כל צבעי הקשת – ברחוב!

אתמול ביקרתי עם ילדיי ב"מיי ביבי" בירכא. אנחנו עושים את זה לעתים תכופות. ירכא שכנה שלנו, ואנחנו עורכים בה קניות ומבלים בה. מה שבלט לעיניי בשבת הוא, שרוב הבתים בירכא הניפו השבת שני דגלים – את הדגל הדרוזי ואת דגל ישראל.

"אבא, למה הדרוזים תלו את דגל הגאווה על הגגות?" תמהו בניי. חייכתי אליהם.

"זה לא דגל הגאווה, זה הדגל הדרוזי," אמרתי להם, "הם מאוד דומים. בשניהם יש את כול צבעי הקשת, אבל בדגל הדרוזי ישנו גם משולש ירוק." מה שלא סיפרתי להם הוא מהי משמעות הצבעים בדגל הדרוזי – הפס האדום בעבור הלב ואהבת הזולת, הפס הצהוב מסמל את השמש והחיטה, אם כול חי, הפס הכחול את השמיים והאמונה באל, הפס הלבן את האור ואת הטוהר, והמשולש הירוק – את האדמה ואת החיים.

אין זה מקרה, בעיניי, שהשבוע שני הדגלים, הדגל הדרוזי ודגל הגאווה, נישאים ברחבי ישראל. בני ובנות העדה הדרוזית ובני ובנות קהילת הלהט"ב הם הנפגעים העיקריים, אך לא היחידים, מן החקיקה הנחפזת והממאירה של סוף מושב הכנסת האחרון – חוק הלאום וה'תיקון' המפלה לחוק לנשיאת עוברים, הידוע בשם 'חוק הפונדקאות.'

בנימין נתניהו עשה טעות גורלית, את טעות חייו, כאשר עורר את זעמן של שתי הקהילות האלה, הקהילה הלהט"בית והעדה הדרוזית. הוא לא העריך נכונה את עוצמת כוחן ואת עומק זעמן. הוא עתיד ללמוד זאת בדרך הקשה. שלטונו ייפול בשבועות הקרובים, כתוצאה מהמשך המחאה של קהילת הלהט"ב והיציאה לרחוב של בני ובנות העדה הדרוזית. עליהם יתווספו גם הנכים, הקשישים, החולים, כול המגזרים המודרים והמוחלשים בחברה הישראלית.

הסיפור הזה, של החרבת ישראל הדמוקרטית על ידי שלטון הימין נגמר. עכשיו זה רק עניין של זמן.

אבל זה תלוי במידה רבה גם בכך, שהעדה הדרוזית, קהילת הלהט"ב וערביי ישראל וכול שאר המיעוטים המודרים מחוק הלאום ומחוק הפונדקאות לא יילכו שולל אחר תרבות הספינים והרמייה של ראש ממשלת ישראל. אל תאמינו למלה היוצאת מפיו. הוא יודע שגמר את תפקידו, וכעת הוא רק מנסה בכול מאודו לעשות את מה שהוא יודע לעשות. מניפולציות ריקות, תכסיסים פוליטיים, רטוריקה ריקה. האפס הזה גמר את תפקידו כאן. עכשיו תורנו להראות לו, ברחוב, את הדרך החוצה.

 

מודעות פרסומת

גילוי דעת – בטלו לאלתר את חוק הלאום ואת התיקון לחוק הפונדקאות!

אילן שיינפלד. צילום מולי נעים..JPG

מאות סופרים, משוררים, מחזאים, תסריטאים ואנשי ספרות בקריאה לנתניהו ולכנסת

  • בטלו לאלתר את חוק הלאום ואת התיקון לחוק לנשיאת עוברים!

 

מאות סופרים, משוררים, מחזאים, תסריטאים ואנשי ספרות יצאו הערב בקריאה דרמטית לראש ממשלת ישראל, מר בנימין נתניהו, לביטול חוק הלאום והתיקון המפלה את קהילת הלהט"ב בחוק לנשיאת עוברים. את גילוי הדעת יזם והניע הסופר אילן שיינפלד, אב לתאומים שנולדו בתהליך פונדקאות להודו ותושב תובל בגליל.

"גילוי הדעת שניסחתי כורך במכוון וביודעין את ההתנגדות לחוק הלאום ולתיקון לחוק לנשיאת עוברים," אמר אילן שיינפלד. "בעיניי, הקהילה הלהט"בית, במאבקה חוצה הגבולות והמגזרים, הזוכה לתמיכה חסרת תקדים מכול שכבות הציבור בישראל, הציתה מאבק שהוא הרבה יותר גדול מחוק הפונדקאות עצמו. זהו המאבק לשוויון זכויות ולערבות הדדית בישראל. למאבק זה שותפים כול המגזרים המוחלשים והמודרים בחברה הישראלית, ובהם חברי/ות הקהילה הלהט"בית וכול מי שנפגעו מחוק הלאום. זה היה גם הרציונל מאחורי הנוסח של גילוי הדעת, וקוצר בהמלצתו של דוד גרוסמן ובסיועם של נוית בראל ואשכול נבו. אני מודה למי שסייעו לי בהחתמת הסופרים במהלך סוף שבוע זה, ובהם תמר פלג, נירה תובל, אדיבה גפן, יאיר בן חיים, אשכול נבו, צרויה שלו, עדית שחורי, גד קינר , ארנה עקאד, ורבים אחרים. כן תודה לעמית אלכסנדר לב-ברינקר ולשרון נאמן על התרגום לאנגלית ולמיכל סלע וגל אמיר על התרגום לערבית."

בגילוי הדעת שהוציאו בעברית, באנגלית ובערבית, לכול כלי התקשורת המקומית והזרה, כתבו החותמות והחותמים:

לכבור מר בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל

חברי/ות כנסת ישראל

גילוי דעת

אנו, סופרים, תסריטאים, מחזאים, אקדמאים ואנשי רוח בישראל, מבקשים להביע בפניך את הזעזוע הגדול וטלטלת הלב הפוקדים אותנו, למול החוקים האחרונים שקיבלה כנסת ישראל בהנהגתך, ובראש וראשונה חוק הלאום והתיקון לחוק לנשיאת עוברים.

חוק הלאום, לפיו מדינת ישראל היא מדינת הלאום של היהודים בלבד, מתיר באופן מפורש אפליה גזעית ודתית, מבטל את הערבית כשפה רשמית לצד העברית, אינו מזכיר דמוקרטיה כיסוד המשטר ואינו מזכיר שוויון כערך יסוד. ככזה, חוק הלאום מנוגד להגדרתה של המדינה כמדינה דמוקרטית, וסותר את מגילת העצמאות שעל בסיסה הוקמה המדינה. שני דברים שאין לאף כנסת זכות לעשות.

כן קיבלה הכנסת את התיקון לחוק לנשיאת עוברים, תוך שהיא מדירה ממנו זוגות ויחידים חד-מיניים.

שני חוקים אלה מדירים מן החברה הישראלית את הערבים, הנוצרים והמוסלמים, הדרוזים, הצ'רקסים והבדואים, ופוגעים בזכות להורות של בני קהילת הלהט"ב. הם מצטרפים לשורה ארוכה של צעדים, שנקטה ממשלת ישראל בראשותך, ופגעו במגזרים נוספים של החברה הישראלית, ובהם היהדות הרפורמית והקונסרבטיבית, החולים והקשישים, ניצולי השואה והנכים, הנשים החד-הוריות, עולי אתיופיה, ועוד.

במשך שנות שלטונכם כרסמתם בהתמדה ביסודות המדינה שלנו. פגעתם ביחסי ישראל ויהדות ארה"ב ודרדרתם לעוני ולתנאי קיום קשים אוכלוסיות שלמות.

במעשיכם אלה פגעתם בחברה הישראלית פגיעה קשה. אך הפגיעה האנושה מכול היא בערכי השוויון והערבות ההדדית, עליהם מושתתת החברה הישראלית, ומהם היא שואבת את כוחה.

אנו תובעים ממך את ביטולו המיידי של חוק הלאום, שיוצר שסע בין החברה הישראלית לבין יהדות ארה"ב, מפלה את הערבים, הדרוזים והבדואים, ופוגע בדו-קיום של הרוב היהודי בישראל עם המיעוטים בה, ואת היענותך המידית לתביעה לשוויון של בני ובנות הקהילה הלהט"בית. לא עולה על הדעת כי מדינת ישראל תעמוד בפני רצונו הטבעי של אדם להיות להורה ולהקים משפחה בישראל.

