וידוי

כשהייתי באוניברסיטה למדתי, שכול סופר מושפע, בכל זמן נתון בחייו, מכל מה שנכתב בטרם החל לכתוב, גם אם לא קרא בו, ומכל מה שנכתב ומפורסם בו-זמנית ליצירתו. על אחת כמה וכמה אמורים הדברים במה שקרא ואהב. בבגרותי גם הבנתי, כי הדרך הראשונה והיחידה של אדם יוצר ללמוד את אמנותו ולשייף את כליה היא החיקוי. מי שרוצה לכתוב טוב מוטב שיעמיד למולו עצמו מודל ראוי לחיקוי, ויבקש להתעלות אליו ועליו. לכן, עצתי לתלמידיי היא תמיד – קראו הרבה, חקו הרבה, נתחו ולימדו את המבנה ואופני המבע ביצירות שאתם אוהבים, כי זו הדרך היחידה שתפתחו בה,בסופו של דבר, סגנון משלכם.
את חברתי אהובת נפשי, המשוררת שולמית אפפל, הכרתי עוד בגיל שבע עשרה. היינו שכנים ברמת השרון. ביקרתי בביתה לא פעם, ואני זוכר שפעם אחת, בשלהי איזה חורף, קיבלה את פניי בסבר עגום. כששאלתיה מה קרה אמרה לי, "כל החורף הזה כתבתי רק שורת שיר אחת."
"איזו?" הסתקרנתי.
"יפי החורף הסתכם בכמה חבלים/היטיב השמש ליבש," אמרה לי.
השבתי לה שזו שורת שיר נפלאה, ובלבי חשבתי שבשביל שורת שיר כזאת ראוי לחכות חורף שלם.
בשנת 1987 ראה אור השיר, "יפי החורף," בספרה של שולמית, 'חישוקים':

יפי החורף הסתכם בכמה חבלים
היטב השמש ליבש

אושר לא יאחז בי מזה
ולא צינה

אלא שבעה סיוטים פוקדים אותי
בכתיבה בנגיעה ובסימן שאלוהים מתקיים.

חישוקים

בגיל 21 התמניתי לסגן העורך לספרות בעיתון 'על המשמר.' באותה תקופה ראה אור ספר שיריה של שולמית, 'מרחק,' ואחריו 'חישוקים' ו'התרה'. אהבתי את כולם וגמרתי עליהם את ההלל. אני פשוט אוהב את שולמית ואת שירתה. היא שירה מינימליסטית, עמוקה וכול שורה בה היא כיהלום.

השבוע, יום אחרי שנדפסה בעיתון 'הארץ' ביקורתו של יותם ראובני על שלושת ספריי החדשים, באמצע סדנה לכתיבה, קיבלתי לפתע משולמית הודעת ס.מ.ס, ובה השורה "יפי החורף הסתכם."
ישר הבנתי שקרה משהו. האמת היא שנבהלתי. אני זוכר באיזו עוגמה סיפרה ליבזמנו שכול החורףכתבה שורה אחת בלבד, וזו שורה של סיכומים. מיד סימסתי לה את השאלה "מה קרה". שולמית השיבה לי בצילום שורת שיר שלי מתוך מאמרו של יותם: "יפי החורף מסתכם בכמה זין/אני יכול לקבל."

הייתי המום.

עד אותו רגע לא הייתי מודע כלל לעובדה, שמבלי משים עשיתי שימוש ביהלום של חברה אחרת בתוך שירי שלי, ועוד בהקשר ארוטי טעון כל כך.

התקשרתי מיד להסביר, להתנצל. אמרתי לשולמית, שזה נעשה באופן בלתי מודע לחלוטין, מתוך אהבה גדולה אליה ולשירתה בכלל, ולשורה זו בפרט. רק אהבה כזו עשויה להנביע מתוכי את שורת השיר שלי, המורכבת על שורת השיר שלה, בכזו טבעיות ובכזו אי-ידיעה.

השיר שכתבתי פורסם בספרי החדש,'ספר התמורה.' יש בו דיאלוג עם עוד משוררת. דליה רביקוביץ'. יש בו שיר המתחיל בשורה "דליה כבר מתה," וממשיך כך: "דַּלְיָה כְּבָר מֵתָה.
אֵין מִי שֶׁיְּקוֹנֵן
עַל מוֹת יְלָדִים בַּשְּׁטָחִים.
הַמִּשְׂרָה פְּנוּיָה, אֲבָל
אֵין עָלֶיהָ קוֹפְצִים."

את השיר הזה כתבתי ביודעין מתוך דיאלוג עם שיר מעורר מחלוקת, שפרסמה דליה בחייה,והתייחס ליונהוולך. בשיר שלה, שפרופ' מיקי גלוזמן מכנה בשם 'הקינה העולצת,' כתבה: "יוֹנָה, שָׁלוֹם, / אֲנִי מְדַבֶּרֶת הַפַּעַם וְאַתְּ כְּבָר לֹא מַפְרִיעָה. / אַתְּ עַכְשָׁו, יְרַחֵם הַשֵּׁם, בִּמְחִצַּת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים. / מִי הָיָה מַאֲמִין שֶׁתַּגִּיעִי לְכָךְ, / שֶׁתִּהְיִי רְגוּעָה./
וְאֵיזוֹ מְהוּמָה שֶׁחוֹלַלְתְּ לְאַחַר הַפְּרִידָה / יַד אִישׁ בְּאָחִיו לְפֶתַע. מַכִּים, יוֹרְקִים, / וְתָלוּ בִּמְקוֹמֵךְ עַל הַקִּיר /
רַק שְׁנֵי רִשּׁוּמִים / בִּכְדֵי לְהַזְכִּיר, / ואָמְרוּ שֶׁאַתְּ קְדוֹשָׁה וְהֶחֱוִירוּ / וְאָמְרוּ שֶׁאַתְּ טְמֵאָה וְנֶאֶנְחוּ, / וְאָמְרוּ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ, סָרָה סָרָה / וְהַרְבֵּה שִׁנַּיִם חַדּוֹת תָּלְשׁוּ נְתָחִים מִן הַגְּוִיָּה / וְזֶה סִימָן שֶׁבַּפַּעַם הַזֹּאת הָיִית מֵתָה וְלֹא חַיָּה, / מֵתָה שְׁקֵטָה, / וְאוֹמְרִים עָלַיִךְ דְּבָרִים בְּחֹסֶר טִבְעִיּוּת / הֲמוֹן יוֹרְשִׁים שֶׁהוֹתַרְתְּ אַחֲרַיִךְ / וְנָתַתְּ לָהֶם רְשׁוּת / וְלֹא נָתַתְּ לָהֶם אַחֲרָיוּת.
וּבְכָל פַּעַם שֶׁנּוֹקְבִים בִּשְׁמֵךְ יֶשְׁנָהּ שַׁעֲרוּרְיָה / מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה וּמַעֲשֶׂה שֶׁלֹּא הָיָה. / הָיִית אוֹהֶבֶת אֶת זֶה אִלּוּ הָיִית מַבִּיטָה /
אֲבָל אַתְּ, יוֹנָה, בְּמַצָּב חָדָשׁ עַכְשָׁו / אַתְּ בַּחוּרָה מֵתָה. / וְאַתְּ נְמוֹגָה וּקְרֵבָה, מִשְׁתַּנָּה וּפוֹשֶׁטֶת צוּרָה / סוֹף סוֹף אַתְּ נְטוּלַת צֶבַע, מַמָּשׁ לְבָנָה. / אֲצִילוּת לֹא רְצוֹנִית נִפְרֶשֶׁת מִמֵּךְ./ לְפֶתַע יֵשׁ לָךְ נִימוּסִים / וְיֵשׁ לָךְ עַכָּבוֹת. / יַלְדָּה טוֹבָה מִבַּיִת טוֹב / אינָהּ פּוֹצָה אֶת פִּיהָ עוֹד./ הֶגֶה לֹא מוֹצִיאָה. // יוֹנָה, מִכָּל תַּעֲתוּעַיִךְ וַהֲלִיכוֹתַיִךְ הַמּוּזָרוֹת / וְתַחְפּוֹשׂוֹת הָעֲנָק וְהַהַצָּגָה שֶׁרָצָה כָּל הַזְּמַן, // הָיָה לָךְ מָוֶת יָפֶה וֶאֱנוֹשִׁי וְגוּפָנִי/ וּמְעֻדָּן."

השיר הזה זעזע אותי עם פרסומו. הוא חושף את הקושי של שתי משוררות חזקות לדור יחד באותו דור משוררים. וכאשר כתבתי את השורה "דליה כבר מתה," היה בתודעתי. שלא כמו במקרה השורה של שולמית. כך גם בשיר אחר, שבו התייחסתי לשיר של נתן זך, והתחלתי אותו ב"רגע אחד, אני רוצה לומר דבר מה."
הדיאלוג בין משוררים בני אותו דור ובני דורות אחרים הוא חלק מהותי מחיי השירה והתפתחותה, אם הוא נעשה במודע או שלא במודע. הוא רקמת התרבות שבה אנו חיים ואותה אנו יוצרים.

באותו הקשר, יש לי עוד סיפור לספר.
אתמול הייתה לי שיחת טלפון מפתיעה ומרגשת מן הסופר, המספר והמשורר יוסי אלפי. הוא קרא את ספרי 'מעשה בטבעת' והתקשר אלי בהתרגשות כדי לשוחח עמי עליו ועל נסיבות כתיבתו.
התרגשתי מן השיחה הזאת בהרבה מאד מישורים. ואומר לכם מדוע.
כשהייתי צעיר וטיפש, הוציא יוסי לאור ספר שירים ראשון בהוצאת ספריית פועלים, בעריכתה של עמירה הגני. ספריית פועלים שכנה אז קומה אחת מעל עיתון 'על המשמר' שעבדתי בו כסגן עורך לספרות.
אני, ברהבתנותו של צעיר הבטוח שהוא יודע כול, כתבתי מאמר חריף נגד ספרו של יוסי. ראיתי בו ספר המעורר מחדש את השד העדתי – לו רק הייתי מבין איזה עומק כאב הובע בו, לו רק הייתי יודע כמה פעמים עוד יצוץ השד העדתי, בכל עדות ישראל, ומדוע, הייתי שותק – ועל המאמר הזה חטפתי כהוגן גם מעמירה הגני, השכנה מלמעלה.

עברו שנים. למול עיניי נקלטו כאן העליה ממדינות חבר העמים, שאפילו נשכרתי על ידי נתן שרנסקי, רומן ברונפמן ויולי אדלשטיין, במסגרת 'הפורום הציוני', לטפל בדימוי שלה, כאילו כל הרוסיות זונות וכול הרוסים אלכוהוליסטים. אחרי כן הגיעה העלייה מאתיופיה, שזכיתי בה לנער שקירבתי אלי כבן מאומץ, בתקופה קשה בחייו, ונקלעתי עם בניי לתוך הפגנת המחאה הזועמת של העולים.

