי החולין אפיינה את עם ישראל במשך דורות רבים. עד לפני הגלות הראשונה והשנייה היה עם ישראל אומה של עובדי אדמה, המקיימים חיי עבודה וחיי אמונה יחדיו. קריעת ישראל מנחלתו ופיזורו בין העמים הפכה את העם לעם של פליטים ושל שורדים, וחייבה את בניו למצוא להם מלאכות ומיני פרנסות כדי לקיים את ביתם ולהמשיך את זרעם אחריהם.

     אומה שלמה, שהייתה מקודם לכן אומה של עובדי אדמה, הפכה במהלך הגלות לאומה של אביונים ופושטי יד, בעלי מקצועות זעירים ובעלי הון מעטים. שנאת היהודים ורדיפתם בכול ארצות תפוצתם הגבילה את משלח ידם, צמצמה את ההזדמנות שלהם לרווח וגזלה, דור אחרי דור, את אותם מתי מעט שהגיעו להישגים חומריים. הדבר היחיד שהאחיז את בני ישראל אלה באלה היה אמונתם הדתית, ציפייתם לימות המשיח וכמיהתם לשיבת ציון.

     כבר בימי תור הזהב בספרד התפתחו באומה היהודית דפוסי חיים כמו-חילוניים – משתאות היין והחשק המתועדים בשירת ימה"ב ועוד – אך התפתחות זו, שנבעה מהשפעת התרבות המוסלמית ומלכות בני עבאס בספרד, לא ערערה את מעמדה ואת תוקפה של הדת היהודית בקרב מאמיניה. גלות ספרד, שהייתה השבר הלאומי הגדול ביותר בתולדות ישראל מלבד השואה, החריפה את מצבם הרוחני, הכלכלי והחברתי של המגורשים, והצרות שהביאה עליהם הגבירו בהם את הכמיה המשיחית, שבאה לידי ביטוי בהתגלות סדרת משיחים יהודיים בתימן ובארצות המגרב.

     במאה שאחרי הגירוש, עם התפתחות תקופת הרנסנס באיטליה, נמשכו יהודים רבים לרוח ההשכלה החדשה, והגיעו לידי הישגים רוחניים ויצירתיים רבים. אבל אמונתם עוד הייתה תקפה, וכול מי שחרג מגבולות ההלכה, או הציעה דרכי פרשנות חדשות לגביה, הוקע והוחרם ונרמס בידי האורתודוכסיה. כאלה היו רבי משה חיים לוצאטו, שהוכרח לגנוז ולהכחיד חלק מכתביו, אוריאל דה אקוסטה ואחרים.

     רדיפות היהודים והפרעות שעשו בהם ברחבי אירופה חוללו תופעה דומה בתולדות היהודים ביבשת. היא ערערה את הלכידות הלאומית, את מבנה התא המשפחתי ואת הריבוד החברתי של היהודים, והגבירה בלבם את הכמיהה למשיח, כפי שבאה לידי ביטוי בייסודה, בתפוצתה ובהצלחתה של התנועה השבתאית.

      השבתאות, כתופעה וכתנועה דתית, המסיגה את גבולות ההלכה ומכלילה בדרכי הפולחן היהודי דברים שלא היו עולים מקודם על הדעת, הכריחו את האורתודוכסיה להילחם נגדה בחירוף נפש. אבל זרעי הפירוד בין היהדות החילונית לבין היהדות האורתודוכסית נזרעו כבר אז.

     התעוררות התנועות הלאומיות בשלהי המאה השמונה עשרה והרדיפות והפוגרומים של המאה השמונה עשרה ביהודים, הביאו לתחילת קימומה של התנועה הציונית. מעצם מהותה הייתה הציונית ביטוי לאומי לכמיהה היהודית-דתית, לגאולת ישראל ולשיבת ציון. אך כדי להתגבש כתנועה לאומית הייתה מוכרחה לבדל עצמה מן היהדות ה'ישנה,' הגלותית, וליצור מחדש את הלשון העברית המודרנית, את הכתבים הקאנוניים שיחליפו את כתבי הקודש, ואת ההלכה והמסורת שימירו את ההלכה היהודית.

