איך להזמין אותי למפגש סופר – מידע למורות לספרות, לרכזות סל תרבות בישובים ולכל המתעניין

 

     מזה שנים רבות אני נוהג להיפגש עם קהל מגוון, בגילאי שונים, בכול רחבי הארץ. זאת, אם במסגרת מפעל 'סופר אורח' של משרד החינוך, שהייתי פעיל בו בעבר, אם דרך הספריות הציבוריות ואם דרך מתנ"סים, חנויות ספרים והזמנות פרטיות.

     אני שמח להיפגש עם תלמידי תיכון בגילאי חטה"ב והחטיבה העליונה, וכמובן עם מבוגרים מהם. ניתן להזמין אותי למפגש סופר, שבו אספר על חיי ויצירתי, תהליכי היצירה שלי ואעבור עם הקהל על שיר או שניים משלי. אפשר להזמין אצלי גם סדנת כתיבה חד-פעמית מפרה ומיוחדת, המועילה הרבה להעלאת היצירתיות בארגון.

     בשל השתנות כל מערך הספקים של מפגשי מסוג זה, במשרד החינוך ובמשרד התרבות, מצאתי לנכון לכתוב לכם/ן כיצד ניתן להזמין אותי למפגש ביישוב, במוסד, בבית הספר או בספריה, או בארגון שלכם. אשמח לבוא גם למפגש סופר חד-פעמי או לסדנת כתיבה חד-פעמית בארגון גדול.

לבתי ספר – סל תרבות ארצי

סל תרבות ארצי הוא תוכנית חינוכית החושפת את תלמידי ישראל לתרבות ואמנות כחלק ממערכת החינוך הפורמלי. התוכנית קיימת משנת 1987 ופועלת ביישובים רבים ברחבי הארץ.

התוכנית משותפת למשרד החינוך, החברה למתנ"סים והרשויות המקומיות.

תוכלו להזמין אותי דרך הקישור הבא:

http://www.saltarbutartzi.org.il/%D7%9E%D7%95%D7%A4%D7%A2/5ca22d2f-3cd1-481e-b482-108de2cb88c6

לספריות ולמתנ"סים – פמי פרימיום

חברת פמי פרימיום עוסקת בניהול תהליכים מורכבים ומתן שירותים במגוון תחומים ובפריסה ארצית. היא זכיינית משרד התרבות לקיום אירועים בספריות הציבוריות וכן לקיום אירועי 'תרבות בפריפרייה.'

להזמנתי במסגרת 'תרבות בפריפריה' – אנא פנו אל גב' ליאורה פרידן, רכזת תחום ספרות,
תרבות לפריפריה, פמי פרימיום, במייל sifrut@femi.co.il

להזמנתי לספרייה ציבורית – אנא פנו אל גב' נטלי אשכנזי, בקרת רכש הספריות הציבוריות, במייל NataliA@femi.co.il

לארגונים/חברות

אני שמח לבוא לארגונים כמו חברות הייטק, חברות רפואיות, בנקים וכדומה, ולהעביר לעובדיהן מפגש סופר ו/או סדנת כתיבה חד-פעמית. מנסיוני, סדנאות כאלה נותרות זמן רב בהווי הארגון ומשפיעות על תהליכיו. יש אפשרות גם להתארח בסדנת כתיבה חד-פעמית כזו בביתי, בקיבוץ תובל, כחלק מטיול בגליל.

ניתן לפנות אלי במישרין:

אילן שיינפלד

ת"ד 466

תובל. 2013600.

טלפון 0522-300098

מייל ilan@isheinfeld.com

תודה ושנה טובה,

אילן שיינפלד.

 

מודעות פרסומת

הפטרון וטעותו של המשורר

בתוך ארבעה ימים בלבד, מאז פתחתי בקמפיין מימון ההמונים למען שיריי, הופיעו בעולמי כבר חמישים וארבעה מלאכים ומלאכיות. הם תמכו ב 8300 ש"ח מתוך 45,000 ש"ח, בכמעט חמישית מן הסכום הדרוש לי למימוש החלום – הוצאה לאור של שלושה ספרי שירה חדשים בו-זמנית.

