אימאל'ה, הילדים מתבגרים!

לאט לאט, כמו מבלי משים, הילדים מתבגרים. מיכאל פתאום מבקש לשחק אתי משחק דמקה מדי בוקר ומדי ערב, וגם מנצח, ודניאל, שחששתי שהוא לא בעניין, מגלה שאף הוא יודע לשחק היטב, וניצח אותי. את המשחק לימד אותם סבא. אבל גם אני לא הייתי מעלה על הדעת שיתפסו אותו בכזו קלות, וגם יצליחו לנצח אותי בחשיבה אסטרטגית ובתכנון של צעדיהם.

בערב שבת, אצל רועי ונאווה, בת דודתם הלל לימדה אותם לשחק מונופול, ודניאל מיד דרש שאקנה להם את המשחק הזה. עשיתי זאת בחדווה הבוקר, רק כדי לגלות שהם משחקים, באמת משחקים. מסדרים את לוח המשחק, יושבים מסביבו בסבלנות, זורקים את הקוביות וגם יודעים לספור אותן ולתרגם את מספרי הזכייה לצעדים על פני הלוח. התפקיד שלי היה לשמש כקופאי, לקרוא להם את כרטיסי המשחק, כי עוד אינם יודעים לקרוא, להתחרות בהם – ולהתמוגג.

את הקריאה מלמדים כאן בגן כבאקראי. הגננת מתעכבת איתם על כול מיני מלים, ועל איותן והגייתן. כך גם אני עושה בבית. מדי ערב, כשאני קורא בפניהם סיפור או ערך מן האנציקלופדיה, אני מסמן באצבעי כמה מלים ו'מפרק' אותן להברותיהן. ברגעי רצון, אני גם מתרגל איתם את כתיבת ה-א'-ב' באותיות דפוס. מיכאל מעתיק את כול אותיות ה-א'-ב' ללא קושי. דניאל עושה את זה עדיין בכתב ראי.

היום גם הפתעתי אותם במברגה חשמלית. הייתי זקוק לאחת כזאת, כדי להחליף את מרכזת המחשבים בבית. וחיכיתי לשובם מן הגן כדי להוציא את המרכזת השרופה ממקומה ולהבריג אליו את המרכזת החדשה שקניתי. הם ממש נלחמו על הזכות להבריג החוצה ברגים, ומשסיימנו את ההרכבה קיבלו לידיהם את המרכזת הישנה ואת המברגה, ופירקו אותה עד רמת המעגל החשמלי הבודד. אז גם קיבלו ממני הסבר מהו מעגל חשמלי, מה זה נגד ומה זה קבל ומה זו הלחמה, וכיצד היא מתבצעת.

זה שיעור חשוב, לאור העובדה שאתמול גיליתי, באיחור מסוכן של דקות, שהם תקעו לשקע תקע של מאוורר עומד ישן, שהביאו מפינת המחזור. מקודם עשו זאת עם שואב אבק מקולקל. אז אמש, בארוחת הערב, עשיתי להם שיחה על חשמל ועל סכנותיו. בלבי גם אמרתי, שאפנה לכול תושבי תובל בבקשה, שמי שמשליך כלי חשמל לפינת המחזור יחתוך מהם מקודם לכן את כבל החשמל. הרי זו סכנת נפשות ממש.

*

     ואם בחשמל עסקינן, הרי לכם עסק ביש.

ביום שלישי שעבר התחוללה על ההר סופת ברקים איומה. אני לימדתי באותה שעה בתל אביב, אבל החבר'ה סיפרו לי שהיו כאן ממש פיצוצים. כשחזרתי הביתה מתל אביב, בחצות וחצי, גיליתי שהבית מואפל. חשבתי, שאולי הגשם שירד קיצר את הבית, כי מצאתי שהחלון בחדר העבודה שלי היה פתוח והמחשב נרטב, וראיתי שגם הכבל המאריך המתוח בחצר, שפילטר הבריכה מחובר אליו, נמלא מים. אך כשניגשתי לארון החשמל, והורדתי והרמתי את כול הפלגים מחדש, לא קרה דבר. הבית נותר ללא חשמל.

ואז גם גיליתי שאין לי קו טלפון וקו אינטרנט.

התעלומה נפתרה בבוקר המחרת. התברר שסופת הברקים שרפה נתיכי חשמל ותשתיות טלפון ותקשורת בכל תובל. הזעקתי הנה חשמלאי מן הישוב, שהבהיר לי שהחשמל בכלל לא נכנס אלינו הביתה, כלומר, התקלה היא בארון של חברת החשמל.

הטכנאי של חברת החשמל הגיע שעתיים אחרי כן. הוא בדק את ארון החשמל בחוץ ונדהם לגלות, שכול שלושת הפקקים של חברת החשמל נשרפו בו כליל. לדבריו זו תקלה נדירה מאוד.

אחרי כן הזמנתי הנה טכנאי של בזק, שטיפל בקו בחוץ ואמר לי, שאין לי טלפון ואינטרנט כי המודם-ראוטר שלי נשרף. אז נסעתי לכרמיאל, לחנות 'בזק סטור,' שכרתי שם מודם-ראוטר חדש והתקנתי אותו בבית. ובכול זאת דבר לא עבד.

הייתי צריך להזעיק עוד טכנאי של 'בזק,' שנדהם לגלות, שלא רק הקו בחוץ לא פעל. שסופת הברקים שרפה אפילו את הכבל של הטלפון בתוך הבית, זה המחובר למודם.

הוא הצליח לחבר אותי רק אתמול לרשת האלחוטית. אבל אז גיליתי, שהמחשב הביתי לא מחובר לרשת האינטרנט. בשיטת האלימינציה גם גיליתי למה – ההאב, מרכזת המחשבים הביתית, אף היא נשרפה ממכת הברק.

הבוקר נסעתי לכרמיאל ורכשתי בה מרכזת מחשבים חדשה. התקנתי אותה בבית לבדי, קיבעתי אותה עם הילדים למקומה, ורק היום, מקץ שבוע תמים, חזר לי האינטרנט. והטלפון.

וזו הסיבה שתלמידיי, חבריי/ותיי, שכניי ובני משפחתי לא שמעו ממני כאן במשך שבוע תמים.

*

     מחר אני מצטלם לתכנית של עדי הימלבוי בערוץ 10. ושלושתנו כבר היינו צריכים להסתפר. הסתפרנו אתמול. דניאל הודיע, שהוא לא מסתפר, אלא אם כן 'סבטלנה תעשה לו משהו מגניב.' הבטחתי לו שכך יהיה. עכשיו הוא רוצה לקצוץ את הפוני שלו במו-ידיו, כי הוא מרגיש שיש לו עדיין יותר מדי שיער.

דעתן, הילד. ושניהם גם גנדרנים. מיכאל מסתובב כבר שבועיים עם צמיד לרגל, שהכין לו סבא של אמיר השכן מכמה חוטים רקומים, שניהם משתהים מדי בוקר מול ארון הבגדים והמראה, מתאימים בגדים, מסתרקים… אפשר להשתגע, או לחליפין, לאכול אותם מרוב מתיקות.

הנה התוצאה בפניכם:)

שיהיה לכם/ן לילה טוב.

20180617_17210420180617_172431

מודעות פרסומת

הולכים ומתים, הולכים וחיים

היום בצהריים קיבלתי הודעת אי-מייל מצערת, בה הודיעה לי בתו של אנתוני בריס, המתרגם לאנגלית של "מעשה בטבעת," על פטירתו. זה ציער אותי מאוד. לפני כחודש שלח לי אנתוני מייל, בו כתב שבשל מצבו הבריאותי הוא מפסיק לעבוד. כתבתי לו תשובה אוהבת. לא שיערתי בנפשי שמצבו הרפואי כה קשה.

אנתוני בריס.JPG

לאנתוני הגעתי דרך נאוה סמל ז"ל, עמה התייעצתי בזמנו בנוגע לתרגום רב-המכר שלי. היא ידעה בחושיה החדים לשלוח אותי דווקא אליו, מפני שגדל כבחור ישיבה בלונדון, עלה ארצה, התיישב בקיבוץ בית העמק, ושם חי את חייו. היותו בחור ישיבה לשעבר, והיכרותו המעמיקה עם הספרות היהודית ולשונה, הם שחיברו בינינו. היה לי ודאי, שעלי לחפש מתרגם או מתרגמת המכירים את היהדות לפני ולפנים, ויוכלו למצוא מקבילות לשוניות הולמות בשפה האנגלית ללשון הסיפור היהודית שלי, ב"מעשה בטבעת" ובכלל.

תהליך העבודה עם טוני היה מרתק ומענג. איש ידען ודייקן ונעים הליכות היה. וככל זיווג טוב בין כותב לבין מתרגם, הוא יחסר לי מאוד, מפני שהיה הקול שלי באנגלית.

*

     עם ערב, שעה שפתחתי את המחשב כדי לכתוב לכם, נתקלתי בעוד הודעה מצערת, על פטירתו של המחזאי יגאל אבן אור מסרטן, בגיל 65. יגאל כתב כמה מחזות, אך הידוע שבהם היה "פליישר," שעסק ביחסי חילונים-דתיים, והוצג בתיאטרון "הקאמרי" בשנת 1993, ואחרי כן גם ב"הבימה." בשנת 1993 הייתי דובר התיאטרון "הקאמרי," וכך יצא, שאחד המחזות הראשונים שטיפלתי בהם היה המחזה פרי-עטו. בהצגה השתתפו אז יוסי כרמון (אריה פליישר), זהרירה חריפאי (ברטה פליישר), אלברט כהן (גרשון), מרים גבריאלי (הדודה רוזה), יוסי קאנץ (קורצמן)9, יוסי ידין (הרב פוקס), איתן נוה (שלוימל'ה) ואיה שבא (ריבה).

תחקרתי את יגאל ואת צוות השחקנים. משראיתי, שאין לי מהם סיפור שיכול לעשות ראיון נרחב באחד ממוספי סוף השבוע – שזה דבר הכרחי כדי למכור בו הצגה שתמלא את אולמות התיאטרון הרפרטוארי ערב-ערב – תהיתי קשות מה אעשה, איך אקדם את ההצגה החדשה הזאת. ואז קפץ לי השד. נטלתי עותק מן המחזה, הכנסתי אותו למעטפה, ושלחתי אותו למערכת העיתון החרדי "יתד נאמן," שהיה ביטאונו של הרב שך. אם אינני טועה שלחתיו גם ל'המודיע.'

