היציאה התקופתית שלי מן הארון. אני תימני.

     אין לי ברירה, ואני חייב לעשות את הטקס הזה שוב, לצאת מהארון.

     אני מטורף על חילבה.

     לא בגלל מה שאתם חושבים, שזה נראה כמו זרע. לא. זה פשוט בעיניי המאכל הכי מדהים שיש.

     וזה התחיל עם צנצנת של עמבה.

     השבוע קניתי לי צנצנת של עמבה, שתהיה בבית. אני כול כך אוהב עמבה. בכול פעם שאני קונה פלאפל אני מגיר לתוכו המון עמבה. אז אמרתי לעצמי שמוטב שתהיה לי צנצנת עמבה בבית. והתחלתי מורח אותה על לחם מתחת לגבינה או לבשר או לכול דבר אחר, במקום המזולה, שהייתי מכור לה. תודו שזה עדיף בהרבה.

     ואז סובבתי ברוב סקרנותי את הצנצנת, קראתי מה מרכיבי העמבה – וגיליתי את החילבה. חתיכת אידיוט שכמוני, אמרתי לעצמי, איך לא הבנתי עד היום, שמה שאני אוהב בעמבה זו החילבה. הרי אני מטורף על חילבה. בפעמים המעטות שאכלתי אותה במסעדות תימניות נשבעתי שאתמיד בזה, ועם גילוי העובדה שאני קדם-סכרתי אפילו קניתי לי גרגרי חילבה. אבל לא עשיתי עמם דבר, עד כה.

     אז השבוע בישלתי לי חילבה. השריתי אותה למשך 24 שעות במים, החלפתי אותם כמה פעמים, ואז טחנתי אותה בבלנדר יחד עם צרור כוסברה, ארבע שיני שום (שזה יותר מדי, כי היא יצאה חריפה לאללה), מלח ומיץ משני לימונים.

     זה יצא חלום. לא שקוף-זרע כמו החילבה שאכלתי במסעדות. יותר ירוק-ריר. אבל מדהימה. כבר מרחתי אותה על לחם והכנסתי אותה למרק והיום אפילו הוספתי ממנה לקארי חצילים חדש שניסיתי, ויצא לי חריף אש.

       חוץ מזה גם עשיתי לי שייק ירוק, ואני עורך כול מיני שינויים בתזונה בהתאם להוראותיו של הנטורופת השכן שלי. אמש אפילו ביליתי שעה בצפייה בסרטונים על ליקוט עשבי בר ביוטיוב, כדי ללמוד מהם איך לבשל את עלי הגדילן המצוי המתרבה בקצב מדהים בחצרי, וכמובן את העולש ואת החובזה.

     אחרי הכול, עשיתי עם עצמי השבוע הסכם שאני חי עד גיל תשעים, כדי לזכות לחבק את נכדיי, וזה מחייב.

      וזה עוד לא הכול.

    בקיבוץ תובל נהוג, שכאשר מישהו חדש מגיע ו/או נכנס לבית חדש, עושים לו 'מי שבירך.' ומכיוון שהיום נכנסו שכנינו החדשים, שבנם לומד עם בניי בגן, אל ביתם החדש, השכמנו קום, והצעתי לילדים לאפות יחד עוגת הפתעה לשכנים החדשים. מלבדם, החלטתי לאפות עוגה דומה גם לחיים, ההנדימן של תובל, שכול כך התענג עליה כשעבד כאן. הוא כול כך  טוב איתנו, שהתחשק לי להודות לו. אה, וצריך גם לבשל מרק עוף לארוחת הערב.

     הקיצור, מיכאל ודניאל נעמדו אל השיש במטבח בשש וחצי בבוקר, ובילו יחד איתי כשעה בחיתוך ירקות למרק, אחרי כן בחיתוך ה-מ-ו-ן תפוחי עץ לשלוש עוגות (הם גם אכלו מפה ומשם כמובן), ואחרי כן שברו ביצים והוסיפו שמן וקמח וקינמון, ובחשו את הכול היטב, ילדים תענוג. חבל שלא צילמתי את זה.

     בעשרה לשמונה, כשיצאנו מן הבית לגן, סיר המרק כבר היה אחרי רתיחה ראשונה, ואת העוגות הלא אפויות עדיין הפקדתי במקרר, עד שאשוב הביתה מן הסדנה שלי במכללת כנרת, ויהיה לי זמן לאפותן.

     אחר הצהריים גם קפצתי לכפר לקנות עוף לשבת ופרגיות והעמדתי עוף בתנור. ביקשתי מהילדים שיתקלחו בעצמם ויתלבשו בפיג'מות בזמן שאני מבשל, וזה בדיוק מה שעשו. הם עלו לבדם למעלה, התקלחו בכוחות עצמם, וירדו למטה מבושמים בריח קוקוס-יסמין, ריח התחליב החדש שקניתי להם.

     עשינו קידוש, עם חיים שקפץ לקבל את העוגה מידינו, אכלנו ארוחת ערב, ודניאל בחר ספר פזמונים לילדים וביקש שאקרא וגם אשיר להם מתוכו. הוא נרדם בתוך שנייה. מיכאל תמיד נשאר ער אחריו, והערב, זה הערב השלישי ברציפות, הוא ביקש שאראה לו בקצה אצבעי כול מילה שאני קורא בספר, לומד אותה בעיניו.

     הילד לומד לקרוא לבדו. לא ייאמן.

     רק אתמול פרסמתי את "הרשימה." היום כבר קיבלתי הודעות על אנשי תמיכה בוורדפרס, על מיטה זוגית ועל שיעורי פסנתר. בקצב הזה דברים יתרחשו מהר מאד. ועוד לא העליתי אותה באנגלית.

     שתהיה לכם/ן שבת טובה.

מודעות פרסומת

הרשימה, או – מאיפה יש לי את הכוחות.

     בכול פעם שאני מצוי בפתחו של שינוי, אני קורא ספרים בתחום. כאשר החלטתי לפרוש מעבודתי כדובר התיאטרון הקאמרי ולהקים משרד יחסי ציבור (1995), קראתי הרבה ספרים על ניהול זמן וניהול כוח אדם וניהול משימות וניהול תקציב. אחרי כן, כשהחלטתי להתמסר לכתיבה של סיפורת ודרמה, קראתי הרבה ספרים על כתיבה ועל הוראת כתיבה, וזאת עודני עושה כמובן, בקביעות.

     את שיטת ההיגדים החיוביים, לחרות בהם בזיכרון היקום את מה שאני מבקש, למדתי בתחילת שנות השמונים אצל שלי אלקיים. את חלוקת השנה, החודש והשבוע למשימות למדתי מבן זוגי לשעבר, עדי נס, שהיה מפיק בערוץ 1 ואחרי כן בערוץ הספורט קודם שנהיה לצלם בעל מוניטין בינלאומי, ועזר לי בזה מאוד בניהולו של משרד יחסי הציבור שלי.

     בשנות האלפיים עברתי אימון אישי ממושך אצל עו"ד יבין רוכלי, מאמן ועורך דין כאחד. הוא לימד אותי לבחון מהם ערכיי, לבנות על פיהם חזון ואז לגזור ממנו תוכנית עבודה קונקרטית. כעת, אני קורא שני ספרים במקביל, ששניהם מובילים אותי לשלב הבא – ספרה של שולי זיו אסולין, "איך להתפרנס מאמנות" (הוצאת פראג) וספרו של יובל אברמוביץ', "הרשימה."

     באשר ליובל אברמוביץ', יש לי שני סיפורים קטנים לספר. פעם, לפני שנים רבות, נדמה לי שבראשית שנות התשעים, כשהוצאת "שופרא לספרות יפה" שבבעלותי הייתה בתחילת פעילותה, קיבלתי כתב-יד של ספר מתח מאת מישהו שלא הכרתי אז, יובל אברמוביץ'. כתב-היד הדהים אותי. הוא היה כתוב בצורה טכנית מסוימת, שאיש לא הגה מקודם לכן. זה היה מותחן לכול דבר ועניין, אבל כתוב בצורה מיוחדת, שלא אפרט אותה, שמא אפגע בזה בסיכוייו של הספר לראות אור. החזרתי את כתב-היד ליובל, בצער רב. ידעתי שאין סיכוי שמישהו ירכוש ספר כול כך חדשני, ושאין סיכוי שאכניס את ההוצאה הצפויה על עריכתו והדפסתו.