לו הייתי יכול, הייתי אוכל את המאמר ההוא שכתבתי עכשיו.

יוסי, בשיחה עמי אתמול, גילה גדלות נפש ממש. וזה היה המקור הגדול להתרגשותי.

אינני חושש מבקשת סליחה. אני מבקש את סליחתם של שולמית אפפל ושל יוסי אלפי, כל אחד מסיבותיו. ואני מאחל לכל מבקריי, שחתכו אותי לגזרים במהלך כל שנות יצירתי עד הנה, שתזכו גם אתם פעם לבקש ממני סליחה, או ממישהו אחר:)

ועכשיו אני חושב שאזמין לי שח"ל. סתם, בשביל המליצה. כי הספר שלי, חברים וחברות, "אשת הפיראט היהודי", כבר נמצא בכריכיה. ישמור אלוהים.

מודעות פרסומת

תודות וסליחות

עצמי בשנות השמונים.jpg
ככה נראיתי בשנות השמונים. צילם: עדי נס. אני מזכיר לכם שאסור לי להשתמש בתמונות של אחרים:)

אי-שם, בסוף שנות השמונים, ביקרתי לראשונה בביתה של האסטרולוגית מרים בנימיני, בירושלים. הייתי אז שבור-לב, אחרי מותו של בן-זוגי הראשון, סער עפרוני, ממחלת שיתוק תקופתי, ולא ידעתי את נפשי ממבוכה ומצער. בו-בזמן הייתי סטודנט במסלול ישיר לתואר שני בספרות באוניברסיטת תל אביב, מתרגל של פרופ' ישראל לוין לשירת ימי הביניים ומתרגל בתחום השירה בסמינר הקיבוצים.

     מרים אמרה לי אז דברים רבים וחשובים. ביניהם אמרה לי, שיהיו לי שני ילדים, מאישה צעירה, וכי יש מקצוע מסוים, בתחום התקשורת, שעוד אין לו שם, אבל אצליח בו מאוד.

     חלפו כמה שנים מפגישתנו, שתוכנה עודנו מצוי עמי על גבי קלטת שמע ישנה.

     בשנת 1992, אחרי עשר שנים כסגן עורך הספרות ב"על המשמר," סגרו את העיתון ואני מצאתי את עצמי מחוסר פרנסה. חברתי, אריאנה מלמד, סידרה לי אז עבודה כמשכתב חדשות בדסק הלילה של "חדשות," שם עבדתי תחת שרביטה של טלי בן עובדיה. בתוך כך, כתבתי יחד עם אילן חצור וריבי פלדמסר ירון, שביימה, את הקברט הסאטירי, 'היי רימונה,' שהועלה ב'במת הצעירים' של התיאטרון הקאמרי.

     מכיוון שאני כבר הייתי אז עיתונאי, עזרתי גם לכמה חברים וגופי תרבות להתחבר עם התקשורת. כך, למשל, לקחתי על עצמי ארגון כמה אירועים ודיווחם לתקשורת במועדון הפינגווין המיתולוגי, שעשיתי בו ערב עם 'ארוס,' שערו בנפשכם, וטיפלתי בקשר עם התקשורת בכול הנוגע לעבודתי המשותפת עם חברי, אמן המיצג דן זקהיים ז"ל.

     במלים אחרות, עסקתי כבר ביחסי ציבור, מבלי שידעתי שזה שמו של המקצוע.

     לפיכך סיכמנו, אילן חצור ואני, שבכל הנוגע לקברט שלנו אילן, שמחזהו 'רעולים' הועלה ב'קאמרי' וזכה להצלחה רבה, יהיה אחראי על הקשר עם התיאטרון, ואילו אני אהיה אחראי על הקשר עם כלי התקשורת.

     כתבתי הודעה לעיתונות על הקברט שלנו, וסידרתי לאילן ולי ראיון משותף אצל שוש אביגל ז"ל, בעיתון "חדשות."

     מקץ כמה ימים בא אלי שמואל הספרי, אז המנהל האמנותי של התיאטרון, בזמן חזרה אחרונה על הקברט. הוא שאל אותי האם אני יודע, שמקיימים כעת מכרז על תפקיד דובר התיאטרון הקאמרי, והציע לי לגשת אליו.

     "השתגעת?" צחקתי, "אתה הרי מכיר אותי. אני משורר, עיתונאי, רוצה להיות מחזאי. מה פתאום דובר?"

     "אתה מאוד מתאים לזה," השיב לי שמוליק.

     כעבור כמה ימים קרא לי נעם סמל לחדרו. הוא סיפר לי על המכרז לתפקיד, ואמר לי שהוא רוצה אותי בו. הגבתי בדיוק כמו שהגבתי לשמוליק. הודיתי לו, אבל אמרתי לו שזה ממש לא בשבילי.

     לקח לי כמעט שבוע של נסיעות אחר צהריים לעבודת לילה מתישה במערכת 'חדשות,' עד שנפל לי האסימון, והבנתי שמוצעת לי פה הזדמנות חיים. בערך כמו זו שהציע לי, עוד בהיותי חייל בשירות סדיר, עורכי ומורי א.ב.יפה, ז"ל, עורך הדף לספרות של 'על המשמר,' שלימד אותי לכתוב ביקורת שירה – ואז הציע לי להיות עוזרו. וזה החזיק שנים.

     צלצלתי לנועם.

     "נועם שלום, מדבר אילן שיינפלד. חשבתי על הצעתך והיא נראית לי," אמרתי לו, בקושי נושם, "מתי אני מתחיל?"

     "עכשיו!" צהל קולו של נעם סמל בטלפון.

     "טוב, תן לי חצי שעה לגהץ חולצה ואני מגיע אליך במונית," השבתי לו.

     מקץ חצי שעה ישבתי כבר במשרדו, בבניין התיאטרון הישן (שבו שוכן כעת תיאטרון בית לסין). נעם הודיע לי מה תנאי העסקתי, ואז אמר כך: "בעוד חודש תועלה ההפקה הראשונה תחת הנהלתי. 'ריצ'רד השלישי' בבימויו של עמרי ניצן ובכיכובו של עודד תאומי. לאה ויצחק רבין יהיו בפרימיירה, וחסר לך שתיכשל."

     הוא יצא מחדרו והראה לי כוך קטן בקצה המסדרון, ולידו ישבה שולי, מזכירתו הנאמנה של אורי לוי, שהיה אז המנהל האדמיניסטרטיבי של התיאטרון. "זה החדר שלך, ושולי תעבוד גם איתך," אמר לי. "בהצלחה."

     נכנסתי לחדרון. הוא היה צר וקטן, ובו ארונית מדפים מאובקת. לא מכשיר טלפון, לא פקס, לא מחשב.

     איך מתחילים מכאן בכלל, שאלתי את עצמי.

     ואז התקשרתי לאורה לפידות, אשת יחסי הציבור הכי ותיקה בתחומי התרבות בארץ, וביקשתי את עצתה. ואחרי כן ירדתי לחנות 'סטימצקי,' ששכנה אז בפסז' הוד, מתחת לתיאטרון, עברתי על העיתונים היומיים ועל כתבי העת, ועל לוחות המשדרים של הרדיו והטלביזיה, והכנתי לי רשימת תפוצה ראשונה של עיתונאים ואנשי תקשורת.

     כך התחלתי את עבודתי כדובר התיאטרון הקאמרי. כך גם הגעתי לכישלוני הראשון – מישהי (שוב אינני זוכר מיהי) יעצה לי לשבץ ראיון בלעדי עם עודד תאומי, כוכב 'ריצ'רד השלישי' במוסף '7 ימים' שערך אז רם אורן, ובמקביל גם ל'גלובס,' שערך אז אדם ברוך, ליום חמישי שלפני יום השישי בו יפורסם הראיון ב'7 ימים.'

     עשיתי כעצתה, מבלי לדעת שהייתה זו עצת אחיתופל. אדם היה מסוכסך אז עם ידיעות, ובעבורם עשיתי בדיוק את הדבר שהכי היה לי אסור לעשות. הרמתי למולם סדין אדום.

     ביום שישי בבוקר, כשהגעתי לתיאטרון, הייתה לי שיחה מרם אורן. הוא הודיע לי, שמה שעשיתי הוא חמור, ולפיכך, שבשנה הקרובה – אני מזכירכם, זה היה הדבר הראשון שעשיתי בתפקידי כדובר התיאטרון – אין לי מה להתקשר למוסף '7 ימים,' וטרק את הטלפון.

     העונש הזה החזיק שנה בדיוק. זו הייתה גזירה איומה, כי רק כתבה ב'7 ימים' הייתה יכולה למלא את אולמות התיאטרון מיד. נעם פנה אז לפולה מוזס, שהייתה חברת ועד הנאמנים של התיאטרון, וביקש ממנה לדבר על לבו של רם אורן. אבל ללא הועיל. רמי שמר על העונש שענש אותי בו, ודרכי את כול התיאטרון, על חודו של יום. ביום ה-356 לעונש צלצל אלי, והודיע לי שכעת אני יכול לשוב ולהציע הצעות ראיון למוספו.

     זה היה השיעור הכי קשה ויעיל שהיה לי אי פעם, בנוגע לשמירת בלעדיות. מאז לא כשלתי בזה עוד. ועל כך תודתי לרם אורן עד עצם היום הזה.

*

     עבדתי בתיאטרון שלוש שנים. בינתיים שמוליק התחלף בעמרי, ואורי התחלף ביפה ענתבי, מנהלת שהייתה ועודנה אהובה עלי מאוד, וגם עזרה לי רבות, ואני התעריתי בתיאטרון ובחייו, והייתי לדוברו. ידעתי שם ימים מסעירים, כישלונות יפים והצלחות גדולות. נעם סמל גיבה אותי בכול זמן, גם כשכשלתי, גם כששמוליק רדף אחרי באיום שירביץ לי, אני כבר לא זוכר אפילו למה, אבל הרתחתי אותו כהוגן – ואני התפרצתי למשרדו של נעם והתחבאתי, פיזית ממש, מאחורי כיסאו, בעוד הוא עוצר משמוליק מלחבוט בי.

     מקץ שלוש שנים כשכיר בתיאטרון הפכתי לעצמאי. פתחתי משרד יחסי ציבור, שהקאמרי היה גדול לקוחותיו, עד שלבסוף החליטו לשוב ולשכור דובר שישב אצלם. מאז עברו שנים. משרדי הפך לאחד ממשרדי יחסי הציבור הגדולים בתחומי התרבות בארץ. בשיאו העסקתי עשרה עובדים, וטיפלתי ביחסי הציבור של אירוויזיון 99 בישראל, בערוץ הראשון ובערוץ הילדים, בהופ ובערוץ ה-בי.בי.סי פריים, ובעוד שלל פסטיבלים ומופעים, ספרים ולהקות מחול ומוסיקה ועוד.

     את כול השפע הזה חזתה מרים בנימיני. אבל מי שפתח לי את השער אליו היה נעם סמל. ואת זה לא אשכח לו לעולם.