     התפתחותה והתגבשותה של הציונות כתנועה לאומית התחוללה בתקופת ההשכלה. כדי להגיע למרב ההישגים הרוחניים שהיו אפשריים בתקופה זו, היו מוכרחים המשכילים להיפרד מאמונתם וממסורתם ומבית אביהם. הם הצטרכו להתנתק מ'ישראל סבא,' מן היהדות הגלותית הישנה, כדי לזכות במלוא חירותם כאינטלקטואלים. הכתבים שכתבו, כדי לעודד תנועה זו אל החילוניות, עוררו גל נגדי של התבצרות בערכי ישראל והלכותיו בקרב האורתודוכסיה, ופערו פער שאינו ניתן לגישור בין אמוני ישראל לבין משכיליה.

     למן תחילתה של התנועה הציונית אנו עדים למאמץ רוחני אדיר, אין אח ורע לו בתולדות עמי העולם, לחלץ מתוך כתבי הקודש את מרב חכמתם ויפעתם, מכמני הלשון שבהם וערכיהם, תוך ניתוקם מן האמונה באל. מפעלים אדירים כמו ארבעת כרכי השירה העברית בספרד ובפרובנס של חיים שירמן, מפעל כינוס האגדה של ביאליק ורבניצקי, ביאור המשנה והתלמוד, המילונאות העברית מראשיתה ועד ימינו ועוד רבים אחרים הונעו כולם מכוח הדחף החיוני העמוק ליצור לתנועה הלאומית החדשה, הציוניות, ולהולכים בדרכה, בסיס לאומי רוחני, יהודי במהותו אך לא באמונתו, שיאפשר את קימומה של מדינת ישראל.

   מהפיכת אוקטובר, הקומוניזם והסוציאליזם הוסיפו נדבך חשוב בתולדות התנועה הציונית. הכמיה הדתית לגאולת ישראל בידי משיח הפכה לתביעה לגאולה עצמית באמצעות הפיכת הפירמידה, השבת היהודי לאדמתו והפיכתו מחדש לאדם עמל. החזון הזה היה כרוך גם בערכים כמו שיתופיות, שיוויון וערבות הדדית, שבלעדיהם לא הייתה מדינת ישראל נוסדת ושורדת כלל.

     בו-זמנית, ככול שהתפתחה הציונות ונהייתה לציונות חלוצית סוציאליסטית, כך ניבעו בה בקעים ופרצות, בדמות מחנות פוליטיים שונים, והיהדות האורתודוכסית החריפה את התנגדותה לציונות ולמדינת ישראל, עד כדי שלילת מוסדותיה, הסירוב לשרת בצבאה ולהיות חלק מן המאמץ הקולקטיבי להקמת ישראל, לשימורה ולפיתוחה.

     השואה, כטראומה איומה בתולדות העם היהודי, החריפה את משבר האמונה ומחלוקת האמונה בישראל. מי מבין המשכילים ששרדו ממנה ראו בה אות כי אלוהים נטש את עמו ואולי לא קיים כלל. ואילו מי ששרדו ממנה מקרב אמוני ישראל ראו בה סימן לחטאת המשכילים, שהיא שהביאה עלינו את הזוועה הזאת, שאין לה שם.

       עם הקמת המדינה כבר הונצח הפיצול בין שלומי ישראל לבין חילוני ישראל בהקמת מערכת חינוך ממלכתית חילונית וממלכתית דתית.  מי שנולד במדינת ישראל כבר שויך לזרם זה או אחר במערכת החינוך שלה, והדבר גרם להחרפת הפיצול בין המחנות השונים המרכיבים את החברה בישראל.

     גלי העליה השונים, מתקומת ישראל ועד ימינו אלה, העשירו את התרבות הישראלית וריבדו אותה ואת המבנה החברתי שלה. ההשפעות הפוליטיות של העליות השונות, וכול המשגים שנעשו במהלך קליטתן בארץ, הביאו להחרפת הבקעים והשסעים בחברה הישראלית, בינה לבין עצמה וגם בין חילוניה לבין מאמיניה. בו-בזמן, ההתפתחות של זרמי האמונה היהודית במערב, בייחוד בארצות הברית, העשירה את היהדות בת-זמננו בזרמי מחשבה חדשים ונועזים, אך גם ערערה על תוקפה של האורתודוכסיה והעמידה לבירור שאלות יסוד בבניין העם והארץ, כמו מיהו יהודי ועוד הרבה.

