מוצאי שבועות

שמתי לב מזה זמן, שהפחתתי את הכתיבה בבלוג שלי. זה נובע משני דברים. האחד, ריבוי האירועים המדיניים והמלחמתיים, שאני עוסק בהם הרבה ביני לבין עצמי, אך נמנע מלכתוב עליהם בפומבי. האחר, האפשרות להעלות תמונה או סרטון וידאו שיראו רגעים מחיינו. זאת, עד שהבנתי כי הקלות היתרה של פתיחת השידור החי מונעת ממני כתיבה.

חזרתי מאתונה ביום חמישי. זה נדמה לי כמו מלפני שנות דור. בשישי בישלתי ל-12 איש, ובשבת אירחתי את בני משפחתי מאקוודור ומפרו כאן, לארוחת צהריים. הם באו לחתונתו של בן דודי מסדר שני, דניאל, עם בח"ל דליה, שמוצאה מאיטליה. הם נפגשו בטכניון. ומכיוון שהורי בן דודי מסדר שני, אלכס, באו לחתונה, הזמנתי אותם הנה עם אלכס ומשפחתו ועם דניאל ודליה והוריה, והיה נהדר.

מכיוון שאמו של אלכס היא טבעונית, ונמנעת גם מאכילת גלוטן, מצאתי את עצמי מבשל לכבודה ארוחה מיוחדת. חיפשתי ברשת מתכונים מתאימים, ובישלתי לה המבורגר מעדשים וקינואה, קארי חצילים, לביבות כרוב, קארי כרובית, וגולת הכותרת – טרפלס שוקולד ואבוקדו. כן כן. וזה יצא מדהים. כול כך מדהים, שהיום קניתי עוד שוקולד מריר ואבוקדו, כדי להכין עוד טרפלס כאלה בשבילנו. הנה המתכון כאן.

השולחן.jpg

הם יצאו מביתנו בשלוש וחצי אחר הצהריים בשבת, ובחמש וחצי כבר התחיל אירוע שבועות בתובל. העברתי אותו בשידור חי כמה פעמים. מי שעקב אחרינו יכול היה לראות כמה מרגש הוא היה. במקום האירוע הציבו חברי צוות החג חבילות חציר, שהילדים הפכו מיד לבמת מופעים מאולתרת. הם נעמדו מעליה ומתחתיה, מקטון ועד נוער, ורקדו לצלילי "טוי" של נטע ברזילאי ושיריהם של סטטיק ובן אל ועוד. כולנו היינו לבושים בלבן, כול בני ובנות הישוב, גם מי שמצויים ביום יום מחוצה לו, התקבצו ובאו לשבת יחד, במעגלים, על המחצלות, ובמקום הוקם מזנון על ידי הקייטרינג של קאמלה, חברתנו מדיר אל אסד, שמבשלת למערכת החינוך בתובל וגם בחגים. קאמלה ואחותה הכינו פיתות זעתר, פיצות קטנטנות ועוד בטבון שהוצב במקום, והיו שם גבינות ומעדנים שונים, ואפילו דוכן נייד (שהושכר בנפרד) של יוגורט וגלידה.

מיכאל ודניאל בשבועות.jpg

הילדים הכינו ריקוד, וכמו מדי שנה הועלו אל הבמה התינוקות שנולדו השנה, ואחריהם בני הנוער המתגייסים לצבא, שמלבד ברכת הישוב קיבלו גם תרמילים לדרך. זה היה מרגש עד כדי בכי ממש.

האמת היא שהבכי גאה בי מיד עם היכנסנו למתחם, כשראיתי את כול חברי תובל בלבן, ואת מקום האירוע. זה היה בכי של התרגשות ושל תודה, על קליטתנו שם, על היות המקום לביתנו. לא כיסיתי מפניכם, שמדי פעם, במהלך השנה החולפת, בעודי מלמד בתל אביב, נמלאתי בגעגועים לעיר, בתמיהה איך יכולתי לעזבה ובמחשבות של הגירה אל העיר או מחוץ לארץ. אבל השבוע ירד לי האסימון. הבנתי שתובל הוא הבית שלי. ושלא משנה לאן אנדוד ומה אעשה בחיי, זה הבית שלי, וכאן הוא גם יישאר.

וזו ודאות גמורה, מהותית וחשובה.

מיכאל על העץ.jpg

אתמול החלפנו את המים בבריכה, וניקינו אותה כדי שתשמש את הילדים בחום הזה. נכנסנו שלושתנו למים והשתכשכנו יחד. היום כבר הזמינו אל הבריכה חברה מן הגן. בין אירוח לבין היומיום הצלחתי לבדוק את כול העבודות של תלמידיי שחיכו לי, ולסיים את שלב ההגהות לכול החומר של הרומן הבא, שכתבתי במכונת כתיבה והקלדתי אל המחשב. לשלב הבא אני מחכה במיוחד – קריאת חומרי התחקיר שחברים וחברות תרגמו בעבורי, והפיכתם לראשי פרקים לכתיבה. את זה אני עושה על גבי כרטיסיות, שאני מסדר אותן לפי סדר הכתיבה המשוער.

עוד נותר בידי כרך עבה במיוחד של חומר חשוב (כתשע מאות עמודים, אבל מרתקים), הכתוב כולו בספרדית. אני מחפש כעת מישהו/י שיסכימו לקרוא אותו בתשלום, ולתמצת לי מתוכו דברים מסוימים בלבד. אם מישהו/י מכם/ן יכול/ה או מעוניינ/ת לעשות זאת, או מכיר מישהו אחר/ת כאלה, שיודיע לי באופן פרטי. זה די דחוף, וצריך לזה זמן.

אתמול בלילה, כששכבנו במיטה, מיכאל שיחק בשער החזה הסב והסבוך שלי.

"אבא, אתה צריך לקצץ את השער בחזה," אמר.

"למה, אני אוהב את זה ככה," השבתי לו, "רק אם יהיה לי בן זוג שיבקש זאת אעשה את זה."

"אבא, אני לא רוצה שיהיה לך בן זוג," השיב לי בני.

"למה? גם אני זקוק לאהבה, למישהו לחלק אתו את החיים," חייכתי אליו.

"אני אוהב רק איש אחד," אמר מיכאל.

"את מי?" היתממתי.

"הוא שוכב אתי עכשיו במיטה."

"קוראים לו מיכאל?"

"הוא מבוגר."

"קוראים לו אילן?"

מיכאל צחק.

"איזה כיף לי לשמוע את זה," חיבקתי אותו. "גם אני אוהב אותך. שתדע לך דבר אחד. אם יהיה לי בן זוג זה לא יבוא על חשבון אהבתי אתכם."

ואז הוא הולך לישון.

אתמול אחר הצהריים פינו נשכה מבוגר, ששוהה בתובל בסדנת הבריאות של אלירן דה מאיו. הוא רץ מסביב לכיכר, והיא, כלבת רועים טריטוריאלית, נעצה את שיניה בירכו. זה היה מבהיל. נסעתי איתו ועם הילדים אל "בטרם" בכרמיאל, כדי שיקבל זריקת אנטי טטנוס וכדי שיחבשו את פצעו טוב מכפי שעשיתי אני. מזל שהיא מחוסנת. מקווה שזה יעבור בשלום.

מה שבטוח זה דבר אחד. מאתמול היא לא יוצאת מהבית, אלא עם רצועה.

ואם לא די בירידה אחת לכרמיאל, היום הזדמנה לי האחרת. רק עליתי על ההליכון, להליכה קצרה, היה לי טלפון מן הגן. דניאל התלונן על כאב ראש, והחום שלו עלה ל 37.2. הוא שוכב על ספסל בגן. הגננות חוששות שאולי מדובר בהתייבשות.

מכיוון שגם באוזניי התלונן על כאב ראש הבוקר, עד כדי כך שאף אני מדדתי את חומו, אלא שזה עמד רק על 35.8, הבנתי שחומו עלה די מהר. לא הייתי צריך יותר מזה כדי לעזוב את ההליכון ולטוס איתו לרופא הילדים בכרמיאל.

הרופא בדק אותו ואמר שהילד רחוק מאוד מהתייבשות. שאעקוב אחריו. אולי זה משהו ויראלי ואולי שום דבר.