ישנן עבירות שהן עניינו של בית המשפט. אך ישנם חטאים שנוגעים בלוז קיומו של העם היהודי ושל מולדתו, והם עניינם של אנשי הרוח ושל משפט ההיסטוריה.

ובזה באנו על החתום (לפי סדר ה-א'-ב'): איטו אבירם, גליה אבן-חן, מיכאל אבסטיין, שרה אהרונוביץ' קרפנוס, אמיר אור, תמרה אור-סלילת, חנה אזולאי-הספרי, יואב איתמר, זוהר איתן, רגב אלהרר, פרופ' רחל אליאור, איריס אליה-כהן, אלי אליהו, ורדה אליעזר, פרופ' קרן אלקלעי-גוט, גל אמיר, נילי אמיר-סגל, תמיר אסולין, שולמית אפפל, רועי צ'יקי ארד, ד"ר ננה אריאל, ענבל אשל-כהנסקי, דניאל באומגרטן, פרופ' חיים באר, שמעון בוזגלו, עדו בורנשטיין, דרור בורשטיין, תום בייקין-אוחיון, רונית בכר-שחר, הלית בלום, פרופ' ניצה בן-דב, יערה בן דוד, יוכבד בן-דור, יאיר בן-חיים, סיגל בן-יאיר, מיקי בן-כנען, יקיר בן-משה, איילת בן-נר, סיוון בסקין, אלון בר, תמי בראון אלקלס, נוית בראל, ורדה ברגר, ענת ברזילי, עידן בריר, שלומית ארנון בר לב, אבנר ברנהיימר, נועה ברקת, אסתי ג.חיים, דנה ג.פלג, אורנה גאון רוזנבלום, ד"ר אליזבט גולדוין, אריאלה גולדמינץ, נוגה גולדרינג, פרופ' גליה גולן, רוני גלבפיש, מרדכי גלדמן, פרופ' מיכאל גלוזמן, לילך גליל, מרדכי גלילי, מיכל ג'מילי, ורדה גנוסר, אדיבה גפן, נילי גפנן, דויד גרוסמן, חגית גרוסמן, ליאור גרנות, פרופ' נורית גרץ, יאיר דברת, שרון דואק, מיכל דורון, יעל דיין, ריקי דסקל, אבשלום הולצברג, רויטל שירי-הורוביץ, פרופ' אריאל הירשפלד, פרופ' אופירה הניג, אמירה הס, ד"ר תמר הס, עמרי הרצוג, עדי וולפסון, ד"ר עודד וולקשטיין, שושנה וייג, פרופ' רפי וייכרט, טלי וייס, פרופ' מאירה וייס, דורית וייסמן, יוסי וקסמן, ד"ר דורית זילברמן, אילנה זפרן, נורית זרחי, שמי זרחין, מישל חדאד, פרופ' נעמי חזן, יחיאל חזק, אלון חילו, רועי חן, שלומי חסקי, אילן חצור, מאיה טבת דיין, אופיר טושה גפלה, נביל טנוס, א.ב.יהושע, יונתן יבין, נעה ידלין, זיו יונתן, עצמון יניב, צפריר יעקובסון פלד, סמדר יערון, פרופ' משה ב.יצחקי, הלית ישורון, יעל ישראל, אליעז כהן, שלומית כהן-אסיף, יואב כץ, ד"ר תמימה כתאנה, עמית לאור, ענת לב-אדלר, תמיר להב-רדלמסר, נעמי לויצקי, מרסלה לונדון, הדרה לזר, טלי לטוביצקי, סביון ליברכט, נעם לסטר, מוטי לרנר, ד"ר גלעד מאירי, יעל מדיני, אלה מוסקוביץ'-וייס, עדנה מזי"א, הלל מיטלפונקט, נועה מיכאלי, לורן מילק, אבישי מילשטיין, ד"ר ארלט מינצר, ד"ר אפרת מישורי, נעה מנהיים, מחמוד מרעי, מירב משולם-לוי, אגי משעול, דרור משעני, אשכול נבו, ד"ר חיים נגיד, פרופ' חנה נווה, מיטל ניסים, טל ניצן, צביקה ניר, חוה ניסימוב, נביל נסראלדין, יחזקאל נפשי, רות נצר, יוסי סוכרי, רוני סומק, שהם סמיט, חיים ספטי, אביגיל ספרבר, גליה עוז, דניאל עוז, עמוס עוז, פרופ' פניה עוז-זלצברגר, שז עוז, אלטייב ע'נאים, ארנה עקאד, עמיר עקיבא סגל, מאיה ערד יסעור, מיטשל פייגנבאום, גיורא פישר, אסתר פלד, עודד פלד, חווה פנחס-כהן, חיים פסח, לילי פרי, פרופ' מנחם פרי, ד"ר לי פרלמן, גלית פרץ-שוורץ, שירי צוק, חמוטל צור, פרופ' עתי ציטרון, ערן צלגוב, אוריאל קון, פרופ' גד קינר קיסינג'ר, יונתן קלדרון, פרופ' ניסים קלדרון, אביחי קמחי, ענן קניג, אורלי קסטל בלום, יהודית קציר, פרופ' רות קרטון-בלום, תמר קרפ-רוזנפלד, אתגר קרת, אגי רגנר, מעין רוגל, עמית רוטברד, שרון רוטברד, עוז רוטברט, פרופ' משה רון, ד"ר דיתי רונן, נתן רונן, דניאל רזיאל, רות רייזל, פרופ' שלום רצבי, פרופ' לילי רתוק, פרופ' יגאל שוורץ, ריקי שולמן, גל שחף גלבוע, מתי שמואלוף, ורדה שפין-גרוס, דפנה שחורי, עידית שחורי, יודית שחר, ציפי שחרור, אילן שיינפלד, עילית שייר, סמדר שיר, צרויה שלו, רחל שליטא, עדנה שמש, ספי שפר, אביגיל שפרבר, נירה תובל, אביבה תומר, אלי תומר.

 

*

 אשמח על שיתוף.

לילה טוב,

אילן.

 

 

מסעותיי עם רבנים, אברכים וכיו"ב

הערב, אחרי ש-200 רבנים פרסמו גילוי דעת, התומך ברב הראשי של ירושלים, אריה שטרן, שיצאה נגד ההורות הלהט"בית בשל 'אומללות ילדינו.' הבנתי שאין לי ברירה. אני מוכרח להתחיל לספר על מסעותיי עם רבנים, אברכים ועוד מצאצאי הציונות הדתית, פשוט כדי להסיר לוט מעל צביעותה של קהילה זו.

הפעם הראשונה שנתקלתי בה בהומואים דתיים וחרדים הייתה במפגש סודי, שהתקיים אי-שם בראשית שנות השמונים, בדירה פרטית בתל אביב. מי שריכז אז את פעילות הו"ד (הומוסקסואלים דתיים), קבוצה שהתנהלה בסודי-סודות, היה חברי המנוח, תיאו מיינץ. נדמה לי שהוא שהזמין אותי למסיבה זו.

נכנסתי לחדר מואפל חלקית, ושם, לתדהמתי הרבה, ראיתי זוגות של גברים חסידים וחרדים, לובשי קפוטות ושטריימלים, רוקדים סלואו. כמעט ופרצתי בבכי, מרוב התרגשות, בייחוד כשסיפרו לי כול אחד מאיזו שכונה או ישוב דתי הם באים. לא אספר זאת גם היום, בחלוף שלושים שנים ויותר.

מה שקרה אחרי כן היה מאוד מעניין. היה לי אז טור בעיתון 'זמן תל אביב.' רמזתי בו על קיום קבוצה כזו. מיד אחרי פרסום הכתבה הגיע אלי, לביתי בנווה צדק, רב חרדי. הוא ביקש להיכנס אלי הביתה, ומכיוון שזיהיתי אותו מאותה מסיבה, הזמנתיו פנימה ברצון.

הוא נשק למזוזה שעל סף דלתי, נכנס אלי הביתה, נפנה אלי ואמר: "באתי כדי להזהיר אותך, שאם תכתוב מלה אחת על החוג שלנו נרצח אותך."

ולמול עיניי ההמומות הוא גם ניגש אל מכשיר הטלפון הביתי שלי, חייג למישהו ואמר לו בקול צלול שהמסר הועבר.

אני כמובן נותרתי רועד וחיוור פנים שעה ארוכה אחרי כן.

