המסך עלה, אבל שכחתי את הטקסט.

58.jpg

   כול מי שעבד אי פעם, כמוני, עם השחקנית הנפלאה סנדרה שדה, יודע איזו אישה קפדנית היא. היא אינה נותנת לשום שורת טקסט לעבור מתחת ידיה מבלי להפוך בה לכאן ולכאן, לבדוק את המוטיבציה הרגשית והערכית מתחת לכל רפליקה, ומכריחה את המחזאי לדייק באמירתו. בר-מזל הייתי, שהסכימה בזמנו להשתתף בקריאת אחד המחזות שלי, "אריזות," במסגרת פסטיבל 'צו קריאה' בצוותא.

     אני מזכיר את זה, מפני שסנדרה היא שהעירה אותי הבוקר.

     הלכתי לישון בשעה 0:16. התעוררתי באמצע הלילה כדי ללכת לשירותים, וגם כנראה בשל סופת הברקים, הרעמים והגשם שהתגלגלה על ההר שאני גר בו. התעוררתי בשעה 04:26 מחלום בלהה. המחזה, הקברט הסאטירי, "היי רימונה," שכתבתי יחד עם אילן חצור וביימה ריבי פלדמסר ירון, שהועלה בזמנו על במת הצעירים ב"קאמרי," מועלה בו מחדש. הפעם משחקת בו סנדרה בתפקיד הראשי. לי יש כמה שורות בפתיחת המחזה, שעלי לומר אותן מן הקהל.

     סנדרה כבר יושבת על הבמה המוארת, מול אולם מלא בקהל. היא כבר אומרת את שורת הפתיחה של המחזה. כעת תורי להגיב לה. אבל אני מאחר להגיע אל האולם, יחד עם בניי בני השש, מיכאל ודניאל, שבאים לראשונה לצפות בהצגה של אבא.

     הסדרן האדיב מחכה לנו. הוא לוחש לי ששמר לנו שלושה מקומות צמודים בשורה הצדדית, מוביל אותנו אליהם, זורק עלי בדרך סוג של מעיל שעלי ללבוש, בטרם אומר את הטקסט שלי. אבל עד שאני מתארגן עם הילדים ומתיישב, סנדרה כבר אומרת את שורות הפתיחה של המחזה, ומשאינה מקבלת תשובה מפי, זו המשמשת כקיו לשחקנים האחרים להיכנס לבמה, אני רואה את הבעת התימהון והכעס על פניה, ובן-רגע כבה האור באולם, והכרוז מכריז: "קהל יקר, בשל תקלה טכנית נעצרה ההצגה, והיא תתחדש בתוך זמן קצר."

     זה החלום שקפצתי ממנו ממיטתי אל יום הולדתי החמישים ושמונה. אני לא חושב שסנדרה יודעת איזה תפקיד מהותי היא ממלאת בחלומותיי. עכשיו היא יודעת:)

     החלום הזה מרתק, מפניש הוא אומר ששכחתי את הטקסט, אבל ההצגה חייבת להימשך. וזה נוגע לחיים שלי.

     זה מרתק מסיבה נוספת. אני מאוד מתגעגע לתיאטרון, ורוצה לחזור לכתיבה לתיאטרון, ולקולנוע. אתמול, כששמתי ב"כאן תרבות" את המשורר אלי אליהו מספר על שיתוף הפעולה בינו לבין מלחין, שהוליד אלבום וספר שירה משותף, גם הרהרתי ביני לבין עצמי, שאולי עשיתי טעות גדולה לחיי כיוצר, בזה שהרחקתי כול כך מתל אביב. המחשבה הזאת התחילה מוקדם יותר ביום האתמול, בקוראי כתבה בעיתוך "הארץ," המדברת על הרכב האוכלוסייה בתל אביב ובערים נוספות. תל אביב היא עיר של רווקים משכילים ושל משפחות צעירות, נכתב בה, ואני חשבתי על כך, שהתנתקתי מן החיים התרבותיים בעיר, מחיי הרווקים והמשפחות הצעירות בה, וגם, ובעיקר, שפרנסתי מצויה בתל אביב, לא בגליל. מצבי הכלכלי קשה מאד כרגע, בעוד שבתל אביב תלמידים רק מבקשים שאבוא ללמדם בה, ואולי עלי לשוב אליה עוד הקיץ הזה – למכור או להשכיר את הבית שלנו בתובל, ולחזור אל העיר, כדי להתחבר אל מחזור החיים שבה, ובייחוד אל מחזור החיים האמנותיים בעיר.

