תשובה למכתבה של מועצת מפעל הפיס לתרבות

לא זכיתי

הַשָּׁנָה לֹא זָכִיתִי בִּפְרָס בְּיָאלִיק, וְגַם לֹא

בִּפְרָס בְּרֶנֶר, לֹא בִּפְרָס עַגְנוֹן וְלֹא בִּפְרָס

רָמַת גַּן, אֲפִלּוּ בְּמִלְגּוֹת הַמּוֹעָצָה לְתַרְבּוּת

שֶׁל מִפְעָל הַפַּיִס, הַשָּׁנָה לֹא זָכִיתִי, וְגַם

לֹא הִזְמִינוּ אוֹתִי לְמֵיזָם הַבָּתִּים הַפְּתוּחִים

שֶׁל שָׂרַת הַתַּרְבּוּת, וְגַם לֹא לְפֶסְטִיבָל

מְטוּלָה וְלֹא לְפֶסְטִיבָל הַנֶּגֶב, נָאדָה,

יוֹק, כְּלוּם, שׁוּם דָּבָר.

 

יֵשׁ פֹּה הַרְבֵּה מְּאֹד מְשׁוֹרְרִים וְסוֹפְרִים,

וּמְעַט מִדַּי כֶּסֶף, אֲנַחְנוּ מִתְרַבִּים וְהוֹלְכִים,

כְּמִסְפָּר סַדְנָאוֹת הַכְּתִיבָה כָּךְ מִסְפָּר הַכּוֹתְבִים,

וְאֵין דֵּי מָמוֹן וְאֵין דֵּי קְרָנוֹת כְּדֵי לְמַמֵּן בָּהֶם אֶת כֻּלָּנוּ,

וּלְאַפְשֵׁר לָנוּ לָשֶׁבֶת, וְלוּ חֹדֶשׁ אֶחָד, בְּשֶׁקֶט,

לְהָגִיר עַל הַנְּיָר אֶת דְּמֵי לִבֵּנוּ.

 

צָרִיךְ לְהָקִים קֶרֶן פְּרָס בְּכָל רָשׁוּת מְקוֹמִית.

צָרִיךְ לֶאֱסֹף תְּרוּמוֹת לְסוֹפְרֵי יִשְׂרָאֵל

בְּכָל בַּיִת. צָרִיךְ לְהָפִיץ קֻפּוֹת תְּרוּמָה

מִפַּח, כְּמוֹ פַּעַם, שֶׁל הַקֶּרֶן הַקַּיֶּמֶת,

לַקֶּרֶן לְהַצָּלַת הַתַּרְבּוּת הָעִבְרִית –

 

אוֹ לְהַזְמִין אֶת כֻּלָּנוּ, עֲשָׂרָה בְּשָׁבוּעַ,

לְבֵית הַאֲרָחָה בְּאַיֶּילֶת הַשַּׁחַר, אוֹ

בְּזִכְרוֹן יַעֲקֹב, בַּגָּלִיל אוֹ בַּמִּדְבָּר,

חִנָּם אֵין כֶּסֶף, כְּדֵי שֶׁפָּשׁוּט נוּכַל לָשֶׁבֶת

 

בְּלִי עֶשֶׂר מְכוֹנוֹת כְּבִיסָה בְּשָׁבוּעַ, בְּלִי

עוֹף בַּתַּנּוּר וְתַפּוּחֵי אֲדָמָה, בְּלִי תַּשְׁלוּמֵי

חַשְׁמַל וְאַרְנוֹנָה, וְטִרְדּוֹת הַקִּיּוּם

 

הַיּוֹמְיוֹמִי, וּפָשׁוּט נִכְתֹּב. נִכְתֹּב

אֶת עַצְמֵנוּ לָדַעַת. וְלֹא נְגָרֵד אֵיזֶה

עֶשֶׂר דַּקּוֹת, אַגַּב סַדְנָה, כְּמוֹ בְּעֵת

כְּתִיבַת הַשִּׁיר הַזֶּה. כָּכָה זֶה

גַּם נִרְאֶה.

 

10.7.18

מודעות פרסומת

כדאי להיות טווס, או מניפה

אחד הדברים הראשונים שאני מלמד בסדנאות לכתיבה יוצרת הוא, שאין לנו מחויבות למדיום אחד בלבד. אנחנו א/נשים יוצרים, הדחף היצירתי פועם בנו בכול עת, ומותר, ואפילו רצוי לו, לבוא לידי ביטוי שונה בכול פעם. לפעמים זה יוצא בצורת שיר, לפעמים בקטע של הגיגים, לפעמים בסיפור קצר, במחזה או בתסריט, קצרים או ארוכים, לפעמים בנובלה או ברומן. הכול מתקבל, הכול בסדר, ולכול גם נמצא קהל. אל לנו לחסום את עצמנו בפני מבע ספרותי בשום מדיום.

החירות היצירתית באה לידי ביטוי גם בבחירת הז'אנר, או הסוגה, שהיצירה הספרותית משתייכת אליו/ה. לפעמים אנחנו נדחפים מתוך תוכנו לכתוב סיפור או ספר אוטוביוגרפי, המבוסס על זיכרונות שלנו או על סיפורים שעברו במשפחה. לפעמים אנחנו נדחפים לכתוב פנטזיה, או רומן היסטורי, ספר מדע בדיוני או מותחן. הכול הולך. אין בשום מקום משטרת ז'אנרים, הקובעת כי מי שכתב רומנים היסטוריים לא יכול לכתוב גם רומן רומנטי, או רומן אוטוביוגרפי, או להפך.

מותר גם לערבב בין ז'אנרים. מותר להרחיב את החומר האוטוביוגרפי באמצעות הדמיון (למעשה, זה מה שאני ממליץ לכול מי שכותב ספר חיים, ויש לו 'חורים שחורים' של שכחה, או השכחה, הדחקה או הסתרת מידע, בקורות חייו וחיי משפחתו), לערבב היסטוריה בפיקציה, לשלב בין נורמות של הרומן ההיסטורי לבין נורמות של הרומן הרומנטי והמותחן, וכך הלאה. מותר לנו גם לשלב סוגי מספרים שונים באותה יצירה, מבנים אלטרנטיביים, משלבי לשון שונים וכדומה. מותר לנו הכול, ובלבד שהתוצאה הסופית תהיה קוהרנטית, מרתקת ומהנה בקריאתה.

יוצר, בעיניי, הוא כמו טווס, או מניפה. יש לו מרכז רוחני-רגשי, שמבעבע כול העת. בכול רגע נתון המרכז הפנימי הזה מבקש לבטא את עצמו אחרת, לפרוש את מלוא כנפיו הססגוניות. לכן אני גם משווה את היוצר לטווס או למניפה. מותר לו לפרוש את מלוא כנפיו. למעשה, זה הדבר היחיד שראוי לו לעשותו.

במידת החירות הזאת אני נוהג גם בחיי הכתיבה שלי. עקרונית, אני עובד בכול זמן נתון על רומן. אבל לעתים, כמו בימים האחרונים, אני חווה לפתע שטף של שירה. אז מה, לדחוק את הדחף היוצר לכתוב שיר, מפני שעלי לעבוד על הספר? חס וחלילה. אכתוב את השיר ואז אעבוד על הספר. למעשה, לעתים קרובות אני משתמש בזמן הכתיבה של תלמידיי בסדנאות שאני מעביר, כדי לכתוב יחד איתם/ן.

הנה, למשל, שיר שכתבתי אתמול בסדנה לכתיבה שלי, בתל אביב, במהלך שיעור על חלומות ומשאלות לב. השיר די מורבידי. הוא מבטא משאלת מוות. אבל אל תיבהלו. אין לי שום כוונות ללכת מכאן בקרוב. זה פשוט הצד השני שלי, הצד האחר של האדם תאב החיים שהנני. ואויל זה כך אצל רוב בני האדם, רק שרובם אינם מודעים לכך או אינם מודים בזה.

כך או כך, הנה השיר בפניכם/ן.

אילו הייתי קוסם

 

אִלּוּ הָיִיתִי קוֹסֵם, הָיִיתִי

מַסִּיג אֶת קִירוֹת חַדְרִי, מַרְחִיב

אֶת לִבִּי, פּוֹתְחוֹ בִּפְנֵי כֹּל.

שֶׁתֵּבֵל וּמְלוֹאָהּ תָּבוֹא

וְתִתְגַּלֶה בּוֹ.

 

וְהָיִיתִי נִקְלַף מֵעוֹרִי,

וְהָיִיתִי מְאַבֵּד כָּל חַיִץ

בֵּינִי לְבֵין הָעוֹלָם, מִתְפָּרֵץ,

מִתְפּוֹצֵץ אֶל לֵב הַיָּם הַזּוֹהֵר הַזֶּה

שֶׁל אוֹר וְשִׁבְרֵי כּוֹכָבִים,

מִתְאַחֵד עִם כֻּלִּיּוּת הַשָּׁמַיִם

וְנֶעֱלָם מֵעַל פְּנֵי הָאֶרֶץ הַזֹּאת

בְּגוּפִי וּבְצַלְמִי, הַזְּמַנִּיִּים

עַד מְּאֹד.

 

אִלּוּ הָיִיתִי צִפּוֹר הָיִיתִי

נִתַּק מִקִּנִּי וְעָף אֶל גַּבְהוּת רְקִיעִים,

מְרַפְרֵף בִּכְנָפַי הַקְּטַנּוֹת, עַד

כְּלוֹת כֹּחִי, עַד שֶׁאֶדְאֶה

עַל זִרְמֵי הָאֲוִיר הַחַמִּים

הָעוֹטְפִים אֶת הַמָּצוֹק הַזֶּה,

וּמַמְשִׁיךְ וְחַג וְדוֹאֶה, עַד

שֶׁגּוּפִי הַקָּטָן

יִתְרַסֵּק עַל הַקַּרְקַע.

 

אַךְ אֵינֶנִּי קוֹסֵם, וְגַם עוֹף אֵינֶנִּי.