באותו יום בו עשיתי זאת גם הזמנתי את חה"כ דאז, חברתי יעל דיין, עם חברתה דאז, דליה רביקוביץ' ז"ל, לצפות בהצגה. והן באו לצפות בה.

באותו לילה, בן-לילה, נפלו השמיים.

"יתד נאמן" יצא בכתבה נסערת נגד המחזה, המציג קצב המוכר טריפה באיטליזו וחרדים המתנפלים עליו. אחריו החרו-החזיקו כול עיתוני החרדים, ואז גם התקשורת כולה. בתוך עוד יממה הגיע המחזה אל הכנסת. הנה כתבתה של אורנה בן דור מאז, על ההצגה. לא ייאמן מה עברנו מאז, ועד כמה המתחים שיגאל אבן אור הציף במחזה שלו נוכחים במציאות חיינו כאן, ומכלים בה כול חלקה טובה.

נעם סמל, מנכ"ל התיאטרון, היה בהלם. נפגשנו בבוקר פרסומה של הכתבה במשרדו.

"נעם," אמרתי לו, "זה אני."

"מה זאת אומרת?" שאל.

"זה אני חוללתי את הסערה הזאת," גיליתי לו, "אני שלחתי את המחזה ל'יתד נאמן.'"

נעם כמעט חטף התקף לב. "מה!? השתגעת!?" זעק, "אתה בכלל יודע מה עשית!? הם דורשים שיבטלו לנו את ההקצבה לתיאטרון!"

"אל תדאג, יש מי שתגן עלינו בכנסת," אמרתי לו, "יעל דיין ראתה את ההצגה אמש."

מקץ עוד כמה ימים של סערה תקשורתית, ביום ה-1.6.1993, התקיימה ישיבה מיוחדת של הכנסת מסביב לפרשה. דדי צוקר ויעל דיין היו היחידים שעמדו בפרץ נגד המתלהמים. חבר הכנסת מיכאל איתן (הליכוד), אמר בה, בין השאר, את הדברים הבאים: "אתה יודע למה המחזה הזה הוא לא מוסרי? […] התיאטרון הקאמרי, שמקבל כספים וחי מקצבאות עירוניות וממשלתיות, מעלה מחזה מסוג זה שבו היהודי נקרא יהודון, שבו יהודים נמשלים לעכברים, שבית-הכנסת מוגדר שם על-ידי אנשים שאתם אתה מזדהה; אתה יוצר את ההזדהות עם הצד החילוני על-ידי זה שאתה מוסיף אלמנטים דרמטורגיים, על-ידי כך שאתה עושה אותם ניצולי שואה – מגייס את השואה לטובתם על-מנת ליצור אתם הזדהות; אתה עושה אותם הורים סובלים לילד מפגר, ואתה מגייס את כל זה על-מנת ליצור אתם הזדהות; אחר כך אתה מכניס בפיהם את האמירות נגד הדתיים בצורה אנטישמית ממש. אותם אנשים שאתה יצרת אתם הזדהות אומרים: היינו שורפים אותם מהזקן; היינו תולים אותם מהפיאות שלהם. הם אומרים שם: בית-הכנסת, היית חושב מי יודע מה, אבל למעשה זה שוק. כך אומר אותו גיבור: חם, צפוף ומסריח וכולם צועקים. וחברו שואל אותו: על מה הם צועקים שם ואומרים אמן? והוא עונה: על העסקים שלהם, שיצליחו. זו המורשת שלנו? על זה צריך משלם המסים הישראלי להוציא את כספו? […]  אני מציע לכולכם לעיין בסעיף ‎173 של חוק העונשין, שקובע במפורש שפגיעה גסה באמונתם וברגשותיהם הדתיים של אחרים זו עבירה פלילית. אבל זה עניין ליועץ המשפטי ולא לנו, ונניח לזה לרגע. ייתכן שהוא ישקול, ייתכן שהוא יבדוק. אני שואל אתכם בהגינות: האם אתם לא מבחינים בין תיאטרון מסובסד מכספי הציבור לבין חופש הביטוי? העולם התרבותי, עולמם של שוחרי חופש הביטוי, כל ההיסטוריה האנושית, רדופים או מלאים בדוגמאות של אנשים משני סוגים: טובים ומוכשרים כמו מולייר, אולי כמו אריסטופנס, שידעו גם איכשהו לחיות עם הממסד אבל גם להעביר עליו ביקורת ולהצניעה בצורה אלגנטית, מתוחכמת, לא ברברית ובוטה כמו שנעשה כאן, והם חיו ולפעמים גם השלימו עם המצנאטים למיניהם, עם המממנים, עם המלווים, עם הרשויות. והיו אחרים, רוסו למשל, שסירב לקבל קצבה כאשר הוא רצה להביע את דבריו והיה מוכן להיאבק על חופש הביטוי עד הסוף; בוריס פסטרנק, מנדלשטאם, רבים נלחמו בזמננו, לא מזמן. אבל לעשות את שני הדברים בכספי משלם המסים, בכספם שלהם, זה לעג וזו בושה לדמוקרטיה. והיום זה פופולרי. החרדים, כולכם גיבורים עליהם. זאת לא דמוקרטיה, זאת לא אמנת זכויות, זאת התבהמות. הרוב שלנו, הרוב החילוני, צריך להצמיד לעצמו אותן מגבלות ויותר. אנחנו הרוב כאן, ועם כל ההסתייגויות שיש לי מהעולם החרדי ועם כל הכאב כאשר הם מבזים סמלים ציוניים כשהם רואים אותם בתחרות – עם כל זה אנחנו הרוב כאן. והם המורשת שלנו; הם העבר שלנו; הם הבסיס לקיומנו כאן. ועם שאין לו עבר, אין לו גם עתיד."

חה"כ אבנר שאקי קרא להפסקת הסבסוד לתיאטרון. "זה חופש הדיבור? זהו חופש ההסתה, ההסתה הפרועה, שלוחת הרסן, ואל לנו לסבול זאת. ולכן כשמדובר פה על סבסוד, גם לו עמד התיאטרון הקאמרי על רגליו והיה מממן את עצמו, גם אז היו באים ואומרים: אסור לו להמשיך בכך. אבל שמדינת ישראל תסבסד אותו כדי שהוא יסית נגד ציבור שלם, דתי וחרדי, לסוגיו?
אני גם אומר יותר מכך: המוסלמים הם גם כן בני דת. היה מישהו פה סובל, יהודי או לא-יהודי, שהיו מתארים כך, בצבעים קודרים כאלה, את הציבור המוסלמי על מנהגיו ועל אורחותיו? ואם זה לא די, "הם, בגטו שלהם, רק ירימו את הראש, מכה אחת והם בחזרה בחור שלהם, כמו עכברים". גם הביטוי "עכברים" הוא ביטוי נאצי כלפי יהודים. ובכן פיאות, זקן, עכברים, "יש לשנוא יהודים", "אני שונאת יהודים", "העסקות של היהודון הזה", ברית מילה לסוס שממנו עשו את הנקניק – ברית מילה, לקשור אותה עם סוס? וחזיר שעבר גיור. והיא מתארת שם את המשפחה הזאת בצורה נוראה. היא אומרת: היא מדליקה נרות, רחמנא ליצלן, הוא שם כיפה על הראש כמו פרימיטיבי. כל מי שחובש כיפה במדינה הזאת הוא פרימיטיבי. כל אשה שמדליקה נרות היא פרימיטיבית.
ובכן, אני רוצה לומר לחבר הכנסת צוקר ולכל מי שתומך במחזה העלוב, המשפיל, האנטישמי הזה – ואני אחראי למלה "אנטישמי", ואני מוכן לעמוד ולנמק אותה בכל מקום, כי אנטישמיות היא בראש ובראשונה שנאת יהודים; שנאת יהודים באשר הם יהודים, שנאת לבושם, שנאת פיאותיהם, שנאת זקניהם, שנאת תורתם – זו הגזענות בהתגלמותה המלאה. בית-כנסת מתואר כשוק חם וצפוף ומסריח. אילו אמרו זאת על מסגד או על כנסייה, איך זה היה עובר ומי היה סובל זאת? "רק כוח הם מבינים". ואני שואל את חבר הכנסת צוקר. הוא אומר פה, וזה נשמע לילה לילה: הערבים מבינים רק כוח והדתיים מבינים רק כוח. איזו אמירה אמנותית, איזו תרומה לאמנות הישראלית. "אפשר להתפוצץ", הוא אומר, "גונבים לנו את המדינה מתחת לאף, וכולם שותקים. הייתי שורפת אותם מהזקן, הייתי תולה אותם מהפיאות שלהם". זה מה שציבור ישראלי צריך לשמוע על חשבון מדינת ישראל?"

ואז עלתה אל הדוכן יעל דיין, והגנה בחירוף נפש על "הקאמרי." בין השאר אמרה את הדברים הבאים: "חברי הכנסת הדתיים והחרדים מאשימים את הקאמרי בליבוי שנאה כלפי הציבור הדתי והסתה לשפיכות דמים. חבר הכנסת שאקי מדבר על סגנון ארסי רווי שנאה, הסתה פרועה.
אני יוצאת, כמובן, מהנחה שחברי הכנסת הנכבדים צפו במחזה או קראו בטקסט ואינם עוסקים רק באיזו דמגוגיה שקרית לצורך העניין. 
מדובר בתיאטרון, מדובר במחזה שאינו מחויב למציאות או לאמת, שזכותו לפנטז, שזכותו להעמיד באור סרקסטי או קיצוני או דמיוני לחלוטין מציאות כזו או אחרת, היסטורית או עתידנית. לכן, אין בדעתי להיכנס לעמדת מגננה או לדון במחזה עצמו, שראיתי השבוע, שהרי חופש הביטוי והדיבור, חופש האמנות והיצירה, הם מאושיות תפיסת העולם הדמוקרטית שלנו, מעוגנים בחוק ושורדים פסיקות בג"ץ גם בנושאי תיאטרון."