     ואז התבוננתי בעצמי ואמרתי לעצמי שזו שטות גמורה. הבנים שלי פורחים כאן, ובמעבר הזה, לתובל, הקניתי להם ילדות מאושרת. הם כבר רואים את עצמם לגמרי כחלק מתובל, מכירים כאן כול אדם, כול ילד ואפילו כול כלב בשמו. ואמנם, לי קשה מאוד להתפרנס כאן, וגם לקיים את חיי כאמן, אבל הקושי הזה לא עומד בכלל ביחס לתמורה שאנחנו מקבלים מן המקום הזה. אסור לי אפילו לחשוב על האפשרות לעזוב אותו, לוותר על חיי הקהילה בישוב, ועל הבית הגדול והנוח שלנו, ולהסתופף שוב בדירה תל אביבית קטנה, ועוד בשכירות.

     ואז נזכרתי בעוד דבר. ההורוסקופ השנתי שלי הבטיח לי תשע שנים של מהפכים, של שינויים אדירים בחיי ובקריירה שלי, שתתחלנה ממש עם יום הולדתי. ואני אכן מרגיש שזה מגיע. שמצד אחד אני רוצה רק להמשיך את החיים כאן, בלב השקט הזה, ומצד שני מבעבע בי איזה חוסר שלמות עם הצעד הזה, וחוסר מנוח, עד כדי כך שאני מייחל לקבל תפקיד ממלכתי כלשהו, כנספח תרבות, או כמורה לעברית ולתרבות ישראלית בקהילה יהודית בחו"ל, או תפקיד כדובר של גוף תרבות גדול, כמו "הקאמרי," שהייתי דוברו בזמנו, משהו שיחייב אותי לחזור למרכז – או להגר מכאן לכמה שנים לארץ אחרת, עם בניי, וכך להקנות להם טעמן של מציאות ושל תרבות אחרת, וגם להתקדם חיי מבחינה אמנותית וכלכלית כאחד.

     הכול פתוח, אני מקפיד לשנן לעצמי, וזה לא קל לי. כי אף על פי כול התמורות שהכנסתי בחיי עד הנה, אני אדם שהשינוי אינו חביב עליו. אני אוהב סדר חיים, שגרת יומיום. יתר על כן, בסוף השבוע האחרון, ביודעי שתכף הגשם יגיע, זרעתי בגן הירק את כול הזרעים שהיו לי, של סלק ושל שעועית, ותכף יהיו לי גם נבטי סלק, שעועית ומלון לשתלם בגינה. אתמול מיכאל עזר לי לזרוע שעועית. עברנו יחד את כול היקף הגדר בגן הירק, אני פתחתי תלמים והוא זרע בהם שעועית וכיסה אותה בידיו.

     וכשסיימתי אתמול את עבודתי בגן הירק קמתי ממקום רבצי, התבוננתי מסביבי ואמרתי לעצמי – קדחת. אני את המקום הזה לא עוזב. אני לא זורע ושותל גן ירק, וטורח עליו בכול כך הרבה מחויבות, מאמץ גופני ותקווה, כדי שמישהו אחר ייהנה ממנו. אני נשאר כאן כדי ליהנות ממעשה ידיי.

     עשיתי הרבה דברים בחיי עד הנה. יש כמה מהם שאני מאוד מתגעגע אליהם. כך בית הקפה שהיה לי, כך העיסוק ביחסי ציבור והכתיבה לקולנוע ולתיאטרון. העיסוק ביחסי ציבור הכריח אותי לנהל עובדים ותקציב, להיות בחרדה מתמדת לגבי לקוחות ועובדים וספקים, וגזל ממני כול רגע לעצמי, אף על פי שכתבתי במהלכו את "מעשה בטבעת." מבחינה זו עבודתי כיום, כמורה לכתיבה, היא לאין ערוך משתלמת ומספקת יותר.

     אבל הכתיבה לתיאטרון והחיים בו, זה סוג של קסם שחסר לי מאוד, והייתי רוצה לשחזר אותו ולחיות בו, גם אם משמעות הדבר תהיה שיבה למשטר חזרות, שאין ולא תהיה לי ברירה אלא לנכוח בהן, בתל אביב.

     עם זה אני פותח הבוקר את יום הולדתי החמשים ושמונה. בידיעה, שיש עוד הרבה מאוד דברים שברצוני לעשות, וההבנה שעוד צפויים לי שינויים מפליגים בחיי.

     כל זאת, מבלי להזכיר את העובדה, הסותרת לפחות חלק מכול מה שכתבתי לעיל, שעודני מייחל לעוד שני ילדים, לעוד תאומים, שאין לי כרגע את הממון הדרוש להבאתם לעולם ולגידולם בו, עם עזרה, אך שתובל הוא המקום האידיאלי כדי לאפשר לי זאת.

     כל זאת, מבלי להזכיר את הכמיהה וההזדקקות לגבר אהוב.

     שיהיה לי ולנו יום טוב, יום מלא יופי ושפע, בריאות ואהבה, וגם תקווה לבאות, שיבואו עלינו ואלינו בטוב, אמן ואמן, כן יהי רצון מלפניך, ה'.

