מיגרנה (היום ה-82)

שלושתם.jpg
מיכאל, דניאל ומתן זוללים פיצה באמצע הבוקר.

     קמתי עם זה. ההרגשה שכול העורקים והוורידים והנימים בראשי חסומים. ברקות, במצח, מאחורי העיניים, בתוך האף ובצוואר שלי.

     שתיית הקפה לא הועילה, גם לא עשרים דקות ארובי, שבדרך כלל מספיקות כדי לגרש את כאב הראש הזה.

    בדרך כלל אני מקבל כזה כאב ראש כשאני ישן יותר מחמש שעות בלילה, כפי שעשיתי הלילה. אבל במקרים כאלה אימון הכושר עוזר לזה להתפוגג. היום הוא לא הועיל. אני חושב שזה משום שכאב הראש הזה נגרם על ידי האלרגיה שלי או האנטי-היסטמינים שאני לוקח.

חדשות

     כול הבוקר עבדתי בגינה, בשמש. אולי גם לזה יש קשר למיגרנה הזאת. עבדתי קשה, גורף את כול תכסית נסורת העצים מן העפר, כדי לחשוף את אדמת הטרה-רוסה העשירה שמתחת, עליה אזרע מחר ירקות. אחרי כן מתחתי קווי  טפטפות חדשים, ספרתי כמה קווי טפטפות יש בכול אחת מן החלקות בחצר, והתיישבתי לתכנן, בכתב, מה אזרע בכול אחת מהן.

     אחר הצהריים עסקתי בעניין ציבורי כלשהו, שאינני יכול לכתוב עליו. קראתי חומר רב, עד שעיניי בערו. בין לבין הספקתי לבלות זמן איכות עם כול אחד מן הילדים. מיכאל ישב אתי כדי לעבוד בחוברת ההכנה לכיתה א', שקנה לו סבא, והפגין קשר עין-יד מעולה, ודניאל ניהל איתי שיחה, ולמעשה נאם באוזניי נאום תוכחה.

     "אבא, תפסיק להגיד לנו לא להשתולל," הוא אמר, "אנחנו ילדים, וילדים משחקים. אנחנו לא משתוללים, אנחנו משחקים."

     רוב היום הם בילו כאן עם מתן, החבר שלהם מן הגן. אמרתי להם שיחדלו להשתולל כאשר רדפו האחד אחרי רעהו עם צינור ההשקיה החדש של הגינה, וכאשר היכו זה את זה על הטרמפולינה.  בסופו של דבר, כשראיתי שהם עייפים מדי, ולכן איבדו את גבולותיהם, שלחתי את מתן הביתה, פשוט כדי להיזהר.

     דניאל הסביר לי כמה זה שגוי, לטעמו.

     מיכאל היה כול כך עייף עד שנרדם על הספה בסלון בשעה 16.30. ניסיתי להעירו לשווא. בסופו של דבר הצלחתי בזה בשעה 18.30, ואז לקחתי את שניהם למעלה, לאמבטיית קצף, ואז למטה, כדי לאכול משהו. אחרי כן עלינו למעלה, קראתי להם את הסיפור על קיסר סין והזמיר, והשכבתי אותם לישון.

     מחר אני נוסע להרצות ב"בית אביחי" בירושלים על התחקיר שעשיתי על ארגון 'צבי מגדל' לצורך כתיבתו של רב-המכר שלי, "מעשה בטבעת." מכיוון שלמחרת, יום שני, יש לי ישיבה בתל אביב, אני מתכנן לישון אצל אבא שלי, בזמן שהוא יהיה כאן, עם הילדים. אבל אני לא בטוח שאעמוד בכך. נפרדתי מהילדים רק ללילה אחד מאז נולדו, ואני עשוי לעשות את כול הדרך חזרה מירושלים לתובל, רק בשביל הזכות להיפגש איתם ביום שני בבוקר, לפני הגן – ואז לנסוע שוב את כול הדרך לתל אביב.

     בעוד חמישה ימים קמפיין גיוס ההמונים שלי יסתיים. לכן אני מבקש מכם/ן הפעם לשתף את הפוסט הזה בעמודי הרשתות החברתיות שלכם/ן, ולעזור לי בזה לחולל שינוי בחיי – יותר זמן כתיבה ופחות זמן עריכה והוראה.

     הנה קיצור הדרך לקמפיין: https://www.mimoona.co.il/Projects/4206

     תודה, ושבוע טוב לכם/ן,

     אילן.

מודעות פרסומת

יום עמל, יום יזע (היום ה-80)

ע טפטפות.jpg

   לא היה לי מושג שעבודה בגינה יכולה לקחת כול כך הרבה אנרגיה. אבל זה מה שקרה. אינני יודע אם זה בשל העבודה עצמה, גל החום הפתאומי שהיכה הבוקר בישראל או האנטי-היסטמינים שחזרתי לקחת, אחרי מתקפת גירוד איומה, בשל האלרגיה הנובעת מחילופי מזג האוויר התכופים. אבל אני מותש לחלוטין.

     הבוקר, אחרי אימון הכושר היומי, ירדתי למג'ד אל-כרום, כפר סמוך אלינו, כדי לקנות עוד טפטפות וציוד נלווה, וצינור השקייה חדש. בדרך הביתה עצרתי בדיר אל אסד, כדי לקנות אוכל. כשהגעתי הביתה הייתי חייב לסדר הכול במקומו, כמובן. ואחרי כן לא יכולתי לעשות שום דבר מלבד לכתוב מיילים.

     החזרתי את הילדים מוקדם מן הרגיל הביתה, כבר בשתיים. הם ביקשו זאת. חזרנו הביתה. אני אכלתי והלכתי לישון. הם אכלו צהריים בגן, אז ניצלו את ההזדמנות לזלילת מתוקים, ונשארו ערים בזמן שישנתי.