     החודש נעם מסיים את עבודתו בתיאטרון הקאמרי. זה נשמע לי יותר כבדייה, כבדיחה, מאשר כאפשרות בת-קיימא. זו הזדמנות להודות לו, לך, נעם, על ששינית פעם את חיי ממש מקצה לקצה. ידענו ימים טובים יותר וטובים פחות. אבל דבר אחד היה תמיד ברור לי. יש לי מנהל והוא לצידי בכל מה שאעשה. ואם אפול, כפי שגם קרה, הוא יידע איך לחלץ את שנינו מזה.

     אז נעם, תודה. ואני מאוד מקווה שתקבל על עצמך עוד תפקיד ראוי ליכולותיך ולניסיונך עתיר השנים.

   *

     וכעת לסליחות.

     עכשיו לא יום כיפור. אבל מזה כמה חודשים אני מהרהר בטעויות שעשיתי כאדם צעיר. כעורך ספרות וכמבקר שירה. הייתי צעיר דעתן, מוכשר ונמהר. הייתי בטוח, כמו כול משורר ועורך צעיר בראשית דרכו, שאני יודע הכול, וכי יש בידי את מדת האמת שאין בלתה, בכול הנוגע ל'אופן הראוי' לכתוב בו שירה.

     במלוא התום הכרוך ביוהרת נעורים זו כתבתי כמה מאמרים, שנדפסו בזמנו ב'על המשמר,' שעד היום אני מצטער עליהם. היה מאמר אחד על מרדכי גלדמן (בעטיו כבר התנצלתי בפניו, תודה לאל, כי לקח לי הרבה זמן להבין את גדולת שירו), מאמר על הספר 'כ"ז שירים, או נתן היה אומר' ליעקב אורלנד, מאמר על שירתו של נתן יונתן, שהשתלחתי בו על הטון הרומנטי של שירתו ועל עולם דימוייו (אף על פי שבלבי אהבתי את שירתו למן נעוריי, והתאהבתי בדמות אבשלום שתיאר בשירו), וב'ספר האפשרויות' של דוד אבידן. והיו עוד. אבל אלה הכי זכורים לי.

     בגרתי מאז, ואני מקווה שגם קצת החכמתי. כיום אני אוסר על תלמידי הכתיבה שלי לומר דבר ביקורת איש על רעהו או על רעותו, נמנע מזה שנים מכתיבת ביקורת חדה מדי, ומשתדל לעסוק בטיפוח כותבים וכתיבתם תחת אשר אדון אותם לרותחין בשם איזו 'אמת' יחידה, הידועה לי בלבד.

     אינני יכול לבלוע לקרבי את מה שכתבתי. אבל אני יכול לומר, שאני מצר על כך מאוד. אין זכות לאף אדם לדון את חברו לכף חובה, על כתיבתו. זכותו של כול אדם לכתוב את חייו בדרכו. אפשר לאהוב זאת יותר או פחות, אבל לכול אדם יש את נשמתו הייחודית, את עולמו הפנימי הסגולי ואת סגנונו. ואין להשוות בין אדם לאדם.

     חבל לי רק, שאורלנד ואבידן ונתן יונתן כבר אינם בין החיים כדי לשמוע דבריי ולמחול לי. והלוואי והם שומעים אותי כעת בעולם הבא, ומחייכים ואומרים לי, 'מודה ועוזב – ירוחם.'

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

ספר טוב יכול גם לנחם, לחמם לב ולעודד את הנפש

ארוכה הדרך הביתה    את ספרו הראשון של וויל נורת', "ארוכה הדרך הביתה" (הוצאת מטר, 2009. תרגום: סיגל אדלר) אין לי מושג ממי קיבלתי. אבל אני מודה לו/לה על כך עד מאוד. לפני מספר ימים, כשסיימתי את הגרסה הכמעט אחרונה של ספרי הבא, חיפשתי, כדרכי, משהו לקרוא, רומן שמישהו אחר כתב, עדיין לא חומרי תחקיר לספר הבא, שכבר הוצאתי אותם מן המדפים והערמתי אותם על שולחני. ואז נתקלו עיניי בספר הזה, נטלתי אותו לידיי והתחלתי קורא.

מאותו רגע לא יכולתי להרפות ממנו עד שסיימתי, הערב, את הקריאה בו.

זהו ספר-ביכוריו של סופר אמריקני, שלפני כן היה מחבר-שותף של שישה ספרי עיון. וזה לא ייאמן שזהו ספר-ביכורים. סגנונו, מלאכת הסיפר שלו, היא מוקפדת, מרגשת ונפלאה. העלילה מספרת על גבר המגיע לעיירה, למרגלות הר נישא בוויילס, כדי לפזר מעליו את אפר גרושתו-אהובתו. למרגלות ההר, בבית הארחה המתנהל בתוך חווה לגידול כבשים, הוא פוגש את אשתו של בעל החווה, הסובל ממחלה מתקדמת, ושניהם מתאהבים בן-רגע. לא אספר לכם יותר מזה, כדי לא לקלקל לכם את חווית הקריאה. רק אומר, שהעלילה מתרחשת במהלך שבוע ומחצה בלבד, ולבד מסיפור המסגרת, סיפור פגישתם והיאחדותם מחדש של אלק ופי, הסיפור הפנימי, שהוא סיפור התאהבותם, מתואר כמו יומן, יום אחר יום. אלא שכול יום כזה עשיר גם בהפלגות קדימה ואחורה, בתיאורי נוף מרהיבים, בדיאלוגים מלאי סבטקסט ובעיקר בהרבה מאוד חום אנושי וחמלה, והבנה דקה של רגשות אדם, בקרב שני המינים.

נורת' יודע לספר. הוא מפזר מידע באופן הדרגתי, דואג לספק לקוראיו די והותר תיאורי מקום ורקע מן העבר של דמויותיו כדי לאפשר לו לדמיין את הסיטואציות וגם להכיר את הדמויות מקרוב, ויוצר כמעט מיד הזדהות עמוקה וסוחפת עם שתי הדמויות העיקריות בסיפור, אלק ופי.

רק אחרי כתיבת הרשימה הזאת חשבתי על כך, שהספר הזה גם כתוב כמו well made play. כלומר, עם דמויות מעטות, קונפליקט מורכב אך ברור, בתוך מסגרת זמן ומקום מאוד מוגדרת ומצומצמת. זה מביא לדחיסת הדרמה והאירועים במידה כזו, שמאפשרת למחבר לעמוד על רגשותיהן של דמויותיו ולהעמיק בהן, ולמצות את הקונפליקט מכול רגע עלילתי נתון.

חכם מאוד מצידו של אדם, שזהו ספרו הראשון, לצמצם את היקף העלילה שלו באופן כזה. כך הוא בורא מיקרו קוסמוס בדוי קטן, שהוא יכול לשלוט לחלוטין ברזיו, ולנהל אותו במתינות ובחוכמה. וזו עצה טובה לכל אדם כותב.

כך  מתחיל הספר:

"היא היתה בקומה העליונה וניקתה את שלושת חדרי האירוח האחרונים, כששמעה בחצר הקדמית את קרקוש החצץ תחת צמיגי מכונית. היא הופתעה. זו היתה שעת אחר צהריים מוקדמת של יום ראשון. אורחי סוף השבוע עזבו מזמן והאורחים החדשים טרם באו. לא שהיא ציפתה לאורחים חדשים; אף אחד לא הזמין מקום. בגלל חג המולד המתקרב ונהמת סופות החורף שנשבו מהים האירי, כמעט אף אחד לא הגיע אל העמק הנידח בצפון-מערב ויילס. ההפוגה התקבלה בברכה; הקיץ והסתיו היו העונות הבוערות. באמצע החיים (ממש היום מלאו לה חמישים) היה עליה להודות שהרגיעה הקצרה מוצאת חן בעיניה."

כלומר, הספר מתחיל מיד באירוע – הגעתו של אלק אל החווה. אבל זוהי הגעתו המאוחרת. זה רק פתח הדבר לספר ולסיפורם של אלק ופי. ועם זאת, כבר מן השורות הראשונות הללו ניתן להתרשם מאיכות כתיבתו של נורת' – מן הרתמוס המדויק של התחביר שלו, מיכולתו להכניס מיד את הקורא לתוך סיטואציה, מדרכו לאפיין את המקום ולספק מידע על אודותיו, כבדרך-אגב כביכול.

כעת, משסיימתי את הקריאה בספר הזה, אני קצת עצוב. עצוב על כך שאני נפרד מדמויותיהם של אלק ופי. אבל גם שמח ונרגש. משום שבמהלך קריאתי בספר הזה הבנתי, שוב, עד כמה חווית הקריאה בספר טוב יכולה להיות חוויה מרגיעה, מחממת לב, מנחמת. ועד כמה זה בדיוק הדבר שברצוני, בסופו של דבר, לחוות ולכתוב על אודותיו.

רוצו לקנות את הספר הזה. ואם לא תמצאו אותו בחנויות, מכיוון שראה אור לפני שש שנים, הזמינו אותו דרך האינטרנט. לא תתאכזבו. בעיניי, הוא מופת לכתיבה משובחת. לכן גם אמליץ עליו בפני תלמידיי ותלמידותיי.

ומילה אחרונה של שבח מגיעה למתרגמת, סיגל אדלר. סיגל היא חברת ילדות שלי, מרמת השרון. לא התראינו שנים, וכשנודע לי שהפכה למתרגמת ספרותית שמחתי מאוד בעבורה. אך, למען האמת, זו הפעם הראשונה שקראתי את עבודתה כמתרגמת. והיא עשתה כאן עבודה פשוט מעולה. התרגום קולח, וניכרת בו ההקפדה על כל פרט.

כך שנעים לפגוש לא רק בספר טוב, אלא גם בחברת ילדות מוכשרת.

ממעמקים: המדריך ליחסים בין-גיליים

את ספרו של אוסקר ויילד, "ממעמקים," שראה אור בתרגומה הנפלא של ליה נירגד, בהוצאת מודן, קראתי מזווית קריאה מיוחדת. בעבורי, היה ספר זה לא רק מסה פיוטית, כתב אשם, עדות על רומן אהבים עז שקרס, אלא קודם כול כמדריך ליחסים בין-גיליים.

פתח הדבר לספר, אותו כתבה ארנית כהן-ברק, עורכת הסדרה לספרות יפה של הוצאת "מודן," מלמד, כי אוסקר ויילד הכיר את הלורד אלפרד דאגלס בן העשרים ושתיים בביתו, שעה שהיה כבר נשוי, אב לשני ילדים, ואחרי שתי מערכות יחסים אינטימיות עם רוברט רוס ועם ג'ון גריי, אשר שימש לו כהשראה לכתיבתו הספר "תמונתו של דוריאן גריי." דאגלס היה בנו של המרקיז התשיעי מקווינסברי, צעיר יפה תואר, סטודנט ללימודים קלאסיים (אותו נושא שוויילד למד, שנים מקודם לכן). דאגלס היה אז בשנתו הרביעית באוקספורד, כתב השירה וערך כתב עת ספרותי, שקידם הכרה בהומוסקסואליות. שניהם התחרות על ליבם של נערים צעירים, מערכת יחסים הרסנית.