מודעות פרסומת

בצאת ישראל ממצרים

אני ודניאל.jpg

לו היה מישהו אומר לי, שהבוקר נמצא את עצמנו במנגל משפחתי בחוף מכמורת, הייתי מבטל זאת בהינף-יד. אחרי הכול, אתמול העברתי יום שלם של עבודה קשה בגינה, בכוונה להכין אותה לבילוי משפחתי שקט בבית.

דאגתי שחבר קיבוץ יתקין לילדים את הברכה, מילאתי אותה במים, חיטאתי אותם בחומצה ובכלור, וגם איזנתי את זה במהלך היום. מכיוון שכך, גם כיסחתי את הדשא. ואז אמרתי לעצמי שעלי לגזום גם את השיחים בחצר, כדי שיהיה לילדים נוח להביא חברים דרכה אל הברכה. ואז ראיתי עד כמה הדק (בצירה) עמוס במיני חפצים שנערמו בו במהלך החורף, וכמה לא נעים לארח בו. אז פיניתי ממנו את כל האשפה (בריכת קטנטנים, שאריות של צינור השקיה וטפטפות ישנות, האריזה הישנה של הברכה ועוד ועוד) לפינת המחזור, על גבי המכונית. זה הסתיים ברחיצת הבית ובאפיסת כוחות מוחלטת.

בערב, אחרי שנת צהריים טובה, הלכנו שלושתנו למסיבת ערב יום העצמאות של תובל. היה נהדר. היו שם מדורה, דוכן פלפל מקצועי לגמרי, של זוג חברים שפעם היו מתפרנסים מזה ברחבי העולם, וערב של הופעה מלווה בשירה בציבור, וכולנו נהנינו מאוד. באחת עשרה וחצי בלילה הייתי צריך ממש להכריח את הילדים לחזור הביתה לישון.

אז הבוקר היה לי ברור שנישאר בבית. נזמין חברים לברכה, הילדים ישתכשכו במים וימלאו את החצר בצהלותיהם, ואני אשב מולם לקרוא. אבל דניאל התעורר, והודיע שמשעמם לו, וכאשר מניתי בפניו את אפשרויות הבילוי היום (לעזור לי לעקור עשבים בגינה, לעזור לי בהחלפת מצעים בכול הבית, לבלות בברכה) הוא סירב לכולן, עד שסיפרתי לו שיש לנו אפשרות לנסוע לפיקניק עם כול המשפחה בחוף מכמורת.

בתוך פחות מחצי שעה כבר היינו בדרך.

טל אחי תפס בזמן מקום עם צל במכמורת, וכשהגענו לשם כול המשפחה כבר הייתה שם, פרושה על מחצלות מתחת לציליה. גיסותיי הכינו מטעמים לתפארת, ואחי כבר עמד על המנגל. היה כיף גדול לפגוש את כול המשפחה, וליהנות יחד באווירת החג, לצפות יחד במטס, שעבר גם מעל שמי מכמורת, ולראות את הילדים משחקים עם דודה אוסי ובני ובנות הדודים יחדו.

בשעה אחת וחצי הרגשתי שאם אנחנו לא קמים ונוסעים מיד חזרה לתובל אני ארדם בדרך. אז התנצלתי, וזה מה שעשינו, שוב, למחאות הילדים. אני לעולם לא מושך זמן בבילוי, כשאני מרגיש שאני נהיה עייף, ועלי עוד לנהוג אחרי כן.

בדרך עוד עצרנו בתחנת דלק, כדי לקנות לי קפה ולילדים משהו מתוק, שיהיה לי כוח לנהוג עד הבית.

גם היום אחר הצהריים הייתה מסיבת עצמאות בתובל. אבל אליה כבר לא הלכנו. אני רק קמתי משנת צהריים, והדבר היחיד שיכולתי לעשות הוא להיכנס שוב לעבוד בגינה. החלטתי שאני חייב לזרוע לפחות שקית זרעים אחת הערב, ובחרתי בצנוניות. אז עברתי לאורך הטפטפות בשתי חלקות גן הירק בצדו האחורי של הבית, ניכשתי מסביבן את עשבי הבר, תלמתי תלמים לאורכן והטמנתי בהם זרעי צנונית. אגב כך גם גיליתי הרבה לפתות מוכנות, שהוצאתי מן הקרקע, עקרתי כמה שיחי פטרוזיליה כמושים לחלוטין, וגם הבנתי סוף סוף איך אנצח את משפחת החולד שהתנחלה אצלי בגינה. תחת אשר אתייחס אליהם כאל אוייבי (הרי הם אוכלים רק את שורשי הפטרוזיליה, ובצנונית ובלפת וגם בכרובים אינם נוגעים כלל), אתייחס אליהם כאל חורשי אדמה. אשטח את התילים שחפרו באדמת הגינה, ואטמין בהם זרעי ירקות.

