ירושלים – בירתו הנצחית של עם ישראל!

מכתב גלוי לממשלת ישראל

ירושלים – בירתו הנצחית של עם ישראל!

לקראת הכרזתו של נשיא ארצות הברית על ירושלים כבירתו הנצחית של עם ישראל, הצפויה בע"ה הערב, ברצוני להציע לממשלת ישראל לציין את האירוע ההיסטורי כיאות.

את ארונות המתים של החיילים, אשר ייהרגו החל ממועד ההכרזה בימים הקרובים, ראוי לקשט בתמונת העיר העתיקה, הכותל ומגדל דוד. אפשר להיעזר לצורך זה בתדפיס היפהפה של ירושלים, שהתנוסס לא מכבר על שמלתה של שרת התרבות,  ולהזמין ממנו העתקים לכיסוי ארונות המתים.

את הארונות ראוי למספר לא לפי מספריהם האישיים של החללים, אלא לפי מספריהם של תיקי החקירה השונים את ראש הממשלה: 1000,2000,3000 וכיו"ב. אל דאגה, ישנם די והותר תיקים כדי למספר בהם די והותר ארונות.

על קברות האזרחים שייספו בפיגועי טרור כתוצאה מהכרזה היסטורית זו ראוי להקים מצבות בתבנית העיר ירושלים, או כול אחד ממבניה ההיסטוריים. הקדימו והזמינו דגמים מוקטנים של העיר, כדי שקרובי הנספים יוכלו לבחור מביניהם. לגברים אפשר להקים מצבה בצורת מגדל דוד, לנשים את קבר רחל ולפעוטות ועוללים בני יומם די באבן מסודקת, שתזכיר לאבלים את חריצי התקווה בכותל.

והעיקר, בל נשכח – על כול תלולית טרייה ראוי שיתנוססו דגלי ישראל וארה"ב יחדו, שהרי כול המקריב נפש אחת מישראל מציל עולם ומלואו, את נשיאותו של דונלד טראמפ ואת כהונתו של בנימין נתניהו.

בברכת עם ישראל חי,

אחיתופל הגיתי.

מודעות פרסומת

מעמד ירושלים – וברית המובסים

     נשיא ארצות הברית של אמריקה, דונלד טראמפ, הוא אידיוט. אבל מסוכן. הוא יודע שיאבד בקרוב את הנשיאות, בעקבות החקירה בנוגע למעורבותה של רוסיה בבחירות, וכנראה חש שהוא מוכרח להראות את עוצמתו בקנה מידה גלובלי. אם אינו יכול להתחיל במלחמה בצפון קוריאה, לפחות יש באפשרותו להצית מלחמה במזרח התיכון.

     בנימין נתניהו מתרסק. הוא יודע שאיבד את המנדט שלו, ויירד מכס שלטונו בקרוב. שני המנהיגים רקחו יחד קטסטרופה – ההכרזה על ירושלים כעל בירת ישראל, ועל העברתה של שגרירות ארה"ב מתל אביב לירושלים.

     איש אינו זקוק להצהרה אמריקאית על ירושלים כבירת ישראל. הצהרה כזו היא עלבון להיסטוריה ולזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי. היא ריקה, וגם שקרית. ירושלים רבתי מכילה כיו כפרים ערביים שאין להם שום זיקה לחלקה היהודי של העיר. כפרים אלה סופחו לחלק היהודי של העיר כתוצאה מן הכיבוש, ועליהם להיות מושבים לרשות הפלסטינית.

     להצהרה כזו יש מטרה אחת ויחידה – להבעיר אש במזרח התיכון בכלל, ובישראל בפרט; לחסל כול תהליך שלום ולעורר את העולם המוסלמי נגד ישראל וארצות הברית, כך ששני בעלי הברית המצויינים לעיל יוכלו להיאחז במשרותיהם.

     כול זה יהיה לשווא. הן טראמפ והן נתניהו יאבדו בקרוב את תפקידיהם. אבל אנו, הישראלים, נשלם בעבור המניפולציה חסרת האחריות שלהם כלפי העולם המוסלמי. עוד לא סיימנו להתמודד עם ירושתו של אובמה, 'האביב הערבי,' כעת יהיה עלינו להתמודד גם עם פעולותיו המטורפות של דונלד טראמפ.

     במצב עניינים זה, אני מפציר בכול חבריי ובני משפחתי להישאר עד כמה שאפשר קרוב לבית, בימים הקרובים, לשמור על בטחונכם האישי ולהיות ערניים לכול. רק אלוהים יודע מה עומד להתחולל כאן בימים הקרובים.

חרב הפיפיות של הפרסים הספרותיים.

     לא מכבר התבקשתי לשמש כשופט באחת מתחרויות הפרסים הספרותיים בארץ. מכיוון שאני רואה את עצמי כסופר בשירות התרבות העברית וקהלה, הסכמתי מיד. אבל בראותי את רשימת המועמדים לפרס כמעט והתפטרתי ממנו. אני מכיר את רובם, והכרתי בכאב בעובדה, שלא משנה מי מביניהם ייבחר כזוכה, כול השאר ייפגעו מזה עמוקות, וחלק מהם גם עלולים להפוך לי מאוהבים לאויבים.

     עשיתי את מלאכתי בזהירות. יחד עם עמיתיי לשיפוט ניסינו להיות נאמנים ככול האפשר לרב-קוליות של התרבות הישראלית, לאמות המידה הספרותיות של כל אחד מאתנו וגם לתפיסתנו את הספרות העברית כמערכת ייצור ספרותי חיה ופועלת. אני מקווה שהצלחנו בזה.

     שלשום מצאתי את עצמי בצד המועמדים המאוכזבים. ספרי החדש, 'אשת הפיראט היהודי,' הוגש עם ספרים נוספים על ידי הוצאת כנרת זמורה לתחרות פרס ספיר. קיוויתי עמוקות שהשנה אזכה בפרס זה, מכיוון שהוא כולל תרגום מלא של היצירה לשפה האנגלית, בתוספת 210,000 שקלים, שהם סך כול הזכיות המצטברות במעבר משלב לשלב בפרס.

     היה לי מושג ברור מאוד מה אעשה בכסף הזה. החלטתי לשלם בסכום הזכייה את חובי לבנקים, בגין ההלוואות שנטלתי מהם למימון תהליך הפונדקאות ממנו נולדו לי בניי, מיכאל ודניאל. או אז, אחרי שאשתחרר מעול התשלום החודשי של ההלוואות הללו, אזמין תרגום לאנגלית של ספרי הקודם, 'כשהמתים חזרו,' ואשלם אותו מהכנסתי החודשית. כך, אפוא, אקדם את התרגום לאנגלית של שתי יצירותיי האחרונות, אוכל לנסות למכרן בחו"ל ולהשיק בזה את הקריירה שלי כסופר בינלאומי.

     חיכיתי בקוצר רוח להכרזה של ועדת הפרס על הרשימה הארוכה, מתוכה חמישה ספרים ייבחרו כמתמודדים בשלב הסופי בתחרות.

     אתמול, ברגע שפקחתי את עיניי ממנוחת הצהריים שלי, ראיתי הודעת דואר נכנס ממפעל הפיס. קראתי אותה מיד, רק כדי לגלות שספרי לא נכנס אפילו לרשימה הארוכה של המועמדים לפרס ספיר.

     גל של זעם, אכזבה וייאוש עלה בי. ידעתי מיד מה זה אומר. שיהיה עלי להמשיך ללמד בין שש לשמונה סדנאות כתיבה ולערוך 2-3 כתבי יד מדי שבוע, למכור את זמן היצירה יקר הערך לי כול כך לשם השגת פרנסה. שוב אחוש את הפער המייאש שבין תשוקתי לכתוב לבין המחויבות שלי להכנסה חודשית, לקיים בה את ילדיי ואותי.

     הרגשתי נורא. וכפי שזה קורה ברגעים כאלה, רציתי למות, אחר כך חשבתי שאולי כדאי שאוותר בכלל על כתיבה ואפנה את האנרגיות שלי למקצוע מכניס יותר, וכך הלאה.

     כמו תמיד, ברגעי גאות רגשית כאלה, התיישבתי וכתבתי את הכול, כול מה שהרגשתי, כדי לא לשכוח מזה דבר, וכדי שאוכל בעתיד לתת את זה כמתנה לאחת מן הדמויות שלי. וככל שכתבתי זאת, כך פחת הזעם ושכך.

     רגעים מעטים אחרי שסיימתי את תהליך הניקוי הזה קיבלתי הודעה מחבר, סופר מאוכזב, שגם ספרו לא נכלל ברשימה. השתדלתי מאד לנחם אותו, וזה כמובן השיב לי את כוחותיי. אז מה אם לא זכיתי בפרס ספיר שוב, אמרתי לעצמי. לא זכיתי בו לא מפני שאני סופר מחורבן, אלא מפני שאני סופר מקורי, ייחודי. אני לא כותב על הניסיון הישראלי, אלא על העבר היהודי. אני לא צועד בכביש הראשי של הקאנון הספרותי בישראל, ומעולם לא עשיתי כן. לכן, לא היה לי מה לצפות לזכות בפרס זה.

     אני אמשיך לכתוב, אמרתי לעצמי. אין לי שום ברירה אלא להיות נאמן לקול המיוחד שלי, למסע המיוחד שלי בהיסטוריה היהודית. אמשיך לחרוש בתלם כמו שור, כפי שאני. ואולי גם אייסד פרס ספיר אלטרנטיבי. אומר לאנשים שהחלטתי לזכות את עצמי ב 210,000 שקלים, ואציע להם לרכוש מספריי הקודמים, מהרצאותיי המצולמות וכיוצא באלה, כדי לאסוף בזה את הסכום הזה, שיעזור לי להשיג את המטרות שהזכרתי מקודם לכן.

     לקח לי חצי שעה לחזור לעצמי, ועוד 24 שעות כדי לכתוב לכם את כול זה.