     כשקמתי מצאתי אותם משחקים כבר עם חבריהם התאומים. שתיתי את הקפה שלי ויצאתי אל החצר. הסרתי במגרפה מחלקת אדמה גדולה את נסורת העצים המכסה על החצר, ואז מתחתי קווים חדשים של טפטפות ברצועות העפר הפנויות לי עדיין. מחר בבוקר עלי להתקין עוד 12 קווים קצרים של טפטפות, לרוחב רצועת העפר הצידית של הבית, בטרם אתחיל לזרוע את כול טוב הזרעים שהכנתי לזה.

     הילדים ביקשו פיצה, אז הזמנתי אחת מדיר אל אסד, ואחרי מקלחת קצרה הלכנו למיטה. קראתי להם את חלקו השני של סיפור בלשונה המשובחת של לאה גולדברג, עם הסברים לשוניים כמובן, והם הלכו לישון.

     הלילה עוד עלי לערוך לפחות 10 עמודים בספרים שאני עורך. אין מה לדבר על כתיבה. אני עייף מכדי לעשות כן, ולבד מזאת התחלתי לקרוא ספר על ההיסטוריה של הרפואה, ספר עיון חשוב לרומאן הבא שאני כותב כעת.

     מחר ניסע לרמת השרון, לארוחת ערב משפחתית, ואחריה נשוב הנה. מדובר בשעתיים נסיעה לכול כיוון, אבל המפגשים המשפחתיים הפכו לנדירים, והילדים מאוד מצפים להם. אז ניסע, ונחזור, כדי להתחיל את השבת בבית שלנו, ובשקט שלנו כאן.

     שיהיה לכם/ן סוף שבוע נעים. אתם/ן עדיין יכולים/ות לתרום לקמפיין גיוס ההמונים שלי. אז הזדרזו. הוא נסגר בעוד שבעה ימים.

     תודה,

     אילן.

 

העיסקה הכי טובה בחיי (היום ה-79)

portrait.jpg
מיכאל, צלם מעולה בן חמש וחצי, צילם היום את אחיו, דניאל, בצילום פורטרט.

     היום ביצעתי, כפי הנראה, את העיסקה הכי טובה בחיי. החלפתי עותק מספרי החדש, "אשת הפיראט היהודי," בעבור שני נתחים נאים של גבינות עיזים תוצרת בית.

     עסקת סחר-חליפין כזו היא עתיקה כימות האנושות. היא אפשרת כאשר צרכיו של האחד פוגשים את צרכיו של האחר.

     לשחר ואבירמה יש דיר עיזים קטן וביתי בתובל. מדי בוקר שחר מוציא את העיזים לאכול בחוץ. אך כפי שהסביר לי לא מכבר הוא בוחר את נתיב המרעה שלהן בהתאם לצרכי הקהילה. העיזים שלו אוכלות הכול – שיחי פרא, עצים שיש לגזום, קוצים ועשב בר. הן מייצרות מזה זבל אורגני מעולה, שכולנו באים לאסוף מן הדיר ומפזרים בגינות שלנו. אבל רק הערב הזדמן לי גם לטעום את גבינות העיזים המשובחות, ששחר מייצר מחלב העיזים שהוא מגדל.

     אבירמה ביקשה לרכוש מידיי עותק חתום של ספרי האחרון בעבור אחותה. היא שאלה כמה זה עולה. נתתי לה מחיר הנחה מיוחד, ואז עלה בי רעיון הבארטר. מכיוון שהשכן הנטורופאת שלנו המליץ לי להמיר את הגבינות שאני קונה בסופר בגבינות עיזים בכלל, ובמיוחד בגבינות העיזים המיושנות של שחר, הצעתי לה עסקה. אני אתן לה עותק חתום של ספרי, בתמורה לגבינות שתבחר בעבורי, במשקל שמחירו כמחיר הספר.

     אבירמה נכנסה אלינו הערב, עם גבינות משובחות ביותר. נטלתי פרוסה מאחת מהן, שמתי אותה בפי והיא באמת בטעם גן עדן. יכולתי לטעום בה את העשב ואת המלח ואת טעם האדמה של תובל, להריח את העיזים ולהרגיש את הארומה המיוחדת של גבינה מיושנת.

     לקח לי חמש שנים לכתוב את הספר הזה. אשתדל להאריך ככול האפשר את העונג שלי מן הגבינות הללו, בהתאם.

    היום היה לי יום שמח מסיבות נוספות. עברתי בדיקה של הגרון שלי באמצעות סיב אופטי. התברר לי, שהצביטות שאני חש מזה מספר חודשים בגרון אינן סרטן, תודה לאל, אלא הן תופעת לוואי של הריפלוקס שיש לי. כדי להפחיתו, אצטרך לחדול לשתות קפה ולעשן. אנסה לעשות זאת בקרוב שוב.

     כמו כן, אבא שלי הביא לי עשרים שקיות זרעים של ירקות לזריעת חורף, שהזמנתי ממשתלה אורגנית באזור השרון. כך שמחר אוכל לקום השכם בבוקר, ולבלות איזה זמן בעיבוד הגינה שלי ובזריעת מבחר נפלא של ירקות באדמתה. אני רוצה שגן הירק שלי יתפוצץ מרוב שפע, וכנראה אשיג זאת, בזכות עבודתי בו, עושר האדמה כאן והגשם שיבוא.

     כמו כן כתבתי היום שני שירים ועבדתי על עוד כמה, ויכולתי לעשות כול זאת בזכות עוזרת הבית המצוינת, שהסכימה להגיע אלי בהתראה כה קצרה ולנקות את הבית.

      אבל החלק הכי טוב של היום היה אימון הכדורגל השבועי שלנו. כמו תמיד, אספתי את הילדים מן הגן, עברנו בבית כדי לשלם לעוזרת ואז נסענו למגרש הספורט הקהילתי. התכוונתי להישאר שם, כמו תמיד, כדי לראות אותם משחקים.

     "אבא," הפתיע אותי דניאל, "אתה לא חייב להישאר איתנו. אתה יכול ללכת הביתה ולבוא לאסוף אותנו אחרי האימון."

     הבטתי בו מופתע לחלוטין, אבל מאד גאה.

