ארורים אתם, תומכי העוולה בכנסת ישראל. תימקנה ידיכם.

מרגע היוודע תוצאות ההצבעה בכנסת על התיקון לחוק לנשיאת עוברים, אינני יכול להירגע. גם לא לעשות כלום. אני מרגיש כאילו מכבש של עשרה טון מוחץ לי את המוח. אמנם, אני כבר אב גאה לשני בנים נהדרים, בני שש ומחצה, ולכאורה לא אמורה להיות לחוק הנפשע הזה השפעה כול כך קשה עלי. אבל אני בן הקהילה הלהט"בית, בשר מבשרה, וגם כמה לעוד ילדים. וכאשר מחוקקים חוק המפלה את חבריי וחברותיי ואותי באופן ברור, בוטה ומנוגד לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, וגם למוסר ולהגיון הישר, אני לא יכול לקבל זאת או להשלים עם זאת. אני לא יכול להירגע.

בסוף השבוע שעבר קראתי בתכניתה של יעל דן, וגם כאן, למרד מיסים ומרד גיוס, וגם לשביתה כללית של בני ובנות הקהילה. בסופו של דבר שילמתי החודש את המיסים, מחשש להיתקלות קשה עם רשויות המס. אני שמח שרעיון השביתה מצא אוזן קשבת והוא מתקיים, וכן כי בני הקהילה החלו מודיעים על מרד מילואים. כעת הגיע הזמן גם לחסום כבישים, ולפעול כול פעולה נוספת כדי להרחיב את המרי האזרחי הזה, שיבטא באופן ברור את העוול שנעשה לנו הערב ואת אי המוכנות שלנו להשלים איתו.

החוק שהתקבל הערב מערער באופן עמוק וקשה את מעמדנו כהורים. כדי להבהיר לכם עד כמה, אספר לכם סיפור. הערב, בפעם הראשונה בחייהם, מארחים בניי, מיכאל ודניאל, חבר מהגן שישן אצלם. מדובר בילד מתוק להפליא, שאנחנו מאוד אוהבים. הוא ביקש פיצה, אז הכנתי פיצה לכולם, ואחרי ארוחת הערב נשכבנו כולנו במיטות הכפולות הענקיות של הילדים (תודה לשושנה וייג על תרומתה!), וקראתי להם סיפור. ואז נשכבנו לשוחח. והילד הזה אמר "אבל אין לכם אימא, וגם לא סבתא!".

"אבא, נכון שהייתה לנו פעם אימא?" ניסה דניאל להתגונן, "אימא שלך, נכון?"

"לא דניאל, הייתה לכם סבתא, והייתה לכם פונדקאית," הזכרתי לו.

"אבא לא רצה להתחתן, ולכן אין לנו אימא," הוסיף מיכאל.

"נכון, לא רציתי להתחתן, אבל מאוד רציתי ילדים, אז נסעתי להודו ונעזרתי בפונדקאית כדי להביא אתכם לעולם."

"כן, הם היו בבטן שלך ואז בבטן שלה," אמר אורחנו.

ואחרי כן הלכו לישון.

הילדים שלנו פגיעים וחשופים לא פחות מאתנו. הערות כמו "אבל אין לכם אימא," הן רק תחילתה של הדרך. בהמשך הם יגלו, שאינם מוכרים כיהודים על ידי הרבנות, אלא על ידי היהדות הרפורמית ומשרד הפנים בלבד, בהמשך יטיחו בהם שאבא שלהם הומו או מזדיין בתחת, והם יצטרכו לגלות מה משמעות הדבר. נשמות טובות – שמרניות וחשוכות – תתנדבנה להסביר להם עד כמה אנחנו אגואיסטים, שהבאנו אותם לעולם כיתומים מאם (כאילו יש בכלל איזו משמעות למילה 'יתמות' בהקשר לפונדקאות), יסבירו להם שחבל שאבותיהם לא אימצו ילדים של אחרים במקום להביא אותם לעולם, ובאופן כללי – יעשו כול מה שהם יכולים כדי להרוס לילדים שלנו את החיים, כמו שהם עושים לנו.

על זה, חברים וחברות, צריך לפתוח במרי אזרחי. לא רק על הרצון שלנו להיות הורים, אלא גם על הרצון להבטיח מרחב קיום הגון, חם ומקבל לילדינו, בכול מקום שיפנו אליו ובכול מקום שיחיו בו.

אז כן, אני יודע, החברה הישראלית היא רבגונית, היא נשלטת כרגע בידי ממשלת ימין, יש בה דתיים וחילוניים, חרדים ואתאיסטים, וכך הלאה. אבל מה שקרה הערב בכנסת הוא חציית קו אדום בעבור כול בני ובנות הקהילה שלנו. וכשזה בא בתוספת לחוק הלאום, המפלה את האוכלוסייה הערבית בישראל, ולטירלול ההדתה בצה"ל, לפגיעה במוסדות התרבות ובתקשורת, במערכת המשפט ובמערכות הבריאות והסעד – זה כבר באמת מגדיש את הסאה.

צאו ביום ראשון לרחובות. קחו אתכם/ן דגל גאווה ושלט וצאו לרחוב. מי שאינו חושש מפני היתקלות עם המשטרה, שיחסום כביש, ולו לכמה דקות, עד שהניידת תגיע. מי שאינו רוצה להתחכך עם החוק – שיעמיד משמרת מחאה. מותר בישראל לקיים משמרת מחאה המונה עד שישה או שבעה אנשים, כמדומני, ללא בקשת רישיון מן המשטרה. עשו זאת. עמדו משפחה ועוד משפחה, יחידים וזוגות, עם דגלי גאווה ברחובות, בפתח המשרד או בית העסק שלכם, בכול פינת רחוב. עימדו ומחו על האפלייה, והקפידו על הניראות.

אסור לנו לתת לעוול הזה לעבור.

 

מודעות פרסומת

הפורפרה מרחוב בלפור והתיקון לחוק הפונדקאות.

התזזית שאפיינה הערב את נוהגו של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, ביחס לתיקון לחוק הפונדקאות, אינה מחדשת דבר באשר לאורחותיו. אחר הצהריים, אחרי התוועדות עם חברי, חבר הכנסת אמיר אוחנה, הודיע נתניהו כי הוא תומך בהקניית זכות הפונדקאות גם לזוגות ויחידים חד-מיניים, וכי על כן תידחה ההצבעה השנייה והשלישית על התיקון לחוק הפונדקאות עד לתיקון התיקון, לקראת מושב החורף של הכנסת.

הצהרתו של נתניהו עוררה שמחה גדולה בלב הקהילה ותומכיה. היו שדיברו עליה כעל הישג היסטורי, אחרים חגגו את נצחונם. מעטים זכרו גם להגיד תודה לחה"כ אמיר אוחנה, שמאז היבחרו ליו"ר התא הגאה במפלגת השלטון, ומאז התמנותו לחבר כנסת, היה ללעג ולשנינה בפי רבים מבני ובנות הקהילה, ובהם בעיקר מתחריו הפוליטיים.

והנה, עברו רק כמה שעות וכבר התבשרנו כי ראש הממשלה חזר בו מהחלטתו, והתיקון לחוק הפונדקאות כן יידון הלילה במליאת הכנסת. לכן יצאו באופן ספונטני כמה מבני ובנות הקהילה להפגין בתל אביב, וחסמו בין השאר כבישים.

אין טעם להתאכזב מנתניהו. האיש הזה מפרפר תמידית בין משאלות לבו לבין המציאות הפוליטית שקלע את עצמו לתוכה. לו היה מקים ממשלה עם הבית היהודי, יש עתיד, כולנו והמחנה הציוני, כול זה היה נמנע מאתנו. כול כך הרבה טעויות היו נמנעות ממנו ומאתנו. אבל הוא הקים לו ממשלת ימין קיצונית, שבמשך שנות כהונתה עד הנה שמה לעצמה למטרה להחריב את מרקם החיים הדמוקרטיים במדינת ישראל, ובו מערכת המשפט, התקשורת החופשית ועוד.

דבר אחד נתניהו לא לקח הערב בחשבון. הקהילה הלהט"בית נמצאת בנקודת רתיחה מסוכנת. הגם שבהפגנה במוצאי שבת השתתפו רק אלפי הורים מן הקהילה, עם ילדיהם, במידה והתיקון המפלה לחוק הפונדקאות יאושר הלילה בכנסת – ייפתחו שערי שמיים. הקהילה כולה תצא לרחובות, ותראה לממשלת ישראל מה קורה לממשלת זדון, המקבלת חוק מפלה, מנוגד לחוקי היסוד של ישראל, לפסיקתו של בית הדין הגבוה לצדק וגם למוסר האנושי הפשוט.

התלמוד הבבלי, במסכת נדרים, דף פא, עמוד א' אומר: "היזהרו בבני עניים, כי מהם תצא תורה." בהשאלה אומר כאן בבהירות רבה – מר בנימין נתניהו, היזהר בנו, בני ובנות הקהילה הלהט"בית, כי מן הזעם שלנו, בתוך מפלגתך ומחוצה לה, תאבד את שלטונך.

נ.ב.

ולכול מי שהלעיזו על חה"כ אמיר אוחנה, לא מאוחר לבקש ממנו סליחה ומחילה. דעותיו המדיניות והאחרות אינן כדעותיי. הזדעזעתי ממנו השבוע, כאשר הודיע שלא ייתן ליועץ המשפטי לממשלה לשאת את דברו בוועדה שהוא עומד בראשה, אחרי שהיוהמ"ש סירב לשלוח נציגים ממערכת אכיפת החוק לדיון בוועדה, מחשש להכתמת חקירותיו של ראש הממשלה. אבל דעות פוליטיות לחוד, ומאבקי קהילה לחוד. אמיר אוחנה סייע רבות לקהילה, כאשר הורים לתינוקות שנולדו בנפאל נתקעו בה, אחרי רעידת האדמה הקשה, וסייע לה גם היום, בהצלחתו להוציא מראש הממשלה הצהרה, התומכת בפונדקאות לזוגות ויחידים חד-מיניים ואת דחיית הדיון בתיקון. למרבה הצער, כוחו לא עמד לו מול יו"ר הקואליציה והלחצים שהופעלו על ראש הממשלה בנושא. אך כוחו עודו במותניו, ואנו נהיה זקוקים לו, לאמיר אוחנה, גם בהמשך הדרך. אז כדאי שתבקשו ממנו את סליחתו, ותאמרו לו תודה.

