ואז שלחתי אותו הביתה

     "אני לא הומו," הוא אמר, והיטיב את הכיפה שעל ראשו, "למעשה יש לי חברה."

     "אז למה בעצם באת לפה?" תהיתי.

     "כי אני קורא את הבלוג שלך כבר יותר מחמש שנים, עוד מלפני הישיבה, וגם רבים משיריך, רואה את הנפש שלך, ורציתי להיפגש איתך, לכונן איתך שיח, להראות לך שירים."

     ואז הוא הראה לי שיר. יפה דווקא. אבל כזה שיש בו הומופוביה עצמית המושלכת על זולתו. ואני אמרתי לעצמי, שאף על פי שהצעתי לו ללון כאן, על ראש ההר, מכיוון שאין לו מכונית, ואין אוטובוסים בשעות כאלה מתובל, אני לא מוכן שיישן אצלי. לא זה הבחור שהילדים שלי אמורים לפגוש, לראשונה מאז נולדו. זה פשוט לא הבחור הנכון.

      הסברתי לו זאת. והוא קצת התאכזב, ונעלב. "קיוויתי שיהיה בינינו שיח. למה אתה קיווית? למשהו רומנטי?"

     "כן," השבתי לו. "אני לא פותח את הבית שלי בפני כול אחד, בייחוד לא בשעות כאלה."

     "אבל בתכתובת בינינו הבהרתי לך שאני לא כזה," הוא הזכיר לי. "וכל כך התאמצתי לבוא הנה."

     "אני שמח שבאת הנה," אמרתי לו, "אבל התכתובת בינינו היתה מזמן, ואני לא זוכר דברים כאלה."

      הסברתי לו, שמוצאי שבת זה הזמן הפרטי שלי, לא זמן שאני קורא בו שירים של אחרים. אם הוא רוצה, תמיד יוכל לשלוח לי משיריו לקריאה. אבל את הזמן הפרטי היחיד שיש לי, אחרי שישי שבת מלאים עם ילדיי, אני מעדיף לבלות בקריאה ובכתיבה. ולבד מזאת, שאינני רוצה שילדיי יקומו בבוקר ויפגשו בו. זה לא קרה מעולם, ואם זה יקרה, זה יהיה רק עם בחור שאני חושב שיהיה לבן זוגי. אני לא מתכוון להכניס לחייהם מישהו לשווא, ולבלבל אותם.

      "שתבין," אמרתי לו, "כשהם שאלו למה בא אלי חבר הלילה, הזכרתי להם שאני מחפש בן זוג, ושאני צריך לפגוש חברים כדי למצוא אחד כזה. אבל זה לא המצב בינינו, ולכן מוטב שלא יפגשו בך."

      הוא אמר שהוא מבין. ואז מצאנו נהג מונית מכרמיאל, שהסכים לעלות הנה לקחת אותו אל הצומת, כדי שיוכל לתפוס אוטובוס למקום שהוא גר בו, ואני נתתי לו בחפץ לב חמשים שקלים, משתתף בחלק ממחיר נסיעתו, העיקר שילך מכאן.

     כי לא, אני לא סובלן כלפי אנשים שרמת ההכחשה שלהם את עצמם כול כך גבוהה, עד שהם משליכים את פחדם על זולתם, ואני לא פותח את ביתי בפני זרים גמורים לישון בו, ולכול הרוחות, יש לי דברים טובים יותר לעשות בזמן הפנאי שלי מאשר להקשיב לדבריו, המלאים במין ביטחון רגשי מדומה, שאני יכול להבין את הצורך שלו בו, אך רואה גם בעדו. את הצעיר המבוהל מפני עצמו, המייחל לפגוש בי, אך גם מתיירא מפני זה באותה מידה.

*

      הייתה שבת נהדרת. הבוקר הילדים שיחקו בחוץ, עם הבנות השכנות, ובין לבין מיכאל קפץ הנה כדי להכין איתי סלט פירות, ודניאל קטף איתי עלי חובזה, ואז ביקש להקים דוכן בכיכר הרוח, ולמכור בו לימונדה.

     "אבל אין לי מספיק לימונים בשביל זה," אמרתי לו. "דברים כאלה צריך לתכנן מראש."

      "אז תיסע לכפר לקנות," השיב לי.

      "לא, אני לא יוצא מהבית," אמרתי לו. בלבי חשבתי אולי אכין להם סיר פופקורן למכירה, אבל האמת היא שפשוט לא התחשק לי. כול מה שרציתי היה לחזור לספר הרוחני המרתק שאני כבר מצוי בשליש האחרון של עריכתו.

     אחרי איזה זמן התדפקו פה ילדים מן הישוב על הדלת, והזמינו אותנו לקנות לימונדה ופופקורן בדוכן שהקימו בכיכר. אני הצטערתי בלבי על שלא נעניתי לבניי מקודם לכן, ומיכאל ודניאל רצו לשם עם שקלים שהוציאו מקופות החיסכון שלהם.

      כששבו הביתה צץ בי רעיון. הצעתי להם להקים דוכן לממכר סלט פירות, סלט הפירות שמיכאל הכין לארוחת הצהריים שלנו. הם שמחו  מאוד. הוצאת להם מפת נייר לשולחן העץ הקטן שהם עובדים עליו בחצר, חבילת כפיות חד פעמיות וחבילה של קעריות הגשה קטנטנות של קינוח, בצורת כוכב שקוף.

      ירדנו יחד לכיכר, הקמנו דוכן, והודעתי עליו בפורום הפנימי של הישוב. אחרי כן הנחתי אותם לנפשם, וחזרתי הביתה לערוך ולבשל.

     מקץ כשעה חזרו מיכאל ודניאל מאושרים הביתה, עם תשעה השקלים שהרוויחו לראשונה בחייהם במו-ידיהם. טוב, שמונה. אחד מהם אני שילמתי. אמרתי להם שגם אני רוצה לקנות מידיהם סלט פירות, וזה הצהיל את רוחם עד מאד.

*

      הכול בסדר, אמרתי לעצמי אחרי שהבחור הלך מכאן. תודה לאל שאתה כבר גבר מבוגר, שיודע את גבולותיו ולא חושש להציבם. מי שצריך להגיע יגיע, עד סף דלתך ממש. אבל זה לא היה הבחור הזה. זה היה רק תעתוע, כמו שאומרת חברתי עדנה. ותעתועים אתה כבר יודע לזהות.