"ויילד ודאגלס ניהלו אורח חיים בזבזי להחריד, שנועד להשביע את גחמותיו של דאגלס, ובאופן כלשהו גם לאשרר את מערכת היחסים ביניהם. אורח חיים זה התנהל במקביל לנישואיו של ויילד," מספרת אורנית כהן-ברק. אביו של דאגלס ניסה לעשות הכול כדי להפריד ביניהם, וכאשר כינה את ויילד 'סדומאי,' החליט ויילד, בעידודו של דאגלס מאהבו, לתבוע את אביו בגין הוצאת דיבה. תביעה זו הייתה אחת מני רבות בין השניים, גם במסגרת הדין הפלילי. בסופו של דבר פתח אביו של דאגלס בהליכים להחזר הוצאות של משפט הדיבה, וויילד הוכרז כפושט רגל, וכול ספריו וחפצי האמנות שלו נמכרו. בסופו של דבר, השופט גזר על ויילד שש שנות מאסר עם עבודת פרך, וויילד עבר מכלא לכלא עד שהגיע לכלא רדינג. הוא שהה בכלא ממאי 1895 עד מאי 1897, וכתב בו, בין השאר, את 'הבלדה בכלא רדינג' ואת 'ממעמקים.'

ויילד מת בנובמבר 1900. דאגלס מת ב- 1945, אחרי שנישא, התגרש, הפך לקתולי אדוק ופרסם סונטות בהן טען שוויילד הוא אבי התועבה.

'ממעמקים' פורסמה לראשונה בלונדון חמש שנים אחרי מותו של ויילד, בשנת 1904. אך רק בשנת 2013 זכתה לפרסומה המלא.

ממעמקים

ברגעי השיא שלו, 'ממעמקים' הוא ספר מופלא. יש בו קטעי הגות על החיים ועל האמנות, הכתובים בשפה יפהפיה. הנה, למשל, קטע אחד על אודות הסבל:

"הסבל הוא רגע אחד, ארוך עד מאוד. איננו יכולים לחלק אותו לעונות, נוכל רק לתעד את גווניו ולרשום כל חזרה שלהם. אצלנו גם הזמן עצמו אינו מתקדם. הוא מתגלגל. דומה שהוא חג סביב מרכז אחד של כאב. השיתוק המצמית של חיים שכל פן שלהם מוסדר בתבנית קבועה, עד שאנו אוכלים ושותקים ושוכבים ומתפללים או לכל הפחות כורעים לתפילה על פי חוקיה הנוקשים של נוסחת ברזל; השיתוק הזה שהופך כל יום נורא לזהה עד הפרט האחרון לקודמו, מטיל את עצמו כמדומה על אותם כוחות חיצוניים שכל מהותם שינוי תמידי. על עת זריעה ואסיף, על קוצרים הרוכנים מעל הדגן ועל בוצרים המשתרכים בין הגפנים, על עשב הבוסתן המלבין מרוב פרחים קטומים או זרוע בנשורת פירות: על כל אלה איננו יודעים דבר, לא נוכל לדעת דבר. לנו יש רק עונה אחת, עונת הצער. גם את השמש ואת הירח דומה שלקחו מאיתנו. בחוץ היום אולי כחול וזהוב, אך האור המתגנב מבעד לזכוכית המחופה של הצוהר המסורג שתחתיו אנו יושבים אפור הוא, ומדולדל. בתא שלנו שוררים תמיד דמדומים, כשם שבלבנו השעה תמיד שעת חצות. ובממד המחשבה, בדיוק כמו בממד הזמן, אין עוד תנועה. מה שאתה אישית שכחת מזמן, או יכול לשכוח בקלות, קורה לי עכשיו ויקרה לי שוב מחר. זכור את זה, ותבין במקצת מדוע אני כותב לך, וכותב באופן הזה."

כמשתמע מקטע זה, הספר כולו מופנה כעין מכתב ארוך אל מאהבו, הלורד דגאלס. לכן, קטעי ההגות הפילוסופיים מעורבים בהטחות אשם שונות שמטיח ויילד באהובו. הוא מנתח את אופיו ואת התנהגותו, בוחן ושופט אותו, מלקה אותו במילותיו חסרות הרחמים, אך מתוך כל הזעם הזה גם ניכרת אהבתו:

"שתיקתך נוראה. ואין זו שתיקה של שבועות או חודשים גרידא, אלא של שנים; שנים כשם שהן נספרות בהכרח גם על ידי אלה החיים בחופזה בחיק האושר, כמוך, ובקושי מסוגלים להדביק את רגליהם המוזהבות של הימים המפזזים וחולפים, ונשמתם נחטפת במרדף אחר העונג. זו שתיקה שאין לה תירוץ; שתיקה שדבר לא ימתיק. ידעתי שרגליך רגלי חומר. מי היטיב ממני לדעת זאת? עליך חשבתי כאשר כתבתי במכתמים שלי, שרגלי החומר הן המבליטות את ערכו של צלם הזהב. אך לא צלם זהב בעלי רגלי חומר הקמת לעצמך. מאבק הדרכים הפשוט, האבק שבו מתבוססת פרסות יצורים מקורננים, יצרת את צלמך המושלם כדי שאוכל להתבונן בו; ויהיה אשר יהיה טיבה של התשוקה החשאית שלי, עכשיו איני יכול לחוש כלפיך שום רגש מלבד בוז וזלזול. וגם, בלי קשר לכל הסיבות האחרות, האדישות שלך, חוכמתך הארצית, קשיות הלב שלך, תבונת הזהירות שלך – איך שלא תחר לקרוא לזה – הפכה מרירה כפליים בגלל הנסיבות המסוימות שליוו את מפלתי או באו בעקבותיה."

המרירות שנתעוררה בלבו של ויילד בשל מסע הייסורים שגרם לו אהובו הצעיר היא עזה. הוא נדון לרצות את עונשו בידיעה גמורה, שהפך לשנינה ולקלס בחוגי החברה הגבוהה שהסתובב בהם, שפרטי אהבותיו נודעו לכול ובוזו בידי כול. אבל ויילד בורך ביכולת להתמיר את הבוז ואת הייסורים ואת הכאב לכוח יצירה:

"מזלם של הגנבים והמנודים המסכנים הכלואים כאן איתי שפר משלי במובנים רבים; המשעול שחזה בחטאם בעיר אפורה או בשדה הירוק קצר הוא; כדי לפגוש אנשים שאינם יודעים דבר על מה שעשו הם אינם צריכים להרחיק לכת יותר ממעופה של ציפור בין דמדומי שחר לשחר עצמו; אך לדידי העולם כולו הצטמק לכדי טפח, וכאשר אפנה שמי חקוק בעופרת בסלעים. כי לא עברתי מן האלמוניות אל המוניטין הרגעי של הפשע, אלא ממין נצח של פרסום למין נצח של פרסום לגנאי, ולפעמים נדמה לי שהוכחתי, אם אמנם היה צורך בהוכחה, שבין הידוע והידוע לשמצה אין אלא פסע אחד, אם בכלל.

ובכל זאת, בעצם העובדה שאנשים יכירו אותי באשר אלך וידעו הכל על חיי, מצד מעשי האיוולת שבהם, אני יכול לזהות משהו טוב עבורי. זה יאלץ אותי לשוב ולהתבלט כאמן, ולעשות זאת מהר ככל שאוכל. אם אצליח לייצר ולו רק עוד יצירת אמנות יפה אחת, אוכל ליטול מן הזדון את הארס שלו ומן הפחדנות את גיחוכה, לעקור את לשון הבוז משורשיה."

יש לומר, שהייתה זו אופטימיות רבה מצדו לכתוב את הדברים הללו, שעה שההעלאה של מחזותיו נפגעה קשות בשל המשפטים שעבר, העונש שהוטל עליו וקיתונות הרותחין שליוו אותו בכל אשר הלך.

אחד הדברים המרגשים ביותר בספר הזה הוא גילויי החמלה של ויילד. דווקא בתוך יסורייו גילה את מידת החמלה, והוא מזהה אותה בישו, שאליו הוא מתייחס כאמן, וגם בו-עצמו: "אם לאחר שחרורי אחד מידידיי יערוך משתנה ולא יזמין אותי אליו, לא יהיה לי אכפת כהוא זה. אני יכול להיות מאושר בתכלית בגפי. בהינתן לו חירות, פרחים, ספרים וגם ירח, מי לא יוכל להיות מאושר בתכלית? ומלבד זה, המשתאות כבר אינם מתאימים לי. ערכתי רבים מכדי שאנהה אחריהם […] אך אם לאחר שחרורי יהיה בלבו של ידידי צער, והוא לא יתיר לי להשתתף בו, או אז יהיה כאבי מר ביותר. אם יסגור בפני את דלתות בית האבלות, כי אז אחזור שוב ושוב ואתחנן להתקבל, על מנת שאוכל להשתתף במה שאני זכאי להשתתף בו. אם יחשוב שאיני מתאים, שאיני ראוי להתייפח יחד איתו, זו תהיה לי השפלה נוקבת ביותר, האופן הנורא ביותר שבו אפשר יהיה להמיט עלי חרפה. אבל זה לא ייתכן. יש לי זכות להשתתף בצער, וזה אשר מסוגל להביט ביפי העולם ולהשתתף בצערו ולתפוס משהו מהפלא שבנשיהם, מצוי במגע ישיר עם דברים שמימיים והתקרב אל סודו של אלוהים במידה שהאדם מסוגל לה."

כפי שכבר רמזתי כאן, ב'מעמקים' שזורים, בין קטעי ההגות הנפלאים האלה, המרחיבים דעתו של אדם, גם הטחות אשם ומבעי זעם כלפי מאהבו, דאגלס, על שום שרושש אותו על ידי תביעותיו החומריות, סיבך אותו במשפט הדיבה עם אביו, ובפרשיות נוספות, וכאשר נגזר עליו עונשו – נטש אותו לאנחות. בקטעים אלה מתגלה ויילד האוהב. הגבר המבוגר, המיוסר, שהיה מעין מנטור ומגן למאהבו הצעיר, ואילו זה גמל לו בכך שנטש אותו ובגד בו, אחרי שניצלו עד תום.