     *

     חלפו שנים. אני יצאתי מן הארון, פרסמתי ספרי שירה, שהציר המרכזי שבהם היה ההתמודדות עם השסע שחשתי בין יהדותי לבין ההומוסקסואליות שלי, ובתוכם יצירות כמו הקדושתא, רצף הפיוטים המעטרים את תפילת שמונה עשרה, בגרסה הומוסקסואלית. מאז, הפכתי לאדם שדתיים וחרדים מזרמים שונים משחרים לפתחו, תרתי משמע. כך הסתבר לי, למשל, שספר משלי מסתובב בין הידיים בחצר חסידות מסוימת, או שחרדים נכנסים לחנויות ספרים בירושלים, מתיישבים בהן, קוראים את ספריי מכריכה לכריכה, ואז נמלטים מתוכן.

במהלך השנים שחלפו מאז נעוריי ניהלתי כמה וכמה מפגשים סוערים, עם כמה מטובי בניה של הקהילה החרדית ושל הציונות הדתית. האחד היה מגיע אלי באישון לילה מחצר החסידות שלו, האחר היה מגיח מדי פעם מיוזע כולו, בריצה, היישר באוטובוס מן הישיבה, השלישי היה חרדי, אבל הייתה לנו קרבה גופנית ונפשית גדולה, והיו לי גם שני אהובים, שניהם מישובים מרכזיים מאוד של הציונות הדתית-לאומית, שבשניהם התאהבתי עד כלות.

הקהילה החרדית והציונות הדתית מוציאות גברים לתפארת. הם עושים אחלה סקס, מסוגלים לעשות סקס שבע פעמים בלילה, שזה באמת משהו, וגם דיסקרטים ושומרי סוד כמוני. אני לעולם לא אחשוף איש מהם, לעולם לא אספר מניין בדיוק הגיעו אלי ואיך. סודם שמור עמי. אבל דבר אחד אומר – כול ההתנפלות הזאת של רבנים על קהילת הלהט"ב היא מרמה אחת גדולה, המכסה הן על טובי בניה של הציונות הדתית, העושים סקס גברי נפלא, והן על התועבה-באמת המתחוללת מאחורי הטלית – ניצול קטינים, אונס, ועוד כול מיני חולירע, שהחברה החרדית מצטיינת בהם.

הרבנים האלה בכלל לא יהודים בעיניי. הם טריפה. אני הרבה יותר יהודי מהם, גם מבלי לקיים תרי"ג מצוות. מפני שאני יש בי חמלה ואהבת אדם, מה שהם חסרים לבלי די.

לזה כמובן שייך הפזמון הסאטירי שפרסמתי כאן לפני כמה ימים, ואולי זעזע חלק מכם/ן.

שיהיה לכם/ן לילה טוב.

 

ילד צריך אימא ואבא. או אבא עם לב רגיש.

במרוצת הימים האחרונים, מאז התרגש עלינו גל המחאה הלהט"בית, שרק החל, הייתי עסוק לא רק בארגון ההפגנה בכרמיאל, ובטיפול בתקשורת שהתלוותה אליה. דניאל נתקף בווירוס, עם 38.5 מעלות חום, בתוך כך התלונן על כאבי ראש ואז על כאבי אוזניים. כך, אפוא, ביקרתי עם הילדים אצל רופאי הילדים בכרמיאל שלשום, כדי לאבחן וירוס, ואז אתמול, כדי לנקות את האוזן משעווה ולאבחן נוזלים באוזן, ואז דניאל נרגע – ומיכאל התחיל מעלה חום ומשתעל.

אתמול היו לו 38-39 מעלות במשך היום. אני הצטרכתי לרדת לתל אביב, כדי ללמד. אז השארתי אותם בידי אבא שלי, עם תרופות להורדת חום והוראות מדויקות כמה לתת לו ומתי, וליתר ביטחון גם ביקשתי מחברתנו ורוניקה, הסייעת הוותיקה בגן, שתקפוץ אלינו הביתה, כדי לראות אם אבא זקוק לעזרה בטיפול בילדים החולים.

אבל כשחזרתי בחצות הביתה, ושמעתי את הילד משתעל, וכאשר בא למיטתי באמצע הלילה, וניסה להירדם לידי, משתעל תכופות, ועם בוקר, כשראיתי ששוב יש לו חום, למרות התרופות להורדת חום שקיבל, הרגשתי שמשהו לא בסדר. חששי התגבר, כאשר שיחקנו שח מט וניצחתי אותו, וזה פשוט לא קורה, וכאשר התלונן שהוא מבולבל.

ברגע ששמעתי זאת טסנו שלושתנו לרופא הילדים, פעם שלישית ברציפות, יום אחר יום השבוע. הוא בדק אותו, אמר שהריאות שלו נשמעות נקיות, אבל שהשיעול הזה, יחד עם מה שהילד מתאר כבלבול, באמת לא מוצא חן בעיניו, אז כדאי שאקח אותו ל"טרם" לספירת דם ולצילום חזה.

הגענו ל"בטרם". צילום החזה עבר מהר. ואז ישבנו וחיכינו לבדיקת הדם. מיכאל בכה שהוא לא רוצה בדיקת דם. אז ניסיתי להסיח את תשומת ליבו בפרק מ"קופיקו" בטלפון החכם שלי. אבל הפרק נגמר ואנחנו עוד המתנו לאח, שיתפנה לקחת ממנו דם. ובינתיים גם דניאל כבר איבד את סבלנותו, ואיים עלי שפשוט יילך משם, אם לא נלך כולנו יחד.

אחרי הפצרות מרובות הגיע האח אל החדר. הושבתי את מיכאל על ברכיי, והאח קשר לזרועו הדקיקה של מיכאל כפפת לטקס, כדי לעצור את הדם, וביקש ממנו לאגרף את כפו כמה פעמים. הילד בכה מאוד. ברגע שהאח קרב אליו עם המחט, שצינור דקיק מחובר אליה, עצמתי את עיניו בכף ידי, ועצמתי אף אני את עיניי. לעולם איני מסוגל לראות הקזת דם. לא ממני, ודאי שלא מילדיי. ביקשתי גם מדניאל שלא יסתכל בזה, כדי שלא יהיו לו סיוטים.

מיכאל בכה נורא. זה ממש כאב לו. ואחרי שסיימנו קרא לי הרופא והראה לי בצילום את מיקום הדלקת בריאתו של מיכאל. "יש לו דלקת ריאות," פסק. "אני רושם לך אנטיביוטיקה לעשרה ימים ואינהלציות." התלבטתי רגע אם לא כדאי לתת לו מנה ראשונה בעירוי, ואז הרופא הציע לי לתת לו מנה בסירופ.

הוא מזג לו סירופ מוקסיפן בכוס חד פעמית והושיט לו אותה. הוספתי בה מעט מים. הילד שתה מעט מן הסירופ, ובקושי היה מסוגל לבלוע כדי מחציתו. "מיכאל," אמרתי לו, "אתה חייב לשתות את זה. אחר כך אקנה לך סירופ בטעם אחר."

אבל מיכאל התקשה מאוד לבלוע את הסירופ, ולקחנו אותו אתנו למכונית. נסענו לחלקו השני של הערב – לקנות לילדים את כול הדרוש להם לכיתה א'. אתמול הם עשו את זה עם סבא. הוא בחר איתם תיקים, קלמרים, קופסאות אוכל וכלי כתיבה, הוציא על זה 600 ש"ח. הם שמחו מאוד, קינחו את הערב של אמש בגלידה, וסבא חשב שבזה הסתיים העניין. אבל היום הגיעה אלי רשימת הציוד הנדרשת, והשלמתה הייתה דרך להוציא את הילד מן הכאב בזרועו ומתחושת החולי שלו.

נכנסתי איתם ל"אופיס דיפו" כרמיאל, נתתי למנהל החנות את רשימת הציוד, לכול ילד סל על גלגלים, והצעתי להם לנסוע אחריו ולבחור כול מה שירצו בו, על פי הרשימה. הם כמובן שמחו על כך מאוד.

זה עלה לי עוד 550 ש"ח. משמע, עלות הציוד לילד אחד לכיתה א' היא כ-600 ש"ח. ולי, כידוע, יש שניים, תודה לאל. אז זה כפול.

