טיוטת מחשבות על יהדות ופוליטיקה

א

     בזמן האחרון רגשו כלי התקשורת הממוסדים והחברתיים בגין אמירתו של ראש המחנה הציוני, אבי גבאי, לפיה השמאל אישש את טענתו של נתניהו באזני הרב כדורי, כאשר לחש על אזנו כי שכח מהי יהדות. דבריו של אבי גבאי הוצאו מהקשרם, אבל התייחסותו אליהם מעידה על תמונת עולם והשקפת עולם מוצקות, שיש להן תימוכין גם בזרמים הגלויים והסמויים בתרבות העברית בת הזמן.

     תהליך התפרדותה של היהדות החילונית מן היהדות האורתודוכסית לא התחיל עם דברי ההסתה של בנימין נתניהו. כמו אבי גבאי, גם בנימין נתניהו זיהה אמת היסטורית, אבל בניגוד לגבאי השתמש בה ככלי להדרה ולהסתה, ולא ככלי לתיקון.

     השניות בין חיי הקודש לחיי החולין אפיינה את עם ישראל במשך דורות רבים. עד לפני הגלות הראשונה והשנייה היה עם ישראל אומה של עובדי אדמה, המקיימים חיי עבודה וחיי אמונה יחדיו. קריעת ישראל מנחלתו ופיזורו בין העמים הפכה את העם לעם של פליטים ושל שורדים, וחייבה את בניו למצוא להם מלאכות ומיני פרנסות כדי לקיים את ביתם ולהמשיך את זרעם אחריהם.

     אומה שלמה, שהייתה מקודם לכן אומה של עובדי אדמה, הפכה במהלך הגלות לאומה של אביונים ופושטי יד, בעלי מקצועות זעירים ובעלי הון מעטים. שנאת היהודים ורדיפתם בכול ארצות תפוצתם הגבילה את משלח ידם, צמצמה את ההזדמנות שלהם לרווח וגזלה, דור אחרי דור, את אותם מתי מעט שהגיעו להישגים חומריים. הדבר היחיד שהאחיז את בני ישראל אלה באלה היה אמונתם הדתית, ציפייתם לימות המשיח וכמיהתם לשיבת ציון.

     כבר בימי תור הזהב בספרד התפתחו באומה היהודית דפוסי חיים כמו-חילוניים – משתאות היין והחשק המתועדים בשירת ימה"ב ועוד – אך התפתחות זו, שנבעה מהשפעת התרבות המוסלמית ומלכות בני עבאס בספרד, לא ערערה את מעמדה ואת תוקפה של הדת היהודית בקרב מאמיניה. גלות ספרד, שהייתה השבר הלאומי הגדול ביותר בתולדות ישראל מלבד השואה, החריפה את מצבם הרוחני, הכלכלי והחברתי של המגורשים, והצרות שהביאה עליהם הגבירו בהם את הכמיה המשיחית, שבאה לידי ביטוי בהתגלות סדרת משיחים יהודיים בתימן ובארצות המגרב.

     במאה שאחרי הגירוש, עם התפתחות תקופת הרנסנס באיטליה, נמשכו יהודים רבים לרוח ההשכלה החדשה, והגיעו לידי הישגים רוחניים ויצירתיים רבים. אבל אמונתם עוד הייתה תקפה, וכול מי שחרג מגבולות ההלכה, או הציעה דרכי פרשנות חדשות לגביה, הוקע והוחרם ונרמס בידי האורתודוכסיה. כאלה היו רבי משה חיים לוצאטו, שהוכרח לגנוז ולהכחיד חלק מכתביו, אוריאל דה אקוסטה ואחרים.

     רדיפות היהודים והפרעות שעשו בהם ברחבי אירופה חוללו תופעה דומה בתולדות היהודים ביבשת. היא ערערה את הלכידות הלאומית, את מבנה התא המשפחתי ואת הריבוד החברתי של היהודים, והגבירה בלבם את הכמיהה למשיח, כפי שבאה לידי ביטוי בייסודה, בתפוצתה ובהצלחתה של התנועה השבתאית.

      השבתאות, כתופעה וכתנועה דתית, המסיגה את גבולות ההלכה ומכלילה בדרכי הפולחן היהודי דברים שלא היו עולים מקודם על הדעת, הכריחו את האורתודוכסיה להילחם נגדה בחירוף נפש. אבל זרעי הפירוד בין היהדות החילונית לבין היהדות האורתודוכסית נזרעו כבר אז.

     התעוררות התנועות הלאומיות בשלהי המאה השמונה עשרה והרדיפות והפוגרומים של המאה השמונה עשרה ביהודים, הביאו לתחילת קימומה של התנועה הציונית. מעצם מהותה הייתה הציונית ביטוי לאומי לכמיהה היהודית-דתית, לגאולת ישראל ולשיבת ציון. אך כדי להתגבש כתנועה לאומית הייתה מוכרחה לבדל עצמה מן היהדות ה'ישנה,' הגלותית, וליצור מחדש את הלשון העברית המודרנית, את הכתבים הקאנוניים שיחליפו את כתבי הקודש, ואת ההלכה והמסורת שימירו את ההלכה היהודית.

     התפתחותה והתגבשותה של הציונות כתנועה לאומית התחוללה בתקופת ההשכלה. כדי להגיע למרב ההישגים הרוחניים שהיו אפשריים בתקופה זו, היו מוכרחים המשכילים להיפרד מאמונתם וממסורתם ומבית אביהם. הם הצטרכו להתנתק מ'ישראל סבא,' מן היהדות הגלותית הישנה, כדי לזכות במלוא חירותם כאינטלקטואלים. הכתבים שכתבו, כדי לעודד תנועה זו אל החילוניות, עוררו גל נגדי של התבצרות בערכי ישראל והלכותיו בקרב האורתודוכסיה, ופערו פער שאינו ניתן לגישור בין אמוני ישראל לבין משכיליה.

     למן תחילתה של התנועה הציונית אנו עדים למאמץ רוחני אדיר, אין אח ורע לו בתולדות עמי העולם, לחלץ מתוך כתבי הקודש את מרב חכמתם ויפעתם, מכמני הלשון שבהם וערכיהם, תוך ניתוקם מן האמונה באל. מפעלים אדירים כמו ארבעת כרכי השירה העברית בספרד ובפרובנס של חיים שירמן, מפעל כינוס האגדה של ביאליק ורבניצקי, ביאור המשנה והתלמוד, המילונאות העברית מראשיתה ועד ימינו ועוד רבים אחרים הונעו כולם מכוח הדחף החיוני העמוק ליצור לתנועה הלאומית החדשה, הציוניות, ולהולכים בדרכה, בסיס לאומי רוחני, יהודי במהותו אך לא באמונתו, שיאפשר את קימומה של מדינת ישראל.

   מהפיכת אוקטובר, הקומוניזם והסוציאליזם הוסיפו נדבך חשוב בתולדות התנועה הציונית. הכמיה הדתית לגאולת ישראל בידי משיח הפכה לתביעה לגאולה עצמית באמצעות הפיכת הפירמידה, השבת היהודי לאדמתו והפיכתו מחדש לאדם עמל. החזון הזה היה כרוך גם בערכים כמו שיתופיות, שיוויון וערבות הדדית, שבלעדיהם לא הייתה מדינת ישראל נוסדת ושורדת כלל.

     בו-זמנית, ככול שהתפתחה הציונות ונהייתה לציונות חלוצית סוציאליסטית, כך ניבעו בה בקעים ופרצות, בדמות מחנות פוליטיים שונים, והיהדות האורתודוכסית החריפה את התנגדותה לציונות ולמדינת ישראל, עד כדי שלילת מוסדותיה, הסירוב לשרת בצבאה ולהיות חלק מן המאמץ הקולקטיבי להקמת ישראל, לשימורה ולפיתוחה.