     כיום, לו יראה אור, אני מניח שהוא יהפוך לרב-מכר.

     כאשר החל יובל להתפרסם עם פרויקט "הרשימה" שלו, זה קצת הקניט אותי. וזאת, מבלי שקראתי את ספרו, אלא מראיונות שנתן בתקשורת לגביו. אמרתי לעצמי שזה ידע מוכר, שאני מכיר מהרבה ספרי הדרכה קודמים, שאין פה חידוש, ואני מניח שגם התקנאתי בו, בו-בזמן.

     לפני כמה חודשים ראיתי את ספרו בדוכן ספרים בתחנת רכבת מרכז. אמרתי לעצמי שאקנה לי אותו. מה אכפת לי. אקרא אותו כשיזדמן לי.

     עשר דקות אחרי כן, בדרכי מתחנת הרכבת לסדנת הכתיבה שלי, נשפכה כול כוס הקפה התרמית שלי על ספרו.

     הנחתי אותו לייבוש, ודחקתי אותו מפניי. לא נעים לקרוא בספר שכול דפיו ספוגים בכתמי קפה אמריקנו חזק.

     אבל מסתבר שהחיים מובילים אותנו בכוחם לכול מיני חוויות ומקומות. השבוע, בתוך תחושה עמוקה שאני עומד בפני שינוי גדול בחיי, וגם חייב לזהות אותו, לסייע לו ולחולל אותו, ובתוך הקריאה בספרה של שולי זיו אסולין, שמלמד ומזכיר לי רבות, על אופן ההתנהלות הראוי לי כיוצר וכמפרנס יחיד, נטלתי לידיי את ספרו של יובל, ומאז לא הרפיתי ממנו.

     לפני כמה ימים התיישבתי לכתוב לי סדרת היגדים חיוביים חדשים, שתכוון את האנרגיה שלי ותודיע ליקום מה אני רוצה כעת. אבל כידוע, לא די בזה שאתה מצהיר ומודיע על רצונך. עליך לעשות צעדים לשם הגשמתו. כך, אפוא, אתמול, ברגע של בחירה בשלווה, ניקיתי כליל את משטח שולחן הכתיבה שלי, הדלקתי עליו נר, שמתי עליו חבילת נייר A4 לבן, והתחלתי לכתוב את הרשימה שלי.

     היא ראשונית, היא נכתבה בבת אחת, ומעצם  טבעה היא נתונה לשינויים. אבל בעבר כתבתי את הרשימה שלי רק לעיניי בלבד, כבגדר דף משימות ונוסח תפילה. כעת, בהשפעת ספרו של יובל, אני כותבה ברבים.

     זאת, כדי להודיע לעולם גם בפומבי, שזה מה שאני מבקש לעצמי, וכמובן גם כדי לקבל את העזרה במימושה.

     היו ברוכים,

     אילן.

הרשימה שלי, 30.11.17

  1. להוליד בתוך שנה עוד שני ילדים מפונדקאות, מאותה תורמת ביצית, ולגדל את ארבעת  ילדיי לבדי, בתמיכה מלאה מצד משפחתי.
  2. להעלות בתוך שנה מחזה מפרי עטי על במת תיאטרון רפרטוארי וליהנות מרווחיו.
  3. לפרסם עוד השנה את ספר ההורות שלי, "אבא קומתיים."
  4. לפרסם בשנה הבאה את הרומאן שאני עובד עליו כעת, "הנזיר היהודי."
  5. לכתוב את שלושת הרומאנים שאחריו, ולהוציאם לאור ספר מדי שנה בשלוש השנים הבאות.
  6. לתרגם לאנגלית את "כשהמתים חזרו" ואת "אשת הפיראט היהודי."
  7. להוציא לאור בשנה הבאה בארצות הברית ובדרום אמריקה את "מעשה בטבעת", באנגלית ובספרדית, בבתי הוצאה מובילים, וליהנות מרווחיהם.
  8. למכור עוד השנה זכויות הסרטה של "מעשה בטבעת," "כשהמתים חזרו" ו"אשת הפיראט היהודי" לחברות הפקה גדולות בחו"ל.
  9. לעבור בתוך שנה מהיום לפרנסה מן הבית בלבד, שתאפשר לי ימים רצופים של כתיבה.
  10. למצוא בתוך שלושה חודשים בן זוג צעיר, טוב לב, יצירתי, רזה, עם שיער שחור ומלא, ולקיים איתו מערכת יחסים יציבה, ארוכת טווח ומאושרת.
  11. להפסיק לעשן בתוך שלושים יום.
  12. לזכות בפרס ספרותי אחד מדי שנה, שיאפשר לי קיום נוח והקדשת עצמי לכתיבה.
  13. לקבל בתוך תשעה חודשים מהיום רבע מיליון שקל כדי לכסות את חובות הפונדקאות הקודמת שלי וכדי לאפשר לי לממן בעצמי את הפונדקאות הבאה ואת שאר חלומותיי.
  14. לנסוע עם מיכאל ודניאל בפסח לטיול של 10-14 ימים בדרום אמריקה, לצורכי תחקיר, במהלכו אסבלט את הבית בתובל, כך ששכר הדירה יממן את הטיול – וליהנות ממנו.
  15. לסיים לצלם בווידיאו את סדנת המתקדמים שלי ולהעלות את שני הקורסים לאתרי למידה מרחוק ברשת עם כיתוביות לאנגלית.
  16. להקליט את עצמי בתוך שלוש שנים מהיום קורא את מכלול יצירתי ולהעלותו בקולי למכירה ברשת.
  17. לקבל בתוך חודש מהיום מכשיר אליפטיקל של חדרי כושר הביתה, כדי שאוכל לעשות כושר בבית בלי תלות במכון כושר.
  18. לקבל שני מחשבים נייחים חדשים ושני שולחנות מחשב למיכאל ודניאל, ליום הולדתם השישי, עם תוכנות לומדה המתאימות לגילם.
  19. להוציא לאור את כרך המחזות והתסריטים שלי בתוך שנה מהיום.
  20. לבנות חדר עבודה עליון ולהפוך את חדר העבודה התחתון ליחידת דיור לאופר או לחדר עבודה לבן זוג.
  21. להפוך את הממ"ד לאולפן הקלטה בתוך חודש מהיום.
  22. להקליד את כול החומר במחברות שלי בתוך שישה חודשים מהיום.
  23. לצאת לפנסיה מהוראה ומעריכה ב-1 ביולי 2018, עם הכנסה פסיבית מפרסומות בבלוג ומתמלוגים, שתאפשר לי לממן את חלומותיי ולפרנס אותנו בכבוד.
  24. לחיות מהכנסה פסיבית מספריי ומפרסומות בבלוג שלי.
  25. לתרגם ולהעלות את יצירתי למכירה און ליין באמזון בתוך שנה מהיום.
  26. לכתוב ספר על הכתיבה ולהוציאו לאור בתוך שנה מהיום.
  27. לערוך את ספרי על יחסי ציבור, לעדכנו ולהוציאו לאור בתוך שנה מהיום.
  28. לעבור שיקום פה מלא עם השתלות שיניים בתוך שנה מהיום.
  29. להוציא לאור בארצות הברית, בדרום אמריקה, בסין ובארצות אירופה את ספריי, "רק אתה," "שדלץ," "מעשה בטבעת," "כשהמתים חזרו" ו"אשת הפיראט היהודי", ולעשות סבב הרצאות מחוף אל חוף בתוך שלוש שנים מהיום.
  30. להוציא לאור בארצות הברית, בדרום אמריקה, בסין ובארצות אירופה מבחר מתורגם משירתי, ולעשות עמו סבב הופעות בתוך שלוש שנים מהיום.
  31. סדרה וסרט יופקו מן הרומאנים שלי בחו"ל בתוך שלוש שנים מהיום.
  32. לקבל פסנתר טוב וללמוד לנגן עליו.
  33. לקבל אקורדיאון וללמוד לנגן עליו.
  34. ללמוד רישום וציור פיגורטיבי.
  35. להקים גינה קהילתית בתובל וליהנות מתנובתה ומיבולה.
  36. להקים בחצר הבית לול מטילות וליהנות מתנובתן.
  37. להפוך את חיינו בבית בתובל ליחידת משק אוטרקית לגמרי, המספקת את עצמה.
  38. לפנות חלק מן הארכיון שלי למכון גנזים כדי שפחות יעיק עלי.
  39. לסיים את השוואות הקבצים הכפולים בכול המחשבים והגיבויים השונים שלי, לגבות הכול ולבנות לי במחשב ספריית תיקיות חדשה ומסודרת.
  40. לקבל מיטה לחדר האורחים.
  41. לקבל ציוד הקלטה לאולפן הקלטות.
  42. לקבל מצלמת וידיאו טובה עם מיקרופון זעיר לבגד.
  43. להשתחרר מן התלות בקפה ובניקוטין.
  44. להתמיד בתזונה על פי הנטורופתיה ולהיות בריא ושבע ימים.
  45. להוציא לאור את התיזה שלי לתואר שני בתוך שנה מהיום.
  46. לכתוב בתוך שלוש שנים את הדוקטורט שלי, בעברית ובאנגלית, דרך אוניברסיטה בארצות הברית, בהנחייתם של מנחה מתאימ/ה בתחום המגדר וספרות המגדר.
  47. למצוא סוכן ספרותי בחו"ל, שגם ייזום עסקאות, לא רק יגזור קופון.
  48. למצוא איש תמיכה טוב בוורדפרס.