     העליות השונות לארץ, שבמידה רבה היא חברת מהגרים, הפכה אותה לחברה רב-תרבותית עשירה ותוססת, אבל קרועה ושסועה מבפנים. כול עוד החזיקה תנועת העבודה בשלטון, התקיימה המדינה במתכונת של מדינת רווחה, המבוססת, או מבקשת להיות מבוססת, על ערכי השיוויון והערבות ההדדית. המהפך הפוליטי של 1977, בו עלה מחנה הימין לשלטון, הביא לתמורות חברתיות וכלכליות מרחיקות לכת. הליברליזם של שר האוצר שמחה ארליך, כלכלת השפע של שר האוצר יורם ארידור, הפכו לפורענות ההפרטה של בנימין נתניהו. מחנה הימין שבר את מנגנוני מדינת הרווחה, הפריט את השירותים החברתיים, העמיק את הקרע בין המעמדות הכלכליים והחברתיים בישראל – והפך את השסע הכלכלי-חברתי הזה לכלי לשימור שלטונו, עד עצם הימים האלה.

ב

     את כול אלה סקרתי מבלי לערב בזה את שאלת כיבוש הארץ, זכותנו עליה כנחלת אבות, וההכרח הפרגמטי לחלוטין, מבלי לערב כאן עדיין השקפות פוליטיות, לוותר על חלקים מנחלת אבותינו כדי להשיג שלום עם מי שהשתכנו כאן בהיעדרנו, בשנות הגלות.

     כאשר אנו מתבוננים בעם ישראל לעדותיו ולכתותיו, אכן ודאי הוא, שרוב העם נאנק תחת קשיי קיומו, שמעמד הביניים והמעמדות הנמוכים ממנו קורסים כלכלית, שרוב ישראל הם שומרי מסורת, איש איש כמידתו וכדרכו, ומבקשים לשלב שמירת מסורת עם פרגמטיזם וחיי נוחות.

     אף על פי כן, מחנה הימין השכיל עד כה לשמור על כוחו הפוליטי, בזכות הדרה והסתה, בהעמדת מחנה השמאל, או הישראלים החילוניים כולם, כמי שאינם יהודים כלל. בזה עשה שוב שימוש בשסעים הקיימים ממילא בעם ישראל בדורות האחרונים, ושילם מס שפתיים לשותפיו הפוליטיים מקרב היהדות החרדית.

     במהלך שלושים השנים שחלפו מאז תחילת שלטונו בישראל, היו לימין הפוליטי גם הישגים. החזרת סיני וכינון חוזה השלום עם מצריים, פיתוח תעשיות ישראל ותשתיות הכבישים בה ועוד. אך בד-בבד עם כך, שלטון הימין בארץ דרדר את מצב תושביה, ובהם בני מעמדות הביניים והמעמדות הנמוכים, ניצולי השואה והקשישים, הנכים ועוד. בניגוד לכול הצהרותיו המתלהמות לא הצליח לשמור על בטחון ישראל יותר ממחנה קודמו, אבל בהחלט הצליח למוטט את מנגנוני מדינת הרווחה, את מערכות החינוך, ההשכלה הגבוהה, הבריאות, התקשורת והאמנות והתרבות. את כול אלה השיג באמצעות הכתרת מתנגדיו כחילוניים, כבוגדים וכעוכרי ישראל.