כך עשיתי, ובשלב מסוים דניאל שב ממשחקיו ברחבי הקיבוץ וביקש לעזור לי. אז נתתי לו להטמין זרעי צנונית בתלמים, וגם לעזור לי בעקירת איזה שיח בר עיקש עם את חפירה.

בלילה, במיטה, קראתי לילדים ערכים מן האנציקלופדיה לנוער. הערב קראנו, בין השאר, על השלדג הגמדי יפה החזה ועל השליו. סיפרתי להם, שבני ישראל אכלו את השליו בהיותם במדבר.

"סבא רבא רבא רבא רבא שלנו וסבתא רבא רבא רבא רבא שלנו הלכו במדבר," אמר מיכאל. "איזה מזל שאני לא הייתי שם."

"למה?" תמהתי.

"כי אני לא הייתי אוכל שם שום דבר. לאכול שליו זה צער בעלי חיים," אמר מיכאל.

ואני הבלעתי חיוך על שפתיי וגאווה בלבי. כבר מזמן חשדתי בילד הזה, שיום אחד הוא יהפוך לצמחוני או לטבעוני. ואני אחריו.

אבל בינתיים עוד אפשר ליהנות מבשר על האש בעצמאות:))

תודה לאל, למרות כול התחזיות הקודרות, שום דבר לא התרגש עלינו מצד איראן במהלך החג. אני מאד מקווה שנעבור גם את סוף השבוע הזה בשלום. כיף לטעות בנבואות לב כאלה.

שתהיה לכם/ן שבת שקטה וברוכה.

לחם נשיקות

    אתמול, בסדנה לכתיבה, שאלו אותי תלמידיי מה הסיבה שלא בדקתי את העבודות שלהם בשבועיים האחרונים. חייכתי אליהם ואמרתי להם שיש שתי סיבות. לאחת קוראים מיכאל, לשנייה דניאל. שבשבוע שעבר היו כול השבוע אתי בבית, בחופש, והשבוע חל יום הולדתם השישי, ושאין לי רגע להתבונן במלה מודפסת.

     כך זה יימשך עד סוף השבוע הזה.

     אתמול לימדתי בתל אביב, בוקר וערב. חזרתי הביתה קרוב לאחת עשרה בלילה. מחר שוב אלמד כך בתל אביב, ומכיוון שיום ההולדת של הילדים בגן הוקדם למחרתיים, יום רביעי, ובאותו יום בערב אבא שלי יספר בביתנו את סיפורו האישי, לתושבי תובל, בערב יום השואה, ידעתי שעלי לדחוס הבוקר, והיום, את כול ההכנות לשני האירועים, להבדיל אלף הבדלות.

     הבוקר בשמונה התייצבתי בקופת החולים לבדיקת דם. אחרי כן פגשתי בצומת את השליח שהביא לי את התמונות המודפסות לעוגות יום ההולדת, ומשם נסעתי לשופרסל, לקנות מצרכים לעוגות. יעל, הגננת, שאלה אותי הבוקר האם עוגות יום ההולדת תהיינה טבעוניות. בזה הזכירה לי ממש בזמן, שחלק לא מבוטל מילדי/ות הגן הם טבעונים. אז חיפשתי במהירות מתכונים לעוגות יום הולדת טבעוניות, וקניתי מצרכים בהתאם.

     משם עברתי בגמאדיל, החנות של המוצרים המוזלים בכרמיאל. רכשתי שם לפני כמה ימים 12 נרות נשמה, לשני הבתים שאירועי ערב יום השואה יתקיימו בהם. הבוקר גיליתי שבשניים מנרות הזיכרון חסר הפתיל. אז באתי להחליפם, ובאותו הזדמנות לקנות כמה תבניות חד פעמיות לעוגה ושעון חול קטן לדניאל, תחת זה שאבד לו, כדי שינחם אותו על כובע המיניונים שקנינו שם, ואבד לו בן-יום גם כן.

     משם נסעתי לחנות בעלי החיים לקנות חול לשירותי החתולים, ואז לבנק לאומי, לסדר מסגרת אשראי, ואז גם קניתי ברכה בסטימצקי ומתנה (שוב) בשופרסל לשכנינו, שנולד להם בן מתוק. חיתולים וסימילאק. למה? כי המתנה הכי חכמה ומרגשת שקיבלתי כשהילדים שלי נולדו הייתה חבילה ע-נ-ק-י-ת מבן דודי זאביק ורעייתו רינה, שחכמו והביאו לי הר ענק של חבילות חיתולים, ובזה עזרו לי בזמנו מאוד.

     בדרך הביתה גם נכנסתי לדואר של הישוב, ואז שמתי את כול המוצרים במקרר וטסתי לפגישה עם שכני הנטורופת.