     להיות חלק מן המועמדים המאוכזבים לפרס ספיר זה לא כיף. אבל אם אתה מתייחס לזה בדרך הנכונה, זה יכול להפוך לכור היתוך אטומי של אנרגיה יוצרת. וזה בדיוק מה שאני מתכוון לחולל.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

 

 

טיוטת מחשבות על יהדות ופוליטיקה

א

     בזמן האחרון רגשו כלי התקשורת הממוסדים והחברתיים בגין אמירתו של ראש המחנה הציוני, אבי גבאי, לפיה השמאל אישש את טענתו של נתניהו באזני הרב כדורי, כאשר לחש על אזנו כי שכח מהי יהדות. דבריו של אבי גבאי הוצאו מהקשרם, אבל התייחסותו אליהם מעידה על תמונת עולם והשקפת עולם מוצקות, שיש להן תימוכין גם בזרמים הגלויים והסמויים בתרבות העברית בת הזמן.

     תהליך התפרדותה של היהדות החילונית מן היהדות האורתודוכסית לא התחיל עם דברי ההסתה של בנימין נתניהו. כמו אבי גבאי, גם בנימין נתניהו זיהה אמת היסטורית, אבל בניגוד לגבאי השתמש בה ככלי להדרה ולהסתה, ולא ככלי לתיקון.

     השניות בין חיי הקודש לחיי החולין אפיינה את עם ישראל במשך דורות רבים. עד לפני הגלות הראשונה והשנייה היה עם ישראל אומה של עובדי אדמה, המקיימים חיי עבודה וחיי אמונה יחדיו. קריעת ישראל מנחלתו ופיזורו בין העמים הפכה את העם לעם של פליטים ושל שורדים, וחייבה את בניו למצוא להם מלאכות ומיני פרנסות כדי לקיים את ביתם ולהמשיך את זרעם אחריהם.

     אומה שלמה, שהייתה מקודם לכן אומה של עובדי אדמה, הפכה במהלך הגלות לאומה של אביונים ופושטי יד, בעלי מקצועות זעירים ובעלי הון מעטים. שנאת היהודים ורדיפתם בכול ארצות תפוצתם הגבילה את משלח ידם, צמצמה את ההזדמנות שלהם לרווח וגזלה, דור אחרי דור, את אותם מתי מעט שהגיעו להישגים חומריים. הדבר היחיד שהאחיז את בני ישראל אלה באלה היה אמונתם הדתית, ציפייתם לימות המשיח וכמיהתם לשיבת ציון.

     כבר בימי תור הזהב בספרד התפתחו באומה היהודית דפוסי חיים כמו-חילוניים – משתאות היין והחשק המתועדים בשירת ימה"ב ועוד – אך התפתחות זו, שנבעה מהשפעת התרבות המוסלמית ומלכות בני עבאס בספרד, לא ערערה את מעמדה ואת תוקפה של הדת היהודית בקרב מאמיניה. גלות ספרד, שהייתה השבר הלאומי הגדול ביותר בתולדות ישראל מלבד השואה, החריפה את מצבם הרוחני, הכלכלי והחברתי של המגורשים, והצרות שהביאה עליהם הגבירו בהם את הכמיה המשיחית, שבאה לידי ביטוי בהתגלות סדרת משיחים יהודיים בתימן ובארצות המגרב.

     במאה שאחרי הגירוש, עם התפתחות תקופת הרנסנס באיטליה, נמשכו יהודים רבים לרוח ההשכלה החדשה, והגיעו לידי הישגים רוחניים ויצירתיים רבים. אבל אמונתם עוד הייתה תקפה, וכול מי שחרג מגבולות ההלכה, או הציעה דרכי פרשנות חדשות לגביה, הוקע והוחרם ונרמס בידי האורתודוכסיה. כאלה היו רבי משה חיים לוצאטו, שהוכרח לגנוז ולהכחיד חלק מכתביו, אוריאל דה אקוסטה ואחרים.

     רדיפות היהודים והפרעות שעשו בהם ברחבי אירופה חוללו תופעה דומה בתולדות היהודים ביבשת. היא ערערה את הלכידות הלאומית, את מבנה התא המשפחתי ואת הריבוד החברתי של היהודים, והגבירה בלבם את הכמיהה למשיח, כפי שבאה לידי ביטוי בייסודה, בתפוצתה ובהצלחתה של התנועה השבתאית.

      השבתאות, כתופעה וכתנועה דתית, המסיגה את גבולות ההלכה ומכלילה בדרכי הפולחן היהודי דברים שלא היו עולים מקודם על הדעת, הכריחו את האורתודוכסיה להילחם נגדה בחירוף נפש. אבל זרעי הפירוד בין היהדות החילונית לבין היהדות האורתודוכסית נזרעו כבר אז.

     התעוררות התנועות הלאומיות בשלהי המאה השמונה עשרה והרדיפות והפוגרומים של המאה השמונה עשרה ביהודים, הביאו לתחילת קימומה של התנועה הציונית. מעצם מהותה הייתה הציונית ביטוי לאומי לכמיהה היהודית-דתית, לגאולת ישראל ולשיבת ציון. אך כדי להתגבש כתנועה לאומית הייתה מוכרחה לבדל עצמה מן היהדות ה'ישנה,' הגלותית, וליצור מחדש את הלשון העברית המודרנית, את הכתבים הקאנוניים שיחליפו את כתבי הקודש, ואת ההלכה והמסורת שימירו את ההלכה היהודית.

     התפתחותה והתגבשותה של הציונות כתנועה לאומית התחוללה בתקופת ההשכלה. כדי להגיע למרב ההישגים הרוחניים שהיו אפשריים בתקופה זו, היו מוכרחים המשכילים להיפרד מאמונתם וממסורתם ומבית אביהם. הם הצטרכו להתנתק מ'ישראל סבא,' מן היהדות הגלותית הישנה, כדי לזכות במלוא חירותם כאינטלקטואלים. הכתבים שכתבו, כדי לעודד תנועה זו אל החילוניות, עוררו גל נגדי של התבצרות בערכי ישראל והלכותיו בקרב האורתודוכסיה, ופערו פער שאינו ניתן לגישור בין אמוני ישראל לבין משכיליה.

     למן תחילתה של התנועה הציונית אנו עדים למאמץ רוחני אדיר, אין אח ורע לו בתולדות עמי העולם, לחלץ מתוך כתבי הקודש את מרב חכמתם ויפעתם, מכמני הלשון שבהם וערכיהם, תוך ניתוקם מן האמונה באל. מפעלים אדירים כמו ארבעת כרכי השירה העברית בספרד ובפרובנס של חיים שירמן, מפעל כינוס האגדה של ביאליק ורבניצקי, ביאור המשנה והתלמוד, המילונאות העברית מראשיתה ועד ימינו ועוד רבים אחרים הונעו כולם מכוח הדחף החיוני העמוק ליצור לתנועה הלאומית החדשה, הציוניות, ולהולכים בדרכה, בסיס לאומי רוחני, יהודי במהותו אך לא באמונתו, שיאפשר את קימומה של מדינת ישראל.

   מהפיכת אוקטובר, הקומוניזם והסוציאליזם הוסיפו נדבך חשוב בתולדות התנועה הציונית. הכמיה הדתית לגאולת ישראל בידי משיח הפכה לתביעה לגאולה עצמית באמצעות הפיכת הפירמידה, השבת היהודי לאדמתו והפיכתו מחדש לאדם עמל. החזון הזה היה כרוך גם בערכים כמו שיתופיות, שיוויון וערבות הדדית, שבלעדיהם לא הייתה מדינת ישראל נוסדת ושורדת כלל.

     בו-זמנית, ככול שהתפתחה הציונות ונהייתה לציונות חלוצית סוציאליסטית, כך ניבעו בה בקעים ופרצות, בדמות מחנות פוליטיים שונים, והיהדות האורתודוכסית החריפה את התנגדותה לציונות ולמדינת ישראל, עד כדי שלילת מוסדותיה, הסירוב לשרת בצבאה ולהיות חלק מן המאמץ הקולקטיבי להקמת ישראל, לשימורה ולפיתוחה.

     השואה, כטראומה איומה בתולדות העם היהודי, החריפה את משבר האמונה ומחלוקת האמונה בישראל. מי מבין המשכילים ששרדו ממנה ראו בה אות כי אלוהים נטש את עמו ואולי לא קיים כלל. ואילו מי ששרדו ממנה מקרב אמוני ישראל ראו בה סימן לחטאת המשכילים, שהיא שהביאה עלינו את הזוועה הזאת, שאין לה שם.

       עם הקמת המדינה כבר הונצח הפיצול בין שלומי ישראל לבין חילוני ישראל בהקמת מערכת חינוך ממלכתית חילונית וממלכתית דתית.  מי שנולד במדינת ישראל כבר שויך לזרם זה או אחר במערכת החינוך שלה, והדבר גרם להחרפת הפיצול בין המחנות השונים המרכיבים את החברה בישראל.

     גלי העליה השונים, מתקומת ישראל ועד ימינו אלה, העשירו את התרבות הישראלית וריבדו אותה ואת המבנה החברתי שלה. ההשפעות הפוליטיות של העליות השונות, וכול המשגים שנעשו במהלך קליטתן בארץ, הביאו להחרפת הבקעים והשסעים בחברה הישראלית, בינה לבין עצמה וגם בין חילוניה לבין מאמיניה. בו-בזמן, ההתפתחות של זרמי האמונה היהודית במערב, בייחוד בארצות הברית, העשירה את היהדות בת-זמננו בזרמי מחשבה חדשים ונועזים, אך גם ערערה על תוקפה של האורתודוכסיה והעמידה לבירור שאלות יסוד בבניין העם והארץ, כמו מיהו יהודי ועוד הרבה.

     העליות השונות לארץ, שבמידה רבה היא חברת מהגרים, הפכה אותה לחברה רב-תרבותית עשירה ותוססת, אבל קרועה ושסועה מבפנים. כול עוד החזיקה תנועת העבודה בשלטון, התקיימה המדינה במתכונת של מדינת רווחה, המבוססת, או מבקשת להיות מבוססת, על ערכי השיוויון והערבות ההדדית. המהפך הפוליטי של 1977, בו עלה מחנה הימין לשלטון, הביא לתמורות חברתיות וכלכליות מרחיקות לכת. הליברליזם של שר האוצר שמחה ארליך, כלכלת השפע של שר האוצר יורם ארידור, הפכו לפורענות ההפרטה של בנימין נתניהו. מחנה הימין שבר את מנגנוני מדינת הרווחה, הפריט את השירותים החברתיים, העמיק את הקרע בין המעמדות הכלכליים והחברתיים בישראל – והפך את השסע הכלכלי-חברתי הזה לכלי לשימור שלטונו, עד עצם הימים האלה.