     שיהיה לכם לילה טוב, רבותיי. ואם אתם גבר צעיר שקורא את הבלוג שלי בחשאי, קחובחשבון דבר אחד. בניגוד למראית העין הנשקפת מן הבלוג שלי, אני אדם פרטי מאוד, נחמד ומסביר פנים, אבל גם נוקשה כשצריך ויודע היטב את גבולותיי. אל חיי ממש נכנסים מעט מאוד בני אדם, ואל חיי משפחתי יחידי סגולה בלבד. אבל אלה באים כדי להישאר.

 

מודעות פרסומת

מוכן להובלה

פאזלים.jpg

   הערב, כששכבתי על הספה בסלון, דניאל לצידי ומיכאל נשען עלי מקדימה, צופה יחד איתם בסרטוני האנימציה של מיסטר בין, בבית החם, אחרי ארוחת ליל שישי, בעוד הנרות בחנוכיה כבר דועכים ונרות השבת ממשיכים להאיר, פתאום חשבתי, שעכשיו, אחרי השנה המדהימה שעברנו, כבר יש לי מקום לבן זוג. בן זוג אמיתי. אחד שישכב על הספה לידינו ויהנה מן החום בבית, מן הילדים, מן הכלבה השוכבת על הרצפה בסלון והחתולים הרדומים איש איש בפינתו. וממני.

     זה היה אחרי שקראתי את הכתבה במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות," על חתונתם של איתי ואיתי. צחקתי הרבה במהלך קריאתה. הכתבה כתובה עם הומור רב, והמון אהבה. ופתאום גם אני רציתי בעל. בעל כלבבי.

     ומכיוון שאני סטיריקן בארון, אבל אל תגלו זאת לאיש, אפילו שעשעתי את עצמי לרגע בדמיוני בשאלה איך איראה בשמלת כלה. ככה. בגילי, עם הרגליים השעירות והפנים המקמיטים. התפוצצתי מצחוק ביני לביני.

     כול הערב הזה היה נעים, מלא שלווה. זמן איכות משפחתי. אמנם, בצהריים דניאל רוקן את בני מעיו כהוגן, אחרי ארבעה ימים של תלונות על כאבי בטן, שכמעט והריצו אותי איתו למיון – אבל התאפקתי, אחרי הכול אני כבר אבא ותיק. אז הכנתי לו טוסטים ואורז לבן, והוא אכל, ומאוחר בערב, כשהתלונן שוב על כאב בטן, פתאום עלה בי הרעיון. לבשל לו תה מרפא.

     גירדתי קצת ג'ינג'ר טרי לתוך סיר, הוספתי בו פלח לימון, כמה טיפות של שמן מנטה, עלה לימונית ועלי מרווה מן הגינה, שתי כפות דבש והרתחתי את זה. כול העשבים המקלים על כאב בטן לבד מקמומיל, שאזל לי, בסיר אחד. יצא לי תה טעים ומחזק. שלושתנו שתינו אותו, ואז הצעתי לילדים לשחק יחד במשחקי קופסה, והם בחרו מתוכם קופסה ובה שלושה פאזלים יחד.

     שלושתנו חיברנו את הפאזלים אחד לאחד, בהנאה רבה. ואז התיישבנו יחד לראות קצת טלביזיה. ואני שוב הודיתי בלבי על כך שהם בניי, כמו שאני אומר להם לכול אחד בנפרד, שוב ושוב במהלך הימים האחרונים. כמה אני שמח בכול אחד מהם, איזה ילדים מדהימים הם.

     לאחרונה יש כול כך הרבה רגעים עמם שממלאים אותי באושר, שזה נפלא. לפני יומיים, למשל, הלכנו בדרך לגן. הרמתי מן הארץ בלוט בתוך 'בית בלוט.' הראיתי אותו לילדים.

     "אתם יודעים, פעם היינו עושים חנוכיות מבית בלוט כזה," סיפרתי להם.

     "אבא, לא קוראים לזה בית בלוט, זה ספלול," תיקן אותי מיכאל.

     "אתה צודק. לגמרי שכחתי את המילה הזאת," ליטפתי את ראשו, מלא גאווה ותדהמה. מניין למד את המלה הזאת. כנראה שמן הגננת.

     היום חזרתי מקניות בכרמיאל בשתים עשרה בצהריים. עברתי דרך המזכירות כדי לאסוף דואר, והילדים שיחקו שם בחורש. הצעתי להם להקדים לבוא הביתה. דניאל רצה. מיכאל לא. הגננת אמרה שתדאג לשלוח אותו עם מישהו מן ההורים הביתה.

     דניאל בא איתי הביתה, עזר לי לסחוב את סלי הקניות הרבים מן האוטו, וכשסיימתי לסדר את הכול אמר לי, שהוא רוצה ללכת להביא את אחיו מן הגן.

     "בסדר גמור," השבתי לו, "אני רק אצא איתך כדי לראות שאתה עובר בזהירות את הכביש."

     וכך היה. אני ישבתי בחוץ וחיכיתי להם, ודניאל ואחיו שבו מן הגן בריצה עליזה.

     יש לי שני בנים מדהימים. כול יום שעובר אני נהנה מהם יותר ויותר. איזה מזל שעזבנו מאחורינו את מערכת החינוך העירונית של תל אביב, את חיי העיר, ובאנו הנה, לתובל.

     עכשיו, שהשינוי הזה כבר גומל פרי, אני כבר מרגיש נכון לאהבה חדשה. והערב, לראשונה מזה שנים רבות, אני לא הוזה איך בן זוגי ואני ישנים בשני חדרים נפרדים, אלא איך אנחנו ישנים במיטה אחת, ואיך הוא והילדים מסתדרים.

     "אבא שלי צריך להתחתן," אמר השבוע מיכאל לגננת בגן. היא שאלה אותו למה, מופתעת. "כי הוא עובד מאוד קשה," הסביר לה מיכאל. "הוא עושה את כול הדברים בבית לבדו. אם הוא יתחתן יהיה לו קל יותר."

     מה שנכון, נכון.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

סיוטי לילה, החלפת חדרים ומדליות אהבה

     מאז עברנו לביתנו החדש כאן, לפני שנה, מיכאל ודניאל התגנבו שוב ושוב אל מיטתי. דיברתי איתם על זה, הסברתי להם שגם אני זקוק לשינה, אך לשווא. מיכאל טען שיש לו סיוטים בחדרם, ודניאל תמיד אוהב לישון עם אבא שלו.

     בחודש האחרון הבנתי, שאולי הסיוטים של מיכאל מתרחשים מפני שהחדר שלהם צפוני, בעוד ששלי הוא דרומי. רוחות ההר הקרות והרועשות הן צפוניות. זוהי הסיבה בשלה חדר הילדים קר בהרבה משאר חדרי הבית. אולי הם שומעים את הרוח נושבת ושורקת בלילות?