      אבל הדמוניזציה של כל מי שאינו נמנה על מחנה הימין הפוליטי בישראל היא מסך ערפל רעיל, המסתיר את המכנה המשותף הקולקטיבי, הקיים בין מרבית פלגי ישראל ועדותיו. רוב תושבי ישראל, ככותב שורות אלה, מאמינים בהכרחיות קיומה של מדינת ישראל וצבאה, בקיומם של גבולות בטוחים ובני-הגנה על מולדתם, בכבודה של המסורת היהודית, כול עוד אין היא כופה עצמה באמצעות הלכות נושנות שעבר זמנן על חיי האישות וחיי הפרט של היחיד בה, ובזכותו של כול אדם לחיות, לגדול, להתפרנס ולהזדקן בה בכבוד וברווחה. הגרעין המשותף הזה עמוק וחזק מן ההשקפות המפרידות בינינו וגם מן הדעות המזומנות והמתלהמות למול כול אירוע ביטחוני או פוליטי. למרבה הצער, עוצמתו ותוקפו של המכנה המשותף הזה באה לידי ביטוי רק בעת מלחמה. הגיע הזמן שיבואו לידי ביטוי גם בימי רגיעה ושלום, בהשבת ערכי השיוויון בפני החוק ובפני האל ובפני הרשויות השונות, וערכי האחווה והערבות ההדדית.

     לכן נכון עושה יו"ר המחנה הציוני, אבי גבאי, בפנותו של הציבור הגדול מאוד של ישראלים חילוניים אך שומרי מסורת. רק שעליו להיזהר יותר בדבריו. הזכות הגדולה שנפלה בידיו, להנהיג את המחנה המבקש להשיב לישראל את להט החזון ואת תום הנעורים שאפיין אותה עם היווסדה, ואת התקווה לחיי אחווה ושלום בינינו, ובינינו לבין שכנינו, תהא אשר תהא מידת מוכנותם לכך, אסור לה שתיפסד ותאבד מכוחה בשל אמירות לא זהירות, או הקמת מכשולים פוליטיים, שימנעו ממנו וממצביעיו כינון בריתות פוליטיות עתידיות, שתאפשרנה את מימוש החזון הזה.

     עידן שלטונו של בנימין נתניהו כבר חלף. התוקף המוסרי של שלטונו אבד לו מכבר, עם גילויי השחיתות לכאורה והנהנתנות והרדייה בזולת בפועל, המונהגים בין כתליו של בית ראש הממשלה. ודאי לי, כי גם מי שהצביעו למחנה הימין בכלל, ולבנימין נתניהו בפרט, אוחזים בראשם וליבם מלא בתיעוב ובסלידה למול הגילויים המתחדשים עלינו, חדשות לבקרים, מן המתרחש בנבכי שלטונו ובין כתלי ביתו. אבל בניגוד לקדרות האופפת אף אותי מדי יום ביומו, למקרא כותרות העיתונים והגילויים החדשים בחקירות ראש הממשלה מחד גיסא, ובהתעצמות איראן על גבולות ארצנו, מאידך גיסא, איני מוכן לקבל על עצמי את תווית הבוגד – ואינני מוכן לוותר על התקווה. התקווה להתמד קיומה של מדינת ישראל, כמדינה יהודית דמוקרטית, כאור לגויים וכמקלט לצאצאי המגורשים מישראל למן הגלות הראשונה ועד ימינו.

     בנו תלוי הדבר, האם בקולות העולים מקריסת השלטון ומערכות שונות בחברה הישראלית קול חורבן – או פעמי גאולה. בעיניי, הזמן הזה הוא זמן גאולתנו. אך לא מידי משיח, אלא בידינו. אם נשכיל לאחד כוחות, מעבר לשסעים העמוקים בחברה הישראלית ומעבר לנהרות ההסתה והמשיסה, ונבליט את המאחד בינינו במקום את המפריד, אם ניטל מידי היהדות החרדית את הזכות הבלעדית להחליט מיהו יהודי, ולכן מי זכאי לעלות ארצה מכוח חוק השבות, מי זכאי להינשא בה ומי זכאי להיכלל בקרב ישראל, ניטול מידי אויבינו גם את תקוותם, כי יזכו מאיתנו ליותר מאשר ויתור על חלקי ארץ מסוימים בשם הפרגמטיות, כי יצליחו לאבד ולהשמיד אותנו מכוח 'תורת השלבים' או החביקה של הארץ מצפון בידי איראן וחיזבאללה ומדרום בידי החמאס.