ב

     את כול אלה סקרתי מבלי לערב בזה את שאלת כיבוש הארץ, זכותנו עליה כנחלת אבות, וההכרח הפרגמטי לחלוטין, מבלי לערב כאן עדיין השקפות פוליטיות, לוותר על חלקים מנחלת אבותינו כדי להשיג שלום עם מי שהשתכנו כאן בהיעדרנו, בשנות הגלות.

     כאשר אנו מתבוננים בעם ישראל לעדותיו ולכתותיו, אכן ודאי הוא, שרוב העם נאנק תחת קשיי קיומו, שמעמד הביניים והמעמדות הנמוכים ממנו קורסים כלכלית, שרוב ישראל הם שומרי מסורת, איש איש כמידתו וכדרכו, ומבקשים לשלב שמירת מסורת עם פרגמטיזם וחיי נוחות.

     אף על פי כן, מחנה הימין השכיל עד כה לשמור על כוחו הפוליטי, בזכות הדרה והסתה, בהעמדת מחנה השמאל, או הישראלים החילוניים כולם, כמי שאינם יהודים כלל. בזה עשה שוב שימוש בשסעים הקיימים ממילא בעם ישראל בדורות האחרונים, ושילם מס שפתיים לשותפיו הפוליטיים מקרב היהדות החרדית.

     במהלך שלושים השנים שחלפו מאז תחילת שלטונו בישראל, היו לימין הפוליטי גם הישגים. החזרת סיני וכינון חוזה השלום עם מצריים, פיתוח תעשיות ישראל ותשתיות הכבישים בה ועוד. אך בד-בבד עם כך, שלטון הימין בארץ דרדר את מצב תושביה, ובהם בני מעמדות הביניים והמעמדות הנמוכים, ניצולי השואה והקשישים, הנכים ועוד. בניגוד לכול הצהרותיו המתלהמות לא הצליח לשמור על בטחון ישראל יותר ממחנה קודמו, אבל בהחלט הצליח למוטט את מנגנוני מדינת הרווחה, את מערכות החינוך, ההשכלה הגבוהה, הבריאות, התקשורת והאמנות והתרבות. את כול אלה השיג באמצעות הכתרת מתנגדיו כחילוניים, כבוגדים וכעוכרי ישראל.

      אבל הדמוניזציה של כל מי שאינו נמנה על מחנה הימין הפוליטי בישראל היא מסך ערפל רעיל, המסתיר את המכנה המשותף הקולקטיבי, הקיים בין מרבית פלגי ישראל ועדותיו. רוב תושבי ישראל, ככותב שורות אלה, מאמינים בהכרחיות קיומה של מדינת ישראל וצבאה, בקיומם של גבולות בטוחים ובני-הגנה על מולדתם, בכבודה של המסורת היהודית, כול עוד אין היא כופה עצמה באמצעות הלכות נושנות שעבר זמנן על חיי האישות וחיי הפרט של היחיד בה, ובזכותו של כול אדם לחיות, לגדול, להתפרנס ולהזדקן בה בכבוד וברווחה. הגרעין המשותף הזה עמוק וחזק מן ההשקפות המפרידות בינינו וגם מן הדעות המזומנות והמתלהמות למול כול אירוע ביטחוני או פוליטי. למרבה הצער, עוצמתו ותוקפו של המכנה המשותף הזה באה לידי ביטוי רק בעת מלחמה. הגיע הזמן שיבואו לידי ביטוי גם בימי רגיעה ושלום, בהשבת ערכי השיוויון בפני החוק ובפני האל ובפני הרשויות השונות, וערכי האחווה והערבות ההדדית.

     לכן נכון עושה יו"ר המחנה הציוני, אבי גבאי, בפנותו של הציבור הגדול מאוד של ישראלים חילוניים אך שומרי מסורת. רק שעליו להיזהר יותר בדבריו. הזכות הגדולה שנפלה בידיו, להנהיג את המחנה המבקש להשיב לישראל את להט החזון ואת תום הנעורים שאפיין אותה עם היווסדה, ואת התקווה לחיי אחווה ושלום בינינו, ובינינו לבין שכנינו, תהא אשר תהא מידת מוכנותם לכך, אסור לה שתיפסד ותאבד מכוחה בשל אמירות לא זהירות, או הקמת מכשולים פוליטיים, שימנעו ממנו וממצביעיו כינון בריתות פוליטיות עתידיות, שתאפשרנה את מימוש החזון הזה.

     עידן שלטונו של בנימין נתניהו כבר חלף. התוקף המוסרי של שלטונו אבד לו מכבר, עם גילויי השחיתות לכאורה והנהנתנות והרדייה בזולת בפועל, המונהגים בין כתליו של בית ראש הממשלה. ודאי לי, כי גם מי שהצביעו למחנה הימין בכלל, ולבנימין נתניהו בפרט, אוחזים בראשם וליבם מלא בתיעוב ובסלידה למול הגילויים המתחדשים עלינו, חדשות לבקרים, מן המתרחש בנבכי שלטונו ובין כתלי ביתו. אבל בניגוד לקדרות האופפת אף אותי מדי יום ביומו, למקרא כותרות העיתונים והגילויים החדשים בחקירות ראש הממשלה מחד גיסא, ובהתעצמות איראן על גבולות ארצנו, מאידך גיסא, איני מוכן לקבל על עצמי את תווית הבוגד – ואינני מוכן לוותר על התקווה. התקווה להתמד קיומה של מדינת ישראל, כמדינה יהודית דמוקרטית, כאור לגויים וכמקלט לצאצאי המגורשים מישראל למן הגלות הראשונה ועד ימינו.

     בנו תלוי הדבר, האם בקולות העולים מקריסת השלטון ומערכות שונות בחברה הישראלית קול חורבן – או פעמי גאולה. בעיניי, הזמן הזה הוא זמן גאולתנו. אך לא מידי משיח, אלא בידינו. אם נשכיל לאחד כוחות, מעבר לשסעים העמוקים בחברה הישראלית ומעבר לנהרות ההסתה והמשיסה, ונבליט את המאחד בינינו במקום את המפריד, אם ניטל מידי היהדות החרדית את הזכות הבלעדית להחליט מיהו יהודי, ולכן מי זכאי לעלות ארצה מכוח חוק השבות, מי זכאי להינשא בה ומי זכאי להיכלל בקרב ישראל, ניטול מידי אויבינו גם את תקוותם, כי יזכו מאיתנו ליותר מאשר ויתור על חלקי ארץ מסוימים בשם הפרגמטיות, כי יצליחו לאבד ולהשמיד אותנו מכוח 'תורת השלבים' או החביקה של הארץ מצפון בידי איראן וחיזבאללה ומדרום בידי החמאס.

     אנחנו עם למוד סבל, אבל גם עם מופלא, שרוחו עמוקה ואיתנה. שרדנו אלפיים שנות גלות וחורבן, רדיפות וכלייה. נשרוד גם את המאה הזאת, שמוסדות גדולים ועצומים נימוטו בה, מן הקומוניזם והחומה בין מזרח למערב, דרך האיחוד האירופי וכלה במדינות שהתכוננו מכוח הסכם סייקס-פיקו. נשרוד הכול. אבל מי רוצה רק לשרוד? רצוננו לחיות חיים של שלום ושל שלווה על נחלת אבותינו. ולשם כך עלינו להתגבר על המפריד ולהעצים את המשותף.

     בכותבי את כול הדברים הללו אינני מכוון ליצירת מונולית אידיאולוגי חדש, גם לא לטשטוש ההבדלים התרבותיים, החברתיים והפוליטיים בין עדות ישראל וכתותיו. ההפך מזה. אני מברך על העושר התרבותי הבלתי נדלה של עדות ישראל, שכל אחת ואחת ממנה מביאה את מכמניה אל הקלחת המבעבעת הזאת, הקרויה החברה הישראלית. כול המכיר אותי גם יודע, שאני חי את חיי כהומוסקסואל חילוני, דתי בעומק נפשי אך חילוני באורחותיי. אבל ההתוויות הללו, כמו גם ההתוויות של ימין ושל שמאל, של חילוני ושל מסורתי, אינן משרתות דבר מלבד את עצמן. את מנגנוני הכוח שייסדו אותן וביצרו אותן. יש בכולנו כמיהה לחיים של יצירה ושל אהבה, של בריאות ושל שפע, ובעיקר של שקט. ועל אלה, ובשם אלה, אני מדבר כאן.

     אשמח מאד אם תגיבו לדבריי, אם תתקנו את שגגותיי ואם תציעו לי הרחבה של דבריי אלה. אבל אני מבקש מכם דבר אחד – ללא התלהמות. כתבתי את הדברים האלה בדם לבי, אין בי שום רצון להתנגח עם שום מחנה, עדה או אדם, כול כוונתי היא לטוב לכולנו. ואני מקווה שכזו היא גם כוונתכם.

     אתם כמובן מוזמנים לשתף את דבריי כאן ברבים. אני מאמין שאם תעשו כן, יפעלו את פעולתם לשמירת ישראל ולאחדותו.

     שתהיה לכם שבת טובה ושלווה.

נתניהו חייב ללכת (היום ה-75)

     במהלך סוף השבוע תקף ראש ממשלת ישראל את משטרת ישראל, בנוגע להדלפות מן החקירות המנוהלות נגדו בחשד לשחיתות. הבוקר זימן ראש הממשלה ישיבה מיוחדת של הקבינט המדיני-ביטחוני. אין זה צירוף מקרים בלבד. ישנו קשר עמוק בין שתי עובדות אלה. נתניהו נוהג כחיה ניצודה, ובמצב נפשי כזה שהוא נתון בו הוא עלול להיות מסוכן לעמו ולעצמו כאחת.

     נתניהו חייב להתפטר מתפקידו מיד. אם אינו מסוגל לעשות כן, הקואליציה שלו צריכה להראות לוא ת הדרך החוצה. אם לא, קטסטרופה עלולה להתגולל על ישראל.