     השואה, כטראומה איומה בתולדות העם היהודי, החריפה את משבר האמונה ומחלוקת האמונה בישראל. מי מבין המשכילים ששרדו ממנה ראו בה אות כי אלוהים נטש את עמו ואולי לא קיים כלל. ואילו מי ששרדו ממנה מקרב אמוני ישראל ראו בה סימן לחטאת המשכילים, שהיא שהביאה עלינו את הזוועה הזאת, שאין לה שם.

       עם הקמת המדינה כבר הונצח הפיצול בין שלומי ישראל לבין חילוני ישראל בהקמת מערכת חינוך ממלכתית חילונית וממלכתית דתית.  מי שנולד במדינת ישראל כבר שויך לזרם זה או אחר במערכת החינוך שלה, והדבר גרם להחרפת הפיצול בין המחנות השונים המרכיבים את החברה בישראל.

     גלי העליה השונים, מתקומת ישראל ועד ימינו אלה, העשירו את התרבות הישראלית וריבדו אותה ואת המבנה החברתי שלה. ההשפעות הפוליטיות של העליות השונות, וכול המשגים שנעשו במהלך קליטתן בארץ, הביאו להחרפת הבקעים והשסעים בחברה הישראלית, בינה לבין עצמה וגם בין חילוניה לבין מאמיניה. בו-בזמן, ההתפתחות של זרמי האמונה היהודית במערב, בייחוד בארצות הברית, העשירה את היהדות בת-זמננו בזרמי מחשבה חדשים ונועזים, אך גם ערערה על תוקפה של האורתודוכסיה והעמידה לבירור שאלות יסוד בבניין העם והארץ, כמו מיהו יהודי ועוד הרבה.

     העליות השונות לארץ, שבמידה רבה היא חברת מהגרים, הפכה אותה לחברה רב-תרבותית עשירה ותוססת, אבל קרועה ושסועה מבפנים. כול עוד החזיקה תנועת העבודה בשלטון, התקיימה המדינה במתכונת של מדינת רווחה, המבוססת, או מבקשת להיות מבוססת, על ערכי השיוויון והערבות ההדדית. המהפך הפוליטי של 1977, בו עלה מחנה הימין לשלטון, הביא לתמורות חברתיות וכלכליות מרחיקות לכת. הליברליזם של שר האוצר שמחה ארליך, כלכלת השפע של שר האוצר יורם ארידור, הפכו לפורענות ההפרטה של בנימין נתניהו. מחנה הימין שבר את מנגנוני מדינת הרווחה, הפריט את השירותים החברתיים, העמיק את הקרע בין המעמדות הכלכליים והחברתיים בישראל – והפך את השסע הכלכלי-חברתי הזה לכלי לשימור שלטונו, עד עצם הימים האלה.

ב

     את כול אלה סקרתי מבלי לערב בזה את שאלת כיבוש הארץ, זכותנו עליה כנחלת אבות, וההכרח הפרגמטי לחלוטין, מבלי לערב כאן עדיין השקפות פוליטיות, לוותר על חלקים מנחלת אבותינו כדי להשיג שלום עם מי שהשתכנו כאן בהיעדרנו, בשנות הגלות.

     כאשר אנו מתבוננים בעם ישראל לעדותיו ולכתותיו, אכן ודאי הוא, שרוב העם נאנק תחת קשיי קיומו, שמעמד הביניים והמעמדות הנמוכים ממנו קורסים כלכלית, שרוב ישראל הם שומרי מסורת, איש איש כמידתו וכדרכו, ומבקשים לשלב שמירת מסורת עם פרגמטיזם וחיי נוחות.

     אף על פי כן, מחנה הימין השכיל עד כה לשמור על כוחו הפוליטי, בזכות הדרה והסתה, בהעמדת מחנה השמאל, או הישראלים החילוניים כולם, כמי שאינם יהודים כלל. בזה עשה שוב שימוש בשסעים הקיימים ממילא בעם ישראל בדורות האחרונים, ושילם מס שפתיים לשותפיו הפוליטיים מקרב היהדות החרדית.

     במהלך שלושים השנים שחלפו מאז תחילת שלטונו בישראל, היו לימין הפוליטי גם הישגים. החזרת סיני וכינון חוזה השלום עם מצריים, פיתוח תעשיות ישראל ותשתיות הכבישים בה ועוד. אך בד-בבד עם כך, שלטון הימין בארץ דרדר את מצב תושביה, ובהם בני מעמדות הביניים והמעמדות הנמוכים, ניצולי השואה והקשישים, הנכים ועוד. בניגוד לכול הצהרותיו המתלהמות לא הצליח לשמור על בטחון ישראל יותר ממחנה קודמו, אבל בהחלט הצליח למוטט את מנגנוני מדינת הרווחה, את מערכות החינוך, ההשכלה הגבוהה, הבריאות, התקשורת והאמנות והתרבות. את כול אלה השיג באמצעות הכתרת מתנגדיו כחילוניים, כבוגדים וכעוכרי ישראל.

      אבל הדמוניזציה של כל מי שאינו נמנה על מחנה הימין הפוליטי בישראל היא מסך ערפל רעיל, המסתיר את המכנה המשותף הקולקטיבי, הקיים בין מרבית פלגי ישראל ועדותיו. רוב תושבי ישראל, ככותב שורות אלה, מאמינים בהכרחיות קיומה של מדינת ישראל וצבאה, בקיומם של גבולות בטוחים ובני-הגנה על מולדתם, בכבודה של המסורת היהודית, כול עוד אין היא כופה עצמה באמצעות הלכות נושנות שעבר זמנן על חיי האישות וחיי הפרט של היחיד בה, ובזכותו של כול אדם לחיות, לגדול, להתפרנס ולהזדקן בה בכבוד וברווחה. הגרעין המשותף הזה עמוק וחזק מן ההשקפות המפרידות בינינו וגם מן הדעות המזומנות והמתלהמות למול כול אירוע ביטחוני או פוליטי. למרבה הצער, עוצמתו ותוקפו של המכנה המשותף הזה באה לידי ביטוי רק בעת מלחמה. הגיע הזמן שיבואו לידי ביטוי גם בימי רגיעה ושלום, בהשבת ערכי השיוויון בפני החוק ובפני האל ובפני הרשויות השונות, וערכי האחווה והערבות ההדדית.

     לכן נכון עושה יו"ר המחנה הציוני, אבי גבאי, בפנותו של הציבור הגדול מאוד של ישראלים חילוניים אך שומרי מסורת. רק שעליו להיזהר יותר בדבריו. הזכות הגדולה שנפלה בידיו, להנהיג את המחנה המבקש להשיב לישראל את להט החזון ואת תום הנעורים שאפיין אותה עם היווסדה, ואת התקווה לחיי אחווה ושלום בינינו, ובינינו לבין שכנינו, תהא אשר תהא מידת מוכנותם לכך, אסור לה שתיפסד ותאבד מכוחה בשל אמירות לא זהירות, או הקמת מכשולים פוליטיים, שימנעו ממנו וממצביעיו כינון בריתות פוליטיות עתידיות, שתאפשרנה את מימוש החזון הזה.

     עידן שלטונו של בנימין נתניהו כבר חלף. התוקף המוסרי של שלטונו אבד לו מכבר, עם גילויי השחיתות לכאורה והנהנתנות והרדייה בזולת בפועל, המונהגים בין כתליו של בית ראש הממשלה. ודאי לי, כי גם מי שהצביעו למחנה הימין בכלל, ולבנימין נתניהו בפרט, אוחזים בראשם וליבם מלא בתיעוב ובסלידה למול הגילויים המתחדשים עלינו, חדשות לבקרים, מן המתרחש בנבכי שלטונו ובין כתלי ביתו. אבל בניגוד לקדרות האופפת אף אותי מדי יום ביומו, למקרא כותרות העיתונים והגילויים החדשים בחקירות ראש הממשלה מחד גיסא, ובהתעצמות איראן על גבולות ארצנו, מאידך גיסא, איני מוכן לקבל על עצמי את תווית הבוגד – ואינני מוכן לוותר על התקווה. התקווה להתמד קיומה של מדינת ישראל, כמדינה יהודית דמוקרטית, כאור לגויים וכמקלט לצאצאי המגורשים מישראל למן הגלות הראשונה ועד ימינו.