כשיצאנו מיכאל אמר שהוא רעב. שמחתי מאוד. ראיתי שם מסעדה ערבית שמוכרת בשרים על האש. התיישבנו, הזמנתי לדניאל קבב, שהוא אוהב, ולמיכאל פרגיות, שהוא אוהב. וסלטים, ופיתות, ושתייה. אכלנו שלושתנו ועוד נשאר מה לקחת הביתה. אבל זה קצת הסיח את דעת מיכאל מן החולי.

ואז נסענו הביתה, דניאל התקלח, מיכאל עשה זאת אתי מוקדם יותר, נשכבנו במיטה, ולבקשת מיכאל, שהיה עייף מכדי לשמוע סיפור בקריאה, סיפרתי להם על ימות ילדותי. איך הייתי מאוהב בגן חובה ברוני מנסדורף, אחות של עמוס, ואיך אמם ערה הרחיקה אותי מבתה, כי כנראה הייתי ילד משוחרר מדי לטעמה. אחרי כן סיפרתי להם איך אחד הילדים בא בוקר אחד לגן, ואמר לנו שהוא יודע איך מכינים דבש. הוא לקח זרד דק, תחב אותו בגופו של שבלול חי, ובעסיס גופו הדביק לקצה הזרד שלו דבורה, מן הדבורים הרבות שמצצו צוף מפרחי הגדר החיה שהקיפה את הגן. אחרי כן תחב את הדבורה האומללה לשקית ניילון ומילא אותה במים.

"מה אתם חושבים קרה לדבורה?"

"היא טבעה ומתה," קבע מיכאל.

"בדיוק, ואז הגננת הסבירה לנו מה זה 'צער בעלי חיים,' ומאז אני מאוד אוהב בעלי חיים," אמרתי להם. ואז סיפרתי להם על מיצי, החתולה שלי, ועל שלושת כלבי וכלבות הזאב שהיו לי ולאחי, ואיך הורינו הרחיקו אותם מן הבית.

"ולכן, ברגע שבגרתי וגרתי לבדי, גידלתי בעלי חיים. בתחילה את שושכמוה, כלב שחור שחי אתי חמש עשרה שנים, אחרי כן את לונה, שחייתה אתי ארבע עשרה שנים, ואת סולטן החתול, וכעת את החתולים גילון ודמקה ואת פינו. ואני אף פעם לא אקח אותם מכם, כי לא אעשה לכם מה שכול כך פגע בי," סיימתי.

ואחרי כן התקשו להירדם יחד, בשל השיעול של מיכאל. וכעת אולי, אולי הם כבר נרדמים.

הארכתי הפעם בסיפור, כי אף על פי שהוא  טריביאלי – הורה מתמודד עם ילד חולה – הוא אינו טריביאלי כלל. לא בימינו אלה, שבהם נתונה האבהות הגאה תחת מתקפה מחודשת של דתיים, המאמינים שהם היחידים היודעים איך צריכה להיראות משפחה ולמה זקוק ילד, בורים ועמי ארצות, שמדקלמים ססמאות על הזדקקות הילד לאב ולאם, כי זה מה שהם מכירים, והם לא מעלים על דעתם שאפשר אחרת, וסתם הומופובים וטרולים, שנהנים לכתוב נגד מבנה המשפחה הגאה, מבלי להבין שהם היחידים הפוגעים בילדינו, בעצם הארס שהם מטפטפים כלפינו. אה, וגם אחת, עירית לינור, בקהילה אנחנו מכנים אותה 'הפטרייה', כי היא תמיד צצה מחדש, כמו פטרת רגליים, ברגע שהיא רק מזהה הזדמנות להמשיך לטפטף מארסה כלפי המשפחות שלנו, ההורות שלנו וילדינו. אני מאוד מתפלא על גלי צה"ל שממשיכים לתת לאישה הנתעבת הזאת במה. המחאה הלהט"בית היא הזדמנות פז לשלוח אותה הביתה, ולנקות קצת את גלי האתר מארסה.

 

ילד צריך הורה שיאהב אותו, יהיה קשוב לו וידאג לכול צרכיו. ילד צריך הורה שיעמיד אותו תמיד, אבל תמיד, בראש סדר העדיפויות שלו, ויוותר על הכול למענו. ילד צריך גם סביבה תומכת, שלא תעמיד אותו כשונה או כאחר רק בשל הבחירה של הוריו או של ההורה שלו במבנה משפחה שונה מן המקובל. ילד כזה גדל בתוך אושר. ולראייה, הייתם צריכים לראות איך הבוקר שניהם התנדבו לנקות יחד אתי את הבית, ניקיון יסודי, לקראת בואו של אורח שאני מאוד מצפה לבואו. זה כמובן משהו שלא הייתי מעלה על הדעת, לו הייתי יודע שמיכאל עם דלקת ריאות. אבל התרגשתי מאד למול נכונותם לעזור לי כך, ורצינותם בכול מעשיהם.

"אבא, למה קוראים לדלקת ריאות 'דלקת ריאות'?" שאל דניאל במכונית, בדרך הביתה.

"כי זה כמו יובל המבולבל," השיב לו מיכאל. "ליובל קוראים יובל, ומבולבל כי הוא מבולבל. ככה זה דלקת ריאות."

תודו שזה הסבר הגיוני מפי ילד חכם בן שש ומחצה. בחוכמתו פירק את שמו לשם ולתואר, ואז השליך את זה למחלתו. ושיסלח לי יובל על ההקשר האסוציאטיבי של מיכאל. אנחנו כאן אוהבים אותו מאוד.

שיהיה לכם/ן לילה טוב. לילה מלא אהבה ובריאות ושפע. וגם לנו, בעזרת השם. לילה טוב.

אנחנו מערכת החיסון של החברה הישראלית.

סטונוול הישראלי.jpg
סטונוול הישראלי. צילום: טל אלמוג.

 

ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, ורעייתו, הבינו כנראה באיחור רב מה שהבהרנו היטב במהלך הימים האחרונים: הזגזוג של רה"מ, בין סרטון תמיכה בקהילה לבין הצבעה בעד התיקון המפלה לחוק הפונדקאות היו טעות פוליטית גדולה. טעות אחת יותר מדי.

אבל אם בנימין ושרה נתניהו חושבים, שבכינוס מבוהל של הכנסת לדיון מחודש בתיקון לחוק הפונדקאות, או בהודעות סרק לתקשורת על פגישתם הקרובה עם ראשי הקהילה, או על לחצים המופעלים על רה"מ על ידי רעייתו, מבית, הם יצליחו לסכור את הסחף הציבורי שהחל היום, הם טועים טעות מרה שנייה.

הביטו במה שמתחולל היום, מאז שעות הבוקר ועד עצם כתיבת שורות אלה, משפחת נתניהו: כך נראה סופכם הפוליטי. מה שהחל כמחאתה של הקהילה הלהט"בית על אפלייה בתיקון לחוק הפונדקאות, התרחב במהלך יום ההפגנות הסוער הזה לרשימת דרישות נרחבת בהרבה – הסדר נישואין לגייז בישראל, ייבוא הורמונים לקהילת הטרנס ושינוי היחס המפלה כלפי הטרנסים והטרנסיות במערכת הבריאות, עידוד מפעלות הנוער הגאה, שינוי היחס לבני ובנות הקהילה במערכת החינוך, ועוד ועוד. גם אם תרצו, לא תוכלו לעמוד בפני הדרישות האלה, מסיבה פשוטה. בשל החטא הקדמון שלכם – הקמת קואליציה ימנית משיחית, הנשענת על קולות הדתיים והחרדים, במקום קואליציית מרכז.

יכולתם להקים קואליציה שפויה בארץ הזאת. תחת זאת, העדפתם לחבור אל מגזרים פשיסטיים ומגזרים אנטי-ציוניים, המשתמטים מחובותיו הבסיסיות ביותר של אזרח בישראל. כך, אפוא, הפכתם לנגיף האיידס של החברה הישראלית. במהלך פחות מארבע שנות שלטונכם כרסמתם באופן אנוש בכול המערכות המרכיבות את ישראל הדמוקרטית – במערכת המשפט, במערכת התקשורת, במערכת החינוך, במערכת הביטחון באמצעות מתן היתר להדתה קיצונית, במערכת שירותי הדת, בקליטת יהודים מרחבי תבל וביחסים עם יהדות העולם, בפגיעה בזקנים, בנכים, בחולים, בלהט"בים, באבות הגרושים וברפורמים ובקונסרבטיבים, ויסלחו לי ששכחתי למנות אותם על רשימה זו.