     נתניהו צריך לדעת דבר אחד – הוא איבד את המנדט שהיה לו להוביל את ישראל למלחמה, כל מלחמה, במצב ענייניו. איש לא יאמין לו אם יאמר שפתח במלחמה מחויבת המציאות למען בטחון ישראל. אם יעז לגרור את ישראל אל תוך הרפתקה צבאית לא הכרחית, במטרה להציל את עורו מן הכלא, הוא ימצא שלפחות מחצית הציבור בישראל יסרב להשתתף בה.

     מצב האיומים הגלובליים הוא חמור. עד כה ישראל הייתה חכמה ופעלה בחשאיות כדי להבטיח את האינטרסים שלה באזור. אין לאיש, בייחוד לא לברווז צולע כמו בנימין נתניהו,  הזכות לאתגר את מצב העניינים היציב הזה, לעת עתה.

*

     כתבתי את הדברים האלה מוקדם הבוקר. במהלך היום, עוד קמפיין הושק על ידי ראש הממשלה – לסגור את השידור הציבורי, את תאגיד 'כאן.' זוהי הפעם השלישית, כמדומני, שהוא עוסק בזה, עושה צעד אחד קדימה וצעד אחד אחורה מסגירתו. בתשוקתו להבטיח כיסוי חיובי של המדיה את משטרו הנדון לכלייה, הוא עושה כול מה שביכולתו לעשות כדי להחליש את התקשורת הישראלית בכלל, ואת השידור הציבורי בפרט. ההצטברות של כול מעשיו – ההתקפות שלו על משטרת ישראל, על מערכת המשפט, על המדיה, על מפלגות השמאל ועל כול מוסד המסכן את המשך כהונתו כראש ממשלת ישראל, נתניהו מסתכן בחורבנן של החברה הישראלית ושל מדינת ישראל.

     נתניהו אינו המגן הטוב ביותר של ישראל, גם לא מושיעה. הוא מהרסה ומחריבה של ישראל, ולכן הוא חייב  לעזוב את תפקידו או להיות מושלך ממנו בכול דרך חוקית.

על הנכבה, גבולות החברות והחופש האמנותי.

       לפני שנים רבות היה לי חבר מוסלמי, מיפו. קסם של בחור. אמן רגיש בתחומו. החברות שלנו התחילה כרומן, והמשיכה בשיחות על אמנות ועל יצירה. הוא בדיוק למד אז במוסד אקדמי מוכר, עבד על עבודת הגמר האמנותית שלו וחשב על עתידו. ואני, שהפרש שנים ניכר היה בינינו, כבר הייתי סופר מוכר, והכרתי היטב את מערכת […]

Flag_of_Israel.svg   את הפוסט הזה מחקתי כמה שעות אחר כתיבתו. ואומר לכם מדוע. אם החבר הכי טוב שלי הבין ממנו, שאני מצדיק את מהלכי הממשלה בנוגע לחופש הביטוי, כנראה שכשלתי בכתיבתו, או שהאקלים הפוליטי כאן כבר אינו מאפשר כתיבה פוליטית או קריאה נכונה של טקסטים פוליטיים. ועל זה אצטרך לתת את הדעת בכובד ראש.

אילן.

על הנכבה, גבולות החברות והחופש האמנותי.

Flag_of_Israel.svg       לפני שנים רבות היה לי חבר מוסלמי, מיפו. קסם של בחור. אמן רגיש בתחומו. החברות שלנו התחילה כרומן, והמשיכה בשיחות על אמנות ועל יצירה. הוא בדיוק למד אז במוסד אקדמי מוכר, עבד על עבודת הגמר האמנותית שלו וחשב על עתידו. ואני, שהפרש שנים ניכר היה בינינו, כבר הייתי סופר מוכר, והכרתי היטב את מערכת הפרסים והמלגות בתחומי האמנות השונים. כך קרה, שישבתי ויעצתי לו לאילו קרנות כדאי לו לפנות, כדי לקבל מענקי יצירה, ועוד.

     כעבור כמה חודשים קרב יום העצמאות. מדי שנה נהגתי להזמין לביתי בנווה צדק את חבריי ההומואים, ל'מנגל ורוד.' כלומר, לחגיגת עצמאות שהיא על טהרת הבנים. בין חבריי כמובן שהזמנתי גם אותו. הרי היינו לא רק חברים, אלא גם קרובים בגוף.

     "יהיה שם דגל ישראל?" הדהים אותי בשאלתו.

     "כן, כמובן," השבתי לו, "הרי זה יום העצמאות."

     "אם כך, אני מצטער, אבל לא אוכל לבוא," השיב לי. "העצמאות שלך היא הנכבה שלי."

     באותו רגע ניתקו יחסינו לתמיד. ועד הרגע הזה, שנים רבות אחרי כן, לא טרחתי להסביר לו מדוע. אבל אכתוב זאת כעת. אני מבין היטב, שמה שאני חוגג כעצמאות מדינית הוא בעיני מי שמזהה את עצמו כפלסטיני בגדר אסון. אבל אמן ישראלי, גם אם הוא מוסלמי בן יפו, הלומד את אמנותו במוסד אקדמי ישראלי, יונק מעטיני השלטון, הן כתלמיד אמנות והן כאמן צעיר, המחפש אחר מלגות קיום ויצירה לאמנים ישראלים, אינו יכול, בעיניי, לירוק לבאר ממנה שתה. אם היה עוזב את הארץ, לומד בחו"ל ומתפרנס ממלגות ופרסים בחו"ל, ניחא. אבל עמידתו הלעומתית מול החברה הישראלית, שעה שהוא ניזון ממנה ומתפרנס בתוכה, נראתה לי לא רק צביעות, אלא חוסר הגינות.

     ויותר מכול – אני ציוני. הייתי ציוני ואשאר ציוני כל ימיי. ואינני מוכן להיות חברו הקרוב של אדם, שאינו מסוגל לכבוש את דעותיו, את האידיאלוגיה שלו ואפילו, נניח, את לבו הלאומי הדואב, הפצוע, ולבוא לחגוג אתי את יום העצמאות שלי. אם הוא תופס את יום העצמאות שלי כאסון, כנכבה, אין לי מה לחפש איתו.

     הפרשה הזאת לא מנעה ממני לרשום את בניי למעון ויצ"ו היהודי-ערבי ביפו, שם גדלו מגיל ארבעה וחצי חודשים עד גיל שלוש, למדו מעט ערבית וטופלו בעיקר בידי מטפלות ערביות. היא גם לא תמנע ממני לכוונם לבית הספר הדו-לשוני בגליל. להפך. כעת, משאני גר בגליל, ומתרועע עם ערבים מדי יום, אני מבין לעומק יותר את עושרו ואת מורכבותו של הדו-קיום בארץ הזאת, ואיזה עתיד זוהר אפשרי לנו יחד, אם רק נדע לגבור על המחלוקות הלאומיות בינינו, על הכאב ועל הפצעים.

     וכעת באשר לחופש הביטוי האמנותי, מטבע לשון המתגלגל בהרבה פיות מאז התמנתה מירי רגב לשרת התרבות, וביתר שאת השבוע, מאז התפרסם הקוד האתי שחיבר פרופ' אסא כשר לבקשתו של שר החינוך, נפתלי בנט.

     כאמן יוצר, כסופר ומשורר, אני כמובן מוכרח בחופש ביטוי מלא ומוחלט. אינני מתיר לאף רשות או אדם לצנזר אותי, וכאשר אני מזהה בי עצמי את הצנזור העצמי שלי בפעולה, אני משתדל להשתיק גם אותו. זו גם הנחיית העבודה שאני מנחיל לתלמידיי הרבים בתחום הכתיבה – לעולם אל תיתנו לאיש, גם לא לכם עצמכם, לצנזר אתכם. כתבו הכול, על הכול, בלי פחד ובלי מורא. אחרי כן, אם תפחדו מפני חשיפת הדברים שכתבתם או פרי פרסומם, תוכלו לחשוב האם לפרסמם מתוך הרחקת עדות, הצנעת הפרטים המזהים את הדמויות – או בשם עט. אבל קודם כול עליכם לכתוב הכול, ללא כחל וסרק.

     אבל אחרי כן, שעה שיש בידינו טקסט או יצירה אמנותית, החורגים מן הנורמה, או תוקפים אותה, שוברים טאבו כלשהו או מאתגרים אידיאלוגיה שלטת או השקפה רווחת, ואלוהים עדי שכתבתי הרבה יצירות כאלה – מה לנו להלין כאשר המערכת הממלכתית, האקדמית או השלטונית מבקשת להגן על עצמה? היחסים בין המרכז לשוליים, בכל תרבות, הם תמיד מוקד למתח. האמנות במיטבה תמיד חותרת תחת ההגמוניה של הקאנון התרבותי. זה משהו שהוא מעצם מהותה של האמנות. אנחנו, כאמנים, חייבים לומר את דברנו, בכל תחום ובכל מישור של אמירה. אבל אין לנו מה להיות מופתעים מתגובות הנגד של המערכת. היא מתגוננת מפנינו ומנסה לשמור על כוחה.

     אם מורידים הצגה בפסטיבל עכו, מפני שהיא מבוססת על מכתבי אסירים פלסטינים, אין מה להלין על ועדת ההיגוי של הפסטיבל. היא עושה מה שגוף שלטוני עושה כדי לשמר את עצמו, את כוחו ואת האידיאולוגיה המניעה אותו. אם משרד החינוך מבקש לקבוע אמות מידה לדיונים באקדמיה, כך שלא יחרגו מן התקינות האקדמית, הריהו מבקש לשמר את כוחו של השלטון, ששר החינוך הוא חלק ממנו. זה הרי ברור כשמש. מה כל כך מזעיק על זה את הרבים?