     בנו תלוי הדבר, האם בקולות העולים מקריסת השלטון ומערכות שונות בחברה הישראלית קול חורבן – או פעמי גאולה. בעיניי, הזמן הזה הוא זמן גאולתנו. אך לא מידי משיח, אלא בידינו. אם נשכיל לאחד כוחות, מעבר לשסעים העמוקים בחברה הישראלית ומעבר לנהרות ההסתה והמשיסה, ונבליט את המאחד בינינו במקום את המפריד, אם ניטל מידי היהדות החרדית את הזכות הבלעדית להחליט מיהו יהודי, ולכן מי זכאי לעלות ארצה מכוח חוק השבות, מי זכאי להינשא בה ומי זכאי להיכלל בקרב ישראל, ניטול מידי אויבינו גם את תקוותם, כי יזכו מאיתנו ליותר מאשר ויתור על חלקי ארץ מסוימים בשם הפרגמטיות, כי יצליחו לאבד ולהשמיד אותנו מכוח 'תורת השלבים' או החביקה של הארץ מצפון בידי איראן וחיזבאללה ומדרום בידי החמאס.

     אנחנו עם למוד סבל, אבל גם עם מופלא, שרוחו עמוקה ואיתנה. שרדנו אלפיים שנות גלות וחורבן, רדיפות וכלייה. נשרוד גם את המאה הזאת, שמוסדות גדולים ועצומים נימוטו בה, מן הקומוניזם והחומה בין מזרח למערב, דרך האיחוד האירופי וכלה במדינות שהתכוננו מכוח הסכם סייקס-פיקו. נשרוד הכול. אבל מי רוצה רק לשרוד? רצוננו לחיות חיים של שלום ושל שלווה על נחלת אבותינו. ולשם כך עלינו להתגבר על המפריד ולהעצים את המשותף.

     בכותבי את כול הדברים הללו אינני מכוון ליצירת מונולית אידיאולוגי חדש, גם לא לטשטוש ההבדלים התרבותיים, החברתיים והפוליטיים בין עדות ישראל וכתותיו. ההפך מזה. אני מברך על העושר התרבותי הבלתי נדלה של עדות ישראל, שכל אחת ואחת ממנה מביאה את מכמניה אל הקלחת המבעבעת הזאת, הקרויה החברה הישראלית. כול המכיר אותי גם יודע, שאני חי את חיי כהומוסקסואל חילוני, דתי בעומק נפשי אך חילוני באורחותיי. אבל ההתוויות הללו, כמו גם ההתוויות של ימין ושל שמאל, של חילוני ושל מסורתי, אינן משרתות דבר מלבד את עצמן. את מנגנוני הכוח שייסדו אותן וביצרו אותן. יש בכולנו כמיהה לחיים של יצירה ושל אהבה, של בריאות ושל שפע, ובעיקר של שקט. ועל אלה, ובשם אלה, אני מדבר כאן.

     אשמח מאד אם תגיבו לדבריי, אם תתקנו את שגגותיי ואם תציעו לי הרחבה של דבריי אלה. אבל אני מבקש מכם דבר אחד – ללא התלהמות. כתבתי את הדברים האלה בדם לבי, אין בי שום רצון להתנגח עם שום מחנה, עדה או אדם, כול כוונתי היא לטוב לכולנו. ואני מקווה שכזו היא גם כוונתכם.

     אתם כמובן מוזמנים לשתף את דבריי כאן ברבים. אני מאמין שאם תעשו כן, יפעלו את פעולתם לשמירת ישראל ולאחדותו.

     שתהיה לכם שבת טובה ושלווה.

מודעות פרסומת

#גם-אני-1

     כשהייתי בן שבע עשרה, האמנתי שלבוש לבן משמעו טוהר, ומכיוון שחשתי טהור, תם כשה, השתדלתי ללבוש לבן, לגמרי לבן, כול אימת שיכולתי לעשות זאת.

     בשבת סתווית אחת החלטתי לנסוע בטרמפים לחברים באיזה קיבוץ. גיהצתי לעצמי כתונת לבנה, לבשתי את מכנסיי הבד הארוכים והדקיקים שלי, נעלתי סנדלים ולקחתי איתי את תיק הצד שלי, ששימש אותי לנשיאת חומרי הדרכה, בתנועה. קראו לזה אז 'תיק שכל.'

     אני לא זוכר לאן נסעתי ומה עשיתי שם, אבל אני זוכר היטב את הדרך חזרה הביתה.

     עמדתי בשולי כביש ארבע, החולף בין ישובים חקלאיים בדרכו מהצפון אל תל אביב. הנפתי יד לעצור טרמפים.

     מכונית גדולה נעצרה בסמוך אלי. זה היה רכב מסחרי עם תא מטען חיצוני גדול, ותא נהג קטן ודחוס. הדלת נפתחה.

     "היי, לאן אתה צריך להגיע?" שאל הנהג, גבר בשנות הארבעים לחייו.

     "לרמת השרון."

     "בוא, אני אקח אותך לשם."

     טיפסתי אל הרכב, התיישבתי לידו וחגרתי על עצמי את חגורת הבטיחות. הנהג בחן אותי קצת דרך מראת הנהג וגם זרק לעברי מבטים חטופים.

     "בן כמה אתה?" שאל.

     "שבע עשרה."

     "ויש לך כבר חברה?"

     חשבתי שזו שאלה מוזרה, מצד גבר זר.

     "לא," עניתי בזעף מאופק.

     הנהג התנשף.

     "אז אתה בתול!?"

     "אני לא חושב שזה עניינך," הדפתי אותו, "למה אתה שואל אותי שאלה כזאת!?"

     "אל תכעס. אתה פשוט ילד יפה, ואני יכול ללמד אותך, להיות הראשון שלך."

     "אדוני, תעצור בבקשה את הרכב," ביקשתי ממנו בקול תקיף.

     "אבל למה? אני אעשה לך טוב," ניסה לשכנע אותי, קולו רועד מתשוקה וזיעה על מצחו.

     "בגלל שאני לא רוצה את זה!" קראתי, "עצור את המכונית!"

     הוא האט, אבל לא עצר. להפך, הוא פנה מכביש ארבע לכיוון שער נעול של פרדס, החבוי מעין רואי.

     העפתי מבט על לוח המחוונים שלו. כלי עבודה היו מונחים עליו, וביניהם מפתח שבדי גדול. תפסתי אותו בידי והנפתי אותו באוויר.

     "תעצור, או שתחטוף את זה בראש!" איימתי עליו.

     יכולתי להרגיש את הפחד שלו נמהל בתשוקה. הוא עצר לבסוף. פתחתי את הדלת ומיהרתי החוצה, זורק את המפתח השבדי שלו בחזרה אל תא הנהג.

     הוא סחט את דוושת הגז ונמלט משם.

     שאפתי לתוכי שאיפה עמוקה של אוויר.

     היה לי ברור שהצלתי את עצמי מאונס.

     עוד לא הייתי בטוח אם אני הומו אז. נמשכתי לבנים ולבנות גם יחד. אבל דבר אחד היה ברור לי – שאני לא רוצה שהחוויה המינית המלאה הראשונה שלי תתקיים באופן כזה.

     זו הייתה הפעם הראשונה שהותקפתי או הוטרדתי מינית. והיא לא הייתה האחרונה. אבל על כך בהמשך.

     שיהיה לכם/ן רק טוב,

     אילן.

המתחזים – והסוף הגדול (היום ה-87)

חולה
דניאל צילם כך את מיכאל היום. הוא באמת הרגיש לא טוב.

 

זהו יום הסיום של הקמפיין שלי במימון המונים. התחלתי אותו לפני שלושה חודשים, עם יעד של רבע מליון ש"ח. שום סופר לא הציב יעד כזה לקמפיין מסוג זה מקודם לכן.