 

לא נהיה אזרחים שווי-חובות אך לא שווי-זכויות!

לא שווה.jpg

התיקון לחוק הפונדקאות, שהתקבל השבוע בכנסת, מאפשר מעתה פונדקאות בישראל גם לנשים יחידות, אך לא לזוגות להט"בים או לגברים הומואים. זהו תיקון מלא עוולה, העומד בניגוד לחוק השיוויון ובניגוד לפסיקות שונות ומגוונות של בית המשפט העליון בסדרת פסקי דין שניתנו במהלך השנים, והתייחסו לקהילה הלהט"בית. כעת מדינת ישראל, באמצעות בית המחוקקים שלה, החליטה החלטה המנציחה עוולה ואפלייה ברורה כלפי בני ובנות הקהילה, ומונעת מהם את הזכות להיות הורים, אלא אם כן יעשו כן בחו"ל, במחיר כלכלי כבד מנשוא.

אני מניח כרגע בצד את השאלות האתיות שמעלה הפונדקאות. יש לי כמובן את עמדתי בנושא. אך הדיון כרגע אינו על עצם קיומה של פונדקאות בישראל, אלא על החרגתה של הקהילה הלהט"בית משאר האזרחים היכולים לקיים פונדקאות בארץ.

אפלייה ברורה זו מעמידה אותנו, את הורינו ואת כול סובבינו כקבוצה שאינה זכאית לאחת מן הזכויות הבסיסיות ביותר של אדם – הזכות להורות. בד-בבד עם זאת, אותו בית מחוקקים מצפה מאתנו להמשיך ולתרום למדינת ישראל את כול אוננו, עמלנו ולהיות אזרח שווה-חובות אך לא שווה-זכויות במדינתו.

המצב הזה לא ייתכן עוד.

הנחיית האפלייה הזאת, מעמידה בפני בני ובנות הקהילה הלהט"בית מספר ברירות, שעיקרן התנגדות לא אלימה לחוק. רק הירתמות רבה של בני ובנות הקהילה ליוזמות אלה תבהיר למוסדות המדינה ולראשיה, שהדבר הזה לא יעבור. להלן כמה אפשרויות שעלו בדעתי:

  • מרד מיסים – דיווח על ההכנסות וההוצאות ב-15.7.18, אך אי-תשלום מס בגינן. את הכסף ראוי שכול אחד ישמור בפק"מ, למועד שבו יידרש על ידי בית המשפט לשלמו. אולם, במעמד זה, בבית המשפט, יישא את דבריו על האפלייה החוקתית שהוא נאבק בה.
  • מרד גיוס – התייצבות לצו השני בלשכת הגיוס וכן לצו מילואים, אך אי-הסכמה לשרת בפועל. או-אז, במעמד השיפוט, הבהרת טבעו של המעשה.
  • השימוש בזכות ההפגנה – הפגנות של בני ובנות הקהילה הלהט"בית וילדיהם במקום ובזמן הנכונים שיקבעו ראשי הקהילה ופעיליה.

אלה הדברים העולים על דעתי כעת. התלבטתי קשות לגבי עצם העלאתם על הכתב. שלא לומר על מימושם. אינני יודע למה צפוי מי שמסרב לשלם מיסים או מסרב להתגייס בפועל. ניסיתי להשיג כרגע שופט שאני מכיר כדי להיוועץ בו בזה. אשמח אם עורכי/ות דין מן הקהילה יגיבו לפוסט קצר זה וכך נפתח דיון פומבי לגבי אפשרויות הפעולה העומדות בפנינו, מידת חוקיותן, והאם יש דרך לקיימן מבלי להסתכן במאסר מיידי, שהרי חלקנו הורים יחידנים שצריכים להיות בבית עם ילדיהם.

כל זאת, עד שבית המחוקקים יתכנס כדי להיסוג בו מהחלטתו, וידון לכול הפחות בהצעת התיקון לחוק הפונדקאות של חברת הכנסת יעל גרמן. הגם שאינני מסכים עם נוסחה – מפני שהיא מגבילה את הזכות לפונדקאות להומואים לגיל 56, ולמי שעוד אין לו ילד ביולוגי משלו, ואני בן 58 ומאוד רוצה להביא לעולם אחים/אחיות לבניי, מוטב זה מאשר בכלל לא.

אבל להמשיך בחיים כרגיל, לעבור על סדר היום, ולהסתפק בכתיבת פוסטים בפייסבוק – זה לא, חברים. אנחנו קהילה למודת קרבות, וברובם גם הצלחנו. ואם מאות עצמאים ושכירים יודיעו על מרד מיסים, ואם אלפי קצינים וחיילים בסדיר ובמילואים יודיעו על מרד שירות, וכול זה ילווה בהפגנות גדולות, אולי יזוז כאן משהו. אולי בית המחוקקים הישראלי וממשלת ישראל יבינו, שיש דברים שהקהילה הזאת אינה מוכנה, פשוט אינה מוכנה, לעבור עליהם לסדר היום.

אני מבקש מאוד לשתף פוסט זה.

במכוון לא פניתי ולא החתמתי עליו אף ח"כ גאה ואף פעיל בולט, כדי להעלות את האופציות האלה לדיון, בטרם מימושן.

תודה,

אילן.

 

הולכים ומתים, הולכים וחיים

היום בצהריים קיבלתי הודעת אי-מייל מצערת, בה הודיעה לי בתו של אנתוני בריס, המתרגם לאנגלית של "מעשה בטבעת," על פטירתו. זה ציער אותי מאוד. לפני כחודש שלח לי אנתוני מייל, בו כתב שבשל מצבו הבריאותי הוא מפסיק לעבוד. כתבתי לו תשובה אוהבת. לא שיערתי בנפשי שמצבו הרפואי כה קשה.

אנתוני בריס.JPG

לאנתוני הגעתי דרך נאוה סמל ז"ל, עמה התייעצתי בזמנו בנוגע לתרגום רב-המכר שלי. היא ידעה בחושיה החדים לשלוח אותי דווקא אליו, מפני שגדל כבחור ישיבה בלונדון, עלה ארצה, התיישב בקיבוץ בית העמק, ושם חי את חייו. היותו בחור ישיבה לשעבר, והיכרותו המעמיקה עם הספרות היהודית ולשונה, הם שחיברו בינינו. היה לי ודאי, שעלי לחפש מתרגם או מתרגמת המכירים את היהדות לפני ולפנים, ויוכלו למצוא מקבילות לשוניות הולמות בשפה האנגלית ללשון הסיפור היהודית שלי, ב"מעשה בטבעת" ובכלל.

תהליך העבודה עם טוני היה מרתק ומענג. איש ידען ודייקן ונעים הליכות היה. וככל זיווג טוב בין כותב לבין מתרגם, הוא יחסר לי מאוד, מפני שהיה הקול שלי באנגלית.

*

     עם ערב, שעה שפתחתי את המחשב כדי לכתוב לכם, נתקלתי בעוד הודעה מצערת, על פטירתו של המחזאי יגאל אבן אור מסרטן, בגיל 65. יגאל כתב כמה מחזות, אך הידוע שבהם היה "פליישר," שעסק ביחסי חילונים-דתיים, והוצג בתיאטרון "הקאמרי" בשנת 1993, ואחרי כן גם ב"הבימה." בשנת 1993 הייתי דובר התיאטרון "הקאמרי," וכך יצא, שאחד המחזות הראשונים שטיפלתי בהם היה המחזה פרי-עטו. בהצגה השתתפו אז יוסי כרמון (אריה פליישר), זהרירה חריפאי (ברטה פליישר), אלברט כהן (גרשון), מרים גבריאלי (הדודה רוזה), יוסי קאנץ (קורצמן)9, יוסי ידין (הרב פוקס), איתן נוה (שלוימל'ה) ואיה שבא (ריבה).

תחקרתי את יגאל ואת צוות השחקנים. משראיתי, שאין לי מהם סיפור שיכול לעשות ראיון נרחב באחד ממוספי סוף השבוע – שזה דבר הכרחי כדי למכור בו הצגה שתמלא את אולמות התיאטרון הרפרטוארי ערב-ערב – תהיתי קשות מה אעשה, איך אקדם את ההצגה החדשה הזאת. ואז קפץ לי השד. נטלתי עותק מן המחזה, הכנסתי אותו למעטפה, ושלחתי אותו למערכת העיתון החרדי "יתד נאמן," שהיה ביטאונו של הרב שך. אם אינני טועה שלחתיו גם ל'המודיע.'

באותו יום בו עשיתי זאת גם הזמנתי את חה"כ דאז, חברתי יעל דיין, עם חברתה דאז, דליה רביקוביץ' ז"ל, לצפות בהצגה. והן באו לצפות בה.

באותו לילה, בן-לילה, נפלו השמיים.

"יתד נאמן" יצא בכתבה נסערת נגד המחזה, המציג קצב המוכר טריפה באיטליזו וחרדים המתנפלים עליו. אחריו החרו-החזיקו כול עיתוני החרדים, ואז גם התקשורת כולה. בתוך עוד יממה הגיע המחזה אל הכנסת. הנה כתבתה של אורנה בן דור מאז, על ההצגה. לא ייאמן מה עברנו מאז, ועד כמה המתחים שיגאל אבן אור הציף במחזה שלו נוכחים במציאות חיינו כאן, ומכלים בה כול חלקה טובה.

נעם סמל, מנכ"ל התיאטרון, היה בהלם. נפגשנו בבוקר פרסומה של הכתבה במשרדו.

"נעם," אמרתי לו, "זה אני."

"מה זאת אומרת?" שאל.

"זה אני חוללתי את הסערה הזאת," גיליתי לו, "אני שלחתי את המחזה ל'יתד נאמן.'"

נעם כמעט חטף התקף לב. "מה!? השתגעת!?" זעק, "אתה בכלל יודע מה עשית!? הם דורשים שיבטלו לנו את ההקצבה לתיאטרון!"

"אל תדאג, יש מי שתגן עלינו בכנסת," אמרתי לו, "יעל דיין ראתה את ההצגה אמש."