חזרנו הביתה. דניאל הלך לגן. אחר הצהריים השתולל פה עם מיכאל ומיכל בבריכה, ואחרי כן גם עבדו בפינת המלאכה שלנו, עם פטיש ומסמרים ומסור, ובנו 'מכונית' משיירי קרשים שאספו. הוא שתה ואכל כמו שצריך. דווקא מיכאל הוא זה שנרדם כאן כבר בחמש וחצי ועודנו ישן. ואני, כמו אימא פולניה, כבר עליתי אליו פעמיים לבדוק מה שלומו, שמא דווקא הוא התייבש, רחמנא ליצלן.

*

     היום, כשעשיתי הגהה על החומר שהקלדתי למחשב, מצאתי בו את העמוד הבא, שכתבתי יחד עם תלמידיי בסדנה, כחלק מתרגיל שנתתי להם:

"אני יודע שזה לא הגיוני, אבל אני מחובר ל-פ'. אנחנו מדברים איש עם רעהו גם כשאיננו משוחחים במשך ימים, חודשים או שבועות. רוחו מזוגה ברוחי, אישיותו משורגת בישותי. שנינו אדם אחד. או נכון יותר לומר, אני הכלי שמוסר עצמו בידיו כדי שיוכל לומר בעדי את אשר עם לבו. אני העט ואני הכתב שעמם יוכל לכתוב מחדש את ספריו, שנשרפו עמו, שזורים מסביב לצווארו.

אני מרגיש שלא מבינים את כתיבתי. שלא שמים לב ולא מבינים את כיוונה, את טבעה, את עומק ההתכוונות שבה. אני מרגיש שהכתיבה שלי נעשית מבעד לעצמי, בעוד האגו שלי דורש שאכתוב על עצמי, על ימיי, על חיי בהווה, העצמי שלי מתחבר לדמויות אחרות, במאות אחרות, שהן דמויות מופת לעם ישראל, ומבקשות לספר דרכי את סיפורן.

אני מרגיש שלא מבינים שאני מתקשר את כתיבתי, שסיפוריי בוחרים בי, לא אני בהם, ושתדירות הופעתם בחיי היא מתמדת והיא נס, ואני אינני יכול שלא להיענות להם. אני מרגיש שעלי לקבל זמן וממון כדי להמשיך בכתיבתי, מבלי שעולם הקיום היומיומי יהיה מוטל על כתפיי, מתוך הבנה והערכה לאמנותי.

החוב שלעולם לא אוכל להשיבו הוא החוב שלי לחיי, לעצמי. אני כותב על דמויות היסטוריות שחיו לפני מאות שנים, ובו-בזמן אני כותב ומתעד גם את חיי שלי. אבל אין לי זמן להקליד, לשכתב ולפתח את מה שאני כותב על חיי, ודחוף לי הרבה יותר לכתוב ולסיים את סיפורי הדמויות המבקשות לדבר דרכי. אני דוחק את עצמי ואת חיי מפניהן, ודוחק את כתיבתי מפני הורותי ומפני פרנסתי. זה החוב שלא אוכל להשיבו, חוב הזמן האבוד והכוחות האבודים, ששיקעתי בכתיבה על אחרים, ולא שיקעתי בכתיבה את עצמי ועל עצמי."

     *

     רק השבוע מכרתי כבר את כול ימי העבודה שלי לסדנאות כתיבה במהלך הקיץ, עד ה-20 באוגוסט, מועד יציאתם של בניי לחופשה. אני משתגע מזה, אבל אין לי ברירה אחרת. אני מפרנס יחיד, ואם כותבת.

אני חייב זמן כתיבה. כול יום שעובר מבלעדיה פשוט משגע אותי.

נחמת המעט היחידה שלי היא העקביות שלי. סיימתי הקלדה והגהות, עכשיו חזרה אל חומרי התחקיר והכנת ראשי פרקים וכרטיסיות לכתיבה. הנחמה האחרת היא הגינה שלי. היום פשטתי על ערוגת הברוקולי, חתכתי ממנה את יבול הברוקולי הרב, אידיתי אותו על רשת, וזללתי אותו עם שמן קוקוס ומלח, כתוספת לסטייק טונה.

זה היה פשוט נפלא.

שיהיה לכם/ן לילה טוב, ושנשמע רק בשורות טובות. אמן, כן יהי רצון מלפניך ה'. וגם דונלד  טראמפ. האידיוט הזה, מתברר, עובד די נכון. בסוף הוא עוד יצליח להכניע את צפון קוריאה ואת איראן. והלוואי שזה יהיה כך.

מודעות פרסומת

אתונה, בירת הספרות העולמית (2)

פאנל.jpg
התמונה מטושטשת מאד, אני יודע. אחליף אותה כשאקבל אחת אחרת. כך או כך, מימין לשמאל: יהודית קציר, אני, תאקיס תיאודורופולוס ו-א.ב.יהושע.

לפני זמן קצר, כשיהודית קציר, אסתי ג.חיים ואני סיימנו ארוחת ערב דשנה במיוחד, במסעדה יוונית טובה, אמרה אסתי, "אין ספק, זה משהו שהייתי שמחה לקיים מדי חודשיים, בערך."

חייכתי אליה. הסכמתי איתה. יש משהו בגיחה הזאת לארבעה ימים מן הבית, לעיר זרה, בשליחות מדינת ישראל ובמימון משרד החוץ, שהוא משכר. לפתע מתייחסים אליך כאל סופר חשוב, זה מחמיא, אפילו מחניף. אבל זה מסוכן מאד, מפני שזה עלול להכניס אדם להיבריס. וכולנו, בסופו של דבר, פקידים של המוזה. לפעמים ענווים, לפעמים נפוחים מחשיבות עצמית, אבל בסופו של דבר כולנו מספרי סיפורים, שצריכים לעבוד קשה ליד שולחן הכתיבה, לא ליד שולחנות פאנלים בבירות עולם.

ועם זאת, זה נחמד ביותר. וגם משמין.

היום הייתה לי פגישה עם מו"לית גדולה מאד ביוון. אישה מכשפת. היא ואחיה הם בעלי בית הוצאה לאור גדול כאן, ועיתון נפוץ. קצת כמו רחלי אדלמן ועמוס שוקן, גם הם חלקו ביניהם את ירושת אביהם – האח הוא בעלי העיתון והיא בעלת ההוצאה לאור. היא אישה חזקה, הכימיה ביני לבינה וביני לבין סוכנת הזכויות שלה הייתה מיידית. סיכמנו עקרונית על תרגום "מעשה לטבעת" ליוונית והוצאתו לאור בבית ההוצאה שלה. אבל השיחה הייתה מכשפת. עמוקה ומרתקת.

בצהריים יצאנו לאכול בבית השגרירה, בצדה האחר של אתונה. הבית מקסים, עם חצר ענקית מטופחת והרבה חדרים מלאי יצירות אמנות. הבניין נתרם לישראל על ידי הקהילה היהודית בסלוניקי, ולאירוע, קייטרינג טעים במיוחד, הזמינו אנשי השגרירות קבוצה נבחרת של אישי ציבור יווניים, ובהם סופרים, מתרגמים, אנשי עסקים ועוד. השגרירה, עירית בן אבא, הציגה כול אחד ואחת מאתנו בפני הנוכחים, ואז הטילה עלינו משימה – להתיישב כל אחד ואחת בנפרד, בשולחן עם האורחים היוונים, כדי להיטמע בהם, לשוחח עמם ולהכירם.

כך נפגשתי עם הסופר היווני תאקיס תיאודורופולוס, שהיה גם מנחה הפאנל שהשתתפתי בו הערב. הוא ואני מצאנו שפה משותפת בכול הנוגע ליחס שלנו, ככותבים, להיסטוריה – שיעבוד ההיסטוריה לבדייה. לאחרונה הוציא לאור רומן ובו דיוניסוס קם לתחייה, והוא כותב רומאנים היסטוריים כמוני.

