אדון עולם

20180223_170709.jpg
נקודת המפגש של האוקינוס הפסיפיק ושל שפץ הנהר ביו ביו, קונספסיון, צ'ילה.

     נסעתי לדרום אמריקה בעקבות אדם שחיפש את יהדותו. בסנטיאגו וגם בקונספסיון אני מנסה לחוות במשהו מנופי חייו, מן הריחות, הטעמים והנופים שהקיפו אותו, וכמובן לחפור אחר מקורות ראשוניים של חומר, כדי שלא אסתפק במה שישנו גלוי על אודותיו בספרי ההיסטוריה. אבל כאשר אתה מגיע לעיר בצ'ילה, שעברה עשרות רעידות אדמה והצפות ים בעקבותיהן, אתה לא מוצא שום בניין היסטורי, מלבד שרידי מצודה ספרדית מן התקופה הקולוניאלית. מה שכן ניתן למצוא זה את יופיו הפראי וכוחו הנהדר של הטבע.

     כזה היה הטיול שלי היום. טסתי מסנטיאגו לקונספסיון, הגעתי למלון המאוד מינורי שלקחתי בו חדר, ומצאתי את עצמי בלבה של עיר הבנויה, ככול הערים כאן, שתי וערב, בלוקים אחר בלוקים של בניינים חד או דו קומתיים, מסביב לכיכר העיר. רק בשיפולי העיר ישנם מבני דירות גבוהים יותר, אך אלה הם הסלמס. שם גרים פשוטי העם, ובין בתיהם גם מוסכים וחנויות מאובקות. לב העיר, לעומת זאת, שוקק חיים ומסחר.

     חבר פייסבוק שלי, ארנון, שמע את קריאתי בחפשי אחר אנשי קשר בקונספסיון. הוא קישר ביני לבין חבר טוב שלו בסנטיאגו, וזה הואיל בטובו להתקשר למרטין הירש, המנהיג הרוחני של הקהילה היהודית כאן. ומרטין, ואשתו, פינו ברוב טובם כמה שעות ביום שישי, בין צילום רנטגן לבן שלהם לבין הכנותיהם את קבלת השבת הקהילתית – באו ואספו אותי במכוניתם מן המלון, לקחו אותי אל העיר העתיקה, להתבונן בה, לאכול צהריים על חשבון הקהילה היהודית מול האוקינוס הפסיפי ואז הסיעו אותי למקום שדבר מאד דרמטי קרה בו לגיבור שלי. לא אספר לכם מה. רק אומר שהוא נהג לבוא למקום הזה כדי לקיים בו קבלת שבת בבדידות.

20180223_193547
מרטין הירש ליד דגל הקהילה היהודית בקונספסיון, רגע אחרי קבלת שבת, ולפני הקידוש הקהילתי.

   תארו לעצמכם מה זה בשבילי, להגיע עם ראש הקהילה היהודית ואשתו, בערב שישי, אל המקום שגיבור ספרי הבא נהג לבוא אליו כדי לקיים בו קבלת שבת ביחידות – ואז להתארח בקבלת השבת של הקהילה היהודית כאן, כשמרטין עומד ליד החזן ומנהל את הטקס. מתפלל ושר, ומזכיר את החולים בקהילה הזקוקים לרחמי שמים, ואת המתים שהגיע מועד אזכרתם, ואת אירועי הקהילה הקרובים – עדלידע בפורים, כן, כן, אפילו בצ'ילה הרחוקה, ויום האישה הבינלאומי, שיתמקד באלימות נגד נשים ובאלימות בתוך המשפחה.

     ביום כזה אני מסתובב וקולט, מצלם וכותב ומדבר וקולט. לשמחתי, יכולתי לשתף אתכם בחלק ממה שראיתי במהלך היום הזה, אבל עוד ייקח לי זמן עד שהכול ישקע בתוכי, במקום הנכון, ויהפוך לחומר סיפורי.

     ובתוך כול אלה עוד קבלת שבת, זו שקיימו בני משפחתי עם בניי בביתי, בהיעדרי. והגעגוע גדול מאד. אבל גם הידיעה, שלא הייתי יכול לעשות את הטיול הזה יחד עם מיכאל ודניאל. הם היו פשוט יוצאים מדעתם כבר בשלב הטיסה הטרנס-אטלנטית, שלא לדבר על כיתות הרגליים שלי ממקום למקום, מנוף לנוף, ממשימה למשימה.

     בנסיעות תחקיר כאלה אני תחנת ממסר וקליטה. ואנתרופולוג. וטועם מזון. וצלם. אני סופג וסופג, מערה אל קרבי כמה שיותר ריחות וצבעים וטעמים ומראות. אחרי כן, כאשר תקראו אותם בספרי הבא, תדעו בדיוק מניין הבאתי אותם וכמה רחוק נסעתי בשביל כך. ולא שאני מתלונן, חלילה. כבר אמרתי לא פעם, שהכתיבה היא סוכנת הנסיעות הכי טובה שלי.

     תודה לאל שהספר הבא מתרחש 'רק' בספרד:).

     אמנם שידרתי אתמול בשידור חי רגעים שונים מיומי כאן. אבל הנה כמה תמונות ממה שאי אפשר להעביר בשידור חי.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

     היום אלך ל'גלריה דה היסטוריה,' המוזיאון ההיסטורי של קונספסיון, לדלות בו עוד מידע, אסתובב קצת בחלקה המרכזי של העיר, ואז אטוס חזרה לסנטיאגו, ממנה, מחר בבוקר, אני טס ללימא, שם סייעו לי חברי הטובים והאהובים, ליאון וענת טרטמברג, לקבוע פגישות מהותיות וחשובות מאוד לספרי הבא. ליאון הוא מנהלו הקודם של בית הספר 'ליאו פינולו', בית הספר היהודי המרכזי בפרו בכלל ובלימא בפרט, הוא מלמד בו גם כיום, והוא ההיסטוריון של יהדות פרו. וענת, הו ענת, היא אשת לפידות ירושלמית, אישה מדהימה וחברה טובה וגם דמות מרכזית בחיי הקהילה היהודית בלימא.

     כמו במקרה הטיול הנוכחי, שרקמתי אותו בן-לילה רק בזכות תלמידה שלי בקורס לכתיבה, חנה רגב, אשתו של שגריר ישראל לשעבר בצ'ילה, יוסי רגב, ובעזרת בעלה, גם את ענת וליאון הכרתי דרך דני דביר, תלמיד כתיבה לשעבר שלי מקיסריה, שאותו הכרתי דרך שבח רוס, תלמיד כתיבה קודם עוד יותר.

      שוב ושוב אני מגלה, שתלמידיי במשך שבע עשרה השנים שאני מלמד בהן כתיבה יוצרת ברחבי הארץ יצרו, יחד אתי, רשת חברית מיוחדת, שמזינה את כולנו שנים קדימה בהרבה הרבה אהבה ויצירה. רק השבוע קיבלתי מתלמידה יקרה לשעבר, מ'אסכולות' בחיפה, את המכתב הבא: "אני מרגישה צורך לכתוב לך כמה מילים טובות. החלטתי להפסיק סדנת כתיבה שהשתתפתי בה לאחרונה, וזאת בעיקר משום שהתחלתי לקרא מחדש את החומר הרב ששמרתי משתי הסדנאות שלך בחיפה.  אין בפי מילים לשבח את דרך ההוראה שלך.  הרי על הכל דיברת, כתבת והבאת לנו חומר מקצועי נפלא, ששווה לעיין בו שוב ושוב. אני תקווה שהדברים יחלחלו בי לאט לאט וישפרו את כתיבתי. הרבה תודה לך ושבת שלום."

     אז זו גם הזדמנות טובה להודות לכול תלמידיי ותלמידותיי, הנותנים בי את אמונם. אני כבר מצפה לפגוש אתכם/ן בראשית החודש הבא.

     שבת שלום מצ'ילה.

מודעות פרסומת

המורה יושב על ההר – מפגש כתיבה חד-פעמי און ליין.

DSC_5057

היום קיימתי שיעור און ליין עם קבוצת תלמידים משלי. השיעור היה כה מוצלח, וכול כך שימח אותי, עד שהחלטתי לפתוח אותו באופן חד-פעמי בפני הציבור הרחב.

ביום ראשון הבא, 11.2.18, בשעות 10-12 לפני הצהריים, אקיים אם כן שיעור און-ליין בנושא "הסופר, הפקיד וזנבה של המוזה" – על תהליך היצירה.

במהלך השיעור אעשה לכם/ן כמה תרגילי כתיבה קטנים, נחמדים, ואדבר אתכם על תהליך היצירה. איך מחוללים כתיבה שופעת ומשוחררת ממחסומי כתיבה או מחסומים רגשיים ואחרים, איך מתגברים על החוסר בזמן, על הקושי להתמקד ועל הפחד לכתוב, ובעיקר – איך מנהלים יחסים בריאים עם שד הפרפקציוניזם וחבר מרעיו – השופט, המבקר והצנזור הפנימי.

במהלך השיחה גם אחשוף מעט מתהליכי היצירה שלי, מסביב לספריי המוכרים.

זוהי הזדמנות חד-פעמית לבקר אצלי בסטודיו, מבלי שתצטרכו לעלות על ההר, לתובל. למעשה, אינכם צריכים אפילו לצאת מחדר העבודה שלכם. הכינו לכם כוס קפה או תה טובה, הדליקו מחשב – ונדבר.