זה פשוט לא ייאמן. זה מדהים. הנה קיצור הדרך לדף הקמפיין שלי באתר 'מימונה' –

https://www.mimoona.co.il/Projects/3280

*

פעם, בימי הביניים, כאשר משורר ביקש לשרוד וליצור ולפרסם את יצירתו, הוא היה מוכרח למצוא לו פטרון, מצנט, שיממן את קיומו. וכדי להבטיח את תמיכתו בו, כתב על אודותיו שירי שבח. אחד המשוררים האלה היה שלמה אבן גבירול, שחלה אנושות עוד בהיותו נער, ואת רוב ימיו העביר בבדידות ובכתיבה. לפטרון שלו קראו יקותיאל, ושמו זכור ונחקק בדפי ההיסטוריה והזיכרון הקולקטיבי היהודי רק בזכות קינתו של אבן גבירול עליו, הנלמדת כיום כאחד השירים בבחינת הבגרות בספרות –

רְ‏אֵה שֶׁמֶשׁ לְעֵת עֶרֶב אֲדֻמָּה / כְּאִלּוּ לָבְשָׁה תּוֹלָע לְמִכְסֶה

תִּפְשֹׁט פַּאֲתֵי צָפוֹן וְיָמִין / וְרוּחַ יָם בָּאַרְגָּמָן תְּכַסֶּה

וְאֶרֶץ – עָזְבָה אוֹתָהּ עֵירֹמָה / בְּצֵל הַלַּיְלָה תַּלִּין וְתֶחְסֶה

וְהַשַּׁחַק אֲזַי קַדָּר, כְּאִלּוּ / בְּשַׂק עַל מוֹת יְקוּתִיאֵל מְכֻסֶּה.

שיר הטבע הזה הוא שיר קינה. הוא מתחיל בשורה המדמה את צבע השמש בעת דמדומים ללבוש תולע (בד יקר הצבוע בצבע ארגמן, שהופק בימי קדם מתולעים). אחרי כן הוא מתאר את התפשטות אור הדמדומים בשמיים: "תפשט פאתי צפון וימין/ורוח ים בארגמן תכסה." השמש עוזבת את הארץ עירומה, והשמיים קודרים, כאילו הם מבכים, בהיותם לבושים בלבוש שק, לאות אבל, את מול יקותיאל אבן-חסאן, פטרונו של שלמה אבן גבירול.

כך, אפוא, הופך יקותיאל בארבע שורות שיר מופלאות לשמש, ששקיעתה מסמלת לא רק את מותו-שלו, אלא אולי גם את מות המשורר, התלוי בו ובחסדיו. אין פלא שכך הרגיש אבן גבירול. בעולם שהוא חי בו לא היו פלטפורמות התרמה באמצעות האינטרנט, ומות מיטיבו היה בעבורו מכת-מוות.

אבל אבן גבירול עשה טעות פטאלית אחת, שהרבה מתרימים עושים. הם מסתמכים על נדיב אחד, מחפשים אחר התרומה הגדולה האחת, שתוציא אותם מצרותיהם, או תממש את חלומם, במקום לבקש מעט כסף מהרבה בני אדם.

זו התמצית של קמפיין התרמה על רגל אחת: פירמידת התורמים חייבת להיות בנויה מבסיס רחב, של הרבה תורמים, שתורמים מעט, ולטפס אט אט מעלה, עד שהיא מגיעה לתורמי המעט, התורמים הרבה. ואסור לזלזל בשום תרומה.

את הידע הזה לימדתי ארגוני מתנדבים לפני עשרים שנה, והייתי מרצה עליו באוניברסיטת בר אילן, בתוכנית ליחסי ציבור, ובמקומות נוספים. אפילו הוצאתי לאור ספר, 'המדריך לגיוס משאבים מוצלח,' בבית ההוצאה שלי. גם זה לפני שנים.