בפאנל, שהתקיים בבית קפה ספרותי על גג של קניון באתונה, מקום רחב ידיים, נפלא, השתתפנו א.ב.יהושע, יהודית קציר ואנוכי. תאקיס שאל אותנו על היחס שלנו להיסטוריה. א.ב.יהושע הפליא להסביר את מהות הציונות כמעבר מחיים במיתוס לחיים ברצף ההיסטורי, דיבר על הפער בין דת ללאום בישראל, על תפקיד הסופר כחוזה וכנביא והידרדרות מעמדו של הסופר כיום, יהודית דיברה על יחסה להיסטוריה בכלל, ובמיוחד לגבי ההיסטוריה המשפחתית שלה, בספרה "צילה," ואני סיפרתי על הרומאנים ההיסטוריים שלי, ועל אמונתי לפיה החורים השחורים בזיכרון היהודי, בשל הנתק שיצרה הציונות מן היהדות ולהבדיל – הרדיפות, ההגליות, הפוגרומים והשואה, שפגעו לא רק בבני אדם, אלא גם בספרים ובכלי פולחן ובאוצרות התרבות היהודית – הם הם המקום מהם נולדת יצירה ספרותית טובה. שכן, הימצאותם של חורים שחורים כאלה בזיכרון האישי והקולקטיבי מחייבת את האדם הכותב לשאול שאלות, וספרות טובה נוצרת רק כול עוד ישנן שאלות כאלה. מי אנחנו, מניין באנו, לאן אנו הולכים וכך הלאה.

א.ב.יהושע הזכיר כי למעשה כולנו חיים בתוך הפנטזיה של סופר אחד, בנימין תאודור הרצל, שלמעשה חזה ודמיין את מדינת ישראל בספרו 'אלטנוילנד.' אני הסכמתי עם זה מאוד, והזכרתי את חיים ירושלמי וספרו 'זכור,' העוסק בדיוק באותם דברים, החיים היהודיים בתוך מעגל המיתוס, ובחריגה מהם. ספר חשוב ומומלץ מאד לקריאה, אגב.

אחרי כן נשאלנו על האופן שבו אנחנו עובדים על תחקיר היסטורי. יהושע ענה על כך בלבביות ובהומור, עם כמה אנקדוטות מצחיקות. אני סיפרתי על דרכי התחקיר שלי – לאכול, להתלבש ולעשות סקס בכול ארץ שאני נושא לחקור אותה:)) ואחרי כן דיברתי על החקר האמתי של הכותב רומן היסטורי – גילוי תבניות העומק שמתחת להיסטוריה, כמו תבנית החילופין בין חורבן לבין גאולה במיתוס ובהיסטוריה היהודית.

יהודית קציר דיברה על תבנית הקורבן, ההתקרבנות, כאתוס לאומי, ואני חשפתי בפני הקהל שזהו בדיוק נושא הספר הבא שלי, תבנית הקורבן, האופן שבו אדם מן הישוב בוחר להעמיד את עצמו כקורבן הקולקטיב היהודי.

זה היה ערב מרתק. נהנינו בו כולנו מאוד. ואז יצאנו לסיור לילי רגלי ברחובותיה של אתונה היפה, בהדרכת איון מן השגרירות, שהוביל אותנו עד לפתחה של המסעדה בה סגרנו את הלילה, בצלילה על ריזוטו שרימפס ועל תמנונים מגולגלים, ממולאים בשרימפס ובאורז, ועל בקבוק אוזו, ישמור השם.

ואני נאנחתי כמו יהודי טוב, מהנאה.

מחר אני שב ארצה. אני משתגע מגעגועים למיכאל ודניאל. דיברתי איתם מדי יום, מדי בוקר ולעתים גם בלילה. בפעם הבאה, אמרתי לעצמי, אקח אותם כבר איתי למשלחת, כמו שעשה אשכול נבו, שבא הנה עם אשתו ואחת מבנותיו, בת השבע. למעשה, סיכמנו בינינו, שבנסיעה הבאה נתאם מראש ונפגיש את בתו בת השבע עם בניי בני השש. זה הרי יהיה הסיכוי היחיד שלנו להשתתף בפאנלים מבלי להתעסק עם הילדים.

תשמעו, כבר לא נעים לי לכתוב את זה בכול פעם מחדש. אבל בנימיני צדקה. שוב. כמו תמיד. היא ניבאה שינויים מפליגים לבני מזל שור, והנה זה קורה. ורק כדי להמחיש לכם זאת – היום, בעודי מצוי רגע לפני תחילת הפאנל באתונה, קיבלתי הודעת פייסבוק מאדם מסוים מקהיר. הוא סיפר לי כי הוא מסיים כעת עבודת דוקטורט על ספרי "כשהמתים חזרו," וגם מתכוון לתרגמו לערבית.

אלוהים גדול. אללה הוא אכבר. במובן הכי טוב של המילה. אמן ואמן.

ומחר אני חוזר הביתה. לתובל, לילדים שלי, לנקות את הבית ולטפל בחצר, ולהעמיד כמה מכונות כביסה, לבדוק עבודות תלמידים ולרדת לסידורים בכרמיאל. אז כן, נחמד מאוד בחו"ל. אבל החיים בארץ מתדפקים על השער. ומחר הם שבים.

שיהיה לכולכם/ן לילה טוב ומבורך.

סדנת כתיבה חדשה בצפון

מניל
סדנת הכתיבה החדשה וכנראה גם האחרונה שלי (בשל ריבוי קבוצות המשך של תלמידים), תיפתח ביום רביעי הקרוב, 2.5.18, בשעות 20.00-22.30, בביתי בקיבוץ תובל.
בסדנה נעבוד עם גורמים מחוללי יצירה, ובהם זיכרון, זיכרונות, חושים, רגשות, קולות פנימיים, חלומות, תת מודע ועוד.
כל מפגש יתחיל בתרגיל, אחריו הרצאה והדגמה בטקסטים. בסוף כול שיעור תקבלו עבודה אותה תעלו לפורום סגור
באתר האינטרנט שלי.
אין אצלי ביקורת. אסורה אצלי מילת ביקורת. במפגשים שלי יש רק משוב חיובי, מצמיח, ומביא לתוצאה. תודה לאל,
עשרות מתלמידיי/ותיי כבר כתבו ופרסמו ספרים – וכרגע יש לי שלוש קבוצות תלמידים שכותבים ספרים ומביאים לי פרק מדי שבוע.
זו גם הסיבה, שכנראה לא אפתח עוד קבוצות חדשות בתקופה הקרובה. הוותיקים ממלאים את יומי:)
תאריכי המפגשים: 2.5.18, 9.5.18, 23.5.18, 30.5.18, 6.6.18, 13.6.18, 4.7.18, 11.7.18, 18.7.18, 25.7.18, 1.8.18, 8.8.18.
במידה ותחסירו מפגש תוכלו לקבל אותו בכתב בחינם או בווידאו של שיעור מלא (בעלות של 50 ש"ח לסרט).
עלות הקורס: 1800 ש"ח בהעברה בנקאית חד-פעמית במועד ההרשמה או 2100 ש"ח בשלושה תשלומים שווים של 700 ש"ח כ"א, בצ'קים.
הקורס ייפתח רק אם יירשמו אליו לפחות 8 א/נשים.
ההרשמה: מיידית, בתשובה חוזרת במייל.
אם למישהו/י מכם יש חבר/ה שעשוי להיות מעוניין בסדנת כתיבה, זה הזמן לצרף אותו/ה אלינו. חברים/ות יקרים/ות,
 
חלק מכם מחכים/ות זמן רב להזדמנות כזאת. אל תחמיצו אותה, מפני שבשל מגוריי בגליל, כהורה יחיד לתאומים,
 
והמחויבות שלי לספריי הבאים, כנראה לא אפתח עוד סדנאות חדשות בתקופה הקרובה. לכן, זוהי הזדמנות אחרונה
 
להשתלב בין תלמידיי, ואז לזכות בליווי שלי לתקופה ממושכת.
שבת שלום,
אילן שיינפלד.

סדנת כתיבה חדשה ואחרונה בהנחייתי – מיום שני הבא בתל אביב.