אֲנִי אָדָם, שֶׁנַּפְשׁוֹ אֲחֻזָּה

בְּגוּפוֹ, גּוּפוֹ אָחוּז בְּעָפָר

וְכָל יָמָיו זֹהַר וָתֹהוּ,

וְכָל יָמָיו זֹהַר וָאָוֶן,

עַד כִּלְיוֹנַם.

 

‏כ' תמוז תשע"ח

ותודה לפרופ' אדיר כהן, שהתרגיל הזה, 'אילו הייתי קוסם/ציפור/אבא שלי/אימא שלי/ וכו' לקוח מאחד מספריו הרבים והנפלאים בתחום הביבליותרפיה.

יום טוב.

 

 

התחקיר ההיסטורי, הונאתו של הצנזור – ועבדותו של הסופר

מזה חודשים ארוכים שאינני כותב. אני כמובן כותב המון. פוסטים ושירה וסצנות לספר הבא וכך הלאה. אך כול החומרים הללו עוד אינם מתרכבים לכדי סיפור.

כדרכי, או כפי שמובילים אותי מעם שמיא, אני שוב כותב על דמות היסטורית, אחת הדמויות המרתקות והשכוחות בהיסטוריה היהודית. ושוב היא מרוחקת ממני ארבע מאות שנה ויותר, בדרום אמריקה. וכדי לכתוב את סיפורה של הדמות הזאת, בלשון ספציפית, מתוך היכרות עמוקה עם סביבת עולמה ואורח חשיבתה, היה עלי לנסוע לדרום אמריקה, מה שעשיתי לא מכבר, וגם לקרוא הרבה מאוד ספרים בעברית, באנגלית ובספרדית. וזה מה שאני עושה מזה חודשים רבים.

אין דרך אחרת מלבד תחקיר לכתוב בה רומן היסטורי. לכתוב על חיי, על עצמי או על החיים בישראל של שנות האלפיים, את זה אני עושה בשיריי, בסיפוריי הקצרים ובבלוג שלי. אבל הרומאנים שלי הם רומאנים היסטוריים, והם דורשים ממני שלושה סוגי תחקיר – תחקיר במסע למקום ההתרחשות, כדי להכירו מקרוב, תחקיר אינטלקטואלי, המתקיים בספריות ובהרבה מאוד קריאה, ותחקיר רגשי, כלומר הבנת הקשר העמוק והבלתי-אמצעי ביני לבין הדמות שאני כותב עליה, שהתדפקה על דלתות הכרתי.

לא פעם אמרתי, שכול ספר שלי מכיל בתוכו עבודה שהיקפה כעבודת דוקטורט, מצד כמות ספרי העזר שהיה עלי לקרוא כדי לכתבו. אך בצד הגאווה על היקף התחקיר, אני גם מודע לסכנותיו, בעיקר אצל אדם סקרן כמוני. תחקיר מקיף כזה עלול להטביע את הכותב בים של מידע, בחיפוש אחר עוד ועוד מידע, עד שהוא מתרחק ומתנתק ממושא כתיבתו. ולעתים, זוהי תחבולתו של הצנזור הפנימי שלנו. הוא מראה לנו עוד ועוד מה ראוי לקרוא ולתרגם, לתמצת ולהביא אל הספר, כדי שלעולם לא נכתוב אותו. שכן, תמיד נחשוב שחסר לנו עוד ידע, בטרם נכתוב אותו.

אין שום דרך לאדם כותב לדעת מתי הוא עושה תחקיר הכרחי לכתיבת ספרו, ומתי הוא שוקע בו לבלי שוב. נדמה לי שהמדידה הנכונה ביותר לזה היא מידת הניתוק בזמן ובהיקף הכתיבה שלך ממושר כתיבתך. ככל שעובר יותר זמן, ואתה לא כותב, סימן שיש כאן בעיה. וזה בדיוק המצב שאני מצוי בו עכשיו. אני מכיר את הדמות שלי, יודע את מהלך חייה ההיסטורי, מכיר לעומק את נפשה, אך עוד לא יודע את סיפורה. כי סיפור אינו סך כול מהלכיה, או המוטיבציות הנפשיות והרגשיות שלה. סיפור הוא קודם כול איזה יסוד של תנועת נפש, נפש אחת יחידה ומיוחדת, בתוך הנסיבות המסוימות מאוד של חייה, של זמנה ושל מקומה.

סיפור אינו יכול להתרחש בכול זמן ובכול מקום, בכול מזג אוויר ובכול איזור טבע. הוא מתרקם מתוך תנועת הנפש של גיבורו בתוך מרקם הצבעים, הריחות, הטעמים, הנופים, הלשונות, האמונות, והידע של זמנו ושל מקומו.

וזה בדיוק מה שאני מחפש עכשיו. את היסודות המאגיים של הסיפור הבא שלי, כפי שהם מתגלמים ומתגלים בזמנו ובמקומו, במאה השש עשרה, בדרום אמריקה, בתוך ביתו ובתוך מקצועו, בתוך המשפחה שגדל בה והמשפחה שיצר. והדרך לשם היא ארוכה מאוד.

היום, כמו בכול יום אחר, קראתי חומרי תחקיר וסימנתי קווים מתחת לשורות חשובות, ישבתי עם מילונים ותרגמתי קטעים שלמים כדי להבינם כיאות, הכנתי חומרי תחקיר אחרים למשלוח לכמה נשים ואנשים יקרים ויקרות, שהסכימו לקראם בעבורי בספרדית ולתמצת לי אותם, כולל כול האנקדוטות הכלולות בהם, ובין לבין מצאתי את שלוותי בהדליית שיחי העגבניות והמלפפונים בחצר, משחק דמקה עם מיכאל ודניאל ובניית חווה ומעליה מגדל פאר של קשיות צבעוניות.

הכאב ברגלי הימנית, אחרי הניתוח, עוד לא פג. הוא קשה מאוד. היום שוחחתי עם הרופא המנתח, שהרגיע אותי והסביר לי, שאלה תופעות מצויות אחרי ניתוח כלי דם. קבענו להיפגש לביקורת ביום חמישי הקרוב. רגוע יותר אחרי השיחה איתו, אבל מוסח דעת, התקשיתי מאוד לעבוד. תחת זאת בישלתי קינואה, אידיתי ברוקולי וכרוב ניצנים מן החצר עם עוד ירקות, אכלתי וישנתי טוב.

עם ערב, כשהתיישבתי לעבוד, כתבתי קודם כול את ייאושי למול מסע התחקיר הארוך שעוד מצפה לי, ואז, כפי שאני יודע שאין לי ברירה אלא לעשות, פתחתי את ספר התחקיר שקראתי בחודשים האחרונים, על ההיסטוריה של הרפואה, והתחלתי לתרגם ממנו שורות ופסקאות. מדובר בעבודת פרך, והידיעה הזאת מרפה ידיים. אבל למול הררי מידע כאלה אין דרך אחרת מלבד ליטול נשימה ארוכה ולהעפיל עליהם צעד צעד. עמוד ועוד עמוד. כרטיסייה ועוד כרטיסייה. עד שיתחוור לי מלוא היקפו של הידע, שהיה בידי הגיבור שלי, בבואו לעשות את אשר החליט לעשות.

זה ייקח שנים. זה כבר ברור לי. ייתכן שאוציא בינתיים ספר אחר מכתביי. אולי אחד מקבצי הסיפורים הממתינים לזמנם, אולי חידוש של 'שדלץ' ושל 'רק אתה,' שיש הרבה חומר מהם שמעולם לא ראה אור. בינתיים, יש לי המון חומר לקרוא ולעבד, להבין ולהפכו לשלי. רק כך אדע מהו סיפורו האמתי של הגיבור שלי, שאת שמעו שמעתי לראשונה בגיל שבע עשרה, ומאז הדריך את מנוחתי מדי עשור.

אבל את הסיפור המלא על האופן שבו הגעתי לכתוב עליו אשאיר לזמן פרסומו של הספר על אודותיו. וזה ייקח עוד זמן.

זוהי עבודתי האמתית. עבודת תחקיר וכתיבה מאומצת, עמוד אחר עמוד, גרסה אחר גרסה, עד לטווית הרומן השלם. הוראת הכתיבה או העיסוק ביחסי ציבור הם העיסוקים הנלווים לעבודת חיי העיקרית, והם המממנים ומאפשרים אותה. אבל אם תתנו לי עוד 240 שנים, אעשה בדיוק את אותו הדבר. אקרא ואתמצת חומרי תחקיר, ספר אחרי ספר, עמוד אחר עמוד, עד שאגלה מתוכם את הסיפור המסוים מאוד של ספרי הבא.

זו, אגב, גם הסיבה לכך, שאני מדמיין את עצמי יושב עם בן זוגי לעתיד, שולחן ליד שולחן, בעוד שנינו עושים איש איש במלאכתו. העונג הזה של הקריאה, והכתיבה, בצוותא, או איש ליד רעהו, הוא כנראה העונג העמוק ביותר והאינטימיות העזה ביותר שאני יכול לדמיין ולהציע לזולתי. אין בו כדי להוציא מלפניו את מלאכת המשכב. אך הוא משגיבה בהקנותו לה משמעות לגמרי אחרת. האינטימיות העזה של שתי נפשות, החותרות זו בצד זו למילוי תכליתן.

שיהיה לכם/ן לילה טוב.

אימאל'ה, הילדים מתבגרים!

לאט לאט, כמו מבלי משים, הילדים מתבגרים. מיכאל פתאום מבקש לשחק אתי משחק דמקה מדי בוקר ומדי ערב, וגם מנצח, ודניאל, שחששתי שהוא לא בעניין, מגלה שאף הוא יודע לשחק היטב, וניצח אותי. את המשחק לימד אותם סבא. אבל גם אני לא הייתי מעלה על הדעת שיתפסו אותו בכזו קלות, וגם יצליחו לנצח אותי בחשיבה אסטרטגית ובתכנון של צעדיהם.