הנה הקישור לשיחה:

אילן שיינפלד: הסופר, הפקיד וזנבה של המוזה. הרצאה חד פעמית על תהליך היצירה. 
Sun, Feb 11, 2018 10:00 AM – 12:00 PM IST

Please join my meeting from your computer, tablet or smartphone.
https://global.gotomeeting.com/join/759297141 

You can also dial in using your phone. 
United States: +1 (571) 317-3112 

Access Code: 759-297-141
First GoToMeeting? Let's do a quick system check:https://link.gotomeeting.com/system-check

מחיר המפגש: 90 ש"ח. תוכלו לשלם כאן.

מפגש כתיבה חד פעמי

שיחה חד פעמית עם אילן שיינפלד על תהליך היצירה.

₪90.00

שלכם/ן,

אילן שיינפלד.

פיקניק פריכיות ותחרות שאריות.

     היום הודעתי לעצמי על תחילת חופשת הסמסטר שלי. חיכיתי לזה כול כך. מספטמבר לא נגעתי ברומן הבא שלי, בלית ברירה. שקעתי בעריכה ובשש סדנאות הכתיבה שלי. אבל הן מסתיימות בשבוע הבא, הסמסטר הבא נפתח רק בשבוע הראשון של מרץ, וזה מקנה לי קצת פחות מחודש של בקרים פנויים כמעט לחלוטין, כדי לכתוב בהם.

     אז החלטתי הבוקר, שאת הבקרים אקדיש לכתיבה, ואת העריכה ובדיקת העבודות של התלמידים אעשה רק בלילה. ובבקרים, כשאזדקק להפסקה, אעבוד בגינה.

      זה מה שעשיתי הבוקר. זה היה כיף גדול. יצאתי להליכה בישוב, שקשה לי, בגלל הסתימה ברגל ימין. עשיתי סי.טי, ואני מחכה לתוצאות, כדי לדעת איך לטפל בזה. בינתיים אני מאמץ את הרגליים, ומשתדל לעשות הליכות כדי שיתפתחו לי כלי דם עוקפים.

     חזרתי הביתה והתיישבתי לערוך את הפרקים שכתבתי במהלך הקיץ. זה היה כיף גדול. גיליתי מחדש את מה ששכחתי שכתבתי, במהירות הבזק, יום אחר יום, על גבי מכונת הכתיבה.

     כשהייתי זקוק להפסקה נכנסתי אל חלקות הירק שלי והתחלתי עוקר עשבים שוטים. זה כול כך שאב אותי, עד ששכחתי מן הזמן. עקרתי שני שקים גדולים של עשב, מתחתיו גיליתי, לשמחתי, שהגינה שלי מניבה הרבה יותר מכפי שראיתי. הכול היה פשוט מכוסה בסבך עשב. כרוביות, כרוב ניצנים, צנוניות, לפת, שיחים של תפוחי אדמה ואפילו שתילי התות כבר פורחים.

     שמחתי כול כך.

     ואחרי כן שטפתי ידיים וחזרתי לעבודת העריכה של עצמי.

     מאיר שליו, סבינה מסג ואני כנראה הסופרים היחידים כאן, שגילו את עונג השילוב בין כתיבה לבין עבודת האדמה. אם שכחתי מישהו אני מתנצל. הכוונה רק טובה.

כרוב ניצנים, תפוחי אדמה, לפת, מנגולד, כרוב אדום, צנוניות וכרובית. לא צילמתי את שתילי התות הפורחים, הפטרוזיליה והשמיר והכוסברה, נבטי הארטישוק ועצי הפרי.

*

     אחר הצהריים יצאתי אל הגן, והבאתי ממנו את הילדים היישר אל חוג הכדורגל, במגרש הספורט של תובל. הילדים הפליאו במשחקם. דניאל תקע גול אחד, מיכאל תקע כמדומני שניים. אחרי האימון גם הזמינו אלינו חבר שלהם מן הגן עם אחיו. אחרי שיצאנו מביתנו אכלו ארוחת ערב ועלינו למעלה לעשות אמבטייה.

     "אבא, למה רצית להיות סופר?" שאל אותי מיכאל באמבטיה.

     "כי יש לי עולם פנימי עשיר. אני חושב הרבה מחשבות."

     "אנחנו משפחה עשירה," ציין מיכאל.

     "לא התכוונתי לכסף, אלא להיות עשיר במחשבות. גם אתה עשיר במחשבות, יש לך הרבה מחשבות בלב, שאתה לא מספר, נכון?"

     "כן. יש לי הרבה מחשבות. לפעמים אני שוכח אותן."

     "וחוץ מזה יש לי דמיון עשיר. אני אוהב לדמיין. ואני יודע היטב את השפה העברית, ורוצה לבטא את העולם הפנימי שלי ואת הדמיון שלי," הוספתי. "לכן נהייתי סופר."

     "אבא, אתה רוצה לראות מדע?"

     "כן."

     "תראה. אני ממלא את הבקבוק הזה במים, והופך אותו על כף היד, ותראה קסם – המים לא יוצאים!"

     ואז דניאל עשה אותו הדבר.

    הילדים האלה מדהימים. השיחות איתם נהיות יותר ויותר מהותיות. וגם החוויות. אחרי האמבטיה הם נזכרו שהם עוד רעבים. למרות שדניאל אכל שניצל ומיכאל ספגטי עם רוטב של אבא, כפי שביקש. כעת הזמינו מיכאל ארבע פריכיות ריקות ודניאל ארבע פריכיות עם קוטג'.

     ירדתי למטה, הכנתי להם וגם לעצמי, ואז הדלקנו את מפזר החום שמיטשל קנה לנו בחורף שעבר, והתיישבנו מסביבו על רצפת חדרם. הכבל של מפזר החום קצר. הוא היה מופנה לדניאל, ואני הסטתי אותו קצת. דניאל הבחין בזה שקר לי, הסיט את מפזר החום לכיווני והתיישב לצדי.

     "תודה רבה על ההתחשבות, דניאל," אמרתי לו, "זה נורא יפה מצידך."

     "איזה כיף," אמרתי להם, "לעשות אתכם פיקניק פריכיות בלילה," וקראתי להם את חלקו הראשון של הספר "הגשם של סבא אהרון" מאת מאיר שליו ויוסי אבולעפיה. זו כבר הפעם השנייה השבוע שמיכאל מבקש שנקרא את הספר הזה, וגם מקפיד לעשות בעצמו 'אוזן' בספר, כדי שנזכור היכן הפסקנו בערב הקודם.

     אחרי כן צחצחנו כולנו שיניים. מכיוון שמיכאל לא כול כך רצה לעשות זאת, הצעתי לו שנלך יחד לחדר האמבטייה ונעשה תחרות שאריות. מי מוציא יותר שאריות פריכית מן השיניים.

     עמדנו שנינו, אב ובנו, צחצחנו שיניים, ואז כול אחד ירק את תכולת פיו אל הכיור.

     מיכאל ניצח, בגדול.

     נכנסנו למיטה. ראיתי ששכחנו כר אחד למטה, אז אמרתי להם שנשכב שלושתנו על שני כרים.

     "אבא, אתה יכול לקבל את הכר שלי," אמר דניאל המתוק, "אני ממילא לא אוהב לישון על כר."

     "תודה, דניאל, אתה ילד מקסים," אמרתי לו. "בוא תשכב על היד שלי."

     "אתם ילדים נהדרים," אמרתי להם ונשקתי להם על ראשיהם, "ילדים זהב."

     "אבא, כבר אמרתי לך כמה אני אוהב אותך?" שאל מיכאל.

     "כן. אבל תמיד כיף לשמוע את זה שוב," חייכתי אליו.

*

     בזמן האחרון מתו יותר מדי אנשים. נאווה סמל האהובה, שהייתה, יחד עם שולמית הר-אבן ועליזה אולמרט אחת משלוש הקוראות הנדיבות של כתב-היד של ספרי, "שדלץ," לפני שסיימתי אותו והוצאתי אותו לאור, תלמידותיי האהובות נונה מרקל והיום, להוותי, גם מאירה אשד, ועמם גם נילי מירסקי וחיים גורי.

וזה כול כך מצער.

לגורי אני חב הרבה טובה. בנעוריי, נפגשתי עם גורי. אני לא זוכר למה. נדמה לי שזה היה משהו הקשור לסרטו המכה השמונים ואחת. או אולי משהו אחר. אני זוכר שגם נפגשתי איתו במהלך התחקיר לעבודת המ"א שלי. אבל הפגישה הראשונה שלי איתו זכורה לי יותר מכול. הוא קבע איתי במין בית מרזח בדרום תל אביב, מסעדה עממית שגם שתו בה, והכיר לי את באיה. זו הייתה פגישה מיוחדת מאוד. אחרי כן נפגשנו לעתים נדירות, פעם גם צלצלתי אליו כדי לחקור אותו על שיר שכתב, על סודו של רע, שאני קראתי אותו כשיר המסתיר בתוכו זהויות מושתקות, אצל אותו רע, וגורי הבהיר לי שלא היו דברים מעולם.

הוא היה איש חכם וחם וטוב לב, משורר נפלא וענק רוח. הבוקר, כשנודע לי מותו, הרגשתי כאילו נלקח מאיתנו האב הגדול של השירה העברית. כול כך מצער אותי שהלך לעולמו.

הצער שלי הוא גם על כך שאינני יכול להגיע ללוויתו, כשם שלא יכולתי לבוא היום ללוות את תלמידתי מאירה, וכשם שלא יכולתי לנסוע בשבוע שעבר ללוויה של אביה של חברתי הטובה נועה, וגם לא לבקרה במהלך השבעה. אני תקוע פה על ההר, וגם כאשר נפשי עם חברתי ועם תלמידתי ועם עליזה וחיים גורי, וכול רעיי המשוררים שוודאי יתכנסו מחר בחלקת גדולי האומה, אין לי ברירה אלא להישאר כאן, עם ילדיי. לכאוב מרחוק את לכתם של האנשים שאהבתי, ולחיות את החיים שיצרתי כאן.