תמונה מניל.jpg
שלום לך,
סדנת הכתיבה החדשה וכנראה גם האחרונה שלי (בשל ריבוי קבוצות המשך של תלמידים), תיפתח ביום שני הבא, 1.5.18, בשעות 19.00-21.30, בבית הסופר, קפלן 6, תל אביב.
בסדנה נעסוק בגורמים מחוללי יצירה, ובהם זיכרון, זיכרונות, חושים, רגשות, קולות פנימיים, חלומות, תת מודע ועוד.
כל מפגש יתחיל בתרגיל, אחריו הרצאה והדגמה בטקסטים. בסוף כול שיעור תקבלו עבודה אותה תעלו לפורום סגור באתר האינטרנט שלי.
אין אצלי ביקורת. אסורה אצלי מילת ביקורת. במפגשים שלי יש רק משוב חיובי, מצמיח, ומביא לתוצאה. תודה לאל, עשרות מתלמידיי/ותיי כבר כתבו ופרסמו ספרים – וכרגע יש לי שלוש קבוצות תלמידים שכותבים ספרים ומביאים לי פרק מדי שבוע.
זו גם הסיבה, שכנראה לא אפתח עוד קבוצות חדשות בתקופה הקרובה. הוותיקים ממלאים את יומי:)
תאריכי המפגשים: 1.5.18, 8.5.18, 22.5.18, 29.5.18, 5.6.18, 12.6.18, 19.6.18, 3.7.18, 10.7.18, 17.7.18, 24.7.18, 31.7.18.
במידה ותחסירו מפגש תוכלו לקבל אותו בכתב בחינם או בווידאו של שיעור מלא (בעלות של 50 ש"ח לסרט).
עלות הקורס: 1800 ש"ח בהעברה בנקאית חד-פעמית במועד ההרשמה או 2100 ש"ח בשלושה תשלומים שווים של 700 ש"ח כ"א, בצ'קים.
הקורס ייפתח רק אם יירשמו אליו לפחות 10 א/נשים.
ההרשמה: מיידית, בתשובה חוזרת במייל.
אם למישהו/י מכם יש חבר/ה שעשוי להיות מעוניין בסדנת כתיבה, זה הזמן לצרף אותו/ה אלינו. חברים/ות יקרים/ות,
 
חלק מכם מחכים/ות זמן רב להזדמנות כזאת. אל תחמיצו אותה, מפני שבשל מגוריי בגליל, כהורה יחיד לתאומים, והמחויבות שלי לספריי הבאים, כנראה לא אפתח עוד סדנאות חדשות בתקופה הקרובה. לכן, זוהי הזדמנות אחרונה להשתלב בין תלמידיי, ואז לזכות בליווי שלי לתקופה ממושכת.
שלכם/ן,
אילן שיינפלד.

המסך עלה, אבל שכחתי את הטקסט.

58.jpg

   כול מי שעבד אי פעם, כמוני, עם השחקנית הנפלאה סנדרה שדה, יודע איזו אישה קפדנית היא. היא אינה נותנת לשום שורת טקסט לעבור מתחת ידיה מבלי להפוך בה לכאן ולכאן, לבדוק את המוטיבציה הרגשית והערכית מתחת לכל רפליקה, ומכריחה את המחזאי לדייק באמירתו. בר-מזל הייתי, שהסכימה בזמנו להשתתף בקריאת אחד המחזות שלי, "אריזות," במסגרת פסטיבל 'צו קריאה' בצוותא.

     אני מזכיר את זה, מפני שסנדרה היא שהעירה אותי הבוקר.

     הלכתי לישון בשעה 0:16. התעוררתי באמצע הלילה כדי ללכת לשירותים, וגם כנראה בשל סופת הברקים, הרעמים והגשם שהתגלגלה על ההר שאני גר בו. התעוררתי בשעה 04:26 מחלום בלהה. המחזה, הקברט הסאטירי, "היי רימונה," שכתבתי יחד עם אילן חצור וביימה ריבי פלדמסר ירון, שהועלה בזמנו על במת הצעירים ב"קאמרי," מועלה בו מחדש. הפעם משחקת בו סנדרה בתפקיד הראשי. לי יש כמה שורות בפתיחת המחזה, שעלי לומר אותן מן הקהל.

     סנדרה כבר יושבת על הבמה המוארת, מול אולם מלא בקהל. היא כבר אומרת את שורת הפתיחה של המחזה. כעת תורי להגיב לה. אבל אני מאחר להגיע אל האולם, יחד עם בניי בני השש, מיכאל ודניאל, שבאים לראשונה לצפות בהצגה של אבא.

     הסדרן האדיב מחכה לנו. הוא לוחש לי ששמר לנו שלושה מקומות צמודים בשורה הצדדית, מוביל אותנו אליהם, זורק עלי בדרך סוג של מעיל שעלי ללבוש, בטרם אומר את הטקסט שלי. אבל עד שאני מתארגן עם הילדים ומתיישב, סנדרה כבר אומרת את שורות הפתיחה של המחזה, ומשאינה מקבלת תשובה מפי, זו המשמשת כקיו לשחקנים האחרים להיכנס לבמה, אני רואה את הבעת התימהון והכעס על פניה, ובן-רגע כבה האור באולם, והכרוז מכריז: "קהל יקר, בשל תקלה טכנית נעצרה ההצגה, והיא תתחדש בתוך זמן קצר."

     זה החלום שקפצתי ממנו ממיטתי אל יום הולדתי החמישים ושמונה. אני לא חושב שסנדרה יודעת איזה תפקיד מהותי היא ממלאת בחלומותיי. עכשיו היא יודעת:)

     החלום הזה מרתק, מפניש הוא אומר ששכחתי את הטקסט, אבל ההצגה חייבת להימשך. וזה נוגע לחיים שלי.

     זה מרתק מסיבה נוספת. אני מאוד מתגעגע לתיאטרון, ורוצה לחזור לכתיבה לתיאטרון, ולקולנוע. אתמול, כששמתי ב"כאן תרבות" את המשורר אלי אליהו מספר על שיתוף הפעולה בינו לבין מלחין, שהוליד אלבום וספר שירה משותף, גם הרהרתי ביני לבין עצמי, שאולי עשיתי טעות גדולה לחיי כיוצר, בזה שהרחקתי כול כך מתל אביב. המחשבה הזאת התחילה מוקדם יותר ביום האתמול, בקוראי כתבה בעיתוך "הארץ," המדברת על הרכב האוכלוסייה בתל אביב ובערים נוספות. תל אביב היא עיר של רווקים משכילים ושל משפחות צעירות, נכתב בה, ואני חשבתי על כך, שהתנתקתי מן החיים התרבותיים בעיר, מחיי הרווקים והמשפחות הצעירות בה, וגם, ובעיקר, שפרנסתי מצויה בתל אביב, לא בגליל. מצבי הכלכלי קשה מאד כרגע, בעוד שבתל אביב תלמידים רק מבקשים שאבוא ללמדם בה, ואולי עלי לשוב אליה עוד הקיץ הזה – למכור או להשכיר את הבית שלנו בתובל, ולחזור אל העיר, כדי להתחבר אל מחזור החיים שבה, ובייחוד אל מחזור החיים האמנותיים בעיר.

     ואז התבוננתי בעצמי ואמרתי לעצמי שזו שטות גמורה. הבנים שלי פורחים כאן, ובמעבר הזה, לתובל, הקניתי להם ילדות מאושרת. הם כבר רואים את עצמם לגמרי כחלק מתובל, מכירים כאן כול אדם, כול ילד ואפילו כול כלב בשמו. ואמנם, לי קשה מאוד להתפרנס כאן, וגם לקיים את חיי כאמן, אבל הקושי הזה לא עומד בכלל ביחס לתמורה שאנחנו מקבלים מן המקום הזה. אסור לי אפילו לחשוב על האפשרות לעזוב אותו, לוותר על חיי הקהילה בישוב, ועל הבית הגדול והנוח שלנו, ולהסתופף שוב בדירה תל אביבית קטנה, ועוד בשכירות.

     ואז נזכרתי בעוד דבר. ההורוסקופ השנתי שלי הבטיח לי תשע שנים של מהפכים, של שינויים אדירים בחיי ובקריירה שלי, שתתחלנה ממש עם יום הולדתי. ואני אכן מרגיש שזה מגיע. שמצד אחד אני רוצה רק להמשיך את החיים כאן, בלב השקט הזה, ומצד שני מבעבע בי איזה חוסר שלמות עם הצעד הזה, וחוסר מנוח, עד כדי כך שאני מייחל לקבל תפקיד ממלכתי כלשהו, כנספח תרבות, או כמורה לעברית ולתרבות ישראלית בקהילה יהודית בחו"ל, או תפקיד כדובר של גוף תרבות גדול, כמו "הקאמרי," שהייתי דוברו בזמנו, משהו שיחייב אותי לחזור למרכז – או להגר מכאן לכמה שנים לארץ אחרת, עם בניי, וכך להקנות להם טעמן של מציאות ושל תרבות אחרת, וגם להתקדם חיי מבחינה אמנותית וכלכלית כאחד.