     "אבא, אני לא כול כך רוצה שתלך," אמר מיכאל, "אבל אני רוצה שהבית יהיה מסודר כשנחזור אליו. אז לך הביתה לסדר את הבית אחרי העוזרת."

     וזה מה שעשיתי. אבל בכל זאת הקדמתי ברבע שעה לפני סוף השיעור, כדי להתבונן בבנים שלי מתאמנים ולצלם אותם בועטים אל השער.

     אם אתם/ן אוהבים/ות את הפוסטים שלי, אולי תרצו גם לתמוך במסע שלי אחר עוד זמן כתיבה, כאן.

     תודה, ולילה טוב,

     אילן.

שיווק כתיבה (היום ה-78}

     'שיווק כתיבה' הוא צירוף שנשמע כמו אוקסימורון. אף אחד לא יכול לשווק את חווית הכתיבה, ושום כותב לא זקוק לשיווק כזה כ'לקוח פוטנציאלי' של כתיבה. אך זה בדיוק מה שעשיתי היום, פעמיים.

     התעוררתי בארבע וחצי בבוקר. כתבתי את דפי הבוקר הליליים שלי ואז יצאתי לחצר כדי לקטוף בה צרור נאה של עלי מנגולד. שטפתי אותם והכנתי מהם פשטידת מנגולד לתלמידיי.

     כול אימת שמסתיים אצלי קורס לכתיבה יוצרת, אנחנו חוגגים. כל אחד ואחת מן המשתתפים/ות מביא/ה עמו/ה משהו לקרוא, שאיננו מכירים מקודם לכן, ומשהו לאכול. וכך גם אני נוהג לעשות.

     הבנים התעוררו וטיפלתי בהם, ואחרי כן הסעתי אותם אל הגן דרך דיר אל אסד. מכיוון שאזלו בבית מוצרי החלב האהובים עליהם, לא רציתי לרדת  לתל אביב ולהותירם אחר הצהריים עם סבא, ללא המעדנים שלהם.

     אחרי כן קפצתי לאימון ארובי קצר במקלט הכושר ותפסתי את הרכבת לתל אביב. פגשתי  בקניון עזריאלי את אחד מתלמידיי המבוגרים, וישבנו לשוחח על פרוייקט הכתיבה שלו.

     הופתעתי לגלות שאיש טוב וכותב מצוין זה עודנו מהסס בין האפשרות לכתוב אמת, כלומר את עובדות חייו – שעליהן הוא יודע מעט מאד, וזו הסיבה שהחל לכתוב – לבין כתיבת בדייה.

     הבטחתי לו שאין שום סתירה בין השתיים, שלמעשה הוא זקוק לשני הקצוות הללו על ספקטרום הכתיבה, כדי לסיים את ספרו.

     "מכיוון שיש חורים שחורים בסיפור חייך, אתה חייב להמציא דברים, לבדותם ולהכלילם בתוך מסגרת החיים הידועה לך," אמרתי לו. ואז הראיתי לו את הטבלה שהכנתי בעבור עצמי, כדי לכתוב בעזרתה את הרומן ההיסטורי הבא שלי. "אתה רואה, חילקתי את חיי הדמות שלי לאירועים כרונולוגיים, שנה אחר שנה. אני יודע את העובדות לאשורן. אבל אני בודה את כול השאר – את תכונותיו, את המניעים שלו, רגשותיו ומחשבותיו. וכך גם לגבי האנטגוניסט ודמויות המשנה בספר."

     אחר הצהריים נפגשתי עם התלמידים שסיימו אצלי הערב את הקורס הראשון בכתיבה יוצרת. שוחחתי עם כמה מהם עוד לפני תחילת השיעור. הם שאלו אותי שאלות כמו – איך אוכל לבחור בפרויקט אחד מסוים מתוך שלושה פרויקטים אפשריים לכתיבה? האם יש לי הזכות לכתוב סיפור מחיי משפחה, שהייתי חלק ממנה, אך אינני עוד חלק ממנה? האם עלי להמשיך לכתוב? האם כדאי שאירשם לקורס ההמשך?

     מכיוון שכך, לא פתחתי את המפגש המסכם כפי שאני פותח אותו בדרך כלל – בתרגיל כתיבה אוטומטית. תחת זאת שוחחנו על הדברים שעלו בהם במהלך הקורס ולקראת סיומו, על תחושותיהם, ואז הרציתי בפניהם על תהליך היצירה.

     "אני לא יכול להכריח אתכם לכתוב. כול מה שאני יכול לעשות הוא להראות לכם את הקסם ואת המאגיה של הכתיבה, את היופי והכאב הטמונים בה, את רגעי האושר והיאוש שבה, את שיאיה ואת תהומותיה."

     "חלק מכם באו לשיעור שלי בלי שום כוונה לכתוב ספר, ועתה, אחרי שנים עשר מפגשים, שוקלים ברצינות לעשות כן. חלק מכם אולי לקח את הקורס הזה כזמן איכות או ככיף עם עצמכם, ונדהמתם לגלות שכתיבה היא הרבה מעבר לזה.  שהיא דרך חיים, כלי לפירוק ולהרכבה, להתפתחות ולצמיחה. כול מה שאני יכול לומר לכם הוא דבר אחד. אם אתם רוצים לכתוב, כיתבו. עשו זאת מדי יום, שבצו את הכתיבה כעוד משימה בסדר יומכם, ושבו אל שולחן הכתיבה כפי שעושה פקיד. אל תחכו למוזה, ואל תתמלאו בעצמכם, בפוזה 'אני סופר/ת.'"