בערב שבת, אצל רועי ונאווה, בת דודתם הלל לימדה אותם לשחק מונופול, ודניאל מיד דרש שאקנה להם את המשחק הזה. עשיתי זאת בחדווה הבוקר, רק כדי לגלות שהם משחקים, באמת משחקים. מסדרים את לוח המשחק, יושבים מסביבו בסבלנות, זורקים את הקוביות וגם יודעים לספור אותן ולתרגם את מספרי הזכייה לצעדים על פני הלוח. התפקיד שלי היה לשמש כקופאי, לקרוא להם את כרטיסי המשחק, כי עוד אינם יודעים לקרוא, להתחרות בהם – ולהתמוגג.

את הקריאה מלמדים כאן בגן כבאקראי. הגננת מתעכבת איתם על כול מיני מלים, ועל איותן והגייתן. כך גם אני עושה בבית. מדי ערב, כשאני קורא בפניהם סיפור או ערך מן האנציקלופדיה, אני מסמן באצבעי כמה מלים ו'מפרק' אותן להברותיהן. ברגעי רצון, אני גם מתרגל איתם את כתיבת ה-א'-ב' באותיות דפוס. מיכאל מעתיק את כול אותיות ה-א'-ב' ללא קושי. דניאל עושה את זה עדיין בכתב ראי.

היום גם הפתעתי אותם במברגה חשמלית. הייתי זקוק לאחת כזאת, כדי להחליף את מרכזת המחשבים בבית. וחיכיתי לשובם מן הגן כדי להוציא את המרכזת השרופה ממקומה ולהבריג אליו את המרכזת החדשה שקניתי. הם ממש נלחמו על הזכות להבריג החוצה ברגים, ומשסיימנו את ההרכבה קיבלו לידיהם את המרכזת הישנה ואת המברגה, ופירקו אותה עד רמת המעגל החשמלי הבודד. אז גם קיבלו ממני הסבר מהו מעגל חשמלי, מה זה נגד ומה זה קבל ומה זו הלחמה, וכיצד היא מתבצעת.

זה שיעור חשוב, לאור העובדה שאתמול גיליתי, באיחור מסוכן של דקות, שהם תקעו לשקע תקע של מאוורר עומד ישן, שהביאו מפינת המחזור. מקודם עשו זאת עם שואב אבק מקולקל. אז אמש, בארוחת הערב, עשיתי להם שיחה על חשמל ועל סכנותיו. בלבי גם אמרתי, שאפנה לכול תושבי תובל בבקשה, שמי שמשליך כלי חשמל לפינת המחזור יחתוך מהם מקודם לכן את כבל החשמל. הרי זו סכנת נפשות ממש.

*

     ואם בחשמל עסקינן, הרי לכם עסק ביש.

ביום שלישי שעבר התחוללה על ההר סופת ברקים איומה. אני לימדתי באותה שעה בתל אביב, אבל החבר'ה סיפרו לי שהיו כאן ממש פיצוצים. כשחזרתי הביתה מתל אביב, בחצות וחצי, גיליתי שהבית מואפל. חשבתי, שאולי הגשם שירד קיצר את הבית, כי מצאתי שהחלון בחדר העבודה שלי היה פתוח והמחשב נרטב, וראיתי שגם הכבל המאריך המתוח בחצר, שפילטר הבריכה מחובר אליו, נמלא מים. אך כשניגשתי לארון החשמל, והורדתי והרמתי את כול הפלגים מחדש, לא קרה דבר. הבית נותר ללא חשמל.

ואז גם גיליתי שאין לי קו טלפון וקו אינטרנט.

התעלומה נפתרה בבוקר המחרת. התברר שסופת הברקים שרפה נתיכי חשמל ותשתיות טלפון ותקשורת בכל תובל. הזעקתי הנה חשמלאי מן הישוב, שהבהיר לי שהחשמל בכלל לא נכנס אלינו הביתה, כלומר, התקלה היא בארון של חברת החשמל.

הטכנאי של חברת החשמל הגיע שעתיים אחרי כן. הוא בדק את ארון החשמל בחוץ ונדהם לגלות, שכול שלושת הפקקים של חברת החשמל נשרפו בו כליל. לדבריו זו תקלה נדירה מאוד.

אחרי כן הזמנתי הנה טכנאי של בזק, שטיפל בקו בחוץ ואמר לי, שאין לי טלפון ואינטרנט כי המודם-ראוטר שלי נשרף. אז נסעתי לכרמיאל, לחנות 'בזק סטור,' שכרתי שם מודם-ראוטר חדש והתקנתי אותו בבית. ובכול זאת דבר לא עבד.

הייתי צריך להזעיק עוד טכנאי של 'בזק,' שנדהם לגלות, שלא רק הקו בחוץ לא פעל. שסופת הברקים שרפה אפילו את הכבל של הטלפון בתוך הבית, זה המחובר למודם.

הוא הצליח לחבר אותי רק אתמול לרשת האלחוטית. אבל אז גיליתי, שהמחשב הביתי לא מחובר לרשת האינטרנט. בשיטת האלימינציה גם גיליתי למה – ההאב, מרכזת המחשבים הביתית, אף היא נשרפה ממכת הברק.

הבוקר נסעתי לכרמיאל ורכשתי בה מרכזת מחשבים חדשה. התקנתי אותה בבית לבדי, קיבעתי אותה עם הילדים למקומה, ורק היום, מקץ שבוע תמים, חזר לי האינטרנט. והטלפון.

וזו הסיבה שתלמידיי, חבריי/ותיי, שכניי ובני משפחתי לא שמעו ממני כאן במשך שבוע תמים.

*

     מחר אני מצטלם לתכנית של עדי הימלבוי בערוץ 10. ושלושתנו כבר היינו צריכים להסתפר. הסתפרנו אתמול. דניאל הודיע, שהוא לא מסתפר, אלא אם כן 'סבטלנה תעשה לו משהו מגניב.' הבטחתי לו שכך יהיה. עכשיו הוא רוצה לקצוץ את הפוני שלו במו-ידיו, כי הוא מרגיש שיש לו עדיין יותר מדי שיער.

דעתן, הילד. ושניהם גם גנדרנים. מיכאל מסתובב כבר שבועיים עם צמיד לרגל, שהכין לו סבא של אמיר השכן מכמה חוטים רקומים, שניהם משתהים מדי בוקר מול ארון הבגדים והמראה, מתאימים בגדים, מסתרקים… אפשר להשתגע, או לחליפין, לאכול אותם מרוב מתיקות.

הנה התוצאה בפניכם:)

שיהיה לכם/ן לילה טוב.

20180617_17210420180617_172431

הולכים ומתים, הולכים וחיים

היום בצהריים קיבלתי הודעת אי-מייל מצערת, בה הודיעה לי בתו של אנתוני בריס, המתרגם לאנגלית של "מעשה בטבעת," על פטירתו. זה ציער אותי מאוד. לפני כחודש שלח לי אנתוני מייל, בו כתב שבשל מצבו הבריאותי הוא מפסיק לעבוד. כתבתי לו תשובה אוהבת. לא שיערתי בנפשי שמצבו הרפואי כה קשה.

אנתוני בריס.JPG

לאנתוני הגעתי דרך נאוה סמל ז"ל, עמה התייעצתי בזמנו בנוגע לתרגום רב-המכר שלי. היא ידעה בחושיה החדים לשלוח אותי דווקא אליו, מפני שגדל כבחור ישיבה בלונדון, עלה ארצה, התיישב בקיבוץ בית העמק, ושם חי את חייו. היותו בחור ישיבה לשעבר, והיכרותו המעמיקה עם הספרות היהודית ולשונה, הם שחיברו בינינו. היה לי ודאי, שעלי לחפש מתרגם או מתרגמת המכירים את היהדות לפני ולפנים, ויוכלו למצוא מקבילות לשוניות הולמות בשפה האנגלית ללשון הסיפור היהודית שלי, ב"מעשה בטבעת" ובכלל.

תהליך העבודה עם טוני היה מרתק ומענג. איש ידען ודייקן ונעים הליכות היה. וככל זיווג טוב בין כותב לבין מתרגם, הוא יחסר לי מאוד, מפני שהיה הקול שלי באנגלית.

*

     עם ערב, שעה שפתחתי את המחשב כדי לכתוב לכם, נתקלתי בעוד הודעה מצערת, על פטירתו של המחזאי יגאל אבן אור מסרטן, בגיל 65. יגאל כתב כמה מחזות, אך הידוע שבהם היה "פליישר," שעסק ביחסי חילונים-דתיים, והוצג בתיאטרון "הקאמרי" בשנת 1993, ואחרי כן גם ב"הבימה." בשנת 1993 הייתי דובר התיאטרון "הקאמרי," וכך יצא, שאחד המחזות הראשונים שטיפלתי בהם היה המחזה פרי-עטו. בהצגה השתתפו אז יוסי כרמון (אריה פליישר), זהרירה חריפאי (ברטה פליישר), אלברט כהן (גרשון), מרים גבריאלי (הדודה רוזה), יוסי קאנץ (קורצמן)9, יוסי ידין (הרב פוקס), איתן נוה (שלוימל'ה) ואיה שבא (ריבה).

תחקרתי את יגאל ואת צוות השחקנים. משראיתי, שאין לי מהם סיפור שיכול לעשות ראיון נרחב באחד ממוספי סוף השבוע – שזה דבר הכרחי כדי למכור בו הצגה שתמלא את אולמות התיאטרון הרפרטוארי ערב-ערב – תהיתי קשות מה אעשה, איך אקדם את ההצגה החדשה הזאת. ואז קפץ לי השד. נטלתי עותק מן המחזה, הכנסתי אותו למעטפה, ושלחתי אותו למערכת העיתון החרדי "יתד נאמן," שהיה ביטאונו של הרב שך. אם אינני טועה שלחתיו גם ל'המודיע.'

באותו יום בו עשיתי זאת גם הזמנתי את חה"כ דאז, חברתי יעל דיין, עם חברתה דאז, דליה רביקוביץ' ז"ל, לצפות בהצגה. והן באו לצפות בה.

באותו לילה, בן-לילה, נפלו השמיים.