     הכול פתוח, אני מקפיד לשנן לעצמי, וזה לא קל לי. כי אף על פי כול התמורות שהכנסתי בחיי עד הנה, אני אדם שהשינוי אינו חביב עליו. אני אוהב סדר חיים, שגרת יומיום. יתר על כן, בסוף השבוע האחרון, ביודעי שתכף הגשם יגיע, זרעתי בגן הירק את כול הזרעים שהיו לי, של סלק ושל שעועית, ותכף יהיו לי גם נבטי סלק, שעועית ומלון לשתלם בגינה. אתמול מיכאל עזר לי לזרוע שעועית. עברנו יחד את כול היקף הגדר בגן הירק, אני פתחתי תלמים והוא זרע בהם שעועית וכיסה אותה בידיו.

     וכשסיימתי אתמול את עבודתי בגן הירק קמתי ממקום רבצי, התבוננתי מסביבי ואמרתי לעצמי – קדחת. אני את המקום הזה לא עוזב. אני לא זורע ושותל גן ירק, וטורח עליו בכול כך הרבה מחויבות, מאמץ גופני ותקווה, כדי שמישהו אחר ייהנה ממנו. אני נשאר כאן כדי ליהנות ממעשה ידיי.

     עשיתי הרבה דברים בחיי עד הנה. יש כמה מהם שאני מאוד מתגעגע אליהם. כך בית הקפה שהיה לי, כך העיסוק ביחסי ציבור והכתיבה לקולנוע ולתיאטרון. העיסוק ביחסי ציבור הכריח אותי לנהל עובדים ותקציב, להיות בחרדה מתמדת לגבי לקוחות ועובדים וספקים, וגזל ממני כול רגע לעצמי, אף על פי שכתבתי במהלכו את "מעשה בטבעת." מבחינה זו עבודתי כיום, כמורה לכתיבה, היא לאין ערוך משתלמת ומספקת יותר.

     אבל הכתיבה לתיאטרון והחיים בו, זה סוג של קסם שחסר לי מאוד, והייתי רוצה לשחזר אותו ולחיות בו, גם אם משמעות הדבר תהיה שיבה למשטר חזרות, שאין ולא תהיה לי ברירה אלא לנכוח בהן, בתל אביב.

     עם זה אני פותח הבוקר את יום הולדתי החמשים ושמונה. בידיעה, שיש עוד הרבה מאוד דברים שברצוני לעשות, וההבנה שעוד צפויים לי שינויים מפליגים בחיי.

     כל זאת, מבלי להזכיר את העובדה, הסותרת לפחות חלק מכול מה שכתבתי לעיל, שעודני מייחל לעוד שני ילדים, לעוד תאומים, שאין לי כרגע את הממון הדרוש להבאתם לעולם ולגידולם בו, עם עזרה, אך שתובל הוא המקום האידיאלי כדי לאפשר לי זאת.

     כל זאת, מבלי להזכיר את הכמיהה וההזדקקות לגבר אהוב.

     שיהיה לי ולנו יום טוב, יום מלא יופי ושפע, בריאות ואהבה, וגם תקווה לבאות, שיבואו עלינו ואלינו בטוב, אמן ואמן, כן יהי רצון מלפניך, ה'.

ניסים ונפלאות

עדו והילדים.jpg
עדו והילדים. הם החליטו שהוא דרבוקה. מסכן:) הפעם אני צילמתי.

     כמו שאתם יודעים, חזרתי מטיול התחקיר שלי בפרו ובצ'ילה ופחות מחצי תאוותי בידי. בסנטיאגו וקונספסיון לא יכולתי לראות את הבתים שהגיבור שלי גר בהם, מן המאה השש עשרה, מפני שבשתי הארצות התחוללו, בארבע  מאות השנים שחלפו מאז, רעידות אדמה אדירות, שלא הותירו מבנים כאלה על כנם. בלימא, מוזיאון האינקוויזיציה היה הרוס, כתוצאה מלחות, המנהל שלו לא ידע אנגלית והחומר ששלח אותי אליו, שני כרכים עבי כרס בני אלף עמוד כל אחד, נמצאו רק בספריה הלאומית. לצלם אותם בזירוקס היה עולה לי הון עתק. ואחרי כן, מי יקרא אותם?

     כאשר הפרופסורית להיסטוריה שליוותה אותי בלימא ראתה בייאושי, הציעה לי, בטובה, לעמוד בעצמה ולצלם לי את שני הכרכים בזירוקס, באותו לילה, שלמחרתו כבר טסתי ארצה. אבל אמרתי לה שזה נשמע לי מטורף. שמקודם לכן אנסה לחפש את הספרים הללו במדריד.

     חזרתי ארצה די מיואש. אבל במהלך השבוע שחלף מאז חזרתי הנה קרו לי דברים מופלאים. בלילה אחר שובי קיבלתי אי-מייל מאדם שאינני מכיר. הוא כתב לי, שראש הקהילה היהודית בקונספסיון סיפר לו על הפרויקט שלי, ומכיוון שהוא עצמו כותב ספר על משפחתו במאה השש עשרה בצ'ילה, ישמח לחלוק אתי את חומרי התחקיר שלו. אמר, ועשה. הוא שלח לי שישה ספרים שלמים, בספרדית, סרוקים במחשב. כדי שתבינו עד כמה זה מופלא אספר לכם, שאחד הספרים ששלח לי הוא ספר חשוב מאוד לתחקיר שלי. את הספר הזה מצאתי בחנות אנטיקווריאטים בסנטיאגו. הוא עלה לי 35 דולאר.

     מן הביקור בספריה הלאומית של פרו חזרתי גם עם מאמר חשוב כתוב בצרפתית. לפני שבוע נועצתי אתכם כאן מי יוכל לתרגם לי אותו. כרגע הוא כבר באמצע תרגומו. ואת הספר שסיפרתי עליו לעיל אעביר לתרגום אצל חברה קרובה ותלמידה לשעבר, בפגישה ביום שני.

     השבוע גם חיפשתי בגוגל את ספרי התחקיר עבי הכרס שהייתי זקוק להם. לתדהמתי מצאתי אותם למכירה בחנות בקנדה. רכשתי אותם והם בדרכם הנה. האחד מחירו 60 יורו, השני 90 דולר. מה לא עושים בשביל תחקיר מהימן:)?

     אבל הדבר הכי מדהים שקרה לי אירע השבוע. ביום חמישי היה לנו, כמו מדי שבוע, חוג טבע בקיבוץ השכן. נסעתי אליו עם הילדים, ואמרתי לעצמי שאקח איתי אחד מספרי התחקיר לקריאה. בררתי אחד מערימה של כ-25 ספרים הניצבת על הארץ ליד שולחני (פשוט כי אין מקום אחר בחדר לשימה בו), פתחתי את הפרק על הדמות שלי, ואמרתי לעצמי שאקרא בו בזמן שמיכאל ודניאל בחוג.

     לקחתי אותם לאוהל הקיימות בשדה, ופרשתי לי למדרגת סלע מוצלת לקרוא. התחלתי קורא, וככול שהתקדמתי בקריאה – כרגע אני באמצע הפרק – נדהמתי. מדובר בתחקיר ביוגרפי מעמיק ומדויק מאוד, מלווה באסמכתאות, של כל השלבים בחיי הגיבור שלי ובחיי הוריו. כול מה שעלי לעשות הוא לתרגם את זה מאנגלית כלשונו, ולהפוך את זה לראשי פרקים לכתיבה.

     ואני נסעתי עד דרום אמריקה כדי להתחקות אחר עקבותיו.

     אז אמנם, נסעתי גם כדי למצוא מקורות ראשוניים, וכדי להתרשם מן הנוף ומסביבת חייו. אבל די הדהים אותי לגלות, שכול משך הזמן הזה נח לו בחדר העבודה בביתי ספר, שיש בו את מרב פרטי העלילה שלי, מראש.