     אינני כותב את הדברים האלה מתום העלמת עין או מתוך תמימות. הניסיון של שרי הממשלה השונים להצר את מהלכיו של בית המשפט העליון, לצנזר תכנים של יצירות בכל תחום ולתחום את גבולות הדיון האקדמי, שעה שהוא משתלב בשבירת השידור הממלכתי ובמלחמה בכלי התקשורת, בהחלט מבהיל. כל הדברים האלה מהווים סימנים קשים של אבדן הדמוקרטיה. אבל בסופו של דבר, שום שלטון אינו חסין בפני האמנות, חופש הדעה והביטוי, ושום יוצר או יצירה, או דעה כזו או אחרת, אינם תלויים לקיומם בעטיני השלטון. קשה לחיות כאן כסופר או כאמן כך או כך, עם תמיכת השלטון וגם בלעדיה. אבל עוד לא פגשתי אמן או סופר אחד, שחדלו מיצירתם מפני שניתקו אותם מכספי השלטון. להפך. על פי רוב הם רק פורחים בעוניים.

     לבסוף, אני מוכרח לומר, שאמנם אינני מבין או מקבל את מלחמתה של שרת התרבות בשירו של מחמוד דרוויש, שהושר השבוע בטקס על ידי מירה עוואד, אבל אני יכול בהחלט להבין מדוע ועדת ההיגוי של פסטיבל עכו מצאה לנכון למנוע מהצגה המבוססת על עדויות אסירים פלסטיניים מלהופיע בפסטיבל – ומדוע אסא כשר נדרש לכללי התקינות של דיון אקדמי. רק השבוע ראיתי בטלביזיה מרצה בחוג למשפטים באוניברסיטת תל אביב, המביאה בפני תלמידיה טקסטים של דרשן מוסלמי מסית, ומסרבת ללמדם בלשון העברית. בעיניי זו חרפה, שמרצה כזו עדיין מועסקת בחוג למשפטים באוניברסיטה ושבכלל מתירים לה עדיין לפגוש בתלמידים. יש גבול גם למה שציבור אמור לסבול. לשבת בקתדרה אקדמית בתל אביב, ולהורות לתלמידים ישראלים חומרים של מסית מוסלמי, ועוד בשפה האנגלית, זה פשוט מעשה צבוע וגם נתעב.

     וזהו. עכשיו ש'חבריי' השמאלנים יאכלו אותי ויקראו לי פשיסט. אני בכל זאת אמשיך להגדיר את עצמי כאיש שמאל. אבל ציוני.

     וזה לא אומר שאני מצדיק או מקבל את המשך הכיבוש או את תוצאותיו.

     שיהיה לכם לילה טוב.

מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ, מִמֵּךְ יֵצֵאוּ.

     הערב, למראה בני-הנוער הרבים מן המחנה הדתי לאומי, שהתבצרו בתשעת הבתים המפונים בעפרה, ישבו ושרו ואף מיררו בבכי, שעה ששוטרי ישראל הרחיקו אותם מן הבתים כדי לקיים את צוו של בית המשפט העליון, חשכו עיניי. נזכרתי בניב הזה, המופיע בכותרת הפוסט, 'מהרסייך ומחריבייך ממך ייצאו.'

     "תראה מה זה, איך המחנה הלאומי השחית את נפשם של בני הנוער האלה," אמרתי לאבי, שישב וצפה אתי יחד בטלביזיה, "מבלבלים עליהם לגמרי את דעתם. אחרי כן החבר'ה האלה, שהם בני נוער מצוינים, מתגייסים לצבא ונהיים בו לוחמים קרביים וקצינים. אם יש משהו שיקרע את צה"ל לגזרים זה הדבר הזה, שיבוא לידי מבחן שעה שיצטרכו לפנות כאן ישובים ולכנסם לגושים במסגרת הסכם שלום."

      הניב 'מהרסייך ומחריבייך ממך ייצאו' לקוח מנבואת ישעיהו בפרק מ"ט. משמעותו הפוכה לזו שאימצנו לנו. בפרק זה מנחם הנביא את עמו על הרס ארצו בידי כובשים זרים, ומבטיח לו את גירושם, ואז את כינוס בני ישראל מכול תפוצות הגולה לקראת אחרית הימים.

     חציו הראשון של הפרק מתמקד בהתקדשות הנביא לשאת נבואתו. חציו השני פיוטי וכואב. הוא מדמה את ארץ ציון לאם שכולה, המבכה את אבדן בניה ומבטאת את געגועיה אליהם בפני האל. והאל משיב לה, בדיאלוג מלא נוחם והבטחה לגאולה: "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן, עֲזָבַנִי יְהוָה; וַאדֹנָי, שְׁכֵחָנִי.  טו הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ, מֵרַחֵם בֶּן-בִּטְנָהּ; גַּם-אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה, וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ.  טז הֵן עַל-כַּפַּיִם, חַקֹּתִיךְ; חוֹמֹתַיִךְ נֶגְדִּי, תָּמִיד.  יז מִהֲרוּ, בָּנָיִךְ; מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ, מִמֵּךְ יֵצֵאוּ.  יח שְׂאִי-סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי, כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ-לָךְ; חַי-אָנִי נְאֻם-יְהוָה, כִּי כֻלָּם כָּעֲדִי תִלְבָּשִׁי, וּתְקַשְּׁרִים, כַּכַּלָּה.  יט כִּי חָרְבֹתַיִךְ וְשֹׁמְמֹתַיִךְ, וְאֶרֶץ הֲרִסֻתֵךְ:  כִּי עַתָּה תֵּצְרִי מִיּוֹשֵׁב, וְרָחֲקוּ מְבַלְּעָיִךְ.  כ עוֹד יֹאמְרוּ בְאָזְנַיִךְ, בְּנֵי שִׁכֻּלָיִךְ:  צַר-לִי הַמָּקוֹם, גְּשָׁה-לִּי וְאֵשֵׁבָה.  כא וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ, מִי יָלַד-לִי אֶת-אֵלֶּה, וַאֲנִי שְׁכוּלָה, וְגַלְמוּדָה; גֹּלָה וְסוּרָה, וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל–הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי, אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם. "

     אבל הפרק הזה לא מסתיים בדברי הנוחם של ה', אלא בשאלה הרטורית של ארץ ציון, "אלה, איפה הם." ועל כך אני מבקש לעמוד כאן.

     חזון אחרית הימים מדבר על שיבת ישראל לארצו, ביאת הגואל, תקומת המקדש והחיים כמופת לעמים אחרים. יש המפרשים כי הוא מדבר גם על חיים במדינת הלכה קנאית. אני מעדיף לקראו כחזון הומניסטי של עם, החי על פי הערכים ההומניסטיים שלו, כפי שבוטאו במקרא (בצד אכזריות כלפי עממים אחרים, התנשאות עליהם והיבדלות מקרבם).

     הסימן לבוא המשיח הוא שיבת ציון. אבל שיבת ציון אינה אפשרית כיום, משום שהיהדות ההלכתית העמידה עצמה כשומרת שערי ישראל וכנוטרת חוק השבות, בהיותה הקובעת מיהו יהודי לצורך בואו ארצה. בשל גלויות ישראל ורדיפותיו, במשך אלפיים שנה, התגלגלו יהודים בכול ארצות תבל והולידו בהם ילדים לנשים נכריות, או נשים יהודיות נישאו לנוכרים והתעברו מהם. התופעה הזאת היא פרי הגלות והרדיפות, והרצון העיקש של בני ישראל לשמור על קיומם. והיא התגברה מאוד עם גירוש ספרד ואחרי כן עם הקמת האינקוויזיציה. עשרות מליוני צאצאים של מגורשי ספרד חיים כיום בדרום אמריקה. צאצאי יהודים רבים חיים בהודו-סין. רבים מהם מבקשים לעלות ארצה כדי לשוב אל יהדותם. אבל הרבנות הראשית והמחנה הדתי-חרדי מונעים זאת מהם. בזה הם עוצרים ולמעשה מונעים את שיבת ציון, את בוא המשיח ואת גאולת ישראל.

     הערב הבנתי, שהמחנה הדתי-לאומי עושה דבר דומה. הוא מדבר בכפל לשון. לכאורה הוא מדבר על שיבת ציון, על ישוב הארץ, על קדושת הארץ, על הקשר הבלתי ניתק לעפרות ישראל. בפועל הוא מחנך את בניו לכיבוש ולגזל, לאמונה שכול מי שאינו יהודי הוא בגדר 'עמלק,' וכול מי שאינו יהודי לאומי, אלא סתם יהודי ישראלי, כמוני כמוכם, הוא חצי גוי.

     המחנה הדתי-לאומי, במוטציה המשיחית שצמחה על חורבות מפד"ל ההיסטורית, הוא לא כוח בונה לאום, אלא כוח מפרק חברה, מחסל ערכיה על ידי עיכולם מבפנים. הוא משבר את החברה הישראלית לגזרים ובונה בחברה ובצבא פוטנציאל נורא למלחמת אחים.

     מלחמת אחים, רבותיי, יכולה לתפוס אופנים שונים. היא לא חייבת להיראות כמו בסוריה. היא יכולה להיראות גם ברבבת בני נוער חובשי כיפות, השרים שירי געגועים לציון ובוכים מרה שעה שמפנים אותם, בידיים וברגליים, מבתי יהודים שנבנו על קרקע גזולה.

     מלחמת אחים יכולה להיראות גם בחקיקה פראית, מנוולת, בניסיון להגביל את זכות העתירה לבית המשפט העליון, בהשתקת כלי התקשורת, ובעוד צרות חולות שאת כולן אנו רואים לעינינו עכשיו.

     המעצרים של אנשי שמאל ואמנים המוחים נגד עוולות הממשל כבר כאן. השלב הבא יהיה מאסרם הממושך של אנשי יצירה ותקשורת. זוהי מלחמת אחים רכה, נעימה, מסבירת פנים ומדברת גדולה בשם אותם ערכים שכולנו שותפים להם כביכול – אהבת הארץ, זכות קיומו של העם היהודי על אדמתו, ועוד – אבל מדובר בערכים מחופשים, בכפל לשון, בבלבול דעת מוחלט.

*

     היום קיימתי מפגש סופר עם תלמידי כיתה י"א בבית הספר 'משגב.' ביום חמישי אחזור על כך. המפגש היה מרגש. ניתחנו יחד את שירו של המשורר היהודי-אמריקני, שעלה ארצה והיה למרצה לפילוסופיה יהודית, ישראל אפרת עליו השלום:

אִישׁ יוֹשֵׁב וּלְפָנָיו צַלַּחַת עֲמֻקָּה

שֶׁל דֻּבְדְּבָנִים אֲדֻמִּים,

וּמִבָּזִיךְ עַל מַדָּף מִתְמַשֵּׁךְ חוּט קְטֹרֶת כְּחֻלָּה.