שתבוא עלינו רק טובה.

 

 

דרישת שלום מעבר מדומיין

המשונה של מרגוליסהשאלה

    אתמול היה לי יום ארוך וחזק. הוא התחיל בהשכמה ב- 04.30 בבוקר, בירידה לתל אביב במכונית, עם שחר, למפגש מצוין של סדנת הכתיבה למתקדמים שלי, ב'בית איילה' בתל אביב, אחריה נסעתי לבית ילדותי ברמת השרון כדי לנוח. כשקמתי, היו לפני ארבע שעות עד למפגש עם חברי הקהילה הרפורמית 'בבת עין,' בראש העין, שהזמינו אותי לדבר על הקשר בין היצירה לבין האמונה ביצירתי ובחיי.

     בארבע אחר הצהריים כבר ירדו דמדומים ברמת השרון. וכשקמתי בבית הגדול, הריק והקר, הרגשתי שאינני רוצה לשבת ולעבוד בו. שזה ישרה עלי דכדוך. בקיץ אני יושב שם בחצר, היכן שהייתי כותב בנעוריי, ונהנה מן השמש ומירקות החצר. אך בחורף מדכא שם, בייחוד כשאיש מלבדי לא נמצא בבית. לכן עליתי על המכונית, קניתי לי קפה חזק וכמה אזני המן ב'רולדין' רמת השרון, ונסעתי היישר לראש העין.

     המארחת שלי בקהילה, יעל תומר, בת המחזור שלי מרמת השרון וחברתי, הזמינה אותי אל ביתה. אבל העדפתי להיות עם עצמי. ההזדמנויות לזה הן כול כך נדירות בחיי כעת, שאני מעדיף להיות לבדי כשאני יכול. החניתי, אפוא, את המכונית, מול המתנ"ס שבו מתכנסת הקהילה, ריווחתי את מושב הנהג, ובמשך כמה שעות ביליתי עם עצמי במכונית. אכלתי בה את ארוחת הערב, סלט עשיר שהבאתי עמי מהבית, וערכתי, בריכוז רב ובהנאה צרופה, שני פרקים מן הספר הבא שלי, לאורה של נורית הנהג.

     בשמונה בערב התחיל המפגש עם חברי וחברות קהילה "בבת עין." קהילה מרנינה ותוססת של בני אדם, המתפללים במקום וגם נפגשים בו. כאשר כתבתי את הרצאתי אליהם, קצת חששתי. לא ידעתי עם מי אפגש, ואיך ייתפסו דבריי בלבם. אבל סיפרתי להם על חיי, על גילוי ההומוסקסואליות שלי, על האופן שהתמודדתי בו עם הפער בין הזהות שלי לבין יהדותי, וליוויתי את המפגש בקטעי קריאה.

     את ההרצאה הזאת ואת סרט הווידאו שצילם במהלכה חברי, עדו רוזנטל, עוד אביא בפניכם בנפרד.

     יצאתי מן האירוע ברוח מרוממת. הוא היה חזק, ודיבר אל ליבם של המשתתפים. נהגתי כול הדרך בחזרה הביתה עד לתובל. הגעתי לישוב בחצות.

     כשהגעתי הביתה חיכתה לי הפתעה לא נעימה. שלושה מתוך ארבעה דגי הזהב שנותרו באקווריום, אחרי שארבעת דגי הגופי מתו בו, צפו על מימיו, מתים. רק דג אחד חי נותר בו. הבטתי בהם בעצב, ואמרתי לעצמי, שאינני רוצה שהילדים יראו את המוות הזה כשיקומו בבוקר, וכי מכיוון שזו כבר הפעם השנייה שזה קורה, שדגי הנוי שאנו מגדלים מתים, עלי להיפטר גם מן האקווריום. וכך עשיתי.

     נרדמתי קרוב לאחת לפנות בוקר.

     כשקמו הילדים בבוקר סיפרו לי שראו את הדגים מתים עוד לפני שהלכו לישון, ודניאל בכה כשהבין שזרקתי את האקווריום. הוא מאוד אוהב בעלי חיים, וביוזמתו ולפי רצונו קנינו לפני שבועיים את דגי-הנוי הללו. אבל בסופו של דבר הוא נרגע.

     היום היה יום מתיש ומרגיז. הייתי מותש מכדי לעשות בו דבר. הייתה לי פגישה של ייעוץ עסקי עם רואת החשבון שלי, לשבת ולנתח איתה את מצבי הכלכלי, את התקציב השנתי והתזרים שלי, ולהחליט החלטות. זו הייתה פגישה שיורדת לפרטי פרטים של כרטיסי האשראי, ההלוואות וחשבונות הבנק, ההוצאות וההכנסות, וזה היה מעצבן ומתיש. וזו הייתה רק הפגישה הראשונה. לפני הניתוח והתוויית תוכנית ההבראה.

     אחריה עוד קפצתי להפקיד צ'קים בכרמיאל – קיבלתי השבוע צ'ק שלישי, קטן אמנם, מ'אמזון,' של תמלוגים על הקריאה בספרי 'מעשה בטבעת.' זו טרחה גדולה להפקיד צ'ק במט"ח, אבל היא משמחת מאד – ואחרי כן לקניות.

     הפיצוי שלי ליום הזה היה דרישת שלום מרגשת, מספר ילדים ישן שלי, "הספר המשונה של מרגוליס." הספר מספר על בנה של ראש הממשלה והרפתקאותיו בעולם הפנימי המוזר שנקלע אליו. מדהים איך לא חשבתי עליו בימים האלה, כשבנו של ראש הממשלה מצוי תחת אישו הצולבת של הציבור.

     על כול פנים, חברי, במאי הקולנוע דורון אלון, שהסרט המשותף שלנו, "קופסאות," זכה בכמה פרסים בפסטיבלים ברחבי תבל, שלח לי פתאום הודעת ווטסאפ, ובה תצלום השער של ספר הילדים הזה שלי, ושל כרטיסיית ההשאלה של הספר מספריית הקיבוץ שלו. מסתבר שהוא הילד הראשון שקרא את הספר שלי, אי שם בשנת 1991, כשהיה בן שמונה ועשרה חודשים.

     זה כול כך ריגש אותי, לקבל דרישת שלום כזו מספר שכבר שכחתי. ועוד לדעת, ששנים אחרי כן דורון ואני עשינו סרט יחד, וכנראה עוד נעשה. מדהים, לא? איך שהעולם מסתובב, ומביא לנו הפתעות ומתנות קטנות וגדולות.

     דרישת השלום השנייה שקיבלתי הייתה בדמות שיחת טלפון מחבר קרוב אחר. הוא צלצל כדי להציע לי לחזור לתחום יחסי הציבור לתקופה קצרה, לפרויקט אינטנסיבי אך חשוב. וזה בלבל אותי לגמרי. אמרתי לו, שאני חי בקצב חיים אחר לחלוטין, שאני מלמד ועורך וכותב כל השבוע, שאינני רואה את עצמי חוזר לקצב החיים המטורף, שמחייבת עבודת יחסי הציבור, ועוד בתחום שביקש ממני להתערב בו. אבל אחרי כן הוספתי, שבפברואר יש לי הפוגה מן הסדנאות, שתכננתי לכתוב בה את ספרי הבא. אך עוד אינני יודע ממה אתפרנס בחודש הזה, מלבד עריכת אחרים. אז שיבדוק באיזה תקציב מדובר, וידבר איתי על זה שוב.

     וזה בלבל אותי לגמרי.

     חדלתי מלעסוק ביחסי ציבור לפני כעשור, ומלבד גיחות קטנות ליחסי ציבור לספרים שאני מעורב בהם לא נגעתי בזה. הקשרים קיימים, גם היכולת. אני יכול לחזור לעבודה זו בתוך ימים. ואני עושה אותה טוב מאוד. אבל הכמיהה הגדולה שלי היא פשוט לשבת בשקט, בבית, לכתוב.

     ומצד שני צריך גם להתפרנס. לגדל ילדים. להחזיר חובות. להתקדם.

     זה כול כך קשה לי, ברגעים כאלה.

     ואני לא היחיד.

     היום קיבלתי הודעה ממישהו, שהגיש את עצמו לפרס השרה לתרבות לאמנים ותיקים, שהייתי מבין שופטיו השנה. הוא כתב לי שהתאכזב מהחלטתי. השבתי לו, שעשרות סופרים ומשוררים הגישו את עצמם לפרס זה, ושהשתדלנו לבחור בחירה מאוזנת מבחינה חברתית, המשקפת את גווניה השונים של החברה הישראלית. שככה זה עם פרסים, ושאני מבין היטב את תחושתו. שהרי גם אני הגשתי את עצמי השנה לפרס ספיר, לפרס עמיחי, לפרס ברנר, לפרס עגנון ולפרס ראשון לציון, ולא זכיתי באף אחד מהם. ורק אלוהים יודע עד כמה אני זקוק לכספי הפרסים הללו. מסתבר שאני לא היחיד. שרוב סופרי ישראל נקרעים בין הצורך להתפרנס לבין התשוקה לשבת לכתוב. שהשסע הזה, בין ההכרח לבין תכלית החיים האובדת, לא נגמר. שהוא מתמיד.

     שאלוהים יראה בעוניינו וייתן לנו שפע, כדי שכולנו נוכל לכתוב את תעודת חיינו. אמן.

    אה, והייתה עוד דרישת שלום נהדרת. מחוקר ספרות עברית בברזיל, שקרא את 'אשת הפיראט היהודי' שלי וכול כך אהב אותו.