הדיון נמשך. תקציב התיאטרון לא נעצר. האולמות היו מלאים. ואני חגגתי את הצלחת המעשה, אך גם הוזהרתי על ידי נעם סמל לבל אפתיע אותו שוב בתעלולים כאלה.

*

     התכוונתי לכתוב לכם על דברים שונים לגמרי הערב. היום אחר הצהריים התקשרתי למרים בנימיני, והייתה לנו שיחה ארוכה. ביקשתי לבדוק איתה אם הניתוח בכלי הדם (פתיחת שתי סתימות בעורק של רגל ימין), שאעבור ב-26 החודש, יעבור בשלום. כן רציתי לשוחח איתה על כניסתו של אורנוס למפה שלי, ומה תהיה השפעתו עלי. מרים פתחה את המפה האישית שלי, השמורה אצלה, ושוחחנו. כמעט מיד הזכירה את גיל 28, בו, אמרה לי, הייתה תקופה תקשורתית מאוד בחיים. "כתבת הרבה אז, נכון?" שאלה.

"מרים, הייתי אצלך בגיל 26. אז אמרת לי שני דברים שלעולם לא אשכח. שישנו מקצוע חדש בתחום התקשורת, שעוד אין לו שם, ואצליח בו מאוד. קצת אחרי גיל 28 התמניתי לדובר התיאטרון הקאמרי, וזה פתח 14 שנים שעסקתי בהם, בהצלחה רבה, ביחסי ציבור. הדבר השני שאמרת לי אז, שייוולדו לי שני ילדים, מאישה צעירה שעוד לא נולדה. היום בניי הם בני שש."

היא צחקה. המשכנו בשיחתנו.

סיפרתי לה, שבניי נולדו ב 12.4.2012 בשעה 12.12 דקות בצהריים (מיכאל) ו-12.13 (דניאל). היא כול כך נדהמה מן התאריך והשעה הללו שמיד בדקה את מפותיהם. לא אספר לכם מה אמרה, אבל הייתי מאושר לשמוע את דבריה. ואז גם הרגיעה אותי בנוגע לחיי. החשש הכי גדול שלי מפני שינויים אוראניים מפליגים היה, שחס וחלילה בגינם נצטרך לעזוב את ביתנו ו/או ארצנו.

ובכן, הדגישה בפניי, לא זה המצב. את השינוי האוראני חוללתי כבר בעצם המעבר מתל אביב לתובל. המקום הזה טוב לנו, ועוד יהיה הרבה יותר טוב גם בעתיד. אנחנו נישאר כאן, והשינוי שיחול בחיי במהלך שנות ביקורו של אוראנוס במפת הלידה שלי יהיה מבורך. לא אגלה לכם את טבעו, אבל הוא קשור בהתפתחות ובהתגלות רוחנית, שיש לה גם משמעויות ממשיות. ואין דבר שישמח אותי יותר.

בסוף השיחה סיכמנו, שבקרוב ניפגש על מפות הלידה של הילדים, כדי להיעזר בהן בגידולם למימוש מלא של הפוטנציאל שלהם. והוא אדיר.

אבל את זה אתם ואני כבר יודעים.

התחלתי במתים, סיימתי בחיים. עצוב לי על כול מי שהלכו כבר. כול כך הרבה אנשים שעבדתי איתם כבר מתו, שזה מדהים.

אבל אני בוחר להתמקד בחיים.

רק אתמול, בערב, מצאתי את עצמי יושב על ספסל העץ הלבן בכניסה ל"בית הסופר" בתל אביב, בהפסקה בין שני חלקי הסדנה שלי, מעשן סיגריה באור הדמדומים, עם הבריזה הנעימה שנשבה בין הרחובות. הבטתי בעצמי ופתאום נתקפתי באושר. הבנתי שאני נמצא בתקופה היפה בחיי. אני גר במקום מדהים, בבית גדול, עם שני בנים נפלאים. אני מלמד כתיבה יוצרת ונהנה מעבודתי, מרגיש שהיא שליחות גדולה, ורואה ברכה בעמלי, ולפניי עוד שנים רבות של כתיבה, של עיסוק בתכלית חיי.

הגורם היחיד החסר בחיי כרגע הוא אהבה. אבל מה שחסר בהם אינו אהבה, מפני שהיא מצויה בשפע, מצד אבי ובניי ותלמידיי. מה שחסר בהם הוא אהוב, שירצה לשרות עמנו בתוך כול הטוב הזה. ובעזרת השם, גם הוא יגיע. ממש בקרוב. כך, לפחות, אומרים הכוכבים.

שיהיה לכם/ן לילה טוב.

לחזור הביתה

הבא.jpg
השלט היפהפה הזה קיבל את פניי אתמול בגן. את הכיתוב עשו ודאי הגננות/ים. אבל הציור הרבגוני הוא פרי יצירתם של מיכאל ודניאל. וזה הרחיב את לבי.

   בסוף, מה שנשאר מן הטיול הזה הוא החזרה הביתה. וזה מוזר. זה חדש לי.

     בדרך כלל, כשאני שב ממסע תחקיר, יש אתי המון חומר לכתיבה. הפעם יהיה עלי עוד לדלוק אחריו. בדרך כלל אני גם ישר מתיישב לעבוד על החומר הזה. הפעם התיישבתי להפקיד צ'קים, להוציא חשבוניות, לארגן את ההרצאות שלי לשבוע הראשון בסמסטר, המתחיל ביום ראשון. אבל בדרך כלל, גם חזרתי אל בית ריק. ועכשיו, כמו שאמר לי אבא שלי במכונית, כשאסף אותי מתחנת הרכבת, "תראה איזה יופי שיש לך לאן לחזור. יש לך בית, יש לך ילדים."

     והוא צדק. ועוד איך.

     בסוף, מה שנשאר מן הטיול הזה הוא החזרה הביתה. המפגש עם הילדים. החיבוקים והנשיקות בגן, ואחרי כן הבאתם הביתה, לבלות יום חופש עם אבא, כדי שיספגו מחדש את נוכחותי, והתלהבותם מן המתנות השונות, בייחוד ממכונית-הרדיו-רמקול, היכולה לקלוט באמצעות bluetuth כל שיר או פס קול של וידיאו שאני משדר אליה מיו-טיוב. והכי כיף הוא לקבל את מחוות אהבתם. את הצהרות האהבה הבלתי פוסקות של מיכאל, את החיבוקים הפראיים של שניהם, את שמחתם.

     וגם את ההפך מזה.

     היום דניאל היה משונה. כול היום. בבוקר לא רצה ללכת לגן, אלא להישאר איתי. אחרי כן, בגן, התבודד, לא כול כך אכל, עד כדי כך שהתקשרו אלי. מיכאל היה נורא עייף, כי התקשה להירדם הלילה. בסופו של דבר הבאתי אותם הביתה כבר באחת עשרה וחצי בבוקר. מיכאל היה עייף, ונרדם די מהר לכמה שעות. דניאל היה עויין. וכך זה היה און-אנד-אוף במשך היום כולו.

     אחר הצהריים, אחרי שגילף בסכין יפנית ענף מן הוויסטריה המסכנה, העומדת בשלכת, וחפר לי בור בדשא, הצעתי לו לעבוד איתי בגינה. זה הלהיב אותו, ולמשך איזה זמן עמד וגזם עשבים גבוהים מסביב לעץ הרימון. אבל רוב הזמן היה זעוף, מרוחק. לא תמיד אפילו ענה לשאלותיי, אך כשקרבתי אליו ואמרתי לו, שלא נעים לי שאינו עונה לי, הסתיר חיוך ממזרי בקצות פיו.

     בלילה, כשנכנסנו למיטה, הוא השתחל אליה בבגדים קצרים, לא בפיז'מה, ולא הסכים להחליף. למעשה, גם לא להתחבק או לדבר. הוא התכנס בתוך הפוך שלו. הדבר היחיד שאמר לי הערב זה, שאני לא מתייחס אליהם, כי אני כול הזמן בתוך המכשירים האלקטרוניים שלי.

     "אני לא מתייחס אליך?" שאלתי, "מי בישל לכם ארוחת ערב? מי שאל אותך מה אתה רוצה לאכול?" (והוא אכל, אחרי שנעדר מן הקידוש ולא התיישב איתנו ליד השולחן, בהחלט אכל. שני פולקעס, רק ליד הטלוויזיה). "מי עבד איתך בגינה?"

     הוא שתק ורק התכרבל בשמיכתו. ניסיתי להזמין אותו שוב ושוב לחיבוק, בזמן קריאת הסיפור של הלילה. אך הוא סירב. ניסיתי ללטף את ראשו, אך הוא הרחיקו ממני.

     הוא עושה לי הדגמה יפה של מה שיקרה כאן בגיל ההתבגרות.

     אני מניח שזה עיבוד רגשי של הפרידה. הרי גם הוא הצהיר לי אהבה, ואתמול אפילו אמר לי שהוא כול כך אוהב אותי, שהוא רוצה להתחתן איתי. מיכאל אמר לי שהוא כול כך אוהב אותי, שהוא רוצה לתת לי חיבוק חזק. הוא ביקש שאשב על מיטתם, ואז הסתער עלי בחיבוק איתמני, ממיס אותי מרוב אהבה.

     בסוף, מה שנשאר מן הטיול הזה הוא ההבנה, שבעצם, הפרידה שלי מהם למשך עשרה ימים עשתה לכולנו טוב. אני חזרתי רגוע כול כך, שרק כעת הבנתי באיזה סטרס חייתי שש שנים, ועד כמה הייתי כבר קצר רוח כלפיהם. הם, הילדים, תפסו התבגרות מואצת בצורה מדהימה. דוגמה: היום, כשהתעוררתי אחר הצהריים, שמעתי רחשים מחדר האמבטיה. ניגשתי אליו, וראשו של מיכאל הציץ מתוכו.

     "אבא, אנחנו מתקלחים לשבת," הוא הודיע לי, "לא רצינו להתקלח אחר כך."

     ואכן, שניהם התקלחו, חפפו ראש והתלבשו לשבת ביוזמתם ובכוחות עצמם.