הבוקר, כשחשבתי על זה, בירכתי בלבי על הטכנולוגיה החדשה, שאפשרה בכלל הקמת פלטפורמות כאלה לתרומות, אם לארגונים ואם ליחידים. נזכרתי, איך בשנות התשעים, רק לפני עשרים שנה, הקמתי מחלקת חסויות במשרד יחסי הציבור שלי, והתחלתי לתת שירות לארגוני מתנדבים מן המגזר השלישי באיסוף תרומות.

הקמפיין הראשון שבניתי היה בעבור מרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית. כתבתי להם אז תוכנית גיוס תרומות, הכוללת הקמת פאנל של נשים משפיעות ומובילות בחברה הישראלית, והתוויתי בפניהם סוגי פעולות שונות, שיסייעו להם לגייס תרומות כדי לשמר ולפתח את מרכזי הסיוע האלה, החשובים בעיניי עד מאוד.

כיום מרכזי הסיוע לנפגעי תקיפה מינית הם הגוף הכי משמעותי בארץ, בתחום זה. מלאכתם קודש, ובלעדיהם לא היה לפונות ולפונים אליהם כול מענה.

אחרי כן בניתי קמפיינים נוספים בתחום גיוס המשאבים לעמותות. אבל מכיוון שלא ראיתי ברכה בעמלי, מקץ שלושה חודשי פעילות סגרתי את המחלקה הזאת במשרדי. ועם זאת, בלבי נותרה פינה חמה לארגונים מן המגזר השלישי, עד כדי כך, שיום אחד אפילו פנטזתי להקים מין יריד עמותות, שבו כול עמותה תעמיד דוכן, ובו תציע תשורות ותמורות למי שיתרום לה, כול אחד כנדבת ליבו. ככול הידוע לי הרעיון הזה מומש על ידי אחרים לא מכבר.

רעיון נוסף שהיה לי, וטרם בוצע, היה – להקים מפעל הגרלות, שכול הכנסותיו תלכנה לעמותות המגזר השלישי. מעין דוכנים כמו של 'מפעל הפיס,' שיועמדו בפינות רחובות ראשיים בערי ישראל, אך תחת אשר ימכרו טופסי הימורים – ימכרו תלושי תרומה, כל תלוש לעמותה אחרת. כך יידע כול תורם לאן בדיוק הוא תורם את כספו.

בינתיים חלפו שנים, ובארץ הוקמו הפלטפורמות האינטרנטיות לתרומה. והנה, גם אני נעזר בהן. ונדהם מדי שעה כמעט לגלות עד כמה הפלטפורמות האלה יעילות, ועד כמה שינתה רשת האינטרנט את השיח החברתי וגם את האפשרות להבעת ערבות הדדית, הערכה ותמיכה.

בעבורי, כול תרומה ותמיכה שאני מקבל בפרויקט שלי, אינן דבר מובן מאליו. בעבורי זו מחווה של אהבה. כך אני חווה זאת. ולכן זה גם ממלא אותי בכזו הכרת תודה.

אז הנה שיר של תודה, ואהבה, שכתבתי אי שם בראשית שנות האלפיים, לא ראה אור מאז, ועומד לראות אור, בספר 'על מהותו של הג'סטין,' הרבה בזכותכם/ן –

 

בוקר קיץ

 

 

הַשֶּׁמֶשׁ עָלְתָה, מְפִיצָה אוֹר רַךְ וְסָמִיךְ כְּחֶלְמוֹן

בְּתוֹךְ מַיִם, מֵעַל קוֹלְנוֹעַ "עֵדֶן" הַיָּשָׁן,

וַאֲנִי מְהַלֵּךְ הָלוֹךְ וָשׁוֹב עִם כַּלְבָּתִי הַזְּהֻבָּה,

לְאֹרֶךְ הַסִּמְטָה, מַבִּיט בַּשָּׁמַיִם,

וְחוֹשֵׁב שֶׁאֲנִי בִּכְלָל בְּתוֹךְ אַקְוָרֶל

שֶׁל סַעַר עֶפְרוֹנִי, אוֹ קְלוֹד מוֹנֶה.