מקץ עוד כמה ימים של סערה תקשורתית, ביום ה-1.6.1993, התקיימה ישיבה מיוחדת של הכנסת מסביב לפרשה. דדי צוקר ויעל דיין היו היחידים שעמדו בפרץ נגד המתלהמים. חבר הכנסת מיכאל איתן (הליכוד), אמר בה, בין השאר, את הדברים הבאים: "אתה יודע למה המחזה הזה הוא לא מוסרי? […] התיאטרון הקאמרי, שמקבל כספים וחי מקצבאות עירוניות וממשלתיות, מעלה מחזה מסוג זה שבו היהודי נקרא יהודון, שבו יהודים נמשלים לעכברים, שבית-הכנסת מוגדר שם על-ידי אנשים שאתם אתה מזדהה; אתה יוצר את ההזדהות עם הצד החילוני על-ידי זה שאתה מוסיף אלמנטים דרמטורגיים, על-ידי כך שאתה עושה אותם ניצולי שואה – מגייס את השואה לטובתם על-מנת ליצור אתם הזדהות; אתה עושה אותם הורים סובלים לילד מפגר, ואתה מגייס את כל זה על-מנת ליצור אתם הזדהות; אחר כך אתה מכניס בפיהם את האמירות נגד הדתיים בצורה אנטישמית ממש. אותם אנשים שאתה יצרת אתם הזדהות אומרים: היינו שורפים אותם מהזקן; היינו תולים אותם מהפיאות שלהם. הם אומרים שם: בית-הכנסת, היית חושב מי יודע מה, אבל למעשה זה שוק. כך אומר אותו גיבור: חם, צפוף ומסריח וכולם צועקים. וחברו שואל אותו: על מה הם צועקים שם ואומרים אמן? והוא עונה: על העסקים שלהם, שיצליחו. זו המורשת שלנו? על זה צריך משלם המסים הישראלי להוציא את כספו? […]  אני מציע לכולכם לעיין בסעיף ‎173 של חוק העונשין, שקובע במפורש שפגיעה גסה באמונתם וברגשותיהם הדתיים של אחרים זו עבירה פלילית. אבל זה עניין ליועץ המשפטי ולא לנו, ונניח לזה לרגע. ייתכן שהוא ישקול, ייתכן שהוא יבדוק. אני שואל אתכם בהגינות: האם אתם לא מבחינים בין תיאטרון מסובסד מכספי הציבור לבין חופש הביטוי? העולם התרבותי, עולמם של שוחרי חופש הביטוי, כל ההיסטוריה האנושית, רדופים או מלאים בדוגמאות של אנשים משני סוגים: טובים ומוכשרים כמו מולייר, אולי כמו אריסטופנס, שידעו גם איכשהו לחיות עם הממסד אבל גם להעביר עליו ביקורת ולהצניעה בצורה אלגנטית, מתוחכמת, לא ברברית ובוטה כמו שנעשה כאן, והם חיו ולפעמים גם השלימו עם המצנאטים למיניהם, עם המממנים, עם המלווים, עם הרשויות. והיו אחרים, רוסו למשל, שסירב לקבל קצבה כאשר הוא רצה להביע את דבריו והיה מוכן להיאבק על חופש הביטוי עד הסוף; בוריס פסטרנק, מנדלשטאם, רבים נלחמו בזמננו, לא מזמן. אבל לעשות את שני הדברים בכספי משלם המסים, בכספם שלהם, זה לעג וזו בושה לדמוקרטיה. והיום זה פופולרי. החרדים, כולכם גיבורים עליהם. זאת לא דמוקרטיה, זאת לא אמנת זכויות, זאת התבהמות. הרוב שלנו, הרוב החילוני, צריך להצמיד לעצמו אותן מגבלות ויותר. אנחנו הרוב כאן, ועם כל ההסתייגויות שיש לי מהעולם החרדי ועם כל הכאב כאשר הם מבזים סמלים ציוניים כשהם רואים אותם בתחרות – עם כל זה אנחנו הרוב כאן. והם המורשת שלנו; הם העבר שלנו; הם הבסיס לקיומנו כאן. ועם שאין לו עבר, אין לו גם עתיד."

חה"כ אבנר שאקי קרא להפסקת הסבסוד לתיאטרון. "זה חופש הדיבור? זהו חופש ההסתה, ההסתה הפרועה, שלוחת הרסן, ואל לנו לסבול זאת. ולכן כשמדובר פה על סבסוד, גם לו עמד התיאטרון הקאמרי על רגליו והיה מממן את עצמו, גם אז היו באים ואומרים: אסור לו להמשיך בכך. אבל שמדינת ישראל תסבסד אותו כדי שהוא יסית נגד ציבור שלם, דתי וחרדי, לסוגיו?
אני גם אומר יותר מכך: המוסלמים הם גם כן בני דת. היה מישהו פה סובל, יהודי או לא-יהודי, שהיו מתארים כך, בצבעים קודרים כאלה, את הציבור המוסלמי על מנהגיו ועל אורחותיו? ואם זה לא די, "הם, בגטו שלהם, רק ירימו את הראש, מכה אחת והם בחזרה בחור שלהם, כמו עכברים". גם הביטוי "עכברים" הוא ביטוי נאצי כלפי יהודים. ובכן פיאות, זקן, עכברים, "יש לשנוא יהודים", "אני שונאת יהודים", "העסקות של היהודון הזה", ברית מילה לסוס שממנו עשו את הנקניק – ברית מילה, לקשור אותה עם סוס? וחזיר שעבר גיור. והיא מתארת שם את המשפחה הזאת בצורה נוראה. היא אומרת: היא מדליקה נרות, רחמנא ליצלן, הוא שם כיפה על הראש כמו פרימיטיבי. כל מי שחובש כיפה במדינה הזאת הוא פרימיטיבי. כל אשה שמדליקה נרות היא פרימיטיבית.
ובכן, אני רוצה לומר לחבר הכנסת צוקר ולכל מי שתומך במחזה העלוב, המשפיל, האנטישמי הזה – ואני אחראי למלה "אנטישמי", ואני מוכן לעמוד ולנמק אותה בכל מקום, כי אנטישמיות היא בראש ובראשונה שנאת יהודים; שנאת יהודים באשר הם יהודים, שנאת לבושם, שנאת פיאותיהם, שנאת זקניהם, שנאת תורתם – זו הגזענות בהתגלמותה המלאה. בית-כנסת מתואר כשוק חם וצפוף ומסריח. אילו אמרו זאת על מסגד או על כנסייה, איך זה היה עובר ומי היה סובל זאת? "רק כוח הם מבינים". ואני שואל את חבר הכנסת צוקר. הוא אומר פה, וזה נשמע לילה לילה: הערבים מבינים רק כוח והדתיים מבינים רק כוח. איזו אמירה אמנותית, איזו תרומה לאמנות הישראלית. "אפשר להתפוצץ", הוא אומר, "גונבים לנו את המדינה מתחת לאף, וכולם שותקים. הייתי שורפת אותם מהזקן, הייתי תולה אותם מהפיאות שלהם". זה מה שציבור ישראלי צריך לשמוע על חשבון מדינת ישראל?"

ואז עלתה אל הדוכן יעל דיין, והגנה בחירוף נפש על "הקאמרי." בין השאר אמרה את הדברים הבאים: "חברי הכנסת הדתיים והחרדים מאשימים את הקאמרי בליבוי שנאה כלפי הציבור הדתי והסתה לשפיכות דמים. חבר הכנסת שאקי מדבר על סגנון ארסי רווי שנאה, הסתה פרועה.
אני יוצאת, כמובן, מהנחה שחברי הכנסת הנכבדים צפו במחזה או קראו בטקסט ואינם עוסקים רק באיזו דמגוגיה שקרית לצורך העניין. 
מדובר בתיאטרון, מדובר במחזה שאינו מחויב למציאות או לאמת, שזכותו לפנטז, שזכותו להעמיד באור סרקסטי או קיצוני או דמיוני לחלוטין מציאות כזו או אחרת, היסטורית או עתידנית. לכן, אין בדעתי להיכנס לעמדת מגננה או לדון במחזה עצמו, שראיתי השבוע, שהרי חופש הביטוי והדיבור, חופש האמנות והיצירה, הם מאושיות תפיסת העולם הדמוקרטית שלנו, מעוגנים בחוק ושורדים פסיקות בג"ץ גם בנושאי תיאטרון."

הדיון נמשך. תקציב התיאטרון לא נעצר. האולמות היו מלאים. ואני חגגתי את הצלחת המעשה, אך גם הוזהרתי על ידי נעם סמל לבל אפתיע אותו שוב בתעלולים כאלה.

*

     התכוונתי לכתוב לכם על דברים שונים לגמרי הערב. היום אחר הצהריים התקשרתי למרים בנימיני, והייתה לנו שיחה ארוכה. ביקשתי לבדוק איתה אם הניתוח בכלי הדם (פתיחת שתי סתימות בעורק של רגל ימין), שאעבור ב-26 החודש, יעבור בשלום. כן רציתי לשוחח איתה על כניסתו של אורנוס למפה שלי, ומה תהיה השפעתו עלי. מרים פתחה את המפה האישית שלי, השמורה אצלה, ושוחחנו. כמעט מיד הזכירה את גיל 28, בו, אמרה לי, הייתה תקופה תקשורתית מאוד בחיים. "כתבת הרבה אז, נכון?" שאלה.

"מרים, הייתי אצלך בגיל 26. אז אמרת לי שני דברים שלעולם לא אשכח. שישנו מקצוע חדש בתחום התקשורת, שעוד אין לו שם, ואצליח בו מאוד. קצת אחרי גיל 28 התמניתי לדובר התיאטרון הקאמרי, וזה פתח 14 שנים שעסקתי בהם, בהצלחה רבה, ביחסי ציבור. הדבר השני שאמרת לי אז, שייוולדו לי שני ילדים, מאישה צעירה שעוד לא נולדה. היום בניי הם בני שש."

היא צחקה. המשכנו בשיחתנו.

סיפרתי לה, שבניי נולדו ב 12.4.2012 בשעה 12.12 דקות בצהריים (מיכאל) ו-12.13 (דניאל). היא כול כך נדהמה מן התאריך והשעה הללו שמיד בדקה את מפותיהם. לא אספר לכם מה אמרה, אבל הייתי מאושר לשמוע את דבריה. ואז גם הרגיעה אותי בנוגע לחיי. החשש הכי גדול שלי מפני שינויים אוראניים מפליגים היה, שחס וחלילה בגינם נצטרך לעזוב את ביתנו ו/או ארצנו.

ובכן, הדגישה בפניי, לא זה המצב. את השינוי האוראני חוללתי כבר בעצם המעבר מתל אביב לתובל. המקום הזה טוב לנו, ועוד יהיה הרבה יותר טוב גם בעתיד. אנחנו נישאר כאן, והשינוי שיחול בחיי במהלך שנות ביקורו של אוראנוס במפת הלידה שלי יהיה מבורך. לא אגלה לכם את טבעו, אבל הוא קשור בהתפתחות ובהתגלות רוחנית, שיש לה גם משמעויות ממשיות. ואין דבר שישמח אותי יותר.

