ירושלים – בירתו הנצחית של עם ישראל!

מכתב גלוי לממשלת ישראל

ירושלים – בירתו הנצחית של עם ישראל!

לקראת הכרזתו של נשיא ארצות הברית על ירושלים כבירתו הנצחית של עם ישראל, הצפויה בע"ה הערב, ברצוני להציע לממשלת ישראל לציין את האירוע ההיסטורי כיאות.

את ארונות המתים של החיילים, אשר ייהרגו החל ממועד ההכרזה בימים הקרובים, ראוי לקשט בתמונת העיר העתיקה, הכותל ומגדל דוד. אפשר להיעזר לצורך זה בתדפיס היפהפה של ירושלים, שהתנוסס לא מכבר על שמלתה של שרת התרבות,  ולהזמין ממנו העתקים לכיסוי ארונות המתים.

את הארונות ראוי למספר לא לפי מספריהם האישיים של החללים, אלא לפי מספריהם של תיקי החקירה השונים את ראש הממשלה: 1000,2000,3000 וכיו"ב. אל דאגה, ישנם די והותר תיקים כדי למספר בהם די והותר ארונות.

על קברות האזרחים שייספו בפיגועי טרור כתוצאה מהכרזה היסטורית זו ראוי להקים מצבות בתבנית העיר ירושלים, או כול אחד ממבניה ההיסטוריים. הקדימו והזמינו דגמים מוקטנים של העיר, כדי שקרובי הנספים יוכלו לבחור מביניהם. לגברים אפשר להקים מצבה בצורת מגדל דוד, לנשים את קבר רחל ולפעוטות ועוללים בני יומם די באבן מסודקת, שתזכיר לאבלים את חריצי התקווה בכותל.

והעיקר, בל נשכח – על כול תלולית טרייה ראוי שיתנוססו דגלי ישראל וארה"ב יחדו, שהרי כול המקריב נפש אחת מישראל מציל עולם ומלואו, את נשיאותו של דונלד טראמפ ואת כהונתו של בנימין נתניהו.

בברכת עם ישראל חי,

אחיתופל הגיתי.

מודעות פרסומת

סינכרוניות

     הבוקר, ברכבת שלקחתי מכרמיאל לתל אביב, יחד עם אבא שלי, ערכתי את אחד משלושת הספרים שאני עובד עליהם כרגע. זהו ספר על תנועת האימן, שאני עורך בעבור הוצאת פארג, בית ההוצאה היחיד בישראל המתמחה ברוחניות.

     הייתי כולי שקוע בתפיסות הרוחניות המובעות בספר זה, כמו, למשל, בפסקה הבאה: "'מחשבה יוצרת' הוא אחד החוקים הבסיסיים והעתיקים ביותר של המאגיה. המחשבה מקשרת ומחברת אותנו עם מאגרי אנרגיה הקיימים באסטרל לייט, ואפשר לנוע אתה בזמן אל העתיד והעבר. היא מחברת אותנו עם רעיונות, אך גם עם אנשים ומקומות אחרים. אנחנו יכולים להיות בישראל והמחשבה שלנו באמריקה. צריך להיזהר במה שאנחנו חושבים עליו, השאלה היא מה המטרה שלנו?"

     אמש ביליתי שעות ארוכות בבדיקה תקופתית של מיפוי לב במאמץ, עם הזרקת חומר רדיואקטיבי, בבית החולים 'אסותא' בחיפה. יצאתי בארבע אחר הצהריים מהבית, שבתי אליו לקראת חצות, ישנתי ארבע וחצי שעות וקמתי הבוקר כדי לנסוע לתל אביב.

     בדרך החוצה מן הקיבוץ עברתי דרך תיבת הדואר שלי במזכירות. מצאתי בה מכתב התראה מבית החולים בנהריה, לפיו טרם שילמתי את חובי בעבור הביקור הלילי המבוהל שעשיתי בו,  יחד עם מיכאל, לפני כחודש, כאשר תקע לעצמו מקל בעין.

     מיד עם הגעתי לסדנה שלי בתל אביב, שילמתי את החוב.

     מקץ פחות משעה קיבלתי שיחת טלפון מן הגננת בתובל, שסיפרה לי כי דניאל נעקץ על ידי עכביש גדול. היא שלחה לי את תמונת העכביש, ואני העליתי אותה מיד לפייסבוק בבקשת עצה. בו-בזמן התנצלתי בפני תלמידיי, סיימתי בבהילות את השיעור, עשר דקות לפני הזמן, ותלמידה שלי הטיסה אותי לתחנת הרכבת, שם עליתי על רכבת חזרה לכרמיאל.

     הגעתי לגן הכי מהר שיכולתי. מצאתי בו את דניאל ואת מיכאל במצב מצוין. דניאל סיפר לי, ששמע את אחת הבנות בגן צווחת מפחד למראה עכביש, ואז ניגש אליו ונגע בו, ו"העכביש לחץ לי את היד לשלום, עם הצבת שלו," הסביר לי. מיכאל הוסיף, "כשהעכביש עקץ את דניאל הרגשתי זרמים חשמליים ביד." אמרתי להם, שככה זה אצל תאומים. כאשר אחד מהם נפגע השני מרגיש זאת.

     במקום לרוץ איתם לחדר המיון, ובראותי שהכול בסדר, ואחרי התייעצות עם רופא טוקסיקולוג במחלקת ההרעלות ברמב"ם ועם רופאת ילדים – לקחתי אותם לשיעור שחייה ראשון בחוג השחייה החדש שלהם, בכישורית. הילדים הפליאו עשות, המורה מעולה, וכבר בשיעור הזה יכולתי לראותם ממש שוחים. זה שימח אותי מאוד, וקצת נרגעתי.

     בהיותנו בבריכה פגשתי שם עוד אמא לתאומים, ושאלתי אותה היכן בניה לומדים. היא סיפרה לי שהם מתחנכים לפי שיטת 'השחר המוזהב' של האימן, בבית הספר במעלה צביה, שהוא ישוב שהוקם בידי תנועת האימן. היא גם הזמינה אותנו לבזר שיערוך בית הספר בשבת הקרובה, במעלה צביה, ובו הפעלות ודוכני מזון.

     מיד קלטתי שזו סינכרוניה, סימן בעבורי. ושזה לא מקרי. באותו רגע נזכרתי בפסקה שציטטתי לעיל מן הספר שאני עורך, על תנועת האימן. לפתע היכתה בי ההכרה, שהרצף הרפואי שחוויתי בעשרים וארבע השעות האחרונות עלול להיות מונע על ידי מחשבותיי, חרדותיי, בעיקר חרדת המוות המפותחת שלי. בו-זמנית הבנתי, שאני פשוט מובל אל הידע של האימן.

     זה לא מפתיע אותי. אחרי הכול, הבית שרכשתי בתובל לא מכבר נבנה על ידי משפחה, שבנותיה מתחנכות באותו בית ספר, וכתוצאה מכך החליטה למכור את ביתה בתובל ולעבור לגור במעלה צביה.

     אם כך, לפי האימן, יש לי כנראה עבודה רוחנית לעשות, בעיקרה היא ניקוי מחשבותיי כך שלא תמשוכנה אלי ואלינו חוויות שליליות כאלה שחווינו היום. אבל מכיוון שאני רואה באופן ברור את הקשרים הסמויים מן העין, המתקיימים בין התופעות השונות המרכיבות את יומי, כנראה שמדובר בכיוונון רוחני עדין בלבד.

     שיהיה לכם ערב טוב,

     אילן.

נ.ב.

המדהים הוא, שככול שאני משתקע בידע של האימן אני קולט בבירור, שזה גוף הידע, שבן זוגי הראשון, סער עפרוני, שהיה אדם מואר, הביא אל ביתנו כבר בשנת 1984-1986, ואני אז התווכחתי איתו וניסיתי להוכיח לו שמדובר במניפולטיביות גרידא. מותו המצער, הסימנים שקיבלתי לגביו לפני מותו וכול השנים מאז ועד כה, הראו לי שהידע הזה תקף. מה שמפליא אותי כעת הוא, כיצד ידע דברים רבים כול כך, הקשורים למשנת האימן. אני מניח, שלמד אותם מן התורות האחרות שהסתובבו באותן שנים, ראשית שנות השמונים, ומהן ובתוכן צמח גם האימן, תורותיהם של אוספנסקי, גורודייף ורודולף שטיינר.