     אנחנו עם למוד סבל, אבל גם עם מופלא, שרוחו עמוקה ואיתנה. שרדנו אלפיים שנות גלות וחורבן, רדיפות וכלייה. נשרוד גם את המאה הזאת, שמוסדות גדולים ועצומים נימוטו בה, מן הקומוניזם והחומה בין מזרח למערב, דרך האיחוד האירופי וכלה במדינות שהתכוננו מכוח הסכם סייקס-פיקו. נשרוד הכול. אבל מי רוצה רק לשרוד? רצוננו לחיות חיים של שלום ושל שלווה על נחלת אבותינו. ולשם כך עלינו להתגבר על המפריד ולהעצים את המשותף.

     בכותבי את כול הדברים הללו אינני מכוון ליצירת מונולית אידיאולוגי חדש, גם לא לטשטוש ההבדלים התרבותיים, החברתיים והפוליטיים בין עדות ישראל וכתותיו. ההפך מזה. אני מברך על העושר התרבותי הבלתי נדלה של עדות ישראל, שכל אחת ואחת ממנה מביאה את מכמניה אל הקלחת המבעבעת הזאת, הקרויה החברה הישראלית. כול המכיר אותי גם יודע, שאני חי את חיי כהומוסקסואל חילוני, דתי בעומק נפשי אך חילוני באורחותיי. אבל ההתוויות הללו, כמו גם ההתוויות של ימין ושל שמאל, של חילוני ושל מסורתי, אינן משרתות דבר מלבד את עצמן. את מנגנוני הכוח שייסדו אותן וביצרו אותן. יש בכולנו כמיהה לחיים של יצירה ושל אהבה, של בריאות ושל שפע, ובעיקר של שקט. ועל אלה, ובשם אלה, אני מדבר כאן.

     אשמח מאד אם תגיבו לדבריי, אם תתקנו את שגגותיי ואם תציעו לי הרחבה של דבריי אלה. אבל אני מבקש מכם דבר אחד – ללא התלהמות. כתבתי את הדברים האלה בדם לבי, אין בי שום רצון להתנגח עם שום מחנה, עדה או אדם, כול כוונתי היא לטוב לכולנו. ואני מקווה שכזו היא גם כוונתכם.

     אתם כמובן מוזמנים לשתף את דבריי כאן ברבים. אני מאמין שאם תעשו כן, יפעלו את פעולתם לשמירת ישראל ולאחדותו.

     שתהיה לכם שבת טובה ושלווה.

נתניהו חייב ללכת (היום ה-75)

     במהלך סוף השבוע תקף ראש ממשלת ישראל את משטרת ישראל, בנוגע להדלפות מן החקירות המנוהלות נגדו בחשד לשחיתות. הבוקר זימן ראש הממשלה ישיבה מיוחדת של הקבינט המדיני-ביטחוני. אין זה צירוף מקרים בלבד. ישנו קשר עמוק בין שתי עובדות אלה. נתניהו נוהג כחיה ניצודה, ובמצב נפשי כזה שהוא נתון בו הוא עלול להיות מסוכן לעמו ולעצמו כאחת.

     נתניהו חייב להתפטר מתפקידו מיד. אם אינו מסוגל לעשות כן, הקואליציה שלו צריכה להראות לוא ת הדרך החוצה. אם לא, קטסטרופה עלולה להתגולל על ישראל.

     נתניהו צריך לדעת דבר אחד – הוא איבד את המנדט שהיה לו להוביל את ישראל למלחמה, כל מלחמה, במצב ענייניו. איש לא יאמין לו אם יאמר שפתח במלחמה מחויבת המציאות למען בטחון ישראל. אם יעז לגרור את ישראל אל תוך הרפתקה צבאית לא הכרחית, במטרה להציל את עורו מן הכלא, הוא ימצא שלפחות מחצית הציבור בישראל יסרב להשתתף בה.

     מצב האיומים הגלובליים הוא חמור. עד כה ישראל הייתה חכמה ופעלה בחשאיות כדי להבטיח את האינטרסים שלה באזור. אין לאיש, בייחוד לא לברווז צולע כמו בנימין נתניהו,  הזכות לאתגר את מצב העניינים היציב הזה, לעת עתה.