*

     זהו. די מבהיל ומדהים ומרגש להתבונן בזה מודפס ולהעלות את זה לרשת. אבל אלה הדברים שבאמת חשובים לי, ושאני הכי רוצה, מלבד בריאות ושפע ואריכות ימים לכולנו כמובן, וגם שלום, שבלעדיו כול זה לא ייתכן.

     אני בן חמישים ושבע, כמעט שמונה. את הדברים האלה אני רוצה עד יום הולדת שישים.

     זוהי תוכנית גדולה בשביל שלוש שנים. יש בה גם סתירה אימננטית, בין רצוני בעוד שני ילדים לבין רצוני לכתוב ולהוציא לאור כול כך הרבה ספרים באותן שלוש שנים. אני יודע זאת. אבל בעזרתכם, בעזרת היקום ובעזרת החריצות, המחויבות וההתמדה שלי, הכול אפשרי.

     שלכם/ן,

     אילן.

חרב הפיפיות של הפרסים הספרותיים.

     לא מכבר התבקשתי לשמש כשופט באחת מתחרויות הפרסים הספרותיים בארץ. מכיוון שאני רואה את עצמי כסופר בשירות התרבות העברית וקהלה, הסכמתי מיד. אבל בראותי את רשימת המועמדים לפרס כמעט והתפטרתי ממנו. אני מכיר את רובם, והכרתי בכאב בעובדה, שלא משנה מי מביניהם ייבחר כזוכה, כול השאר ייפגעו מזה עמוקות, וחלק מהם גם עלולים להפוך לי מאוהבים לאויבים.

     עשיתי את מלאכתי בזהירות. יחד עם עמיתיי לשיפוט ניסינו להיות נאמנים ככול האפשר לרב-קוליות של התרבות הישראלית, לאמות המידה הספרותיות של כל אחד מאתנו וגם לתפיסתנו את הספרות העברית כמערכת ייצור ספרותי חיה ופועלת. אני מקווה שהצלחנו בזה.

     שלשום מצאתי את עצמי בצד המועמדים המאוכזבים. ספרי החדש, 'אשת הפיראט היהודי,' הוגש עם ספרים נוספים על ידי הוצאת כנרת זמורה לתחרות פרס ספיר. קיוויתי עמוקות שהשנה אזכה בפרס זה, מכיוון שהוא כולל תרגום מלא של היצירה לשפה האנגלית, בתוספת 210,000 שקלים, שהם סך כול הזכיות המצטברות במעבר משלב לשלב בפרס.

     היה לי מושג ברור מאוד מה אעשה בכסף הזה. החלטתי לשלם בסכום הזכייה את חובי לבנקים, בגין ההלוואות שנטלתי מהם למימון תהליך הפונדקאות ממנו נולדו לי בניי, מיכאל ודניאל. או אז, אחרי שאשתחרר מעול התשלום החודשי של ההלוואות הללו, אזמין תרגום לאנגלית של ספרי הקודם, 'כשהמתים חזרו,' ואשלם אותו מהכנסתי החודשית. כך, אפוא, אקדם את התרגום לאנגלית של שתי יצירותיי האחרונות, אוכל לנסות למכרן בחו"ל ולהשיק בזה את הקריירה שלי כסופר בינלאומי.

     חיכיתי בקוצר רוח להכרזה של ועדת הפרס על הרשימה הארוכה, מתוכה חמישה ספרים ייבחרו כמתמודדים בשלב הסופי בתחרות.

     אתמול, ברגע שפקחתי את עיניי ממנוחת הצהריים שלי, ראיתי הודעת דואר נכנס ממפעל הפיס. קראתי אותה מיד, רק כדי לגלות שספרי לא נכנס אפילו לרשימה הארוכה של המועמדים לפרס ספיר.

     גל של זעם, אכזבה וייאוש עלה בי. ידעתי מיד מה זה אומר. שיהיה עלי להמשיך ללמד בין שש לשמונה סדנאות כתיבה ולערוך 2-3 כתבי יד מדי שבוע, למכור את זמן היצירה יקר הערך לי כול כך לשם השגת פרנסה. שוב אחוש את הפער המייאש שבין תשוקתי לכתוב לבין המחויבות שלי להכנסה חודשית, לקיים בה את ילדיי ואותי.

     הרגשתי נורא. וכפי שזה קורה ברגעים כאלה, רציתי למות, אחר כך חשבתי שאולי כדאי שאוותר בכלל על כתיבה ואפנה את האנרגיות שלי למקצוע מכניס יותר, וכך הלאה.

     כמו תמיד, ברגעי גאות רגשית כאלה, התיישבתי וכתבתי את הכול, כול מה שהרגשתי, כדי לא לשכוח מזה דבר, וכדי שאוכל בעתיד לתת את זה כמתנה לאחת מן הדמויות שלי. וככל שכתבתי זאת, כך פחת הזעם ושכך.

     רגעים מעטים אחרי שסיימתי את תהליך הניקוי הזה קיבלתי הודעה מחבר, סופר מאוכזב, שגם ספרו לא נכלל ברשימה. השתדלתי מאד לנחם אותו, וזה כמובן השיב לי את כוחותיי. אז מה אם לא זכיתי בפרס ספיר שוב, אמרתי לעצמי. לא זכיתי בו לא מפני שאני סופר מחורבן, אלא מפני שאני סופר מקורי, ייחודי. אני לא כותב על הניסיון הישראלי, אלא על העבר היהודי. אני לא צועד בכביש הראשי של הקאנון הספרותי בישראל, ומעולם לא עשיתי כן. לכן, לא היה לי מה לצפות לזכות בפרס זה.

     אני אמשיך לכתוב, אמרתי לעצמי. אין לי שום ברירה אלא להיות נאמן לקול המיוחד שלי, למסע המיוחד שלי בהיסטוריה היהודית. אמשיך לחרוש בתלם כמו שור, כפי שאני. ואולי גם אייסד פרס ספיר אלטרנטיבי. אומר לאנשים שהחלטתי לזכות את עצמי ב 210,000 שקלים, ואציע להם לרכוש מספריי הקודמים, מהרצאותיי המצולמות וכיוצא באלה, כדי לאסוף בזה את הסכום הזה, שיעזור לי להשיג את המטרות שהזכרתי מקודם לכן.

     לקח לי חצי שעה לחזור לעצמי, ועוד 24 שעות כדי לכתוב לכם את כול זה.