אבל בניגוד למגזרים אחרים בחברה הישראלית, הקהילה הלהט"בית מושרשת בכול קצוות המפה הפוליטית, ובניה ובנותיה משרתים את החברה הישראל בכלכלה ובביטחון, בהיי טק ובחינוך. אנחנו נמצאים בכול מקום, וערניים ורגישים מאוד לכול פגיעה בזכויותינו. ולכן, אנחנו נייר הלקמוס החדש של החברה הישראלית, ואנחנו מערכת החיסון שלה.

ממשלת נתניהו, ממשלה ימנית משיחית, שתקפה במשך שלוש שנים ומחצה את כול המערכות המרכיבות את החברה והמשק בישראל, ופגעה בערכי היסוד של ישראל החילונית והיהודית, הציונית והדמוקרטית, הגיעה היום לסוף דרכה. אתם לא תצאו מזה. המחאה תתרחב, תתפשט, תתפוס עוד ועוד מגזרים מקופחים בחברה הישראלית.

אתם גמרתם את מפעלכם בהחרבת ישראל כפי שהכרנוה. ועכשיו אחת מן השתיים – או שתכריזו על בחירות מוקדמות, או שחקירות המשטרה יאלצו אתכם לרדת מן השלטון. כך או כך, דרככם גמורה.

אמנם, ראשי הקהילה הלהט"בית עושים כול שביכולתם כדי לשוות להפגנות היום, ולעצרת הערב, אופי וגוון א-פוליטיים. אמנם, יש בתוך המפגינים הרבה מחברי התאים הגאים במפלגות הימין. אבל אין זה משנה ואין זה מוריד דבר מעוצמת האמת, שגם היא אינה אמת של צד זה או אחר במפה הפוליטית – אנחנו מערכת החיסון של החברה הישראלית, ואנחנו קמנו עליכם היום, בטרם תביאו עלינו כלייה. חוק הלאום, מאסר רב קונסרביטיבי, אפליית הקהילה הלהט"ב – אלה פרפורי הגסיסה של שלטונכם. ואיזך זיל גמור.

אוי, מאמע. 38C.

IDOR0062.JPG
סצנה בחוף הים של נווה צדק, לפני כשנתיים. צילום: עידו רוזנטל.

 

הרגעים שבהם אני הכי זקוק לאימא שלי הם כשאחד הבנים חולה. כשזה מתרחש בערב שישי, שעה שאני מדליק את הנרות, ומדבר איתה ממילא, כמדי ליל שישי, זה קשה לי שבעתיים. הבכי עולה לגרון. הבכי של הגעגוע ושל הרצון שאימא תבוא הנה מהשמיים ותעזור לי לטפל בילד שלי, בנכד שלה.

דניאל כבר יומיים עם חום. לא משהו דרמטי. 38C. אבל זה מספיק כדי לגרום לו לכאב ראש מתמשך, ולתחושת לאות בכול הגוף. הרופא, שרצתי אליו אתמול, כדי שיראה מה קורה עם הילד, פסק שזה לא ממקור חיידקי, אלא ויראלי, והמליץ מה שממליצים במקרים כאלה. מנוחה, שתייה, ומשהו להורדת החום.

אתמול עשיתי לו שיעור קריאה בשעון, ובספרים, וכתבנו שיר. היום לא היה לו כוח לכלום. הדבר היחיד שסקרן אותו ושובב את נפשו היה הקריאה לשכננו מיקי, שניחן ביכולת טכנית ובתבונת כפיים גדולה משלי, שהסכים בטובו לבוא להרכיב לנו את ציוד הניקוי החדש שקניתי לבריכה בחצר שלנו. דניאל חיכה לזה בקוצר רוח, וישב והביט היטב במה שמיקי עושה. אין לי ספק שלמד בו-בזמן כיצד להרכיב בעצמו את הערכה הזאת.

שלושתנו ישנו בצהריים. אבל משנת הצהריים הוא קם עם כאב ראש ומותשות. ועם 38C מעלות חום. אז כדי לרענן אותו מעט, וגם להוריד את חומו, הצעתי להם אמבטיית קצף, ושניהם בילו באמבטייה זמן ממושך. אבל אחריה שוב התאונן על כאב ראש, אז נתתי לו שוב נורופן.

עכשיו הוא יושב על הכורסה בסלון, רואה קופיקו ומפצח גרעיני דלעת. הוא עצמו ביקש לקנותם לו בשבוע שעבר, ולפתע נזכר בקיומם. שמחתי בזה מאוד. העיקר שיאכל משהו, מלבד היוגורט תות והאקטימל שאכל, כשקם.

מיכאל כבר יושב ואוכל פרוסת חלה עם מרק עוף, שהכנתי כבר אתמול. אבא לימד אותי, שאת המרק מכינים יום מקודם לכן, ומכניסים את הסיר למקרר, כדי שהשומן יקריש על פניו, ואז ניתן יהיה לסלקו בכף מן המרק. כך עשיתי. זה טקס משפחתי מוכר. אבל דניאל לא רוצה מרק. אולי יאכל מן הקבב שהכנתי לו, המתבשל כעת בתנור.

להיות אב יחיד מבוגר לשני ילדים זה לא עניין פשוט. בעיקר אם אתה רך לב כמוני. מקודם לכן, אחרי שנתתי לו את הנורופן, פרץ בבכי, מפני טעמו המרוכז של הסירופ, ואני הרמתי אותו על ידיי, הושבתי אותו על ברכיי, וחיבקתי אותו ארוכות. אחרי כן לחשתי על אוזנו, שאם יילך לנוח על הכורסה ארשה לו לאכול את הקבב בסלון. שזה משהו שאני עושה רק כשילד ממש לא מרגיש טוב. העיקר שיאכל.

 

אחת הטענות החביבות על אנשים חשוכים ובורי ארצות, מן הטוקבקיסטים המביעים את התנגדותם למתן הזכות לפונדקאות לגייז בישראל היא "למה אתם מביאים לעולם ילד יתום מאם." זו כמובן שטות גמורה. היא נשענת על ההנחה כאילו ילד חייב אב ואם, תפיסה שכבר הוכחה כשגויה זה מכבר, או שהתורמת ו/או הפונדקאית (אלה תמיד שתי נשים נפרדות, כדי שלא תיווצר אצלן זיקה ליילוד) הן אמהותיו. זה כמובן אינו נכון. ילד הנולד במשפחה גאה בא לעולפ מלכתחילה למשפחה שיש בה אב או שניים, המכילים אותו, מספקים את כול צרכיו ומתפקדים בשלל התפקידים שהורות דורשת מכול הורה, רק ללא חלוקה מגדרית. במשפחות שלנו אין חלוקת תפקידים לתפקידי אב ואם. למעשה, החלוקה המיושנת הזאת כבר אינה תקפה במשפחות רבות במאה העשרים ואחת. כשאנו מביאים ילדים לעולם, אנחנו עושים כן מבחירה, ובידיעה שמרגע היוולדם יהיה עלינו לספק להם את כול צורכיהם, הפיסיים והרגשיים, עד יום מותנו.

ביטול החלוקה הזאת של תפקידים מגדריים במשפחה הגאה – וכוונתי גם למשפחות של שתי אימהות כמובן – הוא המטיל אימה על רוב מי שמביעים התנגדות לפונדקאות גאה. שכן, עצם כינונה של אבהות יחידנית היא בו-בזמן שיא התגשמותה של האידיאה הפמיניסטית – וריקונה. ברגע שאנחנו מביאים ילדים לעולם ללא משכב עם אשה, דהיינו, מייתרים את תפקידה המיני בחיינו, וגם מוכיחים את יכולתנו לגדלם לבדנו, זה מעמיד את החזון הפמיניסטי לשיוויון זכויות האשה על ראשו.

מכאן, בדיוק מן ההיפוך הזה, נובעות הטענות של חלק מן הנשים המתנגדות התנגדות עזה כול כך לפונדקאות. הן רואות בה סחר בגופה של אשה, ומתעלמות מהרבה מאוד דוגמאות ועדויות של נשים שבחרו להיות פונדקאיות, וגם מהפגנותיהן של פונדקאיות בהודו, בפני בית המשפט העליון, לבל ימנע מהן את האפשרות הזאת (אך בית המשפט לא שעה לתחינתן ועצר פונדקאות ליחידים בהודו), מפני שהעדויות הללו מערערות את תפיסתן, לפיה פונדקאות היא סחר בגופה של אשה, באופן חמור יותר אפילו מזנות.