בסוף השיחה סיכמנו, שבקרוב ניפגש על מפות הלידה של הילדים, כדי להיעזר בהן בגידולם למימוש מלא של הפוטנציאל שלהם. והוא אדיר.

אבל את זה אתם ואני כבר יודעים.

התחלתי במתים, סיימתי בחיים. עצוב לי על כול מי שהלכו כבר. כול כך הרבה אנשים שעבדתי איתם כבר מתו, שזה מדהים.

אבל אני בוחר להתמקד בחיים.

רק אתמול, בערב, מצאתי את עצמי יושב על ספסל העץ הלבן בכניסה ל"בית הסופר" בתל אביב, בהפסקה בין שני חלקי הסדנה שלי, מעשן סיגריה באור הדמדומים, עם הבריזה הנעימה שנשבה בין הרחובות. הבטתי בעצמי ופתאום נתקפתי באושר. הבנתי שאני נמצא בתקופה היפה בחיי. אני גר במקום מדהים, בבית גדול, עם שני בנים נפלאים. אני מלמד כתיבה יוצרת ונהנה מעבודתי, מרגיש שהיא שליחות גדולה, ורואה ברכה בעמלי, ולפניי עוד שנים רבות של כתיבה, של עיסוק בתכלית חיי.

הגורם היחיד החסר בחיי כרגע הוא אהבה. אבל מה שחסר בהם אינו אהבה, מפני שהיא מצויה בשפע, מצד אבי ובניי ותלמידיי. מה שחסר בהם הוא אהוב, שירצה לשרות עמנו בתוך כול הטוב הזה. ובעזרת השם, גם הוא יגיע. ממש בקרוב. כך, לפחות, אומרים הכוכבים.

שיהיה לכם/ן לילה טוב.

אתונה, בירת הספרות העולמית (2)

פאנל.jpg
התמונה מטושטשת מאד, אני יודע. אחליף אותה כשאקבל אחת אחרת. כך או כך, מימין לשמאל: יהודית קציר, אני, תאקיס תיאודורופולוס ו-א.ב.יהושע.

לפני זמן קצר, כשיהודית קציר, אסתי ג.חיים ואני סיימנו ארוחת ערב דשנה במיוחד, במסעדה יוונית טובה, אמרה אסתי, "אין ספק, זה משהו שהייתי שמחה לקיים מדי חודשיים, בערך."

חייכתי אליה. הסכמתי איתה. יש משהו בגיחה הזאת לארבעה ימים מן הבית, לעיר זרה, בשליחות מדינת ישראל ובמימון משרד החוץ, שהוא משכר. לפתע מתייחסים אליך כאל סופר חשוב, זה מחמיא, אפילו מחניף. אבל זה מסוכן מאד, מפני שזה עלול להכניס אדם להיבריס. וכולנו, בסופו של דבר, פקידים של המוזה. לפעמים ענווים, לפעמים נפוחים מחשיבות עצמית, אבל בסופו של דבר כולנו מספרי סיפורים, שצריכים לעבוד קשה ליד שולחן הכתיבה, לא ליד שולחנות פאנלים בבירות עולם.

ועם זאת, זה נחמד ביותר. וגם משמין.

היום הייתה לי פגישה עם מו"לית גדולה מאד ביוון. אישה מכשפת. היא ואחיה הם בעלי בית הוצאה לאור גדול כאן, ועיתון נפוץ. קצת כמו רחלי אדלמן ועמוס שוקן, גם הם חלקו ביניהם את ירושת אביהם – האח הוא בעלי העיתון והיא בעלת ההוצאה לאור. היא אישה חזקה, הכימיה ביני לבינה וביני לבין סוכנת הזכויות שלה הייתה מיידית. סיכמנו עקרונית על תרגום "מעשה לטבעת" ליוונית והוצאתו לאור בבית ההוצאה שלה. אבל השיחה הייתה מכשפת. עמוקה ומרתקת.

בצהריים יצאנו לאכול בבית השגרירה, בצדה האחר של אתונה. הבית מקסים, עם חצר ענקית מטופחת והרבה חדרים מלאי יצירות אמנות. הבניין נתרם לישראל על ידי הקהילה היהודית בסלוניקי, ולאירוע, קייטרינג טעים במיוחד, הזמינו אנשי השגרירות קבוצה נבחרת של אישי ציבור יווניים, ובהם סופרים, מתרגמים, אנשי עסקים ועוד. השגרירה, עירית בן אבא, הציגה כול אחד ואחת מאתנו בפני הנוכחים, ואז הטילה עלינו משימה – להתיישב כל אחד ואחת בנפרד, בשולחן עם האורחים היוונים, כדי להיטמע בהם, לשוחח עמם ולהכירם.

כך נפגשתי עם הסופר היווני תאקיס תיאודורופולוס, שהיה גם מנחה הפאנל שהשתתפתי בו הערב. הוא ואני מצאנו שפה משותפת בכול הנוגע ליחס שלנו, ככותבים, להיסטוריה – שיעבוד ההיסטוריה לבדייה. לאחרונה הוציא לאור רומן ובו דיוניסוס קם לתחייה, והוא כותב רומאנים היסטוריים כמוני.

בפאנל, שהתקיים בבית קפה ספרותי על גג של קניון באתונה, מקום רחב ידיים, נפלא, השתתפנו א.ב.יהושע, יהודית קציר ואנוכי. תאקיס שאל אותנו על היחס שלנו להיסטוריה. א.ב.יהושע הפליא להסביר את מהות הציונות כמעבר מחיים במיתוס לחיים ברצף ההיסטורי, דיבר על הפער בין דת ללאום בישראל, על תפקיד הסופר כחוזה וכנביא והידרדרות מעמדו של הסופר כיום, יהודית דיברה על יחסה להיסטוריה בכלל, ובמיוחד לגבי ההיסטוריה המשפחתית שלה, בספרה "צילה," ואני סיפרתי על הרומאנים ההיסטוריים שלי, ועל אמונתי לפיה החורים השחורים בזיכרון היהודי, בשל הנתק שיצרה הציונות מן היהדות ולהבדיל – הרדיפות, ההגליות, הפוגרומים והשואה, שפגעו לא רק בבני אדם, אלא גם בספרים ובכלי פולחן ובאוצרות התרבות היהודית – הם הם המקום מהם נולדת יצירה ספרותית טובה. שכן, הימצאותם של חורים שחורים כאלה בזיכרון האישי והקולקטיבי מחייבת את האדם הכותב לשאול שאלות, וספרות טובה נוצרת רק כול עוד ישנן שאלות כאלה. מי אנחנו, מניין באנו, לאן אנו הולכים וכך הלאה.

א.ב.יהושע הזכיר כי למעשה כולנו חיים בתוך הפנטזיה של סופר אחד, בנימין תאודור הרצל, שלמעשה חזה ודמיין את מדינת ישראל בספרו 'אלטנוילנד.' אני הסכמתי עם זה מאוד, והזכרתי את חיים ירושלמי וספרו 'זכור,' העוסק בדיוק באותם דברים, החיים היהודיים בתוך מעגל המיתוס, ובחריגה מהם. ספר חשוב ומומלץ מאד לקריאה, אגב.

אחרי כן נשאלנו על האופן שבו אנחנו עובדים על תחקיר היסטורי. יהושע ענה על כך בלבביות ובהומור, עם כמה אנקדוטות מצחיקות. אני סיפרתי על דרכי התחקיר שלי – לאכול, להתלבש ולעשות סקס בכול ארץ שאני נושא לחקור אותה:)) ואחרי כן דיברתי על החקר האמתי של הכותב רומן היסטורי – גילוי תבניות העומק שמתחת להיסטוריה, כמו תבנית החילופין בין חורבן לבין גאולה במיתוס ובהיסטוריה היהודית.

יהודית קציר דיברה על תבנית הקורבן, ההתקרבנות, כאתוס לאומי, ואני חשפתי בפני הקהל שזהו בדיוק נושא הספר הבא שלי, תבנית הקורבן, האופן שבו אדם מן הישוב בוחר להעמיד את עצמו כקורבן הקולקטיב היהודי.

זה היה ערב מרתק. נהנינו בו כולנו מאוד. ואז יצאנו לסיור לילי רגלי ברחובותיה של אתונה היפה, בהדרכת איון מן השגרירות, שהוביל אותנו עד לפתחה של המסעדה בה סגרנו את הלילה, בצלילה על ריזוטו שרימפס ועל תמנונים מגולגלים, ממולאים בשרימפס ובאורז, ועל בקבוק אוזו, ישמור השם.

ואני נאנחתי כמו יהודי טוב, מהנאה.

מחר אני שב ארצה. אני משתגע מגעגועים למיכאל ודניאל. דיברתי איתם מדי יום, מדי בוקר ולעתים גם בלילה. בפעם הבאה, אמרתי לעצמי, אקח אותם כבר איתי למשלחת, כמו שעשה אשכול נבו, שבא הנה עם אשתו ואחת מבנותיו, בת השבע. למעשה, סיכמנו בינינו, שבנסיעה הבאה נתאם מראש ונפגיש את בתו בת השבע עם בניי בני השש. זה הרי יהיה הסיכוי היחיד שלנו להשתתף בפאנלים מבלי להתעסק עם הילדים.

תשמעו, כבר לא נעים לי לכתוב את זה בכול פעם מחדש. אבל בנימיני צדקה. שוב. כמו תמיד. היא ניבאה שינויים מפליגים לבני מזל שור, והנה זה קורה. ורק כדי להמחיש לכם זאת – היום, בעודי מצוי רגע לפני תחילת הפאנל באתונה, קיבלתי הודעת פייסבוק מאדם מסוים מקהיר. הוא סיפר לי כי הוא מסיים כעת עבודת דוקטורט על ספרי "כשהמתים חזרו," וגם מתכוון לתרגמו לערבית.

אלוהים גדול. אללה הוא אכבר. במובן הכי טוב של המילה. אמן ואמן.

ומחר אני חוזר הביתה. לתובל, לילדים שלי, לנקות את הבית ולטפל בחצר, ולהעמיד כמה מכונות כביסה, לבדוק עבודות תלמידים ולרדת לסידורים בכרמיאל. אז כן, נחמד מאוד בחו"ל. אבל החיים בארץ מתדפקים על השער. ומחר הם שבים.