     להיות חלק מן המועמדים המאוכזבים לפרס ספיר זה לא כיף. אבל אם אתה מתייחס לזה בדרך הנכונה, זה יכול להפוך לכור היתוך אטומי של אנרגיה יוצרת. וזה בדיוק מה שאני מתכוון לחולל.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

 

 

לְשַׁחְזֵר אֶת הַפְּלִיאָה

כול סוף השבוע הזה הייתי טרוד, מרוחק מעצמי ומזולתי. אמש הזמנתי הנה את בני המשפחה לארוחת שישי. אבי ממילא היה כאן כבר מיום חמישי, ויישאר כאן עד יום שני, ומכיוון שהחל מיום שישי הבא אני שב ללמד, ידעתי שלא תהיה לי הזדמנות קרובה אחרת לבשל לקראת שישי ולארח את המשפחה.

אבא ואני ירדנו לקניות בכרמיאל, בעוד שעוזרת בית מבוגרת, טובה, ניקתה את הבית. עם שובנו נעמדנו לבשל. אבא את המרק הנפלא שלו, ואת הסלטים שהוא רגיל להכין בעבורנו מדי יום שישי, סלט ביצים וסלט אבוקדו, ואני את השאר – עוף ותפוחי אדמה בתנור, סלט ירקות  וסלט טחינה, בורגול ומנגולד, אורז ומנגולד ועוד.

היה כיף. סיימנו את הערב מאוחר. אבל בבוקר, למן הרגע שקמנו, הייתי ליד אבא והילדים, ליד עצמי, לא ממש מחובר לדבר.

רציתי לנסוע עם הילדים לטייל, אבל הם ביקשו לבלות. אז נסענו איתם לפארק המשפחה בכרמיאל. הילדים שיחקו, בהשגחת אבא שלי. אני שקעתי בקריאת ספרה הנפלא של שולי זיו-אסולין, "איך להתפרנס מאמנות," שהגיע אלי בדיוק בזמן. שעה שאני מרגיש מוצף מעבודה – המון ספרים לעריכה ושש סדנאות מדי שבוע – ומייחל רק לרגע שבו אוכל להשתחרר מכול אלה, ולהתמסר לכתיבה בלבד.

זה כול כך חסר לי, זמן הכתיבה. אמנם, קיימתי קמפיין בקיץ, וזכיתי בו בכסף שאפשר לי לכתוב, ואכן כתבתי שלושה חודשים תמימים. אבל עכשיו התחילה שנת ההוראה והעבודה שלי, ידיי מלאות עבודה, ולא נותר לי זמן לעצמי, ליצירתי שלי. וזה ממש רע.

מאז שובנו מפארק המשפחה ועד הלילה בדקתי עבודות של תלמידים, הכנתי חומר לשיעורים ולהרצאה שהזמינו אצלי, על 'יוצר, יצר ויצירה,' מה שמבטיח הרצאה מיוחדת במינה. ורק בשעת ליל, אחרי שכולם כבר היו ישנים, פתחתי את הקבצים שהדפסתי בהם לאחרונה שתיים ממחברות הכתיבה הרבות שכתבתי הקיץ, ודליתי מתוכם רק את השירים.

הכנסתי את כולם לקובץ אחד, ניקדתי אותם ואז גם עברתי עליהם וערכתי אותם ושבתי ועשיתי להם הגהת  ניקוד.

ואז גיליתי אילו שירים יפים כתבתי לאחרונה.

כתיבתי תמיד נעלמת ממני. אני כותב ושוכח. אני נזכר בה מחדש רק שעה שאני מקליד מחברות לאחור, ואז בשעה שאני עובר על התדפיס, מתקנו ועורכו ומנקדו. או-אז אני יודע שלא ביליתי את זמני לשווא. שכתבתי דברים יפים. שזה מה שאני צריך לעשות.

או, כמו ששולי אלדד אסולין כותבת – כתיבה היא המקצוע שלי. ממנה עלי להתפרנס, ועלי לדאוג לבקש בעבורה כסף, כדי שאוכל לעשות אותה, ולא לעסוק בכול הענפים הנלווים לכתיבה, המהנים כול כך בפני עצמם, אך גם מרחיקים אותי ממנה.

הנה לכם מעט מן השירים שמצאתי הלילה. את השאר אשאיר לפרסום בכתבי עת ובעיתונים.

אִלּוּ הָיִיתִי צִפּוֹר

 

אִלּוּ הָיִיתִי צִפּוֹר, הָיִיתִי

עָף מֵעַל הַשָּׁמַיִם, בֶּחָלָל

הַמָּצוּי מֵעַל אֲרָצוֹת וְיָמִים,

בָּאֲוִיר הַלַּיִל הֶחָשׁוּךְ,

הַמְּנֻמָּר בְּיָהֲלוֹמֵי כּוֹכָבִים.

 

הָיִיתִי דּוֹאֶה, מְצַיֵּץ וּמַבִּיט

בַּכַּדּוּר הַיָּרֹק שֶׁמִּתַּחְתַּי,

מִשְׁתָּאֵה מִיּוֹפְיוֹ, מִרָחֲבוּת

הַקּוֹסְמוֹס, מִן הָרִיק

הַמָּלֵא אֶת עַצְמוֹ.

 

אֲבָל אֵינֶנִּי צִפּוֹר, אֲנִי

אָדָם שֶׁגּוּפוֹ נִכְפָּף, מִצְחוֹ

נִקְמַּט וְנֶחֱרַשׁ בְּעִקְבֵי

הַזְּמַן, עוֹרוֹ כְּבָר

מְרוּבַד כִּתְמֵי גִּיל,

 

עֵינָיו הַקֵּהוֹת מַבִּיטוֹת

בַּיֹּפִי הַזֶּה, לִבּוֹ

נִמְלָא תּוֹדָה, וּפִיו אִלֵּם.

 

*

עַל הַמַּחְבֶּרֶת הַצְּהֻבָּה

מֵטִיל אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ הָעַז

מִבַּעַד לַתְּרִיס

 

מִתְוֶה סוֹרָגִים דַּקִּים,

הַיּוֹרֵד

עַל חַלּוֹן הָרַכֶּבֶת.

 

הַכָּרָתִי מְהַבְהֶבֶת

בֵּין הוֹדָיָה לְעַצֶּבֶת,

לְרֶגַע מְבַקֶּשֶׁת לָמוּת

מֵרֹב קשִׁי,

 

וּלְרֶגַע נֶאֱחֶזֶת בַּחַיִּים

בְּנוֹאָשׁוּת שֶׁל פָּלִיט,

 

הַמְּסָרֵב לְוַתֵּר

עַל הַמִּתְחָם הַיָּחִיד

הַמֻּקְנֶה לוֹ כְּמוֹלֶדֶת –

 

מִתְחַם גּוּפוֹ,

מִתְחַם הַשִּׁיר.

*

שבוע טוב לכם/ן,

 

אילן.

אוי

     ביום ראשון התחיל קורס המתחילים החדש שלי בתל אביב. מכיוון שאבא שלי לא היה יכול להגיע קמתי בחמש, הכנתי את עצמי ואת הילדים, הכנסתי אותם אל הגן כבר בשעה 06.55, ומיהרתי לתחנת הרכבת בכרמיאל, כדי לתפוס את הרכבת הישירה של שמונה לתל אביב.

     כל הדרך קראתי ספר שהיה עלי לכתוב עליו חוות דעת. הגעתי לשיעור בכמה דקות איחור, לימדתי ומיד רצתי לתחנת הרכבת, כדי לתפוס את הרכבת של 13.30 לכרמיאל.

     כשהגעתי לרכבת התברר לי, שיש רכבת לכרמיאל רק כול שעה עגולה, וזו של 13.30 נוסעת לנהריה. הישירה הבאה לכרמיאל יוצאת ב-14.00 ומגיעה לכרמיאל ב-16.00. השעה שבה עלי כבר להוציא את מיכאל ודניאל מהגן.

     עליתי על הרכבת לנהריה, ירדתי בעכו, שילמתי 100 שקלים למונית ספיישל שתיקח אותי עד לחניון הרכבת בכרמיאל, שהמכונית שלי חיכתה לי בו – ורק כך הספקתי להגיע אל הגן.