טיוטת מחשבות על יהדות ופוליטיקה

א

     בזמן האחרון רגשו כלי התקשורת הממוסדים והחברתיים בגין אמירתו של ראש המחנה הציוני, אבי גבאי, לפיה השמאל אישש את טענתו של נתניהו באזני הרב כדורי, כאשר לחש על אזנו כי שכח מהי יהדות. דבריו של אבי גבאי הוצאו מהקשרם, אבל התייחסותו אליהם מעידה על תמונת עולם והשקפת עולם מוצקות, שיש להן תימוכין גם בזרמים הגלויים והסמויים בתרבות העברית בת הזמן.

     תהליך התפרדותה של היהדות החילונית מן היהדות האורתודוכסית לא התחיל עם דברי ההסתה של בנימין נתניהו. כמו אבי גבאי, גם בנימין נתניהו זיהה אמת היסטורית, אבל בניגוד לגבאי השתמש בה ככלי להדרה ולהסתה, ולא ככלי לתיקון.

     השניות בין חיי הקודש לחיי החולין אפיינה את עם ישראל במשך דורות רבים. עד לפני הגלות הראשונה והשנייה היה עם ישראל אומה של עובדי אדמה, המקיימים חיי עבודה וחיי אמונה יחדיו. קריעת ישראל מנחלתו ופיזורו בין העמים הפכה את העם לעם של פליטים ושל שורדים, וחייבה את בניו למצוא להם מלאכות ומיני פרנסות כדי לקיים את ביתם ולהמשיך את זרעם אחריהם.

     אומה שלמה, שהייתה מקודם לכן אומה של עובדי אדמה, הפכה במהלך הגלות לאומה של אביונים ופושטי יד, בעלי מקצועות זעירים ובעלי הון מעטים. שנאת היהודים ורדיפתם בכול ארצות תפוצתם הגבילה את משלח ידם, צמצמה את ההזדמנות שלהם לרווח וגזלה, דור אחרי דור, את אותם מתי מעט שהגיעו להישגים חומריים. הדבר היחיד שהאחיז את בני ישראל אלה באלה היה אמונתם הדתית, ציפייתם לימות המשיח וכמיהתם לשיבת ציון.

     כבר בימי תור הזהב בספרד התפתחו באומה היהודית דפוסי חיים כמו-חילוניים – משתאות היין והחשק המתועדים בשירת ימה"ב ועוד – אך התפתחות זו, שנבעה מהשפעת התרבות המוסלמית ומלכות בני עבאס בספרד, לא ערערה את מעמדה ואת תוקפה של הדת היהודית בקרב מאמיניה. גלות ספרד, שהייתה השבר הלאומי הגדול ביותר בתולדות ישראל מלבד השואה, החריפה את מצבם הרוחני, הכלכלי והחברתי של המגורשים, והצרות שהביאה עליהם הגבירו בהם את הכמיה המשיחית, שבאה לידי ביטוי בהתגלות סדרת משיחים יהודיים בתימן ובארצות המגרב.

     במאה שאחרי הגירוש, עם התפתחות תקופת הרנסנס באיטליה, נמשכו יהודים רבים לרוח ההשכלה החדשה, והגיעו לידי הישגים רוחניים ויצירתיים רבים. אבל אמונתם עוד הייתה תקפה, וכול מי שחרג מגבולות ההלכה, או הציעה דרכי פרשנות חדשות לגביה, הוקע והוחרם ונרמס בידי האורתודוכסיה. כאלה היו רבי משה חיים לוצאטו, שהוכרח לגנוז ולהכחיד חלק מכתביו, אוריאל דה אקוסטה ואחרים.

     רדיפות היהודים והפרעות שעשו בהם ברחבי אירופה חוללו תופעה דומה בתולדות היהודים ביבשת. היא ערערה את הלכידות הלאומית, את מבנה התא המשפחתי ואת הריבוד החברתי של היהודים, והגבירה בלבם את הכמיהה למשיח, כפי שבאה לידי ביטוי בייסודה, בתפוצתה ובהצלחתה של התנועה השבתאית.

      השבתאות, כתופעה וכתנועה דתית, המסיגה את גבולות ההלכה ומכלילה בדרכי הפולחן היהודי דברים שלא היו עולים מקודם על הדעת, הכריחו את האורתודוכסיה להילחם נגדה בחירוף נפש. אבל זרעי הפירוד בין היהדות החילונית לבין היהדות האורתודוכסית נזרעו כבר אז.

     התעוררות התנועות הלאומיות בשלהי המאה השמונה עשרה והרדיפות והפוגרומים של המאה השמונה עשרה ביהודים, הביאו לתחילת קימומה של התנועה הציונית. מעצם מהותה הייתה הציונית ביטוי לאומי לכמיהה היהודית-דתית, לגאולת ישראל ולשיבת ציון. אך כדי להתגבש כתנועה לאומית הייתה מוכרחה לבדל עצמה מן היהדות ה'ישנה,' הגלותית, וליצור מחדש את הלשון העברית המודרנית, את הכתבים הקאנוניים שיחליפו את כתבי הקודש, ואת ההלכה והמסורת שימירו את ההלכה היהודית.

     התפתחותה והתגבשותה של הציונות כתנועה לאומית התחוללה בתקופת ההשכלה. כדי להגיע למרב ההישגים הרוחניים שהיו אפשריים בתקופה זו, היו מוכרחים המשכילים להיפרד מאמונתם וממסורתם ומבית אביהם. הם הצטרכו להתנתק מ'ישראל סבא,' מן היהדות הגלותית הישנה, כדי לזכות במלוא חירותם כאינטלקטואלים. הכתבים שכתבו, כדי לעודד תנועה זו אל החילוניות, עוררו גל נגדי של התבצרות בערכי ישראל והלכותיו בקרב האורתודוכסיה, ופערו פער שאינו ניתן לגישור בין אמוני ישראל לבין משכיליה.

     למן תחילתה של התנועה הציונית אנו עדים למאמץ רוחני אדיר, אין אח ורע לו בתולדות עמי העולם, לחלץ מתוך כתבי הקודש את מרב חכמתם ויפעתם, מכמני הלשון שבהם וערכיהם, תוך ניתוקם מן האמונה באל. מפעלים אדירים כמו ארבעת כרכי השירה העברית בספרד ובפרובנס של חיים שירמן, מפעל כינוס האגדה של ביאליק ורבניצקי, ביאור המשנה והתלמוד, המילונאות העברית מראשיתה ועד ימינו ועוד רבים אחרים הונעו כולם מכוח הדחף החיוני העמוק ליצור לתנועה הלאומית החדשה, הציוניות, ולהולכים בדרכה, בסיס לאומי רוחני, יהודי במהותו אך לא באמונתו, שיאפשר את קימומה של מדינת ישראל.

   מהפיכת אוקטובר, הקומוניזם והסוציאליזם הוסיפו נדבך חשוב בתולדות התנועה הציונית. הכמיה הדתית לגאולת ישראל בידי משיח הפכה לתביעה לגאולה עצמית באמצעות הפיכת הפירמידה, השבת היהודי לאדמתו והפיכתו מחדש לאדם עמל. החזון הזה היה כרוך גם בערכים כמו שיתופיות, שיוויון וערבות הדדית, שבלעדיהם לא הייתה מדינת ישראל נוסדת ושורדת כלל.

     בו-זמנית, ככול שהתפתחה הציונות ונהייתה לציונות חלוצית סוציאליסטית, כך ניבעו בה בקעים ופרצות, בדמות מחנות פוליטיים שונים, והיהדות האורתודוכסית החריפה את התנגדותה לציונות ולמדינת ישראל, עד כדי שלילת מוסדותיה, הסירוב לשרת בצבאה ולהיות חלק מן המאמץ הקולקטיבי להקמת ישראל, לשימורה ולפיתוחה.