מן הדברים האלה עולה גם לקחו של ויילד, אם אמנם ניתן להעתיקו לימינו. בזמן חייו של ויילד הייתה ההומוסקסואליות 'אהבה שאין לומר את שמה.' ואילו כיום היא נישאת בראש חוצות. ובכל זאת, ניתן ללמוד ממנה כמה דברים: שאהבה בין-גילית היא עניין מורכב ולא מומלץ. אך אם כבר התאהבת באדם הצעיר ממך בשנים רבות, וודא עמו, קודם כול, שאינך משמש לו מה שקרוי כיום 'ספונסר,' מבוגר עם כיס עמוק, או sugar daddy. גם אין זה משתלם להיות לו למנטור, ליועץ חכם, כי דרכם של צעירים למרוד בסמכות. דבר אחד ודאי, זכור כי אהבתכם נובעת מפער גילי, מגשרת עליו וסופה גם לקרוס לתוכו, וכי מחירה הרגשי יהיה תמיד גבוה, משום שפערי הגילאים ביניכם מנציחים חוסר-הדדיות בסיסי ומובנה בעצם טבעם של יחסיכם, וזה בסיס לפגיעה אנושה.

תודה רבה לאורנית כהן-ברק על יזמתה להוציא לאור תרגום עברי של הספר הזה, באמת ספר מופת, ותודה שהביאה את קיומו לידיעתי.

 

לחצוב את הכאב ליופי

את ספרה החדש של יעל דיין, "מנגד" (הוצאת מודן, 2014), רכשתי לעצמי בחנות הספרים כמתנה לחג. התחשק לי לקרוא משהו שלא לצורכי עבודה, וכאשר נפלו עיניי על ספרה ידעתי שאקרא בו. אחרי הכול, אני מכיר את יעל מזה שנים, מעריך אותה מאוד וגם אסיר תודה לה על פועלה בכלל, ועל הדברים שעשתה למען הקהילה הלהט"ב בפרט, וכאבתי את סיום תפקידה כנבחרת ציבור. מאז עזבה את תפקידיה הציבוריים לא פעם חשבתי להתקשר אליה, אבל היו מי שאמרו לי, כי בשל מחלתה הדיבור קשה עליה, ולכן מוטב שלא אתקשר ואקשה עליה לשווא. כעת, משקראתי את ספרה, אני מבין, כי מחד גיסא צדקו מי שהמליצו לי לא להתקשר עמה, ומאידך גיסא, ייתכן שכל דורשי הטובה האלה דווקא החריפו את בדידותה.

2yael_dayan

פתחתי בנימה אישית, משום שספרה של יעל הוא ספר אישי וחשוף במידה. בכל הקשור לחייה שלה, להצלחותיה וכישלונותיה, למידת ידיעתה ואי ידיעתה את העולם, לאהבת היופי שלה ולהתמודדותה עם מורשת אביה ומחלת בעלה ודעיכת אחיה, היא נוגעת בדברים בלא כחל ושרק, וגם בלא יראה. היא מותירה סודות עלומים מן העין כאשר נוגע הדבר בנפשות שאינן מבני ובנות משפחתה הקרובים, אך עושה כן ביודעין, לא מתוך רצון לכזב או לכסות על האמת. ודבר זה נאמר בשבחה. מעטים הם הסופרים, המסוגלים לגעת בכאב וביופי, בסבלם כבני אדם וברגעי האושר המעטים שמזמנים חייהם, באותה מידה של פליאה ויראה, דיוק וחמלה, כמוה. יכולת הדיוק שלה מגעת עד כדי משפט, שכתבה כתיאור לימות השבעה על בעלה: "כל יום, עד שעת לילה, שבה נפרדים הניחומים מן האבל, הקולות מתפוגגים ושקט לא קרוא משתלט." או, במקום ובהקשר אחרים: "אני שמחה על מה שהיה, ועל מה שהייתי, ועל מה שקלטתי, כמו קרביה של מצלמה שנשמר בה סרט דהוי שריחו מתפוגג ואין אליו ערגה, אבל נעים לרפד בו את התאים המתנוונים."

הספר כולו מוצב, כבר למן משפטיו הראשונים, כסוג של חשבון נפש. אך אין זה וידוי או כרוניקה של אירועי חיים, גם לא טקס פומבי של הלקאה עצמית. זהו סוג של ממואר פיוטי, הכתוב קטעים-קטעים, ועיקרו, כפי שכתוב היטב כל כך בשורות הפותחות שלו: "את רואה את הפער המכמיר בין מה שהיית רוצה ובין מה שאת יכולה. לעשות,להשיג, לתת, לקבל. את יודעת שהפער הזה אינו במובן מאליו – בשעון הביולוגי, בבגידת הגוף, בראייה הנחלשת, בעייפות בירכיים או בפיקת הברך, אלא במשהו עמוק יותר. את בוחנת את הפער הזה בעין קפדנית כי את לבד. כי אין לך מול מי לבטא במילים או במגע את הרחמים העצמיים."

אך הרחמים העצמיים מעטים כאן. לעומת זאת, הספר מביא התבוננות מפוקחת של אדם במלאות חייו על חייו, על עליותיהם ומורדותיהם, על טבע החיים ועל מהות האדם, וגם על החברה הישראלית והתמורות שעברה מאז היווסדה.

ובתוך כל אלה, המון יופי. למשל, תיאורים כמו זה, המגלים את אהבתה ובקיאותה הרבה של יעל בגינון, וגם את התבוננותה המיוחדת והמדוקדקת בעולם הנגלים: "סתיו, מזג האוויר נפלא, צווחות הדררות קורעות את העננים המתרבים וגוברות על ציוני הבוקר של הצופיות. הסיגלון השיל את פארות פרחיו הסגולים ונשאר במלוא עלוותו הירוקה. התבלינים באדנית הפכו לשיחים נושאים פרחים וזרעים לפני גוויעתם עם בוא הגשמים החזקים, כשיבואו.

שיחי הלבנדר נשפכים כאלומות ברוח ולצידם הפרחים הצהובים הענקיים של ההיביסקוס והאלמנדה. אני אוספת שאריות מעשר שנים של עבודה ומחפשת ידיים ולב שיחפנו את עיזבוני ויטפחו ויעצימו את כל מה ומי שזקוק ליד מלטפת ולאוזן קשובה ולתמיכה ולחיזוק ולפעמים לגערה, או לקריאה לסדר."

כך, בשתי פסקאות, היא עוברת מאדניות הצמחים שהיא מטפחת בביתה – אל נשמות בני האדם שטיפחה במהלך חייה ופעילותה הציבורית.

וזה, כנראה, גם סוד קסמה של יעל דיין כאדם – ההתבוננות האינטלקטואלית, החדה והמפוכחת, במציאות הפוליטית והחברתית, המשולבת ברגישות מופלאה לטבע בכלל ולאדם בפרט; כתיבתה הלירית, מרעידת הלב, יחד עם יכולת ההיגד הנחרץ שלה.

אהבתי מאוד את הספר הזה, וכדרכם של ספרים טובים, החודרים ללב קוראם, הוא גם הטיל אותי לתוך מחשבות על חיי ועל עצמי. מה כבר הספקתי לעשות בחיי, מה עוד נותר לי לפעול בהם, על מה אצטרך, בסופו של דבר לוותר, ומה כדאי שעוד אאמץ את כוחותיי אליו. הדבר הכי חשוב שקיבלתי מן הספר הזה, הוא הפיכחון, הידיעה שהחיים הם בני חלוף, שלעולם איננו מגיעים לממש את כל מה שרצינו לעצמנו ולאהובינו, וכי הדרגה הכי גבוהה של אושר שנוכל להגיע אליה היא כנראה קבלת עצמנו וחיינו כפי שהם, על ההצלחות וההחמצות המרכיבים אותם, בידיעה שאנו מותירים אחרינו, מי בפועל, דרך הורות, ומי באופן מושאל, דרך פעילותו בעולם, מי שימשיכו את דרכם אחרינו. לא את דרכנו, כי אם את דרכם.

כלבה מטורפת מזדיינת (ביקורת ספרותית)

נעלמת

טוב, אני רוצה לגלות לכם משהו. משהו שהסתרתי מכם כל ימי המלחמה הזאת והחופש הגדול, שתיכף יסתיים. משהו שאני כבר חייב להוציא מתוכי.

בכל הימים המתוחים והקשים האלה, שבהם קמתי לפני שש בבוקר והייתי עם ילדיי עד תשע-עשר בלילה, בין אזעקות, בימים שלא יכולתי לכתוב בהם דבר וגם בקושי לערוך בהם דבר, קראתי ספר. ספר עבה, שקיבלתי אותו בטרם הופץ לחנויות, במהדורה 'לבנה.' הוא פשוט חיכה לי איזה בוקר בתיבת הדואר שלי, במעטפה של 'עם עובד,' וברגע שראיתי אותו ידעתי, שאם 'עם עובד' החליטה לשלוח לי ספר לבן, אין לי אלא להיענות לאתגר ולהתחיל מיד בקריאתו.

קראתי אותו מדי בוקר על הסטפר במכון הכושר, ושם בלבד. זמן אחר לא היה לי, מלבד הלילה, כי הבוקר בכושר הגעתי כבר ל 20-30 העמודים האחרונים בו, והייתי מוכרח לסיימו. אז ישבתי כעת בחצר, בלילה, באור מנורת הלילה שהוצאתי החוצה, וסיימתי לקראו.

"נעלמת" של גיליאן פלין, בהוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד ועם עובד, הוא פשוט ספר שאי אפשר להניח מהיד.

ניק דאן מתעורר בבוקר יום הנישואין החמישי שלו, ומגלה כי אשתו, איימי, נעלמה. מהר מאוד הוא גם הופך לחשוד ברציחתה, אף על פי שגופתה אינה נמצאת כלל. כאשר מתגלה שיש לו גם מאהבת צעירה, זה בכלל מסבך אותו. אבל זו רק תחילתה של עלילה מוטרפת, עלילת חייהם של בני זוג, הנדמים כזוג המושלם ומתגלים כהיפוכו הגמור. כשתי מפלצות אדם, הממשיכות לחיות יחד מכוחם של הסדרים כובלים. ולא אגיד כאן יותר, כדי לא לקלקל לכם את חווית הקריאה.

אומר לכם רק דבר אחד. כותרת הפוסט הזה, "כלבה מטורפת מזדיינת," היא אחת המחשבות שחושב ניק דאן על אשתו. ובצדק גמור. מזל שאני הומו. לולא כן, ללא שום ספק הייתי מתאהב בה כמוהו ונופל לרשתה כמותו. וזה רע.

הספר מסופר משתי נקודות מבט, של ניק ושל איימי, פרק אחר פרק. בשלב מסוים מסתבר ששני המספרים הם בלתי מהימנים, והקורא מוצא את עצמו בתוך סבך של שקרים ותעלולים מסוכנים מאוד. המפתיע הוא, שגיליאן פלין מצליחה לשמור את המתח בלב הקורא עד לשורה האחרונה בספרה, והמפתח לכך הוא מבנהו המחוכם, ובעיקר יכולתה המרשימה לבנות את דמויות הבעל והאישה בצורה עמוקה ומרתקת ומשכנעת כל כך, לפזר רמזים ודמויות משנה, שתשובנה ותופענה במהלך העלילה ברגעים המתאימים לגיבוריה, ולנהל מערכת מורכבת של רמזים לפתרון התעלומה, המתעתעים בקוראים כמו שהם מתעתעים בניק דאן, המואשם ברצח אשתו, ובשוטרים החוקרים את היעלמותה.