     נדמה לי, שזה הערך הכי גדול של הטיול הזה. הפרידה, ההתגברות עליה, השיבה לשגרה. הן בעבורם והן בעבורי זה שיעור חשוב. שיעור בהבנת האושר. וגם בהבניית אמון.

     בשבילי, לחזור הביתה זה גם לבשל, לעשות כביסה, לעבוד בגינה. אז היום ניכשתי המון עשבים בחצר, משתדל לעשות זאת באופן סיסטמטי, כדי לראות מחדש את שורות הצמיחה ולהבין איפה יש לי מקום לשתילה חדשה. מחר אמשיך. מחר גם תהיה כאן פעילות ילדים לפורים בחדר האוכל, ואני מקווה שהילדים ירצו להתחפש ויהנו בה.

     וביום ראשון כבר מתחיל סמסטר חדש, וחומרי ההוראה כבר בתיק. והאמת, גם לתלמידים שלי אני שמח לחזור, ומתרגש לקראתם.

     שתהיה לכולנו שבת נעימה ושבוע טוב. אמן.

נ.ב.

     הערב מתקיימת מסיבת פורים של הגדולים בתובל. אני נעדר ממנה. הן מפני שהבטן שלי עדיין מתהפכת, הן מפני שאני לא שותה אלכוהול ולא נהנה ממוסיקה רועשת, הן מפני שגם אם הייתי רוצה לבוא לא הכנתי לי בייביסיטר. תחת זאת אני יושב ומכין את השיעורים לשבוע הבא, חושב על בחורים, על אחד מהם בכמיהה גדולה, ומתנחם בזה שאני מקדם את השבוע הבא. וגם, שהאהוב שלי יגיע. שהוא קרוב. ושאסור לי לדחוק את הקץ. לתחושתי הוא כבר יודע. הוא צריך לעשות רק עוד צעד אחד קדימה. ואז הכל יתחולל, ויתרגש.

קסם הארכיון

כפי שסיפרתי לכם, בימים האחרונים אני מבלה את חופשת הסמסטר בהקלדת חומרים שהצטברו אצלי, ושכחתי כי כתבתי אותם. בתוך כך, אני גם מכין את מערכי השיעור שלי לסמסטר הבא. לצורך זה ניגשתי לספרייתי והוצאתי ממנה ספר הדרכה לכותבים, שעבדתי איתו לפני כמה שנים, וברצוני לשוב ולהשתמש בו.

להפתעתי ולשמחתי גיליתי על דשי הכריכה הפנימיים של הספר הזה ארבעה שירים, שכתבתי לשיבא, צעיר נפאלי שעבד כמלצר בבית הקפה בדלהי, שנהגתי לשבת בו יחד עם בן-דודתי עמרי ועם מיכאל ודניאל, מיד אחרי הולדתם.

שיבא היה צעיר מלא קסם. יפה תואר וחושני. וגם סקרן ופתיין. דבר לא אירע בינינו, מלבד חילופי אהבה במלים ובמבטים. מאז חלפו שש שנים. הוא נישא בינתיים, ומן המעט שהבחנתי בו בפעמים שבהם שוחחנו בפייסבוק גם חזותו השתנתה, התבגרה.

אך ארבעת השירים האלה נותרו צפונים בין כריכות הספר להוראת כתיבה מאז. עברתי עליהם, עבדתי עליהם רק מעט, והרי הם לפניכם.

קְווַרטט לצעיר נפאלי

לשיבא, שכבר התחתן,

ולעמרי, שהיה עד לכול זה.

שיבא 1

 

כְּשֶׁשִּׁיבָא מְחַיֵּךְ, רוֹאִים אֶת

שְׁתֵי מַחֲרֹזוֹת שִׁנָּיו הַצְּחוֹרוֹת

מְעַטְּרוֹת אֶת פִּיו, אֶת שְׂפָתָיו,

שֶׁנְּשִׁיקָה מְקֻוָּה מְרַפְרֶפֶת עֲלֵיהֶן,

עִם רֹךְ שֶׁל תֹּם בְּתוּלִין.

 

נָמוּךְ קוֹמָה, דַּק טַלְיָה, רְחָב

כְּתֵפָיִם, הוּא נוֹשֵׂא אֶת

בְּרַק עֵינָיו, אֶת חִיּוּכוֹ,

עַל מַגָּשׁ, עִם קָפֶה

וּכְרִיךְ תִּירָס, מַנְגוֹלְד

וּגְבִינָה מֻתָּכַת, הַנָּמֵס

לִי בַּפֶּה.

 

מִתְמוֹגֵג, אֲנִי תּוֹקֵעַ

אֶת עֵינַי בְּ"טַיימְס אִינְדִיָּה,"

שֶׁלֹּא יִרְאֶה אֶת רְאִיָּתִי אוֹתוֹ.

 

אֲבָל כְּשֶׁאֲנִי מֵרִים אֶת עֵינַי מִן הָעִתּוֹן

הֵן פּוֹגְשׁוֹת אֶת עֵינָיו,

וְאֵלַי הוּא מְחַיֵּךְ.

 

שיבא 2

 

לָחַצְתָּ אֶת כַּף יָדִי בֵּין כַּפּוֹתֶיךָ,

בְּחֹם, וְנִיצוֹץ נֵעוֹר בְּעֵינֶיךָ,

שָׁלַחְתָּ אֵלַי אֶת חִיּוּכְךָ הַמָּלֵא

מֵעֶמְדָּתְךָ לְיַד מְכוֹנַת הָאֶסְפְּרֵסוֹ,

מֵעֵבֶר לַבָּר, מֵעֵבֶר לְכִתְפֵי

הַגְּבָרִים הַמַּמְתִּינִים בַּתּוֹר,

 

וְלִבִּי קָפַץ מֵחָזִי וְשָׂחָה עַד אֵלֶיךָ,

צָמֵא לְיָם אַהֲבָתְךָ.

 

אֲבָל אֲנִי אָז כְּבָר יָדַעְתִּי –

דָּבָר לֹא יִפְגֹם בְּאָשְׁרֵנוּ,

לֹא יִהְיֶה בֵּינֵינוּ דָּבָר.

 

שיבא 3

 

מָה, בְּעֶצֶם, קוֹשְׁרֵנִי אֵלֶיךָ כָּכָה,

מִלְּבַד יוֹפְיֵךָ, מִלְּבַד עֲלוּמֵיִךָ,

הֲרֵי זֶה הַחֹם הַנִּבָּט מֵעֵינֶיךָ

כְּשֶׁאַתָּה מְחַיֵּךְ, וְהַמֶּרִי הַצָּעִיר,

הַתַּקִּיף, הַנִּרְמָז מִנֹּהַגְךָ

שָׁעָה שֶׁמַּטְרִיד אוֹתְךָ מִישֶׁהוּ.

 

אֲנִי כַּנִּרְאֶה לְעוֹלָם לֹא אֶזְכֶּה

לָנוּחַ בֵּין זְרוֹעוֹתֶיךָ

אַחֲרֵי הַמִּשְׁכָּב, אֲבָל

 

עֹמֶק הַהִתְכַּוְּנוּת הַהֲדָדִית,

וְתֹם הַמִּפְגָּשׁ בֵּינֵינוּ, עוֹד

יַפְרִיחוּ לִי סְתָו.

 

שיבא 4 – פרידה

 

אֲנִי מִצְטַעֵר שֶׁלֹּא נִפְגַּשְׁנוּ,

שֶׁלֹּא אָהַבְנוּ, שִׁיבָא, גּוּף בְּגוּף,

נְשָׁמָה בִּנְשָׁמָה.

 

אֲנִי מִצְטַעֵר עַל קְשָׁיֵי הַשָּׂפָה

וּקְשָׁיֵי הַתִּקְשֹׁרֶת בֵּינֵינוּ, בַּטֶּלֶפוֹן

וּבָאִינְטֶרְנֶט.

 

אֲבָל מִבַּעַד לַקְּשָׁיִים הַלָּלוּ

נִבֶּטֶת אֱמֶת אַחַת וִיחִידָה,

מֵעֵבֶר לְמַחְסוֹם הַלְּאֹם, הַגִּיל וְהַשָּׂפָה,

הָאֱמֶת הַזֹּאת הִיא אַהֲבָה.

 

5.5.12

נו, כן, אני מזדיין בתחת, משהו חדש?

DSC_5018.JPG
צילום: מולי נעים מ"צילום נעים."

     מדי שבוע אני מקבל, כמו כול מי שעסק או עוסק ביחסי ציבור, הודעה שבועית מליאורה גולדנברג שטרן. היא מבקשת חומרים למדור שלה. מדי כמה שנים, אני גם מקבל הודעה אישית. והיא תמיד קשורה לציטוט שורות השיווק העצמי שלי מ'אטרף,' אתר היכרויות של גייז.

     הנה נוסח ההודעה שקיבלתי ממנה הבוקר:

     "אילן, מה שלומך? ביום שישי הקרוב יתפרסם במדור ליאורה בסופשבוע מעריב אייטם לפיו בפרופילך באתר ההיכרויות הגאה 'אטרף'  אתה מפרסם כי 'דרוש בעל אקטיבי בגליל.' האם מצאת מישהו מעניין שעונה לדרישות? אודה לתגובתך בנושא. בברכה, ליאורה גולדנברג שטרן."

     וכך כתבתי לה בתגובה:

     "היי ליאורה. לא נראה לי שזה ענין הציבור, מלבד המנויים של 'אטרף.' אך אם את מתעקשת על פרסום, תגובתי היא, שגם כדאי שיהיה שחום, גבוה, רזה עד חטוב, עד גיל 35 ורצוי עם לב זהב וגם שכל. במידה ויימצא דרכך אזמין אותך לשמש כשושבינה."

     |(יש כנראה מישהו שממש אוהב אותי בקהילה אם מדי כמה שנים הוא מפנה אותך לפרופיל שלי:)) העניין הוא פשוט. אני אוהב גברים ואין לי שום כוונה להתחבא או להתנצל על זה."

     "וזה מה שאת בעצם מייצרת, ליאורה, בחטטנות שלך. את מכניסה אנשים לארון מחדש מרוב מבוכה. לא אצלי. ואם זה יתפרסם גם אני אחגוג את זה ואכתוב בדיוק מה שכתבתי כאן. שאת רודפת הומואים מפורסמים במטרה להביכם. אבל שהמעשה שלך אבוד מראש.