 

הַשָּׁמַיִם תְּכֻלִּים, וְהֶעָבִים עוֹלִים מִיָּם,

חוֹשְׂפִים גָּוַן אֲפַרְסֵקִי כְּמוֹ הַבָּתִּים,

שֶׁאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ מַעֲלֶה מֵקִירוֹתֵיהֶם

פָּלֶטָה מְלַטֶּפֶת שֶׁל גּוֹנֵי פַּסְטֶל רַכִּים.

 

אֱלֹהִים, אֲנִי לוֹחֵשׁ בְּשֶׁקֶט בְּלִבִּי, תּוֹדָה

שֶׁהֵעַרְתָּ אוֹתִי לִשְׁעַת הָאוֹר הַזֹּאת,

לְאוֹר הַקַּיִץ הַנִּפְלָא בִּתְחִלָּתוֹ שֶׁל יוֹם.

 

אֱלֹהִים, אוֹ לִיאוֹר הַמָּתוֹק, שֶׁסִּיֵּם לֵיל עֲבוֹדָה

בַּמִּזְנוֹן שֶׁל "סִינֶמָה סִיטִי" בְּחָמֵשׁ וָחֵצִי בַּבֹּקֶר,

וְהֵעִיר אוֹתִי, עִם כָּל הַמְּתִיקוּת שֶׁל נְעוּרָיו,

בְּבִרְכַּת בֹּקֶר טוֹב, בְּהוֹדָעַת אֶס.אֶם.אֶס.

*

נו, תגידו מילה. אהבתם?

לילה טוב,

אילן שיינפלד.

כמה הערות על בעיית האקלים

לפני שנים רבות, אי שם בשנות השמונים כמדומני, ביקרתי בסטודיו של שכני, המעצב חתן פרס ישראל, דוד טרטקובר. הצצתי באוסף פרטי הישראליות המיוחד שלו – כרזות וצעצועים, אריזות ושלטי פרסום מימי המדינה בדרך ועד ימינו – אוסף שכול מוזיאון ישראלי היה גאה בו, ושוחחנו על המצב. או-אז השמיע באוזניי מה שנדמה היה לי אז כנבואת זעם אפוקליפטית ממש, אם לא הפרזה של הדמיון. "יבוא יום שבו כולנו נשב במחנה ריכוז," אמר לי, והתכוון לאמנים מן השמאל.

"אני רק מקווה שיספקו לנו מחברות ועטים," הצטחקתי למשמע דבריו.

שוב אינני מסוגל לצחוק על כך היום.

הלילה עברתי על  רשימת ה'שתולים' של ארגון 'אם תרצו.' חששתי למצוא שם את שמי. לרווחתי לא מצאתיו בה, אבל ראיתי בה שמותיהם של רבים וטובים, ובהם גם שמו של דוד טרטקובר. וזה מה שהזכיר לי את השיחה ההיא.

האיסור של משרד החינוך על לימוד ספרה של דורית רביניאן, 'גדר חיה,' הסערה מסביב לספר האזרחות החדש וההתקפה על יהודה יערי, איש ספרות ותיק ומוערך, הצעת חוק הנאמנות של השרה מירי רגב וכעת קמפיין השתולים של 'אם תרצו,' כול אלה תוכפים עלינו בתוך שבוע ומחצה בלבד, והופכים את האוויר כאן לסמיך מדי. ריח של רדיפה נישא באוויר. כאילו עונת הצייד החלה.

הדבר הזה מעורר בי דאגה עמוקה מאוד.