     נחתנו בבית. לא הייתי מסוגל להזיז אצבע. איכשהו עברנו את אחר הצהריים. בשעה 18.30 הילדים כבר נרדמו, ככה הם נרדמים עכשיו, שמחשיך כול כך מוקדם. אני משכתי עד 23.00. אל תשאלו אותי איך.

     אתמול היה לי יום בית. אבל הייתי כול כך רצוץ, שיכולתי רק לשבת ולעשות הגהה על ספרי "אשת הפיראט היהודי," לתקן כול מיני שיבושים שנפלו בו, ולהיפגש עם שכני הנטורופת. בערב הייתי כל כך עייף, שנרדמתי בשעה 22.30. ידעתי שזה לא טוב, כי הגוף שלי מעיר אותי תמיד אחרי חמש שעות שינה בדיוק. אבל הייתי רצוץ מכדי להישאר ער.

     אז הבוקר קמתי בשעה 03.30. וזהו.

     הילדים התעוררו ב-04.30. בשעה שבע הכנסתי אותם לגן וטסתי לרכבת. כול הדרך הקלדתי את חוות הדעת על הספר שקראתי.

     הגעתי לתל אביב, לימדתי, והפעם יצאתי ב-12.30 מן השיעור כדי להספיק לרכבת הישירה של 13.00. עשיתי את זה. נרדמתי ברכבת, לשלושת רבעי השעה. מכרמיאל עליתי במכונית לתובל. הייתי עם הילדים שעתיים. הם נרדמו בשש וחצי, אחרי ארוחת ערב, מקלחת ושני הפרקים הראשונים ב"הקוסם מארץ עוץ."

     ואני עכשיו בחדר שלי. עוד לא שמונה בערב, ואני ממוטט.

     אם אשבר ואלך לישון עכשיו אקום באחת לפנות בוקר. שזה אסור שיקרה. כי גם מחר עלי לרדת לתל אביב, בצהריים, לערב שיש לי בספריית נווה יהושע ברמת גן. אבל מה אעשה כמה שעות עכשיו, כשאני כבר מעבר לסף העייפות שלי עצמי? אין לי מושג.

      המון עבודות תלמידים כבר מצטברות לי בפורומים של הסדנאות. אבל אני לא מסוגל לקרוא אותן במצבי. גם לא לעשות שום דבר אחר. נראה לי שאמשוך קצת עם החדשות בטלביזיה, שזה מעשה נדיר ביותר.

     מחר בבוקר אתנהג יפה עם עצמי. אביא את הילדים לגן, אלך לאימון כושר, ארד לסידורים בכרמיאל ואז אעלה על רכבת. בדרך אערוך אחד מהספרים שאני עובד עליהם, או אקליד חומר, או אנקדו.

     אגיע לרמת השרון, אנוח בבית של אבא שלי, שיגיע הנה כדי לשמור על הילדים כשאני אהיה ברמת גן. ואז אסע לרמת גן. וממנה אסע לרכבת של 22.00, ואגיע הביתה בחצות וחצי בערך.

     עכשיו אתם מבינים למה אין לי זמן כתיבה, ועד כמה היו חשובים חודשי הקיץ, שכתבתי בהם בזכות הקמפיין? במשלוח התמורות אטפל בהמשך החודש, אגב.

      שיהיה לכם/ן לילה טוב.

 

 

משוררים על ההר – וסיפורה המדהים של רות פרדס.

פינת המיחזור.jpg
מיכאל ודניאל במקום החביב עליהם, פינת המיחזור בתובל.

   לפני כמה ימים קיבלתי הודעה מחברה יקרה, הסופרת ומ"מ מנכ"ל אגודת הסופרים, נירה תובל. "אילן," כתבה לי, "בסוף השבוע הזה יתקיים מפגש משוררים מיוחד בהררית. נשמח אם תוכל להצטרף אלינו."

     "הייתי שמח," עניתי לה, "אבל אין לזה סיכוי. קרוב לוודאי שלא אמצא בייביסיטר לילדים, ולא אעזוב אותם לבדם כאן, כמובן."

     "בוא, אני אשמור עליהם בזמן שתקרא משיריך," התעקשה נירה.

     הודיתי לה, והייתי בטוח שלא אגיע לאירוע הזה.

     אמש נירה התקשרה אלי שוב. היא אמרה שכול משתתפי המפגש יוצאים לבלות בפאב בישוב שכניה הסמוך להררית, והזמינה אותי להצטרף. אבל זה היה כמה דקות אחרי שהבנים נרדמו, ולא הייתי עוזב אותם עם בייביסיטר, מבלי להכין אותם לכך מראש, בעד שום הון שבעולם.

     הבוקר, כשהתעוררנו, שאלתי אותם אם הם רוצים לנסוע לפגוש חברים סופרים שלי בהררית. הם סירבו, והעדיפו כמובן את חבריהם כאן. לכן בילינו שעתיים בקיבוץ, מטיילים ומחפשים חברים והרפתקאות. הראיתי להם את מקום המחבוא שמצאתי, חבוי בין שיחים, אליו גררו כנראה בני הנוער בתובל כמה ספות ישנות וכיסאות, ויצרו להם שם מקום מפלט.

     אך מקץ שעתיים מיכאל ודניאל כבר השתעממו וביקשו שניסע להררית.

     הֲרָרִית, מספרת ויקיפדיה, היא ישוב קהילתי בגליל, בתחומי המועצה האזורית משגב. היישוב הוא היישוב המזרחי ביותר על רכס יודפת, והוא שוכן על הר נטופה, כ-3 ק"מ ממזרח לעראבה, אחרי המושב הקהילתי אבטליון. גובה היישוב 500 מטר מעל פני הים וממנו נשקף הנוף של בקעת בית נטופה. נכון ל-2008 היישוב מונה כ-95 משפחות. היישוב נוסד ב-1980 במסגרת תוכנית המצפים בגליל. בתחילה יועד לעובדי רפא"ל אך לבסוף התיישבו בו חברים העוסקים במדיטציה טרנסצנדנטלית, וכיום גם רבים אחרים.

     הררית נמצאת במרחק כ-40 דקות נסיעה מתובל. תפסתי בכמה מספרי השירה שלי, ובתוכם גם הקלסר ובו השירים הכי חדשים שכתבתי, מים ואוכל לילדים, ונסעתי לשם, מבלי שיהיה לי מושג מה טבעו של האירוע שאני מוזמן אליו.

     הגעתי לביתה של משפחת פרדס. נירה, חברתי, חיכתה לי מחוצה לו וסיפרה לי בכמה משפטים, שזהו מפגש המשוררים הרביעים, שעורכת בעלת הבית, רות פרדס, יחד עם אחיה, המשורר גיורא גריפל, לזכר בעלה המנוח, הארכיטקט ג'ו פרדס.

     בביתה היפהפה, המלא ביצירות אמנות ובחום אנושי, התכנסו כבר כ-30-40 איש ואישה. רובם משוררים (את רשימת המשתתפים/ות המלאה באירוע תמצאו כאן). הם ישבו במעגל וקראו, איש איש בתורו, מיצירותיהם. חברי חנוך סער, מהוצאת "סער," הבחין בזה שבאתי לשם עם בניי, וויתר על תורו בעבורי. קראתי ארבעה שירים, ובקושי היה לי זמן לדבר עם חנוך, עם צביקה ניר, יו"ר אגודת הסופרים העבריים, שאשתו, דליה, השגיחה על הילדים שלי, ועם החברים והחברות האחרים.

     אכלנו ארוחת צהריים קלה ונעימה, מעשי ידיה של רות, וחזרנו הביתה. רק כעת, אחרי ערב עמוס, כשבניי כבר ישנים, היה לי זמן להיכנס לגוגל ולגלות מיהי המארחת שלנו, רות פרדס.

     נדהמתי.

     רות היא ניצולת שואה. אמה מסרה אותה לקצין פולני בצבא הנאצי כדי להציל את חייה. תוכלו לקרוא את סיפורה כאן, או לצפות בכתבה ששודרה איתה בערוץ 10, כאן.

     אני כול כך שמח שנסענו לשם ופגשתי אותה ואת אחיה. אני גם בטוח שזה לא יהיה המפגש היחיד בינינו. זאת, מכיוון ששני רעיונות נבטו בי בהיותי בביתה – לפתוח סדנה לשירה לתושבי הגליל ואזור משגב, בביתי בתובל, ולקיים בביתי אירוע חודשי של קריאת שירה.