     כל טוב לך, יקירתי."

     "אני רודפת הומואים??" ענתה לי ליאורה, "נו באמת. זו כבר בדיחה גרועה."

    ועל כך השבתי לה – "זה מה שאת עושה כשאת נוטלת ציטוט מ'אטרף' ומחברת לו אמפליפייר."

*

     אז ככה. יכולתי לחכות ולראות אם ליאורה תשתכנע מטיעוניי ולא תעלה את האייטם הזה במדורה השבוע. אבל החלטתי שלא. שמוטב שאפרסם אותו בעצמי. אם כבר אמפליפייר, אני מעדיף את האמפליפייר של פייסבוק על פני זה של 'מעריב.' וחוץ מזה, מה, אני מתבייש במשהו? או שמא את, ליאורה, חושבת שאת מחדשת בזה משהו למישהו? כן. אני הומו, אני בין השאר גם מקבל בתחת. ואני מאוד נהנה מזה.

     אם זה מעניין אתכם, ואתם לא יודעים איך, אתם תמיד יכולים לשאול אותי. אם זה מבחיל אתכם, שקו לי אתם יודעים איפה.

     מה שכן, אני חושב שהנהלת "מעריב" צריכה לשאול את עצמה מדוע היא נותנת במה לאישה הזאת, להשתלח כך בזולתה. ואני כותב כן לא מתוך עלבון, משום שאין לי שום בעיה שמישהו בעולם יידע שאני מקבל בתחת. להפך. יתרה מזאת, זה מופיע כל כך הרבה בשירתי ובכתביי, שגם לו הייתי רוצה להסתיר זאת כבר מזמן לא הייתי יכול.

     הרדיפה של 'מפורסמים' – אני מקיף את זה בגרשיים, כי אמנם אני סופר מוכר, אבל ממש לא מתייחס לעצמי כאל 'מפורסם,' רק כאילן – היא תופעה מגונה. היא מגונה שבעתיים כאשר היא נכנסת לפרטיותם. ודף שלי באתר היכרויות הוא בהחלט חלק מפרטיותי, גם אם אני מופיע בו בשמי המלא ובתמונתי, ולא תחת איזה כינוי מטופש. כבר סיפרתי כאן בעבר, כי מרגע שיצרתי לי את המנוי ב'אטרף,' החלטתי להופיע בו בשמי המלא ובתמונתי, מפני שאינני מסתיר דבר. ולבד מזאת, זה נראה לי אידיוטי לגמרי להופיע שם עם תמונת פנים ועם כינוי כלשהו. הרי כולם יודעים מי אני. אז מה כבר יש לי להסתיר.

     הקיצור, אין לי ארון. אני לא חי בארון, לא חייתי בארון, ואם למישהו או למישהי יש בעיה עם זה שאני הומו הוא יכול לקפוץ לי, למצוץ לי או לשבת לי על הזין.

     אויש. אמרנו שאני פסיבי.

    נו טוב, לפעמים גם יושבים אצלי על הזין, ליאורה. מתנצל.

נ.ב.

כן, אני יודע. נורא לא מכובד בעיניך שאבא וסופר ידוע ידבר ככה. אז תקפצו לי. פה אני לא כותב ביהודית.

דרישת שלום מעבר מדומיין

המשונה של מרגוליסהשאלה

    אתמול היה לי יום ארוך וחזק. הוא התחיל בהשכמה ב- 04.30 בבוקר, בירידה לתל אביב במכונית, עם שחר, למפגש מצוין של סדנת הכתיבה למתקדמים שלי, ב'בית איילה' בתל אביב, אחריה נסעתי לבית ילדותי ברמת השרון כדי לנוח. כשקמתי, היו לפני ארבע שעות עד למפגש עם חברי הקהילה הרפורמית 'בבת עין,' בראש העין, שהזמינו אותי לדבר על הקשר בין היצירה לבין האמונה ביצירתי ובחיי.

     בארבע אחר הצהריים כבר ירדו דמדומים ברמת השרון. וכשקמתי בבית הגדול, הריק והקר, הרגשתי שאינני רוצה לשבת ולעבוד בו. שזה ישרה עלי דכדוך. בקיץ אני יושב שם בחצר, היכן שהייתי כותב בנעוריי, ונהנה מן השמש ומירקות החצר. אך בחורף מדכא שם, בייחוד כשאיש מלבדי לא נמצא בבית. לכן עליתי על המכונית, קניתי לי קפה חזק וכמה אזני המן ב'רולדין' רמת השרון, ונסעתי היישר לראש העין.

     המארחת שלי בקהילה, יעל תומר, בת המחזור שלי מרמת השרון וחברתי, הזמינה אותי אל ביתה. אבל העדפתי להיות עם עצמי. ההזדמנויות לזה הן כול כך נדירות בחיי כעת, שאני מעדיף להיות לבדי כשאני יכול. החניתי, אפוא, את המכונית, מול המתנ"ס שבו מתכנסת הקהילה, ריווחתי את מושב הנהג, ובמשך כמה שעות ביליתי עם עצמי במכונית. אכלתי בה את ארוחת הערב, סלט עשיר שהבאתי עמי מהבית, וערכתי, בריכוז רב ובהנאה צרופה, שני פרקים מן הספר הבא שלי, לאורה של נורית הנהג.

     בשמונה בערב התחיל המפגש עם חברי וחברות קהילה "בבת עין." קהילה מרנינה ותוססת של בני אדם, המתפללים במקום וגם נפגשים בו. כאשר כתבתי את הרצאתי אליהם, קצת חששתי. לא ידעתי עם מי אפגש, ואיך ייתפסו דבריי בלבם. אבל סיפרתי להם על חיי, על גילוי ההומוסקסואליות שלי, על האופן שהתמודדתי בו עם הפער בין הזהות שלי לבין יהדותי, וליוויתי את המפגש בקטעי קריאה.

     את ההרצאה הזאת ואת סרט הווידאו שצילם במהלכה חברי, עדו רוזנטל, עוד אביא בפניכם בנפרד.

     יצאתי מן האירוע ברוח מרוממת. הוא היה חזק, ודיבר אל ליבם של המשתתפים. נהגתי כול הדרך בחזרה הביתה עד לתובל. הגעתי לישוב בחצות.

     כשהגעתי הביתה חיכתה לי הפתעה לא נעימה. שלושה מתוך ארבעה דגי הזהב שנותרו באקווריום, אחרי שארבעת דגי הגופי מתו בו, צפו על מימיו, מתים. רק דג אחד חי נותר בו. הבטתי בהם בעצב, ואמרתי לעצמי, שאינני רוצה שהילדים יראו את המוות הזה כשיקומו בבוקר, וכי מכיוון שזו כבר הפעם השנייה שזה קורה, שדגי הנוי שאנו מגדלים מתים, עלי להיפטר גם מן האקווריום. וכך עשיתי.

     נרדמתי קרוב לאחת לפנות בוקר.

     כשקמו הילדים בבוקר סיפרו לי שראו את הדגים מתים עוד לפני שהלכו לישון, ודניאל בכה כשהבין שזרקתי את האקווריום. הוא מאוד אוהב בעלי חיים, וביוזמתו ולפי רצונו קנינו לפני שבועיים את דגי-הנוי הללו. אבל בסופו של דבר הוא נרגע.

     היום היה יום מתיש ומרגיז. הייתי מותש מכדי לעשות בו דבר. הייתה לי פגישה של ייעוץ עסקי עם רואת החשבון שלי, לשבת ולנתח איתה את מצבי הכלכלי, את התקציב השנתי והתזרים שלי, ולהחליט החלטות. זו הייתה פגישה שיורדת לפרטי פרטים של כרטיסי האשראי, ההלוואות וחשבונות הבנק, ההוצאות וההכנסות, וזה היה מעצבן ומתיש. וזו הייתה רק הפגישה הראשונה. לפני הניתוח והתוויית תוכנית ההבראה.

     אחריה עוד קפצתי להפקיד צ'קים בכרמיאל – קיבלתי השבוע צ'ק שלישי, קטן אמנם, מ'אמזון,' של תמלוגים על הקריאה בספרי 'מעשה בטבעת.' זו טרחה גדולה להפקיד צ'ק במט"ח, אבל היא משמחת מאד – ואחרי כן לקניות.

     הפיצוי שלי ליום הזה היה דרישת שלום מרגשת, מספר ילדים ישן שלי, "הספר המשונה של מרגוליס." הספר מספר על בנה של ראש הממשלה והרפתקאותיו בעולם הפנימי המוזר שנקלע אליו. מדהים איך לא חשבתי עליו בימים האלה, כשבנו של ראש הממשלה מצוי תחת אישו הצולבת של הציבור.

     על כול פנים, חברי, במאי הקולנוע דורון אלון, שהסרט המשותף שלנו, "קופסאות," זכה בכמה פרסים בפסטיבלים ברחבי תבל, שלח לי פתאום הודעת ווטסאפ, ובה תצלום השער של ספר הילדים הזה שלי, ושל כרטיסיית ההשאלה של הספר מספריית הקיבוץ שלו. מסתבר שהוא הילד הראשון שקרא את הספר שלי, אי שם בשנת 1991, כשהיה בן שמונה ועשרה חודשים.

     זה כול כך ריגש אותי, לקבל דרישת שלום כזו מספר שכבר שכחתי. ועוד לדעת, ששנים אחרי כן דורון ואני עשינו סרט יחד, וכנראה עוד נעשה. מדהים, לא? איך שהעולם מסתובב, ומביא לנו הפתעות ומתנות קטנות וגדולות.

     דרישת השלום השנייה שקיבלתי הייתה בדמות שיחת טלפון מחבר קרוב אחר. הוא צלצל כדי להציע לי לחזור לתחום יחסי הציבור לתקופה קצרה, לפרויקט אינטנסיבי אך חשוב. וזה בלבל אותי לגמרי. אמרתי לו, שאני חי בקצב חיים אחר לחלוטין, שאני מלמד ועורך וכותב כל השבוע, שאינני רואה את עצמי חוזר לקצב החיים המטורף, שמחייבת עבודת יחסי הציבור, ועוד בתחום שביקש ממני להתערב בו. אבל אחרי כן הוספתי, שבפברואר יש לי הפוגה מן הסדנאות, שתכננתי לכתוב בה את ספרי הבא. אך עוד אינני יודע ממה אתפרנס בחודש הזה, מלבד עריכת אחרים. אז שיבדוק באיזה תקציב מדובר, וידבר איתי על זה שוב.