     השואה, כטראומה איומה בתולדות העם היהודי, החריפה את משבר האמונה ומחלוקת האמונה בישראל. מי מבין המשכילים ששרדו ממנה ראו בה אות כי אלוהים נטש את עמו ואולי לא קיים כלל. ואילו מי ששרדו ממנה מקרב אמוני ישראל ראו בה סימן לחטאת המשכילים, שהיא שהביאה עלינו את הזוועה הזאת, שאין לה שם.

       עם הקמת המדינה כבר הונצח הפיצול בין שלומי ישראל לבין חילוני ישראל בהקמת מערכת חינוך ממלכתית חילונית וממלכתית דתית.  מי שנולד במדינת ישראל כבר שויך לזרם זה או אחר במערכת החינוך שלה, והדבר גרם להחרפת הפיצול בין המחנות השונים המרכיבים את החברה בישראל.

     גלי העליה השונים, מתקומת ישראל ועד ימינו אלה, העשירו את התרבות הישראלית וריבדו אותה ואת המבנה החברתי שלה. ההשפעות הפוליטיות של העליות השונות, וכול המשגים שנעשו במהלך קליטתן בארץ, הביאו להחרפת הבקעים והשסעים בחברה הישראלית, בינה לבין עצמה וגם בין חילוניה לבין מאמיניה. בו-בזמן, ההתפתחות של זרמי האמונה היהודית במערב, בייחוד בארצות הברית, העשירה את היהדות בת-זמננו בזרמי מחשבה חדשים ונועזים, אך גם ערערה על תוקפה של האורתודוכסיה והעמידה לבירור שאלות יסוד בבניין העם והארץ, כמו מיהו יהודי ועוד הרבה.

     העליות השונות לארץ, שבמידה רבה היא חברת מהגרים, הפכה אותה לחברה רב-תרבותית עשירה ותוססת, אבל קרועה ושסועה מבפנים. כול עוד החזיקה תנועת העבודה בשלטון, התקיימה המדינה במתכונת של מדינת רווחה, המבוססת, או מבקשת להיות מבוססת, על ערכי השיוויון והערבות ההדדית. המהפך הפוליטי של 1977, בו עלה מחנה הימין לשלטון, הביא לתמורות חברתיות וכלכליות מרחיקות לכת. הליברליזם של שר האוצר שמחה ארליך, כלכלת השפע של שר האוצר יורם ארידור, הפכו לפורענות ההפרטה של בנימין נתניהו. מחנה הימין שבר את מנגנוני מדינת הרווחה, הפריט את השירותים החברתיים, העמיק את הקרע בין המעמדות הכלכליים והחברתיים בישראל – והפך את השסע הכלכלי-חברתי הזה לכלי לשימור שלטונו, עד עצם הימים האלה.

ב

     את כול אלה סקרתי מבלי לערב בזה את שאלת כיבוש הארץ, זכותנו עליה כנחלת אבות, וההכרח הפרגמטי לחלוטין, מבלי לערב כאן עדיין השקפות פוליטיות, לוותר על חלקים מנחלת אבותינו כדי להשיג שלום עם מי שהשתכנו כאן בהיעדרנו, בשנות הגלות.

     כאשר אנו מתבוננים בעם ישראל לעדותיו ולכתותיו, אכן ודאי הוא, שרוב העם נאנק תחת קשיי קיומו, שמעמד הביניים והמעמדות הנמוכים ממנו קורסים כלכלית, שרוב ישראל הם שומרי מסורת, איש איש כמידתו וכדרכו, ומבקשים לשלב שמירת מסורת עם פרגמטיזם וחיי נוחות.

     אף על פי כן, מחנה הימין השכיל עד כה לשמור על כוחו הפוליטי, בזכות הדרה והסתה, בהעמדת מחנה השמאל, או הישראלים החילוניים כולם, כמי שאינם יהודים כלל. בזה עשה שוב שימוש בשסעים הקיימים ממילא בעם ישראל בדורות האחרונים, ושילם מס שפתיים לשותפיו הפוליטיים מקרב היהדות החרדית.

     במהלך שלושים השנים שחלפו מאז תחילת שלטונו בישראל, היו לימין הפוליטי גם הישגים. החזרת סיני וכינון חוזה השלום עם מצריים, פיתוח תעשיות ישראל ותשתיות הכבישים בה ועוד. אך בד-בבד עם כך, שלטון הימין בארץ דרדר את מצב תושביה, ובהם בני מעמדות הביניים והמעמדות הנמוכים, ניצולי השואה והקשישים, הנכים ועוד. בניגוד לכול הצהרותיו המתלהמות לא הצליח לשמור על בטחון ישראל יותר ממחנה קודמו, אבל בהחלט הצליח למוטט את מנגנוני מדינת הרווחה, את מערכות החינוך, ההשכלה הגבוהה, הבריאות, התקשורת והאמנות והתרבות. את כול אלה השיג באמצעות הכתרת מתנגדיו כחילוניים, כבוגדים וכעוכרי ישראל.

      אבל הדמוניזציה של כל מי שאינו נמנה על מחנה הימין הפוליטי בישראל היא מסך ערפל רעיל, המסתיר את המכנה המשותף הקולקטיבי, הקיים בין מרבית פלגי ישראל ועדותיו. רוב תושבי ישראל, ככותב שורות אלה, מאמינים בהכרחיות קיומה של מדינת ישראל וצבאה, בקיומם של גבולות בטוחים ובני-הגנה על מולדתם, בכבודה של המסורת היהודית, כול עוד אין היא כופה עצמה באמצעות הלכות נושנות שעבר זמנן על חיי האישות וחיי הפרט של היחיד בה, ובזכותו של כול אדם לחיות, לגדול, להתפרנס ולהזדקן בה בכבוד וברווחה. הגרעין המשותף הזה עמוק וחזק מן ההשקפות המפרידות בינינו וגם מן הדעות המזומנות והמתלהמות למול כול אירוע ביטחוני או פוליטי. למרבה הצער, עוצמתו ותוקפו של המכנה המשותף הזה באה לידי ביטוי רק בעת מלחמה. הגיע הזמן שיבואו לידי ביטוי גם בימי רגיעה ושלום, בהשבת ערכי השיוויון בפני החוק ובפני האל ובפני הרשויות השונות, וערכי האחווה והערבות ההדדית.

     לכן נכון עושה יו"ר המחנה הציוני, אבי גבאי, בפנותו של הציבור הגדול מאוד של ישראלים חילוניים אך שומרי מסורת. רק שעליו להיזהר יותר בדבריו. הזכות הגדולה שנפלה בידיו, להנהיג את המחנה המבקש להשיב לישראל את להט החזון ואת תום הנעורים שאפיין אותה עם היווסדה, ואת התקווה לחיי אחווה ושלום בינינו, ובינינו לבין שכנינו, תהא אשר תהא מידת מוכנותם לכך, אסור לה שתיפסד ותאבד מכוחה בשל אמירות לא זהירות, או הקמת מכשולים פוליטיים, שימנעו ממנו וממצביעיו כינון בריתות פוליטיות עתידיות, שתאפשרנה את מימוש החזון הזה.

     עידן שלטונו של בנימין נתניהו כבר חלף. התוקף המוסרי של שלטונו אבד לו מכבר, עם גילויי השחיתות לכאורה והנהנתנות והרדייה בזולת בפועל, המונהגים בין כתליו של בית ראש הממשלה. ודאי לי, כי גם מי שהצביעו למחנה הימין בכלל, ולבנימין נתניהו בפרט, אוחזים בראשם וליבם מלא בתיעוב ובסלידה למול הגילויים המתחדשים עלינו, חדשות לבקרים, מן המתרחש בנבכי שלטונו ובין כתלי ביתו. אבל בניגוד לקדרות האופפת אף אותי מדי יום ביומו, למקרא כותרות העיתונים והגילויים החדשים בחקירות ראש הממשלה מחד גיסא, ובהתעצמות איראן על גבולות ארצנו, מאידך גיסא, איני מוכן לקבל על עצמי את תווית הבוגד – ואינני מוכן לוותר על התקווה. התקווה להתמד קיומה של מדינת ישראל, כמדינה יהודית דמוקרטית, כאור לגויים וכמקלט לצאצאי המגורשים מישראל למן הגלות הראשונה ועד ימינו.