     דברים טובים מולידים מתוכם דברים טובים נוספים.

     אה, ואחלו לי הצלחה. מחר מתחילה רשמית שנת ההוראה שלי. אפתח מחר סדנה חדשה לכתיבה יוצרת ב'אסכולות,' זרוע של האוניברסיטה הפתוחה, ב'בית אילה,' בתל אביב. נרשמו אליה 25 אנשים, שזה המון. אבל זה גם מבטיח שיהיה לי מאוד מעניין.

     שיהיה לכם שבוע נפלא,

     אילן.

 

להיות עקרת בית

נןף.jpg

      כמו שאתם יודעים, יום שישי הוא שער הכניסה לשבת, ולכן הוא מוקדש בכול בית יהודי לניקיון, קניות, בישול ולהכנת הבית לשבת.

     זה טבוע עמוק בלבו של כול יהודי, ואני בכלל זה. זה יופיה וקללתה של מסור. היא מכריחה אותה לפעול על פי הנוהג, גם אם אינך שומר שבת. אתה לא הולך לבית הכנסת, אתה מדליק אור ונוהג במכונית, ואפילו עובד בגינה בשבת – אבל מדליק נרות שבת, מברך על היין ועל הלחם, ומבשל אותו אוכל שהורגלת בו במשפחתך. במקרה שלי מדובר בעוף ותפוחי אדמה בתנור, מרק עוף, ומבחר של מנות ראשונות.

זה מה שעשיתי היום. התעוררתי בחמש בבוקר, ואחרי כתיבת דפי הבוקר שלי ניקיתי את הבית, על שתי קומותיו, ובהן הכיורים, האמבטייה, האסלות וכו'. רק אחרי כן לקחתי את הילדים לגן, שממילא נפתח בימי שישי רק בשעה שמונה, ונסעתי עם ורוניקה, הסייעת בגן, לעשות קניות בכרמיאל.

בדרך חזרה עצרתי בכמה וכמה חנויות של אספקה טכנית. לפני יומיים גיליתי תלוליות שחפר חולד בגן הירק שלי. המנוול עושה עבודה יסודית. בא מבחוץ, נכנס ישר לערוגת הגזר ומתחת לעץ התות. חשפתי את המנהרה שלו וניסיתי לארוב לו עם קלשון ביד, אבל לא הצלחתי בזה (תודה לאל), ולכן היה עלי לרכוש פתיון רעל. אך לא מצאתי כזה בשום חנות קרובה. מקווה שאמצא. אם למישהו יש פתרון אחר אשמח לדעת, לפני שהחולד הזה יאכל לי את כול הגינה עליה אני טורח כול כך.

חזרתי הביתה, שמתי את כול הדברים במקומם, וניגשתי להביא את הילדים בחזרה מן הגן הביתה. הם לא רצו לאכול צהריים, כי אכלו בגן עוגת יום הולדת טובה. אני אכלתי, בעודי קורא את הכתבה הקשה ב'ידיעות אחרונות' על האישה החיה במעון ראש הממשלה. ואז הלכתי לישון.

אחר הצהריים היה עלי לזרוע את כול הזרעים שנותרו בשקיקיהם. תחזית מזג האוויר מדברת על הגעתו של החורף לישראל מחר, ובתוך כך גם על סופות רעמים וברקים וגשם. רציתי שהכול יהיה זרוע לפני גשמי הברכה האלה.

הכנתי הרבה מדי זרעים של ירקות שונים לזריעה. הייתי כול כך נלהב מן המעבר לגליל, שאיבדתי פרספקטיבה – לא נותרו לי עוד קווי טפטפות פנויים לזרוע לאורכם. לכן החלטתי ליצור שורות בין קווי הטפטפות ולזרוע בהן. הרי הגשם ירווה אותן ממילא, ואם חלילה לא יירד די והותר גשם, הן תרווינה מן הטפטפות הסמוכות.

אני מאמין שבקרוב מאוד יהיה לי פה יער של ירקות. זרעתי כול כך הרבה כרוב, כרוב ניצנים, כרובית, תרד טורקי, לפתות, סלקים, ברוקולי, חסה ותות ופטרוזיליה ושמיר וכרשות ובצל ומלפפונים ועוד, עד שאני עשוי למצוא את עצמי מוכרת את תוצרת השדה שלי או מחלקה חינם לשכנים. זאת, כמובן, אם אצליח להבריח מכאן את החולד.

מיכאל ודניאל היו בלתי נסבלים. הם לא מצאו חבר לשחק איתו, באחר צהריים של יום שישי, אז הציקו איש לרעהו, עד שהתפוצצתי עליהם. רק אחרי כן ישבו בשקט וצפו בטלביזיה, בעודי מבשל את ארוחת ליל שישי.

עשינו מקלחת מהירה, בירכנו את הברכות ואכלנו ודיברנו. אמרתי להם שבמשך היום כולו עשיתי כול מה שאני יכול כדי שתהיה לנו שבת טובה, ושאני מצפה מהם לשני דברים – שישמרו על בית נקי, ויהיו רגועים.

אחרי כן עלינו למעלה. הרשיתי להם לישון במיטתי, בשל הסופה הקרבה – החדר שלי הוא עורפי, כך שהוא חם ושקט יותר מחדרם, המצוי בכיוון הרוח, ולכן קר בו וגם שומעים בו את שריקת הרוח הניטחת בבית. אני אשן הלילה בחדרם.

קראתי להם חצי מן הסיפור על "מלכת השלג," והם נרדמו.

לא פשוט להיות אב גאה יחיד. במשך היום כולו חשבתי על עקרות הבית. כמה קשה זה להיות עקרת בית ואם, וגם אשתו של בעל כמהני וחרמן. הייתי רוצח גבר שהיה מנסה לתחוב את עצמו לתוכי אחרי כזה יום עמל.

ברוך הוא שעשני אב גאה יחיד ולא אשה נשואה. אמן.

חברים וחברות רבים/ות אמרו לי, במהלך הקמפיין שהסתיים אמש, שאינם תורמים כסף כי הם חוששים מלהשתמש בכרטיס האשראי שלהם און-ליין. בעבור אלה שעדיין רוצים לתמוך במסעי הכפול כהורה יחיד לתאומים וכסופר, הנה כפתור שיוביל אתכם הישר לחשבון הפייפאל המאובטח שלי. ואני גאה. יצרתי אותו בעצמי!


אפשרויות תרומה



תודה, ושבת שלום,

אילן.

המתחזים – והסוף הגדול (היום ה-87)

חולה
דניאל צילם כך את מיכאל היום. הוא באמת הרגיש לא טוב.

 

זהו יום הסיום של הקמפיין שלי במימון המונים. התחלתי אותו לפני שלושה חודשים, עם יעד של רבע מליון ש"ח. שום סופר לא הציב יעד כזה לקמפיין מסוג זה מקודם לכן.

עשיתי זאת מסיבות שונות. ידעתי שעלי להציב לעצמי כיעד את ההכנסה שאני זקוק לה למשך שנה שלמה. תיארתי לעצמי שלא אוכל להשיג אותה רק דרך הקמפיין, ושיהיה עלי להתפשר, להניח הצידה את הכתיבה שלי ולעבוד גם השנה. אך בו-בזמן גם ידעתי, שכדי לכתוב בשקט, אני חייב ביטחון כלכלי.

השגתי אותו.

שלושת החודשים האחרונים היו קשים לי מבחינה כלכלית. חופשת הקיץ, ואחריה חופשות החגים, הן זמן שבו יש לי רק סדנת כתיבה אחת, זו שבביתי, ואף על פי שיש לי הרבה ספרים לעריכה, בקושי יכולתי לערוך בימים האלה, מפני שאני אב גאה יחיד לתאומים, ומוכרח להיות איתם בחופשותיהם.

הכסף שתרמתם לי במהלך הקמפיין הועבר לחשבון הבנק שלי מדי שבועיים. על ידי זה, הקניתם לי את ההזדמנות לכתוב מדי יום, מבלי להיות מוטרד משיחות טלפון מן הבנק. תודות לעזרתכם הנדיבה כתבתי כ-250 עמודים ברומאן הבא שלי. זה פשוט נהדר.