התפוררות הרקמה החברתית של ישראל החלה עם התמוססות ערכי הערבות ההדדית, השיוויון, החמלה והצדק. הפרטת המשק הביאה להעמקת הפערים החברתיים-כלכליים בחברה הישראלית, להפיכת הזכויות הבסיסיות לדיור, למרפא ולתזונה, שהיו מובטחות לכול אדם על פי תפיסת 'מדינת הסעד' לזכויות המוקנות לעלית החברתית-כלכלית בלבד. הפגיעה בקשישים, בילדים, בניצולי שואה ובנתמכי סעד הלכה והחריפה, העול על מעמד הביניים הפך כבד מנשוא.

בו-בזמן, היחסים הבין-גושיים השתנו לגמרי. ארצות הברית איבדה את מעמדה כמעצמה, ופינתה מקומה לרוסיה, לסין ולמדינות נוספות. ה'אביב הערבי' מחד גיסא, וחולשתו של משטר אובמה, מאידך גיסא, הביאו להתמוטטות המזרח התיכון, לקריסת מדינות, לגלי הגירה מאיימים לארצות אירופה ולעליית האיסלם הרדיקלי הרצחני.

ישראל, שגם מקודם לכן הייתה מוקפת אויבים, הפכה למבודדת בתוך סכנות האורבות לה מכול גבולותיה. אבל דווקא במצב זה, שבו הלכידות הלאומית והערבות ההדדית מוכרחות להישמר מכול משמר, מפני שהן יסוד קיומנו כאן, החריף לבלי נשוא השיח הפנים-ישראלי, ותופעות שונות כאלה שמניתי למעלה מאיימות לקעקע לחלוטין את ההסכמה הלאומית ואת השותפות ההדדית, שהן התנאי להישרדותנו כעם וכמדינה.

השיח האלים והמסוכן הזה חייב להיפסק. רשויות החוק מוכרחות לטפל בארגון 'אם תרצו,' כדי לעצור את השתלחותו באמני ישראל. הן גם צריכות לשים סייג לשר החינוך ולשרת התרבות, המנסים לפגוע בחופש הביטוי ובחירות היצירה.

כיום, אחרי שפרסמתי כמה שירים, בגנות ההתנתקות ובזכות התגובה הקשה כלפי אויבי ישראל, ומאמרים נגד חרם האמנים על אריאל, איש אינו יכול לחשוד בי עוד שאני 'שמאל קיצוני.' גם ימין קיצוני אינני. כל שאני מבקש את נפשי הוא לחיות בשקט, בשלום, ועד כמה שאפשר בהרמוניה בארץ הזאת, שאין ולא תהיה לנו אחרת תחתיה. אבל נוכל להמשיך לחיות כאן רק אם ההסתה והשיסוי הללו ייפסקו באחת, בפעולת חקירה, שיפוט ואכיפה של מערכות החוק.

שאם לא כן, אם כל מערכות החוק והצדק בישראל לא תתעשתנה מיד ותפעלנה את פעולתן, אנו עלולים למצוא את עצמנו בתוך חורבן כולל של הישראליות, של עצם ההסכמה הקולטיבית לחיות כאן יחד. ואז אף אחד כבר לא יהיה בעזרנו. לא השם, ולא אדם. שוב נגלה מעל אדמתנו, שוב נפוץ בין ארצות הגויים, שוב נהיה למשיסה בין אומות העולם.

מדינת ישראל הוקמה כדי להציל את העם היהודי מרודפיו, כדי לחדשו תרבותית ורוחנית וכדי לבצר ולהבטיח את המשך קיומו. אבל מדינה היא קונסטרקט חברתי, המבוסס על הסכמה משותפת. וכאשר קם חלק אחד בעם וצד את משנהו, הוא מפורר את עצם ההסכמה הלאומית, השותפות בשמירה על חיינו כאן.

וזהו מעשה הבגידה והחתרנות הגדול מכולם.

תחת תו התקן של הנאמנות למדינת ישראל, לדגלה ולהמנונה, חותרים מי שהזכרתי לעיל מתחת ליסודותיה ומערערים את עצם קיומה. הם דורשים הצהרת נאמנות מזולתם, שעה שהם, בהתלהמותם ובהתנהלותם הדורסנית מציגים את היפוכה של הנאמנות למקום הזה ולערכיו.