     בנו תלוי הדבר, האם בקולות העולים מקריסת השלטון ומערכות שונות בחברה הישראלית קול חורבן – או פעמי גאולה. בעיניי, הזמן הזה הוא זמן גאולתנו. אך לא מידי משיח, אלא בידינו. אם נשכיל לאחד כוחות, מעבר לשסעים העמוקים בחברה הישראלית ומעבר לנהרות ההסתה והמשיסה, ונבליט את המאחד בינינו במקום את המפריד, אם ניטל מידי היהדות החרדית את הזכות הבלעדית להחליט מיהו יהודי, ולכן מי זכאי לעלות ארצה מכוח חוק השבות, מי זכאי להינשא בה ומי זכאי להיכלל בקרב ישראל, ניטול מידי אויבינו גם את תקוותם, כי יזכו מאיתנו ליותר מאשר ויתור על חלקי ארץ מסוימים בשם הפרגמטיות, כי יצליחו לאבד ולהשמיד אותנו מכוח 'תורת השלבים' או החביקה של הארץ מצפון בידי איראן וחיזבאללה ומדרום בידי החמאס.

     אנחנו עם למוד סבל, אבל גם עם מופלא, שרוחו עמוקה ואיתנה. שרדנו אלפיים שנות גלות וחורבן, רדיפות וכלייה. נשרוד גם את המאה הזאת, שמוסדות גדולים ועצומים נימוטו בה, מן הקומוניזם והחומה בין מזרח למערב, דרך האיחוד האירופי וכלה במדינות שהתכוננו מכוח הסכם סייקס-פיקו. נשרוד הכול. אבל מי רוצה רק לשרוד? רצוננו לחיות חיים של שלום ושל שלווה על נחלת אבותינו. ולשם כך עלינו להתגבר על המפריד ולהעצים את המשותף.

     בכותבי את כול הדברים הללו אינני מכוון ליצירת מונולית אידיאולוגי חדש, גם לא לטשטוש ההבדלים התרבותיים, החברתיים והפוליטיים בין עדות ישראל וכתותיו. ההפך מזה. אני מברך על העושר התרבותי הבלתי נדלה של עדות ישראל, שכל אחת ואחת ממנה מביאה את מכמניה אל הקלחת המבעבעת הזאת, הקרויה החברה הישראלית. כול המכיר אותי גם יודע, שאני חי את חיי כהומוסקסואל חילוני, דתי בעומק נפשי אך חילוני באורחותיי. אבל ההתוויות הללו, כמו גם ההתוויות של ימין ושל שמאל, של חילוני ושל מסורתי, אינן משרתות דבר מלבד את עצמן. את מנגנוני הכוח שייסדו אותן וביצרו אותן. יש בכולנו כמיהה לחיים של יצירה ושל אהבה, של בריאות ושל שפע, ובעיקר של שקט. ועל אלה, ובשם אלה, אני מדבר כאן.

     אשמח מאד אם תגיבו לדבריי, אם תתקנו את שגגותיי ואם תציעו לי הרחבה של דבריי אלה. אבל אני מבקש מכם דבר אחד – ללא התלהמות. כתבתי את הדברים האלה בדם לבי, אין בי שום רצון להתנגח עם שום מחנה, עדה או אדם, כול כוונתי היא לטוב לכולנו. ואני מקווה שכזו היא גם כוונתכם.

     אתם כמובן מוזמנים לשתף את דבריי כאן ברבים. אני מאמין שאם תעשו כן, יפעלו את פעולתם לשמירת ישראל ולאחדותו.

     שתהיה לכם שבת טובה ושלווה.

יום של יראה (היום ה-61)

 

יום כיפור.jpg

    יום הכיפור הזה היה כנראה יום הכיפור הכי טוב שהיה לי במשך 57 שנותיי. זאת, משום שלא קראתי את התפילות (מלבד תפילת נעילה), לא עיניתי את גופי ואת נפשי, לא צמתי. תחת זאת, עבדתי כול היום כולו בגינה.

     זה ודאי יישמע כחילול הקודש לכול מי שמחשיב את עצמו כיהודי. אבל בעבורי, זו הייתה דרך עמוקה מאוד של התבוננות פנימה. בעודי עובד, הייתי מודע לגמרי לעובדה שזה מה שאני עושה, ביום הכי קדוש ליהודים. עבדתי קשה, מתוך התבוננות עמוקה. חשבתי על הגיבור שלי, שנתן את חייו על הזכות לצום ביום כיפור, ולשמור את מצוות היהדות, וחשבתי על השנה שעברנו, בניי ואני, במהלכה עזבנו את תל אביב לקיבוץ תובל בגליל. הרגשתי מלא תודה על התמורה הזאת בחיינו, ואפילו הודיתי בקול על כך. 'תודה, אלוהים, ותודה לך, אבא, על זה שאפשרת לזה לקרות.' ואז המשכתי לעבוד כמקודם לכן.

הספקתי הרבה. קצצתי וניסרתי את ענפי האשחר שפלשו לחצרי, עקרתי הרבה עשב מגן הירק שלי, הדליתי את שיחי העגבניות הפוריים וקצצתי את החלקים היבשים שלהם, ואז זרעתי אפונה ריחנית, הפרח שאני כול כך אוהב, ושתמיד חלמתי שיום אחד בעתיד עוד אגדל אותו בגינתי. כמו כן זרעתי כובע הנזיר, כדי שיכסה את חזית החצר שלנו, עם פרחיו הצבעוניים, וכדי שאוכל להשתמש בהם גם לסלט, ועשב חתולים, כדי שהחתולים והכלבה שלנו לא יחפרו בחלקת הגינה החדשה שלנו, שהסדרתי בה הבוקר גם תוספת של טפטפות.

     כשסיימתי, הייתי מותש כמו מישהו שצם כול היום. עשיתי ארבע מקלחות במהלך היום הזה, ואחרי הרביעית התלבשתי בחולצה לבנה ארוכה ובג'ינס ארוכים, הלבשתי את בניי באותו אופן, חבשנו כיפות, נטלתי בידי את מחזור התפילה של יום הכיפורים, והלכנו ל'בית הכרם,' לתפילת נעילה משותפת של חברי הישוב.

     האווירה שם הייתה חמה ומקבלת. שרתי עימם את התפילות, שאני יודע היטב את לחניהן, יודע עמוק בלבי,  שעשיתי את תהליך ההתבוננות פנימה שלי היום, מבלי לבקש מאלוהים או מאדם סליחה או מחילה, אבל עם לב מלא תודה. ואני חושב שזה בעצם העניין של יום זה כולו.

     הנה מתחילה שנה חדשה, ותיכף מסתיים קמפיין גיוס ההמונים שלי. אם אתם/ן עוד רוצים או שוקלים לתמוך בי, כדי שאוכל להקדיש את זמני השנה לכתיבת ספרי הבא, תוכלו לעשות זאת כאן.

     https://www.mimoona.co.il/Projects/4206

     תודה, ושנה טובה לכולכם/ן.

 

וַתְּהִ֨י לָכֶ֜ם חָז֣וּת הַכֹּ֗ל כְּדִבְרֵי֮ הַסֵּ֣פֶר הֶחָתוּם֒

אתמול בלילה, בחצות וחצי, אחרי שסיימתי לבדוק את עבודות הכתיבה של תלמידיי מסדנת הבוקר, דשדשתי אל מיטתי. עוד יש לי מעט כוח, אמרתי לעצמי בלבי, אולי אבחר מן הספרייה שלי איזה ספר, שאקרא בו עמוד או שניים לפני שאירדם.