הספר הזה היה לרב-מכר בצדק גמור. מלבד היותו ספר מבריק, הוא מהווה בית ספר מעולה לכתיבה. כתיבה בכלל, במישור הבחירה של סוג מספר, אפיון דמויות, מתן רקע מתאים בכל שלב בעלילה, וכתיבת מתח בפרט, בכל הנוגע לניהול העלילה וההפתעות שהיא מזמנת לקוראיה.

אני מניח שכמוני, עצבי רבים וטובים מכם מרוטים כבר לגמרי מן המלחמה. הם כמעט יתפקעו במהלך הקריאה בספר הזה, מפני שהוא ממכר לגמרי. דבר אחד בטוח. כשתסיימו אותו תחושו התפעלות למול היצור הנבזי הקרוי אדם, המלווה בשובל קל של בחילה עזה. וזה, בעצם, גם מה שעשתה לנו המלחמה האחרונה.

רוצו לקרוא את הספר הזה. לא תתאכזבו.

ברכות ליעל אכמון על התרגום, ולהוצאות לאור שחברו יחד כדי להוציא את הספר הזה לאור בעברית.

עכשיו דחילק, שימו לי בצד בחבילה את הספרים החדשים הבאים שלכם, כי אני מוכרח לחזור לערוך את הספרים שאני עורך, ולסיים את הרומאן הבא. תודה.

יום קטנות. או: טירוף של משפחות אחרות.

תמונה

 

במונולוג הפתיחה שלו, למחזה "החולה ההודי" של רשף לוי, אומר, בין השאר, עורך הדין אבשלום בן-ארי: "בשבילי זה דווקא היה עיסוק מרגיע – לשמוע קצת על טירוף של משפחות אחרות."  בזה הוא חושף את הטירוף במשפחתו-שלו, ממנה ניתק עשרים וחמש שנים מקודם לכן.

במשפט הזה נזכרתי כמה וכמה פעמים, שעה שקראתי בספרה של נטליה גינצבורג, "אמרות משפחה," המספר על בני משפחתה הקרובה, הוריה ואחיה, חבריהם, בעלה וחברי בנעוריה, ולמעשה כל משך הזמן שחייתה בו בטורינו.

ילדותה עברה בצל אב עריץ, מדען חובב טיפוס-הרים, שהכריח את ילדיו לתחביבו, ובו-בזמן גם הפחית כל חייו מערכם, ואימה, שהייתה טיפוס די קפריזי וילדותי. גם מערכת היחסים בין אחיה הייתה סבוכה. היא מתארת את היריבויות בין האחים, חלקן נותרו בעינן במשך חייהם וחלקן נפתרו עם השנים, ואגב כך, אגב הסיפור המקוטע לאנקדוטות ופרגמנטים של ימי משפחתה, משתרבב פנימה צילו המאיים של הפשיזם וזוועות מלחמת העולם השנייה.

אלא שנטליה גינצבורג לא נותנת לפשיזם או למלחמה להשתלט על תולדותיה או על זיכרונותיה וסיפורה אותם. דווקא בשל הנגיעה האישית של המאורעות בחייה, הן משום שהוריה ואחיה נחלקו פוליטית, חלק מאחיה גם נאסרו בגין פעילות מחתרתית, והיא עצמה נישאה לפעיל פוליטי ואף התאלמנה ממנו בזמן המלחמה, גינצבורג מספרת על אירועים אלה באותה מידה של דיוק ורפרוף שבה היא מספרת על טיול להרים עם הוריה או על יחסיה של אימה עם התופרת שהייתה מגיעה אליהם הביתה.

כתיבתה של נטליה גינצבורג מערבת אמצעים קומיים עם כלים אחרים. אחד האמצעים הקומיים שהיא משתמשת בהם הוא אלמנט החזרה. לאורך הספר שזורות מימרות כנף של בני משפחתה, החוזרות ונשנות בו, ובעצם חזרתן מעוררות יסוד קומי בדמויות, אך גם נותנות לקורא תחושה שהוא כבר מכיר אותן. עוד יסוד קומי הוא ההנמכה. היא כותבת על היקרים לה מכול לא בעט מושחז, אלא רחום, אבל מתייחסת אליהם בזווית כזו, שהם נראים קצת נמוכים, אנשי יומיום כאלה, בריות שתיאור קיומן על ידיה מעלה על פני הקורא חיוך סלחני. נו טוב, משוגותיהן מזכירות לו את משוגות משפחתו שלו.

"ואז, בוקר אחד, היה 'הירח' של מריו חולף. הוא היה נכנס לסלון, מתיישב בכורסה ומלטף לעצמו את הלסת בחיוך הרה-משמעות ובעיניים עצומות-למחצה, והיה מתחיל לומר. 'האור של הנחת של הוורד.' זאת הייתה מין 'בדיחות' שאהב מאוד וחזר עליה מבלי לשבוע. 'הקור של המחט של המרד,' המשיך, 'הבור של השחת של הגרד. החור של התח…' 'מריו!' צעק אבי, 'בלי מילים גסות!'

"האור של הנחת של הוורד,' התחיל מריו שוב משאך יצא אבי מן החדר. הוא נשאר לפטפט בסלון עם אמי ועם טרני, הלה היה חברו הטוב. 'כמה נחמד מריו כשהוא טוב!' הייתה אמי אומרת. 'כמה סימפתי! הוא ממש כמו סילביו!"

סילביו היה האח של אמי שהתאבד."

וכך הלאה והלאה.

בבגרותו, מריו נאסר בגין פעילותו הפוליטית, נמלט ממאסרו בשחייה בנהר לצרפת ועובר לחיות בפאריז. הנה, למשל, קטע נוסף עליו, מחלק מתקדם יותר ברומאן:

"עכשיו כתב מריו מפאריז, בכתב ידו הזעיר והלא קריא, מכתבים קצרים ותמציתיים, שהוריי התקשו לפענח.

הם נסעו לבקר אותו. מריו חי בפאריז בעליית גג. הוא עדיין לבש אותם בגדים שבהם קפץ למים בפונטה טרזה. הם כבר היו דהויים ובלויים. אמי רצתה שיקנה לו חליפה, אבל הוא סירב להיפרד מהבגדים הדהויים הללו. הוא שאל מיד על חדשות על אודות סיון סגרה וגינצבורג, שעדיין היו בבית הסוהר, ועל גינצבורג דיבר בהערכה, אך כמו על אדם רחוק, שאמנם הוא לא חדל לחשוב עליו ולחבבו, אך כאילו הניח אותו מעט בצד. ואשר להרפתקה שלו ולבריחתו, נראה כאילו שכח אותן לגמרי.

הוא כיבד את בגדיו בעצמו. לא היו לו אלא שתי חולצות בלויות, ואותן כיבס בזהירות רבה, באותה תשומת לב קפדנית שבה היה מטפל פעם בלבני המשי שלו ומסדר אותם במגירות.

את עליית הגג שלו היה מטאטא בעצמו, ביסודיות רבה, והיה תמיד רחוץ ומגולח היטב, נקי ומסודר, למרות הבגדים הבלויים. והוא נראה, אמרה אמי, סיני יותר מתמיד.

היה לו חתול. בפינה של עליית הגג היה ארגז ובו נסורת. החתול נקי מאוד, אמר מריו, הוא אף פעם לא עושה קקה על הרצפה. אבי טען שיש למריו קיבעון לגבי החתול הזה. הוא קם השכם בבוקר והולך לקנות בשבילו חלב. גם אבי, כמו סבתי, לא סבל חתולים. וגם אמי לא חיבבה במיוחד חתולים, היא העדיפה כלבים.

אמי אמרה:

'אולי תיקח במקומו כלב?"

'מה פתאום כלב!' צעק אבי, 'רק זה חסר שיהיה לו כלב!'

בפאריז ניתק מריו את קשריו עם קבוצות הארגון 'צדק וחירות.' זמן מה עוד היה קשור אליהן ולקחת חלק בהוצאת העיתון שלהם. אבל אחר-כך מצא שהן אינן לרוחו."

וכך הלאה והלאה.

שום סיפור אינו מושלם כאן, והצמדת פרטים כמו חולצות דהויות, חתול בעליית הגג והינתקות מחבריו למחתרת יחד גם מקנה להם אותה ערכיות יחסית. אין כאן שקילה ומדידה, מיון וסידור ערכי של עובדות חיים. הכל מובא זה בצד זה, כחלק לגיטימי מן החומרים העושים דמות ומספרים את חייה.

*

הספר "אמרות משפחה" אינו רומאן, וכמו שכתב מנחם פרי על כריכתו, גם אי אפשר לכנותו אוטוביוגרפיה. למעשה, זהו אוסף פרגמנטים מזיכרונות משפחה, שמה שמחזיק אותו יחד הוא הגבלת המקום והזמן – פרקי טורינו של נטליה גינצבורג, סט קבוע של דמויות משפחה ודמויות משניות וסגנון הסיפור הייחודי של גינצבורג, שיש בו לשון מדויקת, יכולת רישום קלילה אך בהירה ולוכדת מהות של בני אדם ומצבים – והומור דק.

מי שהפנתה אותי אל הספר הזה הייתה אחת מתלמידותיי בסדנאות הכתיבה שאני מקיים, ובהן, תמיד אני מתחיל בעבודה עם זיכרון וזיכרונות. העבודה עם זיכרון ועם זיכרונות היא מהותית לכל יוצר, הן מפני שבכל נקודה בזמן אנחנו יוצרים את עברנו ואת זהותנו מחדש, שוב ושוב, יוצרים את עצמנו על סמך ההתבוננות לאחור, מספרים את סיפורנו, והן משום שהדמויות שאנו כותבים ניזונות מן הזיכרונות שלנו.

פעמים רבות אירע לי, שדווקא בשעת כתיבתו של רומאן בדיוני, שעלילתו מתרחשת במקום ובזמן אחרים לגמרי בהיסטוריה היהודית, מתפרצים ממני, במהלך הכתיבה, גם זיכרונות ילדות ובגרות שלי, שלא ידעתי שאני בכלל זוכר. על פי רוב, בשלב מסוים של הכתיבה אני עובר, כמעט מבלי משים, מגוף ראשון לגוף שלישי, ומקנה לדמויות הרומאן שאני עסוק בכתיבתו באותו זמן את היטל הזיכרונות שלי עצמי. כך, אפוא, אני תמיד כותב שני ספרים בו-זמנית, זה שהוא בדיוני, וזה שהוא ספר-חיי, מרקם זהותי.

ועוד יבוא יום, ובו אוציא לאור גם פרקים מזיכרונותיי שלי.