ועל הפגיעה הזאת אסור שתהיה מחילה או סליחה.

ובה על מערכות החוק והמשפט לטפל. ומיד.

 

הזכות להזות – והיצירתיות בארגון

במשך שלוש שנים שימשתי כדובר התיאטרון הקאמרי. כחלק משגרת העבודה בתיאטרון, מדי שבוע הייתה מקיימת ישיבת פורום שיווק ופרסום, שבה השתתפו כל ראשי המחלקות בתחום. המנכ"ל, נעם סמל, היה מתאר את אתגרי השבוע, ואחרי כן היו ראשי המחלקות מקיימים דיון בנושא וסוקרים את עבודתם בשבוע החולף, לפי משימות השבוע שקדם לו.

הישיבות הללו ייגעו אותי מאוד. לא מפני שהיו משעממות. להפך. הן היו מרתקות, מפני שתמיד הציבו אתגרים לפיצוח. איך לשווק הצגה זו או אחרת, לאילו סוגי קהל, כיצד ניתן יהיה למלא אולמות, למשך זמן, ואיך ניתן יהיה להבטיח את עניין התקשורת בסיקור ההצגה.

הישיבות הללו התישו אותי לא בגלל תוכנן או משתתפיהן, אלא מפני שסתמו לי בה את הפה.

אספר לכם משהו על עצמי. הראש שלי מבעבע רעיונות. ככה הוא עובד. כמו באר. זורקים לתוכה אתגר, כמו אבן,  והוא מיד מחולל אדוות. ואז הפה שלי נפתח, ואני נהיה כל כך נסער, שאני נכנס לדברי אחרים, קופץ בראש, מוכרח לומר מה שיש לי לומר, מה שנחלץ בדיוק באותו רגע מתוך מוחי הקודח.

זה די מעצבן, לשבת עם מישהו כמוני בישיבות. אני יודע. כי אדם כמוני עלול להיתפס כקפריזי או כבלתי צפוי, או כהוזה. לעתים הפתרונות שאני מציע בישיבות עבודה הם הזויים לגמרי, מנותקים מן המציאות, לא עומדים במבחן ההיגיון, התועלת הכלכלית או תהליכי העבודה בתיאטרון. אבל מי שמקשיב להם, כפי שעשה, לשמחתי, נעם סמל, מצא בהם לא אחת גרעין יצירתי, שממנו ניתן היה אחרי כן לפתח הצעה אחרת.

אם יש בארגון שלך טיפוס מבעבע כזה, או הוזה, עליך לשמוח. תן לו לקפוץ בראש ולומר מה שבא לו, גם אם זה נשמע בשמיעה ראשונה לגמרי מופרך. אם זה מאוד מפריע לאחרים, בקש ממנו לכתוב במחברת כל רעיון העולה על דעתו, ואחרי כן תן לו, בתורו, לומר את הכול. ואם יישמעו מסביב קולות פקפוק או גיחוך, השתק אותם. ההוזה מוכרח לשאת את דברו.

בעצם, למה שלא תחלק מחברות לכל משתתפי הישיבה? בקש מהם לכתוב בהן כל העולה על רוחם במהלכה. לצייר, לקשקש, לכתוב באופן אסוציאטיבי כל מחשבה ובדל רעיון המתעוררים וקופצים מתוכם במהלך השיחה. דבר אחד אל תרשה להם לעשות – לקרוע את הדפים שכתבו עליהם, או לזרוק את המחברת אחרי הישיבה. שישמרו עליה, איש איש על שולחנו. לעולם אין לדעת אילו אוצרות היא מכילה.

זו גם הסיבה, שיוצר לעולם אינו זורק מחברות עם תהליכי חשיבה, יומנים או טיוטות. פעמים רבות הם מכילים רעיונות חדשים ליצירה, או פתרונות זהב לבעיות.