     ורק בשביל זה, בשביל דרישות השלום הקטנות האלה מספריי, אני כול כך רוצה לכתוב עוד.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, עָשָׂה אֶת-הָאָדָם

 

מצגת זאת דורשת JavaScript.

צילומים

     את מולי נעים, מ'צילום נעים,' הכרתי לפני 12-13 שנים, בבר-בית קפה-מועדון הגייז "אוויטה." בשנים ההן עוד היה יותר בית קפה מבר, היה בו מטבח (מצוין) ושולחנות ישיבה בחוץ, מה שאפשר לי לבוא ולעבוד בו. לכתוב בו.

     היה לי כיף גדול לשבת לכתוב על שולחן בבית קפה של גייז, כשכול אימת שאני מרים את ראשי, אני חוזה בחתיכים, שאולי לא יהיו שלי, אבל תענוג להביט בהם.

ובתוכם היה גם מולי, אז בן עשרים ושמונה, בין תחנות בחיים, שעבד שם כמלצר והתבלט ביחסו האדיב, וגם בהיותו בלתי שייך למקצוע הזה, אף על פי שהיטיב לעשות בו.

מאז חלפו שנים. ה"אוויטה" הפך מבית קפה לבר, המטבח נסגר, השולחנות בחוץ נעלמו, ואני חדלתי מלבוא אל המקום, מפני שלא מצאתי את עצמי במקום שבו עלי לעמוד שעות, עם בקבוק בירה ביד, ולבהות בזולתי. זו מעולם לא הייתה אופציית בילוי בשבילי. לכן גם פתחתי, בזמנו, את "קפה תיאו." רציתי בית קפה של גייז. מקום לשבת ולשוחח בו בניחותא, לשמוע מוסיקה, לאכול, לחזר. אבל בישיבה.

     מדי פעם פגשתי במולי בעיר. ואחרי כן בפייסבוק. כך נודע לי שהוא ובן זוגו פתחו חברת הייטק, מצליחה, וכי בשנים האחרונות התפנה לעסוק בצילום, אותו למד בטכניון.

     בשבוע שעבר התעכבתי בתל אביב. לימדתי בבוקר, ובערב היה לי מפגש סופר בנתניה. כך, אפוא, התפנתה לי שעת אחר צהריים שקטה, ומולי ואני כבר מזמן נדברנו להיפגש. אז קפצתי אליו, ונכנסנו לסטודיו. הוא הדליק את פנסי התאורה, נטל לידו את המצלמה, והתחיל לפזז בתזזית מדהימה. מעולם לא ראיתיו כך. משתובב, נלהב, עם המצלמה בידו.

     לזכותי ייאמר, שאחרי עשר שנות חיים עם צלם, עדי נס, אני יודע להצטלם. לזכותו של מולי ייאמר, שהוא ידע לומר לי זאת בזמן הנכון, כדי להיפתח.

     הנה מה שיצא מזה.

    כשהתבוננו בצילומים על גבי המחשב שלו, נדהמתי לגלות עד כמה הצליח לתפוס אותי, בשברירי שניות, ולשקף לי את עצמי במצבי נפש שונים.

     אם אתם זקוקים לצילומי פורטרט, צילומי מוצר ו/או צילומים ליחסי ציבור. תוכלו למצוא את מולי כאן.

תסכולים

     אמש, אחרי שהילדים נרדמו, ואחרי שסיימתי להכין את השיעור למחר ולבדוק את כול העבודות לסדנאות של מחר בבוקר, סידרתי את חדר העבודה שלי בפעם השנייה השבוע. בראשית השבוע קיימתי שיעור און-ליין עם זוכת הפרס הראשון בתחרות סיפורים על 'רילוקיישן.' הפרס היה שיעור און-ליין איתי, ושנינו נהנינו מאד מן השיחה. להערכתי ייצא מתוכה ספר מרתק מפרי עטה. אך תוך כדי שיחה הבנתי, שמה שאנשים רואים כשהם מדברים איתי הוא הררי מחברות ותיקי עבודה, מין גבב רב, שאני יודע מה יש בו, אך על אחרים הוא עלול להטיל אימה.

     הזזתי, אפוא, את שולחן העבודה שלי כך שאשב בגבי אל החלון. כך, אמרתי לעצמי, כול מי שאשוחח איתו בסקייפ יראה נוף ירוק מעבר לכתפיי. ואמנם, בשיחה השבועית שלי עם יצחק, הוא סיפר לי שהוא רואה את הנוף, אך לא את פניי. האור הנוהר מן החוץ מעלים אותם בתוך מראות היופי והבוהק המסמא.

     אז אמש החזרתי את השולחן שלי למקומו הקודם, בניצב לחלון, מול ספריית התחקיר שלי. ובאותה הזדמנות גם סידרתי את ערמות המחברות ותיקי העבודה בחדרי. ובעודי עושה כן, הרגשתי איך אני נופל לידי דכדוך.

     יש כאן מאות מחברות שכתבתי, ואינני יודע אפילו מה כתבתי בהן, מפני שעוד לא היה בידי הזמן לשבת ולהקלידן ולקרוא בהן. יש כאן עשרות תיקי עבודה על מחזות, תסריטים, קבצי סיפורים ועוד. הסיכוי שאצליח להגיע לכול זה, לממש את כתיבתי במלואה, קלוש ביותר. אולי כבר מוטב שפשוט תעלה באש כעת את הכול, שמעתי קול נלוז בתוכי. שרוף את הכול וזהו. כך תשתחרר מן המועקה הזאת, המלווה אותך כבר שנים, והולכת ומתגברת, הולכת ומתגבהת, עם כול מחברת שאתה מסיים, בקצב של אחת או שתיים לחודש.

     ואז נרגעתי, והמשכתי לסדר את המחברות, והבטחתי לעצמי לכרסם אותן לאט לאט. כמו שעושים כושר. כמו שאני עושה כול דבר אחר בחיי. בהתמדה, בקביעות, בעקשות, בנחישות.

     אבל היום הזה עבר כולו עם הילדים. בבוקר, בבילוי במתחם 'איי ג'אמפ' בחיפה, על הטרמפולינות, אחר הצהריים עם חברתי האהובה סיגל כהן, שבאה לבקר אצלנו עם חברתה עומר, ואז, תוך כדי ביקור, דניאל התלונן על כאב ראש, ואני הבחנתי בזה שהעיניים שלו בורקות ולחייו סמוקות, ומדדתי את חומו, והיה לו 37.4 מעלות. עוד לא חום גבוה, 'רשמי,' אבל בהחלט סימן לבאות.

     אז נתתי לו אקמולי, ולשמחתי אחרי כן הוטב לו, והוא גם גילה מחדש תיאבון, וחיסל חמישה טוסטים עם קוטג' וזיתים, ושתה הרבה מים. אבל אני קראתי הנה את אבא שלי, שיקדים ויבוא אלינו הלילה, כדי שאם יהיה צורך בכך, הוא יקפוץ עם דניאל לרופא בבוקר, בשעה שאני ארד ללמד בעיר.

     אני מקווה שזו אזעקת שווא, שדניאל יקום בריא בבוקר. 37.4 זה לא חום שמחייב את השארתו בבית. אבל אותי זה כבר מלחיץ מספיק כדי להרהר בביטול שיעוריי למחר. אני מקווה שיקום בסדר, ושאוכל לנסוע ללמד בתל אביב בראש שקט.

הפתעות

     אני כותב את הבלוג הזה כבר שש שנים ויותר. הוא מנחם אותי, בשעה שאינני כותב פרקים ברומאן הבא שלי, אלא עסוק בבדיקת עבודות ובעריכת ספרים מדי יום ומדי לילה. הוא גם מאפשר לי סוג אחר לגמרי של כתיבה. משוחררת יותר.

     לעולם אינני יודע לאן הבלוג הזה מגיע. מי קורא אותו. לעתים אני מתבונן בסטטיסטיקה של תוכנת  וורדפרס, ורואה כמה נכנסו לאתר שלי, אילו פוסטים קראו, ומאילו מדינות קוראיי. התפוצה מדהימה בתכלית. יש לי קוראים מישראל, דרך ארצות הברית, אוסטרליה וקנדה, ועד ארצות שלא הייתי מעלה על דעתי שמישהו קורא אותי בהן.

     הדרך היחידה שלי לדעת מי קורא אותי היא הלייקים והתגובות, או מכתבי הפתעה שאני מקבל מדי פעם.

     כזו היא תכתובת חדשה, שהתחלתי מנהל כעת עם איש תרבות צעיר ומוכשר, שמשמח מאוד את לבי, בעבודתו התרבותית-ספרותית וגם בכלל.

     כול קורא וקוראת חדשים של הבלוג שלי, שאני מגלה, משמחים אותי ביותר. אז אם אתם קוראים אותי, ואינני יודע, אתם בהחלט מוזמנים לכתוב לי כאן שאתם קוראים.

     שיהיה לכם/ן שבוע טוב ומלבב. שפעת הגשמים שירדה עלינו אתמול מבטיחה ירוק בעיניים.  זה כיף.

אילן.

 

נ.ב.

לא שכחתי שעלי לשלוח את הספרים למי שתמכו בהדסטארט שלי. רצפת חדר העבודה שלי מלאה בערימות של מעטפות. אני פשוט מחכה למשלוח של עותקים מ'מעשה בטבעת' כדי לשלוח את הכול במרוכז, בנסיעה עם מכונית מלאה במעטפות, לסניף הדואר המרכזי בכרמיאל. וגם את זה אני עושה, כמובן, בין לבין.

התמכרויות – סיגריה, לחם, מרגרינה. ושוקו.