     וזה בלבל אותי לגמרי.

     חדלתי מלעסוק ביחסי ציבור לפני כעשור, ומלבד גיחות קטנות ליחסי ציבור לספרים שאני מעורב בהם לא נגעתי בזה. הקשרים קיימים, גם היכולת. אני יכול לחזור לעבודה זו בתוך ימים. ואני עושה אותה טוב מאוד. אבל הכמיהה הגדולה שלי היא פשוט לשבת בשקט, בבית, לכתוב.

     ומצד שני צריך גם להתפרנס. לגדל ילדים. להחזיר חובות. להתקדם.

     זה כול כך קשה לי, ברגעים כאלה.

     ואני לא היחיד.

     היום קיבלתי הודעה ממישהו, שהגיש את עצמו לפרס השרה לתרבות לאמנים ותיקים, שהייתי מבין שופטיו השנה. הוא כתב לי שהתאכזב מהחלטתי. השבתי לו, שעשרות סופרים ומשוררים הגישו את עצמם לפרס זה, ושהשתדלנו לבחור בחירה מאוזנת מבחינה חברתית, המשקפת את גווניה השונים של החברה הישראלית. שככה זה עם פרסים, ושאני מבין היטב את תחושתו. שהרי גם אני הגשתי את עצמי השנה לפרס ספיר, לפרס עמיחי, לפרס ברנר, לפרס עגנון ולפרס ראשון לציון, ולא זכיתי באף אחד מהם. ורק אלוהים יודע עד כמה אני זקוק לכספי הפרסים הללו. מסתבר שאני לא היחיד. שרוב סופרי ישראל נקרעים בין הצורך להתפרנס לבין התשוקה לשבת לכתוב. שהשסע הזה, בין ההכרח לבין תכלית החיים האובדת, לא נגמר. שהוא מתמיד.

     שאלוהים יראה בעוניינו וייתן לנו שפע, כדי שכולנו נוכל לכתוב את תעודת חיינו. אמן.

    אה, והייתה עוד דרישת שלום נהדרת. מחוקר ספרות עברית בברזיל, שקרא את 'אשת הפיראט היהודי' שלי וכול כך אהב אותו.

     ורק בשביל זה, בשביל דרישות השלום הקטנות האלה מספריי, אני כול כך רוצה לכתוב עוד.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, עָשָׂה אֶת-הָאָדָם

 

מצגת זאת דורשת JavaScript.

צילומים

     את מולי נעים, מ'צילום נעים,' הכרתי לפני 12-13 שנים, בבר-בית קפה-מועדון הגייז "אוויטה." בשנים ההן עוד היה יותר בית קפה מבר, היה בו מטבח (מצוין) ושולחנות ישיבה בחוץ, מה שאפשר לי לבוא ולעבוד בו. לכתוב בו.

     היה לי כיף גדול לשבת לכתוב על שולחן בבית קפה של גייז, כשכול אימת שאני מרים את ראשי, אני חוזה בחתיכים, שאולי לא יהיו שלי, אבל תענוג להביט בהם.

ובתוכם היה גם מולי, אז בן עשרים ושמונה, בין תחנות בחיים, שעבד שם כמלצר והתבלט ביחסו האדיב, וגם בהיותו בלתי שייך למקצוע הזה, אף על פי שהיטיב לעשות בו.

מאז חלפו שנים. ה"אוויטה" הפך מבית קפה לבר, המטבח נסגר, השולחנות בחוץ נעלמו, ואני חדלתי מלבוא אל המקום, מפני שלא מצאתי את עצמי במקום שבו עלי לעמוד שעות, עם בקבוק בירה ביד, ולבהות בזולתי. זו מעולם לא הייתה אופציית בילוי בשבילי. לכן גם פתחתי, בזמנו, את "קפה תיאו." רציתי בית קפה של גייז. מקום לשבת ולשוחח בו בניחותא, לשמוע מוסיקה, לאכול, לחזר. אבל בישיבה.

     מדי פעם פגשתי במולי בעיר. ואחרי כן בפייסבוק. כך נודע לי שהוא ובן זוגו פתחו חברת הייטק, מצליחה, וכי בשנים האחרונות התפנה לעסוק בצילום, אותו למד בטכניון.

     בשבוע שעבר התעכבתי בתל אביב. לימדתי בבוקר, ובערב היה לי מפגש סופר בנתניה. כך, אפוא, התפנתה לי שעת אחר צהריים שקטה, ומולי ואני כבר מזמן נדברנו להיפגש. אז קפצתי אליו, ונכנסנו לסטודיו. הוא הדליק את פנסי התאורה, נטל לידו את המצלמה, והתחיל לפזז בתזזית מדהימה. מעולם לא ראיתיו כך. משתובב, נלהב, עם המצלמה בידו.

     לזכותי ייאמר, שאחרי עשר שנות חיים עם צלם, עדי נס, אני יודע להצטלם. לזכותו של מולי ייאמר, שהוא ידע לומר לי זאת בזמן הנכון, כדי להיפתח.

     הנה מה שיצא מזה.

    כשהתבוננו בצילומים על גבי המחשב שלו, נדהמתי לגלות עד כמה הצליח לתפוס אותי, בשברירי שניות, ולשקף לי את עצמי במצבי נפש שונים.

     אם אתם זקוקים לצילומי פורטרט, צילומי מוצר ו/או צילומים ליחסי ציבור. תוכלו למצוא את מולי כאן.

תסכולים

     אמש, אחרי שהילדים נרדמו, ואחרי שסיימתי להכין את השיעור למחר ולבדוק את כול העבודות לסדנאות של מחר בבוקר, סידרתי את חדר העבודה שלי בפעם השנייה השבוע. בראשית השבוע קיימתי שיעור און-ליין עם זוכת הפרס הראשון בתחרות סיפורים על 'רילוקיישן.' הפרס היה שיעור און-ליין איתי, ושנינו נהנינו מאד מן השיחה. להערכתי ייצא מתוכה ספר מרתק מפרי עטה. אך תוך כדי שיחה הבנתי, שמה שאנשים רואים כשהם מדברים איתי הוא הררי מחברות ותיקי עבודה, מין גבב רב, שאני יודע מה יש בו, אך על אחרים הוא עלול להטיל אימה.

     הזזתי, אפוא, את שולחן העבודה שלי כך שאשב בגבי אל החלון. כך, אמרתי לעצמי, כול מי שאשוחח איתו בסקייפ יראה נוף ירוק מעבר לכתפיי. ואמנם, בשיחה השבועית שלי עם יצחק, הוא סיפר לי שהוא רואה את הנוף, אך לא את פניי. האור הנוהר מן החוץ מעלים אותם בתוך מראות היופי והבוהק המסמא.

     אז אמש החזרתי את השולחן שלי למקומו הקודם, בניצב לחלון, מול ספריית התחקיר שלי. ובאותה הזדמנות גם סידרתי את ערמות המחברות ותיקי העבודה בחדרי. ובעודי עושה כן, הרגשתי איך אני נופל לידי דכדוך.

     יש כאן מאות מחברות שכתבתי, ואינני יודע אפילו מה כתבתי בהן, מפני שעוד לא היה בידי הזמן לשבת ולהקלידן ולקרוא בהן. יש כאן עשרות תיקי עבודה על מחזות, תסריטים, קבצי סיפורים ועוד. הסיכוי שאצליח להגיע לכול זה, לממש את כתיבתי במלואה, קלוש ביותר. אולי כבר מוטב שפשוט תעלה באש כעת את הכול, שמעתי קול נלוז בתוכי. שרוף את הכול וזהו. כך תשתחרר מן המועקה הזאת, המלווה אותך כבר שנים, והולכת ומתגברת, הולכת ומתגבהת, עם כול מחברת שאתה מסיים, בקצב של אחת או שתיים לחודש.

     ואז נרגעתי, והמשכתי לסדר את המחברות, והבטחתי לעצמי לכרסם אותן לאט לאט. כמו שעושים כושר. כמו שאני עושה כול דבר אחר בחיי. בהתמדה, בקביעות, בעקשות, בנחישות.

     אבל היום הזה עבר כולו עם הילדים. בבוקר, בבילוי במתחם 'איי ג'אמפ' בחיפה, על הטרמפולינות, אחר הצהריים עם חברתי האהובה סיגל כהן, שבאה לבקר אצלנו עם חברתה עומר, ואז, תוך כדי ביקור, דניאל התלונן על כאב ראש, ואני הבחנתי בזה שהעיניים שלו בורקות ולחייו סמוקות, ומדדתי את חומו, והיה לו 37.4 מעלות. עוד לא חום גבוה, 'רשמי,' אבל בהחלט סימן לבאות.

     אז נתתי לו אקמולי, ולשמחתי אחרי כן הוטב לו, והוא גם גילה מחדש תיאבון, וחיסל חמישה טוסטים עם קוטג' וזיתים, ושתה הרבה מים. אבל אני קראתי הנה את אבא שלי, שיקדים ויבוא אלינו הלילה, כדי שאם יהיה צורך בכך, הוא יקפוץ עם דניאל לרופא בבוקר, בשעה שאני ארד ללמד בעיר.

     אני מקווה שזו אזעקת שווא, שדניאל יקום בריא בבוקר. 37.4 זה לא חום שמחייב את השארתו בבית. אבל אותי זה כבר מלחיץ מספיק כדי להרהר בביטול שיעוריי למחר. אני מקווה שיקום בסדר, ושאוכל לנסוע ללמד בתל אביב בראש שקט.

הפתעות

     אני כותב את הבלוג הזה כבר שש שנים ויותר. הוא מנחם אותי, בשעה שאינני כותב פרקים ברומאן הבא שלי, אלא עסוק בבדיקת עבודות ובעריכת ספרים מדי יום ומדי לילה. הוא גם מאפשר לי סוג אחר לגמרי של כתיבה. משוחררת יותר.