*

     כתבתי את הדברים האלה מוקדם הבוקר. במהלך היום, עוד קמפיין הושק על ידי ראש הממשלה – לסגור את השידור הציבורי, את תאגיד 'כאן.' זוהי הפעם השלישית, כמדומני, שהוא עוסק בזה, עושה צעד אחד קדימה וצעד אחד אחורה מסגירתו. בתשוקתו להבטיח כיסוי חיובי של המדיה את משטרו הנדון לכלייה, הוא עושה כול מה שביכולתו לעשות כדי להחליש את התקשורת הישראלית בכלל, ואת השידור הציבורי בפרט. ההצטברות של כול מעשיו – ההתקפות שלו על משטרת ישראל, על מערכת המשפט, על המדיה, על מפלגות השמאל ועל כול מוסד המסכן את המשך כהונתו כראש ממשלת ישראל, נתניהו מסתכן בחורבנן של החברה הישראלית ושל מדינת ישראל.

     נתניהו אינו המגן הטוב ביותר של ישראל, גם לא מושיעה. הוא מהרסה ומחריבה של ישראל, ולכן הוא חייב  לעזוב את תפקידו או להיות מושלך ממנו בכול דרך חוקית.

על תאנים, רבנים, ספרים ודמויות בספרים. פוסט מעורב.

כריכת הספר הסופיתדמויות בספרים

ביום ראשון הקרוב אחר הצהריים אתחיל קורס חדש בתל אביב. שמו "יסודות הדמות והעלילה." הקורס ילמד את משתתפיו כיצד לבנות דמות, מהם מעגלי ההתנגדות שדמות נתקלת בהן במסעה, מהו מסע הדמות, וכמו כן איך נוצרת עלילה, אילו מבני עלילה קיימים, אילו תחבולות סיפור ישנן כדי לספר בהן סיפור שלא יישכח וגם איך מפתחים גרסה ראשונה של סיפור ואחרי כן משכתבים אותה. הקורס טוב לכל מי שרוצה לכתוב ספר, וגם למי שכבר מצוי בתהליך כתיבתו.

אפשר עדיין להירשם אליו. מספר המקומות מוגבל. כתבו לי ב ilan@isheinfeld.com. או הירשמו כאן.

ספרים

אתמול התבשרתי שספרי החדש, 'אשת הפיראט היהודי,' כבר מכר, בחודשיים מאז ראה אור, למעלה מארבעת אלפים עותקים וזכה בהדפסה נוספת. תודה לכל אחד ואחת מכם/ן, שקראתם/ן אותו או הענקתם אותו במתנה לזולתכם. אני רואה בזה הבעת אמון עמוקה בלשון הסיפור היהודי שלי ובדרכי בסיפורת היהודית. זה מחזק את תחושתי, שבשנה הקרובה יהיה עלי לשקוע עמוק מאוד בעולמי כיוצר, כדי לכתוב את הספרים הבאים המצויים אצלי כבר בשלבים שונים של תהליך היצירה, ועל כך עוד אספר לכם בהמשך. תודה רבה.

רבנים

הבוקר התעוררתי לשלוש ידיעות. האחת, מכתב התמיכה של קבוצת רבנים 'מהמחנה הלאומי' בעמדתה של שרת המשפטים, נגד אימוץ ילדים על ידי זוגות חד-מיניים. השנייה, חשיפתה של רשת סחר חרדית בילדים, שנולדו 'בחטא' אצל נערות חרדיות. השלישית, עוד רב נתפס כחשוד בפגיעה מינית בילדים.