שיהיה לכולכם/ן לילה טוב ומבורך.

אתונה, בירת הספרות העולמית (1)

אתונה1.jpg
מימין לשמאל: סגנית שגרירת ישראל באתונה, גב' סאוסן חסן, איריס כהן אליה, יהודית קציר, אסתי ג.חיים ואני, בלובי של אחד מבתי המלון הכי מפוארים בעיר, שם התקיימו פגישותינו.

לפני זמן לא רב קיבלתי הזמנה מטעם משרד החוץ, משגרירות ישראל באתונה, להשתתף יחד עם א.ב.יהושע, אשכול נבו, יהודית קציר, אסתי ג.חיים ואיריס אליה כהן במשלחת סופרים לאירועי 'אתונה, בירת הספרות העולמית,' חודש שלם של מפגשי סופרים, מתרגמים ומו"לים מרחבי תבל, בחסות אונסק"ו. שמחתי מאד, ואני אסיר תודה למי שהמליץ עלי למשלחת זו, מפני שזוהי הפעם הראשונה שאני מוזמן כנציג מדינת ישראל ובשליחותה, לחו"ל. אך עד כה שמרתי על הדבר בסוד, מחמת עינא בישא. היה ברור לי, שהנסיעה שלנו, המתקיימת בדיוק בשבוע הכי אקוטי במזרח התיכון, היא מסוכנת, ומוטב שלא אקדים ואספר עליה, כדי לא להפוך את עצמנו למטרות חיות.

נחתתי באתונה שלשום. אבא הטוב שלי עם הילדים בתובל. אתמול נפגשנו עם אחד משני המו"לים הגדולים ביוון, ועם מארגני האירוע כולו. בצהריים התארחנו בלשכתה של שרת התרבות היווניה, לידיה קוניודאו, שלמדה ספרות אנגלית ועסקה בבימוי ובמשחק לפני התמנותה לשרת התרבות כאן.

אתונה2.jpg

קיימנו שיחה מעמיקה ופוריה עם יועצי השרה, בכול הנוגע לאפשרויות שיתוף הפעולה בין המדינות. א.ב.יהושע הציע להתבונן בזה מנקודת המבט של 'תרבות אגן הים התיכון,' ולעודד מפעלי ספרות שגם לפלסטינים יהיה בהם חלק, ברוח התפיסה הכנענית, שהוא דוגל בה עוד מימי כתב העת "קשת." אני סיפרתי שיש מעט מדי מתרגמים מיוונית לעברית, והידועים בהם הם אמיר צוקרמן, רמי סערי ואמיר אור (סליחה אם שכחתי מישהו), והצעתי ליצור תוכנית מלגות לסופרים ו/או סטודנטים ישראלים, שיבואו ללמוד את תרבות יוון ושפתה כאן ויוכשרו כמתרגמים מיוונית לעברית. ולהפך. כמו כן סיפרתי שאנו מכירים היטב את הדרמה הקלסית של יוון, אך לא את המחזאים המודרנים הכותבים בה כיום, ומיד קיבלתי חומר לידיי בנושא. אסתי ג.חיים העלתה רעיון לאנתולוגיה של סיפורים קצרים מפרי עטם של סופרים משתי המדינות. כאשר נשאלנו על הדרכים לעידוד הקריאה בישראל הצעתי בפני השרה ויועציה את שיטת ה VTS, שחברי הטוב אורן שלוסברג פיתח בקליפורניה וייבא אותה בהצלחה רבה לישראל. אני מקווה שזה יפתח לשיטתו שוק גם כאן. לקראת סוף המפגש העלינו את נושא הפליטים ומהגרי העבודה, שיוון מתמודד עמו בקושי רב הרבה יותר מאשר ישראל, הן בשל המשבר הכלכלי ששרר כאן, הן מפני שמגיעים אליה פליטים מסוריה, מעיראק, מאפגניסטן וגם ממדינות אפריקה. הצענו לקיים מפעל ספרותי של אגן הים התיכון בנושא הפליטים – תערוכות, ערבי קריאה וכדומה. לבסוף, התברר לנו שאין ביוון קורסים רציניים לכתיבה יוצרת, וגם בזה הצענו את עזרתנו.

בערב התקיים פאנל ראשון של חברי המשלחת, בהשתתפות אשכול נבו, אסתי ג.חיים ואיריס אליה כהן, ובהנחייתו של הסופר היווני ומחבר רבי המכר, כריסטוס חומנידיס. רב-השיח עסק ב'רגעים משני חיים בספרות,' והמנחה פתח אותו בשאלה על הרגע שבו כול אחד מן המשתתפים/ות הבין שהוא סופר/ת. מכאן כבר התגלגלה שיחה נעימה מאוד, במהלכה סיפר המנחה כי את ביתו בנה מן ההכנסות של ספרו הראשון.

אחרי כן, בארוחה לילת במסעדה טובה, גם סיפר כי עליו לכתוב רב-מכר מדי שנה וחצי, כדי לשמור על פרנסתו, וכי הוא מבקש דיווחי מכירות מן המו"ל שלו כמעט מדי יום. ויש לו סיבה טובה לכך. הוא מוכר עשרות אלפי עותקים מספריו, אף על פי שביוון רואה אור אותו מספר כותרים בשנה כמו בארץ, כ-6000 כותרים בשנה, ואחוזי הקריאה בה דומים לאלה שאצלנו.

המפגש הספרותי הזה היה מאובטח בצורה מדהימה. הן בתוך האולם והן מחוצה לו. ואנשי צוות השגרירות, ובו השגרירה, אירית בן אבא, סגניתה השגרירה, גב' סאוסן חסון, ילידת דליית אל כרמל והאישה הדרוזית הראשון בשירות משרד החוץ, איש התקשורת והתרבות איון וחבריהם, עשו הכול כדי להיטיב עמנו את שהותנו כאן.

היום צפויים לנו אירועים משמחים נוספים, ובהם פאנל על 'ספרות והיסטוריה,' שבו ישתתפו א.ב.יהושע, יהודית קציר ואנוכי. אכתוב על כך כבר מחר.

זוהי זכות גדולה לייצג את מדינת ישראל ואת תרבותה. בייחוד בימים קשים אלה, שבהם אנו נדרשים, כמו כול ישראלי, להבחין בין עיקר לטפל, בין תפיסות שגויות של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני לבין המציאות בשטח. ואני מאד מקווה שאנו עושים את המיטב בנוגע לזה. כך או כך, אני חייב לומר, שגם ודווקא בתוך מהומות הדמים שהתרחשו השבוע ליד הגדר, מתגברת בי תחושת נחיצותה של הסברה נכונה של מה שקורה שם, למי שאינו מצוי בעומקו של הקונפליקט, בטבען של המניפולציות של חמאס על חשבון תושביו, בחוסר הברירה של ישראל מלבד להגן על גבולותיה ובזהירותה המרבית מהמשך פגיעה בחיי אדם.

שנעבור גם את היום הזה בשלום. אעדכן אתכם שוב מחר.

 

כּוֹנְנוּת

כָּל הַיּוֹם חַגּוּ מְטוֹסֵי הַקְּרָב,

קוֹרְעִים אֶת הַשֶּׁקֶט מֵעַל

בִּקְעַת בֵּית סַכְנִין. הַשָּׁמַיִם הָיוּ

בְּהִירִים וְקוֹדְרִים לְסֵירוּגִין,

וְעִם עֶרֶב בָּקַע יָם שֶׁל כְּחָל

מִתּוֹךְ קִרְעֵי עֲנָנִים כֵּהִים.

 

בַּאֲרוּחַת הָעֶרֶב, בְּעוֹדִי יוֹשֵׁב

וְאוֹכֵל סָלָט יְרָקוֹת, לְפֶתַע

רָאִיתִי אֵיךְ נִפְתָּחִים הַשָּׁמַיִם

וּמַתָּז שֶׁל דָּם נִטַּח מֵהֶם

עַל הָאָרֶץ. נִסִּיתִי לַשָּׁוְא

לְסַלֵּק אֶת הַחִזָּיוֹן הַזֶּה מִדַּעְתִּי

וּבְלִבִּי אָמַרְתִּי, רַק שֶׁיִּהְיֶה מַהֵר,

שֶׁלֹּא יִשְׁטֹף בְּדָם אֶת הָאֶרֶץ,

שֶׁלֹּא נִטְבַּע בִּנְּהָרוֹת שֶׁל דָּם.

 

לִפְנֵי שְׁלוֹשָׁה יָמִים הֶרְאוּ לִי

אֶת קְלָף שָׁלוֹשׁ הַחֲרָבוֹת. לֵב

שׁוֹתֵת, וּבוֹ תְּקוּעוֹת שָׁלוֹשׁ

חֲרָבוֹת. וּבְלִבִּי אָמַרְתִּי,

 

רַק שְׁלוֹשָׁה טִילִים בָּלִיסְטִיִּים יַחְדְּרוּ

אֶת מַעֲטֶפֶת הַהֲגַנָּה הָאֲוִירִית שֶׁלָּנוּ.

אֲבָל דַּי יִהְיֶה בָּהֶם כְּדֵי לְהַטִּיל חֻרְבָּן,

כְּדֵי לְהַצְמִית חַיִּים.

 

אֱלֹהִים, אָמַרְתִּי בְּלִבִּי הַבֹּקֶר,

עֲשֵׂה שֶׁהַשֶּׁקֶט יִשָּׁמֵר כָּאן, וְאִם

נִגְזֹר עָלֵינוּ לִהְיוֹת מִתַּחַת הַפְגָּזָה

עֲשֵׂה שֶׁיִּגָּמֵר מַהֵר, לְבַל תַּחְרִיד

אֶת חַיַּי הַיְּלָדִים, שֶׁכְּבָר בְּגִיל שָׁלוֹשׁ

הִשְׁתַּטְּחוּ אִתִּי מִתַּחַת גֶּשֶׁר הַבֵּטוֹן

בִּכְבִישׁ חָמֵשׁ, בְּהַפְגָּזַת טִילִים.

 

הָעֶרֶב בָּחַרְתִּי לָהֶם לִקְרִיאָה

אֶת הַסֵּפֶר 'אִיתָמָר מְטַפֵּס עַל קִירוֹת.'

רַק בְּקוֹרְאִי לָהֶם אוֹתוֹ הֵבַנְתִּי,

שֶׁאִיתָמָר טִפֵּס עַל קִיר, נִכְנָס

אֶל תּוֹךְ תְּמוּנָה, וּמִמֶּנָּה לֹא יַחֲזֹר.