סבתי אל הספרייה המצויה מול מיטתי, זו שמדפיה מלאים בספרי יהדות, ובהם ספרי ומחזורי תפילה, ספרי הלכה ומוסר, אגדה וקבלה, חסידות ומיסטיקה קדומה, הבטתי בצדודיותיהם של הספרים הללו מתוך כאב, יודע שלא אקרא מהם ולו דף באותו רגע, ואולי לא אספיק לקרוא בכול הספרים האלה, שאספתי ואגרתי ועודני אוסף. ייתכן ואיאסף אל אבותיי מבלי שאזכה לקרוא בהם כלל.

וזו תהיה ההחמצה הגדולה של חיי כאדם וכסופר.

הבוקר, בסדנה, דיברתי עם תלמידיי על הצל. על האופל הפנימי שיש בכול אחד מאיתנו, ובו דחוקים דחפים ויצרים, משאלות לב חבויות וגם כישורים וכשרים שלא הבאנו לידי ביטוי בחיינו. ואחרי כן קראתי בפניהם את עמוד הפתיחה של ספרי 'שדלץ,' המספר על גיבורו, צפרדע יהודי.

כשסיימתי את הקריאה אמרתי להם, שהפרק הזה מבטא את כאבי העמוק ביותר, כאב הקרע ביני לבין יהדותי. שלמעשה, אני אדם דתי מאוד, דתי הרבה יותר מאנשים אחרים המתייחסים לעצמם כדתיים או כשומרי אמוני ישראל. שלו הייתי יכול, הייתי חובש כיפה, לא כאות לחזרתי בתשובה, מפני שלא הלכתי מיהדותי מעולם ועל כן גם אין לי מה לשוב אליה, אלא כאות לחיבור ביני לבין בורא עולם. שלו הייתי יכול, הייתי יושב היום ומלמד בישיבה, ולא במסגרות אקדמיות חופשיות. אבל שאינני יכול עוד לעשות כן. שעולמי, כפי שהתעצב, ומקומי, בתוך המקום והזמן שאני חי בהם, כלומר, בישראל השסועה, הקרועה והמפולגת בין קטבים, בשנת 2016, אינו מאפשר לי להיות מי שאני באמת. הומוסקסואל, אבל גם אוהב נשים, חילוני גמור באורחותיי אבל גם אדם דתי בעומק נשמתי, סופר חילוני בעל תחושת שליחות גדולה ועמוקה בשימור היהדות ולשונה ובחידוש הלאומיות היהודית. שאינני יכול להתחיל היום, בגיל חמישים ושש, בהיותי הורה יחיד לתאומים, שהדת האורתודוכסית כלל אינה מכירה בהם כיהודים, אלא הדת הרפורמית בלבד,  ללמוד בישיבה. זאת, ממש כשם שאני מתקשה היום להאמין שעוד אוכל לשוב לאקדמיה כדי לכתוב את הדוקטורט שלי.

השיעור הסתיים. יצאתי ממנו, מהלך בקושי, אפוף יגון. התקשיתי להיכנס למכונית ולנסוע אל גן הילדים, כדי לאסוף ממנו את ילדיי. למעשה, הגעתי אל הגן כבר באחת ועשרה. אבל עד אחת וחצי ישבתי במכונית, וכתבתי את מכאובי. הבנתי, שהכאב הזה, כאב העמידה מול ארון הספרים היהודי, העומד למולי כספר החתום, אינו רק כאבי שלי.

הנביא ישעיהו, באחת מנבואותיו הקודרות ביותר, אמר: "וַתְּהִ֨י לָכֶ֜ם חָז֣וּת הַכֹּ֗ל כְּדִבְרֵי֮ הַסֵּ֣פֶר הֶחָתוּם֒ אֲשֶֽׁר־יִתְּנ֣וּ אֹת֗וֹ אֶל־יוֹדֵ֥עַ הספר סֵ֛פֶר לֵאמֹ֖ר קְרָ֣א נָא־זֶ֑ה וְאָמַר֙ לֹ֣א אוּכַ֔ל כִּ֥י חָת֖וּם הֽוּא." כל אימת שאני פותח את התנ"ך, ואצבעותיי נחות על הפסוק הזה, אני חש כמקולל, כאילו זוהי קללתי וקללת דורי. ולא רק דורנו. ובהמשך הוא עוד מוסיף: "וְנִתַּן הַסֵּפֶר עַל- אֲשֶׁר לֹא-יָדַע סֵפֶר לֵאמֹר קְרָא נָא-זֶה וְאָמַר לֹא יָדַעְתִּי סֵפֶר: וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה: לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת-הָעָם-הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר." איזו קללה איומה, איזו נבואה מזעזעת. ואיך התממשה בתולדות העם הזה.

הרבה לאומים עמדו עלינו להשמידנו ולאבדנו. שיא ההתנכלות ליהודים נתפס בעיניי רבים כשואת היהודים באירופה. אבל למעשה, מאבקה של הנצרות ביהדות הוא שהכרית את עם ישראל, והפך חלק ניכר מצאצאיו למי שאינם יודעים ספר, אינם זוכרים את דת אבותיהם ואינם יודעים איך למלא אחר מצוותיה. ואני מתכוון לגירוש בית ראשון, ולגירוש בית שני – ולכל מה שהתחולל על עם ישראל מאז גירוש ספרד והקמת האינקוויזיציה.

גלגל עינויים
יהודי מעונה על גלגל העינויים בידי האינקוויזיציה.

בגירוש הראשון והשני אבדו עקבותיהם של שבטים שלמים מעם ישראל. במאות השנים שחלפו מגירוש ספרד והקמת האינקוויזיציה אבדו לישראל קהילות יהודיות שלמות, על ספרי הקודש שלהן וספרותן ועל נפשותיהן. השנים הללו היו נוראות לא פחות מן ההשמדה המתוכננת והמוקפדת שביצעו הנאצים בעם היהודי. האנוסים, המומרים וצאצאיהם איבדו כול קשר ליהדותם, נטמעו בגויים שקמו עליהם, וכיום, כאשר רבים מהם מבקשים לשוב אל דת אבותיהם – הם נתקלים בחומת הטהרנות של הרבנות האורתודוכסית, שמינתה עצמה לשומרת הסף של העם היהודי, אך בפועל הייתה למהרסת ישראל ולמעכבת גאולתו. שהרי גאולת ישראל מותנית בקיבוץ ישראל מכול פזורותיו. ותנאי ראשון לזה הוא קבלת צאצאי השבטים הקדומים וצאצאי האנוסים והמומרים לקרבנו. וכול עוד עוצרת הרבנות את השבתם לחיק היהדות היא מונעת מעמנו את גאולתו.

עם הקמת התנועה הציונית, להבדיל אלף הבדלות, הצטרכה הציונות לקרוע עצמה מעם 'היהדות הישנה,' כדי לכונן עצמה כתנועה לאומית מודרנית. כך, אפוא, נוסדה מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית יהודית, ללא לוז נשמתה. ואני, כמו רבים מבני דורי ואלה שקדמו לנו, ודאי גם אלה שבאו אחרינו, התחנכנו במערכת חינוך חילונית, שבה למדנו מעט מחכמת ישראל דרך נוסחי האגדה המשוכתבים של ביאליק ורבניצקי, ניבים ופתגמים ומעט תפילות ופרקי תנ"ך.

כך גדלנו, כישראלים גאים בתרבותם הדקיקה, המומצאת, הקיקיונית (ריקודי עם, שירה בציבור, חולצה כחולה עם שרוך אדום/לבן, טיולים להכרת הארץ ותחושת חלוציות והגשמה עצמית), המנותקת מכור מחצבתה.

זה שורש כאבי. זה מקום מגוריו של הצל שלי.

עמוק בפנים, בתוך תוכי, יושב אדם יהודי למדן, שאיבד את המפתחות אל ספרייתו. הוא אינו יודע איך לגשת אליה, חסר את המפתחות להבנתה, חסר את התבנית הכוללת, שתוכל לאחד ולאגד את כול קריאתו הפזורה בכתבי הקודש לכדי משמעות אחת. וכיוון שאין הוא מקיים את סדרי הפולחן היהודי, גם אינה מתארגנת לו בסדרי חייו.