     "אם היה עלי לשבת אל שולחן הכתיבה שלי מלא בעצמי, בתור 'הסופר של רבי המכר,' קרוב לוודאי שלא הייתי מסוגל לכתוב דבר. אני ניגש אל שולחן הכתיבה שלי כפי שאני הולך מדי בוקר לכושר, כדי לעשות עוד אחת ממטלות יומי. המחויבות הזאת מעניקה לי את הביטחון שאכתוב, בסופו של דבר, גם את ספרי הבא. היא המעניקה לי ביטחון זה – וערימת הדפים הנערמת על שולחני, אותה אני מתייק בקלסר משרדי פשוט, כפי שפקיד עושה," אמרתי – והוצאתי מן התיק את הקלסר הזה, ובו חומרי הספר הבא. לקחתי אותו כול הדרך מן הגליל לתל אביב, כדי לערוך משהו ממנו במהלך הנסיעה ברכבת.

     ואז הודיתי להם על האמון שנתנו בי כמורה שלהם לכתיבה יוצרת, ונפרדתי מהם לשלום.

     מחר מתקייים עוד מפגש מסכם של סדנת כתיבה, הפעם בביתי. אחרי כן ייוותרו לי 14 ימים לכתיבתי שלי, ואז יתחיל סמסמטר חדש, עם בין ארבע לשש קבוצות חדשות של תלמידים, שנרשמו לקורס שלי, מבלי לדעת עד כמה עמוק יצללו במהלכו.

     אם אתם רוצים, אתם יכולים לעזור לי בהקדשת קצת יותר זמן כתיבה ליצירתי שלי, על ידי תמיכה בקמפייין שלי למימון המונים, שמסתיים עוד תשעה ימים בדיוק.

     תודה, ולילה טוב.

     אילן.

 

האהבה שאין לומר את שמה (היום ה-77)

אם יש משהו שאני מתנגד לי נחרצות הוא צנזורה בכלל, וצנזורה עצמית בפרט. ביסודי, אני מפרסם כול דבר שאני מאמין שהוא שלם מבחינה אמנותית, ולא משנה מה תהיינה תוצאות פרסומו ברבים. נלחמתי נגד צנזורה כבר מראשית דרכי ככותב, בגיל ארבע עשרה, והמשכתי לעשות זאת עד עתה.

חבריי הקרובים יודעים, שאין טעם לומר לי להוריד משהו כתבתי ועבדתי עליו עד להשלמתו. הם עלולים לקבל ממני תגובה הפוכה – חשיפתה המלאה של היצירה שאותה ביקשו ממני להחביא מעין-רבים.

ואף על פי כן, הערב צנזרתי את עצמי. פרסמתי וידאו שלי, קורא שיר אהבה הומוסקסואלי לוהט, ומקץ חמש שעות באוויר הפכתי אותו לפרטי. עשיתי זאת כדי להגן על הבחור שלי ועלי עצמי מפני תוצאות מזיקות. אין לי ברירה אלא להותיר כעת חלק זה מחיי מאחורי הקלעים, חתום בתוך לבי.

האהבה שאין לומר את שמה באה לידי ביטוי באופנים שונים, כולם מונעים על ידי פחד. הפחד מפני היקלעות לעימות קשה עם חברה שמרנית, שאינה יכולה לקבל אהבה בין שני גברים.

בהיותי אחד הגברים ההומואים הישראלים הראשונים שיצאו מן הארון, אי שם בראשית שנות השמונים של המאה הקודמת, הבחירה שעשיתי הערב מכאיבה לי. אבל עלי להיות מציאותי וחכם. מוטב שאעשה כן, או שיהיה עלי לוותר על אהבתי.

מאז התחלתי לכתוב גיליתי, שיש לי יכולת מיוחדת לאתר ולחשוף את ההדקים הכי חריפים של החברה שאני חי בתוכה, וגם ללחוץ עליהם. אני עושה זאת מבלי כוונה לגרום כול נזק. ההפך הוא הנכון. אני מאמין שתכלית חיי היא להיטיב עם החברה שאני חלק ממנה. אבל בעודי עושה כן, לעתים קרובות אני מוצא את עצמי בעימות עם ערכי החברה והנורמות שלה.

אני חושב שהתופעה הייחודית הזאת אינה שלי בלבד. היא מצויה בעצם מהותה של הפעולה היוצרת. כאמנים וכסופרים אנו שואלים את עצמנו באופן מתמיד שאלות על טבעם של דברים, בוחנים תפישות נוקשות שהאנושות אוחזת בהן, חושפים סודות משפחתיים ופושטים מעלינו את הפרסונה שלנו, המסיכה הבדויה המאפשרת לנו לחיות בתוך החברה בת-זמננו, אך בו-בזמן ממסכת מעינינו את טבענו האמתי.

כתיבה משמעה צמיחה, וצמיחה מלווה בשינוי, ולעתים בהרס מוחלט של כול מה שחשבנו מקודם לכן שהוא אנו.

במהלך חיי עד הנה שילמתי מחיר כבד על היותי מי שאני. הוטרדתי מינית, באופן בלתי מודע ולא רצוני הפכתי למראת תשוקתם של אחרים, שלא העזו לחיות את חייהם בגלוי כמוני, וסביר להניח שגם איבדתי לפחות הזדמנות אחת במהלך הקריירה שלי, בשל היותי הומוסקסואל החי בגלוי. אבל שמרתי על עצמי. וזו הסיבה בשלה עלי לכבד, כעת, את האהבה שאין לומר את שמה.

אסיים, אם כן, את הפוסט הזה, בשיר מוקדם מאוד שלי, 'עושים אהבה בלשון,' תחת השיר שהחסיתי אותו בפניכם.

עושים אהבה בלשון

אַל תִּגַּע

אַל תִּגַּע בִּי עַכְשָׁו

אַל תִּגַּע בִּי בִּכְלָל אַל תִּגַּע

אֲנִי רָחוֹק אֲנִי לֹא כָּאן אֲנִי לֹא אִתְּךָ

אֲנִי

אַתָּה קָרִיר

אַתָּה קַר אֶצְבָּעוֹת.

אַתָּה רַךְ אֶצְבָּעוֹת, רַךְ מְאֹד, רַךְ כָּל-כָּךְ,

נוּחַ.

שִׂים רֹאשְׁךָ עַל חָזִי וְנוּחַ.

 

כָּעֵת טוֹב.