עשיתי זאת מסיבות שונות. ידעתי שעלי להציב לעצמי כיעד את ההכנסה שאני זקוק לה למשך שנה שלמה. תיארתי לעצמי שלא אוכל להשיג אותה רק דרך הקמפיין, ושיהיה עלי להתפשר, להניח הצידה את הכתיבה שלי ולעבוד גם השנה. אך בו-בזמן גם ידעתי, שכדי לכתוב בשקט, אני חייב ביטחון כלכלי.

השגתי אותו.

שלושת החודשים האחרונים היו קשים לי מבחינה כלכלית. חופשת הקיץ, ואחריה חופשות החגים, הן זמן שבו יש לי רק סדנת כתיבה אחת, זו שבביתי, ואף על פי שיש לי הרבה ספרים לעריכה, בקושי יכולתי לערוך בימים האלה, מפני שאני אב גאה יחיד לתאומים, ומוכרח להיות איתם בחופשותיהם.

הכסף שתרמתם לי במהלך הקמפיין הועבר לחשבון הבנק שלי מדי שבועיים. על ידי זה, הקניתם לי את ההזדמנות לכתוב מדי יום, מבלי להיות מוטרד משיחות טלפון מן הבנק. תודות לעזרתכם הנדיבה כתבתי כ-250 עמודים ברומאן הבא שלי. זה פשוט נהדר.

אך כמו שאמרתי, לקמפיין שלי היו הרבה מטרות. הראשונה הייתה כספית, אך היו עוד רבות אחרות. רציתי לבנות את הנוכחות הבינלאומית שלי כסופר, וגם לכתוב עוד על חוויותיי כסופר שהוא גם אב יחיד לתאומים.  לכן החלטתי לכתוב מדי יום פוסט, קודם כול באנגלית ורק אחרי כן בעברית, כדי שלא אתרגם את מחשבותיי מעברית לאנגלית.

ועשיתי זאת.

אני יודע שהפוסטים שכתבתי באנגלית עוד זקוקים לעריכה. אבל אני בכול זאת מאמין שהצלחתי להעביר בהם את חיי, התהליך היצירתי שלי, הדרך שאני רואה בה את הכתיבה והאופן שבו אני מגדל את בניי.

הפוסטים האלה, בעברית ובאנגלית, נצברים ויהפכו לספרים בהקדם.

אני מאמין גדול בדימיון מודרך וביצירת מציאות על ידי גיבוש חזון בהיר של חייך לעתיד לבוא. אי מאמין שעל ידי התמקדות בחזון שלך ועל ידי עבודה לקראתו, אתה גורם לו לקרות, להתגשם. כמו כן, בעשותך כן אתה גם מזמין את היקום לעזור לך להשיג את מה שאתה מאמין בו ואת מה שאתה רוצה בו.

קיבלתי כבר שני סימנים לזה שאני מצליח בכך. במהלך הקמפיין, שגייסתי בו 40,285 ש"ח, קיבלתי במפתיע שני החזרי מס, 4597 ש"ח ממס הכנסה ו-9582 ש"ח מהמוסד לביטוח לאומי. כמו כן קיבלתי מקדמה של 25,000 ע"ח ספר שאני תכף מתחיל לערוך,  ועוד הזמנות להרצאות, מפגשים, סדנאות כתיבה וספרים לעריכה.

בעבורי, וגם בעבורכם, תומכים ותומכות יקרים/ות, הקמפיין הזה מהווה הצלחה גדולה. הסכום שגוייס בו, בעזרתכם, 40,000 ש"ח, הוא הסכום שאני מרוויח בשנה שלמה של הוראת ארבעה קורסים בסמסטר באוניברסיטה הפתוחה. אתם יכולים לדמיין את זה? מה שתרמתם שווה ערך להוראת כתיבה יוצרת לכ 80-100 סטודנטים בסמסטר, ולקריאת 12X80-100 עבודות מדי שבוע.

אז זו בהחלט הצלחה.

אני מקווה שהרומן החדש שלי, "אשת הפיראט היהודי," יזכה בפרס ספרותי אחד לפחות השנה. אם כך יהיה, אוכל להגשים את מטרתי בקלות. אם לא, יהיה עלי לעבוד קשה כדי לממשה. אך בזכות עזרתכם עד כה כבר החלטתי, שלמרות שאלמד בסמסטר הקרוב בשש סדנאות כתיבה שונות, ואערוך בו-זמנית שלושה ספרים בכול רגע נתון – אשמור לעצמי שלושה בקרים שיהיו פנויים לכתיבה בלבד.

זה אפשרי רק בזכות נדיבותכם והאכפתיות שלכם, ועל כך אני מודה לכם/ן מעומק לבי.

אילן שיינפלד, תובל, 26 לאוקטובר 2017.

נ.ב.

קראתי לפוסט הזה "המתחזים – והסוף הגדול." עשיתי זאת, מפני שהבוקר, בדיוק כאשר סיימתי לשווק את הקמפיין שלי והתיישבתי אל השולחן כדי לכתוב, היה לי טלפון מן הגן. ורוניקה התקשרה. היא אמרה שמיכאל מתלונן על כאב ראש ועל זעה קרה.

מיהרתי לשם, ומצאתי שמיכאל באמת מרגיש לא טוב. הוא אמר שהוא רוצה הביתה. דניאל, אחיו, עמד ובכה שם, מפני שוורוניקה, שיודעת היטב שאני כותב בימים אלה, ניסתה לשכנע אותו בכול מאודה שיישאר בגן. אמרתי לו שאם הוא רוצה גם הוא יכול לבוא הביתה.

לא לקח זמן רב בבית עד שמיכאל התאושש וחזר לעצמו. זה היה אחרי ארוחת צהריים משפחתית נחמדה, המון חיבוקים ונשיקות בינינו, וחיבוקים ממושכים עם החתול שלו.

הם אפילו לא נרדמו לשנת צהריים. הם שיחקו יחד עד שהתעוררתי, ואז היה לנו אחר צהריים נחמד.

לפעמים הבנים פשוט זקוקים לאבא שלהם, לחתולים ולכלבה שלהם, ולביתם.

לא שהם מעריכים את זה.

אמנם, מיכאל אמר לי שהוא אוהב אותי. אבל דניאל אמר לי שהוא לא אוהב אותי ושהוא רוצה לגור בבית אחר. כול זאת, מפני שכאשר סירב ללבוש פיג'מה הערב, השארתי לו את הפיג'מה, סגרתי את הטלביזיה, עליתי למעלה עם מיכאל, שהיה כבר רדום למחצה, ואמרתי לדניאל שהוא יכול להתלבש בעצמו ולבוא למעלה כשירצה לעשות כן.

הוא בא למעלה וצעק עלי.

אז היום האחרון של הקמפיין שלי לא היה יום כתיבה, אלא יום הורות. אבל זה כשלעצמו נותן להם מושג איך זה להיות סופר, ואב יחיד לתאומים.

תודה שוב,

אילן.

 

ניסים אכן מתרחשים (היום ה-86)

מיכאל משחק כדורגל.jpg
מיכאל משחק כדורגל. הילד הזה הוא שחקן כדורגל ושוער מלידה.

הבנים התעוררו הבוקר מוקדם מאד, בשעה 04.45. כך גם אני. התחלנו את היום בשעה שעוד שרר חושך בחוץ. לכן, ומכיוון שרציתי שיהיו ערניים במהלך אימון הכדורגל השבועי שלהם, אמרתי להם שאבוא לאסוף אותם מן הגן ב-14.00 במקום ב-16.00. כך יוכלו לנוח, אולי אפילו לישון, לפני שייצאו אל מגרש הספורט.

עבדתי במשך היום כולו. ערכתי את אחד משלושת הספרים שאני עורך כעת בו-זמנית, ובהפסקה מתחתי עוד ארבעה קווי טפטפות בחצר, כהכנה לזריעה מחר, וטיגנתי שניצלים. אבל כאשר באתי לגן כדי לקחת אותם הביתה, שניהם סירבו לבוא אתי. היה להם כול כך כיף עם חבריהם שם, שהם העדיפו להישאר בגן מאשר לבוא הביתה.