     באחת בצהריים כבר נפלתי שדוד לזרועות השינה. הבטחתי לילדים, שאאסוף אותם היום מן הגן מוקדם. אז בשלוש כבר הבאתי אותם הביתה, והזמנתי אותם לעזור לי לאפות.

     אפינו בתחילה שתי עוגות יום הולדת טבעוניות. תוך כדי אפייתן כבר הכנו עוגת תפוזים וקוקוס ועוגת דלעת טבעוניות, ובזמן שאלה היו בתנור אפינו עוד עוגת תפוחים בחושה ועוגת גבינה אפויה. ארבע העוגות האחרונות הן לציבור שיפקוד את ביתנו בערב יום השואה. אמנם, החבר'ה באים לשמוע סיפור חיים קשה, אבל מגיע להם גם קפה ועוגה.

20180409_193012
הקישוט של עוגות יום ההולדת הוא תמונות מודפסות של גיבורי על, שהילדים בחרו. אבל אותן אוסיף לעוגות רק בבוקר יום ההולדת. בשנה שעברה הדבקתי אותן לעוגות מיד, והן נמסו עוד לפני שהגיעו לגן.

     ואחרי כול זה דניאל ביקש ארוחת ערב של טוסטים עם גבינה לבנה ועליהם גזר מגורר בלימון, ומיכאל – סלט פירות, אבל רק עם הפירות שהוא אוהב (אבטיח, תפוז, תפוח). ואז אמבטיית קצף עם השמפו וסבון הגוף החדשים שקניתי להם הבוקר, וגם סיפור.

     אחרי שהילדים נרדמו עשיתי מדיטציה כדי להירגע, ואז שטפתי את הבית. אני מקפיד שאבא שלי, שמגיע אלינו מחר, כדי לשמור על הילדים ולהישאר אצלנו עד חמישי בבוקר, ייכנס אל בית נקי.

     ומרוב טרפת, שכחתי שנגמר לי חומר הניקוי לרצפה. אז עשיתי מה שלימדו אותי פעם. שטפתי את הרצפה עם חצי פקק של… מרכך כביסה. זה עובד, וזה מוסיף ריח נעים בחלל הבית.

*

     "לחם נשיקות" הוא שמו של ספר ילדים שלי, שעוד לא הוצאתי לאור. הוא מספר על משפחת אופים, שאופים בכפר שלהם לחם העשוי מנשיקות. יום אחד עוד אוציא לאור את הספר המתוק הזה. נזכרתי בו הערב, אחרי שעות של אפייה יחד עם הילדים. אני חושב שהמרכיב המרכזי בעוגות שאפינו יחד, מלבד קמח וסוכר, היה אהבה.

     וכך, בין השאר, התנהלו הדברים.

     "דניאל, רציתי להגיד לך, שכשאתה מתקלח לבד אתה לא צריך לפרוש את המגבות על הארץ, כדי לנגב בהן את הרצפה. זה חבל. זה מכריח אותי לכבס אותן מדי יום, ואתם גם אמורים להתנגב בהן. על המתלה מול חדר האמבטיה ישנם תמיד סמרטוטי רצפה."

     "כן, אבא, אבל נורא קר לי אחרי האמבטיה, לצאת להביא את סמרטוטי הרצפה. וחוץ מזה, אני לא יכול לזכור את כול זה. אני גדל, והגוף שלי מתפתח. אני לא יכול לזכור כול כך הרבה!"

     התפוצצתי מצחוק ונישקתי אותו מאה פעמים. אחרי כן, כשהיינו בחדר האמבטיה, הראיתי לשניהם איך אני מתחיל את טקס הרחצה בפריסתם של שני סמרטוטי רצפה יבשים בצמוד לדופן קערת האמבטיה. "ככה הכול מוכן מראש, ולא צריך לצאת מהאמבטיה החמה כדי להביא את הסמרטוטים," הסברתי להם.

     והיו גם קטטות, ובכי. בתחילה, על הכורסה החדשה. דניאל ביקש ממיכאל שיעשה לו מקום, ומיכאל, כדרכו, סירב. קניתי את הכורסה החדשה בעיקר בשביל דניאל, שכבר סבל מן הישנה, אבל מיכאל השתלט לו עליה. ותורות הם לא מוכנים לעשות. בסופו של דבר, דניאל ויתר ונשכב על הספה, במקום שהיה תמיד של מיכאל, בעוד אחיו מתפרקד על הכורסה החדשה.

     אחרי כן, באמבטיה, רוב הקצף הלך לכיוון מיכאל. דניאל רכן כדי לאסוף אליו מעט מן הקצף, ומיכאל התעצבן עליו. רצה את כול הררי הקצף לעצמו. אז הוא נשכב באמבטיה ושלח את רגליו למקום שדניאל יושב בו. ואז דניאל התעצבן. הצעתי לו להפוך את כיוון הישיבה, ולשבת עם רגליו אל מיכאל, אבל הוא לא רצה. ומיכאל המשיך עוד ועוד להטריד אותו, וגם קרא לו בשמות. הוא אמר לו שהוא מריח כמו פיפי של ציפור.

