השמאל והאפרטהייד – מחשבות אחרי כנס החירום של האמנים בצוותא

אתמול הייתי בכנס החירום של האמנים במועדון "צוותא" בתל אביב. הרגשתי חובה להיות שם, מפני שכאשר שרת התרבות לימור לבנת מודיעה כי תבחן מחדש את הקריטריונים למתן תמיכה למוסדות תרבות, על פי נכונות אמנים להופיע בשטחים הכבושים, וכי תייסד פרס ליצירה הציונית; וכאשר הודעה זו מלווה בהתפטרות דרמטית, מסיבות אישיות, של ראש מנהל התרבות, שהיה איש מנהל תרבות מעולה ואהוד בקרב כל מוסדות התרבות, אכן ראוי להקים קול זעקה, ולדרוש מן השרה לעצור מיד את מעשיה וגם להשיב את יד ימינה, צח גרניט, לתפקידו.

אבל ככל שהתקדם הכנס, וחבריי מקרב האמנים עלו על הבמה ודיברו, יותר ויותר הבנתי שאין מקומי שם. לבסוף קמתי ויצאתי החוצה.

בעבורי, מי שדיברו שם דברי טעם, דברים מאוזנים, היו דליה שימקו ורגב לוי. הם גם היחידים שדבריהם לא צוטטו בידיעות שהופיעו לאחר מכן בעיתונים. מה שהופיע בתקשורת הייתה קריאתו של דביר בנדק לשרת התרבות להתפטר, – ברוב המקרים לא הזכירו שגם נימק את דבריו בנתונים חשובים וכואבים, על תקציב התרבות – ודברים חריפים שאמרו אחרים בנוגע לכיבוש.

ככל חבריי שנכחו באולם, אני מתנגד לכיבוש. תמיד התנגדתי אליו, ואני מאמין שהדרך היחידה להשכין כאן שלום כרוכה בקץ הכיבוש. אבל אינני חושב שראוי או אפשר להשיב את כל השטחים הכבושים לידי הפלסטינים, כשם שאי אפשר להשיב להם את ירושלים ויפו ותל אביב, עכו ולוד וערים נוספות. כל תכנית שלום תצטרך לכלול גושי התיישבות, שיישארו בשטחים הכבושים, ותמורתם יקבלו הפלסטינים אדמות אחרות. לכן, בין השאר, התנגדתי לחרם על אריאל.

אך אי הנוחות שלי אתמול נבעה מעניין אחר. מן השימוש שעשו חלק מן הדוברים בלקסיקון האפרטהייד. בשנים האחרונות, מאז התפתחו לימודי המגדר והמיעוט באקדמיה במערב, סיגלו לעצמם אנשי השמאל את השימוש בלקסיקון האנטי קולוניאליסטי. מטבעות לשון כמו 'אפרטהייד,' 'קולוניות' וכדומה, הפכו לשגרת לשון בעבור מי שמבקשים לשלול את הלגיטימיות של המפעל הציוני ושל מדינת ישראל ברחבי תבל, ולחרדתי השתרשו גם בלשון השמאל הישראלי.

האפרטהייד, מדיניות ההפרדה בין לבנים לשחורים, הייתה שיטת שלטון וחיים חשוכה, בדרום אפריקה, בשנים 1948-1994. היא הייתה מבוססת על תפיסה גזענית, המבחינה בין בני אדם שחורים ללבנים, ומאמינה שהשחורים הם בני גזע נחות מזה של אדוניהם. תפיסה זו התוותה חוקים המפרידים את אזורי המחייה ואת הזכויות בין בני גזעים שונים באותה יבשת, יצרה מערכת ענישה מתאימה ובנתה את המציאות בהתאם.

שלטון הכיבוש של ישראל בשטחים הוא צרה חולה. הוא מעמיק ומחריף את שנאת ישראל בקרב העולם כולו, והפלסטינים בפרט, הוא הורס את נפשות החיילים הנשלחים על ידינו להשליט שם סדר, מכרסם בערכיה של החברה הישראלית ומסיט חלק ניכר מכלכלתה ומתקציבה למימון עוולה, ממון שיכול היה לשנות לגמרי את מצבה החברתי-כלכלי של החברה הישראלית.

אבל הוא איננו שלטון אפרטהייד. הוא נובע מרהבתנות הגנרלים אחרי מלחמת ששת הימים, ומקוצר הראות של המדינאים. הוא הפך למצב קבוע בשל הסכסוך ההיסטורי בין שני העמים על נחלתם, והוא כרוך בהרבה חשד, דעות קדומות ופחד. אבל הוא בשום פנים ואופן אינו מבוסס או נובע מתפיסת עולם, הגורסת כי הערבי הפלסטיני הוא נחות, בשל מוצאו ובשל גזעו, וכי על כן יש להפריד בינו לבין הישראלים הלבנים הנאורים.