     לעולם אינני יודע לאן הבלוג הזה מגיע. מי קורא אותו. לעתים אני מתבונן בסטטיסטיקה של תוכנת  וורדפרס, ורואה כמה נכנסו לאתר שלי, אילו פוסטים קראו, ומאילו מדינות קוראיי. התפוצה מדהימה בתכלית. יש לי קוראים מישראל, דרך ארצות הברית, אוסטרליה וקנדה, ועד ארצות שלא הייתי מעלה על דעתי שמישהו קורא אותי בהן.

     הדרך היחידה שלי לדעת מי קורא אותי היא הלייקים והתגובות, או מכתבי הפתעה שאני מקבל מדי פעם.

     כזו היא תכתובת חדשה, שהתחלתי מנהל כעת עם איש תרבות צעיר ומוכשר, שמשמח מאוד את לבי, בעבודתו התרבותית-ספרותית וגם בכלל.

     כול קורא וקוראת חדשים של הבלוג שלי, שאני מגלה, משמחים אותי ביותר. אז אם אתם קוראים אותי, ואינני יודע, אתם בהחלט מוזמנים לכתוב לי כאן שאתם קוראים.

     שיהיה לכם/ן שבוע טוב ומלבב. שפעת הגשמים שירדה עלינו אתמול מבטיחה ירוק בעיניים.  זה כיף.

אילן.

 

נ.ב.

לא שכחתי שעלי לשלוח את הספרים למי שתמכו בהדסטארט שלי. רצפת חדר העבודה שלי מלאה בערימות של מעטפות. אני פשוט מחכה למשלוח של עותקים מ'מעשה בטבעת' כדי לשלוח את הכול במרוכז, בנסיעה עם מכונית מלאה במעטפות, לסניף הדואר המרכזי בכרמיאל. וגם את זה אני עושה, כמובן, בין לבין.

ואז שלחתי אותו הביתה

     "אני לא הומו," הוא אמר, והיטיב את הכיפה שעל ראשו, "למעשה יש לי חברה."

     "אז למה בעצם באת לפה?" תהיתי.

     "כי אני קורא את הבלוג שלך כבר יותר מחמש שנים, עוד מלפני הישיבה, וגם רבים משיריך, רואה את הנפש שלך, ורציתי להיפגש איתך, לכונן איתך שיח, להראות לך שירים."

     ואז הוא הראה לי שיר. יפה דווקא. אבל כזה שיש בו הומופוביה עצמית המושלכת על זולתו. ואני אמרתי לעצמי, שאף על פי שהצעתי לו ללון כאן, על ראש ההר, מכיוון שאין לו מכונית, ואין אוטובוסים בשעות כאלה מתובל, אני לא מוכן שיישן אצלי. לא זה הבחור שהילדים שלי אמורים לפגוש, לראשונה מאז נולדו. זה פשוט לא הבחור הנכון.

      הסברתי לו זאת. והוא קצת התאכזב, ונעלב. "קיוויתי שיהיה בינינו שיח. למה אתה קיווית? למשהו רומנטי?"

     "כן," השבתי לו. "אני לא פותח את הבית שלי בפני כול אחד, בייחוד לא בשעות כאלה."

     "אבל בתכתובת בינינו הבהרתי לך שאני לא כזה," הוא הזכיר לי. "וכל כך התאמצתי לבוא הנה."

     "אני שמח שבאת הנה," אמרתי לו, "אבל התכתובת בינינו היתה מזמן, ואני לא זוכר דברים כאלה."

      הסברתי לו, שמוצאי שבת זה הזמן הפרטי שלי, לא זמן שאני קורא בו שירים של אחרים. אם הוא רוצה, תמיד יוכל לשלוח לי משיריו לקריאה. אבל את הזמן הפרטי היחיד שיש לי, אחרי שישי שבת מלאים עם ילדיי, אני מעדיף לבלות בקריאה ובכתיבה. ולבד מזאת, שאינני רוצה שילדיי יקומו בבוקר ויפגשו בו. זה לא קרה מעולם, ואם זה יקרה, זה יהיה רק עם בחור שאני חושב שיהיה לבן זוגי. אני לא מתכוון להכניס לחייהם מישהו לשווא, ולבלבל אותם.

      "שתבין," אמרתי לו, "כשהם שאלו למה בא אלי חבר הלילה, הזכרתי להם שאני מחפש בן זוג, ושאני צריך לפגוש חברים כדי למצוא אחד כזה. אבל זה לא המצב בינינו, ולכן מוטב שלא יפגשו בך."

      הוא אמר שהוא מבין. ואז מצאנו נהג מונית מכרמיאל, שהסכים לעלות הנה לקחת אותו אל הצומת, כדי שיוכל לתפוס אוטובוס למקום שהוא גר בו, ואני נתתי לו בחפץ לב חמשים שקלים, משתתף בחלק ממחיר נסיעתו, העיקר שילך מכאן.

     כי לא, אני לא סובלן כלפי אנשים שרמת ההכחשה שלהם את עצמם כול כך גבוהה, עד שהם משליכים את פחדם על זולתם, ואני לא פותח את ביתי בפני זרים גמורים לישון בו, ולכול הרוחות, יש לי דברים טובים יותר לעשות בזמן הפנאי שלי מאשר להקשיב לדבריו, המלאים במין ביטחון רגשי מדומה, שאני יכול להבין את הצורך שלו בו, אך רואה גם בעדו. את הצעיר המבוהל מפני עצמו, המייחל לפגוש בי, אך גם מתיירא מפני זה באותה מידה.

*

      הייתה שבת נהדרת. הבוקר הילדים שיחקו בחוץ, עם הבנות השכנות, ובין לבין מיכאל קפץ הנה כדי להכין איתי סלט פירות, ודניאל קטף איתי עלי חובזה, ואז ביקש להקים דוכן בכיכר הרוח, ולמכור בו לימונדה.

     "אבל אין לי מספיק לימונים בשביל זה," אמרתי לו. "דברים כאלה צריך לתכנן מראש."

      "אז תיסע לכפר לקנות," השיב לי.

      "לא, אני לא יוצא מהבית," אמרתי לו. בלבי חשבתי אולי אכין להם סיר פופקורן למכירה, אבל האמת היא שפשוט לא התחשק לי. כול מה שרציתי היה לחזור לספר הרוחני המרתק שאני כבר מצוי בשליש האחרון של עריכתו.

     אחרי איזה זמן התדפקו פה ילדים מן הישוב על הדלת, והזמינו אותנו לקנות לימונדה ופופקורן בדוכן שהקימו בכיכר. אני הצטערתי בלבי על שלא נעניתי לבניי מקודם לכן, ומיכאל ודניאל רצו לשם עם שקלים שהוציאו מקופות החיסכון שלהם.

      כששבו הביתה צץ בי רעיון. הצעתי להם להקים דוכן לממכר סלט פירות, סלט הפירות שמיכאל הכין לארוחת הצהריים שלנו. הם שמחו  מאוד. הוצאת להם מפת נייר לשולחן העץ הקטן שהם עובדים עליו בחצר, חבילת כפיות חד פעמיות וחבילה של קעריות הגשה קטנטנות של קינוח, בצורת כוכב שקוף.

      ירדנו יחד לכיכר, הקמנו דוכן, והודעתי עליו בפורום הפנימי של הישוב. אחרי כן הנחתי אותם לנפשם, וחזרתי הביתה לערוך ולבשל.

     מקץ כשעה חזרו מיכאל ודניאל מאושרים הביתה, עם תשעה השקלים שהרוויחו לראשונה בחייהם במו-ידיהם. טוב, שמונה. אחד מהם אני שילמתי. אמרתי להם שגם אני רוצה לקנות מידיהם סלט פירות, וזה הצהיל את רוחם עד מאד.

*

      הכול בסדר, אמרתי לעצמי אחרי שהבחור הלך מכאן. תודה לאל שאתה כבר גבר מבוגר, שיודע את גבולותיו ולא חושש להציבם. מי שצריך להגיע יגיע, עד סף דלתך ממש. אבל זה לא היה הבחור הזה. זה היה רק תעתוע, כמו שאומרת חברתי עדנה. ותעתועים אתה כבר יודע לזהות.

     שיהיה לכם לילה טוב, רבותיי. ואם אתם גבר צעיר שקורא את הבלוג שלי בחשאי, קחובחשבון דבר אחד. בניגוד למראית העין הנשקפת מן הבלוג שלי, אני אדם פרטי מאוד, נחמד ומסביר פנים, אבל גם נוקשה כשצריך ויודע היטב את גבולותיי. אל חיי ממש נכנסים מעט מאוד בני אדם, ואל חיי משפחתי יחידי סגולה בלבד. אבל אלה באים כדי להישאר.

 

מוכן להובלה

פאזלים.jpg

   הערב, כששכבתי על הספה בסלון, דניאל לצידי ומיכאל נשען עלי מקדימה, צופה יחד איתם בסרטוני האנימציה של מיסטר בין, בבית החם, אחרי ארוחת ליל שישי, בעוד הנרות בחנוכיה כבר דועכים ונרות השבת ממשיכים להאיר, פתאום חשבתי, שעכשיו, אחרי השנה המדהימה שעברנו, כבר יש לי מקום לבן זוג. בן זוג אמיתי. אחד שישכב על הספה לידינו ויהנה מן החום בבית, מן הילדים, מן הכלבה השוכבת על הרצפה בסלון והחתולים הרדומים איש איש בפינתו. וממני.

     זה היה אחרי שקראתי את הכתבה במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות," על חתונתם של איתי ואיתי. צחקתי הרבה במהלך קריאתה. הכתבה כתובה עם הומור רב, והמון אהבה. ופתאום גם אני רציתי בעל. בעל כלבבי.

     ומכיוון שאני סטיריקן בארון, אבל אל תגלו זאת לאיש, אפילו שעשעתי את עצמי לרגע בדמיוני בשאלה איך איראה בשמלת כלה. ככה. בגילי, עם הרגליים השעירות והפנים המקמיטים. התפוצצתי מצחוק ביני לביני.