     ואז דניאל חבט בגוו של מיכאל, ששכב במים, חבטה כזו, שראיתי את חמש אצבעותיו על הגב.

     ואז מיכאל צרח מבכי, והשתולל במים, ואמר שהוא שונא אותנו, ושלאבא יש ריח של פיפי של ציפור, ואני לא הבנתי מניין זה בא, עד שמיכאל אמר לי, שזה בכלל דניאל התחיל, כי אמר לו שיש לו ריח כזה.

     "אבל אבא, באמת יש לתחתונים שלך, שמיכאל מחזיק, ריח של פיפי של ציפור," צחק דניאל. ואני התפוצצתי מצחוק. אכן, הגיע הזמן לכבס את הבוקסר הישן שלי, שמיכאל לא מרפה ממנו מרגע שאנחנו לבדנו בבית. זה חפץ מעבר שלא מש מידו, ואיתו הוא נודד ברחבי הבית, כשאין איש איתנו, ואיתו הוא גם הולך לישון.

     הערב הצעתי לו לכבס את הבוקסר האלה. הוא סירב לשמוע על כך. הוא מזהה את הזוג 'שלו' על פי הריח שדבק בו. אני לא יודע אם זה ריח של פיפי של ציפור. מה שבטוח הוא, ששכבות ריח רבות ומגוונות עלו בו, אף על פי שנתתי לו את התחתונים האלה אחרי כביסה כמובן, מן השוקו שהוא שותה (הוא לופת את ידית הכוס עם היד בתוך תחתוני הבוקסר הישנים הללו), ומריחות השינה, ועוד.

     ואחרי כן, כשהצעתי להם, כמדי ערב, לבחור כול אחד ספר לקריאה לפני השינה, מיכאל תבע שאקרא רק מה שהוא בחר, ערך מן האנציקלופדיה, ולא מה שאחיו יבחר. וכשבכל זאת הזמנתי גם את דניאל לבחור ספר, מיכאל פרץ בבכי תמרורים, בעודו מתבונן בבבואתו בשמשה של החלון בחדר הילדים, משכנע את בבואתו לבכות עוד ועוד, בתואנה ש"תמיד אתה קורא גם וגם, ואני לא רוצה תמיד גם וגם, אני רוצה רק את שלי!"

     הסבטקסט היה שקוף.

     "מיכאל," חיבקתי אותו, "תגיד, עם מי אבא נסע היום לבדו לקניות אצל עלי? עם מי אבא אפה היום לבדו עוגות? היה לך זמן איכות איתי היום, נכון? אז מה אכפת לך שאקרא גם משהו שאתה בחרת וגם משהו שדניאל בחר?"

     הוא הבליע את קצה החיוך שנרמז בשפתיו והתבצר בעמדתו. קראתי לו ערך על 'גן חיות' באנציקלופדיה. דניאל נשאר בחדר המשחקים. ניגשתי לראות מה קורה איתו, וראיתיו משחק עם פנס מיניונים, מטיל אלומת פני מיניונים על הקיר.

     "איזה יופי," אמרתי לו, "בוא נעשה את זה במיטה."

     מיכאל רק שמע זאת ואץ להביא את הפנס שלו.

     וכך שכבנו שלושתנו במיטה, בחושך, בעוד שתי אלומות עם פני מיוניונים מטיילות על התקרה. המיניון של מיכאל שמח, וזה של דניאל עצוב (כך בחרו את הפנסים). בסוף אמרתי להם, שמחר בבוקר עלי להעיר אותם בחמש, מוקדם, כדי לנסוע לתל אביב, והם הפקידו בידיי את הפנסים שהרגיעו אותם כול כך, והלכו לישון.

     ואני ירדתי למטה לעשות ספונג'ה.

*

     אז עכשיו אתם מבינים, תלמידיי האהובים והיקרים, מדוע לא בדקתי השבוע הזה עבודות?

     אני מבטיח להשלים את הפערים. אבל זה אחרי מסיבת יום ההולדת ביום רביעי בבוקר בגן, אירוע ערב יום השואה ברביעי בערב אצלי בבית, וארוחת המשפחה, לכ-25 איש, שעלי לבשל ולקיים כחלק הסיום של מסיבות יום ההולדת, ביום שישי הקרוב.

     שיהיה לכולם/ן לילה טוב.

נ.ב.

     אני לא סופרמן. גם לא סופרוומן. אבל אפשר לומר שאני מאוד מאושר. בזכות מיכאל ודניאל. וזה משהו שלא יכולתי לומר במשך שנים רבות בחיי.