הוּא מֵרִים בִּצְבָת עֲדִינָה שֶׁל אֶצְבָּעוֹת חִוְרוּת

חֲמוּצִים וּמְתוּקִים

וְיֵשׁ יִתְעַקֵּם, יַפִּיל דֶּמַע אֶל תּוֹךְ הַצַּלַּחַת.

עַד יִיעַף, רֹאשׁוֹ נָד, הַתַּלְתַּל הַכָּחֹל

שׁוֹקֵעַ אַט אַט –

וְיֶלֶד הוֹלֵךְ עֵירֹם אֶל הַדֶּלֶת.

(מתוך ישראל אפרת, מלים ודממה,

ספריית פועלים, 1973)

בכל פעם שאני מלמד שיר זה, אני מבקש לקראו עד תום, ואז לשוב ולקרוא שורה אחת בלבד, ואחריה עוד שורה ועוד, כדי לראות איך השיר פועל. הקריאה הראשונה מציירת תמונה מוחשית מאוד בתודעתו של הקורא. הקריאה השנייה עומדת על עקרונות הציור והקומפוזיציה שלו.

השורה הראשונה מראה אדם פסיבי, ומתמקדת ביחס בין האדם לבין אובייקט בחלל. שורה זו אינה מסגירה שום רמז לגבי ההֶקשר, המרחב שבו יושב האדם מול הצלחת. לכן אנו מתמקדים ברכינתו של האדם על צלחתו, ובעומק הצלחת. יש לשים לב לקשר הצלילי בצירוף "איש יושב" (הישנות ה‑י' וה‑ש'), היוצר סמיכות צלילית בתיאור הדמות, ולפתיחה הנפשית שיוצרת המילה "עמוקה" – הן משום שהיא מסתיימת בתנועה והן משום שהיא מופיעה בסוף השורה, וכך מעודדת את ההפלגה אל העומק, או אל המרחב.

השורה הבאה ממקדת אותנו פנימה, בתוך עומק הצלחת, בדובדבנים האדומים. ההתמקדות נעשית בכלֵי הלשון והציור: יש הישנות צלילי ה‑ד' וה‑מ' בביטוי זה, היוצרת קשר צלילִי חזק מאוד בין שתי המילים. כן גם הצבע האדום הוא צבע חם, וכמו בתמונת שמן הוא גורם לעין 'להיכנס' אל תוך הקומפוזיציה, אל תוך התמונה.

השורה השלישית מוציאה את הקורא מן הפנים אל החוץ, ויוצרת את ההקשר המרחבי והוויזואלי של התמונה כולה. "בּזיך" היא מילה לצִיוּן כלי קדמון להחזקת מקל של קטורת. להערכתי, ישראל אפרת החליט להשתמש דווקא במילה גבוהה ולא מוּכּרת, כדי ליצור בראשית השורה נקודת כובד לשונית, שתחזק את ההמראה בהמשכהּ. שימו לב לפועל "מתמשך", המנוסח, כמו הפועל "יושב", בהווה, וכן לצירוף המילים "חוט קטורת כחולה". שלוש המילים הללו מחקות, בשִׁרשׁוּר הצלילי שלהן, את תנועתו של חוט הקטורת בחלל. שכן, בכל אחת משלוש המילים ישנם צלילים שהיו בקודמתה. כדי להמחיש זאת, אעתיק את המילים בתעתיק אנגלי, ואת האותיות הנִשנוֹת אכתוב באות גדולה, כמקובל:

CHooT KToreT KCHoola

הצליל ח' נמשך עד אל המילה האחרונה ברצף, ה‑ט' נשנית במילה השנייה וגם בשלישית, ויחד עם הישנות ה‑ק' הם יוצרים את הימשכות השורה כולה החוצה, באורח הממחיש את נסיקתה של הקטורת מעלה מעלה. כמו כן, הצבע הכחול הוא קונטרסטי לצבע האדום שמקודם. הוא צבע קר, הגורם לְעֵין הצופה 'לצאת' מעומק התמונה אל החזית שלה, וממנה – החוצה, אל העולם. בבית אחד, בשלוש שורות, מצליח ישראל אפרת לצייר תמונה פיגורטיבית לפי מיטב כללי הצבע והקומפוזיציה.

הבית השני פותח בפעולה. האדם שוב אינו פסיבי, הוא עושה משהו. הפעולה נעשית באמצעות צירוף נפלא של רוך וחוזק, במטפורה "צבת עדינה". הצירוף הבא, "אצבעות חיוורוּת", מערב מוחש ומופשט ומקביל אותם לצירוף הרוך והחוזק שהופיע מקודם. שימו לב: לא מדובר כאן באצבעות שהן חִוְרוֹת, אלא באצבעותיה של הַחִוְרוּת. זוהי מטפורה יפהפייה, המחברת בין מוחשיות האצבעות האנושיות לַמופשטות הרַבּה של הַחִוְרוּת.

השורה הבאה, "חמוצים ומתוקים", מחזקת את התחושה שנֵעורה בשורה הקודמת, לפיה השיר נע כל הזמן בין קטבים: אדום-כחול, רך-עדין, מוחש-מופשט, חמוץ-מתוק. החרוז הלא-שלם Xים (חמוצים-ומתוקים) מחזק את המוחשיות והחושניות של הדובדבנים כאן.

השורה השלישית, "ויש יתעקם, יפיל דמע אל תוך הצלחת", היא מעניינת, משום שהיא מביאה אותנו לקפיצת מדרגה בהבנת השיר. אנו יודעים שאכילת דובדבנים, אם חמוצים ואם מתוקים, אינה אמורה לעורר בכי או דמע. לכן אנו מפעילים מיד, מבלי‑משים, את יכולת ההכללה שלנו על התיאור ומסיקים, שהוא נסב על מסלול חייו של אדם, הנע כל ימיו בין מצבי חיים שונים – טובים ורעים, נעימים ופחות נעימים. רק הסבר זה יכול ליישב את הסתירה בין אכילת דובדבנים לבכי. המילה "דמע" אף היא מילה 'גבוהה' מאוד. אפשר היה לכתוב 'דמעה'. אבל המילה 'דמעה' הייתה מחלישה את היגון המובע במילה 'דמע'. עומק היגון המוקרן מעמקי מילה זו אף הוא גורם לנו לפענח לאחור את השיר כתיאור של חיים מראשיתם עד אחריתם. גם המילים "ויש יתעקם" מחזקות פענוח זה. מקודם האיש ישב נייח. עכשיו, לפעמים, הוא מתעקם, נע אל כיווּן הצלחת. נע בנתיבי חייו.

הבית השלישי מחזק מאוד את אפשרות הקריאה הזאת. הביטוי "עד ייעף" הוא ביטוי גבוה, ולכן איננו מייחסים אותו לעייפות סתמית של טרוֹם שינה, אלא לעייפות הזִקנה, לעייפות של סוף החיים. התנודה האיטית של הראש, המתוארת כאן, מחזקת רושם זה. "התלתל הכחול" הוא מטפורה לחוט הקטורת, אבל שקיעתו וקצב השקיעה שלו מחזקים את הרושם, שמדובר כאן בקץ החיים.

השורה האחרונה היא חידתית. הילד העירום היוצא אל הדלת עשוי להיות נפשו של האיש ההולך לעולמו, בנו היוצא אל חיים חדשים תחתיו, ועוד. מה שברור הוא, שהדלת המופיעה כאן מוסיפה לאפיון המרחב שבו מתרחש השיר כ'בית'. היא גם מסמנת את הקו שבין בין הפנים לבין החוץ, בין הסוף לבין ההתחלה.

השיר כולו נע בין קטבים ובין מצבים. התנועה מתוארת בו בכמה פעלים: יושב‑מתמשך‑מרים‑יתעקם‑יפיל‑ייעף‑נד‑שוקע‑הולך. שורת הפעלים הזאת היא מֵרב אפשרויות התנועה בחייו של אדם, מן הפסיביות, דרך התנועה מעְלה, וכלה בהתעקמות האיטית כלפי מַטה עד הדעיכה הסופית. היא גם מסתיימת ביישור קו – בפועל 'הולך' – המקנה איזו תקווה לעתיד.

ישראל אפרת היה משורר נפלא, שעשה את מלאכתו בחָכמה ובזהירות. הוא צִייר במילים, הכיר היטב את כוחה של לשון השירה, וידע כיצד להפעיל לשון זו באופן רהוט ומדויק.

*

     בתום המפגש עם התלמידים, שגילו ערנות ועניין בשיר ובסיפורי האישי כאדם וכיוצר, עברתי מבית הספר 'משגב' למשרדי המועצה האזורית, באותו מתחם. בשעה 13.45 התקיימה שם ועדת הקליטה האזורית. התיישבתי למול נציגת המועצה ולמול נציגת החטיבה להתיישבות של הסוכנות היהודית. הן שאלו אותי לתולדותיי, והתעניינו למה בחרתי לעבור מנווה צדק בתל אביב דווקא לתובל.

     אז סיפרתי להן. סיפרתי להן על עצמי ועל חיי, על בניי, מיכאל ודניאל, ועל השנה הקשה שעברנו בשנה שעברה בגן העירייה, ואז על שתי הודעות שקיבלתי באותו יום, כתגובה לפוסטים בנוגע לחיפוש המקום הבא שלנו בצפון. הודעה אחת משכני וחברי, מבקר המוסיקה גיא טנא, תושב תובל, שהוא גם המורה לספרות שהזמין אותי לבית הספר. הוא הזמין אותנו בקיץ לבקר בתובל, והראה לי, מבחוץ כמובן, את הבית שאנו מתגוררים בו כעת, והפך לביתנו. ההודעה השנייה הייתה מחבר נעוריי, יובל אבנד, אדריכל ומהנדס ערים, שהפציר בי לוותר על רעיון ההתיישבות בגולן ולחפש תחתיו ישוב בגוש משגב, שיהיה קרוב לרכבת ולכביש גישה נוח למרכז הארץ.