שְׁמַע פְּעִימוֹת לֵב. כֵּן, לְאַט, לְאַט,

כְּמוֹ אֶשֶׁד

כְּמוֹ גֶּשֶׁם

כְּמוֹ טִפְטוּף,

מַיִם שְׁקוּפִים, מַיִם טְהוֹרִים, מַיִם

 

לֹא

לֹא לְשַׁיִט

לֹא לִשְׁתִיָּה

לֹא לִרְחִיצָה

לֹא לִטְבִיעָה

לֹא לִשְׁמִיעָה

זַרְזִיף לַזַּרְזִיף, פְּעִימָה לִפְעִימָה.

 

אַתָּה לֹא נִרְגַּע, אֲנִי מַרְגִּישׁ,

אַתָּה לֹא, לֹא, אָה, לְשׁוֹנְךָ עַל חָזִי לוֹקֶקֶת מַיִם

וּפִיךָ הוֹמֶה

וּפִיךָ נִחָת

וּפִיךָ שׁוֹאֵב אוֹתִי לוֹגֵם אוֹתִי גּוֹמֵעַ אוֹתִי

 

אֲנִי הַמַּיִם.

אֲנִי הַמַּיִם שֶׁעָשִׂיתָ טְהוֹרִים בִּלְגִימָה

אֲנִי הַגֵּבִים וְאַתָּה הַלּוֹגֵם

אֲנִי וְאַתָּה

עוֹשִׂים זֶה לָזֶה אַהֲבָה בְּלָשׁוֹן

עוֹשִׂים זֶה לָזֶה אַהֲבָה בְּשִׁיר

עוֹשִׂים זֶה לָזֶה

טְהוֹרִים זֶה לָזֶה

 

וְזֶה מְסַפֵּק אוֹתִי.

*

אם אתם רוצים לתמוך בהמשך מסעי היוצר תוכלו עדיין לעשות זאת בקמפיין שלי למימון המונים, שיסתיים בעוד עשרה ימים בדיוק.

תודה, ולילה טוב לכם/ן,

 

אילן שיינפלד.

 

אהבה קודמת לכתיבה (היום ה-76)

לא כתבתי פוסט אתמול, בזכות התשוקה. לכן גם כתבתי היום פעמיים. אמש הייתה לי עוד פגישה עם בחור מלא קסם, שהשתוקקתי לפגוש בו. ואחרי שעשינו אהבה ישבנו ודיברנו במשך שעות. לא יכולתי לכתוב אחרי כן, לא רק בגלל שכבר היה מאוד מאוחר בלילה, אלא מפני שהיה לי הרבה מה לחשוב עליו.

היום היה היום הראשון שאחרי החגים. ביליתי את רוב רובו בהדפסת שתי מחברות, שבהן כתבתי הרבה מאוד חומר במהלך החודשים האחרונים, אך שכחתי מה כתבתי בהן. בעשותי כן, נדהמתי. לא היה לי מושג שנכנסתי כול כך עמוק לנפשו של הגיבור שלי, ושפיתחתי עד כדי כך את סיפורו. מכיוון שאני מדפיס במהירות רבה, יהיה עלי גם לעבור על כול זה שוב, כדי לתקן את שגיאות ההדפסה שלי. זה ייתן לי עוד הזדמנות לקרוא את הכול שוב ויביא עמו כתיבה נוספת.

מטרתי היא לסיים את הקלדת כול החומר שכתבתי בחצי השנה האחרונה. יש לי עוד הרבה מחברות להקליד, וכמה מאות עמודים שכתבתי בשלושת החודשים החולפים על גבי מכונת הכתיבה שלי. כאשר אסיים זאת, תהיה בידיי הגרסה הראשונה של ספרי הבא.

אחרי כן אשקע בתחקיר נוסף, בנוגע לשלבים שונים בעלילתו המסתמנת של ספרי, ואתכנן בהתאם את מסע התחקיר הבא שלי לדרום אמריקה. עד אז, הזמנתי שלושה ספרי עיון מאמזון, שישמשו אותי בתחקיר, ואני כבר משתוקק לקוראם.

כתיבה בכלל, וכתיבת רומנים היסטוריים בפרט, כרוכה בהרבה מאוד עבודה ומאמץ. אבל זה הדבר הכי טוב שאני יודע לעשות בחיי, מלבד להיות הורה ומורה לכתיבה יוצרת.

אם יש לך עניין לסייע לי בעבודתי, תוכל/י לעשות כן באמצעות הקמפיין שלי לגיוס המונים, כאן. הקמפיין מסתיים בעוד עשרה ימים. היצירתיות שלי נשארת.

לילה טוב,

אילן.

 

סיבולת (היום ה-74)

נבטים2.jpg
הנבטים המוכנים לשתילה מחר.

     היום השלישי של חופשת סוכות היה בעבורי יום של הישרדות. נראה היה לי כאילו אלוהים, משרד החינוך והילדים החליטו לבחון את מידת הסובלנות ויכולת הסיבולת וההכלה שלי את בניי.

     בבוקר, אחרי אימון הכושר, שהילדים הצטרפו אליו – הם מאוד אוהבים לשחק במקלט הכושר בעודי מהלך על גבי המכשיר – נסענו לכרמיאל ולכפר מנדא. היה עלי ללכת למשתלה המעולה שם, כדי לקנות גפנים ונבטים של חסה, אותם אשתול מחר בבוקר בחצר, שיש לה גדר חדשה.

     הקמת הגדר נשלמה הבוקר. שני שלישים מחצרי הפכו בזאת לגן ירק. הותרתי רק את הדשא בעבור הילדים וחיות המחמד למשחקיהם. מחר אמתח טפטפות  נוספות בחלקות שהתפנו לי, ואשתול את הגפנים כך שתוכלנה להסתיר את גדר הרשת הזאת.

     מלבד נבטי חסה קניתי עוד נבטים רבים, של תרד, אפונה, שומר וסלק. יחד עם הכוסברה, הברוקולי, העגבניות, הפלפל הירוק, כובע הנזיר והגזר שכבר זרעתי, תהיה לנו גינת ירק נהדרת החורף.