"זה סימן נהדר," אמרתי ליעל, מנהלת הגן והגננת. היא חייכה. היא ידעה מדוע. זה הישג שלה ושל חברי/ות הצוות – קיצ'י, ורוניקה, תמי, עופרה ואביב.

     היה לי רמז לכך לפני מספר ימים. מיכאל התעורר באמצע הלילה, באחת לפנות בוקר, ואמר לי מתוך שינה, שלמחרת תתקיים מסיבת חברות בגן. באותו בוקר, דניאל שב על כך, נלהב. "ונאכל קרמבו היום!" הוא צהל.

     מסיבת חברות מתרחשת רק כאשר בקבוק המעשים הטובים נמלא בחרוזים. יעל וורוניקה שמות חרוז אחד בבקבוק בעבור כול מעשה טוב שאחד הילדים עושה בעבור חבר. כאשר הבקבוק מתמלא הן מכריזות על מועד קיומה של מסיבת החברות.

     במהלך שנת הוראה שלמה מתקיימות בגן 3-4 מסיבות חברות כאלה. ההורים מוזמנים רק לאחרונה שבהן, לקראת סוף השנה.

     הנהגת הילדים באמצעות הכלי החינוכי הזה מביאה לתוצאות מדהימות. הילדים אוהבים את הגן, יש להם קשרים חברתיים עמוקים מאוד עם חבריהם, שאותם הם מזמינים אלינו הביתה ממש מדי יום, והם גדלים בסביבה עם גבולות ברורים, אך בו-בזמן גם מלאת עליזות ותמיכה רגשית.

     כל יום בגן המיוחד הזה, בתובל, מכיל בו גם יציאה לחצר, לשחק במגרש הגרוטאות הנפלא, פיקניקים בחורש המצוי ממש מול הגן, טיולים ללול ולרפת, למטע הליצ'י ולשדות ולמצוק, וכול אלה משולבים בפעילות למידה. בדרך זו, הילדים זוכים לחווית חיים מלאה, והם אוהבים זאת.

     מה שנתקלתי בו במערכת הגנים העירונית בתל אביב כול כך שונה מזה, שאני מברך את אלוהים, את אבא שלי ואת עצמי על כול יום ויום שעובר עלינו מאז עברנו לכאן.

     כך שניסים אכן קורים, כך הוא נס הגן בתובל, כך גם בחירת הילדים היום להישאר בגן במקום לחזור הביתה.

     אבל אני כמובן הבאתי להם את הבית אל הגן ואל מגרש הספורט. באתי לשם עם אקטימל, דניאלה טופי וכוס שוקו עם קשית למיכאל, כול אחד את אשר אהב.

     הלילה הוא הלילה האחרון שבו תוכלו לתמוך בקמפיין שלי לגיוס המונים, כאן. אהיה אסיר תודה לכם אם תעשו כן ואם תשתפו את הפוסט הזה בדפי הרשתות החברתיות שלכם.

     תודה על היותכם בין קוראיי,

     אילן.

נ.ב.1 – קריאת ספר על ההיסטוריה של הרפואה (ספר שאני קורא כתחקיר שיזין את כתיבתי ברומאן הבא שלי) לא מומלצת שעה שאתה צופה בילדיך משחקים כדורגל.

נ.ב.2 – סקס הוא דרך נפלאה לשחרר ולהשתחרר בה.

 

אף הוא חוטם (היום ה-85)

במיה.jpg
זה הפרח היפהפה של הבמיה, שפרח היום בגינתי. הוא מסמן, שלא אוכל לאכול את הפרי, שהתבגר כבר מדי, אבל אוכל בהחלט ליהנות מפריחתו.

   הבוקר התעוררתי כול כך מנומנם, בשל היומיים האחרונים שנסעתי בהם לירושלים ולתל אביב, שביליתי את כול הבוקר בחשבונות. זה הדבר שאני הכי שונא. לעבור על ההוצאות שלי, שאני מתעד מדי יום, לסכמן בטבלה ולראות מה מאזן ההוצאות וההכנסות שלי, כמה כסף אני צריך מדי חודש, כמה אני יכול להוציא ואילו הוצאות עלי לקצץ. אבל אני מוכרח לעשות זאת כדי לשלוט על תזרים המזומנים שלי, וגם כדי לדעת בכמה לתמחר את עבודתי. ומכיוון שכמה וכמה אנשים ממתינים להצעות מחיר ממני, עלי לעשות זאת מהר.

     ירדתי לכרמיאל כדי לקנות כמה חולצות ארוכות שרוול מכותנה מלאה (נותרו רק שלוש בארוני אחרי המיון האחרון, וזה לכול הדעות לא מספיק) וכורסה. מאז עברנו הנה לא הייתה לי כורסה לשבת ולקרוא בה. בשנים האחרונות קראתי בעיקר בעודי מדווש על הסטפר, אבל הסטפר במקלט הכושר בתובל מיושן ונמוך מדי, ואין איפה להשעין עליו ספר. אני יכול רק לשמוע מוסיקה קלאסית ולהרהר, במהלך האימון האירובי. גם זה טוב, אבל זה לא מספיק.

     אני חייב לקרוא. ולפיכך מצאתי, בהמלצת חברה מהישוב, כורסה זולה ונעימה בחנות "אורבן" ובקרוב תובא אלי, ואז אוכל לשבת בה ולקרוא.

     אחר הצהריים היה בלתי נעים בעליל. דניאל צעק הרבה, בנוגע לכול דבר, מיכאל דיבר בקול יבבני. הוא ביקש שוקו ואז משהו, לא מתוק. משהו כמו טופי.

     כשאמרתי לו שיפסיק לחפש כול הזמן עוד משהו מתוק לאכול, הוא ביקש יוגורט עם צ'יריוס, כאילו שהצ'יריוס לא עמוס בסוכר. נתתי לו את זה, ואז הוא ביקש פיצה.

     ממש לא בא לי לרדת לכפר להביא לו פיצה. אבל הוא היה כול כך מתוסכל מזה, שעזבתי את שניהם אצל השכנה וירדתי במכונית לכפר, לשלם בעבור פיצה.

     עד שהשליח הגיע עם הפיצה זרעתי שעועית צהובה, שעועית ירוקה, אפונת גינה, מלפפון שטח ומלפפון ביבי ודלעת גדולה. זה הקצה של עונת הזריעה של דלועים. אני מקווה שלא פספסתי אותה לגמרי.

     אחרי ארוחת הערב הראיתי לילדים את אלבום הילדות הראשון שלי. אותי כתינוק, כפעוט, כתלמיד וכנער. זה נתן להם פרספקטיבה טובה על חיי אדם ועל מחזור החיים, בלי שום פרשנות נוספות.

     זמן קצר אחרי זה הם כבר נטו להירדם. רק אז הבנתי שדניאל צעק ומיכאל ייבב פשוט מפני שהיו מאוד עייפים מיום מלא פעילות בגן.

פרח.jpg
זה עוד פרח שבצבץ היום בגינתי. אין לי מושג מה שמו.

     לא יכולתי לכתוב גם היום, ואני מוכרח לחזור לכתיבת הספר הבא שלי. נותרו לי רק עשרה ימי כתיבה לפני תחילת הסמסטר, שאלמד בו בשש סדנאות כתיבה שונות, בהן ישתתפו כ-60 תלמידים, שאת עבודותיהם אצטרך לקרוא מדי שבוע. בזמן עמוס כזה אני בקושי מצליח להגיע לעט ולמחברת שלי. שלא לדבר על הספרים שאני עורך בו-זמנית.

     זו הסיבה בשלה התחלתי מלכתחילה את הקמפיין שלי לגיוס המונים – לקבל עוד קצת זמן כתיבה. נותר לכם/ן לסייע לי להגיע לזה בדיוק עוד יום אחד. או-אז הקמפיין יסתיים. תוכלו לעשות זאת כאן.