זה המקום ממנו אני כואב. זה המקום ממנו אני כותב. זו הסיבה בשלה אני רואה את עצמי כסופר יהודי, המשתייך יותר לספרות היהודית הנכתבת בגולה בימינו, מאשר לספרות העברית, הנכתבת כאן ועכשיו.

וגם אלה הם רק הרהורים, שרטוטי לב, שוודאי יבואו לידי ביטוי בספריי הבאים.

שיהיה לכולכם/ן לילה טוב.

 

 

 

השבירות המבהילה של קו התפר

היום, כשבאתי לאסוף את מיכאל ודניאל מן המעון, נתקפתי בבהלה. מיום חמישי שעבר, שבו המכונית שלנו נכנסה למוסך, עד הרגע הזה, אני נוסע איתם למעון וממנו באוטובוסים. עד כה לא חשבתי על כך, אבל אחרי הבוקר הנורא שעברנו פתאום הרגשתי, שמלחמת הטרור הזאת מתפשטת, שאמנם החלה בירושלים, ובה היא בוערת, אבל היא כבר התפשטה מזמן לישובי המשולש, ומי ערב לנו שלא תגיע גם לתל אביב יפו, ובעיקר ליפו, שהדו-קיום בה, בין יהודים לערבים, מושפע גם מהלוך הרוחות מסביב.

מה יקרה אם, חס וחלילה, יעלה מחבל עם מטען נפץ לקו האוטובוס שאנו נוסעים בו, מדי יום, ארבע תחנות הלוך וארבע תחנות חזור. הרי אני מעלה את הילדים לאוטובוס רתומים לעגלת התאומים שלהם, מפני שרק בה הם יכולים לשבת בבטחה, ולהיות מוגנים מפני עצירות פתאום או תאונות. ואני מעלה אותם דרך הדלת האחורית של האוטובוס, ושוהה איתם במרכזו. מי ערב לי שמחבל כזה לא יבחר לעלות דווקא על האוטובוס שאנחנו נוסעים בו, בעיקר בשעת אחר צהריים, בדרך מיפו הביתה, ולא יעלה את כולנו השמימה בפיצוץ אדיר?

כשדיברתי על כך עם אם אחרת, שאני ובניי מתלווים אליה ואל בתה, הנוסעות בקביעות בקו אוטובוס זה משדרות ירושלים הביתה, אמרה לי, שלחרדה שלי יש על מה להתבסס, ושאסור לנו להיות אידיוטים ולא לשים לב למתרחש מסביב. אבל לדעתה, דווקא בקו התפר הזה לא צפויות מהומות.

הקשבתי לה בספקנות. אבל בכול זאת עליתי איתה ועם בניי ובתה אל האוטובוס, ונסענו הביתה.

עם ליל, כשנשכבתי ביניהם על מיטתם, להרדימם, התגלגלו שוב מאורעות היום המחריד הזה בדעתי. תמונות הטליתות והתפילין המוכתמים בדם, כתמי הדם הרבים על רצפת בית הכנסת. לפתע חשבתי לעצמי, שילדיי לומדים בגן יהודי ערבי, שחרת על דגלו את הדו-קיום, וזו גם אחת הסיבות בשלהן רשמתי אותם אליו. אבל בגן הזה לומדים ילדי ערבים נוצרים ומוסלמים, חלק מן האימהות הן מוסלמיות אדוקות, ומדי יום הן, בעליהן ו/או ילדיהן הבוגרים באים ליטול את הילדים הביתה. מי ערב לי, שאיש מהם לא שמע איזו דרשה נוטפת ארס והסתה מפי איש דת, ייטול גרזן ויבוא אל הגן, ויקטול בו את ילדי היהודים?

בגן אין כרגע מנהלת. הקודמת עזבה, מחליפתה הועזבה, ובינתיים יש בו מנהלת זמנית, שמגיעה לשם רק יום או יומיים בשבוע, לכמה שעות בלבד, לסידורים ביורוקרטיים, מפקחת שבאה לראות מה קורה, וזהו. הגן מנוהל בעצם על ידי שלוש הגננות האחראיות, כל אחת, על כיתה, והמטפלות והגננות המסייעות לה. יש בו גדר גבוהה ושער חשמלי עם קוד. אבל אין בו שומר. מה יקרה, אם חס וחלילה מישהו מבין קרובי המשפחה של ילדי הגן, היודע את ססמת הכניסה אליו, ייתקף בטירוף דתי וינסה לבצע בו התקפת טרור רצחנית. הרי הבוקר נכנסו שני צעירים פלסטינים לבית כנסת, והרגו ביושביו. הם לא נרתעו מזה, שהם פוגעים במתפללים, בבני אדם השרויים בשעת התייחדותם עם האל. מדוע שיירתעו מפני פגיעה בילדים בני יומם.

המחשבות האלה לא הרפו ממני, ואינן מרפות ממני גם כעת. לרגע כעסתי על עצמי, מה בדיוק חשבתי לעצמי, כשרשמתי את בניי למעון יהודי ערבי, מה? שהמחבלים מחויבים לכמיהה שלי לשלום, לרצוני שילדיי ילמדו את השפה הערבית משחר ילדותם ויתרגלו בחברתם של ילדים ערבים? הרי בעשותי כן, בהכניסי אותם למעון היהודי ערבי, הפכתי אותם לבני ערובה לתקוותיי.

אבל אי אפשר ליטול ילדים, לעקור אותם מסביבתם המוכרת באמצע שנת לימודים, אחרי שנתיים וחצי באותו מעון, ולהעבירם בן-יום למעון אחר באותה רשת. הרי זה מעשה בלתי סביר, שעלול לפגוע בהם פגיעה מוחשית ומיידית, בתחושת הביטחון הרגשי שלהם. זה משהו שאסור לי לעשות. אסור לי להיכנע לחרדות שלי.

אבל אני בכול זאת חרד, חרד מאוד.

השבוע חלמתי סיוט. התעוררתי ממנו מבועת. בחלומי נלכדו בניי בידי מרצחים, ששאלו אותם רק שאלה אחת, אם הם יהודים או הודים. כשהם ענו יהודים ירו בהם בבטנם.

חלמתי את זה לפני שלושה ימים. אתמול דקרו יהודי בירושלים, בשל יהדותו. הבוקר רצחו מתפללים יהודים על שום יהדותם. הערב תקפו תייר חרדי בניו יורק בשל יהדותו. החלומות שלי הרבה מדי פעמים התבררו כסימני אזהרה. מה עלי לעשות?

"אני טיפוס חרדתי," אמרתי לאם הצעירה שהתלוויתי אליה ואל בתה, עם בניי, אל האוטובוס היום אחר הצהריים. "ואני יודע שאני תמיד לוקח המון מקדמי ביטחון. לכן אני מעדיף להישמע לך היום, ולעלות אל האוטובוס, ולא להיכנע לחרדותיי."

אבל הלילה, כשסיפרתי לאבא שלי על חרדותיי, אמר לי, אחרי שניסע להרגיע אותי ככול האפשר, שמחר יבוא לאסוף אותנו מן המעון במכוניתו. כך, לפחות, יחסוך לנו אחר צהריים אחד של נסיעה באוטובוס.

זה לא מרגיע אותי בכלל.

אנחנו במלחמה, מלחמת טרור, וגם אם החלה בירושלים לא נעצרה בה. זוהי מלחמת טרור על רקע דתי. כל מי שנראה יהודי עלול להפוך לאחד מקורבנותיה. זה בלתי נתפס שכך הדבר במדינת ישראל, במדינה היהודית.

אינני בעד חקיקתו של חוק הלאום. כשלעצמי, די לי במגילת העצמאות. אבל בעמקי לבי, בנשמתי, אני מרגיש ויודע, שמדינת ישראל היא המדינה היהודית, והיא המקום היחיד שאוכל לחיות בו עלי אדמות. ועל כן הייתי מעדיף שתהיה בטוחה יותר, לילדיי אחריי, וגם לי.