התפיסה הזאת היא פרי הבאושים של התפשטות לימודי המגדר והקולוניאליזם. נוח למי שלמדו לימודי מגדר וקולוניאליזם לראות בהומואים דוגמה 'קלאסית' לגבר הלבן השולט, הדומיננטי, הנצלן, הפטריארכלי, הקונה מאישה את שירותיה בביצית וברחם, – ולהתעלם מכך שהרוב המכריע של הומואים הפונים לתהליך פונדקאות עושים זאת מחוסר ברירה וגם מחוסר תקציב, ומעמידים את עצמם בסיכון כלכלי נורא.

אחרים מטיחים בהומואים שעליהם לפנות למסלול אימוץ, כאילו ההומואים אמורים לתקן את הטעויות שעשו זוגות סטרייטים, במשכב חסר זהירות או בהזנחת ילדים השוהים במוסדות הרווחה. הציפייה שהומואים, המבקשים להיות הורים, יקבלו על עצמם את הטיפול בילדים שהוזנחו על ידי הפריבלגים, שיש ביכולתם להרות כול אימת שרצונם בכך, וגם כשאין רצונם בכך, היא מזוהמת. היא רואה בהומו חמור חברתי, מישהו שאפשר לדחוף לו ילדים של אחרים, מפני שהוריהם הביולוגיים לא רצו בהם. זו טענה נגועה בהומופוביה ובאי נטילת אחריות חברתית על גורל ילדים אומללים, פרי חוסר הזהירות או חוסר החמלה של הוריהם הסטרייטים. כול זאת, מבלי להזכיר את העובדה, שיש מעט מאוד ילדים לאימוץ במדינת ישראל, וגם סטרייטים המבקשים לאמץ ילדים צריכים לחכות בתור שנים עד לקבלת ילד לחיקם.

לבסוף, ישנן גם הנשמות הטובות, המציעות להומואים להיכנס להסדר הורות עם אשה. לאלה אפשר לענות, שאם כך הדבר – אולי כדאי להפנות כול זוג סטרייטים, שאינו מצליח להרות, שייקח לו אישה ו/או גבר כשותף שלישי למערכת המשפחתית שלהם. נראה איך הדבר הזה יעבוד.

רמז: זה לא. אף אחד לא רוצה להכניס איש או אישה זרים לחייו, רק כדי לממש את זכותו להיות להורה. במקרה כזה טובה הפונדקאות אלף מונים על פני כול פתרון אחר. אם מדובר בעסקה, הריהי ברורה לשני הצדדים, מפוקחת, מנוהלת על ידי צוות של רופא/ה, עובד/ת סוציאלית, משפטן ועוד. ואם מדובר בפונדקאות 'אלטרואיסטית', על אחת כמה וכמה.

הצביעות החברתית של טוענים ממין אלה מכסה על שמרנות, על בורות ועל הומופוביה. היא גם זו שעמדה מאחורי אישור התיקון הנואל והנפשע לחוק הפונדקאות, שעבר השבוע בכנסת. צחוק הגורל הוא, שהחוק הזה התקבל בשל החרדים והדתיים, שאיימו להפעיל בגינו את הממשלה. החברה החרדית והדתית נגועה בניצול ילדים, בהזנחתם הפושעת, בפגיעה פיסית בילדים ובמעשים מגונים בילדים. החברה הזאת, הבנויה על מודל האב-אם קלאסי, היא גם זו המייצרת בישראל את בעיית הילדים שעברו הזנחה או התעללות, שההומואים נדרשים, כביכול, לאמצם, במקום לגדל 'ילד יתום בלא אם.'

על זה נאמר, עם אב ואם כאלה, יהודים מאמינים ושומרי מצוות, הפוגעים בילדיהם לעתים, כפי שראינו רק אתמול, באופן חסר תקנה, באמת מוטב לו היו יתומים.

אבל ילד שנולד למשפחה גאה הוא ילד שנולד מתוך אהבה גדולה ומתוך רצון וכמיהה. וילד כזה, יגדל ויהיה לתפארת. או, כמו שאמרה לי שוב הבוקר יעל, הגננת של מיכאל ודניאל ב'גן צבר', "אתה באמת לא מבין איזה ילדים נפלאים יש לך." ושוב סיפרה לי כיצד דניאל גילה רגישות יוצאת דופן לילד אחר בגן.

"אתה יודע, דניאל," ליטפתי היום את ראשו, בדרך לגן, כשבאנו לאסוף ממנו את מיכאל בשעת צהריים, "אני ממש שמח שאתה הבן שלי."

"אני יודע, אבא," חייך דניאל.

שתהיה לכם/ן שבת שלום. ואתם בהחלט מוזמנים להפיץ את הפוסט הזה. תודה רבה.

הפורפרה מרחוב בלפור והתיקון לחוק הפונדקאות.

התזזית שאפיינה הערב את נוהגו של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, ביחס לתיקון לחוק הפונדקאות, אינה מחדשת דבר באשר לאורחותיו. אחר הצהריים, אחרי התוועדות עם חברי, חבר הכנסת אמיר אוחנה, הודיע נתניהו כי הוא תומך בהקניית זכות הפונדקאות גם לזוגות ויחידים חד-מיניים, וכי על כן תידחה ההצבעה השנייה והשלישית על התיקון לחוק הפונדקאות עד לתיקון התיקון, לקראת מושב החורף של הכנסת.

הצהרתו של נתניהו עוררה שמחה גדולה בלב הקהילה ותומכיה. היו שדיברו עליה כעל הישג היסטורי, אחרים חגגו את נצחונם. מעטים זכרו גם להגיד תודה לחה"כ אמיר אוחנה, שמאז היבחרו ליו"ר התא הגאה במפלגת השלטון, ומאז התמנותו לחבר כנסת, היה ללעג ולשנינה בפי רבים מבני ובנות הקהילה, ובהם בעיקר מתחריו הפוליטיים.

והנה, עברו רק כמה שעות וכבר התבשרנו כי ראש הממשלה חזר בו מהחלטתו, והתיקון לחוק הפונדקאות כן יידון הלילה במליאת הכנסת. לכן יצאו באופן ספונטני כמה מבני ובנות הקהילה להפגין בתל אביב, וחסמו בין השאר כבישים.

אין טעם להתאכזב מנתניהו. האיש הזה מפרפר תמידית בין משאלות לבו לבין המציאות הפוליטית שקלע את עצמו לתוכה. לו היה מקים ממשלה עם הבית היהודי, יש עתיד, כולנו והמחנה הציוני, כול זה היה נמנע מאתנו. כול כך הרבה טעויות היו נמנעות ממנו ומאתנו. אבל הוא הקים לו ממשלת ימין קיצונית, שבמשך שנות כהונתה עד הנה שמה לעצמה למטרה להחריב את מרקם החיים הדמוקרטיים במדינת ישראל, ובו מערכת המשפט, התקשורת החופשית ועוד.

דבר אחד נתניהו לא לקח הערב בחשבון. הקהילה הלהט"בית נמצאת בנקודת רתיחה מסוכנת. הגם שבהפגנה במוצאי שבת השתתפו רק אלפי הורים מן הקהילה, עם ילדיהם, במידה והתיקון המפלה לחוק הפונדקאות יאושר הלילה בכנסת – ייפתחו שערי שמיים. הקהילה כולה תצא לרחובות, ותראה לממשלת ישראל מה קורה לממשלת זדון, המקבלת חוק מפלה, מנוגד לחוקי היסוד של ישראל, לפסיקתו של בית הדין הגבוה לצדק וגם למוסר האנושי הפשוט.

התלמוד הבבלי, במסכת נדרים, דף פא, עמוד א' אומר: "היזהרו בבני עניים, כי מהם תצא תורה." בהשאלה אומר כאן בבהירות רבה – מר בנימין נתניהו, היזהר בנו, בני ובנות הקהילה הלהט"בית, כי מן הזעם שלנו, בתוך מפלגתך ומחוצה לה, תאבד את שלטונך.

נ.ב.