"יתד נאמן" יצא בכתבה נסערת נגד המחזה, המציג קצב המוכר טריפה באיטליזו וחרדים המתנפלים עליו. אחריו החרו-החזיקו כול עיתוני החרדים, ואז גם התקשורת כולה. בתוך עוד יממה הגיע המחזה אל הכנסת. הנה כתבתה של אורנה בן דור מאז, על ההצגה. לא ייאמן מה עברנו מאז, ועד כמה המתחים שיגאל אבן אור הציף במחזה שלו נוכחים במציאות חיינו כאן, ומכלים בה כול חלקה טובה.

נעם סמל, מנכ"ל התיאטרון, היה בהלם. נפגשנו בבוקר פרסומה של הכתבה במשרדו.

"נעם," אמרתי לו, "זה אני."

"מה זאת אומרת?" שאל.

"זה אני חוללתי את הסערה הזאת," גיליתי לו, "אני שלחתי את המחזה ל'יתד נאמן.'"

נעם כמעט חטף התקף לב. "מה!? השתגעת!?" זעק, "אתה בכלל יודע מה עשית!? הם דורשים שיבטלו לנו את ההקצבה לתיאטרון!"

"אל תדאג, יש מי שתגן עלינו בכנסת," אמרתי לו, "יעל דיין ראתה את ההצגה אמש."

מקץ עוד כמה ימים של סערה תקשורתית, ביום ה-1.6.1993, התקיימה ישיבה מיוחדת של הכנסת מסביב לפרשה. דדי צוקר ויעל דיין היו היחידים שעמדו בפרץ נגד המתלהמים. חבר הכנסת מיכאל איתן (הליכוד), אמר בה, בין השאר, את הדברים הבאים: "אתה יודע למה המחזה הזה הוא לא מוסרי? […] התיאטרון הקאמרי, שמקבל כספים וחי מקצבאות עירוניות וממשלתיות, מעלה מחזה מסוג זה שבו היהודי נקרא יהודון, שבו יהודים נמשלים לעכברים, שבית-הכנסת מוגדר שם על-ידי אנשים שאתם אתה מזדהה; אתה יוצר את ההזדהות עם הצד החילוני על-ידי זה שאתה מוסיף אלמנטים דרמטורגיים, על-ידי כך שאתה עושה אותם ניצולי שואה – מגייס את השואה לטובתם על-מנת ליצור אתם הזדהות; אתה עושה אותם הורים סובלים לילד מפגר, ואתה מגייס את כל זה על-מנת ליצור אתם הזדהות; אחר כך אתה מכניס בפיהם את האמירות נגד הדתיים בצורה אנטישמית ממש. אותם אנשים שאתה יצרת אתם הזדהות אומרים: היינו שורפים אותם מהזקן; היינו תולים אותם מהפיאות שלהם. הם אומרים שם: בית-הכנסת, היית חושב מי יודע מה, אבל למעשה זה שוק. כך אומר אותו גיבור: חם, צפוף ומסריח וכולם צועקים. וחברו שואל אותו: על מה הם צועקים שם ואומרים אמן? והוא עונה: על העסקים שלהם, שיצליחו. זו המורשת שלנו? על זה צריך משלם המסים הישראלי להוציא את כספו? […]  אני מציע לכולכם לעיין בסעיף ‎173 של חוק העונשין, שקובע במפורש שפגיעה גסה באמונתם וברגשותיהם הדתיים של אחרים זו עבירה פלילית. אבל זה עניין ליועץ המשפטי ולא לנו, ונניח לזה לרגע. ייתכן שהוא ישקול, ייתכן שהוא יבדוק. אני שואל אתכם בהגינות: האם אתם לא מבחינים בין תיאטרון מסובסד מכספי הציבור לבין חופש הביטוי? העולם התרבותי, עולמם של שוחרי חופש הביטוי, כל ההיסטוריה האנושית, רדופים או מלאים בדוגמאות של אנשים משני סוגים: טובים ומוכשרים כמו מולייר, אולי כמו אריסטופנס, שידעו גם איכשהו לחיות עם הממסד אבל גם להעביר עליו ביקורת ולהצניעה בצורה אלגנטית, מתוחכמת, לא ברברית ובוטה כמו שנעשה כאן, והם חיו ולפעמים גם השלימו עם המצנאטים למיניהם, עם המממנים, עם המלווים, עם הרשויות. והיו אחרים, רוסו למשל, שסירב לקבל קצבה כאשר הוא רצה להביע את דבריו והיה מוכן להיאבק על חופש הביטוי עד הסוף; בוריס פסטרנק, מנדלשטאם, רבים נלחמו בזמננו, לא מזמן. אבל לעשות את שני הדברים בכספי משלם המסים, בכספם שלהם, זה לעג וזו בושה לדמוקרטיה. והיום זה פופולרי. החרדים, כולכם גיבורים עליהם. זאת לא דמוקרטיה, זאת לא אמנת זכויות, זאת התבהמות. הרוב שלנו, הרוב החילוני, צריך להצמיד לעצמו אותן מגבלות ויותר. אנחנו הרוב כאן, ועם כל ההסתייגויות שיש לי מהעולם החרדי ועם כל הכאב כאשר הם מבזים סמלים ציוניים כשהם רואים אותם בתחרות – עם כל זה אנחנו הרוב כאן. והם המורשת שלנו; הם העבר שלנו; הם הבסיס לקיומנו כאן. ועם שאין לו עבר, אין לו גם עתיד."

חה"כ אבנר שאקי קרא להפסקת הסבסוד לתיאטרון. "זה חופש הדיבור? זהו חופש ההסתה, ההסתה הפרועה, שלוחת הרסן, ואל לנו לסבול זאת. ולכן כשמדובר פה על סבסוד, גם לו עמד התיאטרון הקאמרי על רגליו והיה מממן את עצמו, גם אז היו באים ואומרים: אסור לו להמשיך בכך. אבל שמדינת ישראל תסבסד אותו כדי שהוא יסית נגד ציבור שלם, דתי וחרדי, לסוגיו?
אני גם אומר יותר מכך: המוסלמים הם גם כן בני דת. היה מישהו פה סובל, יהודי או לא-יהודי, שהיו מתארים כך, בצבעים קודרים כאלה, את הציבור המוסלמי על מנהגיו ועל אורחותיו? ואם זה לא די, "הם, בגטו שלהם, רק ירימו את הראש, מכה אחת והם בחזרה בחור שלהם, כמו עכברים". גם הביטוי "עכברים" הוא ביטוי נאצי כלפי יהודים. ובכן פיאות, זקן, עכברים, "יש לשנוא יהודים", "אני שונאת יהודים", "העסקות של היהודון הזה", ברית מילה לסוס שממנו עשו את הנקניק – ברית מילה, לקשור אותה עם סוס? וחזיר שעבר גיור. והיא מתארת שם את המשפחה הזאת בצורה נוראה. היא אומרת: היא מדליקה נרות, רחמנא ליצלן, הוא שם כיפה על הראש כמו פרימיטיבי. כל מי שחובש כיפה במדינה הזאת הוא פרימיטיבי. כל אשה שמדליקה נרות היא פרימיטיבית.
ובכן, אני רוצה לומר לחבר הכנסת צוקר ולכל מי שתומך במחזה העלוב, המשפיל, האנטישמי הזה – ואני אחראי למלה "אנטישמי", ואני מוכן לעמוד ולנמק אותה בכל מקום, כי אנטישמיות היא בראש ובראשונה שנאת יהודים; שנאת יהודים באשר הם יהודים, שנאת לבושם, שנאת פיאותיהם, שנאת זקניהם, שנאת תורתם – זו הגזענות בהתגלמותה המלאה. בית-כנסת מתואר כשוק חם וצפוף ומסריח. אילו אמרו זאת על מסגד או על כנסייה, איך זה היה עובר ומי היה סובל זאת? "רק כוח הם מבינים". ואני שואל את חבר הכנסת צוקר. הוא אומר פה, וזה נשמע לילה לילה: הערבים מבינים רק כוח והדתיים מבינים רק כוח. איזו אמירה אמנותית, איזו תרומה לאמנות הישראלית. "אפשר להתפוצץ", הוא אומר, "גונבים לנו את המדינה מתחת לאף, וכולם שותקים. הייתי שורפת אותם מהזקן, הייתי תולה אותם מהפיאות שלהם". זה מה שציבור ישראלי צריך לשמוע על חשבון מדינת ישראל?"

ואז עלתה אל הדוכן יעל דיין, והגנה בחירוף נפש על "הקאמרי." בין השאר אמרה את הדברים הבאים: "חברי הכנסת הדתיים והחרדים מאשימים את הקאמרי בליבוי שנאה כלפי הציבור הדתי והסתה לשפיכות דמים. חבר הכנסת שאקי מדבר על סגנון ארסי רווי שנאה, הסתה פרועה.
אני יוצאת, כמובן, מהנחה שחברי הכנסת הנכבדים צפו במחזה או קראו בטקסט ואינם עוסקים רק באיזו דמגוגיה שקרית לצורך העניין. 
מדובר בתיאטרון, מדובר במחזה שאינו מחויב למציאות או לאמת, שזכותו לפנטז, שזכותו להעמיד באור סרקסטי או קיצוני או דמיוני לחלוטין מציאות כזו או אחרת, היסטורית או עתידנית. לכן, אין בדעתי להיכנס לעמדת מגננה או לדון במחזה עצמו, שראיתי השבוע, שהרי חופש הביטוי והדיבור, חופש האמנות והיצירה, הם מאושיות תפיסת העולם הדמוקרטית שלנו, מעוגנים בחוק ושורדים פסיקות בג"ץ גם בנושאי תיאטרון."

הדיון נמשך. תקציב התיאטרון לא נעצר. האולמות היו מלאים. ואני חגגתי את הצלחת המעשה, אך גם הוזהרתי על ידי נעם סמל לבל אפתיע אותו שוב בתעלולים כאלה.