     הלילה, רגע לפני שנרדם, שוחחתי עם מיכאל על צימודי לשון. "אתה יודע, מיכאל, ישנן מילים מסוימות בעברית שנכתבו ונשמעות בדיוק אותו הדבר, אבל יש להן כמה משמעויות שונות.  למשל המילה 'גיל'. גיל בעברית משמעו בן כמה אתה. אבל יש לו משמעות נוספת – 'שמחה.' יש אפילו שיר כזה: 'גילו גיל גיל גיל/נירו ניר ניר ניר/שירו שיר שיר שיר/כבר הנצו רימונים. אתה יודע מה זה 'הנצו'?"

     "לא."

     "הכוונה היא שיצאו להם ניצנים. ויש עוד מילים כאלה. למשל 'עיר.' עיר זה מקום עם הרבה בתים וכבישים, כמו תל אביב או כרמיאל, אבל משמעות המילה הזאת היא גם 'מלאך'. ודוגמה נוספת היא המילה 'אף.' אתה יודע מה זה אף?"

     "כן, בטח. חוטם!"

     התבוננתי בו נדהם. מניין קלט את המילה הגבוהה הזאת.

     "נכון, כול הכבוד לך, מיכאל. 'חוטם' זו מילה יפה מאוד. אבל למילה 'אף' יש עוד משמעות. 'זעם.' אומרים אף, או חרון אף, ומתכוונים לכעס איום ונורא."

     הוא מלמל משהו ואז נרדם, מחזיק בידי.

     תודה ולילה טוב,

     אילן.

הסופר כמשרת ציבור (היום ה-84)

     הכותרת הזאת ודאי  תטריד רבים. תפיסות כאלה מנוגדות לתפיסות הפוסט-סוציאליסטיות של הספרות. רעיונות כאלה שייכים למדינות טוטליטריות או לימיו החשוכים ביותר של הקומוניזם. ואף על פי כן, אני אכן מאמין שהכותב, גם אם הוא אדם מתבודד, הכותב מגחמות-ליבו, אינו מבודד מן העולם. למן הרגע הראשון שבו אתה אוחז בעט, ומעביר או 'מתרגם' את המחשבות הכי עמוקות שלך, רגשותיך ומאוויך, הדימויים והסיפורים שלך, למילים, אתה עושה שימוש במערך מוסכם של סמלים כדי לבטא את עצמך באמצעותו, ובזה אתה בהכרח מתחבר לאנושות.

     כאשר אתה כותב אתה גם מתחבר לכול מה שנכתב, בכול לשון ובכול תרבות, מקודם זמנך, ולכול מה שנכתב ונדפס בתקופתך. אתה הופך לחבר בקהילה גדולה מאוד, ובינלאומית, של כותבים.

     ככותב, לעולם אינך לבד. ולעולם אינך מופרד מן הקהילה שאתה חי בה. אתה מוכרח להיות מסוגל לבחון אותה כמו ממרחק, אבל אינך יכול לכתוב מבלעדיה. תמיד תכתוב, בסופו של דבר, על יחסי הגומלין בין אדם אחד, הגיבור שלך, לבין החברה שהוא חלק ממנה.

     דברים אלה תקפים גם באשר לחייו של סופר. כאשר אתה סופר צעיר, אתה מחפש באופן נואש אחר אנשים מתוך שדה הספרות ומחוצה לו, שיקראו את כתביך ויעירו עליהם את הערותיהם. אתה זקוק באופן מתמיד לאישרור יכולותיך בתחום, אם זה על ידי פרסום יצירותיך או על ידי זכייה במלגות ובפרסים.

     אחרי שספריך רואים אור, ואתה מתמסר לשגרת חייו של אדם כותב, אתה מגיע למצב שבו אתה עושה דברים בעבור אחרים. אתה עורך ספרים, מלמד כתיבה יוצרת, מוצא את עצמך שופט בתחרויות ספרותיות, וכך הלאה.

     אתה עושה כן, מפני שפעם היית אתה עצמך אותו משורר צעיר המחפש נואשות אחר הכרה. אתה עושה את זה מפני שאתה מבין מהו טבעו של הקאנון הספרותי, ואתה רוצה לשמרו,  בתור שומר סף, או לחתור תחתיו, כסוכן תרבות חתרני.

     כאשר הייתי עורך ספרות צעיר בעיתון 'על המשמר,' העורך שלי, א.ב.יפה, אמר לי פעם, שעורך נהנה ממעמדו רק כול עוד הוא מכהן בתפקידו. "לעורך ספרותי אין חברים," הוא חייך, "איש לא יזכור אותו אחרי שיפרוש מתפקידו. אבל לסופרים יש זיכרון מצוין. לעולם לא ישכחו עורך שלא קיבל את יצירותיהם לפרסום, מבקר שלא אהב את עבודתם או אדם שלא זיכה אותם בפרסים הספרותיים המגיעים להם, לתחושתם."

     מילותיו אלה של א.ב.יפה היו ועודן בשבילי שיעור חשוב מאד. חוכמתו מלווה אותי מאז ועד היום.  אני עורך ספרים, מוציא לאור ספרים, מקדם ספריהם של כותבים אחרים, עושה את המיטב שביכולתי לעשות כדי להעשיר את הספרות העברית. אבל אני תמיד זוכר את מלותיו של א.ב.יפה. ולכן אני משתדל לעבוד מתוך ענווה, כמשרת ציבור, ואינני מצפה לשום תגמול בעבור מלאכתי.

     אך אתם יכולים לעזור לי, בתמיכה בקמפיין גיוס ההמונים שלי, העתיד להסתיים בעוד ימים ספורים. תוכלו לעשות זאת כאן.

     שיהיה לכם לילה טוב,

     אילן.

 

אין כמו הבית (היום ה-83)

פטריות.jpg
הטבע פה כבר משתולל. ערוגת החזית, שכול כך הטרידה אותי במערומיה, מכוסה בנבטים. השד יודע של מה. אני מקווה שאלה נבטי ירקות שזרעתי ולא נבטי קוצים. והנה גם פיטריות שצצו לי בערוגה. אלוהים יודע אם הן טובות או מזיקות. לא אגע בהן כמובן.

   אתמול היה עלי להרצות הרצאה קצרה ב"בית אביחי," מרכז התרבות הקונסרבטיבי בירושלים. זו הייתה הפעם הראשונה שהופעתי שם. הבניין מצוי בלב ירושלים והוא מתחם תרבות נהדר. הייתי המום מן האופן שבו יוזמיו חשבו על כול פרט ופרט בתכנונו – החנייה התת-קרקעית הנוחה ורחבת הידיים, האולם הגדול, איזור הלובי ובית הקפה, שגם בו נערכים אירועים, חדרי הסמינרים וחדר המרצים, שבו המתינו לנו לא רק משקאות חמים ומשקאות קרים טריים, אלא גם לחמניות טריות עם ירקות מוקפצים וטופו או משהו בדומה בתוכן. מנהלי המקום כול כך מקפידים על כול פרט, עד שפרטיהם של שני הבחורים האחראים על החניון מודפסים ומודבקים אפילו על מחסומי היציאה מן החניון, לכול מקרה של בעיה העלולה לצוץ בכניסה אליו וביציאה ממנו. יש להם גם שומרים ודיילים/ות בכול קומה. שמעו, אני באמת לא רגיל לסטנדרטים כאלה בשום מוסד במדינת ישראל. זה ממש מהמם.

     ב"בית אביחי" נהוגה מסורת של כינוסים בראשי חודש. מדי שנה הם מקיימים בראשי החודש סדרה אחרת של מפגשים. בשנה הקודמת התמקדו במפגשי ראש החודש באישים יהודיים. השנה הם עוסקים בקהילות יהודיות מרחבי תבל. במסגרת זו הוזמנתי לספר לקהל על ארגון הסרסורים 'צבי מגדל,' שפעל בשנים 1860-1930 בבואנוס איירס, ועמד בלב ספרי רב המכר, "מעשה בטבעת."