     שאלתי אותם האם ירצו להחליף חדרים. הם נענו לזה בשמחה.

     חדר הילדים כאן כפול בגודלו משאר חדרי הבית. הוא נבנה כך במכוון, כדי שניתן יהיה להפרידו בגיל ההתבגרות. לכן החלטתי, שלא אחכה עד גיל ההתבגרות שלהם, ואפצל אותו כבר עכשיו. אתן לילדים את חדרי, אפצל את חדרם, ואשתמש בחלקו האחד בעצמי, ובחלקו האחר לאבא שלי, שישן עד כה בממ"ד, חדר שמטבעו הוא די חנוק ולא מאוורר.

     זה מה שקרה כאן השבוע. מיום ראשון עד יום שלישי חיים, האיש הכול יכול של תובל, פתח דלת נוספת לחדר העתידי של אבא ליד הדלת של חדר הילדים, התקין קיר גבס שיפריד בין שני חלקי החדר הגדול לשניים, שייף וצבע אותו.

     אחרי כן היה עלי לנקות את הקומה השנייה ביסודיות, ולבצע את החלפת החדרים. חיים ואני העברנו יחד את כול המיטות מקומה לקומה ומחדר לחדר, ואז הייתי צריך למיין את בגדי הקיץ של הילדים, לראות מה אמסור לתאומים השכנים, הקטנים מהם בשנה, ומה אשמור לקיץ הבא, להחליף בין בגדי הקיץ והחורף שלהם, ולהעביר את כול בגדיי לארון שהיה שלהם – ואת כול בגדיהם לארון שהיה שלי.

     זה מה שעשיתי כל היום. זה סחט אותי לגמרי. לא יכולתי לכתוב מילה או לערוך דבר. כול מה שיכולתי לעשות אחרי כן זה לבשל. אז בישלתי סיר כוסמת ירוקה במנגולד, ופול גדול בשום, ונזיד שהמצאתי ממנגולד, תפוחי אדמה, גריסים ובצל, שיצא מהמם.

     אחרי מנוחת צהריים קצרה היה עלי לאסוף את הילדים מן הגן ולהביאם היישר למגרש הספורט, לשיעור הכדורגל השבועי שלהם. מזג האוויר בחוץ היה מקפיא. הילדים לבשו את מדי הספורט שלהם על בגדי החורף, כולל המעילים. מיכאל שיחק נהדר. דניאל לא רצה להשתתף באימון, אבל הצטרף לקבוצה כדי לשחק כדורגל ולבעוט לשער.

     כול כך  נהניתי מן האופן שמיכאל השתתף בשיעור, שהבטחתי לו שכאשר נגיע הביתה אעשה להם אמבטיית קצף, כפי שהוא אוהב. הכנתי לו גם את מה שהוא הכי אוהב לאכול – נתחי פרגית על הפלנצ'ה. שניהם אכלו מזה, ואז מנה של דגנים, ואז עוד 'דניאלה.' את התבשילים אנסה לתת להם כבר מחר.

     אחרי שקראתי להם סיפור, רגע לפני שנרדם, מיכאל ביקש ממני לא להסיר מן הקיר של החדר שהיה חדרי את הציור התלוי עליו. זהו דיוקן בעירום מלא של מארק אהובי, אותו צייר הצייר המעולה אמנון גרוף בגיר צבעוני.

     "למה אתה רוצה אותו כאן?" שאלתי את מיכאל, "זה החבר שלי, מארק, שאני כול כך אוהב,  ואני רוצה אותו בחדר שלי."

     "כי אני צריך משהו ממך בחדר הזה, כדי שלא יהיו לי סיוטים," השיב לי מיכאל, תשובה ממיסה לחלוטין, ואחרי כן ביקש שוב להיות בטוח, שאם יהיו לו סיוטים מותר לו לבוא אל מיטתי.

     "ברור שכן, מיכאל," עניתי לו, נישקתי אותו ללילה טוב ואמרתי לו שוב עד כמה אני אוהב אותו. עשיתי את זה כמובן גם עם דניאל, שנרדם תמיד מוקדם מאחיו.

     כאשר עבדתי היום על החלפת החדרים וסידור הארונות הייתי מותש, וחשבתי על כך שניהול בית ואימהות זו גבורה יומיומית. חשבתי על אמי המנוחה, שהחזיקה בית עם ארבעה ילדים, ואמרתי לעצמי שהיא הייתה גיבורה אמתית. חבל שלא הייתה לי ההזדמנות לומר לה זאת.

     היא משמשת לי כמודל לחיקוי, כמו אבא שלי, במישורים שונים של החיים. והלילה קיבלתי ממיכאל מדליית אהבה, על כך שאני האמא והאבא שלו.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

 

מיגרנה (היום ה-82)

שלושתם.jpg
מיכאל, דניאל ומתן זוללים פיצה באמצע הבוקר.

     קמתי עם זה. ההרגשה שכול העורקים והוורידים והנימים בראשי חסומים. ברקות, במצח, מאחורי העיניים, בתוך האף ובצוואר שלי.

     שתיית הקפה לא הועילה, גם לא עשרים דקות ארובי, שבדרך כלל מספיקות כדי לגרש את כאב הראש הזה.

    בדרך כלל אני מקבל כזה כאב ראש כשאני ישן יותר מחמש שעות בלילה, כפי שעשיתי הלילה. אבל במקרים כאלה אימון הכושר עוזר לזה להתפוגג. היום הוא לא הועיל. אני חושב שזה משום שכאב הראש הזה נגרם על ידי האלרגיה שלי או האנטי-היסטמינים שאני לוקח.

חדשות

     כול הבוקר עבדתי בגינה, בשמש. אולי גם לזה יש קשר למיגרנה הזאת. עבדתי קשה, גורף את כול תכסית נסורת העצים מן העפר, כדי לחשוף את אדמת הטרה-רוסה העשירה שמתחת, עליה אזרע מחר ירקות. אחרי כן מתחתי קווי  טפטפות חדשים, ספרתי כמה קווי טפטפות יש בכול אחת מן החלקות בחצר, והתיישבתי לתכנן, בכתב, מה אזרע בכול אחת מהן.

     אחר הצהריים עסקתי בעניין ציבורי כלשהו, שאינני יכול לכתוב עליו. קראתי חומר רב, עד שעיניי בערו. בין לבין הספקתי לבלות זמן איכות עם כול אחד מן הילדים. מיכאל ישב אתי כדי לעבוד בחוברת ההכנה לכיתה א', שקנה לו סבא, והפגין קשר עין-יד מעולה, ודניאל ניהל איתי שיחה, ולמעשה נאם באוזניי נאום תוכחה.