בעניין זה, כתיבת זיכרונות ואופן פרסומם, ודאי גם בעניינים אחרים כמו כתיבה בדיונית, הקריאה בספר זה של נטליה גינצבורג היא סוג של בית ספר. שכן, כבר בפתח ספרה היא עומדת על הבעיה האתית העומדת בבסיס כתיבתו ופרסומו:

"המקומות, המאורעות והדמויות בספר זה אמיתיים. לא המצאתי דבר," היא כותבת. "בכל פעם שהמצאתי משהו, בעקבות הרגליי הוותיקים כמחברת רומאנים, חשתי מיד דחף עז להשמיד את כל מה שהמצאתי.

גם השמות אמיתיים. אי-הסובלנות כלפי כל המצאה, שהרגשתי בשעת כתיבת הספר הזה, הייתה כה עמוקה, שלא יכולתי לשנות את השמות המציאותיים, אשר נראו לי חלק בלתי נפרד מן האנשים המציאותיים. כמה מהם מן-הסתם לא יאהבו למצוא את עצמם כך בספר, תחת שמם ושם המשפחה שלהם. אבל אין לי מה להשיב להם.

כתבתי רק מה שאני זוכרת. לכן, אם קוראים את הספר הזה ככרוניקה, אפשר לטעון כי יש בו אינסוף לקונות. אף שהוא מתבסס על המציאות, אני חושבת שיש לקרוא אתו כאילו הוא רומאן. מבלי לתבוע ממנו לא יותר ולא פחות ממה שרומאן יכול להציע.

יש מאורעות רבים, שאף שאני זוכרת אותם, פסחתי עליהם בכתיבת הספר. בין אלה, רבים נגעו ישירות בי-עצמי.

לא היה לי חשק רב לדבר על עצמי. למעשה, הסיפור הזה אינו הסיפור שלי-עצמי, אלא יותר. עם כל החללים והלקונות שבו [הוא] סיפורה של המשפחה שלי. עלי להוסיף, שמאז ילדותי ונערותי חשבתי תמיד לכתוב ספר שיספר על האנשים שחיו אז סביבי. הספר הזה הוא אכן, בחלקו, הספר האמור. רק בחלקו, שכן הזיכרון בוגדני, וספרים העוסקים במציאות הם לעתים כה קרובות רק שבבים והבהובים קלושים של מה שראינו ושמענו."

זהו.

ככותבת, היא מודעת לכך, שיהיו אנשים שלא יאהבו את אזכורם בספרה בשמותיהם ובפרטיהם האמתיים. אך אין היא מתנצלת בפניהם על כך. היא רק אומרת שלא הייתה יכולה להמציא להם שמות אחרים, שהכתיבה לא יכולה הייתה לשאת זאת, ומחויבת לכתיבתה המשיכה בה והוציאה את הספר הזה לאוויר העולם.

בני אדם שאינם כותבים, ובהם בני משפחתם של הכותבים, אינם מבינים, שהכתיבה חכמה מאיתנו. הכתיבה אינה מעשה מודע, וכאשר אנו מנסים לנתבה על פי עקרונות של אתיקה או של נאמנות משפחתית היא מתקלקלת. הכתיבה חכמה מאיתנו, כותביה, ויודעת לאן היא רוצה להוביל אותנו. אנו איננו יודעים זאת. אנו רק משרתיה הנאמנים של הכתיבה, שבעבורנו היא אוויר לנשימה ודרך חיים.

ההסכם הבסיסי של אדם כותב עם כתיבתו הוא – אני כותב כדי לחיות. ואת כבר תראי לי את הדרך. אני לא אפריע לך, ואת לא תפריעי לי.

זהו, פחות או יותר. ועם כל השאר צריך להסתדר אחרי כן.

וספרה של נטליה גינצבורג, "אמרות משפחה," עושה זאת בהחלט.

ומשום כך, לא פחות משהוא דיוקנה השבור של משפחה אחת, הוא נהיה לדיוקנה של תקופה קשה והרת גורל בתולדות אירופה בכלל ואיטליה בפרט, מבלי שיהפוך לספר עיון על מלחמת העולם השנייה או לרומאן היסטורי.

זה יופיו של הספר הזה. זהו ספר של פכים קטנים, המאיר תקופה גדולה.

נטליה גינצבורג, אמרות משפחה. הוצאת סימן קריאה הקיבוץ המאוחד, ועם עובד. 2012. מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובאנו. מתרגם שותף: מנחם פרי.

יאושו של סופר

בשלב מסוים, כבר בחלקו הראשון של הספר, "הרוח יוצא" של פיליפ רות (זמורה-ביתן, 2007), הרגשתי איך הדיכאון, שכבר חשבתי ששכח אותי, חוזר לי. אולי זה דיכאון קיץ, שנובע מרוב חום, חשבתי לעצמי, והמשכתי לקרוא. אולי זו החרדה מפני מה שיהיה כאן, עם מלחמת איראן, והדאגה לכסף, לפרנסה בעבור ילדיי, והמשכתי לקרוא.

אבל האמת היא, שבמקביל לכל הסיבות האלה, הספר הזה דיכא והעציב אותי. ועם זאת, לא יכולתי להפסיק מלקרוא בו.

הספר מספר, בגוף ראשון, את סיפורו של נייתן צוקרמן, סופר יהודי אמריקני, בן שבעים ואחת, שעבר ניתוח להסרת הערמונית בשל סרטן הערמונית, וכתוצאה מזה איבד את אונותו, הפך לאימפוטנט, וגם למי שאינו שולט על שלפוחית השתן שלו, ונצרך לחיתולים, שהוא מחליף כמה פעמים ביום.

הוא ברח מניו יורק למחוז כפרי, שם שהה אחת עשרה שנים, בשל איומים על חייו, אבל במהלך שנים אלה התנתק לגמרי מחייו כסופר אמריקני בניו יורק, מן האקטואליה, מן המודרנה. וכשהוא חוזר כעת לניו יורק, לפרוצדורה שתתקן לו את עניין ההשתנה, הוא מגלה בתוכו כמיהה להתאהב מחדש באישה, ולחזור אל חיי העיר.

בתוך כך הוא מסתבך בהתאהבות באישה צעירה, מצודדת ונשואה, במאבק עם סופר צעיר על פרסום ביוגרפיה על סופר מת, שהיה נערץ עליו, על המספר, ובסופו של דבר נמלא חזרה למקלט הכפרי שלו.

סגנון הסיפר של פיליפ רות כאן הוא מאופק. הוא מדייק מאוד בתיאור התהליך הפסיכולוגי של גיבורו, אבל כותב בשפה לא רגשית, כדלקמן: "במשך ימים רצופים של עבודה בלבד הייתי טועם את מתיקותה של שביעות רצון לתפארת. בדידות, בדידות מופלגת, הורגשה מפעם לפעם והיתה נוחה לתמרון: אם הייתי נתקף בה במשך היום, הייתי קם משולחן הכתיבה שלי ויוצא להליכה של שמונה קילומטר ביער או לאורך הנהר וכשהיתה מסתנת בלילה, הייתי מניח בצד לזמן-מה את הספר שקראתי ומקשיב למשהו שדורש את מלוא תשומת לבי – משהו, נגיד, כמו קוורטט של ברטוק. כך הייתי משיב לעצמי את תחושת היציבות ועושה את הבדידות לנסבלת. בסיכומו של דבר, היעדר הצורך לשחק תפקיד היה עדיף על חיכוכים וחרדות וסכסוכים וחוסר טעם ושאט נפש אשר, ככל שאדם מתבגר, עשויים להפוך את מגוון היחסים הממלאים ומעשירים את החיים לדבר-מה בלתי נחשק. נשארתי הרחק מן העיר כי עם השנים כבשתי לי דרך חיים שעד אז נראתה לי (ולא רק לי) בלתי אפשרית, ויש בכך גאווה. אפשר שעזבתי את ניו יורק מתוך פחד, אבל בכך שקיזזתי וקיזזתי וקיזזתי, מצאתי בהיותי לבדי זן של חופש שהיה לטעמי רוב הזמן."

בתוך כך הוא מקיים, בד-בבד עם דיאלוגים אמיתיים, אך מאופקים מדי, זהירים מדי, עם הצעירה שהתאהב בה, גם דיאלוגים דמיוניים איתה, שמופיעים בספר כמו דיאלוג במחזה. וזה שובר את הנארטיב ומעשיר אותו בו-בזמן. ועל כך הוא אומר, "השיחות שהיא ואני לא מקיימים פועלות את פעולתן אפילו יותר מאלה שאנחנו מקיימים, ו'היא' המדומיינת שוקקת חיים בלוז השידרה של דמותה כפי ש'היא'ה ממשית לא תהיה לעולם."

כך מכניס אותנו פיליפ רות לעולמו הפנימי של הסופר. זה, שבמקביל לתבוסת חייו, אובדן הזיקפה, וחוסר היכולת להתקשר רגשית עם אישה, בונה לעצמו עולם פנימי אלטרנטיבי. אבל בתוך כל זה יש גם תיאור לא קל לעיכול של עבודת הסופר, במקרה הזה, כמי שאיבד לא רק את זקפתו אלא גם את זכרונו:

"זו הסיבה לכך שאני, באורח לא אופייני, עובד כאן מהר ככל יכולתי וכל עוד יש ביכולתי, אף על פי שאני לא מסוגל להתקדם לשום מקום במהירות שמתקרבת לזו הנחוצה לי, בדיוק בגלל המכשלה המנטלית שאני נאבק לאגף. דבר אינו ודאי עוד פרט להנחה הסבירה שזהו הניסיון העיקש האחרון שלי לגשש ולמצוא מילים ולשלב אותן למשפטים ופסקאות של ספר. שכן זהו כבר גישוש של קבע, גישוש החורג הרבה מעבר לגישוש החרד אחרי הרהיטות שהיא-היא הכתיבה בראש ובראשונה. במשך השנה האחרונה שבה עבדתי על הרומן ששלחתי לאחרונה למו"ל שלי, גיליתי כי עלי לעמול בכל יום כדי להרחיק את האיום בחוסר לכידות. כשסיימתי – כלומר, כשאחרי ארבע טיוטות לא יכולתי להמשיך עוד – לא ידעתי אם קריאת כתב היד המוגמר היא שנפגמה בגלל תודעה מבולבלת או אם הקריאה עצמה הייתה מדויקת, והתודעה המבולבלת היא הדבר שהשתקף בכתיבה עצמה."

את הדברים האלה לא קל לסופר לקרוא. בעיקר לי, שאף אני סובל מאובדן זיכרון. אינני זוכר פרקים שלמים מילדותי ומנעוריי ומבחרותי. למעשה, עלי לשחזר אותם מתוך יומנים, עדויות והצלבות מידע. וכיוון שאני יגעתי לאחרונה אחרי חמישים וארבע גרסאות לרומן החדש שלי, לא ארבע, יכולתי גם להבין מה הוא כותב על תחושת המותשות הזאת.

ובכל זאת, לא הנחתי את הספר הזה מידיי עד למילתו האחרונה, מפני שהוא חזק וקשה וחכם. הוא מכריח את קוראו לחשוב, האם חזרה לעבר אפשרית בכלל, ואגב כך גם מחווה דעה על הפוליטיקה באמריקה, על הבחירות, על תרבות הסמרטפון והלפטופ ועל מצבו של האדם במאה העשרים ואחת.