     הערב, באמבטיית הקצף המוקדמת שעשיתי לילדים, שוחחתי איתם על הצורך להפחית בכמות המתוקים שהם אוכלים. האקטימל, הדניאלה והשוקו. הסברתי להם שוב שזה לא בריא, ושהם עלולים להיות חולים.

     מיכאל, החכם באדם, היישיר אלי את מבטו הנוהר.

     "אבא, אני לא יכול להפסיק לשתות שוקו בדיוק כמו שאתה לא יכול להפסיק לעשן."

     הבטתי בו, חושב מה אומר לו. הרי הוא צודק. עלי להפסיק לעשן. והרי ידעתי שיגיע היום, שבו יטיחו בי את זה, כדרך להגן על ההתמכרויות שלהם, שגם להן אני אחראי.

     "אתה צודק, מיכאל," השבתי לו. "אבל אני מנסה. וזה באמת קשה."

     השבוע נלחמתי בשתי התמכרויות. העישון והקמח. אם בשבוע שעבר הפחתתי את העישון בכ 30-50% ביום, ולו כתוצאה מזה שהשתדלתי לא לעשן בתוך הבית וגם לרשום כול סיגריה שאני מעשן, השבוע עישנתי המון. בימים האחרונים ישבתי הרבה ליד המחשב, ובעודי עובד למולו, אני מעשן בלי הכרה. הזמן היחיד שאני שוכח לעשן בו הוא כאשר אני מבשל, אופה ומנקה את הבית. או אז יכולות לעבור עלי גם שעתיים בלי עישון, מבלי שזה יפריע לי כלל.

     אבל העבודה מול המחשב גורמת לי לעשן המון.

     הבוקר אמרתי לעצמי, שאולי אתחיל להניח את הקופסה והמצת מחוץ לחדר העבודה שלי. שלא יהיו זמינים לי על השולחן. אנסה זאת מחר. זה כבר יעשה את ההבדל.

     ההתמכרות השנייה שניסיתי להתמודד איתה השבוע היא אהבתי ללחם, לעוגות ולכול מוצר של קמח דגנים. לדברי אופיר, הנטורופת, עלי לצמצם מאוד את צריכת מוצרי המאפה שלי מדגנים, ולהמירם בלחם מכוסמת ירוקה, בלחם פומפרניקל או בצנימי 'מונבטים.'

     עשיתי כן. בחיי שאני משתדל. לקחתי איתי חבילת לחם פומפרניקל לתל אביב ולנתניה, שם היה לי אירוע ביום שלישי בערב, הכנתי לי סלט ביתי בריא מראש,  וזה מה שאכלתי במטבחון של הספריה בנתניה, לפני המפגש המוצלח שהיה לי שם. אבל בדרכי חזרה הביתה נתקפתי בכזה רעב, שירדתי על טוסט בחנות הנוחות בתחנת הדלק על כביש החוף.

     לא קניתי לחם הביתה, כשנגמר לי. אמרתי לעצמי שאסתפק בלחם הפומפרניקל. אפילו הזמנתי שלוש חבילות לחם כזה מהשופרסל, שהגיעו אלי אתמול אחר הצהריים. אבל אתמול, בלילה, הייתי כול כך רעב לבצק, שטרפתי פוקצת שלוש גבינות, שאבא חימם לילדים, הם לא נגעו בה, והיא נותרה במקרר.

     אמנם, הבוקר אכלתי רק שתי פרוסות פומפרניקל עם שתי ביצים חומות ביניהן, ושמן קוקוס (מרגרינה מאזולה היא ההתמכרות השלישית שלי, שאתה הצלחתי להתמודד בהצלחה. החלפתי אותה בשמן קוקוס ו/או עמבה ו/או טחינה. ויש חיים גם בלי מרגרינה).

     אבל לקראת צהריים נתקפתי בכזה רעב, רעב ללחם, לא לשום דבר אחר, שנעמדתי, הכנתי בצק שמרים מקמח שיפון מלא אורגני ומקמח חיטה – ואפיתי שתי כיכרות לחם עם אגוזים וצימוקים ודבש, וחיסלתי כבר חצי כיכר.

     כדי לשמור על רמות הסוכר שלי עלי לרזות. אבל אני לא יכול לחיות בלי לחם, מפני שלחם הוא הדבר היחיד המקנה לי תחושת שובע, וחוץ מזה גדלתי בבית שבו ארוחה בלי לחם היא לא ארוחה.

     אז מחר או מחרתיים, כשיסתיימו כיכרות הלחם הנפלא שאפיתי, אנסה לאפות לחם טחינה או לחם כוסמת ירוקה, העיקר – לחם בלי קמח מדגנים. ואני מקווה שישביע אותי ויספק לי אותה מידה של נוחם, שמספק לחם דגנים, המעלה בגוף את רמת הסטרוטונין.

 

נ.ב.

כרגע, בעיצומו של לילה גשום, גיליתי שלא קניתי סיגריות. הסטוק נגמר. יש לי רק סיגריה אחת לבוקר. ומלבדה, רק סיגריות צמחיות נטולות ניקוטין. מעניין. זו לא שכחה. מעולם לא שכחתי להכין לי מלאי של סיגריות. זו השכחה. כמו עם המרגרינה מאזולה שעודנה נמצאת במקרר. נשארה ממנה מריחה אחת בלבד. אבל בה אני כבר לא נוגע.

הטיפול של יצחק בכול זאת עובד, מחלחל  בגופנפש. עושה לי טריקים.

מעניין.

*

     למורה ותיק כמוני יש כול מיני הפתעות. חלקן נעימות, חלקן לא. היום פנה אלי בחור צעיר, שהציג את עצמו כנגד של אחת מתלמידותיי המבוגרות והאהובות. הוא כתב לי כלאחר-יד שהוא נכד של נונה מרקל ז"ל.

     נחרדתי. לא ידעתי שמתה. למעשה, בשבועות האחרונים חשבתי עליה הרבה, ואפילו התחשק לי לבקר אותה עם הילדים. היא הייתה חברה בקבוצת הכתיבה הכי ותיקה שלי, שהתכנסה במשך שנים בביתי בנווה צדק, וליוותה אותי בזמן הפונדקאות ועם לידת הבנים, אבל היא לא ראתה אותם, אלא בתמונות בלבד.

     הייתי בהלם. הבוקר נפתח בידיעה המצערת על מותו של אהרון אפלפלד, ועכשיו נונה. כמה נורא, כמה חבל.

     נונה הייתה אחת מנשות האופנה הראשונות בישראל, ובוטיק נונה מרקל שלה עודנו פועל בדיזנגוף 255 בתל אביב. את סיפור חייה המופלא כתבה במהלך הסדנה שלי, אבל לא ארחיב עליו עד לפרסום ספרה ברבים.

     אומר רק זאת, שהייתה אישה יקרה, אצילת נפש, חמת לב, חזקה, חכמה ומלאת הומור. ושצר לי מאוד על שהלכה לעולמה.

     יהי זכרה ברוך.

להתחבר אל השפע

     "אתה מעשן כי באמצעות העשן אתה חוסם את ערוצי התקשורת שלך," שמעתי בתוכי היום קול. "נדמה לך, שאתה זקוק לניקוטין כדי להתמקד, להתרכז, אבל למעשה אתה ממסך את עצמך, חוסם את עצמך מפני השפע, וכך סוגר חלק גדול מיכולותיך. למעשה, אתה יכול לעבוד בו-זמנית על דברים שונים, באופן מניפתי. העשן פשוט סוגר אותך בדבר אחד."

     זה היה במהלך המפגש השבועי שלי עם יצחק, העובד איתי בשיטת "השער." היום שאלתי לשמה והוא אמר לי ששמה The Gate. מסתבר שמי שהמציא אותה שמו יוחאי ישראלי, והאתר שלו, שפגשתיו אך עוד לא התעמקתי בו, נמצא כאן.

     המדהים בשיטה זו, אמרתי ליצחק, הוא שהיא עובדת מתחת למגננות של היחיד, חוצה דרכן היישר אל תוך לבו, אל מהותו, ומחברת אותו עם ישותו המלאה, השלמה והגבוהה ביותר, זו הנמצאת מעבר לאגו, לפרסונה שהתרגל לראות בה את עצמו.

     אני, למשל, חזרתי הבוקר לילד שהייתי בגיל שש, כאשר קיבלתי מידי המנהלת של בית הספר היסודי בנווה מגן, זהבה, את ספר העברית הראשון שלי. התבוננתי בעצמי שם, וגם בסדרת התמונות שצולמתי בהן בגן חובה, אוחז בספר. הייתי ילד יפה, חכם ומלא תום. עוד לא נגעה בי אז ידו הרעה של העולם, בדמות הדחייה שחוויתי מילדי השיכון שגרתי בו, ואחרי כן מידי אחרים.

    הדחייה ההיא לימדה אותי להתגונן, לעטות על עצמי שיריון. היו ועוד יש לו פנים רבים ושונים. הפן המרכזי הוא הפעילות למען הכלל, החריגה מעצמי אל החוץ, שהתפתחה לקושי להישאר בתוך השלווה הפנימית, שהיא המצב הטבעי שלי. גם אמי זכרה לברכה דרבנה אותי לכך. היא דאגה בראותה שאני שקוע בעולמם של ספרים, והאיצה בי שוב ושוב לרדת אל החצר, לשחק עם הילדים, שהיו מתאנים לי לא אחת.

     הפן האחר של ההתגוננות הזאת מפני מכוותו של עולם הוא סגירת הפתחים שלי בפני השפע הרוחני שחוויתי כול חיי. אין מדובר רק בתיקשור, אלא גם בשפע המזומן בפני אדם יוצר, ברגע שהוא פותח את דלתותיו ומניח לשפע של היקום לבוא אליו.