מי שעושה שימוש בלקסיקון האפרטהייד משמיט את הלגיטימיות מתחת לשורשי קיומה של מדינת ישראל. הוא נענה לנארטיב האנטישמי, שהפלסטינים ומדינות ערביות אחרות שיווקו בהצלחה יתרה בחוגים האינטלקטואליים והתקשורתיים במערב. כאשר ישראל סללה כבישים נפרדים להתנחלויות, כאשר הקימה את גדר ההפרדה, עשתה כן כדי למנוע פיגועי טרור רצחניים, כאלה שהתרחשו בתכיפות רבה ומדממת בשנות האלפיים, לא כדי לשלול מן הפלסטינים זכויות אדם.

בד-בבד עם הגנתה על אזרחיה, מדינת ישראל הציעה לפלסטינים, בשיחות של אהוד ברק עימם וגם של אהוד אולמרט, הצעות מרחיקות לכת, שיכולות היו להביא לסיום הכיבוש ולשינוי פני המציאות במזרח התיכון. אריאל שרון, בהתנתקות, השיב להם את גוש קטיף ורצועת עזה, ותחת אשר יהפכו אותה לאזור סחר בינלאומי פורח הסבו את חורבות גוש קטיף לעמדות ירי על ישובי הדרום. הדברים הללו מראים את הנחיצות בקיומה של גדר ההפרדה, ואפילו בהפרדת כבישים. בעיניי די בהצלת חייה של משפחה אחת, אפילו היא משפחת מתנחלים, שאינני מסכים עם התיישבותה במקום שהיא גרה בו, כדי להצדיק זאת. היזכרו ביתומיה של המשפחה הגדולה שנהרגה לא מכבר בפיגוע ירי שם. אני לא יודע מה אתכם. ליבי שתת מצער עליהם.

ובזה, אדגיש, אינני מצדיק או מקבל את התנהלותם של המתנחלים הקיצוניים, על פי מדיניות 'תג מחיר,' ושל נוער הגבעות. מקומם של אלה בכלא.

אבל, רק כאשר יבינו הפלסטינים שהדרך היחידה לשלום היא דרך הפשרה, יישבו עם ממשלת ישראל ויסכמו איתה את תוכנית השלום, או אז ניתן יהיה להחליט יחד על אילו מנגנוני ביטחון ניתן לוותר ועל אילו יש הכרח לשמור, וודאי לי, שיהיה רוב בקרב אזרחי ישראל שישמחו לוותר על השטחים הכבושים, גם במחיר הכואב של עקירת ישובים, למען שלום. אבל מצב כזה לא יגיע, אם השיח האנטישמי, הרווח במערב ולצערי גם בחלק מן השמאל בישראל, ורואה בישראל מדינת אפרטהייד, יימשך. הוא יביא רק להתכנסות הישראלים בתוך חרדתם, ינציח את הקיטוב הפוליטי בארץ וימנע פתרון צודק לשני העמים.

אסיים במה שהתחלתי בו. לימור לבנת היא אישה חריפת שכל ובעלת יכולות רבות. אני מקווה שכתוצאה מן השיח המתפתח בציבור, על ידי אמנים יחידים וקבוצות אמנים, תבין כי טעתה בדרך שבחרה בה, לבטא את מחאתה על חרם האמנים על אריאל. מוטב שתעצור מיד את מה שהחלה בו, מפני שאם תמשיך במעשה הזה, תדרדר את החברה הישראלית לתהומות חשוכים, שיקשה עלינו להיחלץ מהם. לעומת זאת, אם תחכם ותעודד פתיחות ודיאלוג בין חלקי הציבור, ובתוכו גם האמנים, אם תהיה מסוגלת להכיל דעות שונות, וגם לעמוד מאחרי יוצרי התרבות, כמי שמייצרים ומייצגים דעות שונות, תעשה הרבה לשימור החברה הישראלית ותרבותה, וגם לתרבות הדיאלוג בה.

בלי הקשבה, בלי דיאלוג ובלי פתיחות לדעות שונות, נהיה אבודים.

מודעות פרסומת

על חרם אנשי הרוח ומשמעותו

סרבנות, לדברי הפילוסוף ג'ון רולס (לפי מאמר של ד"ר נעמה כרמי, שנעזרתי בו), היא פעולה פומבית בלתי-אלימה,  מצפונית אך פוליטית, העומדת בניגוד לחוק. פעולה זו נעשית במטרה להביא לשינוי בחוק או במדיניות הממשלה. היא מבטאת אי-ציות לחוק בתוך גבולות של נאמנות לחוק, המתבטאת באופי הפומבי והבלתי-אלים של הפעולה ובנכונות לקבל את תוצאותיה. אי-הצדק שנגדו מוחים הסרבנים צריך להוות הפרה ברורה וממושכת של חירויות האזרחות השווה, או של שוויון ההזדמנויות האזרחי.