ולכול מי שהלעיזו על חה"כ אמיר אוחנה, לא מאוחר לבקש ממנו סליחה ומחילה. דעותיו המדיניות והאחרות אינן כדעותיי. הזדעזעתי ממנו השבוע, כאשר הודיע שלא ייתן ליועץ המשפטי לממשלה לשאת את דברו בוועדה שהוא עומד בראשה, אחרי שהיוהמ"ש סירב לשלוח נציגים ממערכת אכיפת החוק לדיון בוועדה, מחשש להכתמת חקירותיו של ראש הממשלה. אבל דעות פוליטיות לחוד, ומאבקי קהילה לחוד. אמיר אוחנה סייע רבות לקהילה, כאשר הורים לתינוקות שנולדו בנפאל נתקעו בה, אחרי רעידת האדמה הקשה, וסייע לה גם היום, בהצלחתו להוציא מראש הממשלה הצהרה, התומכת בפונדקאות לזוגות ויחידים חד-מיניים ואת דחיית הדיון בתיקון. למרבה הצער, כוחו לא עמד לו מול יו"ר הקואליציה והלחצים שהופעלו על ראש הממשלה בנושא. אך כוחו עודו במותניו, ואנו נהיה זקוקים לו, לאמיר אוחנה, גם בהמשך הדרך. אז כדאי שתבקשו ממנו את סליחתו, ותאמרו לו תודה.

 

האמת היא שנשבר לי הזין.

היהודים שלי.jpg
ארוחת שישי האחרון אצלנו, רגע אחרי הקידוש. 

 

"אם לא תשלם מיסים, הרי תשלם על זה," אמר לי הערב חבר, שהוא רואה חשבון בכיר ועורך דין, "בשביל מה לך? אם אתה רוצה להילחם, הילחם בכנסת."

"אני את המלחמות שלי כבר עשיתי," השבתי לו, "אבל האמת היא שהבוקר פשוט קראתי את הכותרות ואת הפוסטים על חוק הפונדקאות, ונשבר לי." וזו האמת.

אני נמצא בתקופה הכי טובה בחיי. יש לי שני בנים מדהימים שעולים לכיתה א', אני חי איתם בישוב קהילתי מדהים, ובאמת מאושר מן החיים. הייתי שמח לקצת יותר פרנסה, אבל כולנו כך. אני אפילו מאוהב במישהו. אבל על זה לא תשמעו דבר.

אבל הבוקר, באמת שנשבר לי כבר הזין מהמדינה הזאת. אני אוהב אותה, נולדתי בה, חייתי בה את כול חיי. חונכתי להאמין שאין לנו מקום אחר, והתמדתי באמונתי. שירתתי בה שירות צבאי מלא, בסדיר ובמילואים, שילמתי מיסים כול חיי. אבל הבוקר, הרגשתי שאני כבר לא יכול יותר.

שאני לא יכול לראות שמשתינים עלי מוועדת עבודה, רווחה ובריאות של הכנסת, ולומר שזה גשם. מילא שהייתי צריך לקחת הלוואה בנקאית ענקית, ואחריה עוד אחת, ועוד אחת, ולנסוע להודו כדי להביא את בניי לעולם. מילא שהרב המוהל, שמל את בניי, לא הסכים לומר את מלות הברכה, המקבלות אותם אל עם ישראל. מילא שהגיור היחיד שיכולתי לזכות בו בעבורם הוא גיור רפורמי, כי סירבתי להעמיד פנים שאני סטרייט, להתחייב לחינוך יהודי אורתודוכסי לבניי ולשמירת מצוות. מילא שהייתי צריך שוב ושוב להעיר במוסדות שונים על כך שאין להם אימא, ולכן אין שום תקפות לטפסים במוסדות שונים, המדברים על אב ועל אם. מילא. הכול מילא. אבל על דבר אחד אני לא יכול לעבור – על הערעור של ועדת עבודה, רווחה ובריאות של הכנסת על עצם זכותי להיות הורה, הגם שאני כבר הורה. זאת, משום שמה שאני הכי משתוקק לו בעולם הוא להביא עוד אח ו/או אחות לבניי, בטרם אהיה בן שישים.

אז צעקתי. קראתי היום לראשי הקהילה הלהט"בית לשקול מרד מיסים ומרד גיוס. מי שמכיר אותי יודע עד כמה זה רחוק ממני. אני בן של שופט, הנזהר בקלה כבחמורה בשל כך, ואדם שומר חוק באופן כללי. אבל כמה אפשר לשאת בעול החיים כאזרח בארץ הזאת, בידיעה שמפלים אותך ביודעין, במתכוון, בשל זהותך?

אני לא יודע מה לומר ומה לעשות. האמת היא, שמאז שעות הבוקר, שפרסמתי בהן את קריאתי לשקול מרד מסוג זה, אני מותש לגמרי. אין לי כוחות למאבקים כאלה, ואני מעדיף להשתקע בחיי וביצירתי. אבל אני לא יכול לשתוק למול העוול הזה, ולכן כתבתי מה שכתבתי, ושלחתי אותו גם לנשיא המדינה, לכול חברי הכנסת ולכול פעיל קהילה שיכולתי למצוא.

הדמיון היוצר שלי עובד כעת שעות נוספות. אני מדמיין, למשל, סיטואציה, שבה כול הומו, לסבית, טרנס ובי, בכול מקום עבודה שהוא, ישבות שביתת מחאה של שעה, ביום ראשון בבוקר, משמונה עד תשע. פשוט יעצור את עבודתו, יעמיד דגל גאווה ושלט על האפלייה ליד שולחנו, ויסרב לעבוד למשך שעה תמימה.

אולי זה יישמע לכם מעשה קטן, אנקדוטלי. אבל אם באמת מאות או אלפי הומואים ולסביות ובי וטרנס ובני משפחותיהם ותומכיהם יעשו כן, יצטלמו כך ויעלו את תמונתם כשובתים לרשתות החברתיות, אולי זה יעשה משהו. הרי זה יהיה מעשה חוקי, לא כן? מרד אזרחי של שעה, לא אלים, פחות לא חוקי מאי תשלום מיסים או אי גיוס, למשל.

אגב, בנוגע לעיל נועצתי היום עם כמה אנשים מביני עניין. הם אמרו לי, שאת המע"מ חייבים לשלם, מפני שאנו גובים מע"מ בעבור המדינה, וזהו כסף של המדינה. אבל את מס ההכנסה ואת התשלום החודשי למוסד לביטוח לאומי, אפשר לא לשלם. ללוות את זה במכתב לראש רשות המיסים, המסביר מדוע אינך משלמ/ת, ולשים את הכסף בצד, כי הרי בסופו של דבר תשלמ/י אותו כמובן, ורק תצטרך להיאבק על ביטול הקנסות שיהיו כרוכים בכך.

נכון לשעה זו, עוד לא החלטתי האם לשלם מס הכנסה או ביטוח לאומי החודש. אני באמת מתלבט. אין לי רצון להיעצר, להישפט או להיות מוזמן לבירור כלשהו. אבל באמת שנשבר לי הזין, ואני באמת לא חושב שאפשר לעבור על החלטתה של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת לסדר היום.

ראו, חברי הכנסת שהצביעו בעד התיקון המפלה לחוק הפונדקאות הם ח"כ אלי אלאלוף (כולנו), נאוה בוקר (ליכוד), אברהם נגוסה (ליכוד), מיכאל מלכיאלי (ש"ס), ישראל אייכלר (יהדות התורה), מוטי יוגב (הבית היהודי), טלי פלוסקוב (כולנו), אכרם חסון (כולנו). יש כאן שני ח"כים חרדים, המייצגים ציבור, שאני מממן את השתמטותו מן החובות האזרחיים על ידי המיסים שאני משלם. מדוע שאמשיך לעשות כן? יש כאן גם חברי כנסת ממפלגות הימין – הבית היהודי, ליכוד וכולנו – שצריכות להפוך מהיום למוקצות מחמת מיאוס לכול הומו, לסבית, בי, טרנס ובני משפחותיהם.

אנחנו לא חמורים ברשות התורה. אנחנו גם לא חמורים בשדות הימין הפוליטי. מגיע לנו לחיות כאזרחים שווי חובות וגם שווי זכויות בארץ הזאת. והדרך היחידה להבהיר זאת היא על ידי ניצול זכות ההפגה וזכות השביתה, וגם על ידי מרי אזרחי, עד כמה שהחוק מאפשר אותו.