     אמנם, אף על פי שסיגלתי לעצמי דרכי התגוננות אלה ואחרות, הספקתי במהלך חיי עד הנה לעשות הרבה. כתבתי עשרות ספרים, בניתי והחרבתי מערכות יחסים, הקמתי עסקים וסגרתי אותם. אבל כול אלה הם באמת כאין וכאפס למה שביכולתי לעשות, כאשר אני מחובר לגבוה שלי, ודרכו ליקום. אני מצוי אז מחוץ לגופי, שט נעלס בתוך ים האנרגיה המואר והמבורך שהיקום כולו עשוי ממנו, מחובר לבריאה.

     זה מה שחוויתי היום. ואז גם שמעתי בתוכי קול אומר, "כאן מצויים כוחות המרפא שלך, את עצמך ואת אחרים. עכשיו אתה יודע איך להתחבר אליהם, ואיך לתת להם לשפוע מתוכך אל הזולת."

     כמעט מיד ריפאתי חלק מסוים בגוף האסטרלי שלי, ואחרי כן גם בגוף הפיסי. ואז ידעתי, שאכן הגעתי למקום חדש, נפלא. התחברתי לילד שבתוכי.

     וברגע שנוכחתי בזה גם התרחבה באחת ההתבוננות שלי בבניי. נמלאתי חמלה ואהבה כלפיהם. הבנתי שהיו רגעים שבהם מישטרתי אותם, מפני שהאמנתי שזה מה שעלי לעשות. כך היה אפילו הבוקר. בעשרים לשמונה, השעה שעלינו להיות בה בגן, דניאל החל לבנות מכונית מיוחדת בחלקי פליימובייל. הוא מפליא לעשות בזה, משקיע בזה את מלוא דמיונו והכוח היוצר שלו, ובאמת יוצר בזה דברים נפלאים.

     אלא שהשעה הייתה מאוחרת מדי, לטעמי, ואני זירזתי בו שיפסיק ויתלבש. הוא סירב. אמרתי לו שאם לא יפסיק אצטרך לזרוק לו את החלקים האלה. "אז אני אזרוק לך דברים!" הוא השיב לי, ושב לבנות את מה שעמל עליו.

     מקץ עוד עשר דקות השלים את המכונית שבנה, ואז פנה ברצון להתלבש.

     וכשנזכרתי בזה, במהלך העבודה עם יצחק, הבנתי – יותר מדי שנים גידלתי את בניי מתוך ה'אילן שיינפלד,' הפרסונה הנוקשה שלי. עכשיו אני יכול להיות ולנכוח ולתקשר איתם מתוך הילד הפנימי שבי, זה שהייתי בגיל חמש או שש, בן גילם, זה שעודני הוא.

     הדברים האלה מילאו וממלאים אותי בשמחה.

     באחד ממפגשי הסדנה שלי למתחילים אני מבקש ממשתתפיה לכתוב מכתב מן הילד או הילדה שהיו, לאדם שהם היום. נדמה לי, שהיום אף אני עשיתי כך, בדרכי, ועם עזרתו המבורכת של יצחק.

     אינני יודע מדוע אני מספר לכם את הדברים האלה. על פי רוב אדם מותיר דברים כאלה בינו לבינו. אני מרגיש שיש לי הזכות לשתפכם בהם, אולי הדברים הללו ידברו אליכם, יתנו בידכם תקווה וכלים לשינוי, כזה שאני עובר כעת.

     הערב, כשהתיישבתי לארוחת ערב, החלטתי להכין לעצמי סלט ירקות. אופיר פוגל, השכן הנטורופת שלי, הבהיר לי זה מכבר שעלי להגדיל בהרבה את צריכת הירקות והפירות שלי. אז יצאתי לחצר, קטפתי בה עלי שומר, עלי זעתר, פטרוזיליה. קצצתי אותם, הוספתי עליהם מלפפון, עגבניה, גמבה, פלפל חריף אחד, גרעיני דלעת, כף צ'יה וכף זרעי פשתן, קוביות גבינה בולגרית, שמן זית ביתי בכבישה קרה ומלח.

     אכלתי את זה עם צנים של חברת 'מונבטים.' גם זו המלצה של אופיר. צנים שעשוי מעדשים כתומות ודחוסות במכבש.

     התענגתי על כול ביס, ואז אמרתי לעצמי שזה סוד השפע. להיות פתוח, גמיש, וליהנות מכול רגע.

     אני נמצא כעת בסדנת הכתיבה שלי במשגב. תלמידיי כותבים על משאלות ליבם, ואני כותב את הפוסט הזה. אני מרגיש עייף מכול מאורעות היום החולף, שעיקרם מסע ברוח. יום, שגם סיימתי בו את עריכתו של ספר על תנועת האימן, ספר עמוק ורוחני מאד, יום שאירחתי בו ילד וילדה מן הגן, והשגחתי עליהם ועל ילדיי, לקחתי את פינו לווטרינרית לזריקת כלבת, ובלילה, בדרך חזרה הביתה, גם אעשה קניות לשבת, כי מחר עלי לקום מוקדם ולנסוע ללמד במכללת כנרת. יום, שקמתי בו אל בשורת האיוב, מותה המדהים, המזעזע, של רונית מטלון, שלא הכרתי אותה, אבל אני חש כבן משפחתה, משפחת הספרות העברית.

     אבל העייפות הזאת מבורכת, טובה. אני יודע שעשיתי היום כברת דרך בהתחברות שלי מחדש אל מהותי הפנימית. ואני מאחל אותה גם לכם.

      שתהיה לכם/ן שבת שלום.

טייס מתמחה מחפש נוסעים לטיסה טרנס אטלנטית – על סדנאות כתיבה

ilan shinefeld.jpg
אילן שיינפלד, "כורה ספרים". פורטרט בבגדי כורה במרתפי ספריית 'שער ציון בית אריאלה' (2002). צלם: דור גרבש. התמונה נתרמה לעמותה לילדים בסיכון. 

     תארו לעצמכם שאתם פותחים עיתון או דף פייסבוק, ונתקלים במודעה שזו כותרתה. היא מציעה לכם טיסה ממושכת, בתנאים נוחים ובתשלום מוזל, אבל בידי טייס מתמחה.

הייתם טסים איתו?

זה מה שאת/ה עושה, כשאת/ה הולך לסדנת כתיבה עם סופר או סופרת, שהוציאו ספר ראשון, אולי אפילו רב-מכר, וכבר בטוחים שיש להם מה ללמד אותך.

אתה מפקיד את נפשך, את רגשותיך ואת הנימים העדינים של היצירתיות המבקשת להיפתח בך בידי בני אדם, שיש להם אולי כוונה טובה, אבל הם לא בהכרח מתאימים להנחיית קבוצה בכלל, ולעבודה בתחום פיתוח היצירתיות בפרט.

יש המון מנחי כתיבה. כול אחד שכתב ספר ורוצה להתפרנס הופך את עצמו למנחה כתיבה. אך לא כול אדם כותב יכול להנחות את זולתו בתהליך הכתיבה. פיתוח כתיבה כרוך בהתפתחות אישית, בתהליך נפשי ורגשי עמוק. זו עבודת עומק, לא עבודת שטח. מדובר בגילוי מרחבים חדשים בנפש, שחרור קולות מודחקים, לא בתיקון תחביר וכתיב ובעיות סגנון. זו אינה עבודתו של מנחה כתיבה, אלא של עורך לשון.

כתיבה היא מקצוע של יחידים, וסדנת כתיבה אינה מהווה תחליף לחיי חברה. אבל אם ההנחייה נעשית נכון, נוצרת בסדנה קבוצת שווים, שחבריה וחברותיה מלווים אלה את אלה בכתיבתם ובחייהם גם שנים ארוכות אחרי כן.

איך תדעו אם אתם בידי המנחה הנכונ/ה?

  •      אם המנחה שלך נותן לך ביקורת על עבודותיך, הוא מנחה רע. הוא מפרנס את האגו שלו ואת המבקר הפנימי שלך. הוא בונה אצלך פדנטיות, לא מטפח בך יצירה.
  •      אם המנחה שלך מתחילה את המפגש השבועי בגירוי כתיבה, ומסתפקת בזה, זה רע. זה אומר שחסר לה ידע תיאורטי בתחומי הכתיבה. היא תוציא ממך חומרים אינטואיטיביים, אך לא תדע איך לכוון אותך לעצב את החומר הכאוטי על פי עקרון ארגון כלשהו. והשילוב בין השניים הוא חיוני למעשה היצירה.
  •      אם סדנת הכתיבה אינה מלווה בהקניית ידע סדורה ושיטתית, זה אומר שהסדנה שאתה משתתף בה היא שליפה מן המותן, פתרון של פרנסה, לא קורס מובנה.
  •      אם הסדנה מסתיימת בעונג הרפה והארעי של פרסום חוברת מפרי עטם של המשתתפים זה רע. היא מחנכת אותך לקוצר רוח, לציפייה לתגובה מיידית ולחוסר יכולת להשהות טקסט ולעבודה עליו גרסה אחר גרסה עד להבשלתו המלאה.
  •      אם בסדנה אינך לומד/ת לבצע תחקיר רגשי ותחקיר עובדתי, לשכתב ולעבור מגרסה לגרסה, אינך מקבל/ת את הכלים הדרושים לך להשלמתו של ספר.
  •      אם המנחה אינו עומד איתך על כתיבה יומיומית ומחויבות למעשה היצירה, ואינו עושה כן בעצמו/ה, הוא מנחה בעייתי. הוא תקוע בעצמו במחסום כתיבה.