אינני רוצה לחטוא בהכללות, ולכרוך את רבני 'המחנה הלאומי' עם הרבנות החרדית. אבל ברי ומחוור לכול מה אנו רואים כאן. מצד אחד קבוצת רבנים, העומדת מאחרי מפלגת 'הבית היהודי,' בגדר מורי ההלכה והדעת שלה ושל תומכיה, ומייצגת עמדות הומופוביות ושמרניות, המנוגדות אפילו למתחולל בתוך המחנה שלה. עוד ועוד צעירים וצעירות דתיים מתמרדים נגד טיפולי ההמרה והניסיון להעלימם או להשתיקם ויוצאים מן הארון. לא מכבר אפילו חיתנו זוג הורים דתיים את בנם עם בן זוגו, בפומבי, בריש גלי. אבל רבני 'המחנה הלאומי', החשים איום על המונופול המדומיין שלהם על ערכי ישראל ועל 'ערכי המשפחה' נזעקים חמס. ובו-בזמן, החברה הדתית לפלגיה ולזרמיה נגלית שוב ושוב כמדמנה, שמעשי זוועה מתרחשים בה, מפדופיליה ואונס קטינים ועד סחר בילדים.

האנשים הללו מאמינים באל. הם צמים ביום כיפור ובתשעה באב, משכימים קום לתפילת שחרית, מקפידים על תפילת מנחה וערבית, מנענעים גופיהם כלולבים מרוב דבקות וקדושה. בין לבין הם מזיינים ילדים בחדר או מגפפים אברכים הבאים לבקש מהם עצה, סוחרים בתינוקות שנולדו לנערות אומללות, המוסרות את ילדיהן לידיהם, משום שאחרת לא תוכלנה לחיות בתוך ביתן.

האנשים הללו קוראים לעצמם יהודים. הם גם עומדים מאחרי מפלגות הקואליציה הרקובה והמושחתת השולטת בנו כעת. הם 'המנוע הרוחני' שלה.

סוד הישרדותה של היהדות במשך אלפיים שנים הוא התחדשות הזרמים בתוכה, התפתחות המחשבה היהודית ונביטת רעיונות ותפיסות חדשים על בסיס הקיים. האנשים הללו מחשיבים את עצמם כיהדות האמיתית ומינו את עצמם כשומרי החומות שלה. אבל למעשה הם המסוס והרקב של היהדות. הם המבקשים למנוע את התחדשותה, הם מסכנים את חיוניותה של התרבות היהודית ודתה, ועל ידי כך את עצם שרידותה ואת התגשמות החזון של נביאי ישראל. הם התולדה המשוקצת של קהילת היהודים באמסטרדם, ממנה צמחה היהדות ההלכתית-חרדית בת זמננו. מי שהגלו מתוכם את רמח"ל, אסרו על הפצת ספריו והכריחו אותו לכתוב תחת מעקב וצנזורה, מי שכפו על אוריאל דה-אקוסטה לשכב על סף בית מדרשם, כדי שיוכלו לרמסו ברגליהם ולירוק עליו, הם שהולידו מתוכם את הרבנים האלה, המפארים כיום את המחנה הלאומי ומורים את תלמידיו.

אני, הומו חילוני, המברך מדי בוקר את ריבונו של עולם על שהקיצני משנתי ונתן בי רוח חיים, ומברך שהחיינו וברוך בורא פרי האדמה על עגבנייה שקטפתי מגן הירק שלי, אני, שמבקש לגלות בתוכי הקשבה, התבוננות וחמלה לכל אדם וברייה, יהודי הרבה יותר מהם. ואני גם אב הומו יחידני לשני בנים, שנשמותיהם זכות וטהורות פי כמה וכמה מנשמותיהם המסואבות של הרבנים, שסירבו לזכותם אפילו בברכת המילה בברית המילה שלהם, וגם סירבו לגיירם.

אנחנו נמשיך בשלנו. בהתחדשות היהדות בת-זמננו, בהתחברות עם היהדות הרפורמית והקונסרבטיבית. והגיע הזמן שנאמר כאן בבירור. עגלת חיינו החילוניים אינה ריקה מעגלתם של אלה, מפני שעגלתם מלאה בדברי קודש מעורבבים בטומאה. טומאת הגזענות, ההומופוביה ושנאת האחר, שאין שחיתות מוסרית גדולה ממנה.