     "אבא, תפסיק להגיד לנו לא להשתולל," הוא אמר, "אנחנו ילדים, וילדים משחקים. אנחנו לא משתוללים, אנחנו משחקים."

     רוב היום הם בילו כאן עם מתן, החבר שלהם מן הגן. אמרתי להם שיחדלו להשתולל כאשר רדפו האחד אחרי רעהו עם צינור ההשקיה החדש של הגינה, וכאשר היכו זה את זה על הטרמפולינה.  בסופו של דבר, כשראיתי שהם עייפים מדי, ולכן איבדו את גבולותיהם, שלחתי את מתן הביתה, פשוט כדי להיזהר.

     דניאל הסביר לי כמה זה שגוי, לטעמו.

     מיכאל היה כול כך עייף עד שנרדם על הספה בסלון בשעה 16.30. ניסיתי להעירו לשווא. בסופו של דבר הצלחתי בזה בשעה 18.30, ואז לקחתי את שניהם למעלה, לאמבטיית קצף, ואז למטה, כדי לאכול משהו. אחרי כן עלינו למעלה, קראתי להם את הסיפור על קיסר סין והזמיר, והשכבתי אותם לישון.

     מחר אני נוסע להרצות ב"בית אביחי" בירושלים על התחקיר שעשיתי על ארגון 'צבי מגדל' לצורך כתיבתו של רב-המכר שלי, "מעשה בטבעת." מכיוון שלמחרת, יום שני, יש לי ישיבה בתל אביב, אני מתכנן לישון אצל אבא שלי, בזמן שהוא יהיה כאן, עם הילדים. אבל אני לא בטוח שאעמוד בכך. נפרדתי מהילדים רק ללילה אחד מאז נולדו, ואני עשוי לעשות את כול הדרך חזרה מירושלים לתובל, רק בשביל הזכות להיפגש איתם ביום שני בבוקר, לפני הגן – ואז לנסוע שוב את כול הדרך לתל אביב.

     בעוד חמישה ימים קמפיין גיוס ההמונים שלי יסתיים. לכן אני מבקש מכם/ן הפעם לשתף את הפוסט הזה בעמודי הרשתות החברתיות שלכם/ן, ולעזור לי בזה לחולל שינוי בחיי – יותר זמן כתיבה ופחות זמן עריכה והוראה.

     הנה קיצור הדרך לקמפיין: https://www.mimoona.co.il/Projects/4206

     תודה, ושבוע טוב לכם/ן,

     אילן.

יום עמל, יום יזע (היום ה-80)

ע טפטפות.jpg

   לא היה לי מושג שעבודה בגינה יכולה לקחת כול כך הרבה אנרגיה. אבל זה מה שקרה. אינני יודע אם זה בשל העבודה עצמה, גל החום הפתאומי שהיכה הבוקר בישראל או האנטי-היסטמינים שחזרתי לקחת, אחרי מתקפת גירוד איומה, בשל האלרגיה הנובעת מחילופי מזג האוויר התכופים. אבל אני מותש לחלוטין.

     הבוקר, אחרי אימון הכושר היומי, ירדתי למג'ד אל-כרום, כפר סמוך אלינו, כדי לקנות עוד טפטפות וציוד נלווה, וצינור השקייה חדש. בדרך הביתה עצרתי בדיר אל אסד, כדי לקנות אוכל. כשהגעתי הביתה הייתי חייב לסדר הכול במקומו, כמובן. ואחרי כן לא יכולתי לעשות שום דבר מלבד לכתוב מיילים.

     החזרתי את הילדים מוקדם מן הרגיל הביתה, כבר בשתיים. הם ביקשו זאת. חזרנו הביתה. אני אכלתי והלכתי לישון. הם אכלו צהריים בגן, אז ניצלו את ההזדמנות לזלילת מתוקים, ונשארו ערים בזמן שישנתי.

     כשקמתי מצאתי אותם משחקים כבר עם חבריהם התאומים. שתיתי את הקפה שלי ויצאתי אל החצר. הסרתי במגרפה מחלקת אדמה גדולה את נסורת העצים המכסה על החצר, ואז מתחתי קווים חדשים של טפטפות ברצועות העפר הפנויות לי עדיין. מחר בבוקר עלי להתקין עוד 12 קווים קצרים של טפטפות, לרוחב רצועת העפר הצידית של הבית, בטרם אתחיל לזרוע את כול טוב הזרעים שהכנתי לזה.

     הילדים ביקשו פיצה, אז הזמנתי אחת מדיר אל אסד, ואחרי מקלחת קצרה הלכנו למיטה. קראתי להם את חלקו השני של סיפור בלשונה המשובחת של לאה גולדברג, עם הסברים לשוניים כמובן, והם הלכו לישון.

     הלילה עוד עלי לערוך לפחות 10 עמודים בספרים שאני עורך. אין מה לדבר על כתיבה. אני עייף מכדי לעשות כן, ולבד מזאת התחלתי לקרוא ספר על ההיסטוריה של הרפואה, ספר עיון חשוב לרומאן הבא שאני כותב כעת.

     מחר ניסע לרמת השרון, לארוחת ערב משפחתית, ואחריה נשוב הנה. מדובר בשעתיים נסיעה לכול כיוון, אבל המפגשים המשפחתיים הפכו לנדירים, והילדים מאוד מצפים להם. אז ניסע, ונחזור, כדי להתחיל את השבת בבית שלנו, ובשקט שלנו כאן.

     שיהיה לכם/ן סוף שבוע נעים. אתם/ן עדיין יכולים/ות לתרום לקמפיין גיוס ההמונים שלי. אז הזדרזו. הוא נסגר בעוד שבעה ימים.

     תודה,

     אילן.

 

העיסקה הכי טובה בחיי (היום ה-79)

portrait.jpg
מיכאל, צלם מעולה בן חמש וחצי, צילם היום את אחיו, דניאל, בצילום פורטרט.

     היום ביצעתי, כפי הנראה, את העיסקה הכי טובה בחיי. החלפתי עותק מספרי החדש, "אשת הפיראט היהודי," בעבור שני נתחים נאים של גבינות עיזים תוצרת בית.

     עסקת סחר-חליפין כזו היא עתיקה כימות האנושות. היא אפשרת כאשר צרכיו של האחד פוגשים את צרכיו של האחר.