שיינפלד הפקות בע"מ

     היום מסתיים חג הפסח. אבל השבוע המאתגר באמת שלי מתחיל מחר – רצף אירוח המתחיל במימונה ומסתיים ביום ההולדת של מיכאל ושל דניאל.

     בתובל נהוגה מסורת, לפיה המימונה נחגגת מדי שנה בבתים מארחים. כול בית מכין סוג מסוים של כיבוד, החברים מוזמנים להוסיף אליו משלהם, וכול תושבי הישוב נודדים בין בית לבית. השנה יהיו אצלנו שבעה בתים מארחים, אחד מהם הוא שלי. שותפתי לאירוח היא מרוקאית גאה, המכינה בר מתוקים מרוקאי, עם מופלטות וכול מיני מתוקים אחרים. אני מכין בר סלטים. זה אומר, שהיום ירדתי לדיר אל אסד לעשות קניות, ומחר כול היום אכין סלטים, כפי שאני יודע ואוהב לעשות.

     רק דבר אחד לא ידעתי – כמה אנשים צפויים להגיע אלי. היום, כששאלתי את רכזת החג, האם מדובר בבודדים או בעשרה, היא שחקה ואמרה לי שבכול בית עוברים חמישים אנשים ויותר, אבל שאינם אוכלים רק אצלנו, אלא עוברים בין בית לבית. מזה הבנתי, שעלי להכין סלטים בכמויות שתספקנה לפחות לחמישים איש. ולפיכך הבית שלי מלא כרגע בירקות ובקטניות בכמות שלא תבייש בסיס צבאי.

     אגב, במקרים כאלה אני אכן נעזר בספר בישול צבאי. פעם קיבלתי ממישהו ספר שכתב השף הצבאי גדי דגון, "הבישול בצה"ל," שהכמויות בו מחושבות לפי 10 אנשים או 100 אנשים. הוא מאוד מועיל בחישוב כמויות כשמדובר באירוח בהיקף כזה.

     האירוע השני יתרחש בביתנו בערב יום השואה, ביום רביעי. אני משמש זו השנה השנייה כחבר צוות יום השואה בישוב. בתחילה התכוונתי לקיים כאן טקס עם עדויות שימסרו בני הדור השלישי. נראה לי חשוב להעביר אליהם את הלפיד. אך משזה לא צלח בידי, בעיקר משום שהייתי כול כך טרוד בעבודה ובהורות, שלא היה לי זמן להכין זאת כיאות, החלפנו תכנית. בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה יהיו כאן שני בתים, בהם יתקיימו אירועי 'זיכרון בסלון.' אחד מהם הוא ביתי. אבא שלי יבוא ויספר את סיפורו האישי בשואה.

     למחרת, יום חמישי, יום השואה, ה-12.4.18, הוא יום הולדתם השישי של מיכאל ושל דניאל. אך מכיוון שאין חוגגים ימי הולדת ביום השואה, נחגוג להם למחרת, ביום שישי. אז ביום שישי בבוקר נחגוג בגן, ובשישי בערב כול המשפחה הגדולה שלנו תבוא הנה לחגוג את יום הולדתם בארוחת ערב. את התמונות המודפסות לעוגות שלהם כבר בחרו והזמנתי. אך עלי לאפות את העוגות ולבשל לכול המשפחה.

     ובין לבין כול אלה, אני גם מלמד השבוע פעמיים בתל אביב.

     אם אשאר בחיים אחרי השבוע הזה, אגיע ליום ה-22.4.18, יום הולדתי החמישים ושמונה, רחמנא ליצלן. זה כול כך מבהיל אותי, הגיל הזה, שלא נראה לי שאחגוג אותו השנה. מה שבטוח הוא, שאחרי השבוע הקרוב ארצה רק לנוח כמה שיותר.

     אני לא מתלונן. אני כותב את הדברים האלה בחיוך. השבוע החולף, עם הילדים בחופש, היה אינטנסיבי. אתמול נסענו לארוחת חג בבית סבא ברמת השרון, שבנו עם ליל, והבוקר נסענו לבת דודי נאווה ברמת הגולן. האינטנסיביות הזאת השפיעה על שלושתנו. דניאל רק רצה להישאר בכול מקום שהגענו אליו, מרוב הנאה, בעיקר ביער האיילים והיום אצל נאווה, עד כדי כך שהביע צער על כך שאיננו גרים לידם, במושב כנף, ואילו מיכאל אמר שהוא לא רוצה כול הזמן לנסוע, כי יש לו פינה חדשה על עץ התות בחצר, שהוא רוצה להיות בה עם עצמו.