*

     התכוונתי לכתוב לכם על דברים שונים לגמרי הערב. היום אחר הצהריים התקשרתי למרים בנימיני, והייתה לנו שיחה ארוכה. ביקשתי לבדוק איתה אם הניתוח בכלי הדם (פתיחת שתי סתימות בעורק של רגל ימין), שאעבור ב-26 החודש, יעבור בשלום. כן רציתי לשוחח איתה על כניסתו של אורנוס למפה שלי, ומה תהיה השפעתו עלי. מרים פתחה את המפה האישית שלי, השמורה אצלה, ושוחחנו. כמעט מיד הזכירה את גיל 28, בו, אמרה לי, הייתה תקופה תקשורתית מאוד בחיים. "כתבת הרבה אז, נכון?" שאלה.

"מרים, הייתי אצלך בגיל 26. אז אמרת לי שני דברים שלעולם לא אשכח. שישנו מקצוע חדש בתחום התקשורת, שעוד אין לו שם, ואצליח בו מאוד. קצת אחרי גיל 28 התמניתי לדובר התיאטרון הקאמרי, וזה פתח 14 שנים שעסקתי בהם, בהצלחה רבה, ביחסי ציבור. הדבר השני שאמרת לי אז, שייוולדו לי שני ילדים, מאישה צעירה שעוד לא נולדה. היום בניי הם בני שש."

היא צחקה. המשכנו בשיחתנו.

סיפרתי לה, שבניי נולדו ב 12.4.2012 בשעה 12.12 דקות בצהריים (מיכאל) ו-12.13 (דניאל). היא כול כך נדהמה מן התאריך והשעה הללו שמיד בדקה את מפותיהם. לא אספר לכם מה אמרה, אבל הייתי מאושר לשמוע את דבריה. ואז גם הרגיעה אותי בנוגע לחיי. החשש הכי גדול שלי מפני שינויים אוראניים מפליגים היה, שחס וחלילה בגינם נצטרך לעזוב את ביתנו ו/או ארצנו.

ובכן, הדגישה בפניי, לא זה המצב. את השינוי האוראני חוללתי כבר בעצם המעבר מתל אביב לתובל. המקום הזה טוב לנו, ועוד יהיה הרבה יותר טוב גם בעתיד. אנחנו נישאר כאן, והשינוי שיחול בחיי במהלך שנות ביקורו של אוראנוס במפת הלידה שלי יהיה מבורך. לא אגלה לכם את טבעו, אבל הוא קשור בהתפתחות ובהתגלות רוחנית, שיש לה גם משמעויות ממשיות. ואין דבר שישמח אותי יותר.

בסוף השיחה סיכמנו, שבקרוב ניפגש על מפות הלידה של הילדים, כדי להיעזר בהן בגידולם למימוש מלא של הפוטנציאל שלהם. והוא אדיר.

אבל את זה אתם ואני כבר יודעים.

התחלתי במתים, סיימתי בחיים. עצוב לי על כול מי שהלכו כבר. כול כך הרבה אנשים שעבדתי איתם כבר מתו, שזה מדהים.

אבל אני בוחר להתמקד בחיים.

רק אתמול, בערב, מצאתי את עצמי יושב על ספסל העץ הלבן בכניסה ל"בית הסופר" בתל אביב, בהפסקה בין שני חלקי הסדנה שלי, מעשן סיגריה באור הדמדומים, עם הבריזה הנעימה שנשבה בין הרחובות. הבטתי בעצמי ופתאום נתקפתי באושר. הבנתי שאני נמצא בתקופה היפה בחיי. אני גר במקום מדהים, בבית גדול, עם שני בנים נפלאים. אני מלמד כתיבה יוצרת ונהנה מעבודתי, מרגיש שהיא שליחות גדולה, ורואה ברכה בעמלי, ולפניי עוד שנים רבות של כתיבה, של עיסוק בתכלית חיי.

הגורם היחיד החסר בחיי כרגע הוא אהבה. אבל מה שחסר בהם אינו אהבה, מפני שהיא מצויה בשפע, מצד אבי ובניי ותלמידיי. מה שחסר בהם הוא אהוב, שירצה לשרות עמנו בתוך כול הטוב הזה. ובעזרת השם, גם הוא יגיע. ממש בקרוב. כך, לפחות, אומרים הכוכבים.

שיהיה לכם/ן לילה טוב.

המלאכים שלי. וגם: הכתיבה יודעת יותר מן הכותב אותה

הבוקר, כשנכנסתי אל הגן, תפסה אותי יעל, הגננת, לשיחה מלבבת. "שמע," אמרה לי, "יש לך ילדים מדהימים. הצליח לך בגדול." חייכתי אליה. "הם כול כך רגישים לזולת, תמיד נכונים לעזור," המשיכה, "אספר לך משהו. השבוע אחד הילדים בכה בגלל איזו תיבה. דניאל ראה זאת, ומיד ניגש אליו, והציע לו תיבה אחרת, והביא אותו לחדול מבכיו. וזו רק דוגמה אחת. יש הרבה דוגמאות כאלה. ושניהם כאלה. באמת שהצליח לך משהו משהו."

יצאתי מן הגן מרחף מאושר בגובה עשרים סנטימטר מן האדמה, ובו-בזמן גם על סף בכי. מהתרגשות, מכאב. מהתרגשות על הדברים שאמרה לי, ומן ההכרה בכך שעשיתי נכון במעבר שלנו מתל אביב לתובל. אך גם מכאב, על כך שהיה עלי להתנתק מכול מערכי חיי הקודמים, מן השכונה שאהבתי, והייתי בטוח שאחיה בה כול חיי, מן הרדיוס המגונן שחיי התנהלו בו, בין נווה צדק, לגן שמול 'מגדל שלום,' מכון הכושר שבמגדל, בית הקפה הפינתי, השוק ומקום עבודתי – כדי לזכות ברגע הזה, היום בבוקר, בגן.

האם באמת הייתי צריך להתנתק מכול אלה, שאלתי את עצמי בפעם המאה, והתשובה באה לי מיד עם השאלה. כן, כמובן. עשיתי זאת למען הילדים, קודם כול. וגם קצת בשבילי.

במשך הבוקר כולו ישבתי ועשיתי סידורים על המחשב. תשובות לאי מיילים, משלוח חשבוניות, בריאת פרנסה. ואז, בצהריים, כשכבר עייפתי מכול זה, וגם נמלאתי צער על כך ששוב לא כתבתי היום דבר – הלכתי למכון הכושר בישוב, מול ביתי, וממנו היישר אל גן הירק. עישבתי קצת, חפרתי תפוחי אדמה, קטפתי תותים, והרגשתי איך החיים חוזרים אלי, השמחה והאושר.

*

     בשבוע שעבר חיפשתי משהו בספריות המסמכים המרובות במחשב שלי. אגב כך, נכנסתי לתיקייה שלא פתחתי שנים, הקרויה 'חומרים חדשים,' ובה חומרים ישנים מאוד, מתחילת שנות האלפיים. לתדהמתי, מצאתי בהם פרק של ספר אוטוביוגרפי, שלא חזרתי אליו מאז כתיבתו. הנה פתיחתו:

"שנה אחרי מות אמו במיתה אכזרית, מחנק שנגרם לה בעקבות חיידק אלים של דלקת ריאות, ממנו נדבקה בבית החולים בו אושפזה בשל חום גבוה, גופה כבר מוכה מרוב טיפולים כימותרפיים ארסיים בסרטן המעי הגס שבו לקתה, כמו בני משפחתה לפניה, עזב מני את תל אביב ועבר לגור בגליל. זה התחיל בתחושה עזה של אי נוחות במקומו. כאילו העיר שוב אינה עשויה להכיל אותו, ולא הוא אותה. הוא היה מוצא את עצמו שוקע, לא פעם, בהזיות על חצר רחבה, עם גינה ובה עצי פרי וערוגות ירק, רואה את עצמו משכים קום בבוקר ועובד את חלקת אדמתו, ניגש וקוטף מערוגות הירק שלו את הירקות שישמשו לו להכנת סלט ירקות טרי של בוקר, עם צנימים וקפה בצידם, או תמונות מן הדמיון שבהם ראה את עצמו יושב בשעת ליל בעיבורו של שדה בר שומם, ליד מדורה שהבעיר לא מכבר מכמה גזרי עצים שקיבץ יחד, יושב ומביט בשלהבות המפזזות של האש החמה, הכתומה אדומה כחלחלה, בגיצים העולים מגזירי העץ הנבקעים מן האש בקול נפץ, רואה איך הם מיתמרים מן האש ועפים ומכלים באוויר, ושוקע במין תרדמה משונה, מרוב השתקעות בלשונות האש שמולו, נופל ונרדם על העפר, רק פלג גופו התחתון מכוסה בשק שינה שבתוכו השתחל, וראשו מונח על תרמילו. זוחלים ורמשים מסוכנים לא היו בחזיון הזה. האש הבריחה אותם וגם תודעתו היוצרת. אבל כל אימת שראה את החזון הזה הבין, שעליו לעשת שיינוי. שגופו קורא לו לחולל שיינוי בחייו. שכמו בפעמים הקודמות, כל אימת שחש חוסר מנוח כזה, מין לפיתה פנימית מתוכו, המטלטלת אותו וקוראת לו לצאת מתוך גדרי חייו, מתוך שגרת יומו, גם כעת הוא חייב לציית לה, ולראות לאן תובילו הפעם."

קראתי את הפרק הזה נדהם. כתבתי אותו לפני כ- 14-15 שנים. מבלי יודעין בראתי בו את חיי כיום, בבית גדול, על חלקת אדמה, ובה עצי פרי וערוגות ירק. הכתיבה, אם כן, ידעה, בישרה ועיצבה את מה שאני עוד לא ידעתי אז. שיבוא יום ואעזוב את העיר, ואשוב לעבוד אדמה:

"[הוא….] חש שאין הוא יכול עוד לגור בעיר, וכי עליו להרחיק כמה שיותר מבני משפחתו, מסביבת מגוריו, לעזוב את הכל מאחוריו. את מקום עבודתו, את ביתו, את נסיבות חייו, ולצאת להתבודד במקום שיוכל לספק את צרכיו במחיר עבודה פיזית קשה, ובתנאים של התבודדות מקסימלית.