     ואז הבנתי. הנסיעה הזאת לא הייתה רק נסיעת תחקיר. היא הייתה, בעיקרה, הזמן הראשון שבו נפרדתי מעם בניי, והם ממני; הזמן הראשון מזה שש שנים שבו הייתי שוב עם עצמי לבדי. רק בתוך עולמי הפנימי. והחיצוני כאחת, כמובן. וזה היה לי חשוב מאוד.

*

     והנס האחרון שאירע לי השבת הוא נס החיים הטובים. חברי הצלם, עדו רוזנטל, הודיע לי שהוא בא לבקר אותנו עם בת זוגו. התרגשתי מאוד לקראתם. קמתי בבוקר, והחלטתי שאני מבשל למענם ארוחת צהריים. כך, אמרתי לעצמי, גם יהיה לנו מה לאכול במהלך השבוע, שבו אהיה עסוק בהוראה.

     הילדים, בעיקר מיכאל, היו שובבים מאוד הבוקר. מיכאל צווח מחדווה רוב היום. שמחתי לראותו מאושר, בייחוד כאשר הודיע לי שהוא גורילה, ועמד, כול גופו מלא קצף, במימי האמבטיה, חבט בחזהו כמו קינג-קונג וצרח צרחות קופיות. אבל, כמו שאמרתי לו אחרי כן במיטה, קשה לי מאוד לחיות בבית שצועקים בו. זה מכניס אותי למתח מיותר.

     בבוקר התגברתי על זה בתחילה בכך שביקשתי ממנו לצאת מהבית, לצרוח בחוץ. תחת זאת, הוא ודניאל נכנסו ביוזמתם לחדר הממ"ד, ובמשך שעה ארוכה שיחקו שם בשקט בפליימובייל. אחרי כן קיימתי את הבטחתי להם, וארגנתי להם דוכן לממכר פופקורן חם וסוכריות על מקל ב'כיכר הרוח.' זה גם שחרר אותי לבישוליי.

     הייתי על קצות העצבים כשהתחלתי לבשל. מהרעש. אז התחלתי בניקיון המקרר. ראיתי שיש לי שעועית צהובה שכדאי לבשל, ואמש קיבלתי מאחי אביב עגבניות שרי ופלפלים אדומים. בישלתי שעועית צהובה עם שרי ופלפלים. אחרי כן גיליתי במקרר רבע שקית של קינואה ושתי פרוסות רוסטביף. לכן עשיתי קינואה ורוסטביף ברוטב פטריות, עם פטריות שמפיניון. האלתור הזה יצא מעולה. או-אז צדו עיניי חמשה תפוחי אדמה על האי במטבח. קצצתי אותם יחד עם קישואים, שרי, פלפלים ועשיתי מהם קארי ירקות. ואז בישלתי גם קארי דגים מפילטים של סול, שיצא מהמם, ועוף בתנור. עד אז כבר נעלמה השמש והשמיים הקדירו, אז הוספתי לזה מרק כתום מעדשים, גזר, דלעת ובטטה. ומכיוון שהתנור היה חם עם העוף, גם אפיתי בראוניז מקמח שקדים ושוקולד מריר וסטיביה, במקום סוכר. זה יצא מעולה, רק אחרי שעקבתי אחר הוראותיו של מיכאל שיינפלד המתוק והמכור למתוק – הרטבתי את זה במייפל.

     מקץ שלוש שעות בישול הארוחה הייתה מוכנה, השולחן ערוך והבית שטוף. ואז יכולתי לעזור לילדים לקפל את הדוכן שלהם, ואפילו להתפרקד אתם על הספה בבית, מול הטלוויזיה, בעוד תכנית לילדים.

     בסוף היום הזה המקרר מלא באוכל למהלך השבוע, הכלים שטופים, העבודות של התלמידים למחר כבר בדוקות, ואני מסופק להפליא. מה שלא עשיתי היום זה להיפגש עם בחור ו/או לעבוד על הספר שלי. אבל אי אפשר להספיק את הכול.

    אני צריך בעל. זה כנראה יהיה הסידור הכי פשוט. בעל בבית, אור בבית. לפחות כול עוד מדובר בהתאהבות.

     שיהיה לכם/ן שבוע טוב.

לבכות מהתרגשות

     הבוקר, במפגש הראשון של קורס המתחילים שלי, ב'בית אילה' בתל אביב, ציפו לי הפתעות מרגשות. לא ידעתי זאת כשהתחלתי, כדרכי, את השיעור בסבב, בו כול אחד/ת הציג את עצמו/ה. היו שם 23 איש ואישה, קבוצה גדולה, וכשכמעט והגענו לסוף הסבב הגיעה תורה של מישהי, שאמרה, קוראים לי  טלי X, אבל אתה מכיר אותי בתור טלי Y.

     כששמעתי את שמה, חשבתי שאני מתעלף. מיד קמתי מן השולחן, ניגשתי אליה וחיבקתי אותה חיבוק ממושך. מתאפק לא לבכות על כתפה. ממלמל, "איזה יופי, איזה כבוד זה בשבילי." כי האישה הזאת, הגבוהה, התמירה וצנומת הגוף, עם רעמת השער המתולתלת, הייתה המדריכה שלי בקן הנוער העובד והלומד ברמת השרון, כשהייתי בכיתה ה'.

     לא ראיתי אותה מגיל 17. לכן גם לא זיהיתי אותה בתחילה. בהפסקה גם סיפרה לי, כי הגיעה לסדנה שלי, בדיוק ביום שבו, בשל אירוע דרמטי של אבדן משפחתי, חדלה מלכתוב בנעוריה. וזה היה חזק בעבורנו שבעתיים.

     נכנסתי לכיתה כדי לשאוף קצת אוויר, ואז הרימה אלי את ראשה אישה צעירה מאוד שישבה שם, ואמרה לי, "דרך אגב, אילן. אתה מכיר את אימא שלי."

     נעצרתי. שאלתי אותה לשם אימה. כששמעתי את שמה רעדתי כולי.

     "תתקשרי אליה מיד," ביקשתי ממנה.

     היא התקשרה. האימא שלה ענתה. היא חשבה שהיא מדברת עם הבת שלה.

     "זה אילן," אמרתי לה.

     "אילן, אתה עם הבת שלי עכשיו?"

     "כן. ואני לא יכול לדבר. אני תכף פורץ בבכי," אמרתי לה.

     "למה?"

     "כי נעלמת לי מהעולם, ואני כול כך אוהב אותך, ומכיר לך תודה, וכול כך דאגתי לך, הייתי בטוח שמשהו נורא קרה לך," אמרתי. ואז גם פרצתי בבכי.

     כי האישה שדיברתי איתה מצדו האחר של קו הטלפון הייתה המורה האהובה שלי לתסריטאות. זו שלמדתי ממנה הרבה מן הדברים שאני מלמד בעצמי כיום, כמורה לכתיבה. והיא הייתה אימהית וחכמה ויצירתית ועמוקה ונהדרת. ובתקופה שלימדה אותנו סבלה מכול מיני תחלואים, ואז, יום אחד אחרי סיום הלימודים, נסגר בית הספר לתסריטאות – והיא נעלמה מעל פני האדמה.

     עשר שנים חיפשתי אחריה. באינטרנט, במספרי הטלפון הישנים שלה, שהיום הבנתי שלא היו עדכניים עוד, אצל מנהלת בית הספר, שגם היא לא ידעה מה אירע בגורלה. עד היום בבוקר. עד לגילוי כי התלמידה החדשה שלי היא בתה.

     "למדתי מאימא שלך כול כך הרבה," מלמתי תוך כדי בכי, "שזה כבוד בשבילי ללמד אותך."

     זה היה הבוקר שהיה. ואז קיבלתי טרמפ מתלמידות שלי, לרמת השרון, והלכתי לבית ילדותי לנוח. ואז, אחר הצהריים, שוב באתי לסדנת כתיבה, הפעם למפגש ראשון בקורס לליווי כותבים, וזה היה מפגש חזק, שגם גילה לי דברים חדשים על עצמי. ובמפגש הזה גם השתתפה חברה טובה וקרובה שלי, שהזמנתי כדי ללוות אותה בכתיבתה.