 

בָּכִיתִי בְּלִבִּי עַל אִיתָמָר, וְהִשְׁתַּדַּלְתִּי

לְסַיֵּם אֶת סִפּוּרוֹ בְּקוֹל רַךְ וְשָׁקֵט.

אַחֲרֵי כֵּן נִשְׁכַּבְתִּי בֵּינֵיהֶם כְּדֵי לְיַשְׁנַם,

מְפַלֵּל לִשְׁלוֹמָם, בְּתוֹךְ כָּל הַפַּחַד הַזֶּה.

 

7.5.18

 

רוחות מלחמה

     ביום חמישי האחרון, בדרכי לסדנת הכתיבה שלי במשגב, עצרתי בתחנת הדלק. בעודי ממלא את טנק הדלק ראיתי שם ערמות של שמיניות בקבוקי מים מינרלים גדולים למכירה. אולי תקנה שתי שמיניות כאלה לממ"ד, אמרתי לעצמי, הרי אין לדעת מתי יתחמם גבול הצפון. כדאי שתהיה מוכן. אבל אז סילקתי את המחשבה הזאת מדעתי. לא רציתי לתת לחרדות שלי להשתלט עלי. סיימתי את התדלוק ונסעתי אל הסדנה.

     אתמול בלילה דיברתי עם אחותי ערן בפייסבוק. שוחחנו על מצב העניינים בארץ, על מידת הסכנה הטמונה בנתניהו, רגע לפני פרסומן של המלצות המשטרה בנוגע לחקירותיו השונות. דיברנו בבירור על האפשרות שיצית מלחמה כדי להסיט את תשומת הלב הציבורית מן השחיתות שלקה בה, לכאורה.

     הבוקר, בשבע, התעוררתי עם הודעה מחברתי תמי, ששאלה אם הכול בסדר אצלנו. הבנתי מיד שמשהו קרה, ופתחתי את ווי נט. ראיתי את הכותרות. סגרתי, וניגשתי אל המקלחת. באותו רגע היה לי טלפון מאבא שלי. "ראית חדשות?" שאל.

     "כן, אבא, כרגע התעוררתי," השבתי לו, ראשי כבד עלי משינה מרובה, עמוקה.

     "כדאי שתפנה את הבגאז' של האוטו ותכניס אליו מזוודה עם בגדים," אמר לי. "שתהיה מוכן לכול מקרה."

     "אבא, בוא נדבר יותר מאוחר," ביקשתי, "רק התעוררתי. וחוץ מזה אני לא כול כך ממהר להפוך לפליט."

     "תוכל לדבר איתי רק בצהריים," הפליט – שהרי הוא מבלה מדי שבת את בוקרה בבית הכנסת – ואז סיימנו את השיחה.

     רק יצאתי מן המקלחת ראיתי הודעות בכול ערוצי התקשורת מחבריי וחברותיי. אמרתי לעצמי, שרק לענות לכול אחד ואחת מהם בנפרד ישגע אותי. אז ירדתי למטה לפגוש בילדים, שהתעוררו הרבה לפניי וקבלו על קימתי המאוחרת, ולהכין לנו ארוחת בוקר.

     רק התיישבתי לאכול, ואז היה לי טלפון מתמי, לוודא שהכול איתנו בסדר. אמרתי שכן, ושאני באמצע האוכל.

     הסברתי לילדים מה קורה. סיפרתי להם שהאויבים הפילו לנו מטוס ושהטייסים הפצועים בבית החולים, ושאנחנו הגבנו.

     "מה זה הגבנו?" שאל דניאל.

     "תקפנו."

     "הגבנו זו מילה נרדפת ל'תקפנו," הסביר מיכאל לדניאל.

     ואז כתבתי את הפוסט הזה מהבוקר, שבו ביקשתי מכולם להירגע.

     סליחה אם מישהו נפגע ממני. זה פשוט בלתי אפשרי לנסות להיצמד לשגרת השבת בבית, להתנהל עם רמה מופחתת ככול האפשר של חרדה, שלא תקרין על הילדים, ועם זאת לתדרך אותם מה לעשות במקרה של אזעקה, וגם להרגיע את כול העולם שאנחנו בסדר.

     יצאנו לחצר. אני החלטתי כבר אתמול שהיום אעבוד בגינה, והבטחתי לילדים שנכסח יחד את הדשא. בינתיים הגיע אלינו חבר של הילדים, שדניאל יצא מוקדם יותר ביוזמתו כדי להזמינו אלינו. אני שאלתי את המכסחה מן השכנים, והזמנתי את הילדים לכסח את הדשא, להתנסות בעבודה עם המכסחה. דניאל נהנה מזה מאוד, והתקשה לוותר על המכסחה בעבור מתן ומיכאל. אבל אחריהם נתתי לו שוב לעבוד איתה, וכשהדשא כולו היה כבר קצור גם נתתי בידיהם מספרי גדר ענקיים כדי לגזום בהם את העשב בשולי המדשאה ומסביב לעצים.

     כשסיימנו, מיכאל הזכיר לי, שאתמול הצעתי לו שהיום נשב ונלמד קצת אותיות. אז נכנסנו הביתה כולנו, הוצאנו חוברת אותיות וטושים, ומתן ומיכאל ישבו ולמדו אותיות, בעוד דניאל הרכיב עוד דגם חדש של מכונית בפליימובייל.

     אחרי כן יצאתי לעשב את גן הירק.

     הבעיה היחידה שלי היא, שהתמכרתי לזה. עישבתי ועישבתי, בשלב מסוים דניאל בא לעזור לי, ואחרי שמילאתי חצי שק ענק בעשב הצעתי לילדים לקפוץ יחד לכפר לקנות לנו בשר לארוחת הצהריים.

     בצהריים דיברתי עם אבא שלי. התנצלתי על תגובתי אליו הבוקר. הסברתי לו שרק התעוררתי, והותקפתי מיד בדברים, שלא הייתי מסוגל כלל לשקול אותם בראש צלול.

"אתה צריך להשתחרר מן ההרגלים האלה שלך," הוא אמר לי. "ישנם מצבים שבהם אתה חייב להגיב מיד."

לא רציתי להגיד לו, להזכיר לו, שאני בכורו, בן דור שני לשואה, ושיש לי דיפלומה בהישרדות. אז סיימנו את השיחה בהסכמה. מחר הוא יבוא הנה, כדרכו מדי יום ראשון, אף על פי שמחר אני לא מלמד, פשוט מתוך רצונו לשמור על שגרה. שהילדים ייפגשו בו אחת לשבוע כמו תמיד.

האבא הזה שלי הוא באמת אגדה.

*

     אכלנו על האש. שיפודי פרגיות, סטיק לאבא, צ'יפס לכולם, פיתות חמות מן המנגל.

     הלכתי לנוח. הילדים נשארו יחד בסלון, רואים טלביזיה.

    כשקמתי, נתתי להם ארוחת ארבע, ושבתי לעשב. מילאתי עוד חצי שק בעשב. הגינה נראית טוב מתמיד. ואז הצעתי להם ללכת להביא קומפוסט משכן, כדי להשקות בו את עצי הלימון שלנו, שלא הוציאו פרים עדיין, ולפזר מסביבם ברזל, ואחרי שעשינו זאת גם יצאנו לכיכר הרוח, להביא ממנה דלי אדמה ולמלא בו את הבורות שחפרו הילדים ובעלי החיים בדשא.

     אני רוצה לסיים את העבודה בגינה עד יום שני, שאז ישוב הגשם וישקה את גן הירק ואת סביבותיו, ויאפשר לכול שתילי הכרוב, הכרובית, כרוב הניצנים, הבצל והלפת, שבחצרנו, לגדול ולצמוח.

       כול היום הזה הייתי מאוד מתוח. דרוך. השתדלתי לא לפתוח טלוויזיה ורק מעט רדיו. אבל הייתי צמוד לווי נט. גם הילדים היו מתוחים. דניאל שיגע את מיכאל למן הבוקר. הציק לו, הרביץ לו, קרא לו בשמות, ואני מצאתי את עצמי שוב ושוב מנסה להרגיע אותו. לשווא.

     "אני לא רוצה שהוא יהיה יותר אח שלי," בכה מיכאל באיזה שלב. "הוא כול הזמן מציק לי."

     אתם יכולים לשער מה זה עשה לי בלב.

     אחר הצהריים מיכאל שיחק עם כדור בבית. ביקשתי ממנו שייצא החוצה וישחק בחוץ. הוא עשה כן, ואז דניאל ואני יצאנו גם אנו, דניאל עם פריכיות וקוטג' שהכין לעצמו בעצמו, ואני עם כוס קפה. רק ראה אותנו מיכאל כעס עלינו, שאנחנו באים אחריו, ונכנס עם הכדור שלו הביתה.

     "למה אתה כול כך כועס, מיכאל?" שאלתי אותו כשיצא שוב החוצה.

     "כי באתם אחריי," הוא השיב לי, "אין לי מקום לעצמי. אני רוצה להיות לבדי ואני לא יכול."

     "חמוד שלי," חייכתי אליו, "בסך הכול רציתי לעודד אותך במשחק. אבל אם היית אומר שאתה רוצה להיות לבד, במקום להתעצבן, הייתי מכבד את זה. גם אני אוהב מאוד להיות לבד. כול לילה, כשאתם הולכים לישון, אני לבדי."

     "אתה לבדך כי אין לך עם מי לדבר," הוא אמר לי, "אני כול הזמן עם אח שלי ולא יכול להיות לבדי."

     "אם אתה רוצה לישון לבדך רק תגיד לי," עניתי לו. "זה תלוי רק בך."

     ואחרי כן שבנו הביתה, אכלנו ועלינו לעשות אמבטיה, ושניהם השתעשעו יחד מתחת להררי הקצף, ואז רבו קצת, ועלו למיטות, וקראנו כמה ערכים באנציקלופדיה, היום על מאובנים ועל מאדים.

     "ילדים," לא הייתה לי ברירה אלא לומר להם זאת, "אם תהיה אזעקה בלילה תבואו להעיר אותי ונרוץ לממ"ד. אני לא מאמין שזה יקרה, אבל כדאי שתדעו מה לעשות במקרה כזה."

     "אבא, אני פוחד," אמר מי מהם, "אפשר לישון איתך הלילה?"

     "אין צורך," השבתי לו, "שום דבר לא יקרה, ואני עוד פה, בחדר שלכם."