הוא לא היה זקוק לחברת בני אדם עוד. במשך שנים ליקט את פירורי האהבה וההערכה של הזולת. אבל מקץ עשרים וכמה שנים שעשה כן, שוב לא היה זקוק להם. הוא היה די בטוח במהותו ובטבעו, שמח על מי ומה שהוא, אפילו כבר קיבל את מראהו. הוא לא היה זקוק לאיש מסביבו, מלבד לשתיקה השלווה של הטבע, לקולותיו ולמראותיו של הנוף. הוא ביכר את חיי ההתבודדות על פני חיי הכרך הסואנים, עתירי השפע, שבהם סב וחש כמי שניתק משורש חייו, והוא חי על זמן שאול.

'מן הגליל מתחילים הניסים הגדולים וגם הרעות הגדולות,' אמר לו בחיוך חברו, שעה שבישר לו על הבשורה, לפיה החליט לעזוב את העיר ולעבור הגלילה. 'אתה בטוח שאתה יודע מה אתה עושה?'

הוא הנהן.

'אין לי יותר מה לחפש כאן,' אמר. 'תמיד הייתי בטוח שאתבגר ואזדקן בעיר. אבל ככל שחולפות השנים אני מגלה עד כמה אני מתגעגע לנוף, לטבע.'"

[…] עתה, בבגרותו, ידע שאינו יכול להשלים עוד עם רחקותו מן הטבע ומן הנוף. מה שהיה נכון לימי בחרותו, הימים שבהם למד באוניברסיטה והתקדם אט אט במעלה הדרגות בעבודה באחד ממקומוני העיר, שוב לא היה יכול לספק אותו עוד. הוא היה זקוק לשינוי, והשינוי הזה בא בדמות מעבר למגורים בגליל, זמן קצר אחרי מות אמו, ואחרי שגם הוא חטף צינתור לב, והבין שימיו אינם אינסופיים, וכי המוות אורב גם לו מאחרי כל פינה ובכל יום ויום."

*

     החיים הם מלאי קסם, מלאי יפעה. הם מתנהלים במעגלים גלויים וגם במעגלים סמויים מן העין. זקוק הייתי לעוד שני מחזורי חיים של שבע שנים כל אחד, ולשני שגרירי האושר שנולדו לי, מיכאל ודניאל, ולקשיים שנתגלעו לנו בגן בתל אביב, וכנראה היו אף הם חלק ממנגנון הזימון של הנס אל חיי – כדי להיפלט מן העיר ומתוך חיי בה, אל השלווה והיופי והאושר שאנו חיים בהן כעת.

ואת כול זה ידעה הכתיבה. לפניי.

*

     קטע הסיפור שחשפתי בפניכם לא פורסם מעולם. יש כאן כמותו מאות ואלפי עמודים. כמות הספרים שהוצאתי לאור בימי חיי, 24 במספר, שווה פחות או יותר לכמות הספרים הממתינה כאן, כדי להיות מוקלדת, נערכת ומוצאת לאור. הפער הזה, בין מה שכתבתי לבין מה שהוצאתי לאור, מטריף אותי. אני מאוד מייחל ומקווה לזמן שאוכל לשבת בו ולכתוב, לערוך ולפתח את כול כתבי-היד שהצטברו כאן, במהלך השנים, ולתיתם בפניכם.

שיהיה לכם/ן לילה טוב.

מוצאי שבועות

שמתי לב מזה זמן, שהפחתתי את הכתיבה בבלוג שלי. זה נובע משני דברים. האחד, ריבוי האירועים המדיניים והמלחמתיים, שאני עוסק בהם הרבה ביני לבין עצמי, אך נמנע מלכתוב עליהם בפומבי. האחר, האפשרות להעלות תמונה או סרטון וידאו שיראו רגעים מחיינו. זאת, עד שהבנתי כי הקלות היתרה של פתיחת השידור החי מונעת ממני כתיבה.

חזרתי מאתונה ביום חמישי. זה נדמה לי כמו מלפני שנות דור. בשישי בישלתי ל-12 איש, ובשבת אירחתי את בני משפחתי מאקוודור ומפרו כאן, לארוחת צהריים. הם באו לחתונתו של בן דודי מסדר שני, דניאל, עם בח"ל דליה, שמוצאה מאיטליה. הם נפגשו בטכניון. ומכיוון שהורי בן דודי מסדר שני, אלכס, באו לחתונה, הזמנתי אותם הנה עם אלכס ומשפחתו ועם דניאל ודליה והוריה, והיה נהדר.

מכיוון שאמו של אלכס היא טבעונית, ונמנעת גם מאכילת גלוטן, מצאתי את עצמי מבשל לכבודה ארוחה מיוחדת. חיפשתי ברשת מתכונים מתאימים, ובישלתי לה המבורגר מעדשים וקינואה, קארי חצילים, לביבות כרוב, קארי כרובית, וגולת הכותרת – טרפלס שוקולד ואבוקדו. כן כן. וזה יצא מדהים. כול כך מדהים, שהיום קניתי עוד שוקולד מריר ואבוקדו, כדי להכין עוד טרפלס כאלה בשבילנו. הנה המתכון כאן.

השולחן.jpg

הם יצאו מביתנו בשלוש וחצי אחר הצהריים בשבת, ובחמש וחצי כבר התחיל אירוע שבועות בתובל. העברתי אותו בשידור חי כמה פעמים. מי שעקב אחרינו יכול היה לראות כמה מרגש הוא היה. במקום האירוע הציבו חברי צוות החג חבילות חציר, שהילדים הפכו מיד לבמת מופעים מאולתרת. הם נעמדו מעליה ומתחתיה, מקטון ועד נוער, ורקדו לצלילי "טוי" של נטע ברזילאי ושיריהם של סטטיק ובן אל ועוד. כולנו היינו לבושים בלבן, כול בני ובנות הישוב, גם מי שמצויים ביום יום מחוצה לו, התקבצו ובאו לשבת יחד, במעגלים, על המחצלות, ובמקום הוקם מזנון על ידי הקייטרינג של קאמלה, חברתנו מדיר אל אסד, שמבשלת למערכת החינוך בתובל וגם בחגים. קאמלה ואחותה הכינו פיתות זעתר, פיצות קטנטנות ועוד בטבון שהוצב במקום, והיו שם גבינות ומעדנים שונים, ואפילו דוכן נייד (שהושכר בנפרד) של יוגורט וגלידה.

מיכאל ודניאל בשבועות.jpg

הילדים הכינו ריקוד, וכמו מדי שנה הועלו אל הבמה התינוקות שנולדו השנה, ואחריהם בני הנוער המתגייסים לצבא, שמלבד ברכת הישוב קיבלו גם תרמילים לדרך. זה היה מרגש עד כדי בכי ממש.

האמת היא שהבכי גאה בי מיד עם היכנסנו למתחם, כשראיתי את כול חברי תובל בלבן, ואת מקום האירוע. זה היה בכי של התרגשות ושל תודה, על קליטתנו שם, על היות המקום לביתנו. לא כיסיתי מפניכם, שמדי פעם, במהלך השנה החולפת, בעודי מלמד בתל אביב, נמלאתי בגעגועים לעיר, בתמיהה איך יכולתי לעזבה ובמחשבות של הגירה אל העיר או מחוץ לארץ. אבל השבוע ירד לי האסימון. הבנתי שתובל הוא הבית שלי. ושלא משנה לאן אנדוד ומה אעשה בחיי, זה הבית שלי, וכאן הוא גם יישאר.

וזו ודאות גמורה, מהותית וחשובה.

מיכאל על העץ.jpg

אתמול החלפנו את המים בבריכה, וניקינו אותה כדי שתשמש את הילדים בחום הזה. נכנסנו שלושתנו למים והשתכשכנו יחד. היום כבר הזמינו אל הבריכה חברה מן הגן. בין אירוח לבין היומיום הצלחתי לבדוק את כול העבודות של תלמידיי שחיכו לי, ולסיים את שלב ההגהות לכול החומר של הרומן הבא, שכתבתי במכונת כתיבה והקלדתי אל המחשב. לשלב הבא אני מחכה במיוחד – קריאת חומרי התחקיר שחברים וחברות תרגמו בעבורי, והפיכתם לראשי פרקים לכתיבה. את זה אני עושה על גבי כרטיסיות, שאני מסדר אותן לפי סדר הכתיבה המשוער.

עוד נותר בידי כרך עבה במיוחד של חומר חשוב (כתשע מאות עמודים, אבל מרתקים), הכתוב כולו בספרדית. אני מחפש כעת מישהו/י שיסכימו לקרוא אותו בתשלום, ולתמצת לי מתוכו דברים מסוימים בלבד. אם מישהו/י מכם/ן יכול/ה או מעוניינ/ת לעשות זאת, או מכיר מישהו אחר/ת כאלה, שיודיע לי באופן פרטי. זה די דחוף, וצריך לזה זמן.

אתמול בלילה, כששכבנו במיטה, מיכאל שיחק בשער החזה הסב והסבוך שלי.

"אבא, אתה צריך לקצץ את השער בחזה," אמר.

"למה, אני אוהב את זה ככה," השבתי לו, "רק אם יהיה לי בן זוג שיבקש זאת אעשה את זה."

"אבא, אני לא רוצה שיהיה לך בן זוג," השיב לי בני.

"למה? גם אני זקוק לאהבה, למישהו לחלק אתו את החיים," חייכתי אליו.

"אני אוהב רק איש אחד," אמר מיכאל.

"את מי?" היתממתי.

"הוא שוכב אתי עכשיו במיטה."

"קוראים לו מיכאל?"

"הוא מבוגר."

"קוראים לו אילן?"

מיכאל צחק.

"איזה כיף לי לשמוע את זה," חיבקתי אותו. "גם אני אוהב אותך. שתדע לך דבר אחד. אם יהיה לי בן זוג זה לא יבוא על חשבון אהבתי אתכם."

ואז הוא הולך לישון.