הסרבנות התגלתה לראשונה בחברה הישראלית, ככל הזכור לי, בזמן מלחמת לבנון הראשונה, והפכה לממוסדת עם הקמת הארגון "יש גבול," שהייתי בין תומכיו. הארגון מחה נגד מלחמתה של ישראל בלבנון, וביטא אז את דעת הקהל השסועה. אבל בשנים שאחרי כן איגד הארגון גם סרבני שירות בשטחים. והם נשפטו ונכלאו, ובצדק. הם עברו על החוק ונשאו במחיר.

כשהחליטה ממשלת ישראל על ההתנתקות מעזה חששו רבים מפני גל סירוב מצד חיילים מהציבור הציוני-דתי, לפנות את חבריהם מבתיהם. היינו עדים אז למחזות קורעי-לב. חיילים ישראלים, חילוניים וחובשי כיפות כאחד, פינו את אחיהם מהבתים שהחריבו. אבל מלבד כמה נערות, שחירפו את מוסדות המדינה וביזו אותם בגיבוי הוריהן, לא חוללה ההתנתקות סרבנות ממוסדת. הציבור הדתי-לאומי ביטא את מחאתו העזה בגבולות החוק. אבל כאשר קיצוני הימין פורעים בפלסטינים הם נעצרים, וכאשר מנסים חיילים לבטא סרבנות, בהניפם שלטים שלא יפנו יהודים בעתיד מבתיהם, הם נשפטים ונכלאים כקודמיהם, סרבני השירות בשטחים, ובצדק.

בימים האחרונים הצטרפו אנשי רוח רבים למחאה של אנשי התיאטרון. מה שנדמה היה כמחאה נקודתית חריפה התפשט והחריף וכעת הוא כולל בתוכו גם דמויות מרכזיות בחיי הרוח. מחאה חריפה זו אינה סרבנות, מפני שאינה קוראת תיגר על חוקי המדינה, אלא חרם. היא נעשית מול מוסדות התרבות, שאנשי תיאטרון מסוימים שייכים אליהם, ומול הקהל שאינם מוכנים להופיע בפניו. היא אינה מסכנת את חוקי המדינה, אבל מערערת את הערכים והיסודות המחברים בינינו והופכים אותנו לעם – ערכי הסובלנות וההידברות, החמלה והערבות ההדדית.

החרם הזה מנוגד לא רק לקיומו של הלאום, אלא גם לעצם טבעה של האמנות. האמנות היא ביטוי עצמי בשפת סמלים משותפת, שנועד להתממש על ידי צופיה וקוראיה. הוא גם מרוקן את אמנות החותמים מחשיבותה, ומבטל את יכולתם של אנשי הרוח הללו למנוע בעתיד גילויי סרבנות אלימים. כשתגיע השעה – והיא תגיע – לפינוי מאחזים והתנחלויות מעבר לקו הירוק, איך יוכלו אז לצאת נגד סרבני הימין? מה יוכלו לומר להם ובאיזו זכות? כיצד יצפו שמישהו יקשיב להם, בזמנים הרעים שיגיעו?

האחר, רבותיי, הוא גם ציבור המתנחלים. לא רק הפלסטינים. אינני שותף לאמונתם ולדרכם, אך איני מוכן להחרימם. כדי לכונן כאן שלום נצטרך לעבור, בצער עצום, עקירת ישובים נוספת. אי אפשר לצפות שתתקיים בלי פגע, שעה שאיננו מוכנים אפילו להידבר עם עקורי העתיד. מי שמבקש להקיאם מן הלאום, בל יופתע כאשר יסרבו לצווי המדינה. אחינו הם, גם אם תהום כרותה בינינו.

יתרה מזאת, איננו יוצרים בחלל ריק ומנותק. אי אפשר לטעון לתחיית העברית, לשמירת התרבות ולפיתוחה, וליהנות מתקציבי הרשות – בתקציבי מנהל התרבות, בקרנות ממשלתיות, בתמלוגים מן הספריות הציבוריות, בהופעות ב"אמנות לעם" וב"סל תרבות" – ובו-בזמן להחרים חלק מן הציבור, המממן בכספי המיסים שלו ובצריכתו את התרבות ואת תוצריה.

את גילויי המחאה על הכיוון שהמדינה והחברה שלנו הולכות בו – שאני מוטרד מזה כמוכם – כדאי לבטא בהידברות. לא בחרמות נבנה לנו ארץ, לא בחרמות נקיים כאן חברה.