     לשחר ואבירמה יש דיר עיזים קטן וביתי בתובל. מדי בוקר שחר מוציא את העיזים לאכול בחוץ. אך כפי שהסביר לי לא מכבר הוא בוחר את נתיב המרעה שלהן בהתאם לצרכי הקהילה. העיזים שלו אוכלות הכול – שיחי פרא, עצים שיש לגזום, קוצים ועשב בר. הן מייצרות מזה זבל אורגני מעולה, שכולנו באים לאסוף מן הדיר ומפזרים בגינות שלנו. אבל רק הערב הזדמן לי גם לטעום את גבינות העיזים המשובחות, ששחר מייצר מחלב העיזים שהוא מגדל.

     אבירמה ביקשה לרכוש מידיי עותק חתום של ספרי האחרון בעבור אחותה. היא שאלה כמה זה עולה. נתתי לה מחיר הנחה מיוחד, ואז עלה בי רעיון הבארטר. מכיוון שהשכן הנטורופאת שלנו המליץ לי להמיר את הגבינות שאני קונה בסופר בגבינות עיזים בכלל, ובמיוחד בגבינות העיזים המיושנות של שחר, הצעתי לה עסקה. אני אתן לה עותק חתום של ספרי, בתמורה לגבינות שתבחר בעבורי, במשקל שמחירו כמחיר הספר.

     אבירמה נכנסה אלינו הערב, עם גבינות משובחות ביותר. נטלתי פרוסה מאחת מהן, שמתי אותה בפי והיא באמת בטעם גן עדן. יכולתי לטעום בה את העשב ואת המלח ואת טעם האדמה של תובל, להריח את העיזים ולהרגיש את הארומה המיוחדת של גבינה מיושנת.

     לקח לי חמש שנים לכתוב את הספר הזה. אשתדל להאריך ככול האפשר את העונג שלי מן הגבינות הללו, בהתאם.

    היום היה לי יום שמח מסיבות נוספות. עברתי בדיקה של הגרון שלי באמצעות סיב אופטי. התברר לי, שהצביטות שאני חש מזה מספר חודשים בגרון אינן סרטן, תודה לאל, אלא הן תופעת לוואי של הריפלוקס שיש לי. כדי להפחיתו, אצטרך לחדול לשתות קפה ולעשן. אנסה לעשות זאת בקרוב שוב.

     כמו כן, אבא שלי הביא לי עשרים שקיות זרעים של ירקות לזריעת חורף, שהזמנתי ממשתלה אורגנית באזור השרון. כך שמחר אוכל לקום השכם בבוקר, ולבלות איזה זמן בעיבוד הגינה שלי ובזריעת מבחר נפלא של ירקות באדמתה. אני רוצה שגן הירק שלי יתפוצץ מרוב שפע, וכנראה אשיג זאת, בזכות עבודתי בו, עושר האדמה כאן והגשם שיבוא.

     כמו כן כתבתי היום שני שירים ועבדתי על עוד כמה, ויכולתי לעשות כול זאת בזכות עוזרת הבית המצוינת, שהסכימה להגיע אלי בהתראה כה קצרה ולנקות את הבית.

      אבל החלק הכי טוב של היום היה אימון הכדורגל השבועי שלנו. כמו תמיד, אספתי את הילדים מן הגן, עברנו בבית כדי לשלם לעוזרת ואז נסענו למגרש הספורט הקהילתי. התכוונתי להישאר שם, כמו תמיד, כדי לראות אותם משחקים.

     "אבא," הפתיע אותי דניאל, "אתה לא חייב להישאר איתנו. אתה יכול ללכת הביתה ולבוא לאסוף אותנו אחרי האימון."

     הבטתי בו מופתע לחלוטין, אבל מאד גאה.

     "אבא, אני לא כול כך רוצה שתלך," אמר מיכאל, "אבל אני רוצה שהבית יהיה מסודר כשנחזור אליו. אז לך הביתה לסדר את הבית אחרי העוזרת."

     וזה מה שעשיתי. אבל בכל זאת הקדמתי ברבע שעה לפני סוף השיעור, כדי להתבונן בבנים שלי מתאמנים ולצלם אותם בועטים אל השער.

     אם אתם/ן אוהבים/ות את הפוסטים שלי, אולי תרצו גם לתמוך במסע שלי אחר עוד זמן כתיבה, כאן.

     תודה, ולילה טוב,

     אילן.

שיווק כתיבה (היום ה-78}

     'שיווק כתיבה' הוא צירוף שנשמע כמו אוקסימורון. אף אחד לא יכול לשווק את חווית הכתיבה, ושום כותב לא זקוק לשיווק כזה כ'לקוח פוטנציאלי' של כתיבה. אך זה בדיוק מה שעשיתי היום, פעמיים.

     התעוררתי בארבע וחצי בבוקר. כתבתי את דפי הבוקר הליליים שלי ואז יצאתי לחצר כדי לקטוף בה צרור נאה של עלי מנגולד. שטפתי אותם והכנתי מהם פשטידת מנגולד לתלמידיי.

     כול אימת שמסתיים אצלי קורס לכתיבה יוצרת, אנחנו חוגגים. כל אחד ואחת מן המשתתפים/ות מביא/ה עמו/ה משהו לקרוא, שאיננו מכירים מקודם לכן, ומשהו לאכול. וכך גם אני נוהג לעשות.

     הבנים התעוררו וטיפלתי בהם, ואחרי כן הסעתי אותם אל הגן דרך דיר אל אסד. מכיוון שאזלו בבית מוצרי החלב האהובים עליהם, לא רציתי לרדת  לתל אביב ולהותירם אחר הצהריים עם סבא, ללא המעדנים שלהם.

     אחרי כן קפצתי לאימון ארובי קצר במקלט הכושר ותפסתי את הרכבת לתל אביב. פגשתי  בקניון עזריאלי את אחד מתלמידיי המבוגרים, וישבנו לשוחח על פרוייקט הכתיבה שלו.

     הופתעתי לגלות שאיש טוב וכותב מצוין זה עודנו מהסס בין האפשרות לכתוב אמת, כלומר את עובדות חייו – שעליהן הוא יודע מעט מאד, וזו הסיבה שהחל לכתוב – לבין כתיבת בדייה.

     הבטחתי לו שאין שום סתירה בין השתיים, שלמעשה הוא זקוק לשני הקצוות הללו על ספקטרום הכתיבה, כדי לסיים את ספרו.