     "אבל אבא, איך נראים טילים?" שאל דניאל.

     "זה לא חשוב. זה לא משהו שאתה צריך לחשוב עליו עכשיו, לילה טוב דניאל."

      והם נרדמו.

     זה היה יום ארוך. לא יכולתי לעשות בו שום דבר של יצירה. הדבר היחיד שעשיתי אמש הוא להקליד חצי מחברת, שכתבתי בה בשבועות האחרונים, וכהרגלי לא ידעתי כלל מה כתבתי בה, ואז גיליתי בה כמה שירים חדשים, והערב עשיתי הגהה על שני שליש מחברת מוקדמת יותר שהקלדתי, מחברת מאוגוסט ואילך, וגם בה מצאתי שירים – ופרקים שלמים לרומן הבא שלי, ששכחתי שכתבתי אותם.

     מחר מתחיל שבוע חדש. אני מקווה שלטובה. לא קל לשמור על שגרת השבת ביום מתוח כזה. אבל השתדלתי.

     בעודי עובד בגינה חשבתי על התכונה הישראלית הזאת, שברגע שקורה משהו, הוא מיד מזכיר לנו מי מבין בני משפחתינו, חברינו ומודעינו עלול להימצא באזור סכנה, ומיד להתקשר אליו כדי לוודא שהכול אצלו בסדר.

     זו תכונה מאוד ישראלית, ויהודית. אני מכיר אותה מקרוב. כשהיו אירועי טרור בניו יורק גם אני שלחתי כמה הודעות דואגות ליוני ואבשי, כשעוד גרו שם, וכשהתחולל גל השריפות בקליפורניה שיגעתי את אורן וארווין בהודעות מודאגות. אז לא הבנתי מה שהבנתי הבוקר. שכאשר אתה במצב של עקה, הדבר האחרון שאתה רוצה לעסוק בו הוא להרגיע את המודאגים, הגם שהם מודאגים מתוך אהבה.

     ועוד דבר הבנתי. שיש בזה שמץ מניצחון החיים על המת. שיש בזה גם סוג משונה מאוד של הפקת נחמה. 'איזה מזל שאני לא שם,' כזה.

     אל תיעלבו. הבנתי את זה גם על עצמי.

     כשאנחנו מציפים את הרשת בהודעות דאגה, אנחנו עושים דבר והיפוכו – מביעים דאגה, ובד-בבד עם כך גם מאששים לעצמנו, פסיכולוגית, שאנחנו בטוחים מפני סכנה.

     תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם מצלצלים מודאגים למישהו, שבטווח עשרות קילומטרים ממנו הופל מטוס ועלה בלהבות.

     וגם אני אשתדל לזכור זאת בפעם הבאה שאבהל ואדאג למישהו.

     שיהיה לכולנו שבוע טוב.

נ.ב.

     הייתי ממש גאה לראות שההפגנה השבועית נגד השחיתות התנהלה כסדרה, ואפילו שמחתי עם כך שהפגנת הנכים התחוללה הערב. ממש כמו אלפי המטיילים שעלו השבת צפונה, זה מעיד על כך שהחיים הנורמליים כאן נמשכים. ובמצב כזה, אינני רואה שום סיבה לדחיית פרסומן של המלצות המשטרה בנוגע לחקירותיו של בנימין נתניהו. יש מבוגר אחראי מלבד בנימין נתניהו בארץ הזאת. קוראים לו גדי אייזנקוט. והוא לא יעשה שום דבר מיותר שיכניס אותנו למלחמה מיותרת. אני בטוח בכך. ולכן, אין מה לדחות את פרסום ההמלצות על נתניהו. להפך. ככול שיקדם כן ייטב. מה שמאיים על שרידותנו אינה איראן, אלא השחיתות וההתנהלות המאפיונרית של שלטון נתניהו כאן, הבגידה בכול מה שמקודש לערכינו, וגם לבטחוננו. נזק ההתנהלות של בנימין נתניהו כראש ממשלת ישראל, בכול דבר שנגע בו למן הקמת הממשלה ועד הנה, חמור בהרבה מנזקו של מזל"ט איראני.

     ואת הנזק הזה ראוי ואפשר להפסיק. בדין. וככל שיקדם כך ייטב.

בן של ראש ממשלה, בן של שופט.

     מאז התפרסמה הקלטת המתעדת את מעלליו של יאיר נתניהו, אינני יודע את נפשי. משום הרגשת הקבס, משום התחושה שמעללי משפחת נתניהו עברו כבר כול גבול אפשרי של הכלה ציבורית. משום שעליהם ללכת הביתה, מיד. לרדת מן הבמה הציבורית ולהיעלם מן התודעה הציבורית. ומוטב שחברי הליכוד יבינו זאת ויפעלו למימוש הדבר בהקדם. יש די והותר אנשים ונשים מוכשרים/ות וישרי דרך גם בימין הפוליטי, שראויים להנהיגו, תחת האדם המרופש הזה, אשתו ובנו.

     סיפורי ההוללות והגסות של יאיר נתניהו הזכירו לי כמה דברים. למשל, את הביקור היחיד בחיי שעשיתי במועדון חשפנות, בלונדון. זה היה בשנות השמונים. התארחתי אז אצל ד"ר אמיל ג'אסט, רופא גולה צ'כי, נטורופת שחי בלונדון עם אשתו אדית. הכרתי אותו בזכות סער, בן זוגי הראשון, שאמיל טיפל בו ובאשתו ולימד אותם איך לאזן את בריאותם באמצעים טבעיים.

     אצל אמיל התארח אז בחור צ'כי צעיר ומתוק, שחשקתי בו. אבל הבחור היה סטרייט מבולבל. ומכיוון שבילינו יחד, ביקש ממני ללכת למועדון חשפנות, ואני, כדי לרצות אותו, הסכמתי לכך.

     לקחנו, איפוא, רכבת תחתית מגולדרס גרין למרכז לונדון. נכנסנו לאיזה מועדון חשפניות מפוקפק, שהיינו בו היחידים בקהל. מיד כשהתיישבנו ניגש אלינו גבר גברתן ודרש מאיתנו דמי כניסה. תמהנו. לא הייתה עוד שום הופעה וכבר עלינו לשלם? אבל לא הייתה שום אפשרות להתווכח איתו. הוא איים עלינו במכות רצח ודרש סכום עתק, הרבה יותר מכפי שהיה בכיסי אותו רגע. אמרתי לו, שאני יכול לשלם לו רק חלק ממה דרש, כי עלינו גם לחזור הביתה.

     הוא חטף מידיי את מה שיכולתי לשלם לו – ולקח לנו את המעילים בתור תוספת שכר למופע שלא התקיים כלל.

     ואנחנו, בושים ונכלמים, שירכנו את דרכנו בחזרה הביתה. בלי מעילים, בלי הופעה מפוקפקת, וגם בלי תשוקה. להתלונן במשטרה כמובן שלא העזנו. התביישנו בזה שבכלל שירכנו את רגלינו למועדון שכזה.

     ואחרי כן, כשחזרנו לבית של אמיל, וסיפרנו לו שאכלנו שוארמה, הוא שחק ואמר לנו, שסביר מאוד להניח שאכלנו שוארמה מבשר של חמור, כי זה מה שמוכרים בשוארמות בלונדון.

ככה גומלים בחורים צעירים מתשוקה זרה וגם מאכילת בשר.

*

     דבר אחר שהזכירה לי הקלטת של יאיר נתניהו היה, להבדיל אלף הבדלות, טקס ההשבעה של אבא שלי כשופט נוער. זה היה כשהייתי בשירות צבאי ברמת הגולן. ירדתי מן הגולן למשכן הנשיא בירושלים במדים. פגשתי את אבא ואימא ושלושת אחיי בחצרו של בית הנשיא. אבא אז העמיד אותנו למולו, ואמר "ילדים, היום אבא שלכם הופך להיות לשופט בישראל. והדבר הזה מחייב גם אתכם. מהיום והלאה אתם חייבים לשמור על החוק, וגם להתנהג בצורה מכובדת. למשל, לא ללכת עם ג'ינס קרוע."

     אני,  מחוצף שהייתי, הרמתי מולו אצבע משולשת. הג'ינס הקרוע היה אז באופנה. מה פתאום שאוותר על צו האופנה של בני הנעורים, רק מפני שאבא שלי מתמנה כשופט.

     אבל המציאות הוכיחה אחרת. כולנו הפנמנו היטב את העובדה, שאנחנו בנים של שופט. שעלינו לשמור על החוק, להתנהג בציבור בצורה נאותה, מפני שכול סטייה שלנו מן הנורמה, מתו התקן החברתי, עלולה להשפיע לא רק על מעמדו של אבינו, אלא על מעמד הרשות השופטת במדינת ישראל. כן. עד כדי כך.

     יש לי יסוד להאמין, שכך נוהגים גם בניהם ובנותיהם של שופטים אחרים. כך אני יכול להעיד לפחות על ילדיו של השופט אליהו וינוגרד, שכננו וחבר המשפחה שלנו, שהלך היום לעולמו. הגם שאנו, הילדים, לא היינו קרובים מאוד, חלקנו אותה ידיעה פנימית, שאנחנו בנים של שופטים, ושיש דברים שבנים של שופטים לא יכולים לעשות.

     זה לא שלא השתוללנו כדרכם של בני נעורים. אלוהים עדי, וגם אתם, שהעזתי לחרוג הרבה מעבר לתו התקן החברתי בישראל. זכורה לי, למשל, פעם שבה נסעתי לטייל בעיר העתיקה בירושלים, וחמדה נפשי לקנות לה ג'לביה. ורודה. בצבע ורוד אפרסקי.

     שמתי על עצמי את הג'לביה האפרסקית הזאת, עליתי איתה על חומות ירושלים, הנפתי את ידיי באוויר ונהניתי ממשבי הרוח מתחת לחצאית הענקית הזאת.

     אחרי כן עליתי על אוטובוס ונסעתי לבקר את אבא שלי, שהיה אז הממונה על המוסדות לעברייני נוער בישראל, במשרדו בקריית הממשלה.

     למותר לציין שהוא כמעט מת כשראה את בנו בכורו בג'לביה ורודה.

    למחרת היום, כשקמתי בבוקר, לא מצאתי את הג'לביה בחדרי וגם לא בשום מקום אחר בבית. כששאלתי את אמי, זכרה לברכה, אם ראתה את הג'לביה שלי, אמרה שלא.

    תמהתי מאוד.