     חזרתי ממש לפני דקות הביתה. יצאתי מן הבית בשש וחצי בבוקר. כעת תכף אחת עשרה בלילה. אני גמור מעייפות. אבל הייתי מוכרח לכתוב את הפוסט הזה, כדי שלא אשכח את היום הזה, שטלטל את לבי באופן עמוק כול כך. היום שבו מצד אחד הפכתי למורה לכתיבה של מי שהייתה המדריכה שלי בתנועה – ומצד שני הפכתי למורה לכתיבה של בתה של מי שהייתה המורה לכתיבה האהובה עלי.

     וכשאני חושב על כך כרגע, נדמה לי שזה כול כך חזק לי, משום שמדובר בשלשלת של נתינה וקבלה, של מסירה. ושל החיבור המיוחד שאני חווה עם היקום בתוך חיי, והוא חיבור של אהבה.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

מקומות אחרונים בשתי סדנאות כתיבה בצפון!

כתיבה

בשעה  טובה, שתי סדנאות כתיבה חדשות שלי נפתחות באזור הצפון, והן כבר כמעט מלאות. להלן פרטיהן:

סדנת מתחילים בספריית "יד שטרית" בטבריה

הסדנה תתקיים בימי שני בשעות 19-22. האם צריך כישרון כדי לכתוב? מניין באים רעיונות? מהו מקור ההשראה ואיך מאלפים את המוזה לעבוד בשבילכם, האם יש כתיבה מגונה או אסורה? מה ההבדל בין כתיבה ביוגרפית לכתיבה בדיונית? איך עובדים עם זיכרונות? מהי כתיבה חושית? כיצד מתמודדים עם כתיבה רגשית ועם מקומות שקשה לגעת בהם? מה עושים עם חלומות ואיך מעוררים את הקולות הפנימיים המודחקים שלנו? איך מעצבים דמות ומהו המבנה העלילתי? על כול אלה ועוד תקבלו מענה בקורס העשיר שבפניכם. לפרטים ולהרשמה: גב' יהודית כהן, ספריית "יד שטרית," טל'  04-673-9577.

סדנת מתקדמים בביתי בתובל

הסדנה תתקיים בימי חמישי, החל מיום חמישי הקרוב, 8.3.18, בשעות 20-22.30. בסדנה נלמד את יסודות הדמות והעלילה. איך בונים גיבור, מהו פרוטגוניסט ומהו האנטגוניסט, איך נוצר הקונפליקט ביניהם ומהו מבנה הקונפליקט, איך כותבים עלילה, איך כותבים תיאור, איך כותבים דיאלוג, איך כותבים סיפר, מהו מסע הגיבור, על אילו דברים יש לחשוב כשמשכתבים סיפור, ועוד הרבה מאוד דברים מצוינים. מי שכבר יש לו רעיון לספר, יוכל להסב את כול התרגילים בכיתה ובבית לכתיבתו. מי שעוד אין לו רעיון, סביר להניח שהרעיון יעלה לו תוך כדי סדנה. עלות: 1500 ש"ח, ב-3-5 תשלומים. הרשמה: ilan@isheinfeld.com

     אשמח אם תשתפו פוסט זה ותעבירו הלאה למעוניינים/ות.

בתודה,

אילן שיינפלד, 05232-300098.

פרידה, שמינית מטעמו של …

אני ודניאל בכורסה.jpg
בסוף היום, דניאל ואני יחד על הכורסה.

     הערב, אחרי יומיים של התנהגות קשה מאד, דניאל נתן סוף סוף ביטוי לרגשותיו. היינו באמבטיית קצף. מיכאל הציק לו, כשם שהציקו זה לזה במשך היום כולו. דניאל יצא מן האמבטייה כדי שאנגבו ואלביש אותו בפיג'מה, ותוך כדי כך פרץ בבכי.

     "אבא, אני לא רוצה שתיפרד ממני," בכה.

     "אני לא נפרד, אני רק נוסע ללמד מחר וחוזר בלילה," השבתי לו, בטוח כי בזה מדובר.

     "אני לא רוצה שתמות לי. ואני לא רוצה שסבא ימות. הוא זקן, והוא ימות, ואחרי זה אתה תהיה זקן ותמות. אני לא רוצה שתמות לי," בכה את ליבו.

     "אני לא נפרד ממך, ילד אהוב שלי, אני לגמרי כאן," חיבקתי ונישקתי אותו המון, והושבתי אותו על ברכיי.

     "דניאל בוכה! דניאל בוכה!" צהל מיכאל מתוך האמבטייה.

     "מיכאל, תפסיק מיד!" אמרתי לו. זה לא ממש עזר. וכשסירב לצאת מן המים להתלבש, אמרתי לו שאני יורד עם דניאל למטה, ושיתנגב וילבש פיג'מה בעצמו.

     "בגלל זה התנהגת כול כך קשה ביומיים האלה?" שאלתי אותו. הוא הנהן.

     "אני שמח שסוף סוף אתה מבטא את הקושי שלך," אמרתי לו. ונישקתי לו שוב.

     ירדתי עם דניאל למטה. חיממתי לו צלחת עם שניצלונים ואורז, עם קטשופ. ואז עליתי למעלה כדי לנגב ולהלביש את מיכאל, שבינתיים הספיק להוציא הרבה מים וקצף על רצפת חדר האמבטייה, במחאה על כך שעזבתי אותו עם אחיו.

     "אבא, אני רוצה את הטלפון שלך," ביקש דניאל, "אני רוצה לצלם אותך ואת החתולים יחד כדי לזכור אותך," בכה שוב.

     נתתי לו את מכשיר הטלפון. הוא התיישב ליד גילון, וצילם אותו. אחרי כן שב לאכול, וגם מיכאל ירד למטה כדי לאכול ספגטי ברוטב עגבניות.

דניאל וגילון.jpg
דניאל וגילון

   הם עברו לשבת בסלון. דניאל ביקש שאבוא לשבת איתו. אז אחרי רחיצת הכלים וניגוב השולחן התיישבתי על הכורסה, והוא בחיקי, וכך, עד שעברו פרק וחצי של 'מרתה,' ואני נרדמתי על כתפו.

     ביומיים האלה דניאל עיבד את משמעות הפרידה ממני. הוא אמר לי, הערב, "כשהיית בחוץ לארץ פחדתי שתמות ולא תחזור." אבל רק עכשיו, עם שובי, התחוללה בו ההכרה הרגשית בכך, שהפרידה הזאת היא פרידה מבשרת. שיבוא יום והיא תהיה לתמיד. וזה מה שהקשה עליו כול כך.

     אין נחמה שאפשר לתת לילד, המבין לראשונה את עובדת החיים והמוות. חוץ מלהזכיר לו שאני פה איתו עכשיו, בהווה, שאני אוהב אותו, ושאני לא עוזב אותו כול כך מהר. וזה בדיוק מה שאמרתי לו. שאני לא מתכוון להיפרד מהם כול כך מהר. שאני כאן. ושהכול בסדר.

דניאל קוצץ ציפורניים.jpg
דניאל קוצץ לעצמו ציפורניים. בפעם הראשונה שזה קורה. וזה קרה היום. ביוזמתו.
דניאל מבסוט.jpg
דניאל מאושר בתוך אמבטייה ענקית של גזרי עיתונים, בשעה שחיפש יחד עם חבריו מתובל אחר מטמון מטבעות השוקולד שהטמינו בו אנשי הצוות של חג הפורים.

     אני יודע שזה חשוב, לעבור איתם את התהליך הזה. אבל זה בהחלט קשה מנשוא, קורע לב. בעיקר כשהבטן שלי עודנה עובדת כמו מכונת כביסה, מתערבלת ופולטת כול מה שאני מכניס לתוכה, כבר מאז יום רביעי.

     אחכה עוד יום. מחר ממילא אני מלמד בוקר וערב בתל אביב. אם זה לא יירגע ארד לרופא ביום שני. בינתיים אני לוקח כול יום מלחים, וכדור להרגעת הבטן. זה לא ממש מתיישב עם שתיית הקפה שלי, אבל זה מה יש.

מיכאל עם הפאה.jpg
והנה מיכאל עם הפאה של אבא. שובה לב. "אבא, כבר אמרתי לך שאני אוהב אותך" זה הפזמון החוזר שלו ביומיים האחרונים. אלף פעם ביום. גם זה סוג של עיבוד רגשי.