     "מכיוון שיש חורים שחורים בסיפור חייך, אתה חייב להמציא דברים, לבדותם ולהכלילם בתוך מסגרת החיים הידועה לך," אמרתי לו. ואז הראיתי לו את הטבלה שהכנתי בעבור עצמי, כדי לכתוב בעזרתה את הרומן ההיסטורי הבא שלי. "אתה רואה, חילקתי את חיי הדמות שלי לאירועים כרונולוגיים, שנה אחר שנה. אני יודע את העובדות לאשורן. אבל אני בודה את כול השאר – את תכונותיו, את המניעים שלו, רגשותיו ומחשבותיו. וכך גם לגבי האנטגוניסט ודמויות המשנה בספר."

     אחר הצהריים נפגשתי עם התלמידים שסיימו אצלי הערב את הקורס הראשון בכתיבה יוצרת. שוחחתי עם כמה מהם עוד לפני תחילת השיעור. הם שאלו אותי שאלות כמו – איך אוכל לבחור בפרויקט אחד מסוים מתוך שלושה פרויקטים אפשריים לכתיבה? האם יש לי הזכות לכתוב סיפור מחיי משפחה, שהייתי חלק ממנה, אך אינני עוד חלק ממנה? האם עלי להמשיך לכתוב? האם כדאי שאירשם לקורס ההמשך?

     מכיוון שכך, לא פתחתי את המפגש המסכם כפי שאני פותח אותו בדרך כלל – בתרגיל כתיבה אוטומטית. תחת זאת שוחחנו על הדברים שעלו בהם במהלך הקורס ולקראת סיומו, על תחושותיהם, ואז הרציתי בפניהם על תהליך היצירה.

     "אני לא יכול להכריח אתכם לכתוב. כול מה שאני יכול לעשות הוא להראות לכם את הקסם ואת המאגיה של הכתיבה, את היופי והכאב הטמונים בה, את רגעי האושר והיאוש שבה, את שיאיה ואת תהומותיה."

     "חלק מכם באו לשיעור שלי בלי שום כוונה לכתוב ספר, ועתה, אחרי שנים עשר מפגשים, שוקלים ברצינות לעשות כן. חלק מכם אולי לקח את הקורס הזה כזמן איכות או ככיף עם עצמכם, ונדהמתם לגלות שכתיבה היא הרבה מעבר לזה.  שהיא דרך חיים, כלי לפירוק ולהרכבה, להתפתחות ולצמיחה. כול מה שאני יכול לומר לכם הוא דבר אחד. אם אתם רוצים לכתוב, כיתבו. עשו זאת מדי יום, שבצו את הכתיבה כעוד משימה בסדר יומכם, ושבו אל שולחן הכתיבה כפי שעושה פקיד. אל תחכו למוזה, ואל תתמלאו בעצמכם, בפוזה 'אני סופר/ת.'"

     "אם היה עלי לשבת אל שולחן הכתיבה שלי מלא בעצמי, בתור 'הסופר של רבי המכר,' קרוב לוודאי שלא הייתי מסוגל לכתוב דבר. אני ניגש אל שולחן הכתיבה שלי כפי שאני הולך מדי בוקר לכושר, כדי לעשות עוד אחת ממטלות יומי. המחויבות הזאת מעניקה לי את הביטחון שאכתוב, בסופו של דבר, גם את ספרי הבא. היא המעניקה לי ביטחון זה – וערימת הדפים הנערמת על שולחני, אותה אני מתייק בקלסר משרדי פשוט, כפי שפקיד עושה," אמרתי – והוצאתי מן התיק את הקלסר הזה, ובו חומרי הספר הבא. לקחתי אותו כול הדרך מן הגליל לתל אביב, כדי לערוך משהו ממנו במהלך הנסיעה ברכבת.

     ואז הודיתי להם על האמון שנתנו בי כמורה שלהם לכתיבה יוצרת, ונפרדתי מהם לשלום.

     מחר מתקייים עוד מפגש מסכם של סדנת כתיבה, הפעם בביתי. אחרי כן ייוותרו לי 14 ימים לכתיבתי שלי, ואז יתחיל סמסמטר חדש, עם בין ארבע לשש קבוצות חדשות של תלמידים, שנרשמו לקורס שלי, מבלי לדעת עד כמה עמוק יצללו במהלכו.

     אם אתם רוצים, אתם יכולים לעזור לי בהקדשת קצת יותר זמן כתיבה ליצירתי שלי, על ידי תמיכה בקמפייין שלי למימון המונים, שמסתיים עוד תשעה ימים בדיוק.

     תודה, ולילה טוב.

     אילן.

 

האהבה שאין לומר את שמה (היום ה-77)

אם יש משהו שאני מתנגד לי נחרצות הוא צנזורה בכלל, וצנזורה עצמית בפרט. ביסודי, אני מפרסם כול דבר שאני מאמין שהוא שלם מבחינה אמנותית, ולא משנה מה תהיינה תוצאות פרסומו ברבים. נלחמתי נגד צנזורה כבר מראשית דרכי ככותב, בגיל ארבע עשרה, והמשכתי לעשות זאת עד עתה.

חבריי הקרובים יודעים, שאין טעם לומר לי להוריד משהו כתבתי ועבדתי עליו עד להשלמתו. הם עלולים לקבל ממני תגובה הפוכה – חשיפתה המלאה של היצירה שאותה ביקשו ממני להחביא מעין-רבים.

ואף על פי כן, הערב צנזרתי את עצמי. פרסמתי וידאו שלי, קורא שיר אהבה הומוסקסואלי לוהט, ומקץ חמש שעות באוויר הפכתי אותו לפרטי. עשיתי זאת כדי להגן על הבחור שלי ועלי עצמי מפני תוצאות מזיקות. אין לי ברירה אלא להותיר כעת חלק זה מחיי מאחורי הקלעים, חתום בתוך לבי.

האהבה שאין לומר את שמה באה לידי ביטוי באופנים שונים, כולם מונעים על ידי פחד. הפחד מפני היקלעות לעימות קשה עם חברה שמרנית, שאינה יכולה לקבל אהבה בין שני גברים.

בהיותי אחד הגברים ההומואים הישראלים הראשונים שיצאו מן הארון, אי שם בראשית שנות השמונים של המאה הקודמת, הבחירה שעשיתי הערב מכאיבה לי. אבל עלי להיות מציאותי וחכם. מוטב שאעשה כן, או שיהיה עלי לוותר על אהבתי.