     גולת הכותרת של זה היא שתילי תות השדה שקניתי. אני מתכוון מחר לשתול חלקת גן בתותי שדה, ומאד מקווה שזה יצלח גם כן.

     בדרכי הביתה נזכרתי בדבריו של הנביא מיכה, "…וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה. וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד כִּי פִי ה' צְבָאוֹת דִּבֵּר." אמרתי לעצמי שעץ תאנה כבר ישנו בחצר, וכעת יתווספו בו שתי גפנים, האחת של ענבים ירוקים והאחרת של ענבים אדומים. ניתן לומר שבזה אעשה עוד צעד לעבר המנוחה והנחלה.

נבטים1.jpg
מנבטה עם תכסיס נגד חתולים. למדתי אותו מאילנה, שכנתנו מנווה צדק. לתקוע שיפודי עץ באדמת המנבטה, כדי למנוע מחתולי הבית להתייחס אליה כמצע רטוב ונעים להצן בו את גופם. מה שעשו כמה פעמים השבוע, וכך רמסו את נבטי החסה שניסיתי לייצר בעצמי.

     אבל הילדים החזירו אותי מהר מאוד אל קרקע המציאות. שלוות הנפש עוד רחוקה ממני. הם התנהגו נורא במהלך הטיול הקצר הזה. וכפי שהם עושים זאת תמיד, התנהגו כך בדיוק כאשר ירדתי מן ההר, בפיתולים הכי מסוכנים של הכביש.

     היה עלי לעצור פעמיים בדרך לכפר מנדא כדי להתבונן הישר בעיניו של מיכאל, ולומר לו שאינני יכול ואינני מוכן לסבול התנהגות כזאת.

     אחרי הפעם השנייה שהזהרתי אותם הם בחרו בפתרון מעולה. הם פשוט נרדמו, ונותרו ישנים כשביקרתי במשתלה בכפר מנדא. מיכאל התעורר זמן קצר אחרי כן, נחמד ושליו. דניאל התעורר רק בבית. ומאז אותו רגע, עד שבע וחצי בערב, הם שיחקו עם חבריהם התאומים, מציקים איש לרעהו ומטרידים גם אותי.

     במהלך הזמן הזה בישלתי עוף קארי ודאל עדשים וקציצות עדשים נפלאות, כך שהייתה לנו הערב ארוחת שישי הודית, מעולה.

     "אני לא אוכל אוכל הודי!" הכריז מיכאל כאשר התיישבנו אל השולחן. "אני רוצה ספגטי!"

     "אין בעיות," אמרתי, וחיממתי לו את הספגטי מאתמול. "אתה רוצה גם מרק עוף?"

     "כן."

     "אני רוצה שניצל," ביקש דניאל.

     "אחמם לך שניצל," עניתי לו.

     כן כן, יש אצלי תמיד אוכל מוקפא מוכן. לכול איש משלושתנו על פי טעמו.

     התחלנו לאכול. אני לקחתי לי מנה יפה של עוף בקארי עם תפוחי אדמה ומעכתי את תפוחי האדמה בתוך הרוטב הטעים של הקארי.

     "אתה רוצה לטעום קצת?" הושטתי מעט פירה הודי לדניאל על מזלג. הוא היותר פתוח מבין שניהם לטעמים חדשים. הוא הסכים ואהב את זה, וביקש עוד. רק אז הצעתי גם למיכאל קצת עוף קארי, וגם הוא אהב אותו.

     בסופו של דבר ישבתי ליד השולחן, מתבונן בבניי ההודיים-למחצה אוכלים גרסה ישראלית-אמריקאית של עוף בקארי. אני מבשל אותו על פי מתכון של אודטה דנין, וזה תמיד יוצא מוצלח. תודה לאל שברא את אודטה, בעבור תבשיליה ועצותיה הטובות בכול הנוגע לאחזקת הבית.

     לא הייתה פה שום כתיבה היום. אני שונא את זה. אבל אני לא יכול לכתוב בשעה שעלי להשגיח על ילדיי יום שלם וגם לבשל ולנקות את הבית לשבת. כך שהכתיבה תצטרך לחכות עד יום ראשון, היום הראשון בגן הילדים אחרי החגים, אז אוכל לחזור לעצמי ולכתיבתי.

     אם אתם רוצים לעזור לי בזה, לחזור לכתיבה, אתם יכולים לתמוך בי בקמפיין למימון המונים שלי, שתיכף נגמר, כאן.

     שתהיה לכם שבת שלום – ותקופת 'אחרי החגים' שמחה!

     אילן.

להדפיס מתוך השיכחה (היום ה-73)

מחברות1.jpg
זו הערימה המחכה להקלדה.

     מדי שנה אני מגיע לשלב שבו אין לי מושג מה כתבתי במהלכה. זה קורה מפני שאני כותב בכתב-יד, מחברת אחרי מחברת. יש לי שני סוגי מחברות. האדומות הן בעבור דפי הבוקר. הצהובות הן בעבור כתיבה של ממש. אני כותב גם על גבי מכונת הכתיבה שלי. כך, אפוא, בתוך שנה מצטברות אצלי אלפי מלים בשירה ובסיפורת, במחזות ובתסריטים, במאמרים ובספרי ילדים, ופשוט בלתי אפשרי בעבורי לזכור מה כתבתי במהלך כול שנה.

      יתר על כן, אינני זוכר גם מה כתבתי לפני יום.

     מדי שנה אני כותב במהלך שנת ההוראה שלי, בין נובמבר ליוני, ובמהלך החופשות והחגים, בין יולי לספטמבר. ומדי שנה אני מבלה את אוקטובר בהדפסה. רק כאשר אני מדפיס את כול החומר שכתבתי אני מגלה מה כתבתי בכלל, מה עלי לפתח ולערוך ולהביא לדפוס.