מי המנחה שלך? האם יש לו עבר עשיר בהדרכה? האם הוא עבר דרך ארוכה כיוצר? האם הוא/היא סופר ידוע או סופר מתחיל, בן או נכד של קצב, של פוליטיקאי או של ראש ממשלה? אילו תפקידים מילא בעולם הספרות מלבד היותו יוצר? האם היה עורך/מתרגם/מורה/מרצה לספרות/מוציא לאור? כמה נקודות מבט על עולם הספרות וכמה כלים יש בידו להקנותם לך?

ישנם הרבה מורים ומורות לכתיבה בישראל, והרבה בתי ספר וסדנאות לכתיבה. רבים מכם, המבקשים להתנסות בכתיבה או מחפשים ליווי של אדם מנוסה במהלך כתיבתו של ספר, מוצאים עצמם נרשמים לסדנת הכתיבה הראשונה שהם מוצאים בגוגל. אחרי כן, במקרה הטוב אתם מתאכזבים מרה. במקרה הפחות טוב, הסדנה שחשבתם שתועיל לכם גורמת לכם לפקפוק עצמי ולמחסום כתיבה.

אני מזמין אתכם ואתכן להתנסות בדרך אחרת. במסע מתמשך על פני שלבים ברורים וידועים, שמשכו תלוי רק בך. בואו להתנסות אצלי בקורס הראשון, שכולו עוסק בגירויי יצירה, ומלמד איך לעבוד עם זיכרון וזיכרונות, חושים ורגשות, חלומות וקולות פנימיים ועוד. אחרי כן תוכלו, אם תרצו, להמשיך איתי בקורס על יסודות הדמות והעלילה, ואז לעבור לקורס הבוגרים, במהלכו מדי שבוע נפגשים החברים והחברות בקבוצה, שומעים מפי הרצאה על דרכי העיצוב של מסע הגיבור, וכותבים עוד פרק בספרם הבא.

בתום כתיבתה של הגרסה הראשונה כתב-היד מועבר אלי לחוות דעת, שאורכה בדרך כלל כ-16-20 עמודים, המהווה תכנית עבודה לשכתוב ולכתיבת הגרסה השנייה. אחרי כן, אם תרצו, גם אערוך את ספרכם.

שמי אילן שיינפלד. אני מדריך ומורה מגיל 14, בתחילה בתנועת הנוער, אחרי כן בצבא, ואז באוניברסיטאות ובמכללות, בבתי ספר ובמסגרות פרטיות. אני כותב מגיל 14, בכול סוגות הכתיבה. שירה, סיפורת, דרמה, ספרות ילדים, ביקורת, מחקר, מאמרים, טורי דעה, בלוגים והודעות לעיתונות.

מגיל עשרים ואחת, עם שחרורי מן הצבא, שימשתי במשך שתים עשרה שנים כסגן עורך הספרות בעיתון "על המשמר." אחרי כן כיהנתי כדובר התיאטרון "הקאמרי" במשך שלוש שנים, ועוד עשר כאיש יחסי ציבור בתחומי התרבות. בו-בזמן ייסדתי כתב-עת לספרות, הוצאה לאור ומשרד יחסי ציבור עצמאי, ערכתי אלפי יצירות ומאמרים משל טובי הסופרים בישראל, כעורך ספרותי, וכן מאות ספרים.

אני מכיר את תהליך הכתיבה והעבודה על ספר משלב הרעיון ועד שלב הכריכה, ההדפסה, השיווק ויחסי הציבור. למעשה, אני היחיד בישראל שיכול ללוות אותך מצעדיך הראשונים בכתיבה ועד לשיווק הספר לקהל הקוראים.

אני מלמד כתיבה מזה שנים רבות. עשרות מתלמידיי ותלמידותיי כבר הוציאו לאור ספרים, שנכתבו תחת הדרכתי. חלקם אף זכו בפרסים.

אני מזמין אותך לצאת איתי למסע הנפלא, המחכים והמצמיח הזה, של תהליך הכתיבה.

סדנאות בוקר בתל אביב

סדנת הכתיבה החדשה שלי תתקיים מדי יום ראשון, החל מ-4.3.18, בשעות 10-13, בבית הסופר בתל אביב.

סדנת הכתיבה למתקדמים, בוגרי הקורס הראשון שלי,  תתקיים מדי יום שלישי, החל מ-6.3.18, בבית הסופר בתל אביב.

סדנאות ערב בתל אביב

סדנאות הכתיבה לבוגרים, העובדים על ספר בהנחייתי, תתקיימנה מדי יום ראשון, החל מ-4.3.18, בשעות 17-20, בבית הסופר בתל אביב (לקבוצה הוותיקה) ומדי יום שלישי, החל מ-6.3.18, בבית הסופר בתל אביב (לקבוצת הבוגרים החדשה).

סדנאות און ליין

אם אין באפשרותך ללמוד בשעות הבוקר, תוכל ללמוד אתי בכיתה וירטואלית און-ליין. הקורס און ליין יתקיים בימי רביעי, החל מ-7.3.18, בשעות 20-22.

סדנאות לתושבי הצפון ומשגב

סדנת מתחילים חדשה תיפתח בימי שני , החל מ-12.2.18, בשעות 19-22 בספרית "יד שטרית" בטבריה (הרשמה דרך הספריה בלבד, לא כאן)

סדנה חדשה לכתיבת שירה בלבד תיפתח בימי רביעי בשעות 19-22, החל מ-31.1.18, בביתי בקיבוץ תובל.

סדנת מתקדמים חדשה תיפתח בימי חמישי בשעות 19-22, החל מ-1.2.18, בביתי בקיבוץ תובל.

סדנאות נוספות תיפתחנה במכללת כנרת בהמשך השנה (הרשמה דרך היחידה ללימודי חוץ במכללה)

     מחיר הסדנאות: 1800 ש"ח ל-12 מפגשים. ההרשמה בטופס להלן, במייל ilan@isheinfeld.com או בטלפון 0522-300098. ניתן לשלם בתשלומים בכרטיס אשראי. כל הסדנאות פתוחות גם בפני בני נוער וצעירים לפני צבא, או עולים חדשים/כותבי אנגלית. ניתן להגיש עבודות בשפה האנגלית. כל הסדנאות מלוות בחוברות טקסטים, מחייבות שימוש במחשב ובאינטרנט וכרוכות בהגשת עבודות מדי שבוע.

     אם ברצונך להבטיח את השתתפותך באחת הסדנאות הפרטיות שלי, תוכל להקדים ולשלם כאן.

סדנת כתיבה בהנחיית אילן שיינפלד

סדנת כתיבה למתחילים, למתקדמים, לבוגרים, לשירה או לסדנה און ליין, כול סדנה למשך 12 מפגשים.

₪1,800.00

     אשמח לשמוע ממך, ואשמח על הפצת פוסט זה למי שנראה לכם/ן שעשויים להתעניין בסדנאות הכתיבה שלי.

     בתודה,

אילן שיינפלד.

 

פעם גרתי כאן

     יום הולדתה של אמי המנוחה חל בנר שביעי של חנוכה. לכן, מדי שנה אנחנו נפגשים אצל אבא, להדליק יחד נר שביעי של חנוכה ולהיות יחד ביום הולדתה. ומכיוון שהיה עלי ללמד הבוקר בתל אביב, הפכתי את היום הזה ליום חופשה לילדים והחלטתי לקחתם איתי במכונית ליום בתל אביב.

     הלכתי לישון אמש בעשר וחצי בערב. הגוף שלי העיר אותי כדרכו, אחרי חמש שעות שינה. בשלוש וחצי לפנות בוקר. התקלחתי, התגלחתי, התיישבתי לכתוב דפי בוקר. בארבע דניאל כבר ירד למטה. את מיכאל הערתי בארבע וחצי. בחמש וחצי כבר יצאנו לכיוון תל אביב.

     הוויז אמר שייקח לנו 1.20 שעה להגיע לבית של אילנה. אך ככל שהתקדמנו, כך נתארך זמן המסע. בסופו של דבר, הגענו לבית של אילנה בשעה שמונה ומחצה, ואז השארתי אותה עם הילדים ונסעתי ללמד. בעבורם מפגש עם אילנה חשוב ועמוק מאד, וגם בעבורה.

     אני מצאתי את עצמי מסתובב בחצר, אומר שלום לשכנים, אבל חש מוזר מאוד שם. פעם גרתי כאן, אמרתי לעצמי. פעם המקום הזה היה ביתי. אבל זה כבר כול כך רחוק ממני, רוחנית ורגשית.

     אחרי השיעור אספתי את הילדים ונסענו לסבא. ישנו היטב בצהריים, ואז הוצאתי את מעבד המזון שהבאתי איתי כול הדרך מתובל, והכנתי לביבות לכול המשפחה. אבא והילדים בינתיים סדרו וערכו את השולחן.

     התאספנו בשבע בערך. לא בהרכב מלא לצערי. האחיין הבכור, עמרי, עובד בארה"ב, אחיו איתן נמצא בצבא, כך גם אחייניתי אופיר. הם בהחלט חסרו ליד שולחן המשפחה. אבל הדלקנו נרות, אכלנו לביבות וסלטים ומרק וסופגניות, ואז סבא והדודים, ואני בתוכם כמובן, חילקנו דמי חנוכה לילדים. הסכום הקבוע אצלנו הוא 50 ש"ח לילד. ואנחנו, האחים, מעבירים את השטרות מיד ליד. בסופו של דבר כול אחד מאיתנו שב עם אותו סכום כסף שבא עמו, אבל מוקדש לילדיו.