אך כמו שאמרתי, לקמפיין שלי היו הרבה מטרות. הראשונה הייתה כספית, אך היו עוד רבות אחרות. רציתי לבנות את הנוכחות הבינלאומית שלי כסופר, וגם לכתוב עוד על חוויותיי כסופר שהוא גם אב יחיד לתאומים.  לכן החלטתי לכתוב מדי יום פוסט, קודם כול באנגלית ורק אחרי כן בעברית, כדי שלא אתרגם את מחשבותיי מעברית לאנגלית.

ועשיתי זאת.

אני יודע שהפוסטים שכתבתי באנגלית עוד זקוקים לעריכה. אבל אני בכול זאת מאמין שהצלחתי להעביר בהם את חיי, התהליך היצירתי שלי, הדרך שאני רואה בה את הכתיבה והאופן שבו אני מגדל את בניי.

הפוסטים האלה, בעברית ובאנגלית, נצברים ויהפכו לספרים בהקדם.

אני מאמין גדול בדימיון מודרך וביצירת מציאות על ידי גיבוש חזון בהיר של חייך לעתיד לבוא. אי מאמין שעל ידי התמקדות בחזון שלך ועל ידי עבודה לקראתו, אתה גורם לו לקרות, להתגשם. כמו כן, בעשותך כן אתה גם מזמין את היקום לעזור לך להשיג את מה שאתה מאמין בו ואת מה שאתה רוצה בו.

קיבלתי כבר שני סימנים לזה שאני מצליח בכך. במהלך הקמפיין, שגייסתי בו 40,285 ש"ח, קיבלתי במפתיע שני החזרי מס, 4597 ש"ח ממס הכנסה ו-9582 ש"ח מהמוסד לביטוח לאומי. כמו כן קיבלתי מקדמה של 25,000 ע"ח ספר שאני תכף מתחיל לערוך,  ועוד הזמנות להרצאות, מפגשים, סדנאות כתיבה וספרים לעריכה.

בעבורי, וגם בעבורכם, תומכים ותומכות יקרים/ות, הקמפיין הזה מהווה הצלחה גדולה. הסכום שגוייס בו, בעזרתכם, 40,000 ש"ח, הוא הסכום שאני מרוויח בשנה שלמה של הוראת ארבעה קורסים בסמסטר באוניברסיטה הפתוחה. אתם יכולים לדמיין את זה? מה שתרמתם שווה ערך להוראת כתיבה יוצרת לכ 80-100 סטודנטים בסמסטר, ולקריאת 12X80-100 עבודות מדי שבוע.

אז זו בהחלט הצלחה.

אני מקווה שהרומן החדש שלי, "אשת הפיראט היהודי," יזכה בפרס ספרותי אחד לפחות השנה. אם כך יהיה, אוכל להגשים את מטרתי בקלות. אם לא, יהיה עלי לעבוד קשה כדי לממשה. אך בזכות עזרתכם עד כה כבר החלטתי, שלמרות שאלמד בסמסטר הקרוב בשש סדנאות כתיבה שונות, ואערוך בו-זמנית שלושה ספרים בכול רגע נתון – אשמור לעצמי שלושה בקרים שיהיו פנויים לכתיבה בלבד.

זה אפשרי רק בזכות נדיבותכם והאכפתיות שלכם, ועל כך אני מודה לכם/ן מעומק לבי.

אילן שיינפלד, תובל, 26 לאוקטובר 2017.

נ.ב.

קראתי לפוסט הזה "המתחזים – והסוף הגדול." עשיתי זאת, מפני שהבוקר, בדיוק כאשר סיימתי לשווק את הקמפיין שלי והתיישבתי אל השולחן כדי לכתוב, היה לי טלפון מן הגן. ורוניקה התקשרה. היא אמרה שמיכאל מתלונן על כאב ראש ועל זעה קרה.

מיהרתי לשם, ומצאתי שמיכאל באמת מרגיש לא טוב. הוא אמר שהוא רוצה הביתה. דניאל, אחיו, עמד ובכה שם, מפני שוורוניקה, שיודעת היטב שאני כותב בימים אלה, ניסתה לשכנע אותו בכול מאודה שיישאר בגן. אמרתי לו שאם הוא רוצה גם הוא יכול לבוא הביתה.

לא לקח זמן רב בבית עד שמיכאל התאושש וחזר לעצמו. זה היה אחרי ארוחת צהריים משפחתית נחמדה, המון חיבוקים ונשיקות בינינו, וחיבוקים ממושכים עם החתול שלו.

הם אפילו לא נרדמו לשנת צהריים. הם שיחקו יחד עד שהתעוררתי, ואז היה לנו אחר צהריים נחמד.

לפעמים הבנים פשוט זקוקים לאבא שלהם, לחתולים ולכלבה שלהם, ולביתם.

לא שהם מעריכים את זה.

אמנם, מיכאל אמר לי שהוא אוהב אותי. אבל דניאל אמר לי שהוא לא אוהב אותי ושהוא רוצה לגור בבית אחר. כול זאת, מפני שכאשר סירב ללבוש פיג'מה הערב, השארתי לו את הפיג'מה, סגרתי את הטלביזיה, עליתי למעלה עם מיכאל, שהיה כבר רדום למחצה, ואמרתי לדניאל שהוא יכול להתלבש בעצמו ולבוא למעלה כשירצה לעשות כן.

הוא בא למעלה וצעק עלי.

אז היום האחרון של הקמפיין שלי לא היה יום כתיבה, אלא יום הורות. אבל זה כשלעצמו נותן להם מושג איך זה להיות סופר, ואב יחיד לתאומים.

תודה שוב,

אילן.

 

ניסים אכן מתרחשים (היום ה-86)

מיכאל משחק כדורגל.jpg
מיכאל משחק כדורגל. הילד הזה הוא שחקן כדורגל ושוער מלידה.

הבנים התעוררו הבוקר מוקדם מאד, בשעה 04.45. כך גם אני. התחלנו את היום בשעה שעוד שרר חושך בחוץ. לכן, ומכיוון שרציתי שיהיו ערניים במהלך אימון הכדורגל השבועי שלהם, אמרתי להם שאבוא לאסוף אותם מן הגן ב-14.00 במקום ב-16.00. כך יוכלו לנוח, אולי אפילו לישון, לפני שייצאו אל מגרש הספורט.

עבדתי במשך היום כולו. ערכתי את אחד משלושת הספרים שאני עורך כעת בו-זמנית, ובהפסקה מתחתי עוד ארבעה קווי טפטפות בחצר, כהכנה לזריעה מחר, וטיגנתי שניצלים. אבל כאשר באתי לגן כדי לקחת אותם הביתה, שניהם סירבו לבוא אתי. היה להם כול כך כיף עם חבריהם שם, שהם העדיפו להישאר בגן מאשר לבוא הביתה.

"זה סימן נהדר," אמרתי ליעל, מנהלת הגן והגננת. היא חייכה. היא ידעה מדוע. זה הישג שלה ושל חברי/ות הצוות – קיצ'י, ורוניקה, תמי, עופרה ואביב.

     היה לי רמז לכך לפני מספר ימים. מיכאל התעורר באמצע הלילה, באחת לפנות בוקר, ואמר לי מתוך שינה, שלמחרת תתקיים מסיבת חברות בגן. באותו בוקר, דניאל שב על כך, נלהב. "ונאכל קרמבו היום!" הוא צהל.

     מסיבת חברות מתרחשת רק כאשר בקבוק המעשים הטובים נמלא בחרוזים. יעל וורוניקה שמות חרוז אחד בבקבוק בעבור כול מעשה טוב שאחד הילדים עושה בעבור חבר. כאשר הבקבוק מתמלא הן מכריזות על מועד קיומה של מסיבת החברות.

     במהלך שנת הוראה שלמה מתקיימות בגן 3-4 מסיבות חברות כאלה. ההורים מוזמנים רק לאחרונה שבהן, לקראת סוף השנה.