     מכיוון שהייתי אחד משני דוברים בערב זה, הדגשתי מקודם לכן שהקהילה היהודית בבואנוס איירס הייתה אחת משלוש הקהילות הגדולות בתבל, ומנתה בשנת 1935 כ-550,000 נפש. זוהי קהילה שהייתה ועודנה מאוד עשירה בחיוניות וברוח שלה, בתרבותה ובהישגיה האינטלקטואליים, אך לא מבחינה חומרית. מנחה האירוע, והסדרה כולה, צבי קליין מ"מקור ראשון," סיפר, כי 25% מחברי/ות הקהילה היו מתחת לקו העוני.

     היה עלי לומר כול זאת בטרם הסגרתי בפני הקהל את סודה האפל של הקהילה, על אודותיו כתבתי ברב-המכר שלי, "מעשה בטבעת" – שבשנים 1860-1930 ייסדו סרסורים יהודים את הארגון 'צבי מגדל,' שהתחזה כארגון חסד יהודי, ולמעשה היה ארגון סרסורים שמכר נשים יהודיות לזנות והשתמש בהן. בתקופת השיא היו בידיו כ-4000 נשים יהודיות, שהוכרחו לרדת לזנות. רוב הנשים הללו היו ילדות בגילאי 10-14.

     סיימתי את דבריי בקריאת כמה פסקאות מן הספר. הקריאה עשתה רושם גדול על הנוכחים, רובם ממוצא אנגלו-סקסי, או נשים חרדיות עם פאות לראשיהן.

     מכיוון שהבוקר יש לי פגישה חשובה בתל אביב – אליה אני נוסע כעת ברכבת – ואבא שלי בא ביוחד כדי להיות עם הילדים בהיעדרי, חשבתי שהדבר הכי הגיוני שאוכל לעשות הוא לישון בבית אבא ברמת השרון. אפילו לקחתי איתי את מכשיר הסי-פאפ, הבגדים, התרופות והדברים האחרים ההכרחיים לשהייה כזו.

     אבל לא יכולתי לעשות זאת. לא יכולתי לעזוב את הילדים שלי במכוון, מפני שלא עזבתי אותם ולו ללילה אחד מאז לידתם, לבד מלילה שעוכבתי בו בחדר המיון, עד שהסבירו לי שמה שיש לי הוא לא התקף לב, אלא התקף חרדה.

     רציתי לישון במיטתי, להתעורר עם הבנים שלי ועם אבא, לשבת ולכתוב דפי בוקר בחצר שלי, למול גן הירק הרטוב והרענן. לא בבית אבא שלי, שהיה פעם בית ילדותי, אבל כעת הוא ביתו של אדם יחיד. אז נהגתי שעתיים עד ירושלים, התעכבתי בה שעתיים ואז לקח לי עוד שעתיים לנהוג הביתה, לתובל, לגליל. אבל לא הייתי מוותר בעד שום הון שבעולם על שני סבבי הנשיקות שהיו לי הבוקר עם מיכאל ועם דניאל, ועל הדחף לצעוק מאושר ולברך את האל על היופי והשלווה שאנו חיים בתוכם.

     נותרו עוד ארבעה ימים בלבד שבהם תוכלו לתמוך בקמפיין שלי למימון המונים, כאן.

     שיהיה לכם/ן יום טוב.

     אילן.

מיגרנה (היום ה-82)

שלושתם.jpg
מיכאל, דניאל ומתן זוללים פיצה באמצע הבוקר.

     קמתי עם זה. ההרגשה שכול העורקים והוורידים והנימים בראשי חסומים. ברקות, במצח, מאחורי העיניים, בתוך האף ובצוואר שלי.

     שתיית הקפה לא הועילה, גם לא עשרים דקות ארובי, שבדרך כלל מספיקות כדי לגרש את כאב הראש הזה.

    בדרך כלל אני מקבל כזה כאב ראש כשאני ישן יותר מחמש שעות בלילה, כפי שעשיתי הלילה. אבל במקרים כאלה אימון הכושר עוזר לזה להתפוגג. היום הוא לא הועיל. אני חושב שזה משום שכאב הראש הזה נגרם על ידי האלרגיה שלי או האנטי-היסטמינים שאני לוקח.

חדשות

     כול הבוקר עבדתי בגינה, בשמש. אולי גם לזה יש קשר למיגרנה הזאת. עבדתי קשה, גורף את כול תכסית נסורת העצים מן העפר, כדי לחשוף את אדמת הטרה-רוסה העשירה שמתחת, עליה אזרע מחר ירקות. אחרי כן מתחתי קווי  טפטפות חדשים, ספרתי כמה קווי טפטפות יש בכול אחת מן החלקות בחצר, והתיישבתי לתכנן, בכתב, מה אזרע בכול אחת מהן.

     אחר הצהריים עסקתי בעניין ציבורי כלשהו, שאינני יכול לכתוב עליו. קראתי חומר רב, עד שעיניי בערו. בין לבין הספקתי לבלות זמן איכות עם כול אחד מן הילדים. מיכאל ישב אתי כדי לעבוד בחוברת ההכנה לכיתה א', שקנה לו סבא, והפגין קשר עין-יד מעולה, ודניאל ניהל איתי שיחה, ולמעשה נאם באוזניי נאום תוכחה.

     "אבא, תפסיק להגיד לנו לא להשתולל," הוא אמר, "אנחנו ילדים, וילדים משחקים. אנחנו לא משתוללים, אנחנו משחקים."

     רוב היום הם בילו כאן עם מתן, החבר שלהם מן הגן. אמרתי להם שיחדלו להשתולל כאשר רדפו האחד אחרי רעהו עם צינור ההשקיה החדש של הגינה, וכאשר היכו זה את זה על הטרמפולינה.  בסופו של דבר, כשראיתי שהם עייפים מדי, ולכן איבדו את גבולותיהם, שלחתי את מתן הביתה, פשוט כדי להיזהר.

     דניאל הסביר לי כמה זה שגוי, לטעמו.

     מיכאל היה כול כך עייף עד שנרדם על הספה בסלון בשעה 16.30. ניסיתי להעירו לשווא. בסופו של דבר הצלחתי בזה בשעה 18.30, ואז לקחתי את שניהם למעלה, לאמבטיית קצף, ואז למטה, כדי לאכול משהו. אחרי כן עלינו למעלה, קראתי להם את הסיפור על קיסר סין והזמיר, והשכבתי אותם לישון.

     מחר אני נוסע להרצות ב"בית אביחי" בירושלים על התחקיר שעשיתי על ארגון 'צבי מגדל' לצורך כתיבתו של רב-המכר שלי, "מעשה בטבעת." מכיוון שלמחרת, יום שני, יש לי ישיבה בתל אביב, אני מתכנן לישון אצל אבא שלי, בזמן שהוא יהיה כאן, עם הילדים. אבל אני לא בטוח שאעמוד בכך. נפרדתי מהילדים רק ללילה אחד מאז נולדו, ואני עשוי לעשות את כול הדרך חזרה מירושלים לתובל, רק בשביל הזכות להיפגש איתם ביום שני בבוקר, לפני הגן – ואז לנסוע שוב את כול הדרך לתל אביב.

     בעוד חמישה ימים קמפיין גיוס ההמונים שלי יסתיים. לכן אני מבקש מכם/ן הפעם לשתף את הפוסט הזה בעמודי הרשתות החברתיות שלכם/ן, ולעזור לי בזה לחולל שינוי בחיי – יותר זמן כתיבה ופחות זמן עריכה והוראה.

     הנה קיצור הדרך לקמפיין: https://www.mimoona.co.il/Projects/4206

     תודה, ושבוע טוב לכם/ן,

     אילן.