     מה שאני עושה הוא ניצול העובדה שעלי להקליד את כול החומר הזה, כדי לקראו, לגלותו מחדש ולתכנן קדימה מה אעשה בו. בעבודתי באופן זה, אני יודע שדי והותר זמן עבר מאז כתבתי את החומר הזה לראשונה. הוא כבר 'התקרר.' אני יכול לקרוא ולערוך אותו.

מחברות2.jpg
זו ערימת דפי הבוקר המחכה אף היא להקלדה. סליחה על הבלגן. אין לי די והותר מקום לכול הניירת הזאת בחדר העבודה שלי.

     זה מה שהתחלתי בו הבוקר. ניצלתי את יום החג השני הזה, שבו היה עלי ממילא להיות עם הילדים במשך היום כולו, להקלדה. הוצאתי החוצה את המחשב הנייד שלי, ישבתיב חצר, משגיח על בניי במהלך משחקם עם חבריהם התאומים, והקלדתי מחברת שלמה. כך אעשה גם מחר.

     אני שמח לעשות זאת, מ שום שכעת אני יודע שיש לי שירים חדשים לשלחם לכתבי-העת שביקשו ממני שירים כאלה, וחומר מעולה לרומן הבא שלי.

     וכאשר אסיים להקליד את הכול אשלח את הקבצים במייל לחנות הקרובה לצרכי משרד, ואבקש מהם תדפיס. אקח לי שבוע חופש, ארד עם התדפיס לבית קפה בכרמיאל, אשב ואקרא אותו, ואתחיל לערכו.

     כשאסיים אכניס את כול התיקונים למחשב, ואתחיל לכתוב את הגרסה השנייה של הרומן הבא שלי.

     זה תהליך שמצריך הרבה מאוד זמן. אבל הוא מבטיח לי, שמה שאני מדפיס כספר, בסופו של דבר, התעכב אצלי די והותר זמן כדי שיהיה מפותח במלואו.

מחברות3.jpg
זה אחד משני הארונות של הארכיון שלי. בתיבות יש כתבי-יד של ספרים שכבר פורסמו. כול הקלסרים מכילים תדפיסי חומר ערוך או לא ערוך, שטרם פורסמו. אתם מבינים כעת עד כמה הפער בין מה שכתבתי לבין מה שאתם מכירים כספרים עמוק? זו הסיבה לקמפיין שלי.

אבל כאשר אני עסוק בהקלדה, קשה לי לכתוב. ואני מוכרח למצוא דרכים אחרות לבטא בהן את היצירתיות שלי. אז בישלתי. אחר הצהריים התחלתי במשאלה אחת, לבשל משהו נחמד משני החצילים הגדולים, הבשרניים, שקטפתי מגן הירק שלי. עברתי על מתכונים רבים והחלטתי לבשל אותם על פי מתכון הודי, קארי חצילים. אחרי כן המשכתי עם חומוס הודי ועם צ'טני הפירות הראשון בחיי.

     מחר אבשל דאל עדשים, קציצות עדשים כתומות, מרק ועוף קארי.

     "אילן, הריח נהדר!" אמרה בת השכנים, כשנכנסה הנה אחר הצהריים. היא בקושי בת שמונה.

     "אבא שלי יודע לבשל אוכל הודי כי אנחנו נולדנו בהודו," הצהיר מיכאל בגאווה.

     אחרי שהלכה מעמנו אמר לי, שהוא לא אוהב אוכל הודי, ורוצה דייסת סולת עם הפתעות.

     אני מאוד מקווה שההעדפות הקולינאריות שלו תשתנינה לפני שאסע איתם להודו, כדי לפגוש בד"ר שיבאני ובפונדקאית, סימה סאן. אבל עוד חזון למועד. זה ממש מוקדם מדי בשבילם.

     אשמח אם תיכנסו לקמפיין גיוס ההמונים שלי ותתמכו בו. נותרו רק 14 ימים עד לסיומו. הקמפיין נועד למטרה אחת ויחידה – לאפשר לי להפוך את ערימות המחברות האינסופיות הללו לספרים.

     תודה,

     אילן.

 

 

לנוח על הדף (היום ה-72)

תאומים

     כרגע אמרתי לאורחים שלי שעלי לגשת לחמש עשרה דקות לחדר. יש לי אורחים יקרים היום. שני בחורים והתאומים שלהם, בן ובת בגיל 11. וכעת, אחרי ארוחת הערב, ואחרי שכול הכלים שטופים וגם הרצפה נקיה, אני מוכרח הפסקה קצרה.

     לא יכולתי לכתוב מלה היום, מלבד דפי הבוקר כמובן. דפי הבוקר אינם ניתנים אצלי כלל למשא ומתן. אבל לא כתבתי דבר מלבדם.

     מיכאל ודניאל התחננו ליום חופשי מן הגן. שאלתי למה. "אני לא סובל את הגן הזה, כי כול הזמן אומרים לי בו מה לעשות," ענה דניאל. חייכתי אליו. "דניאל, החיים מורכבים ממסגרות. הגן, בית הספר, הצבא, האוניברסיטה והעבודה. בכול מסגרת יש גבולות וחוקים שעלינו לציית להם."

     הוא כיסה על אוזניו בכפות ידיו. עשיתי כמוהו. בתחילה על האוזניים, אז על העיניים ולבסוף על הפה. "תגיד, אתה חושב שאם אני עושה ככה הדברים נעלמים?" שחקתי. "הם לא."

     אבל הסכמתי שהיום יהיה להם יום חופשי. עם תנאים.

     "בבוקר," אמרתי להם, "אלך לכושר ואחרי כן נאכל ארוחת בוקר. אחריה ניסע לספר בכרמיאל, כדי להסתפר, ולעשות קניות. כשנחזור משם אני אצטרך לבשל לאורחים שלנו ואתם תשחקו. אחרי כן ננוח, ואחר הצהריים האורחים יבואו אלינו," תיארתי בפניהם סדר יום מדויק.

     וזה מה שעשינו היום. אבל הבנים ניצלו את ההיעדרות מן הגן להתפרעות רבתי. הם היו כול כך שובבים היום, אלוהים ישמור. אפילו כעת הם עדיין ערים, משחקים בקלפים עם האורחים.