     הנהגת הילדים באמצעות הכלי החינוכי הזה מביאה לתוצאות מדהימות. הילדים אוהבים את הגן, יש להם קשרים חברתיים עמוקים מאוד עם חבריהם, שאותם הם מזמינים אלינו הביתה ממש מדי יום, והם גדלים בסביבה עם גבולות ברורים, אך בו-בזמן גם מלאת עליזות ותמיכה רגשית.

     כל יום בגן המיוחד הזה, בתובל, מכיל בו גם יציאה לחצר, לשחק במגרש הגרוטאות הנפלא, פיקניקים בחורש המצוי ממש מול הגן, טיולים ללול ולרפת, למטע הליצ'י ולשדות ולמצוק, וכול אלה משולבים בפעילות למידה. בדרך זו, הילדים זוכים לחווית חיים מלאה, והם אוהבים זאת.

     מה שנתקלתי בו במערכת הגנים העירונית בתל אביב כול כך שונה מזה, שאני מברך את אלוהים, את אבא שלי ואת עצמי על כול יום ויום שעובר עלינו מאז עברנו לכאן.

     כך שניסים אכן קורים, כך הוא נס הגן בתובל, כך גם בחירת הילדים היום להישאר בגן במקום לחזור הביתה.

     אבל אני כמובן הבאתי להם את הבית אל הגן ואל מגרש הספורט. באתי לשם עם אקטימל, דניאלה טופי וכוס שוקו עם קשית למיכאל, כול אחד את אשר אהב.

     הלילה הוא הלילה האחרון שבו תוכלו לתמוך בקמפיין שלי לגיוס המונים, כאן. אהיה אסיר תודה לכם אם תעשו כן ואם תשתפו את הפוסט הזה בדפי הרשתות החברתיות שלכם.

     תודה על היותכם בין קוראיי,

     אילן.

נ.ב.1 – קריאת ספר על ההיסטוריה של הרפואה (ספר שאני קורא כתחקיר שיזין את כתיבתי ברומאן הבא שלי) לא מומלצת שעה שאתה צופה בילדיך משחקים כדורגל.

נ.ב.2 – סקס הוא דרך נפלאה לשחרר ולהשתחרר בה.

 

אף הוא חוטם (היום ה-85)

במיה.jpg
זה הפרח היפהפה של הבמיה, שפרח היום בגינתי. הוא מסמן, שלא אוכל לאכול את הפרי, שהתבגר כבר מדי, אבל אוכל בהחלט ליהנות מפריחתו.

   הבוקר התעוררתי כול כך מנומנם, בשל היומיים האחרונים שנסעתי בהם לירושלים ולתל אביב, שביליתי את כול הבוקר בחשבונות. זה הדבר שאני הכי שונא. לעבור על ההוצאות שלי, שאני מתעד מדי יום, לסכמן בטבלה ולראות מה מאזן ההוצאות וההכנסות שלי, כמה כסף אני צריך מדי חודש, כמה אני יכול להוציא ואילו הוצאות עלי לקצץ. אבל אני מוכרח לעשות זאת כדי לשלוט על תזרים המזומנים שלי, וגם כדי לדעת בכמה לתמחר את עבודתי. ומכיוון שכמה וכמה אנשים ממתינים להצעות מחיר ממני, עלי לעשות זאת מהר.

     ירדתי לכרמיאל כדי לקנות כמה חולצות ארוכות שרוול מכותנה מלאה (נותרו רק שלוש בארוני אחרי המיון האחרון, וזה לכול הדעות לא מספיק) וכורסה. מאז עברנו הנה לא הייתה לי כורסה לשבת ולקרוא בה. בשנים האחרונות קראתי בעיקר בעודי מדווש על הסטפר, אבל הסטפר במקלט הכושר בתובל מיושן ונמוך מדי, ואין איפה להשעין עליו ספר. אני יכול רק לשמוע מוסיקה קלאסית ולהרהר, במהלך האימון האירובי. גם זה טוב, אבל זה לא מספיק.

     אני חייב לקרוא. ולפיכך מצאתי, בהמלצת חברה מהישוב, כורסה זולה ונעימה בחנות "אורבן" ובקרוב תובא אלי, ואז אוכל לשבת בה ולקרוא.

     אחר הצהריים היה בלתי נעים בעליל. דניאל צעק הרבה, בנוגע לכול דבר, מיכאל דיבר בקול יבבני. הוא ביקש שוקו ואז משהו, לא מתוק. משהו כמו טופי.

     כשאמרתי לו שיפסיק לחפש כול הזמן עוד משהו מתוק לאכול, הוא ביקש יוגורט עם צ'יריוס, כאילו שהצ'יריוס לא עמוס בסוכר. נתתי לו את זה, ואז הוא ביקש פיצה.

     ממש לא בא לי לרדת לכפר להביא לו פיצה. אבל הוא היה כול כך מתוסכל מזה, שעזבתי את שניהם אצל השכנה וירדתי במכונית לכפר, לשלם בעבור פיצה.

     עד שהשליח הגיע עם הפיצה זרעתי שעועית צהובה, שעועית ירוקה, אפונת גינה, מלפפון שטח ומלפפון ביבי ודלעת גדולה. זה הקצה של עונת הזריעה של דלועים. אני מקווה שלא פספסתי אותה לגמרי.

     אחרי ארוחת הערב הראיתי לילדים את אלבום הילדות הראשון שלי. אותי כתינוק, כפעוט, כתלמיד וכנער. זה נתן להם פרספקטיבה טובה על חיי אדם ועל מחזור החיים, בלי שום פרשנות נוספות.

     זמן קצר אחרי זה הם כבר נטו להירדם. רק אז הבנתי שדניאל צעק ומיכאל ייבב פשוט מפני שהיו מאוד עייפים מיום מלא פעילות בגן.

פרח.jpg
זה עוד פרח שבצבץ היום בגינתי. אין לי מושג מה שמו.

     לא יכולתי לכתוב גם היום, ואני מוכרח לחזור לכתיבת הספר הבא שלי. נותרו לי רק עשרה ימי כתיבה לפני תחילת הסמסטר, שאלמד בו בשש סדנאות כתיבה שונות, בהן ישתתפו כ-60 תלמידים, שאת עבודותיהם אצטרך לקרוא מדי שבוע. בזמן עמוס כזה אני בקושי מצליח להגיע לעט ולמחברת שלי. שלא לדבר על הספרים שאני עורך בו-זמנית.

     זו הסיבה בשלה התחלתי מלכתחילה את הקמפיין שלי לגיוס המונים – לקבל עוד קצת זמן כתיבה. נותר לכם/ן לסייע לי להגיע לזה בדיוק עוד יום אחד. או-אז הקמפיין יסתיים. תוכלו לעשות זאת כאן.

     הלילה, רגע לפני שנרדם, שוחחתי עם מיכאל על צימודי לשון. "אתה יודע, מיכאל, ישנן מילים מסוימות בעברית שנכתבו ונשמעות בדיוק אותו הדבר, אבל יש להן כמה משמעויות שונות.  למשל המילה 'גיל'. גיל בעברית משמעו בן כמה אתה. אבל יש לו משמעות נוספת – 'שמחה.' יש אפילו שיר כזה: 'גילו גיל גיל גיל/נירו ניר ניר ניר/שירו שיר שיר שיר/כבר הנצו רימונים. אתה יודע מה זה 'הנצו'?"

     "לא."

     "הכוונה היא שיצאו להם ניצנים. ויש עוד מילים כאלה. למשל 'עיר.' עיר זה מקום עם הרבה בתים וכבישים, כמו תל אביב או כרמיאל, אבל משמעות המילה הזאת היא גם 'מלאך'. ודוגמה נוספת היא המילה 'אף.' אתה יודע מה זה אף?"

     "כן, בטח. חוטם!"

     התבוננתי בו נדהם. מניין קלט את המילה הגבוהה הזאת.

     "נכון, כול הכבוד לך, מיכאל. 'חוטם' זו מילה יפה מאוד. אבל למילה 'אף' יש עוד משמעות. 'זעם.' אומרים אף, או חרון אף, ומתכוונים לכעס איום ונורא."

     הוא מלמל משהו ואז נרדם, מחזיק בידי.

     תודה ולילה טוב,

     אילן.