היום ישראל אינה מקום בטוח. למעשה, אין שום מקום בטוח בתבל, למול גאות הג'יהאד. העצוב מכול בעבורי הוא, שהיום, אחרי הפגיעה במתפללים בתוך בית כנסת, גם איים של שפיות כמו המעון היהודי הערבי שילדיי לומדים בו הופך, פתאום, מנס למלכודת. וזה מחריד אותי.

די, תסתלקו כבר!

די, תסתלקו כבר.

קחו אתכם את השיגעונות שלכם, עם תקציב הגלידה השנתי והשמירה הכפיינית על ניקיון ועל סדר, עם טרטורי העובדים בכל שעות היום והלילה ועם רדיפת התענוגות שלכם, עם החצר הביזאנטית שהקמתם ועם תאוותכם לשמר את השלטון בידיכם קדנציה אחר קדנציה, ופשוט הסתלקו לנו מן החיים.

הגדשתם את הסאה.

עשיתם זאת כבר מזמן. אבל כעת, בצירוף המקרים שבו, מצד אחד, כבר קוראים לכם בשמות שאיש לא היה מעז להשתמש בהם מקודם לכן כלפי מנהיג בישראל, אחרי שהבאשתם את ריחה של ישראל בעולם, ומצד שני מתגלגלת עוד פרשה של עובד, המספר עליכם דברים, שהדעת אינה סובלת, פשוט כבר אי אפשר לשמוע מכם ועליכם עוד.

לכו הביתה, פנו את הדרך.

זה לא נכון שאין איש שיחליף אתכם. זה רק הרושם שיצרתם וטיפחתם בשקדנות ובעורמה. יש הרבה אנשים טובים בממשלה ובכנסת, וגם מחוצה לה, שיוכלו, בכוחות משותפים, להנהיג את הארץ הזאת למחוזות שפויים ויציבים, ובעיקר חמדניים ורהבתניים פחות, מאלה שהנהגתם אותה אליהם.

לכו הביתה, כי פשוט כבר אי אפשר לשאת אתכם עוד.

ואגב, אל תעלו על דעתכם לתקוף את איראן בחודשים הקרובים. אמנם, היא כבר קרובה מאוד להשגת הפצצה. אבל אתם כבר איבדתם את המנדט לעשות זאת, פשוט משום שאיש כבר לא יאמין בנחיצות הדבר, כשהוא ישמע זאת מפיכם. כל מעשה תוקפנות שתעשו מעתה ייתפס כניסיון הצלה אחרון של שלטונכם, כהיאחזות זבת דם בכס השלטון, לא כהצלתה של ישראל.

ואתם, שרים וחברי כנסת, חברי מפלגות ותומכיהן, קומו וסלקו אותם מחצרותינו. אתם יכולים לעשות זאת גם בלי בחירות. פשוט התבוננו במה שמתחולל מסביב, בזילות החיים שהגענו אליה, בעושק, ברמיסת האזרח הוותיק או ניצול השואה, בקושי הבלתי נתפס להמשיך ולחיות כאן, בצעירי ישראל המסתלקים מכאן, אחוזי יאוש, והבינו – עליכם האחריות. אתם האחראים לכל יום של אימה, מפני מה שעוד צפוי לנו כאן, לכל יום של בושה, שבו קם אדם במדינת ישראל, ופשוט מתבייש להביט בבבואתה הנשקפת אליו ממראות המציאות.

די. ככה אי אפשר לחיות כאן יותר. לא עם החזירות הזאת. לא עם ערלות הלב המנותקת כל כך ממצבם של אזרחי ישראל, הנאבקים כדי לשרוד כאן, כלכלית, וכדי לשמר בהם עוד איזו תקווה.

לבוא בבריתו של אברהם

כאשר נולדו לי בניי, מיכאל ודניאל, שאלת המילה, האם למול אותם אם לאו, לא עמדה על הפרק כלל. היה לי ברור שאמול אותם, מסיבות רבות. אני יהודי, גדלתי בבית מסורתי ולא העליתי על דעתי אפשרות שאגדל ילדים ערלים בבית. גם לא רציתי שיגדלו שונים מחבריהם, וייווכחו בשוני הזה, בזמן השוואות, כפי שכל הבנים עושים בגילאים כאלה ואחרים. לבסוף, מכיוון שנולדו באמצעות פונדקאית הודית ותורמת ביצית הודית, והגיור היחיד שהתאפשר לי לגיירם בו, מבלי לשקר באשר לסיבת הורותי אותם בפונדקאות, או להתחייב התחייבות שווא באשר לחינוכם היהודי, היה גיור רפורמי, על אחת כמה וכמה שביקשתי להכניסם בבריתו של אברהם.

אלא שהמעשה הזה היה כרוך בעגמת נפש. ראשית, המוהל סירב לברך את הברכות המסורתיות, מכיוון שלא קיבל אישור לכך מן הרב האורתודוכסי שאבי ניסה לשוחח איתו על גיור הילדים, והוא שהפנה אותנו למוהל מסוים זה, שהוא רופא ורב כאחד. וזה מאוד ציער אותי. זה נתן לי תחושה שאנחנו יהודים מסוג ב'. שנית, אני מתקשה לראות דם, לא מסתכל אף פעם כשמזריקים לי חיסון, וגם לא הייתי מסוגל להתבונן בילדיי שעה שמלו אותם. מזל שאבי ואחיי היו שם יחד איתי.

הפחד הנורא מכול, הקשור בברית המילה, הוא פחד הסירוס. זהו פחד קמאי, הטמון בלבו של כל אדם. וכאשר צריך אדם להביא את בניו למוהל, ממילא מתעורר אצלו פחד הסירוס לגביהם. שחס וחלילה העסק יתפקשש, שיפגום באופן כלשהו באיבר מינם, או שיקצרו באופן מצער. כי גם אם רבים לא יודו בכך בפה מלא, אחד הדברים הראשונים שאב עושה הוא להתבונן באיבר הנימול של בניו ולתהות האם באמת התקצר כל כך, או שזוהי רק אשליה אופטית, בשל הפשלת העורלה.

ייתכן שבבגרותם ילדיי יכעסו מאוד על בחירתי למול אותם, ויראו בזה פגיעה בגופם, בפרטיותם והשתררות עליהם. או אז יצטרכו לקבל, שאביהם השתוקק לגדלם כיהודים, היה צריך להתגבר על פחדיו העמוקים ביותר כדי להובילם אל המוהל, ולהתנחם בזה, שבסופו של דבר, המוהל עשה עבודה לא רעה. איבריהם יפים.

הנקודה האחרונה שאתייחס אליה כאן היא היותי אב הומוסקסואל. היא מטעינה את שאלת המילה בעוצמות נוספות. אומר בפה גלוי. אני מתעב איברים לא נימולים, ולכן לא הייתי מסוגל להעלות על הדעת שבניי יסתובבו עם דברים כאלה בין הרגליים. אם יפים, אז יפים עד הסוף.

אלוהים אשר בעליית הלב

ילדיי גדלים בביתו של אדם מאמין. מאמין גדול בכוחה של אמונה. כל אמונה, בעיקר אמונה בטוב, ביכולת האדם לברוא את מציאות חייו, ובהכרח ובאחריות שלו לעשות את המיטב עמו ועם סובביו. אלוהיי אינו מצוי באיזו ספרה עליונה, גם לא יושב בערכאה עליונה כשופט וכפוסק דין. הוא מהות מופשטת, המכילה ומאצילה מתוכה את חוקי הקיום והיקום, ובהם התמד הבריאה, מקומו של האדם בה והאופן שבו עליו לחיות בחובה.