אתמול אחר הצהריים פינו נשכה מבוגר, ששוהה בתובל בסדנת הבריאות של אלירן דה מאיו. הוא רץ מסביב לכיכר, והיא, כלבת רועים טריטוריאלית, נעצה את שיניה בירכו. זה היה מבהיל. נסעתי איתו ועם הילדים אל "בטרם" בכרמיאל, כדי שיקבל זריקת אנטי טטנוס וכדי שיחבשו את פצעו טוב מכפי שעשיתי אני. מזל שהיא מחוסנת. מקווה שזה יעבור בשלום.

מה שבטוח זה דבר אחד. מאתמול היא לא יוצאת מהבית, אלא עם רצועה.

ואם לא די בירידה אחת לכרמיאל, היום הזדמנה לי האחרת. רק עליתי על ההליכון, להליכה קצרה, היה לי טלפון מן הגן. דניאל התלונן על כאב ראש, והחום שלו עלה ל 37.2. הוא שוכב על ספסל בגן. הגננות חוששות שאולי מדובר בהתייבשות.

מכיוון שגם באוזניי התלונן על כאב ראש הבוקר, עד כדי כך שאף אני מדדתי את חומו, אלא שזה עמד רק על 35.8, הבנתי שחומו עלה די מהר. לא הייתי צריך יותר מזה כדי לעזוב את ההליכון ולטוס איתו לרופא הילדים בכרמיאל.

הרופא בדק אותו ואמר שהילד רחוק מאוד מהתייבשות. שאעקוב אחריו. אולי זה משהו ויראלי ואולי שום דבר.

חזרנו הביתה. דניאל הלך לגן. אחר הצהריים השתולל פה עם מיכאל ומיכל בבריכה, ואחרי כן גם עבדו בפינת המלאכה שלנו, עם פטיש ומסמרים ומסור, ובנו 'מכונית' משיירי קרשים שאספו. הוא שתה ואכל כמו שצריך. דווקא מיכאל הוא זה שנרדם כאן כבר בחמש וחצי ועודנו ישן. ואני, כמו אימא פולניה, כבר עליתי אליו פעמיים לבדוק מה שלומו, שמא דווקא הוא התייבש, רחמנא ליצלן.

*

     היום, כשעשיתי הגהה על החומר שהקלדתי למחשב, מצאתי בו את העמוד הבא, שכתבתי יחד עם תלמידיי בסדנה, כחלק מתרגיל שנתתי להם:

"אני יודע שזה לא הגיוני, אבל אני מחובר ל-פ'. אנחנו מדברים איש עם רעהו גם כשאיננו משוחחים במשך ימים, חודשים או שבועות. רוחו מזוגה ברוחי, אישיותו משורגת בישותי. שנינו אדם אחד. או נכון יותר לומר, אני הכלי שמוסר עצמו בידיו כדי שיוכל לומר בעדי את אשר עם לבו. אני העט ואני הכתב שעמם יוכל לכתוב מחדש את ספריו, שנשרפו עמו, שזורים מסביב לצווארו.

אני מרגיש שלא מבינים את כתיבתי. שלא שמים לב ולא מבינים את כיוונה, את טבעה, את עומק ההתכוונות שבה. אני מרגיש שהכתיבה שלי נעשית מבעד לעצמי, בעוד האגו שלי דורש שאכתוב על עצמי, על ימיי, על חיי בהווה, העצמי שלי מתחבר לדמויות אחרות, במאות אחרות, שהן דמויות מופת לעם ישראל, ומבקשות לספר דרכי את סיפורן.

אני מרגיש שלא מבינים שאני מתקשר את כתיבתי, שסיפוריי בוחרים בי, לא אני בהם, ושתדירות הופעתם בחיי היא מתמדת והיא נס, ואני אינני יכול שלא להיענות להם. אני מרגיש שעלי לקבל זמן וממון כדי להמשיך בכתיבתי, מבלי שעולם הקיום היומיומי יהיה מוטל על כתפיי, מתוך הבנה והערכה לאמנותי.

החוב שלעולם לא אוכל להשיבו הוא החוב שלי לחיי, לעצמי. אני כותב על דמויות היסטוריות שחיו לפני מאות שנים, ובו-בזמן אני כותב ומתעד גם את חיי שלי. אבל אין לי זמן להקליד, לשכתב ולפתח את מה שאני כותב על חיי, ודחוף לי הרבה יותר לכתוב ולסיים את סיפורי הדמויות המבקשות לדבר דרכי. אני דוחק את עצמי ואת חיי מפניהן, ודוחק את כתיבתי מפני הורותי ומפני פרנסתי. זה החוב שלא אוכל להשיבו, חוב הזמן האבוד והכוחות האבודים, ששיקעתי בכתיבה על אחרים, ולא שיקעתי בכתיבה את עצמי ועל עצמי."

     *

     רק השבוע מכרתי כבר את כול ימי העבודה שלי לסדנאות כתיבה במהלך הקיץ, עד ה-20 באוגוסט, מועד יציאתם של בניי לחופשה. אני משתגע מזה, אבל אין לי ברירה אחרת. אני מפרנס יחיד, ואם כותבת.

אני חייב זמן כתיבה. כול יום שעובר מבלעדיה פשוט משגע אותי.

נחמת המעט היחידה שלי היא העקביות שלי. סיימתי הקלדה והגהות, עכשיו חזרה אל חומרי התחקיר והכנת ראשי פרקים וכרטיסיות לכתיבה. הנחמה האחרת היא הגינה שלי. היום פשטתי על ערוגת הברוקולי, חתכתי ממנה את יבול הברוקולי הרב, אידיתי אותו על רשת, וזללתי אותו עם שמן קוקוס ומלח, כתוספת לסטייק טונה.

זה היה פשוט נפלא.

שיהיה לכם/ן לילה טוב, ושנשמע רק בשורות טובות. אמן, כן יהי רצון מלפניך ה'. וגם דונלד  טראמפ. האידיוט הזה, מתברר, עובד די נכון. בסוף הוא עוד יצליח להכניע את צפון קוריאה ואת איראן. והלוואי שזה יהיה כך.

אתונה, בירת הספרות העולמית (2)

פאנל.jpg
התמונה מטושטשת מאד, אני יודע. אחליף אותה כשאקבל אחת אחרת. כך או כך, מימין לשמאל: יהודית קציר, אני, תאקיס תיאודורופולוס ו-א.ב.יהושע.

לפני זמן קצר, כשיהודית קציר, אסתי ג.חיים ואני סיימנו ארוחת ערב דשנה במיוחד, במסעדה יוונית טובה, אמרה אסתי, "אין ספק, זה משהו שהייתי שמחה לקיים מדי חודשיים, בערך."

חייכתי אליה. הסכמתי איתה. יש משהו בגיחה הזאת לארבעה ימים מן הבית, לעיר זרה, בשליחות מדינת ישראל ובמימון משרד החוץ, שהוא משכר. לפתע מתייחסים אליך כאל סופר חשוב, זה מחמיא, אפילו מחניף. אבל זה מסוכן מאד, מפני שזה עלול להכניס אדם להיבריס. וכולנו, בסופו של דבר, פקידים של המוזה. לפעמים ענווים, לפעמים נפוחים מחשיבות עצמית, אבל בסופו של דבר כולנו מספרי סיפורים, שצריכים לעבוד קשה ליד שולחן הכתיבה, לא ליד שולחנות פאנלים בבירות עולם.

ועם זאת, זה נחמד ביותר. וגם משמין.

היום הייתה לי פגישה עם מו"לית גדולה מאד ביוון. אישה מכשפת. היא ואחיה הם בעלי בית הוצאה לאור גדול כאן, ועיתון נפוץ. קצת כמו רחלי אדלמן ועמוס שוקן, גם הם חלקו ביניהם את ירושת אביהם – האח הוא בעלי העיתון והיא בעלת ההוצאה לאור. היא אישה חזקה, הכימיה ביני לבינה וביני לבין סוכנת הזכויות שלה הייתה מיידית. סיכמנו עקרונית על תרגום "מעשה לטבעת" ליוונית והוצאתו לאור בבית ההוצאה שלה. אבל השיחה הייתה מכשפת. עמוקה ומרתקת.

בצהריים יצאנו לאכול בבית השגרירה, בצדה האחר של אתונה. הבית מקסים, עם חצר ענקית מטופחת והרבה חדרים מלאי יצירות אמנות. הבניין נתרם לישראל על ידי הקהילה היהודית בסלוניקי, ולאירוע, קייטרינג טעים במיוחד, הזמינו אנשי השגרירות קבוצה נבחרת של אישי ציבור יווניים, ובהם סופרים, מתרגמים, אנשי עסקים ועוד. השגרירה, עירית בן אבא, הציגה כול אחד ואחת מאתנו בפני הנוכחים, ואז הטילה עלינו משימה – להתיישב כל אחד ואחת בנפרד, בשולחן עם האורחים היוונים, כדי להיטמע בהם, לשוחח עמם ולהכירם.

כך נפגשתי עם הסופר היווני תאקיס תיאודורופולוס, שהיה גם מנחה הפאנל שהשתתפתי בו הערב. הוא ואני מצאנו שפה משותפת בכול הנוגע ליחס שלנו, ככותבים, להיסטוריה – שיעבוד ההיסטוריה לבדייה. לאחרונה הוציא לאור רומן ובו דיוניסוס קם לתחייה, והוא כותב רומאנים היסטוריים כמוני.

בפאנל, שהתקיים בבית קפה ספרותי על גג של קניון באתונה, מקום רחב ידיים, נפלא, השתתפנו א.ב.יהושע, יהודית קציר ואנוכי. תאקיס שאל אותנו על היחס שלנו להיסטוריה. א.ב.יהושע הפליא להסביר את מהות הציונות כמעבר מחיים במיתוס לחיים ברצף ההיסטורי, דיבר על הפער בין דת ללאום בישראל, על תפקיד הסופר כחוזה וכנביא והידרדרות מעמדו של הסופר כיום, יהודית דיברה על יחסה להיסטוריה בכלל, ובמיוחד לגבי ההיסטוריה המשפחתית שלה, בספרה "צילה," ואני סיפרתי על הרומאנים ההיסטוריים שלי, ועל אמונתי לפיה החורים השחורים בזיכרון היהודי, בשל הנתק שיצרה הציונות מן היהדות ולהבדיל – הרדיפות, ההגליות, הפוגרומים והשואה, שפגעו לא רק בבני אדם, אלא גם בספרים ובכלי פולחן ובאוצרות התרבות היהודית – הם הם המקום מהם נולדת יצירה ספרותית טובה. שכן, הימצאותם של חורים שחורים כאלה בזיכרון האישי והקולקטיבי מחייבת את האדם הכותב לשאול שאלות, וספרות טובה נוצרת רק כול עוד ישנן שאלות כאלה. מי אנחנו, מניין באנו, לאן אנו הולכים וכך הלאה.