     בזכות שתי ההודעות הללו, שהגיעו אלי באותו יום, ובזכות האווירה הקהילתית המדהימה בתובל, ובזכות הבית הזה, שעמד כאן ריק למעלה משנה ופשוט חיכה לי, בזכות כל הצירופים הללו, צירופי מקרים כביכול, ובעצם רשת סבוכה וברורה של 'זימוני גורל', קבענו את מקומנו כאן. והיום, יותר מבכול יום אחר בשלושה וחצי החודשים האחרונים מאז עברנו הנה, ברור לנו שזה כבר סופי. שתובל הוא ביתנו, תודה לאל.

     ואם אין די בכך, הערב גם הייתה לי שיחת הורה עם הגננת, יעל. וגישתה בכלל, וגישתה החינוכית בפרט, העצות שנתנה לי, שיישמתי מיד עם שובי הביתה, נתנו את אותותיהם מיד. הילדים היו הערב שקטים באופן יוצא מגדר הרגיל, ישבו יחד עם חבר שאירחו אצלנו לחתוך סלט לארוחת הערב, ערכו בעצמם את השולחן, וישבנו ארבענו, אבא וסבא ומיכאל ודניאל, לארוחת ערב שקטה, בלי טלביזיה, ועם שיחה.

     יותר מזה אינני צריך כדי להיות מאושר.

     סליחה על אורך הפוסט, שיהיה לכם לילה טוב.

יש לך ריח של בוטנים

 

שני_סוסים_על_קו_האור(2).jpg

     את חברתי האהובה, אף על פי שלא התראינו שנים, המשוררת אמירה הס, פגשתי לפני שנים רבות, אי שם בראשית שנות השמונים, במשרדו של מיכאל פריאנטה, שהיה אז בעל הוצאה לאור ברחוב המלך ג'ורג' בתל אביב. אני זוכר איך נכנסתי לשם, ואת פניי קיבלו שתי משוררות, אמירה הס וחברתנו המשוררת מרים איתן זכרה לברכה. אמירה הביטה בי ואמרה, במבטאה הבגדדי המתנגן, המיוחד כול כך, "יש לך ריח של בוטנים."

     אין לי מושג מה הריחה בי. היא דיברה על שורשיות. אני, בכול אופן, באותו רגע נפלתי שדוד לרגליה. וזה לא עבר לי מאז.

     אחרי כן הוציאה לאור את ספר שיריה השני, 'שני סוסים על קו האור,' ואני השתגעתי ממנו. הספר הזה הביא בפני קוראי השירה העברית שירה מיוחדת, עשירה ועמוקה כול כך בקולות ובגוונים, שלא הכרנו מקודם לכן. ואני גמרתי עליו את ההלל. ובצדק גמור.

"מִי בַּלַּיְלָה וּמִי בָּרֶכֶב,

וּמִי בְּשַׁעֲטַת חֲלוֹמוֹת אֲבוּדִים.

וְאָבוּד אָדָם בְּתוֹךְ חֲלוֹמוֹ

וּבְתוֹךְ יוֹמוֹ בְּסַנְוֵרֵי הָאוֹר

יַתְמוּת חוּשִׁים.

שֶׁהִבַּטְנוּ

וְדִבַּרְתִּי אֵלֶיךָ

אֶת הַמְּתֹם אֲשֶׁר לַפֶּצַע

אֶת לִפְנֵי  וְאַחֲרֵי וּמְעַט הַשְּׁאֵרִית.

וּמַה שֶּׁנּוֹתָר מִמֶּנִּי לֹא זֶה אַף זֶה

וַאֲפִלּוּ מְעַט לְסַפֵּר לְךָ אֵיזֶה מַשֶּׁהוּ […]

וְאֵלֶּה תּוֹלָדוֹת הַדָּם וְהַתְּזוּזָה:

וְאֵלֶּה תּוֹלָדוֹת הַפְּחָדִים:

שֶׁמִּישֶׁהוּ קוֹרֵא לִי וּמִתּוֹךְ כָּל

הַקָּהָל הַזֶּה הוּא יְבַקֵּשׁ בַּעֲדִי

פִּתְאֹם כְּאִלּוּ אֶת נַפְשִׁי בִּקֵּשׁ."

מי בכלל הכיר או קרא שורות שיר כאלה לפני שעלתה אמירה על מפת השירה העברית.

שנים שמרנו על קשר חם, אך התראינו בעיקר באירועי ספרות. אבל הקשר שלנו התחדש באמצעות נפלאות הפייסבוק. אני התחלתי קורא את שיריה החדשים בדף שלה בפייסבוק, והיא קראה את הפוסטים שלי על בניי, בבלוג שלי הנדפס בפייסבוק. וכך החילונו מדברים.

עד שבשבוע שעבר גם שוחחנו בטלפון.

והנה הפתיעה אותי לפני יומיים בהודעה, כי היא וחברה טובה שלה נמצאות בצפון, ותשמחנה לבקר אותנו ולפגוש את מיכאל ואת דניאל.

כמובן ששמחתי בזה מאוד, והיום אחר הצהריים באו אלינו, עמוסות במתנות ובאהבה אין קץ.

המפגש היה נהדר. הילדים היו שלווים באופן בלתי רגיל, וגם כאשר הזמינו אלינו את לינור, בת השכנים, ישבו שלושתם בשקט יחד איתנו, בסלון, ושיחקו במשחק כדוריות המתכת שקיבלו לא מכבר מחברת הקיבוץ בת'. לתחושתי, משהו בנוכחות של אמירה וחברתה, אף היא משוררת עם ספר שירים ראשון מאחריה, השרה נינוחות על הבנים.

     אנחנו ישבנו ושוחחנו. ואז אמרתי לאמירה, דברים שחשבתי עליהם זמן קצר מקודם לבואה, כשיצאתי החוצה קצת.

     "תראי מה זה, כמה שנים אנחנו חברים, מכירים ומוקירים זה את זו, את ואני, ושלי אלקיים, ובלפור והרצל חקק, ורבים אחרים, ומעולם לא דיברנו בינינו על אשכנזים וספרדים ועל הפער העדתי. וראי איך זה הפך פתאום לדגל."

     ואז דיברנו עוד על הורינו, ועל העלייה ארצה, ומה קרה מאז.

     אמירה נולדה בבגדד, עלתה ארצה בשנת 1951 והתיישבה עם משפחתה במעברת יקנעם. אחרי כן עברה להתגורר בירושלים, סיימה בית ספר מקצועי ועבדה כמזכירה במשרד החוץ ובלשכת העיתונות הממשלתית. היא באה ממשפחה נהדרת של אנשי חכמה ודעת, ומבחינתי תמיד הייתה ועודנה נסיכה. ספר שיריה הראשון "וירח נוטף שיגעון" הופיעה בהוצאת עם עובד, וזכה בפרס ביכורים. ספרה השני אף הוא הופיע שם, ואז עוד שלל ספרים נוספים.

     אבא שלי עלה ארצה מרומניה, התיישב עם משפחתו באוהל במעברת רמלה, שאחרי כן הפך לפחון. אחרי כן עבר להתגורר בשיכון שבנו פליטי עיירתו, ב'מושבה רמת השרון.' הוא התחיל את דרכו כמדריך של נוער עבריין במעון 'מצפה ים,' ונהיה נשיא בית המשפט לנוער, ואני בכורו. ואף אני כבר הספקתי אי אילו ספרים ופרסים.

     שאלת המוצא שלנו מעולם לא עמדה ביני לבין אמירה, או שלי, או הרצל ובלפור, ועוד חברים מן המזרח. למעשה, זה דבר שלא עלה כלל בשיחותינו. זה גם דבר שאני בכלל לא אמור לכתוב עליו כאן. אבל כעת, בהווה המפלג והמסכסך הזה, שהחברה הישראלית שרויה בו, אולי ראוי וחשוב לומר זאת. כולנו ישראלים. ההורים של כולנו אכלו את החרא במעברות, תסלחו לי. כול אחד מהם עשה ככול יכולתו כדי לגדל אותנו.

     כן, היו כאן עוולות מבניות ואולי גם זדוניות. אבל הייתה כאן גם מדינה בדרך, שהתמודדה עם גלי עולים אדירים מקץ שנה אחת בלבד מהקמתה, במלחמת העצמאות. וראו איפה אנחנו היום. מדינה לתפארת, שלמגינת הלב קרועה ושסועה מבפנים.

     טוב שיש חברויות המגשרות על פער הזמן והמרחב, המזכירות זאת. את הישראליות של כולנו, את העושר המפעים שכול אחת מן המשפחות שלנו הביאה מארץ מוצאה, עושר שנכבש תחת התפיסה של 'כור ההיתוך,' אבל השתחרר מזמן לחופשי בתפיסת ה'רב תרבותיות' והעידן הפוסט-מודרני.

     תודה לאל, כולנו חיים כאן, לכולנו הזכות המובנית והטבעית לבטא את עצמנו, איש איש מתוך עולמו ובסגנונו האישי, ולכולנו גם יש מקום כאן, במרחב הישראלי, בתרבות העברית, בשירה העברית שהיא נשמת אפנו.

     ואתם, סלחו לי על הפראזות האלה. אני מתנצל. הייתי ונותרתי ציוני. נלהב.

     אפילו שביומיום קשה כאן מאוד. בייחוד בלי סיגר ושמפניה.

     🙂

*

     חוץ מזה קר פה אימים. שש מעלות. וכשנכנסתי הבוקר לגן עם בניי – רובנו מסיעים אותם במכוניות אל הגן, פשוט בגלל הקור העז – וביטאתי את תדהמתי מן הקור כאן, השיבה לי אחת האימהות, "חכה, עוד לא ראית כלום." בדיוק כמו שכתבה לי איילת מתובל כמה ימים מקודם לכן.

     נעמדתי ותהיתי ביני לבין עצמי כמה קשה זה עוד יכול להיות. עד איפה זה עוד יכול לרדת, מבחינת הטמפרטורה. -כנראה שאכן יש לי פה עוד מה לחוות.

     אבל לא אכפת לי. זה עדיף לי פי מאה על השרב בתל אביב.