תאנים

אימא שלי, זכרה לברכה, אהבה תאנים. פעם או פעמיים בשנה, בשיא העונה, הייתה מזכה את עצמה בכמה תאנים בשלות, ואז הייתה יושבת עמנו אל השולחן, מבקעת תאנה בשלה בין אצבעותיה, בוחנת היטב שלא עלתה בה תולעה, מראה לנו את בשרה האדום- לבן, הזב מתיקות, מקרבת אותה לשפתיה ומצה את תוכנה בהשתוקקות.

אם מתוך ההתבוננות בהנאתה של אימי, אם משום טעמי שלי, הייתי אף אני לאוהב תאנים. אבל זהו פרי יקר, הנמכר בשווקים העירוניים במחיר רב, ולכן אף אני הרשיתי לעצמי עד כה תאנים רק פעם או פעמיים מדי עונה.

עתה, משעברנו לגור בתובל, היטיב עמי ריבונו של עולם. לאורך כל השביל החוצה את הקיבוץ לאורכו שתולים עצי תאנה, ובימים אלה הם עמוסי פרי ומדיפים את ריחם למרחק. אי אפשר לתאר את עומק העונג שלי, בדרכי אל הגן וממנו, בעברי ליד עצי התאנה הללו, מחפש לי אחר תאנה בשלה לאכלה, וכמה הודיה יש בליבי על כך.

התאנים האלה מלמדות אותי גם לחיות בהווה, מתוך תודה ושמחה. להתמקד בטוב, ולסלק מעל דרכי ומעם חיי כל דבר שאינו מיטיב אתי. כך התפטרתי ממקום מסוים שלימדתי בו, מפני שלא גילה חמלה למול מישהי, שביקשתי להכניס כאורחת אל שיעוריי, משום שהיא נמצאת במצוקה ואין לאל ידה לשלם בעבור הסדנה שלי, כך אני גם עומד לפטר את מכון הכושר 'אייקון פיטנס' בכרמיאל, שמנוהל באופן כזה, שמתעתע במנוייו עד כדי כך, שכמעט מדי בוקר שאני יורד לשם אני נתקף בחמת זעם, למול עוד שינוי שחוללו בו בלי שום התחשבות בלקוחותיהם. אבל על כך עוד אכתוב בנפרד.

משהו קרה לי פה, בתובל. אני מסתובב פה מלא הודייה, וגם מבין שככה אני רוצה לחיות. בשקט, בשלווה, בלי שום הפרעה לנפשי ולערכים שהיא חיה לפיהם. אהבת אדם וחי וצומח, חמלה, יצירה, חיוב החיים ותשוקה. אולי יש עוד כמה שאינני חושב עליהם ברגע זה. אבל כוונתי מובנת. אני נמצא בתהליך מואץ של ניקוי רוחני ורגשי ופיסי של חיי.

ולכן גם נפגשתי הבוקר, לראשונה, עם שכני, הנטורופט אופיר פוגל, ששמו יוצא לפניו כמומחה בהורדת כולסטרול וסוכר, ניקוי הגוף, שיקום הלב ועוד הרבה. ואני מסיים גם בזכותו את היום הזה, מלא הודייה ושמחה.

 

על הנכבה, גבולות החברות והחופש האמנותי.

       לפני שנים רבות היה לי חבר מוסלמי, מיפו. קסם של בחור. אמן רגיש בתחומו. החברות שלנו התחילה כרומן, והמשיכה בשיחות על אמנות ועל יצירה. הוא בדיוק למד אז במוסד אקדמי מוכר, עבד על עבודת הגמר האמנותית שלו וחשב על עתידו. ואני, שהפרש שנים ניכר היה בינינו, כבר הייתי סופר מוכר, והכרתי היטב את מערכת […]

Flag_of_Israel.svg   את הפוסט הזה מחקתי כמה שעות אחר כתיבתו. ואומר לכם מדוע. אם החבר הכי טוב שלי הבין ממנו, שאני מצדיק את מהלכי הממשלה בנוגע לחופש הביטוי, כנראה שכשלתי בכתיבתו, או שהאקלים הפוליטי כאן כבר אינו מאפשר כתיבה פוליטית או קריאה נכונה של טקסטים פוליטיים. ועל זה אצטרך לתת את הדעת בכובד ראש.

אילן.