     היום אירע דבר נפלא. הבנים הזמינו את עומר ומיתר, שני תאומים חדשים בישוב, בני שש וחצי, לשחק איתם. שמחתי בכך מאוד, כי רציתי מזמן לקרב את התאומים האלה אלינו, כדי שישחקו יחד, וגם מפני שזה נתן לי זמן לבשל. הדבר הנחמד היה, שהם עלו למעלה, נטלו קופסת 'פליימובייל,' שפכו את תוכנה על המיטה של דניאל וישבו והרכיבו ארבעתם, בשקט מופתי, מיני דגמים בפליימובייל. וכעת הם משחקים עם תאומים מבוגרים מהם.

     לתאומים יש משהו מאוד עמוק במשותף. הם מבינים אלה את אלה בלי מלים. הם חולקים את אותה חוויה רגשית ויודעים איך להתנהל בה בכוחות עצמם.

     לא כתבתי היום, אבל הענקתי לבניי יום שלם עם אבא. וזה חשוב. אני מותש לחלוטין, אבל מסופק. נראה איך ייראה יום המחר.

     אם מה שאני כותב כאן נוגע בכם/ן באיזשהו אופן, אולי תרצו לתמוך בקמפיין שלי לגיוס המונים, כאן.

     https://www.mimoona.co.il/Projects/4206.

     חג שמח ושבת שלום,

     אילן.

 

תודעת שגשוג (היום ה-71)

תובל.jpg
זו ההרחבה של תובל, וכאן אנחנו גרים. מדהים, לא כן?

     היום היה לי ביקור נהדר של חברים מכרמיאל. לא אזכיר את שמותיהם בלי רשותם. יש לי הרושם שהם אנשים צנועים מדי לזה. אבל היא הייתה תלמידה שלי לכתיבה יוצרת, ובעלה הוא מתקשר ומרפא מקרוב ומרחוק.

     היה לנו זמן נהדר יחד. במהלך שיחתנו, היא אמרה: "נראה שהקמפיין שלך לגיוס משאבים תקוע. הוא לא עובד. אולי היית צריך להישמע קצת יותר נואש כדי להצליח בו."

     "אבל אני לא נואש," השבתי לה. "כפי שאת רואה, אנחנו גרים בבית גדול ולא גוועים מרעב. כול מה שאני מבקש הוא זמן כתיבה, במקום לעבוד כול היום כמורה וכעורך, כדי לכלכל בזה את בניי ולשלם לבנקים על ההלוואות הגדולות שלקחתי, כדי לממן בהן את תהליך הפונדקאות בהודו, ממנו נולדו לי בניי."

     "ואת יודעת מה, אספר לך עוד משהו," הוספתי. "כאשר הצבתי רבע מיליון שקל כמטרה שלי בקמפיין, חשבתי על כך שאולי זה סכום גבוה מכדי שאוכל להשיגו בקמפיין בלבד. אך עשיתי זאת בכול זאת, לא בשביל הציבור הרחב, אלא קודם כול בשביל עצמי. רציתי לזמן את הסכום הזה אליי במהלך השנה הקרובה. וכך גם יהיה. מכיוון שזוהי מטרתי, אכניס את הסכום הזה מן הקמפיין או מעבודה קשה. אבל אכניס אותו."

     "ואומר לך משהו נוסף – אני גם מתכוון לקבל לפחות פרס ספרותי אחד השנה. אני מדמיין את זה, אני קורא מדי יום ליקום להעניק לי אותו, ואפילו מנסח, לעת עתה בתוכי בלבד, את נאום התודה שאשא עם קבלתי את הפרס. בעוד ימים ספורים גם אשב לכתוב את נאום התודה הזה. אם אזכה בפרס, אשא את הנאום הזה מעל במה. אם לא אזכה בו, אפרסם אותו כפוסט בבלוג שלי."

     וכך אעשה.

     כי השפע מגיע מהתמקדות, מניקוי דעתו של היחיד מתבניות המחשבה השונות שאנו מקשרים לכסף. ואין לי שום כוונה לשמור על התפיסה הישנה שחונכתי עליה, לפיה כסף מושג אך ורק במאמץ רב. כסף הוא אנרגיה טהורה. הוא התגשמות האנרגיה של היצירתיות, האהבה והחמלה. זו גם הסיבה בשלה אני תורם מדי חודש במהלך השנה האחרונה סכומים קטנים של כסף לקמפיינים אחרים. אני מאמין בנתינה, בנתינה ובקבלה. אני מאמין בשפיעה, שהיא המקור היצירתי של האהבה והחמלה, אליו אני מתחבר מדי יום, כדי לכתוב את הספר הבא שלי, וממנו אני מקבל את הכוחות לשרוד ולכתוב ולאהוב ולטפח את בניי ואת האנשים שאני אוהב.

     בחודש שעבר תרמתי כסף לשני פרויקטים של דמויות מעולם המוסיקה בישראל. החודש תרמתי פעמיים לשני זוגות גייז, המבקשים להפוך להורים באמצעות פונדקאות. אף על פי ודווקא משום שאני עצמי מבקש מימון לכתיבתי, אמשיך לתרום כסף לפרוייקטים שנוגעים ללבי. כסף הוא יצירתיות, אהבה וחמלה. והוא מסתובב בתנועה מחזורית אינסופית ושופעת. ועל כך, תודה לאל.

     אם אתם מאמינים בזה כמוני, ודאי תרצו לשתף את הפוסט הזה בעמודים שלכם ברשתות החברתיות ולשלוח אותו לרשימות התפוצה שלכם באי-מייל, ו/או לתמוך בי כאן.

תודה ולילה טוב,

אילן.

נ.ב.

     לחבריי האהובים אורן וארווין וילדיהם בסונומה, קליפורניה – לבי ומחשבותיי אתכם. שימרו על עצמכם, וזיכרו – תמיד יש לכם בית כאן. שאלוהים ישמור עליכם, אמן.