    תובל, העומד על פסגת הר, שרוי למעשה בתוך עננים. הערפל ששורר כאן רוב שעות היום אינו ערפל, אלא מסך דק של טיפות גשם זעירות, שאנו מהלכים בתוכן. והבוקר, אחרי עבודה פורייה על כמה ספרים שאני עורך, התלבשתי טוב ויצאתי להליכה מסביב לקיבוץ, כדי להתרענן. זה היה נהדר. האוויר הקר והנקי הזה מילא אותי באנרגיה אדירה.

     אבל אחרי רבע שעה של הליכה מאומצת נחלפו הטיפות הזעירות של הגשם הדק במטח גשם ממש, ואני מיהרתי הביתה, אל חומו המיטיב של הבית, המחומם במערכת חימום תת רצפתית טובה.

      שיהיה לכם/ן לילה חם וטוב.

עונת הצייד הגלובלית החלה

הבוקר, יום אחד אחרי הטבח באורלנדו, נחתה בתוכי ההכרה הקשה, שכפי הנראה יהיה עלי לבטל בקרוב את כול כרטיסיי באתרי ההיכרויות של גייז. ברגע הראשון שהבנתי זאת, נמלאתי חלחלה. איך ייתכן שאני, אחד הראשונים שיצא מן הארון באופן פומבי בישראל, אני, שהקפדתי תמיד לחתום בשמי ובתמונת פניי בכל אתר היכרויות כזה, אעלה בכלל על דעתי להעלים את עצמי מאתרי ההיכרויות, לבטל בזה את הנוחות הכרוכה ביכולת להיפגש עם הומואים מכל רחבי תבל, בכל מקום ובכל זמן.

אלא שאז נזכרתי בחלום ביעותים שתקף אותי פעמיים, בשנה האחרונה. בחלום הזה עוברים אנשי דאע"ש מבית לבית בישראל. הם אוספים למכוניותיהם הומואים על פי רשימה מסודרת מראש, וקודם כול הם אוסרים את ראשי הקהילה ומנהיגיה ואת קבוצת האבות הגאים על ילדיהם.

הם מרכזים את כולם בכלובי עץ עם רשתות מתכת, המסודרים מסביב לכיכר ציבורית גדולה. או אז הם מוציאים בזה אחר זה את האבות הגאים, ומכריחים את ילדיהם לערוף את ראשם, או לצפות בעריפת הראשים של הוריהם על ידי אחרים. כל זאת, מפני שדווקא האפשרות להביא לעולם ילדים באמצעות פונדקאות, ומימושה, היא היא בעיני מאמיני האיסלאם הקיצוני ותומכיו שיא-השיאים של ה'חטא' ההומוסקסואלי כלפי ערכיהם וכלפי תפיסת עולמם.

עד הרגע הזה לא פרסמתי את הביעות הזה ברבים. לא רציתי שייתן רעיונות לאיש.

כשסיפרתי עליו למתי מעט, ובהם לאיש צבא בכיר אחד, אמר לי, שהחשש הגדול שלו הוא איראן. אין לי מה לחשוש מדאע"ש. מדינת ישראל מבוצרת דייה בכדי לעמוד בפני איום פלישתם.

אבל הטבח באורלנדו, כמו התקפות הטרור האחרונות שבוצעו בידי דאע"ש ונאמניו, הוכיחו שכל צורת החשיבה המערבית על טרור ועל ההימנעות מפניו היא שגויה. המערב עדיין מתייחס לטרור כפרי משנתם הסדורה של ארגונים הירארכיים, בעוד שהטרור בן זמננו הוא מבוזר, בנוי מזיקה אמונית ונפשית לרעיונות האיסלאם הקיצוני – ופעולה רצחנית של יחידים.

הטבח שבוצע אתמול באורלנדו, כמו התקפות הטרור שקדמו לו, מבהיר, ביתר שאת וביתר רצחנות ואימה מהתקפות קודמות, את טיב האיום שהמערב עומד למולו. אין הוא עומד מול ארגונים, שאם רק ירוצץ את ראשם יחדלו מפעולתם. הוא עומד נגד טרור של יחידים, המאוחדים באשכולות ארעי של פעילים, מכוח אמונתם ברעיונות רצחניים. לעתים הם מתאמנים מראש באתרים שמחזיקים בהם ארגוני הטרור האלה, לעתים הם מתקבצים יחד כתא פעילים. אך לא פעם מדובר באדם קנאי אחד, היוצא למסע רצחנות והרג, ורק שעה שהוא כבר בתחילתו, כפי שאירע אתמול, או אחריו, הוא מבהיר כי עשה את המעשה בזיקה לארגון טרור איסלמי ומתוך אמונה במטרותיו.

הטרור המודרני בנוי כמו רשת האינטרנט, מתנהל בדארקנט, הרשת התת-קרקעית של האינטרנט, המשמשת אנשי טרור, האקרים ופושעים אחרים. לכן הוא עלול להשתמש ברשת האינטרנט, ברשתות הסלולאריות וביישומי ההיכרויות, שכל הומו מחזיק כמה מהם בטלפון החכם שלו, כדי לצאת למסע ציד של יחידים.

העצה הפרקטית היחידה שיש לי לתת בנוגע לזה, לי וגם לכם, היא לבטל את כרטיסי המנוי שלכם בכל אתרי ההיכרויות. כן, זה יביא להפחתת הסיכוי שתכירו מישהו, למטרות זוגיות או בשביל סקס מזדמן. אבל זה ישמור על חייכם.

אופציה אחרת היא להיכנס לארון למחצה – לבטל את שירותי המיקום בטלפון החכם שלכם, להפעילם רק לרגע, שעה שאתם רוצים למצוא מי ישנו בסביבתכם; להוריד את שמותיכם ואת תמונות הפנים שלכם מן הרשת, ולהסתפק בתמונת גוף בלבד, עם כינוי מומצא, או אפילו להיכנס לרשת עם דף שחור, ולשלוח את תמונתכם ופרטיכם רק למי שאתם מעוניינים שיידע אותם. אחרת מי יודע לאן יתגלגלו ואיזה שימוש ייעשה בהם.

יודעני, הדברים שאני כותב כאן איומים. הם עלולים להישמע באוזניכם גם כחרדה מופרזת, כנבואת לב מטורפת שלא תיתכן במערב, בעולם מתוקן שבו להט"בים זכו בשיוויון הזכויות הרב ביותר שהיו יכולים עד כה להשיג, יחסית לעבר.

אבל כול מי שמשוטט באתרי ההיכרויות של גייז כמוני יודע, מה רבים הם הגברים הערבים והמוסלמים, מארצות הים התיכון, המנסים לקשור קשר עם ישראלים; וכמה רבים הם הפרופילים המזויפים של גברים באתרים אלה, וברגע שאתה פונה אליהם או משיב לפנייתם אתה מקבל תרשים שיחה ממוחשב, סקריפט, שאין בו טעם ואין בו תכלית, מלבד התכלית הסמויה של מפתח הסקריפט הזה – אולי כדי להשתיל לך וירוס בטלפון, אולי כדי לשתות את פרטי הקנייה שלך, אולי כדי להשיג את פרטי מיקומך ופרטי האישיים לכל שימוש בעתיד.

כאשר פונים אלי גברים ערבים, מארצות המזרח התיכון, ביישומי היכרויות, אני תמיד אומר להם, שכל עוד אין שלום באזורנו, לא נוכל להיפגש ולכן גם אין טעם שנשוחח. אז אני חוסם אותם מכרטיסי לחלוטין . אני עושה כן מחמת זהירות. לעולם אינני יודע אם לא מדובר במרגל או בהאקר, המבקש ליצור קשר עם ישראלים כדי להגיע דרכם, אלקטרונית, למוסדות ממשל ישראלים, או, גרוע מזה, במחבל או במחבלת, שינסו להיפגש עמי כדי לרצחני נפש, כפי שאירע כבר בישראל, כשמחבלת צעירה פיתתה, דרך אתר היכרויות, צעיר יהודי אל מותו.

כן, הייתי בעבר עם גברים ערביים, אפילו ניהלתי מערכות יחסים קצרות עם שניים מהם. אבל ברגע שאחד מהם, אמן במקצועו ובהכשרתו, החל מדבר במחיצתי דברים נגד מדינת ישראל, שבה צמח וגדל וממנה ניזון, ניתקתי ממנו כול קשר. אז גם החלטתי לא להתעסק עוד עם בני דודיי. הם חתיכים, גבריים וסקסיים. הם אפילו נימולים. אבל לעולם אין לדעת לאן יגיעו יחסינו, ועל כן מוטב לי להיזהר.

הדברים שאני כותב כאן הם חמורים. הם עלולים לדמות לכם כגזעניים או כמונעים מהומופביה עצמית. למגינת לבי הם אינם כאלה, והם מונעים מחרדת הישרדות ומכזו בלבד.

האנושות בכלל והקהילות הלהט"ביות ברחבי תבל עומדות היום, אחרי הטבח באורלנדו, בפני תחילתה של תקופה חשוכה, בה ינסו אחרים לחקות את הצלחת הפשע באורלנדו. הם עלולים לנסות להתקיף אתרי בילוי המוניים של הקהילה, ועלולים לצאת, באופן יזום, למסע ציד אישי, שייעזר ביישומים הסלולריים של אתרי ההיכרויות, כדי לצוד אותנו בזה אחר זה.

הטבח באורלנדו עומד לחולל למערב ולקהילות הלהט"ב ברחבי תבל את התופעה המקבילה לאופן התארגנותו של הטרור המודרני – חזרה לארון, לפעילות גאה תת-קרקעית, חרדה, מבוהלת, ולאטומיזם חברתי, התפוררות הקהילות ליחידים, שכל אחד מהם יבקש לשמור על נפשו, גם במחיר הוויתור על עונג הגוף ועל שמחת האהבה.

זאת, אלא אם כן יתחילו ממשלות המערב במסע ציד משלהן, ציד של יחידים החשודים בהשתייכות לאיסלאם הקיצוני או בתמיכה ברעיונותיו. ובין זה לבין מתקפה כלפי מוסלמים באשר הם וגירוש המוסלמים מארצותיהם, המרחק אינו רב.

האנושות צועדת אל תוך חשכה. והטכנולוגיה, שבישרה את קדמתה, היא בו-בזמן גם כלי חורבנה.