     אבל מקץ כמה ימים הבחנתי בכך שהתרבתה מאוד כמות הסמרטוטים החדשים בבית.

     אמא פשוט חתכה אותה לחתיכות.

     כך ייעשה לבנו הבכור של פקיד מדינה בכיר, שמסתובב בקריית הממשלה בג'לביה.

   *

     היו פעמים שגם אני כשלתי בהן. עם קריסתו של בית הקפה שהיה לי, עם החובות שצברתי אז ועודני משלם עליהם, וזוכר כל אדם, עובד או ספק, שאני עוד חב לו כסף מאז. אבל גם כשכתבתי דברים שהיו קשים מאוד להוריי, ולסובביי, גם כאשר הבעתי דעות פוליטיות קיצוניות, לכאן או לכאן, גם כאשר העזתי לחרוג מן המקובל בזמני ובדורי, תמיד זכרתי שאני בן של שופט, שאני לא יכול להרשות לעצמי דברים, שנערים אחרים בני גילי מרשים לעצמם, ושעלי להקפיד על חיים מוסריים, גם אם הם בדרכי האחרת, כהומוסקסואל גלוי לעינו של עולם.

     כול מי שמכיר אותי יודע, שאסור להתקרב אלי, למשל, עם סמים. גם לא עם סיגריה מגולגלת. אסור שזה יהיה אפילו בקרבתי. למה? כי ככה אבא חינך אותנו. שאם תופסים מישהו עם מנת סם, חשיש, בקרבתנו, אנו עלולים להסתבך. ואסור שזה יקרה. שעלינו גם לנהוג כיאות בכבישים. שאסור לנו לעבור על החוק. בשום דרך, בשום אופן. ושהכי אסור לנו לקבל מלקוח, כי כול מלקוח שאינו חלק משכרנו באופן מוסכם מראש הוא בגדר שוחד.

     אני זוכר כמה פעמים, בזמן שאבא עוד היה ממונה על המוסדות לעברייני נוער במדינת ישראל, שבהם הוריהם של בני נוער במצוקה, שביקשו להודות לאבא שלי על הטיפול בילדם, שלחו לנו שליח הבית העם זר פרחים או עם סלסלת מגדנים. אבא לעולם לא נתן לתשורות האלה לעבור את סף הדלת. תמיד התנצל, הסביר שכעובד מדינה אסור לו לקבל מתנות, וביקש שיתרמו את זה לאיזו עמותה או מוסד לנזקקים.

     לך תסביר את הדברים האלה לבנו הבכור של ראש ממשלת ישראל, לבנה של משפחה נהנתנית, שהתרגלה לחיות, לכאורה, על חשבון הטייקון והציבור, ועוד לתבוע, לכאורה, תשורות ומתנות לרוב. הרי זו לא רק התנהגות פסולה, זו התנהגות מעוררת בחילה.

     אני כותב את הדברים האלה לא כדי להתנשא או כדי להצטייר כטהרן. היו שלוש פעמים בחיי שניסיתי לעשן בהן גראס או חשיש. תודה לאל, זה עשה לי כל כך רע, שזה מיד פסק. בפעם הראשונה ניפצתי את ה'בופ' על הקיר, בפעם השנייה הקאתי את נשמתי באמסטרדם מ'חשיש ממין לבנוני משובח,' שוודאי היה מעורבב בקקי של פרות או השד יודע מה, ובפעם האחרונה חטפתי התקף אלרגיה של החיים, לאבק הבית, כתוצאה מהתיגבור החושי שעורר בי הגראס. מאז, תודה לאל, אני לא שותה ולא מעשן, משתכר מחצי כוס יין אדום, וגם לא מבלה במועדונים או בבארים או במקומות של שתייה, כי אין לי מה לחפש שם.

     יאיר נתניהו לא חייב לאמץ את הסלידה שלי מסמים ומאלכוהול. אבל הוא חייב להבין, שיש דברים שלבנו של ראש ממשלה פשוט אסור לעשות. שהמשרה הזאת מחייבת לא רק את אביו ואימו, אלא גם אותו. שהוא מבייש את אביו ופוגע ברום משרתו, שבהתנהגותו ובדבריו הוא פוגם במוסד הקרוי ראשות ממשלה, וכי לדבר הזה אין תקומה. שהוא והוריו עברו כול גבול של תקינות מוסרית או חברתית, שהם הפכו למראה המעוותת ומעוררת הסלידה של החברה הישראלית, שהשחיתו אותה במו ידיהם, במעשיהם ובדבריהם, וכי נפשו של הציבור נקעה מהם באורח מוחלט וסופי.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

ברק צודק

     שלשום, כשקמתי בבוקר, נרקם למול עיניי ממש, בעיני רוחי כמובן, סרט  מבהיל. בסרט הזה, הרמטכ"ל, ראש המוסד, ראש השב"כ וראש הענף לבטחון אישים נדברים ביניהם. הם מבינים שראש הממשלה כבר חצה בהתנהגותו, בנאומיו, בעיקר בנאומו האחרון, את כול האזורים האפורים ואת כול הקווים האדומים, והפך לסכנה ממשית, מיידית, לקיומה של מדינת ישראל וללכידותה הלאומית.

     ראש ענף בטחון אישים מודיע למאבטחי ראש הממשלה מה שהוא מודיע. במפתיע, באמצע היום, פורצים אל משכן ראש הממשלה הבכירים הללו. הם מודיעים לראש הממשלה כי הוא, אשתו וילדיו עצורים בגין סיכון המולדת, ונוטלים אותם למאסר.

     שורת הבכירים הללו מכנסת מסיבת עיתונאים. "אנו מצטערים להודיע, כי מכיוון שראש ממשלת ישראל לא מצא לנכון להודיע על נבצרות, והמשיך להסית ולפלג את הציבור בישראל, החלטנו להזיזו מתפקידו. ראש הממשלה ומשפחתו נמצאים במקום בטוח, בתנאי הסגר. אנו נחזיק בהם רק עד שמשטרת ישראל, הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה יודיעו על החלטתם בנוגע להגשת כתב אישום  בחקירות שהיו מעורבים בהן. אנו מבקשים מממשלת ישראל למנות ראש ממשלת מעבר, עד לכינון בחירות חדשות."

     התנערתי מחזיון האימים הזה מבוהל. מה זה, אמרתי לעצמי, מה אני הוזה פה? האם ייתכן שיקרה דבר כזה במדינת ישראל? בזיכרוני עלו רק שני מקרים דומים בעבר. האחד, של משפחת צ'אוצ'סקו. האחר של משפחת הצאר הרוסי. שניהם נגמרו בכי רע.

     סילקתי את מראות העוועים האלה מדעתי, ולא הייתי מעלה על הדעת להעלותם על הכתב כלל, שמא איחשד בהסתה. עד שבאו דבריו של אהוד ברק השבוע, שחזה, כי במקרים מסוימים, שאותם לא פירט, וחבל, עלולים בכירי הצבא, המוסד והשב"כ לסרב לפקודה בלתי חוקית מצד ראש הממשלה.

     הבוקר שמעתי, כדרכי מדי יום שישי, את תוכניתם של איתן ליפשיץ ומשה שלונסקי בגל"צ. ליפשיץ אמר במהלכה, שדווקא משום שהוא לא חושב שאהוד ברד ירד מן הפסים, לדעתו יש לזמן אותו לחקירה. ברק, טען, מקורב לחוגי הצבא הבכירים. אולי הוא יודע משהו על התקוממות הנרקמת כעת במחשכים.

     נחרדתי למשמע דבריו. אהוד ברק לא חתרן ולא מורד. הוא ראש ממשלה לשעבר, גיבור עטור פרסים, וזכותו עומדת לו לא רק בזכות המבצעים שהיה שותף להם בשירותו הסדיר, אלא גם בזכות הפינוי של צה"ל מאדמתה המדממת של לבנון, אחרי 15 שנים של התבוססות במלחמת יש הברירה, אליה גררה אותנו ממשלת בגין-שרון. עצם ההיגד, שראוי לזמן את אהוד ברק לחקירה, הוא מסוכן, מפני שהוא פותח פתח לבילוש ולחקירה של כול מי שאינו איש ימין, כול מי שאינו מוכן לקדש את כהונתו של ראש ממשלת ישראל, כול מי שמביע שאט נפש וזעזוע מהתנהגותם של ראש הממשלה ואשתו וחבר מרעיו –  ודאגה עמוקה לגורלה ולחוסנה המוסרי והחברתי של מדינת ישראל.

     למעשה, עצם העובדה שאני מרגיש מחויב בנפשי לכתוב את הדברים האלה, מעידה על המצב שאנו נמצאים בו. אחרי מגיפת החוקים האישיים – החוק הצרפתי, וחוק ההמלצות וכו', ואחרי נאומו האחרון של ראש הממשלה, אי אפשר לומר שאנחנו במדרון חלקלק. אנחנו כבר בתהום. וכשאנחנו בתהום, הדבר היחיד שיכול להציל אותנו הוא הכרזת נבצרות מצד ראש הממשלה. ואם אין הוא הגון או אמיץ דיו כדי לעשות זאת, המערכת הציבורית תצטרך להוליכו מכסאו בעצמה.

     הרמטכ"ל, ראש המוסד, ראש השב"כ וראש הענף לבטחון אישים לא יעזו, כפי שראיתי בחזוני הנורא, לעשות מעשה. איש מהם לא יעלה על הדעת למרוד במלכות. אבל אנחנו נמצאים במצב כזה, שבו הכול עלול לקרות, כולל תסריטי אימים שאינני  רוצה אפילו להעלות על הדעת או על הכתב – והיחיד שמוביל אותנו לזה בעזות מצח, בתחושת אני ואפסי עוד, או בתכסיסים שקופים ועלובים ללפות את כסאו ואת כוחו המדומה, האבוד, הוא לא שום איש שמאל ולא שום קרן חדשה ושום שטות מגונה אחרת – האיש המוביל אותנו לזה הוא ראש ממשלת ישראל. בנימין נתניהו.

     בנימין נתניהו לעג לא אחת לאהוד ברק. אבל אהוד ברק הוציא אותנו מלבנון, אחרי מאות פצועים והרוגים, ובנימין נתניהו מוביל אותנו אל סיפה של התקוממות אזרחית או, חלילה, מלחמת אחים.

     הוא חייב לעוף מתפקידו מיד. ורצוי ששותפיו לקואליציה ולליכוד יעשו כן, שחס וחלילה לא יעשו זאת אחרים.