א.ב.יהושע הזכיר כי למעשה כולנו חיים בתוך הפנטזיה של סופר אחד, בנימין תאודור הרצל, שלמעשה חזה ודמיין את מדינת ישראל בספרו 'אלטנוילנד.' אני הסכמתי עם זה מאוד, והזכרתי את חיים ירושלמי וספרו 'זכור,' העוסק בדיוק באותם דברים, החיים היהודיים בתוך מעגל המיתוס, ובחריגה מהם. ספר חשוב ומומלץ מאד לקריאה, אגב.

אחרי כן נשאלנו על האופן שבו אנחנו עובדים על תחקיר היסטורי. יהושע ענה על כך בלבביות ובהומור, עם כמה אנקדוטות מצחיקות. אני סיפרתי על דרכי התחקיר שלי – לאכול, להתלבש ולעשות סקס בכול ארץ שאני נושא לחקור אותה:)) ואחרי כן דיברתי על החקר האמתי של הכותב רומן היסטורי – גילוי תבניות העומק שמתחת להיסטוריה, כמו תבנית החילופין בין חורבן לבין גאולה במיתוס ובהיסטוריה היהודית.

יהודית קציר דיברה על תבנית הקורבן, ההתקרבנות, כאתוס לאומי, ואני חשפתי בפני הקהל שזהו בדיוק נושא הספר הבא שלי, תבנית הקורבן, האופן שבו אדם מן הישוב בוחר להעמיד את עצמו כקורבן הקולקטיב היהודי.

זה היה ערב מרתק. נהנינו בו כולנו מאוד. ואז יצאנו לסיור לילי רגלי ברחובותיה של אתונה היפה, בהדרכת איון מן השגרירות, שהוביל אותנו עד לפתחה של המסעדה בה סגרנו את הלילה, בצלילה על ריזוטו שרימפס ועל תמנונים מגולגלים, ממולאים בשרימפס ובאורז, ועל בקבוק אוזו, ישמור השם.

ואני נאנחתי כמו יהודי טוב, מהנאה.

מחר אני שב ארצה. אני משתגע מגעגועים למיכאל ודניאל. דיברתי איתם מדי יום, מדי בוקר ולעתים גם בלילה. בפעם הבאה, אמרתי לעצמי, אקח אותם כבר איתי למשלחת, כמו שעשה אשכול נבו, שבא הנה עם אשתו ואחת מבנותיו, בת השבע. למעשה, סיכמנו בינינו, שבנסיעה הבאה נתאם מראש ונפגיש את בתו בת השבע עם בניי בני השש. זה הרי יהיה הסיכוי היחיד שלנו להשתתף בפאנלים מבלי להתעסק עם הילדים.

תשמעו, כבר לא נעים לי לכתוב את זה בכול פעם מחדש. אבל בנימיני צדקה. שוב. כמו תמיד. היא ניבאה שינויים מפליגים לבני מזל שור, והנה זה קורה. ורק כדי להמחיש לכם זאת – היום, בעודי מצוי רגע לפני תחילת הפאנל באתונה, קיבלתי הודעת פייסבוק מאדם מסוים מקהיר. הוא סיפר לי כי הוא מסיים כעת עבודת דוקטורט על ספרי "כשהמתים חזרו," וגם מתכוון לתרגמו לערבית.

אלוהים גדול. אללה הוא אכבר. במובן הכי טוב של המילה. אמן ואמן.

ומחר אני חוזר הביתה. לתובל, לילדים שלי, לנקות את הבית ולטפל בחצר, ולהעמיד כמה מכונות כביסה, לבדוק עבודות תלמידים ולרדת לסידורים בכרמיאל. אז כן, נחמד מאוד בחו"ל. אבל החיים בארץ מתדפקים על השער. ומחר הם שבים.

שיהיה לכולכם/ן לילה טוב ומבורך.

סדנת כתיבה חדשה בצפון

מניל
סדנת הכתיבה החדשה וכנראה גם האחרונה שלי (בשל ריבוי קבוצות המשך של תלמידים), תיפתח ביום רביעי הקרוב, 2.5.18, בשעות 20.00-22.30, בביתי בקיבוץ תובל.
בסדנה נעבוד עם גורמים מחוללי יצירה, ובהם זיכרון, זיכרונות, חושים, רגשות, קולות פנימיים, חלומות, תת מודע ועוד.
כל מפגש יתחיל בתרגיל, אחריו הרצאה והדגמה בטקסטים. בסוף כול שיעור תקבלו עבודה אותה תעלו לפורום סגור
באתר האינטרנט שלי.
אין אצלי ביקורת. אסורה אצלי מילת ביקורת. במפגשים שלי יש רק משוב חיובי, מצמיח, ומביא לתוצאה. תודה לאל,
עשרות מתלמידיי/ותיי כבר כתבו ופרסמו ספרים – וכרגע יש לי שלוש קבוצות תלמידים שכותבים ספרים ומביאים לי פרק מדי שבוע.
זו גם הסיבה, שכנראה לא אפתח עוד קבוצות חדשות בתקופה הקרובה. הוותיקים ממלאים את יומי:)
תאריכי המפגשים: 2.5.18, 9.5.18, 23.5.18, 30.5.18, 6.6.18, 13.6.18, 4.7.18, 11.7.18, 18.7.18, 25.7.18, 1.8.18, 8.8.18.
במידה ותחסירו מפגש תוכלו לקבל אותו בכתב בחינם או בווידאו של שיעור מלא (בעלות של 50 ש"ח לסרט).
עלות הקורס: 1800 ש"ח בהעברה בנקאית חד-פעמית במועד ההרשמה או 2100 ש"ח בשלושה תשלומים שווים של 700 ש"ח כ"א, בצ'קים.
הקורס ייפתח רק אם יירשמו אליו לפחות 8 א/נשים.
ההרשמה: מיידית, בתשובה חוזרת במייל.
אם למישהו/י מכם יש חבר/ה שעשוי להיות מעוניין בסדנת כתיבה, זה הזמן לצרף אותו/ה אלינו. חברים/ות יקרים/ות,
 
חלק מכם מחכים/ות זמן רב להזדמנות כזאת. אל תחמיצו אותה, מפני שבשל מגוריי בגליל, כהורה יחיד לתאומים,
 
והמחויבות שלי לספריי הבאים, כנראה לא אפתח עוד סדנאות חדשות בתקופה הקרובה. לכן, זוהי הזדמנות אחרונה
 
להשתלב בין תלמידיי, ואז לזכות בליווי שלי לתקופה ממושכת.
שבת שלום,
אילן שיינפלד.

סדנת כתיבה חדשה ואחרונה בהנחייתי – מיום שני הבא בתל אביב.

תמונה מניל.jpg
שלום לך,
סדנת הכתיבה החדשה וכנראה גם האחרונה שלי (בשל ריבוי קבוצות המשך של תלמידים), תיפתח ביום שני הבא, 1.5.18, בשעות 19.00-21.30, בבית הסופר, קפלן 6, תל אביב.
בסדנה נעסוק בגורמים מחוללי יצירה, ובהם זיכרון, זיכרונות, חושים, רגשות, קולות פנימיים, חלומות, תת מודע ועוד.
כל מפגש יתחיל בתרגיל, אחריו הרצאה והדגמה בטקסטים. בסוף כול שיעור תקבלו עבודה אותה תעלו לפורום סגור באתר האינטרנט שלי.
אין אצלי ביקורת. אסורה אצלי מילת ביקורת. במפגשים שלי יש רק משוב חיובי, מצמיח, ומביא לתוצאה. תודה לאל, עשרות מתלמידיי/ותיי כבר כתבו ופרסמו ספרים – וכרגע יש לי שלוש קבוצות תלמידים שכותבים ספרים ומביאים לי פרק מדי שבוע.
זו גם הסיבה, שכנראה לא אפתח עוד קבוצות חדשות בתקופה הקרובה. הוותיקים ממלאים את יומי:)
תאריכי המפגשים: 1.5.18, 8.5.18, 22.5.18, 29.5.18, 5.6.18, 12.6.18, 19.6.18, 3.7.18, 10.7.18, 17.7.18, 24.7.18, 31.7.18.
במידה ותחסירו מפגש תוכלו לקבל אותו בכתב בחינם או בווידאו של שיעור מלא (בעלות של 50 ש"ח לסרט).
עלות הקורס: 1800 ש"ח בהעברה בנקאית חד-פעמית במועד ההרשמה או 2100 ש"ח בשלושה תשלומים שווים של 700 ש"ח כ"א, בצ'קים.
הקורס ייפתח רק אם יירשמו אליו לפחות 10 א/נשים.
ההרשמה: מיידית, בתשובה חוזרת במייל.
אם למישהו/י מכם יש חבר/ה שעשוי להיות מעוניין בסדנת כתיבה, זה הזמן לצרף אותו/ה אלינו. חברים/ות יקרים/ות,
 
חלק מכם מחכים/ות זמן רב להזדמנות כזאת. אל תחמיצו אותה, מפני שבשל מגוריי בגליל, כהורה יחיד לתאומים, והמחויבות שלי לספריי הבאים, כנראה לא אפתח עוד סדנאות חדשות בתקופה הקרובה. לכן, זוהי הזדמנות אחרונה להשתלב בין תלמידיי, ואז לזכות בליווי שלי לתקופה ממושכת.
שלכם/ן,
אילן שיינפלד.