אני רוצה עוד ילדים. ואני כורע תחת תשלום החובות לבנקים על תהליך הפונדקאות הקודם. לכן, הדרך היחידה שתהיה לי להביאם לעולם היא אם אזכה באיזה פרס ו/או מלגה ו/או ייפול עלי איזה סכום משמיים, שיאפשר לי להיכנס להליך נוסף בטרם ימלאו לי שישים. אבל נעזוב אותי. אולי זה באמת כבר מאוחר מדי בשבילי, להביא לעולם עוד שני ילדים. אבל אני מכיר לפחות זוג חברים אחד שכמה לילד, ולא יכול להרשות לעצמו את התהליך הזה, בשל מחירו. את המלחמה הזאת אעשה, אם כן, לפחות בשביל זוג אחד, של חברים קרובים, שאני מכיר ואוהב, שיכולים להיות שני אבות נפלאים, ואי אפשר להם לעשות כן, אלא כאן.

שיהיה לכם/ן לילה טוב.

מפגש הסופר הראשון שלי, עם נשות הקהילה הלהט"בית.

לפני כשבועיים סיפרתי כאן, שיש לי בעיה רצינית של פרנסה הקיץ. תלמידיי הודיעו לי שברצונם לצאת לחופש, עד אחרי החגים, וכך, בהינף יד ומבלי שידעתי על כך מקודם לכן, הורידו לי את כול פרנסתי למהלך חודשי יולי-ספטמבר. באותו רגע הבנתי שאני בבעיה גדולה, וחשבתי שמפגשי סופר בבתים פרטיים, הם שיחלצו אותי מן הצרה הזאת.

כתבתי על כך, ומיד קיבלתי פניות בנושא. עד כה הזמינו אותי שלוש משפחות לשוחח בביתן עם אנשים, שכול אחד מהם ישלם 75-100 שקלים בעבור כך. אבל אני זקוק לעוד מפגשים כאלה, כדי להבטיח את פרנסתי הקיץ, ואשמח אם תרצו להזמין אותי אל חוג ידידיכם/ן.

היום באחת עשרה בבוקר התקיים המפגש הראשון, בביתן של זוג חברות יקרות שלי. אחת מהן למדה אצלי כתיבה יוצרת. שתיהן מלוות אותי ואת הילדים באהבה ובדאגה כבר שנים, וכעת גם עוזרות לי בתרגום חומרי התחקיר לספרי הבא, מספרדית לעברית.

בביתן התכנסו הבוקר נשים יקרות, כולן מן הקהילה הלהט"בית, חברות ארגון "בשלה." אני לא ידעתי על קיומו של ארגון זה, שעיקרו מפגשי נשים, הרצאות ועוד, וגם פריסת רשת של עזרה הדדית. זה הפעים אותי, לדעת שיש דבר כזה בקהילה שלנו. לפחות בצד הנשי שלה.

היו שם נשים יקרות, שבאו לשמוע אותי. ואני סיפרתי להן את סיפור חיי והתפתחותי כיוצר, קראתי (מעט מדי) מיצירתי, במפגש הבא כבר אתקן זאת, ואחרי כן השתהיתי שם לשיחות קצרות, וגם למכירת ספרים וחתימה עליהם.

אינני מזכיר את שמותיהן, מפני שאינני רוצה להוציא מישהי מהארון, חלילה. אבל התרגשתי מאוד מן המפגש הזה, בראותי כיצד הקהילה הלסבית מאורגנת כול כך יפה, וגם משום שזכיתי מן המשתתפות במפגש לחום בלתי רגיל, עד כדי כך שהזמנתי אותן לבקר אותנו כאן, בתובל, עם הנכדים שלהן או בלעדיהם.

מחר בערב מתקיים מפגש נוסף אתי, בביתם של מרב ודני נקר, בהוד השרון. מרב היא אחותו של חברי הטוב ביותר, ערן פוגל. ואני כול כך מתרגש לקראת זה, שאין לכם בכלל מושג.

אם ברצונכם/ן לקיים ערב מרתק בעבור חבריכם וחברותיכם, בביתכם, בו תפגשו מפגש בלתי אמצעי עם סופר, אני כמובן, ותשמעו את סיפור חייו ויצירתו – שהוא מדהים, אני מבטיח לכם/ן – אשמח לבוא גם אליכם. אני פנוי בכול יום בשבוע כרגע, מלבד ימי שלישי וחמישי, שאני מלמד בהם. אבל צריך לארגן את סבא או בייביסיטר, כמה שיותר זמן מראש. אז צרו קשר, ונראה לאן הדברים הולכים. ניתן להשיג אותי בטלפון 0522-300098, או במייל ilan@isheinfeld.com, או כאן, בהודעה פרטית.

תודה, ולילה טוב לכם/ן.

משפחה גדולה

כרגע, חצות וחצי, חזרנו מחתונה משפחתית בתל אביב. בן דודתי יגאל חיתן את בתו נוי עם בח"ל גיא, וצלצל במיוחד כדי להזמין אותנו לשמחה. האמת היא, שהרגל שלי כואבת מאד, וכול נהיגה לתל אביב ובחזרה ממנה מחמירה את הכאב. אבל היה לי ברור שאנחנו חייבים לנסוע לחתונה, הן מפני שיגאל, אריאל ואני הננו שלישיית בני דודים, שנולדו בהפרש זמן קצר מאד זה מזה, וגורלותינו קשורים איש ברעהו, והן מסיבה נוספת – להזכיר למיכאל ולדניאל שהם חלק ממשפחה גדולה, חמה ואוהבת. ושהם לא לבדם בעולם.

עוד לפני שנולדו אמר לי האקס-פסיכולוג שלי, שילדים במשפחות חד-הוריות מודעים בגיל מאד צעיר לנושא המוות, וכי חרדת המוות וחרדת הנטישה שלהם מועצמת בהיותם ילדים להורה יחיד. הנושא הזה כבר עלה בעבר, אך השבוע, שאושפזתי בו לניתוח כלי דם, ואז חזרתי דואב הביתה, הוא עלה ביתר שאת.

"אבא, מה יהיה אתנו כשתמות?" שאל פתאום דניאל, במהלך משחק הדמקה היומי של שלושתנו.

"אם סבא יהיה, הוא יטפל בכם, ואם לא, אז יאיר ומיכל, ואם גם לא הם אז טל ואוסי או אביב וחגית," עניתי להם, "או גיל ומאיה (חברים יקרים מאד ומשפחתיים מאד מתובל. וזה לא ששאלתי אותם על כך חלילה). שלושתנו צחקנו. "תזכרו, אתם חלק ממשפחה גדולה," אמרתי להם, "אתם אף פעם לא תהיו לבד."

זה הרגיע אותם רק למחצה. במהלך הימים שחלפו מאז שבתי הביתה מן הניתוח הם כועסים על כול סיגריה שאני מדליק, ודורשים שאפסיק לעשן. דניאל גם צעק עלי איזה בוקר, שאם לא אפסיק לעשן הוא ייקח ויקרע לי את הסיגריות ויעלים לי את המצת. כזה הוא. דעתן, ומעז.

היום, בדרך לחתונה, הזכרתי להם את הקשרים המשפחתיים. שלסבתא שרה היו האח יואל והאחות אידה, וישנן האחיות מלכה וחיה, ולכול אחד ואחת מהם יש ילדים וגם להם ילדים, וכעת בני הדודים שלי מחתנים את ילדיהם, מפני שהביאו אותם לעולם הרבה שנים לפני שאני הבאתי לעולם את בניי.

וכשהגענו אל המקום, גם הצגתי בפני הילדים כול אחד ואחת מקרובי המשפחה, עם הייחוס לאילן המשפחה הענף מצד אמי ז"ל. הם ודאי לא קלטו את הכול, אבל אני מקווה שהפנימו את המסר, שאינם לבד, ולו משום האהבה שהורעפה עליהם והשמחה לקראתם.

אני לא יודע אם אני האבא הכי טוב בעולם, כמו שאמרה להם בת דודתי יעלי. אבל אני יודע שאני משתדל. להיות קשוב לצרכים הרגשיים שלהם, וגם למצוא להם פתרון נכון. נדמה לי, שזה סוג של מידע, שחשוב שיהיה לכול אב ואם יחידני/ות. שפחד המוות וחרדת הנטישה במשפחות חד-הוריות מועצם, ושראוי למצוא לו פתרון רגשי הולם.

אילנה, סליחה שלא הספקנו לבוא לומר לך שלום. הגענו מאוחר מדי לתל אביב. אבל זה יקרה בקרוב, בע"ה. גם ביקור אצלך הוא סוג של תשובה כזאת. רק השבוע מיכאל נזכר, בגעגוע, איך היה קם בבוקר ועובר מהבית שלנו לבית שלך עם הכרית.

לילה טוב לכולם/ן.