     עוד לא לגמרי נחתתי פה. רק לאיטה, כתוצאה משאלות החברים בתובל "נו, איך היה לך בחו"ל?" הולכת הכרתי ומצטללת, שעלי לעבד כעת את מה שקלטתי בדרום אמריקה, להוריד ממצלמת הטלפון דברים שצילמתי, להעביר לתרגום דברים אחרים, ולנסות לאתר את שני הכרכים המתארים את פרשת משפטו של אסיר מסוים באינקוויזיציה בלימא, כדי ללמוד מתוכה דברים הקשורים לספציפיות החיים בה, של האסיר שלי.

     זה יהיה תהליך ממושך. כמו תמיד. אולי יותר מתמיד. אבל זה יהיה.

     בינתיים אני מחפש מישהו שיודע צרפתית על בוריה, ומוכן לקרוא ולתרגם בשבילי, בחינם או בתשלום, מאמר של 26 עמודים. מרתק.

     שיהיה לכם/ן שבוע טוב.

המסע לדרום אמריקה: מאחורי הקלעים עם יעקב שבתאי, גל גדות ופעמיים שיקאגו.

     במהלך עשרת הימים האלה של מסעי, בעקבות דמות היסטורית שאני כותב עליה, חוויתי ריבוי של ממש. בד-בבד עם הניסיון שלי להתחקות אחר עקבותיו ולאסוף מידע על חייו וסביבתו, היו לי אתי ספרים ופרויקטים שעלי לעבוד עליהם בהתמדה. סיפרתי לכם כבר על כך, שקראתי יותר ממחצית מספרו של בן כספית על נתניהו, ועוד ספר שלם על כתיבה. אבל האמת היא, שקראתי וערכתי תוך כדי המסע הזה.

     בחלק מן הימים, בעיקר הלילות, הייתי שקוע במכתבי האהבה הנפלאים של יעקב שבתאי. הם לא ראו אור. אני קורא כתב-יד של ספר חדש על אודותיו. המכתבים האלה כול כך ריגשו והפעימו אותי, שעורר בי תשוקה עזה לבן זוג. אפילו לבת זוג. העיקר לשותף או לשותפת חיים. בחיי.

     אני גם עורך את ספרו של חברי הטוב מיטשל פייגנבאום. רומן חדש ומיוחד, הכתוב כולו בגוף שני. ובד-בבד איתו את ספר המד"ב של דניאל. אני עובד עליו כבר הרבה מאוד זמן. הוא ספר מלא דמיון והשראה.

     בתוך כך גם טיפלתי בהגשת ספרי האחרון לפרס ספרותי מסוים, בנסיעה הבאה לחו"ל, לאירוע ספרותי, בשכתוב עוד גרסאות הצעה לסדרה המבוססת על ספרי "כשהמתים חזרו" – עכשיו עלי לעבור על גרסה נוספת. בקיצור, עשרה ימים מלאים בחוויות שונות הקשורות בכתיבה ובתהליך הכתיבה של הרבה מאוד דברים.

     בטיסה הארוכה מלימא למדריד, שנמשכה 12 שעות, גם צפיתי בסרט "וונדר וומן" עם גל גדות. היא באמת נהדרת. נהניתי מאד. ומתי כבר יש לי הזדמנות לצפות בסרט, ועוד בסרט פעולה ממין זה? בחלומות. חוץ מזה מצאתי בתיבת הבידור של "איר מדריד" את המחזמר "שיקגו" ועטתי עליו בשמחה. אני הרי מכיר אותו היטב ואפילו יודע לשיר חלק מן השירים.

     תוך כדי צפייה במחזמר נזכרתי באהבתי לז'אנר הזה, בכך שהמון שנים אני בעצם כבר רוצה לכתוב מחזמר, בתלמידתי ברי סנדרס שגם ממש עושה את זה, והבטחתי לעצמי, שבחודשים הקרובים אנסה ליצור איזה מתווה ראשוני של סינופסיס למחזמר. ואז השחלתי שוב את האוזניות לאוזניי, והקשבתי לשירי המחזמר, הפעם בשקט, כדי להירדם עמם.

     זה היה ממש כיף.

     לא ברור לי אם וכמה ישנתי בשתי היממות האחרונות. יצאתי מלימא שלשום בתשע בערב. נחתתי במדריד בשתים וחצי בצהריים אתמול. או אז היה לי קונקשן של עשר שעות. לולא הייתי מבטל יום אחד מן הטיול לא היה לי קונקשן ארוך כזה. אבל אז הייתי מגיע לנתב"ג הערב בעשר, אחרי שהרכבת האחרונה לכרמיאל כבר יוצאת לדרכה.

     ובתוך היומיים האלה גם שלשלתי את נשמתי. כנראה שאכלתי משהו מקולקל באחת הטיסות. החשד שלי הוא במנה הכשרה שהזמנתי. המנות הכשרות ש"איר מדריד" מגישה הן מתחת לכול ביקורת. המגשים חזרו על עצמם. מנה עיקרית, ולידה כוס מים (שסתם תופסת מקום בחבילה, כי הרי יש מים אצל הדיילות במטוס), פרוסת עוגה, עוגיית שוקולד עגולה גדולה, עם מילוי, שקית זעירה של בייגלע או של 'צ'יפס' מתפוחי עץ – ואריזת זכוכית זעירה של ממרח סרדינים. אה, וארבע מציות זעירות. בלי לחם, בלי ירקות טריים, בלי פירות טריים.

     בטיסה חזרה קיבלתי שני מגשים שתוכנם היה זהה. בפעם השנייה הייתה שם חתיכת דג, שהסריחה ברגע שפתחתי את האריזה. זרקתי אותה, אבל אכלתי את הרוטב מסביבה, רוטב ירקות עם סויה ותבלינים טובים. זו כנראה מקור הצרה שפקדה אותי.

     לא כיף לטוס בטיסה טרנס אטלנטית עם הצורך בצמידות קרובה לשירותים. אני גם חושב שאיבדתי הרבה משקל בטיול הזה בכלל, וביומיים האלה.

     אבל אני שותה הרבה, וכשאגיע לכרמיאל אולי אעבור דרך הסופרפארם ואקנה לי ערכת מלחים להשבת מלחים אל הגוף. ואז כבר נראה.

     הרבה חוסר יצירתיות צריך שף לגלות כדי לכלול באותה ארוחה עלובה, המותירה אותך רעב, הן נתח דג והן ממרח סרדינים. מה, השכל הישר נעלם ברגע שיוצאים מקורס שפים? ולמה לא לכלול במנה הכשרה פירות וירקות טריים ולחמניות טריות? מדוע הנוסע הכשר צריך ללכסן עיניו בכמיהה אל מגשי המזון של חבריו לטיסה?

     הזמנתי אוכל כשר, כדי לא להיכשל באכילת חזיר. או בשר בחלב. אמנם, בטיול בהחלט אכלתי מאכלי ים, כאשר אהבתי. אבל אני לא מכניס את הדברים האלה הביתה, ומשתדל ככול האפשר לשמור על כשרות באורחותיי בכלל. מה שקרה בסוף הוא, שעם רדתי מן המטוס הסתערתי על סלט ירקות גדול בשדה התעופה, ולמצער גם על לחמניה עם גבינה צהובה… והאם. כי לחמניה ריקה לא היתה להם, וכבר גוועתי ברעב מרוב כשרות למהדרין.

     העיקר שחזרתי הביתה העיקר שאני כותב לכם כעת ברכבת מנתב"ג לכרמיאל, חולף על פני נופי הארץ האהובה עלי כול כך, ומגלה שהם רוויים במים ומלאים בירקות הצמיחה. וזה מרחיב את הלב.

     אבא שלי יאסוף אותי מתחנת הרכבת. ניסע ממנה דרך חנות לקנות בה סוללות למכוניות הרדיו שקניתי להם, כדי שיוכלו להפעילן מיד עם הוצאתן מן המזוודה, ואז ניסע ישר לגן. הילדים מחכים לנו בו. ניפגש, ואביא אותם הביתה, לחיבוקים ולמתנות.

     ואת השינה והבטן אסדיר בסוף השבוע.

     שיהיה לכם סוף שבוע נפלא.