מאז התחלתי לכתוב גיליתי, שיש לי יכולת מיוחדת לאתר ולחשוף את ההדקים הכי חריפים של החברה שאני חי בתוכה, וגם ללחוץ עליהם. אני עושה זאת מבלי כוונה לגרום כול נזק. ההפך הוא הנכון. אני מאמין שתכלית חיי היא להיטיב עם החברה שאני חלק ממנה. אבל בעודי עושה כן, לעתים קרובות אני מוצא את עצמי בעימות עם ערכי החברה והנורמות שלה.

אני חושב שהתופעה הייחודית הזאת אינה שלי בלבד. היא מצויה בעצם מהותה של הפעולה היוצרת. כאמנים וכסופרים אנו שואלים את עצמנו באופן מתמיד שאלות על טבעם של דברים, בוחנים תפישות נוקשות שהאנושות אוחזת בהן, חושפים סודות משפחתיים ופושטים מעלינו את הפרסונה שלנו, המסיכה הבדויה המאפשרת לנו לחיות בתוך החברה בת-זמננו, אך בו-בזמן ממסכת מעינינו את טבענו האמתי.

כתיבה משמעה צמיחה, וצמיחה מלווה בשינוי, ולעתים בהרס מוחלט של כול מה שחשבנו מקודם לכן שהוא אנו.

במהלך חיי עד הנה שילמתי מחיר כבד על היותי מי שאני. הוטרדתי מינית, באופן בלתי מודע ולא רצוני הפכתי למראת תשוקתם של אחרים, שלא העזו לחיות את חייהם בגלוי כמוני, וסביר להניח שגם איבדתי לפחות הזדמנות אחת במהלך הקריירה שלי, בשל היותי הומוסקסואל החי בגלוי. אבל שמרתי על עצמי. וזו הסיבה בשלה עלי לכבד, כעת, את האהבה שאין לומר את שמה.

אסיים, אם כן, את הפוסט הזה, בשיר מוקדם מאוד שלי, 'עושים אהבה בלשון,' תחת השיר שהחסיתי אותו בפניכם.

עושים אהבה בלשון

אַל תִּגַּע

אַל תִּגַּע בִּי עַכְשָׁו

אַל תִּגַּע בִּי בִּכְלָל אַל תִּגַּע

אֲנִי רָחוֹק אֲנִי לֹא כָּאן אֲנִי לֹא אִתְּךָ

אֲנִי

אַתָּה קָרִיר

אַתָּה קַר אֶצְבָּעוֹת.

אַתָּה רַךְ אֶצְבָּעוֹת, רַךְ מְאֹד, רַךְ כָּל-כָּךְ,

נוּחַ.

שִׂים רֹאשְׁךָ עַל חָזִי וְנוּחַ.

 

כָּעֵת טוֹב.

שְׁמַע פְּעִימוֹת לֵב. כֵּן, לְאַט, לְאַט,

כְּמוֹ אֶשֶׁד

כְּמוֹ גֶּשֶׁם

כְּמוֹ טִפְטוּף,

מַיִם שְׁקוּפִים, מַיִם טְהוֹרִים, מַיִם

 

לֹא

לֹא לְשַׁיִט

לֹא לִשְׁתִיָּה

לֹא לִרְחִיצָה

לֹא לִטְבִיעָה

לֹא לִשְׁמִיעָה

זַרְזִיף לַזַּרְזִיף, פְּעִימָה לִפְעִימָה.

 

אַתָּה לֹא נִרְגַּע, אֲנִי מַרְגִּישׁ,

אַתָּה לֹא, לֹא, אָה, לְשׁוֹנְךָ עַל חָזִי לוֹקֶקֶת מַיִם

וּפִיךָ הוֹמֶה

וּפִיךָ נִחָת

וּפִיךָ שׁוֹאֵב אוֹתִי לוֹגֵם אוֹתִי גּוֹמֵעַ אוֹתִי

 

אֲנִי הַמַּיִם.

אֲנִי הַמַּיִם שֶׁעָשִׂיתָ טְהוֹרִים בִּלְגִימָה

אֲנִי הַגֵּבִים וְאַתָּה הַלּוֹגֵם

אֲנִי וְאַתָּה

עוֹשִׂים זֶה לָזֶה אַהֲבָה בְּלָשׁוֹן

עוֹשִׂים זֶה לָזֶה אַהֲבָה בְּשִׁיר

עוֹשִׂים זֶה לָזֶה

טְהוֹרִים זֶה לָזֶה

 

וְזֶה מְסַפֵּק אוֹתִי.

*

אם אתם רוצים לתמוך בהמשך מסעי היוצר תוכלו עדיין לעשות זאת בקמפיין שלי למימון המונים, שיסתיים בעוד עשרה ימים בדיוק.

תודה, ולילה טוב לכם/ן,

 

אילן שיינפלד.

 

אהבה קודמת לכתיבה (היום ה-76)

לא כתבתי פוסט אתמול, בזכות התשוקה. לכן גם כתבתי היום פעמיים. אמש הייתה לי עוד פגישה עם בחור מלא קסם, שהשתוקקתי לפגוש בו. ואחרי שעשינו אהבה ישבנו ודיברנו במשך שעות. לא יכולתי לכתוב אחרי כן, לא רק בגלל שכבר היה מאוד מאוחר בלילה, אלא מפני שהיה לי הרבה מה לחשוב עליו.

היום היה היום הראשון שאחרי החגים. ביליתי את רוב רובו בהדפסת שתי מחברות, שבהן כתבתי הרבה מאוד חומר במהלך החודשים האחרונים, אך שכחתי מה כתבתי בהן. בעשותי כן, נדהמתי. לא היה לי מושג שנכנסתי כול כך עמוק לנפשו של הגיבור שלי, ושפיתחתי עד כדי כך את סיפורו. מכיוון שאני מדפיס במהירות רבה, יהיה עלי גם לעבור על כול זה שוב, כדי לתקן את שגיאות ההדפסה שלי. זה ייתן לי עוד הזדמנות לקרוא את הכול שוב ויביא עמו כתיבה נוספת.

מטרתי היא לסיים את הקלדת כול החומר שכתבתי בחצי השנה האחרונה. יש לי עוד הרבה מחברות להקליד, וכמה מאות עמודים שכתבתי בשלושת החודשים החולפים על גבי מכונת הכתיבה שלי. כאשר אסיים זאת, תהיה בידיי הגרסה הראשונה של ספרי הבא.

אחרי כן אשקע בתחקיר נוסף, בנוגע לשלבים שונים בעלילתו המסתמנת של ספרי, ואתכנן בהתאם את מסע התחקיר הבא שלי לדרום אמריקה. עד אז, הזמנתי שלושה ספרי עיון מאמזון, שישמשו אותי בתחקיר, ואני כבר משתוקק לקוראם.