אלא שאני גדלתי בבית מסורתי. אמי גדלה ולמדה בבני ברק, אבי בתל אביב. כל ימות ילדתנו ובגרותנו עברו עלינו בערבי שישי, מסביב לשולחן המשפחה, ובחגים. יתר על כן, שגרת הלשון המשפחתית שאנו מורגלים בה מלאה בביטויים כמו 'ברוך השם,' 'בעזרת השם,' 'ישמור אלוהים' ו'השם ירחם.' וכל הביטויים האלה מצויים בשגרת לשוני כעת. ודאי לי, שילדיי יירשו אותם ממני, ממש כפי שכבר כיום, בגיל שנתיים ומחצה, הם יודעים היכן מצויות הכיפות בשידה בביתו של סבא, ניגשים, מוציאים אותם בעצמם וחובשים אותן על ראשיהם, לקראת הקידוש.

אלוהים מלווה אותי בכל אשר אלך. אני מבקש ממנו עזרה ועצה, וגם מודה לו בלבי על כל דבר שאני מקבל. אבל אין זה ישיש טוב פנים עם זקן לבן, וגם לא אל קנא וזועם. הוא הקרנה של דימויי ליבי, השלכה של צורכי נפשי, דימוי של אל מונותיאיסטי המגשר ומקשר ביני לבין מסתרי הבריאה. זה גם מה שאלמד את בניי, בעזרת השם.

בקריאתי ובכתיבתי אני כרוך אחר כתבי-קודש ופרשות מן ההיסטוריה היהודית. אגדות וסיפורי חסידים, חיבורים מיסטיים וקבליים, ספרות מוסר וספרי הלכה ודרושים, כל אלה ממלאים את עולמי ואת נפשי, הן מצד תוכנם והן מצד לשונם. הלשון היהודית היא הלשון שאני חי בה, בעולמי הפנימי, לא העברית המדוברת, והגותם של רבנים והוגי דעות יהודיים היא שדה המחייה הפנימי שלי, ולא האקטואליה המגונה של היומיום.

ייתכן כי בכך אני יהודי בכל רמ"ח איבריי. היהדות נעה במעגלי ההיסטוריה החוזרת על עצמה. היא מציירת עולם הנע בין חורבן לגאולה וחוזר חלילה. כזה הוא גם עולמי. בתוך נשייתו של היומיום אני מזהה את תבניות העומק של ההיסטוריה שלמדתי, ומשתדל להיות קשוב אליהן, ולא לספינים הפוליטיים ולרחשי ההווה.

ההווה, אם כן, עדיין ממתין לי, שאלמד לחיותו. אלא שאני לא למדתי לחיות, אלא לשרוד. וזו, בעיניי, תמצית היהדות, כוחה וגנותה. יהדותי מבטיחה, שחיי יימשכו כמסלול רצוף של נדודים. נדודים פנימיים, תהייה וחקירה מתמדת של טבע העולם ומקומי בתוכו.

ב.

אף על פי כן, ולמרות כל הדברים האלה, ילדיי גוירו בגיור רפורמי, לא בגיור אורתודוכסי, כפי שהייתי רוצה. ככל יהודי, מלתי את בניי והחילותי מחנכם ליהדות למן לידתם ממש. ולמרות זאת, הדת האורתודוכסית אינה מכירה בהם כיהודים, מפני שהפונדקאית, לא תורמת הביצית שלהם, אינה יהודיה, אלא הודית. על פי פסקי הלכה של הרבנים האורתודוכסיים, דתו של יילוד שנולד מפונדקאות נקבעת לא על פי דתה של תורמת הביצית, שהיא 'אימו' הביולוגית, אלא על פי מי שילדה אותו מקרבה אל העולם.

פסק הלכה זה מוזר מאוד בעיניי. משום שנהוג לחשוב, שה'אם' במקרה של פונדקאות היא האם הגנטית. אך להלכה יש הגיונות משלה.

כאשר נדרשתי לסוגיית הגיור בדקתי האם אוכל לגייר את בניי בגיור אורתודוכסי. התברר לי, כי כדי לעשות כן יהיה עלי להתייצב בפני רבנים, ולשקר להם. לומר להם שהסיבה שלא הבאתי ילדים לעולם עם אישה היא, שלא מצאתי אחת כזו, כלומר, להחביא בפניהם את ההומוסקסואליות שלי. וכמו כן, עלי היה להתחייב שאכניס אותם למערכת החינוך הדתית ואקנה להם את ערכי ישראל. וגם לזה סירבתי. שאמנם, את ערכי ישראל כבר הנני מקנה להם, ועוד אעשה בזה כהנה וכהנה, אעלה אותם, בע"ה, למצוות, ובע"ה גם אובילם לחופה ולמעשים טובים, עם בחיר או בחירת לבם. אבל זה כנראה לא יוכר ולא יהיה לעולם במסגרת היהדות האורתודוכסית, אלא הרפורמית בלבד.

הגיור הרפורמי כבר הוכר על ידי בית הדין הגבוה לצדק כמקנה לאדם את יהדותו, בכל הנוגע לרישום הדת בסעיף הדת בתעודת הזהות שלו. גם בניי רשומים כיהודים בתעודתם. אבל אם ירצו להתחתן בעתיד בחתונה אורתודוכסית לא יוכלו לעשות כן, מפני שלגבי דידה של הדת הממוסדת אין הם נחשבים כיהודים כלל.

ועל כך אני מצר מאוד, וגם כועס.

למצבה של מערכת הגיור בישראל יש השתמעויות מרחיקות לכת בהרבה מזו הפרטית שלי. ישנם ברחבי תבל מליוני צאצאים של אנוסי ספרד, מראנוס, של 'נוצרים חדשים' שהמירו דתם בכפייה או בלית ברירה אחרי גירוש ספרד, ועוד כל מיני צאצאי יהודים שחיו עם נשים נוכריות, הולידו מהן בנים וחינכו אותם לדת ישראל. רבים מהם מבקשים להכיר ביהדותם ולעלות ארצה, מכוח חוק השבות. לו הייתה מדינת ישראל פותחת את שעריה בפניהם הייתה משנה אחת ולתמיד באופן מוחלט את המאזן הדמוגרפי בארץ, מחזקת את שורות עם ישראל בבנים ובנות טובים, מכל קצות תבל, וגם מביאה בזה את הגאולה, על פי חזון הגאולה ואחרית הימים של נביאי ישראל.

שהלא, מה אומר חזון אחרית הימים, אם לא קיבוץ ישראל מכל גלויותיו. וקיבוץ ישראל זה יכול להתאפשר אך ורק אם ישתנו חוקי הגיור, ואם הרבנות תכיר ביהדותם של צאצאי האנוסים והמומרים מכל תפוצות ישראל. כל עוד אינה עושה כן, כל עוד היא מהדירה אותם מקרב עם ישראל, ממשיכה הרבנות הראשית לישראל ליתן יד לזוועות הנוראות ביותר שנעשו נגד העם היהודי בכל שנות קיומו. הרבנות כיום היא לא שומרת הסף של עם ישראל, אלא מחריבתו, ממשיכת חורבנו בכלים אחרים. וכל עוד תמשיך בדרכה זו, אין לה זכות קיום וראוי לסגרה כליל. זאת, מפני שהרבנות הראשית בישראל היא המונעת ביאת המשיח והתממשותו של חזון הגואל.

ג.

הדברים הללו הם העומדים בתשתית ספרי האחרון, "כשהמתים חזרו." בכתבי אותו, בדם לבי כתבתיו. קיוויתי, שהשתלשלות הסיפור בו, ותיאור גיבורו המשיח, כמי שנולד לאם נוכריה, אינדיאנית, ולאב יהודי, באיקיטוס שבאמזונס, אבל יהדותו אינה מוטלת בספק, משום שהוא הוא המשיח, תפתח לבבות רבים או לפחות תביא לדיון ציבורי בדברים שכתבתי לעיל. לצערי, זה עדיין לא אירע.

אך עוד יש תקווה בלבי, שהספר הזה יבוא זמנו ותוכר חשיבות הדברים שהוא מדבר עליהם. ובינתיים, אסתפק, כמו שלימדני אבי, בעשיית טוב בדלת אמותיי. כי, כמו שלימדני אבא, כל אדם ראוי לו שיעשה טוב בחלקת ביתו הקטנה, ובעזרת השם, מרוב טוב ישפע טובו על עולם ומלואו.

שבוע טוב.