יום עמל, יום יזע (היום ה-80)

ע טפטפות.jpg

   לא היה לי מושג שעבודה בגינה יכולה לקחת כול כך הרבה אנרגיה. אבל זה מה שקרה. אינני יודע אם זה בשל העבודה עצמה, גל החום הפתאומי שהיכה הבוקר בישראל או האנטי-היסטמינים שחזרתי לקחת, אחרי מתקפת גירוד איומה, בשל האלרגיה הנובעת מחילופי מזג האוויר התכופים. אבל אני מותש לחלוטין.

     הבוקר, אחרי אימון הכושר היומי, ירדתי למג'ד אל-כרום, כפר סמוך אלינו, כדי לקנות עוד טפטפות וציוד נלווה, וצינור השקייה חדש. בדרך הביתה עצרתי בדיר אל אסד, כדי לקנות אוכל. כשהגעתי הביתה הייתי חייב לסדר הכול במקומו, כמובן. ואחרי כן לא יכולתי לעשות שום דבר מלבד לכתוב מיילים.

     החזרתי את הילדים מוקדם מן הרגיל הביתה, כבר בשתיים. הם ביקשו זאת. חזרנו הביתה. אני אכלתי והלכתי לישון. הם אכלו צהריים בגן, אז ניצלו את ההזדמנות לזלילת מתוקים, ונשארו ערים בזמן שישנתי.

     כשקמתי מצאתי אותם משחקים כבר עם חבריהם התאומים. שתיתי את הקפה שלי ויצאתי אל החצר. הסרתי במגרפה מחלקת אדמה גדולה את נסורת העצים המכסה על החצר, ואז מתחתי קווים חדשים של טפטפות ברצועות העפר הפנויות לי עדיין. מחר בבוקר עלי להתקין עוד 12 קווים קצרים של טפטפות, לרוחב רצועת העפר הצידית של הבית, בטרם אתחיל לזרוע את כול טוב הזרעים שהכנתי לזה.

     הילדים ביקשו פיצה, אז הזמנתי אחת מדיר אל אסד, ואחרי מקלחת קצרה הלכנו למיטה. קראתי להם את חלקו השני של סיפור בלשונה המשובחת של לאה גולדברג, עם הסברים לשוניים כמובן, והם הלכו לישון.

     הלילה עוד עלי לערוך לפחות 10 עמודים בספרים שאני עורך. אין מה לדבר על כתיבה. אני עייף מכדי לעשות כן, ולבד מזאת התחלתי לקרוא ספר על ההיסטוריה של הרפואה, ספר עיון חשוב לרומאן הבא שאני כותב כעת.

     מחר ניסע לרמת השרון, לארוחת ערב משפחתית, ואחריה נשוב הנה. מדובר בשעתיים נסיעה לכול כיוון, אבל המפגשים המשפחתיים הפכו לנדירים, והילדים מאוד מצפים להם. אז ניסע, ונחזור, כדי להתחיל את השבת בבית שלנו, ובשקט שלנו כאן.

     שיהיה לכם/ן סוף שבוע נעים. אתם/ן עדיין יכולים/ות לתרום לקמפיין גיוס ההמונים שלי. אז הזדרזו. הוא נסגר בעוד שבעה ימים.

     תודה,

     אילן.

 

העיסקה הכי טובה בחיי (היום ה-79)

portrait.jpg
מיכאל, צלם מעולה בן חמש וחצי, צילם היום את אחיו, דניאל, בצילום פורטרט.

     היום ביצעתי, כפי הנראה, את העיסקה הכי טובה בחיי. החלפתי עותק מספרי החדש, "אשת הפיראט היהודי," בעבור שני נתחים נאים של גבינות עיזים תוצרת בית.

     עסקת סחר-חליפין כזו היא עתיקה כימות האנושות. היא אפשרת כאשר צרכיו של האחד פוגשים את צרכיו של האחר.

     לשחר ואבירמה יש דיר עיזים קטן וביתי בתובל. מדי בוקר שחר מוציא את העיזים לאכול בחוץ. אך כפי שהסביר לי לא מכבר הוא בוחר את נתיב המרעה שלהן בהתאם לצרכי הקהילה. העיזים שלו אוכלות הכול – שיחי פרא, עצים שיש לגזום, קוצים ועשב בר. הן מייצרות מזה זבל אורגני מעולה, שכולנו באים לאסוף מן הדיר ומפזרים בגינות שלנו. אבל רק הערב הזדמן לי גם לטעום את גבינות העיזים המשובחות, ששחר מייצר מחלב העיזים שהוא מגדל.

     אבירמה ביקשה לרכוש מידיי עותק חתום של ספרי האחרון בעבור אחותה. היא שאלה כמה זה עולה. נתתי לה מחיר הנחה מיוחד, ואז עלה בי רעיון הבארטר. מכיוון שהשכן הנטורופאת שלנו המליץ לי להמיר את הגבינות שאני קונה בסופר בגבינות עיזים בכלל, ובמיוחד בגבינות העיזים המיושנות של שחר, הצעתי לה עסקה. אני אתן לה עותק חתום של ספרי, בתמורה לגבינות שתבחר בעבורי, במשקל שמחירו כמחיר הספר.

     אבירמה נכנסה אלינו הערב, עם גבינות משובחות ביותר. נטלתי פרוסה מאחת מהן, שמתי אותה בפי והיא באמת בטעם גן עדן. יכולתי לטעום בה את העשב ואת המלח ואת טעם האדמה של תובל, להריח את העיזים ולהרגיש את הארומה המיוחדת של גבינה מיושנת.

     לקח לי חמש שנים לכתוב את הספר הזה. אשתדל להאריך ככול האפשר את העונג שלי מן הגבינות הללו, בהתאם.

    היום היה לי יום שמח מסיבות נוספות. עברתי בדיקה של הגרון שלי באמצעות סיב אופטי. התברר לי, שהצביטות שאני חש מזה מספר חודשים בגרון אינן סרטן, תודה לאל, אלא הן תופעת לוואי של הריפלוקס שיש לי. כדי להפחיתו, אצטרך לחדול לשתות קפה ולעשן. אנסה לעשות זאת בקרוב שוב.

     כמו כן, אבא שלי הביא לי עשרים שקיות זרעים של ירקות לזריעת חורף, שהזמנתי ממשתלה אורגנית באזור השרון. כך שמחר אוכל לקום השכם בבוקר, ולבלות איזה זמן בעיבוד הגינה שלי ובזריעת מבחר נפלא של ירקות באדמתה. אני רוצה שגן הירק שלי יתפוצץ מרוב שפע, וכנראה אשיג זאת, בזכות עבודתי בו, עושר האדמה כאן והגשם שיבוא.

     כמו כן כתבתי היום שני שירים ועבדתי על עוד כמה, ויכולתי לעשות כול זאת בזכות עוזרת הבית המצוינת, שהסכימה להגיע אלי בהתראה כה קצרה ולנקות את הבית.

      אבל החלק הכי טוב של היום היה אימון הכדורגל השבועי שלנו. כמו תמיד, אספתי את הילדים מן הגן, עברנו בבית כדי לשלם לעוזרת ואז נסענו למגרש הספורט הקהילתי. התכוונתי להישאר שם, כמו תמיד, כדי לראות אותם משחקים.

     "אבא," הפתיע אותי דניאל, "אתה לא חייב להישאר איתנו. אתה יכול ללכת הביתה ולבוא לאסוף אותנו אחרי האימון."

     הבטתי בו מופתע לחלוטין, אבל מאד גאה.

     "אבא, אני לא כול כך רוצה שתלך," אמר מיכאל, "אבל אני רוצה שהבית יהיה מסודר כשנחזור אליו. אז לך הביתה לסדר את הבית אחרי העוזרת."

     וזה מה שעשיתי. אבל בכל זאת הקדמתי ברבע שעה לפני סוף השיעור, כדי להתבונן בבנים שלי מתאמנים ולצלם אותם בועטים אל השער.

     אם אתם/ן אוהבים/ות את הפוסטים שלי, אולי תרצו גם לתמוך במסע שלי אחר עוד זמן כתיבה, כאן.

     תודה, ולילה טוב,

     אילן.