כתיבה בכלל, וכתיבת רומנים היסטוריים בפרט, כרוכה בהרבה מאוד עבודה ומאמץ. אבל זה הדבר הכי טוב שאני יודע לעשות בחיי, מלבד להיות הורה ומורה לכתיבה יוצרת.

אם יש לך עניין לסייע לי בעבודתי, תוכל/י לעשות כן באמצעות הקמפיין שלי לגיוס המונים, כאן. הקמפיין מסתיים בעוד עשרה ימים. היצירתיות שלי נשארת.

לילה טוב,

אילן.

 

סיבולת (היום ה-74)

נבטים2.jpg
הנבטים המוכנים לשתילה מחר.

     היום השלישי של חופשת סוכות היה בעבורי יום של הישרדות. נראה היה לי כאילו אלוהים, משרד החינוך והילדים החליטו לבחון את מידת הסובלנות ויכולת הסיבולת וההכלה שלי את בניי.

     בבוקר, אחרי אימון הכושר, שהילדים הצטרפו אליו – הם מאוד אוהבים לשחק במקלט הכושר בעודי מהלך על גבי המכשיר – נסענו לכרמיאל ולכפר מנדא. היה עלי ללכת למשתלה המעולה שם, כדי לקנות גפנים ונבטים של חסה, אותם אשתול מחר בבוקר בחצר, שיש לה גדר חדשה.

     הקמת הגדר נשלמה הבוקר. שני שלישים מחצרי הפכו בזאת לגן ירק. הותרתי רק את הדשא בעבור הילדים וחיות המחמד למשחקיהם. מחר אמתח טפטפות  נוספות בחלקות שהתפנו לי, ואשתול את הגפנים כך שתוכלנה להסתיר את גדר הרשת הזאת.

     מלבד נבטי חסה קניתי עוד נבטים רבים, של תרד, אפונה, שומר וסלק. יחד עם הכוסברה, הברוקולי, העגבניות, הפלפל הירוק, כובע הנזיר והגזר שכבר זרעתי, תהיה לנו גינת ירק נהדרת החורף.

     גולת הכותרת של זה היא שתילי תות השדה שקניתי. אני מתכוון מחר לשתול חלקת גן בתותי שדה, ומאד מקווה שזה יצלח גם כן.

     בדרכי הביתה נזכרתי בדבריו של הנביא מיכה, "…וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה. וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד כִּי פִי ה' צְבָאוֹת דִּבֵּר." אמרתי לעצמי שעץ תאנה כבר ישנו בחצר, וכעת יתווספו בו שתי גפנים, האחת של ענבים ירוקים והאחרת של ענבים אדומים. ניתן לומר שבזה אעשה עוד צעד לעבר המנוחה והנחלה.

נבטים1.jpg
מנבטה עם תכסיס נגד חתולים. למדתי אותו מאילנה, שכנתנו מנווה צדק. לתקוע שיפודי עץ באדמת המנבטה, כדי למנוע מחתולי הבית להתייחס אליה כמצע רטוב ונעים להצן בו את גופם. מה שעשו כמה פעמים השבוע, וכך רמסו את נבטי החסה שניסיתי לייצר בעצמי.

     אבל הילדים החזירו אותי מהר מאוד אל קרקע המציאות. שלוות הנפש עוד רחוקה ממני. הם התנהגו נורא במהלך הטיול הקצר הזה. וכפי שהם עושים זאת תמיד, התנהגו כך בדיוק כאשר ירדתי מן ההר, בפיתולים הכי מסוכנים של הכביש.

     היה עלי לעצור פעמיים בדרך לכפר מנדא כדי להתבונן הישר בעיניו של מיכאל, ולומר לו שאינני יכול ואינני מוכן לסבול התנהגות כזאת.

     אחרי הפעם השנייה שהזהרתי אותם הם בחרו בפתרון מעולה. הם פשוט נרדמו, ונותרו ישנים כשביקרתי במשתלה בכפר מנדא. מיכאל התעורר זמן קצר אחרי כן, נחמד ושליו. דניאל התעורר רק בבית. ומאז אותו רגע, עד שבע וחצי בערב, הם שיחקו עם חבריהם התאומים, מציקים איש לרעהו ומטרידים גם אותי.

     במהלך הזמן הזה בישלתי עוף קארי ודאל עדשים וקציצות עדשים נפלאות, כך שהייתה לנו הערב ארוחת שישי הודית, מעולה.

     "אני לא אוכל אוכל הודי!" הכריז מיכאל כאשר התיישבנו אל השולחן. "אני רוצה ספגטי!"

     "אין בעיות," אמרתי, וחיממתי לו את הספגטי מאתמול. "אתה רוצה גם מרק עוף?"

     "כן."

     "אני רוצה שניצל," ביקש דניאל.

     "אחמם לך שניצל," עניתי לו.

     כן כן, יש אצלי תמיד אוכל מוקפא מוכן. לכול איש משלושתנו על פי טעמו.

     התחלנו לאכול. אני לקחתי לי מנה יפה של עוף בקארי עם תפוחי אדמה ומעכתי את תפוחי האדמה בתוך הרוטב הטעים של הקארי.

     "אתה רוצה לטעום קצת?" הושטתי מעט פירה הודי לדניאל על מזלג. הוא היותר פתוח מבין שניהם לטעמים חדשים. הוא הסכים ואהב את זה, וביקש עוד. רק אז הצעתי גם למיכאל קצת עוף קארי, וגם הוא אהב אותו.

     בסופו של דבר ישבתי ליד השולחן, מתבונן בבניי ההודיים-למחצה אוכלים גרסה ישראלית-אמריקאית של עוף בקארי. אני מבשל אותו על פי מתכון של אודטה דנין, וזה תמיד יוצא מוצלח. תודה לאל שברא את אודטה, בעבור תבשיליה ועצותיה הטובות בכול הנוגע לאחזקת הבית.

     לא הייתה פה שום כתיבה היום. אני שונא את זה. אבל אני לא יכול לכתוב בשעה שעלי להשגיח על ילדיי יום שלם וגם לבשל ולנקות את הבית לשבת. כך שהכתיבה תצטרך לחכות עד יום ראשון, היום הראשון בגן הילדים אחרי החגים, אז אוכל לחזור לעצמי ולכתיבתי.

     אם אתם רוצים לעזור לי בזה, לחזור לכתיבה, אתם יכולים לתמוך בי בקמפיין למימון המונים שלי, שתיכף נגמר, כאן.

     שתהיה לכם שבת שלום – ותקופת 'אחרי החגים' שמחה!

     אילן.