     כול הערב הזה היה נעים, מלא שלווה. זמן איכות משפחתי. אמנם, בצהריים דניאל רוקן את בני מעיו כהוגן, אחרי ארבעה ימים של תלונות על כאבי בטן, שכמעט והריצו אותי איתו למיון – אבל התאפקתי, אחרי הכול אני כבר אבא ותיק. אז הכנתי לו טוסטים ואורז לבן, והוא אכל, ומאוחר בערב, כשהתלונן שוב על כאב בטן, פתאום עלה בי הרעיון. לבשל לו תה מרפא.

     גירדתי קצת ג'ינג'ר טרי לתוך סיר, הוספתי בו פלח לימון, כמה טיפות של שמן מנטה, עלה לימונית ועלי מרווה מן הגינה, שתי כפות דבש והרתחתי את זה. כול העשבים המקלים על כאב בטן לבד מקמומיל, שאזל לי, בסיר אחד. יצא לי תה טעים ומחזק. שלושתנו שתינו אותו, ואז הצעתי לילדים לשחק יחד במשחקי קופסה, והם בחרו מתוכם קופסה ובה שלושה פאזלים יחד.

     שלושתנו חיברנו את הפאזלים אחד לאחד, בהנאה רבה. ואז התיישבנו יחד לראות קצת טלביזיה. ואני שוב הודיתי בלבי על כך שהם בניי, כמו שאני אומר להם לכול אחד בנפרד, שוב ושוב במהלך הימים האחרונים. כמה אני שמח בכול אחד מהם, איזה ילדים מדהימים הם.

     לאחרונה יש כול כך הרבה רגעים עמם שממלאים אותי באושר, שזה נפלא. לפני יומיים, למשל, הלכנו בדרך לגן. הרמתי מן הארץ בלוט בתוך 'בית בלוט.' הראיתי אותו לילדים.

     "אתם יודעים, פעם היינו עושים חנוכיות מבית בלוט כזה," סיפרתי להם.

     "אבא, לא קוראים לזה בית בלוט, זה ספלול," תיקן אותי מיכאל.

     "אתה צודק. לגמרי שכחתי את המילה הזאת," ליטפתי את ראשו, מלא גאווה ותדהמה. מניין למד את המלה הזאת. כנראה שמן הגננת.

     היום חזרתי מקניות בכרמיאל בשתים עשרה בצהריים. עברתי דרך המזכירות כדי לאסוף דואר, והילדים שיחקו שם בחורש. הצעתי להם להקדים לבוא הביתה. דניאל רצה. מיכאל לא. הגננת אמרה שתדאג לשלוח אותו עם מישהו מן ההורים הביתה.

     דניאל בא איתי הביתה, עזר לי לסחוב את סלי הקניות הרבים מן האוטו, וכשסיימתי לסדר את הכול אמר לי, שהוא רוצה ללכת להביא את אחיו מן הגן.

     "בסדר גמור," השבתי לו, "אני רק אצא איתך כדי לראות שאתה עובר בזהירות את הכביש."

     וכך היה. אני ישבתי בחוץ וחיכיתי להם, ודניאל ואחיו שבו מן הגן בריצה עליזה.

     יש לי שני בנים מדהימים. כול יום שעובר אני נהנה מהם יותר ויותר. איזה מזל שעזבנו מאחורינו את מערכת החינוך העירונית של תל אביב, את חיי העיר, ובאנו הנה, לתובל.

     עכשיו, שהשינוי הזה כבר גומל פרי, אני כבר מרגיש נכון לאהבה חדשה. והערב, לראשונה מזה שנים רבות, אני לא הוזה איך בן זוגי ואני ישנים בשני חדרים נפרדים, אלא איך אנחנו ישנים במיטה אחת, ואיך הוא והילדים מסתדרים.

     "אבא שלי צריך להתחתן," אמר השבוע מיכאל לגננת בגן. היא שאלה אותו למה, מופתעת. "כי הוא עובד מאוד קשה," הסביר לה מיכאל. "הוא עושה את כול הדברים בבית לבדו. אם הוא יתחתן יהיה לו קל יותר."

     מה שנכון, נכון.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

מקלחת עם ראש הממשלה (חלום)

     אתמול בלילה ראש הממשלה הזמין אותי אליו הביתה, למעון הרשמי של ראש הממשלה. כמובן שנעניתי. מעולם לא ביקרתי מקודם לכן במעון הרשמי.

     התלבשתי יפה. התקלחתי, התגלחתי בפעם השנייה לאותו יום, שמתי על עצמי בושם עדין, שריחו מתפשט, לבשתי שלוש שכבות של בגדים, מפאת הקור השורר בירושלים. אפילו צחצחתי והברקתי את נעליי.

     בשעה היעודה דפקתי אצלו על הדלת. הוא פתח אותה בפניי בחלוק רחצה רך, לבן.

     כמה מוזר. לפני שנים קניתי לי שני חלוקים בדיוק כאלה, האחד לי והאחד לבן זוג גבוה, שחום עור וחטוב שעוד יהיה לי פעם. בלבי אמרתי, שאני רוצה להיות מוכן בעבורו עם חלוקיים. לא לבשתי אותם מאז.

     אין דבר שאני רוצה יותר מאשר להתקלח יחד עם בן זוגי,  ואז להלביש לו את החלוק הלבן והרך שרכשתי לנו שנים מקודם שהכרתיו כלל.

     "אני בדיוק נכנס להתקלח," חייך אלי, "בוא תיכנס איתי למקלחת, נשוחח שם."

     נשארתי תקוע במקומי. הבעת פניי הסגירה את מבוכתי.

     "אל תתבייש, בוא, אנחנו לבד בבית. אשתי והילדים יצאו מכאן ויחזרו מאוחר," דחק בי, וחיוכו חם ולבבי ומפתה.

     הוא משך אותי אחריו אל חדר המקלחת.

   חדר האמבטייה במעון ראש הממשלה הוא חדר מרווח, מצופה באריחי חרסינה אפורים. אור בוקע מן החלון ומן הנורה המשתלשלת ממרכז התקרה.

     ראש הממשלה נכנס אל תא המקלחת, ריבוע שקוף מזכוכית.

     נעמדתי מולו, נצמד ברגליי לקערת האמבטיה.

     ראש הממשלה נטל לידיו ליפה חדשה, שפשף בה סבון "דאב" והחל מסתבן.

    איזה קטע. גם אני אוהב רק סבון "דאב" במקלחת. הוא ריחני, נעים למגע ומחליק על העור כמו ליטוף. הוא מרווה את העור בוויטמינים, ולעולם אינו מותיר אותו מחוספס ויבש.

    "אני לא מבין למה כול כך שונאים אותי," אמר ראש הממשלה, וסיבן במרץ את חזו השעיר, את ישבנו, את גחונו, את מפשעתו.

    גמגמתי משהו. לא יכולתי להתיק את עיניי ממנו. גופו חטוב ושעיר, ואיזה כלי מידלדל בין רגליו. כלי חלק וכהה, עם כובע גדול ורחב. כלי נהדר. גדול וארוך ובשרני, כה עבה עד שנדמה כי יקשה להקיפו בכף יד.

     רציתי לרכון מולו, להכניס אותו אל פי. אבל התביישתי. אחרי הכול הוא ראש הממשלה. לבד מזאת, לא העזתי. מה יקרה אם אשתו בדיוק תיכנס הביתה. רק זה חסר לי.

     בדברים שאמר הביע שבריריות של אדם חסון, העומד תחת מתקפה בלתי פוסקת, כולל ממני עצמי. אבל לי היה קשה להתרכז בדבריו, בשל הבעת פניו, מפתה ומיוסרת, בשל קולו הרהוט, הגברי.

     יכולתי לראות איך אני מלטף את תלתלי החזה שלו, מנשק את פטמותיו ואז נושכן קלות, מלקק את ערוץ חזו ויורד בלשוני עד למפשעתו, אבל לא מתנפל מיד על הזין שלו, לא, קודם מלקק את קווי השיפולים של בטנו. ואז את אשכיו הגדולים, השעירים.

     ורק אז סוגר את פי החם על הזין שלו. הזין של כולנו. הזין הציוני.

     אח, איזה גוף יש לראש הממשלה שלי, איזה גוף.

     אבל אני לא העזתי, והוא המשיך במקלחת.

     הוא שפשף וקרצף את גופו, שטף מעליו את הקצף, סגר את המים, ואז נטל לידיו מגבת גדולה ורכה, בצבע תכלת חיוור, שהייתה מקופלת בקפידה על השיש של כיור הרחצה, והחל מעביר אותה לאט על גופו, עיניו הנוצצות תקועות בעיניי ושפתיו משתפלות בחיוך מפתה ומדיח. בחיוך סוטה.

     לפתע שמעתי קולות עולים מן החוץ.

     רעייתו חזרה למשכן עם בניה הקטנים.

     נחפזתי לצאת מחדר האמבטיה, בתקווה שלא תראה מניין אני מגיח.

     אבל דלת המקלחת הייתה ממש מול המטבח.

     היא ישבה שם, בראש שולחן גדול ומוארך, מול צלחת ענקית של ספגטי במיץ עגבניות, ואכלה ממנה בכף.

     "איזה ספגטי נהדר הבאת!" קראה, חתיכות ספגטי ניתזות מפיה ושובל של מיץ עגבניות מעטר את קצות פיה, ממציצת הספגטי.

     היא חייכה אלי. ניתן היה לראות כי היא נהנית.

     זו הייתה כול המנה הכפולה של ספגטי שהכנתי לבניי הפעוטים, כדי שלא יהיו רעבים בזמן ביקורנו במעון הרשמי. ואז הבנתי – היא חיטטה בין מיטלטליי, שלתה מתוכם את קופסת הספגטי, שפכה את תכולתה לצלחת, חיממה אותה במיקרו, ועכשיו היא אוכלת להם את הכול.

     אין לה אלוהים, לאשת ראש הממשלה. תאמינו לי.

     כזאת חזירה, שהשם ישמור.

     איך היא מסוגלת לטרוף לי ככה את האוכל של הילדים.

     לא פלא שהוא הזמין אותי אליו, למקלחת.

     מי יודע איך זה היה נגמר, לולא שבה הביתה, לולא לא העזתי, לולא התעוררתי, אחוז בתשוקה להיכנס למקלחת עם ראש הממשלה, ולענגו בפי.

13.12.17