     מיכאל ודניאל מאוד ציפו לרגע הזה. הכנתי אותם לקראתו, והבטחתי להם שבכסף הרב שנקבל נקנה להם משהו גדול. כול השבוע שאלו "אבא, מתי נקבל את הדולרים?" הם התכוונו לשטרות, ואני הסברתי להם שדולר זה מטבע אמריקני, שנראה אחרת לגמרי מן השטרות שלנו. אבל הם קיבלו, המון. הם יותר עשירים ממני כרגע, וכבר מחר הם רוצים לנסוע ל'מיי בייבי' כדי לתרגם את דמי החנוכה לצעצועים.

     בבוקר, בתחילת השיעור, ביקשתי מתלמידיי לצאת החוצה אל השדרה, לכתוב תיאור ולגנוב דיאלוג מעוברים ושבים. זה היה תרגיל שבעקבותיו שוחחתי איתם על היחסים בין תיאור, דיאלוג וסיפר.

     מכיוון שכך, ניצלתי גם אני את ההזדמנות לשבת ליד שולחן בשדרה האהובה עלי, ולכתוב. תהיתי אם אשב ופניי אל הים או אל העיר. בחרתי לשבת עם גבי אל הים (וכיכר אתרים) ופניי אל השדרה. אבל אז נתקע מבטי בגזעו העצום של עץ שקמים. הגזע היה עבה מכדי שחיבוקו של אדם יוכל לעטפו. בגובה שלו התרחב ככתפיים, ממנו יצאו שני ענפים כגפיים עבות, ומהם ענפים נוספים. התבוננתי בגזע המחורץ, המחוספס, הנוטה על צדו באופן בלתי טבעי, על שתי גפיו, האחת נראית בריאה וחסונה, האחרת נדמית אכולה מתוכה. חשבתי על הכאב הנורא ברגלי הימנית, על חסימת הדם שנתגלתה בה השבוע, בבדיקת דופלר שהתעקשתי עליה, על הפחד שלי מפני מה שזה אומר. נזכרתי שקראתי אמש, באתר נטורופטי, שחסימת עורקים ברגליים משמעה, שאינך רוצה ללכת למקום כלשהו. חשבתי על הסרטים הפנימיים שלי, שאמרו לי לא אחת, לא לחכות שלא אוכל ללכת, לא לחכות לצנתור עורקי הרגל, לקטיעת גפה או לכיסא גלגלים. וחלילה לא להביא עלי את זה. תחת זאת, פשוט להודות בפני עצמי שזהו זה. שהתנתקתי מתל אביב, שאני לא יכול יותר לבוא אליה. שכל ירידה אליה מסבה לי כאב ומתישה אותי עד כדי כך, שביום המחרת אינני יכול לעסוק בשום פעילות יצירתית או אינטלקטואלית, אלא בכביסה ובבישול ובניקיון בלבד.

     אני אוהב את העיר הזאת. הרבה פינות מוכרות לי בה, הרבה בני אדם. די בזה שאסע ברחוב לילינבלום, ואראה מישהי כסופת תלתלים, שלמדה איתי בתיכון, חוצה את הכביש. די בזה שאכנס לשירותים בבית הקפה בלילינבלום 1, שפעם, לפני שני גלגולים, היה שלי.

     אבל הגיע הזמן שלי להיפרד מן העיר בתוכי. היא חלק ממני, העברתי בה חיים שלמים, אבל היא כבר שייכת לעברי. פעם גרתי בה. פעם העברתי בה חיים. עכשיו אני גר במקום אהוב אחר, קטן ומבודד ומאופק, אבל מלא את המרחב, שמקדם את פניי בגל של צינה מבורכת ושל ריח עפר ועשב. עכשיו ביתי נטוע במקום הזה. ואני לא רוצה ללכת מכאן יותר.

    שיהיה לכם/ן לילה טוב.

נ.ב.

קבעתי כבר תור אצל כירורג כלי דם, ואני בטיפול להפסקת עישון. גיסתי, המומחית ברפואה הודית, ממליצה על ריפוי בעלוקות. אנסה גם את זה.

היציאה התקופתית שלי מן הארון. אני תימני.

     אין לי ברירה, ואני חייב לעשות את הטקס הזה שוב, לצאת מהארון.

     אני מטורף על חילבה.

     לא בגלל מה שאתם חושבים, שזה נראה כמו זרע. לא. זה פשוט בעיניי המאכל הכי מדהים שיש.

     וזה התחיל עם צנצנת של עמבה.

     השבוע קניתי לי צנצנת של עמבה, שתהיה בבית. אני כול כך אוהב עמבה. בכול פעם שאני קונה פלאפל אני מגיר לתוכו המון עמבה. אז אמרתי לעצמי שמוטב שתהיה לי צנצנת עמבה בבית. והתחלתי מורח אותה על לחם מתחת לגבינה או לבשר או לכול דבר אחר, במקום המזולה, שהייתי מכור לה. תודו שזה עדיף בהרבה.

     ואז סובבתי ברוב סקרנותי את הצנצנת, קראתי מה מרכיבי העמבה – וגיליתי את החילבה. חתיכת אידיוט שכמוני, אמרתי לעצמי, איך לא הבנתי עד היום, שמה שאני אוהב בעמבה זו החילבה. הרי אני מטורף על חילבה. בפעמים המעטות שאכלתי אותה במסעדות תימניות נשבעתי שאתמיד בזה, ועם גילוי העובדה שאני קדם-סכרתי אפילו קניתי לי גרגרי חילבה. אבל לא עשיתי עמם דבר, עד כה.

     אז השבוע בישלתי לי חילבה. השריתי אותה למשך 24 שעות במים, החלפתי אותם כמה פעמים, ואז טחנתי אותה בבלנדר יחד עם צרור כוסברה, ארבע שיני שום (שזה יותר מדי, כי היא יצאה חריפה לאללה), מלח ומיץ משני לימונים.

     זה יצא חלום. לא שקוף-זרע כמו החילבה שאכלתי במסעדות. יותר ירוק-ריר. אבל מדהימה. כבר מרחתי אותה על לחם והכנסתי אותה למרק והיום אפילו הוספתי ממנה לקארי חצילים חדש שניסיתי, ויצא לי חריף אש.

       חוץ מזה גם עשיתי לי שייק ירוק, ואני עורך כול מיני שינויים בתזונה בהתאם להוראותיו של הנטורופת השכן שלי. אמש אפילו ביליתי שעה בצפייה בסרטונים על ליקוט עשבי בר ביוטיוב, כדי ללמוד מהם איך לבשל את עלי הגדילן המצוי המתרבה בקצב מדהים בחצרי, וכמובן את העולש ואת החובזה.

     אחרי הכול, עשיתי עם עצמי השבוע הסכם שאני חי עד גיל תשעים, כדי לזכות לחבק את נכדיי, וזה מחייב.

      וזה עוד לא הכול.

    בקיבוץ תובל נהוג, שכאשר מישהו חדש מגיע ו/או נכנס לבית חדש, עושים לו 'מי שבירך.' ומכיוון שהיום נכנסו שכנינו החדשים, שבנם לומד עם בניי בגן, אל ביתם החדש, השכמנו קום, והצעתי לילדים לאפות יחד עוגת הפתעה לשכנים החדשים. מלבדם, החלטתי לאפות עוגה דומה גם לחיים, ההנדימן של תובל, שכול כך התענג עליה כשעבד כאן. הוא כול כך  טוב איתנו, שהתחשק לי להודות לו. אה, וצריך גם לבשל מרק עוף לארוחת הערב.

     הקיצור, מיכאל ודניאל נעמדו אל השיש במטבח בשש וחצי בבוקר, ובילו יחד איתי כשעה בחיתוך ירקות למרק, אחרי כן בחיתוך ה-מ-ו-ן תפוחי עץ לשלוש עוגות (הם גם אכלו מפה ומשם כמובן), ואחרי כן שברו ביצים והוסיפו שמן וקמח וקינמון, ובחשו את הכול היטב, ילדים תענוג. חבל שלא צילמתי את זה.

     בעשרה לשמונה, כשיצאנו מן הבית לגן, סיר המרק כבר היה אחרי רתיחה ראשונה, ואת העוגות הלא אפויות עדיין הפקדתי במקרר, עד שאשוב הביתה מן הסדנה שלי במכללת כנרת, ויהיה לי זמן לאפותן.

     אחר הצהריים גם קפצתי לכפר לקנות עוף לשבת ופרגיות והעמדתי עוף בתנור. ביקשתי מהילדים שיתקלחו בעצמם ויתלבשו בפיג'מות בזמן שאני מבשל, וזה בדיוק מה שעשו. הם עלו לבדם למעלה, התקלחו בכוחות עצמם, וירדו למטה מבושמים בריח קוקוס-יסמין, ריח התחליב החדש שקניתי להם.

     עשינו קידוש, עם חיים שקפץ לקבל את העוגה מידינו, אכלנו ארוחת ערב, ודניאל בחר ספר פזמונים לילדים וביקש שאקרא וגם אשיר להם מתוכו. הוא נרדם בתוך שנייה. מיכאל תמיד נשאר ער אחריו, והערב, זה הערב השלישי ברציפות, הוא ביקש שאראה לו בקצה אצבעי כול מילה שאני קורא בספר, לומד אותה בעיניו.

     הילד לומד לקרוא לבדו. לא ייאמן.

     רק אתמול פרסמתי את "הרשימה." היום כבר קיבלתי הודעות על אנשי תמיכה בוורדפרס, על מיטה זוגית ועל שיעורי פסנתר. בקצב הזה דברים יתרחשו מהר מאד. ועוד לא העליתי אותה באנגלית.

     שתהיה לכם/ן שבת טובה.