הספר הזה לא היה לי קל לקריאה, אבל באופן מוזר נהניתי ממנו. וכעת אני נופש עם סופר יהודי דגול אחר, במסגרת מסעותיי אחרי הספרות היהודית אמריקנית, מתענג וממש מרגיש איך דבש נוזל על חיכי, עם תחילת הקריאה ב"שושה" של בשביס זינגר.

הו, זה עולם כרוחי. זה עולם כעולמי. תבוא על בשביס זינגר הברכה.

סטונר

לספרו של ג'ון ויליאמס, "סטונר" (ידיעות ספרים. תרגום: שרון פרמינגר), הגעתי דרך המלצה של אחת מתלמידותיי. כשראיתי, שעל כריכתו מתנוססת הביקורת מן הניו יורק טיימס, "סטונר הוא יותר מרומן גדול: הוא רומן מושלם," נתקפתי בסקפטיות. אינני אוהב לקרוא בספר, שכבר חזיתו מכריזה עליו כמושלם. אבל אני מוכרח להודות שנשביתי בקסמו די מהר.

"סטונר" הוא רומאן איטי, מאופק וכבד ראש. הוא מספר את סיפור חייו של נער חווה אמריקאי, לפני מלחמת העולם הראשונה ועד אחרי מלחמת העולם השנייה, ועוקב אחר תהליך היהפכותו מנצר למשפחת חקלאים קשת יום לפרופסור לספרות אנגלית, נישואיו, שברון יחסיו עם אשתו ובתו, התאהבותו בתלמידה – והתמודדותו עם קונפליקט קשה עם עמית אקדמי. יותר מכך לא אספר, כדי לא לפגום בהנאת הקריאה.

אבל אף על פי שיש כאן דמות ברורה, יש פרוטגוניסט ויש אנטגוניסט וקונפליקט עז ורב יצרים שמתלקח ביניהם, זהו אינו ספר עלילה במובנו המקובל. ראשית, מפני שהוא מסופר מנקודת המבט של סטונר, וסטונר הוא איש מאופק, כמעט כבוי, מין גיבור פסיבי, שבקושי נענה לאתגרי החיים, עד שהם ממש מכריחים אותו לפעולה, וגם אז פעולתו חרישית וממועטת. אבל עזה. שנית, סגנון הסיפר כאן מלא תיאורים מדוקדקים, מפעילים את מרב החושים. בתחילה הם מעוררים רושם עצום בלב הקורא. בשלב מסוים הם עשויים להתיש. אבל הם ממחישים עד מאוד הן את תפיסת העולם של סטונר, הן את אופן קליטתו את המציאות – והן את כשרונו המובהק של הסופר.

בסופה של קריאה, נותרתי עם תחושת מתיקות ושלווה עמוקה. חשתי מנוחם, משום מה. מפני שיש משהו באופן שבו סטונר תופס את העולם, מקבל אותו ומגיב עליו, שמעורר בקורא רצון להיות קצת כמוהו. מאופק, לא איש קצוות, הטועם מן העולם במתינות וגם לא מתיר לו לעבור על גבולותיו.

נדמה לי, שזהו ספר חובה לכל תלמיד כתיבה, מפני שהוא מלמד איך כותבים מנקודת מבט, איך מאפיינים דמות לעומק, איך עובדים עם תיאורים ורשמי חושים, איך מעבירים רקע היסטורי ונסיבות מן התקופה, מבלי לשעמם, ובעיקר, איך מחזיקים את החוט הדק והסמוי מן העין, המושך את ליבו של הקורא אל הדמות ואל עלילתה, גם מבלי שהיא נתפסת לדרמה גדולה.

כתמיד, תרגומה של שרון פרמינגר מענג מאוד את הקריאה.

שגיאות קטנות – וספרים גדולים

בשקיקה גדולה סיימתי לקרוא היום את ספרו של בנג'מין בלאק, "שגיאות קטנות" (עם עובד, 2010). זהו רומאן מעולה, הכתוב כספר מתח. גיבורו, קוורק, פתולוג, ניצב בפני תעלומה ויוצא לפותרה. לילה אחד הוא רואה כי גיסו, רופא מיילד, זייף במסמכים שבמשרדו את סיבת מותה של אישה צעירה, ומחליט לברר מה עומד מאחרי המעשה הזה.
אבל המסע שקוורק יוצא אליו מוביל אותו לא רק לפתרון התעלומה, ממש בעמודים האחרונים של הספר, אלא לגילויים לא-קלים על עצמו, על אישיותו ועל חייו.
הספר הזה הוא מופת של כתיבה, הוא בית ספר טוב לכתיבה לכל מי שמעוניינ/ת לכתוב רומאן. הוא מחלק נכון את המידע שהוא מגלה לקורא, מותח אותו ומתעתע בו, עד שהוא מגלה את כל סודותיו. הוא גם נחלק לשלושה חלקים, כמו שלוש מערכות, במבנה העלילה הקלאסי, שכל אחת מהן מסתיימת בגילוי חזק ומטלטל דיו כדי שיסחף את הקורא אל החלק הבא אחריו.
אך לא פחות מיכולת מצויינת של פיתוח עלילה, שמירת סודות וטיפוח מתח ודרמה, הספר הזה מענג בשל סגנון כתיבתו. הוא מרובה בתיאורים וממעט בדיאלוגים. אבל כל דיאלוג שבו מדויק ומדוד, והתיאורים, אם תיאורי נוף, אם תיאורי דמות ואם תיאור עולמה הפנימי של הדמות ומחשבותיה, הם פשוט מלאכת מחשבת ספרותית. הנה, למשל, תיאור של אחת הדמויות בספר:

"רוז קרופורד הייתה אישה נאה, והיא ידעה זאת. גבוהה ורזה ובעלת כתפיים צרות ומותניים דקים והליכת נמר גאה. עיניה הגדולות היו שחורות ונוצצות ועצמות לחייה גבוהות – השמועה אמרה שדם אינדיאני זורם בעורקיה ובדרך כלל הביטה על העולם מלמעלה למטה מתוך שעשוע לגלגני גלוי. ג'וש קרופורד אהב להתפאר שהיא הנכס היקר ביותר שלו, והיה מתבדח ואומר שרכש אותה תמורת ציור של רמברנדט, אם כי היו מי שחשבו שאולי אין זו בדחיה בלבד. היא הופיעה בחייו לפתע פתאום, כביכול, מתהדרת בטבעת יהלום שגודלו, כך אמר מישהו, כגודל הערמונית של ג'וש. הייתה לפניה גברת קרופורד קודמת – למעשה היו שתיים, הראשונה כבר מתה – אבל זו נארזה ונשלחה אל בית אבות מהודר אחד ועכשיו לא זכר עוד איש בבירור איך נראתה – רוז הנוצצת ממנה פי כמה וכמה האפילה לחלוטין על זכרה." ראו איזה תיאור מדויק, הן במישור הפיזי, הן במישור יחסי הדמות עם בעלה והן באופן שבו היא נתפסת על ידי אחרים, כולל המספר, מבעד לטון האירוני שלו הוא מעביר את יחסו הכפול כלפיה. יחס אירוני, המתכתב עם הציניות של הדמות עצמה.

הסופר הזה משלב בצורה מבריקה גם תיאור, דיאלוג ופעולה דרמטית בתוך סצנה קצרה אחת: "הם נסעו דרך אניסקרי וגלנקרי. הביצות ההרריות היו חבויות תחת השלג, אבל על המדרונות כבר היו טלאים בני יומם, דקיקים, המומים למראה, פיסות בלבן ושחור עם זנבות קפיציים קצרים עבים. קול פעייתם הנוגה נשמע קלושות אפילו מבעד לחלונות אטומי הגומי. כבישי ההרים פונו משלג, אבל פה ושם עדיין היו תלוליות של קרח שחור, ובפנייה חדה אחת, כשהתקרבו אל גשר אבן צר, ניסוט הקצה האחורי של המכונית הגדולה הצדה וסירב בעקשנות להתיישר עד שעברו את הגשר, שאת המעקה שלו החטיא מגן הבוץ השמאלי, כך ראה קוורק שנסב לאחור בפראות, בחמישה סנטימטרים לכל היותר. שרה ניווטה את המכונית אל צד הדרך ועצרה אותה, ועצמה את עיניה והניחה את מצחה ברווח שבין ידיה על שפת ההגה.

"פגענו במשהו?" מלמלה.

"לא," אמר קוורק. "היינו יודעים, אם כן."

היא פלטה אנקת צחוק נמוכה. "תודה לאל," אמרה. "המכונית היקרה שלו."

איזה תזמור נפלא של סצנה, איזה שילוב מדויק ומאופק של תיאור יחד עם דיאלוג, המאפיין את הדמויות, את היחסים ביניהן ואת מי שהן קשורות אליו. פשוט תענוג.

הספר כולו כתוב בנקודת מבט מתחלפת. על פי רוב הוא מסופר מבעד לנקודת מבטו של קוורק, פתולוג שאינו מונע מעצמו את הטיפה המרה, ובכלל, שותים כאן הרבה, באירלנד של הספר הזה, אבל לעתים באים פרקים מבעד לנקודות מבטן של דמויות אחרות. גם בזה עושה בנג'מין בלאק נפלאות. הוא מצליח למסור את לשונה הייחודית של כל דמות, לשון מחשבותיה, באופן כזה המשכנע אותנו, שהוא מכיר לעומק את נהג המשאית האלים, את אשתו הכנועה, את השופט חמור הסבר ואת הזקן המסובב את כולם מסביב לאידיאלים שלו באמצעות כספו.

לא ארחיב את סקירתי על הספר הנפלא הזה, כדי לא להסגיר בטעות משהו מסודות העלילה המרובים והחכמים שבו. זהו הישג ודאי מצד המתרגמת, סמדר מילוא, שהצליחה להעביר בעברית עשירה, מרובדת ומדויקת כל כך את עולמו של הספר הזה, וזו הוכחה נוספת לכך, שעוד לא נס ליחה של סדרת "ספריה לעם" של "עם עובד."

בנג'מין בלאק, מספר הדש הפנימי של הספר, הוא פסבדונים של הסופר האירי המהולל ג'ון בנוויל. על ספרו "הים" זכה בפרס הבוקר. ב"ספריה לעם" ראה אור ספרו "תיק הראיות." רומאן נוסף מפרי עטו, "המוקצה," ראה אור ב"ספריה החדשה." ודאי לי, שאלך לקוראם, הן כדי ליהנות והן מן הטעם הפשוט – ללמוד כדאי לכולנו, ומן המאסטרים הגדולים מכולם. וזאת אני מכוון לתלמידיי הרבים, אלה שעברו אצלי את השיעור על היחס בין תיאור, סיפר ודיאלוג בספרות. רוצו לקנות ולקרוא את הספר הזה. לא תתאכזבו לרגע.