     ושניהם גם התקוטטו כמעט מדי יום, ומיכאל ממשיך לבחון איתי, מדי יום, את גבולותיו. מה מותר לי להגיד לו ולקבוע בשבילו, ומה לא. זה משא ומתן די מתיש, ומכיוון שהוא עקשן ותובע לעצמו את מלוא החירות שהוא יכול לתבוע, זה גם לא קל. אבל הערב, כשהשתרעתי לצד מיטתו, החזקתי בידו, ואמרתי לו, שאם הוא עצבני או כועס, הוא יכול במקום לצעוק לבוא ולבקש ממני חיבוק, ואם לא מתחשק לו להתחבק איתי, הוא יכול ללכת אל העץ ולהתחבק איתו, ולבקש ממנו בקול רם, או בלב, שייקח ממנו את הכעס ואת העצבות וייתן לו שמחה וחיים טובים.

     סיפרתי לו שגם אני עושה את זה מדי פעם. וזו האמת.

   החצר כבר נקייה. עקרתי ממנה במהלך החג הזה במו-ידיי שבע באלות (שקים לפסולת בנייה) של עשב. הדק נקי והכיסאות ערוכים מסביבו.  הירקות הרבים כבר שטופים ומתייבשים ליד הכיור. החצילים כבר חתוכים וזרויים במלח בישול. החומוס כבר מושרה במים. מחר יום בישול.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.

אביב הגיע, פסח בא. וגם – טעויות של הורים.

     הערב, זה היום השלישי ברציפות, בילינו ב'כיכר הרוח.' עבר כול כך הרבה זמן מן האביב שעבר, שזמן קצר לפניו רק הגענו לתובל, שפשוט שכחתי כבר כמה כיף האביב כאן. והנה, יצאנו אל הכיכר, ופגשנו בו עוד הרבה אימהות וילדים. פתאום שוב לא הייתי צריך לדאוג איזה חבר יבקר את מיכאל ודניאל היום. החברים היו שם. עם אופניים וקורקינט, כלבים וכדורי רגל, שמיכה על הדשא לפעוטות ומים ומיני כיבוד.

     הינו שם שעות. דניאל התחיל מיוזמתו באימוני אופניים, על אופניה של חברתו. נסע מסביב לבלוק, כמו שאומרים, וירד במורד הרחוב, שועט אל כיכר הרוח, ושוב ושוב. מיכאל ראה כן ונסע אחריו בקורקינט. כשמאסו בזה, שיחקו כדורגל ואחרי כן החלו מבצעים סדרת תרגילים של עמידות ראש ועמידות ידיים, שאת חלקן צילמתי והעליתי לפייסבוק הערב.

     כשחזרנו הביתה מיכאל ודניאל לימדו אותי להכין 'מר גמיש' – לוקחים בקבוק מים חד פעמי, חותכים את קצהו והופכים אותו למשפך. מלבישים עליו בלון, ואז מכניסים דרך המשפך קמח לתוך הבלון עד שהוא מתמלא. קושרים את קצותיו, וזהו. יש לכם 'מר גמיש.'

     השולחן והרצפה נמלאו בקמח, אבל שני ילדים מרוצים אחזו בידיהם 'מר גמיש.'

   ואז גם קיבלו לארוחת ערב את הפיצה שהכנתי, על פי המתכון של ניקי ב., לפיצה מהירה. שתמיד עובד.

     "התנהגת ממש יפה היום," אמר לי מיכאל, רגע לפני שסירב לעלות להתקלח מכול הקמח. הבלגתי על התפקיד ההורי שנטל על עצמו כלפי. אמרתי לו, שאני שמח, וגם אני נהניתי איתם היום מאוד. אבל שכדי שאחר הצהריים הנהדר הזה לא יסתיים לא נעים, אני מבקש שהוא יעלה להתקלח מן הקמח כמו אחיו, שתמיד שמח לזה.

     משסירב, כדרכו תמיד לסרב לבקשותיי, לקחתי אותו בידיים למעלה, אל המקלחת. הוא בכה שהוא לא רוצה להתקלח, אבל רחצתי אותו למרות מחאותיו. הוא בכה די הרבה. אם מעייפות, אם מזה שהגבלתי את עצמאותו וכפיתי עליו את רצוני. זה לא היה נעים לי. בכלל לא. אבל אצלי ילד לא הולך לישון מלוכלך. וזה חוק. והוא יודע את זה. אולי בדיוק משום כך סירב לו.

     ואז ירדנו למטה לאכול את הפיצה ולראות טלביזיה, והכול בא על מקומו בשלום.

     אבא שלי אומר שאסור לי להיכנס איתם למאבק. אף פעם. אבל אני לא מקבל מצב, שבו אני מבקש מילד שלי להתקלח או לרחוץ שיניים והוא מסרב. אולי אני נוקשה מדי. מי יודע. בכל מקרה, אני מאוד גמיש איתם וקשוב לרצונותיהם, אבל יש לי את הגבולות שלי.

     את הטעות היותר גדולה שלי עשיתי בתחילת השבוע. הייתי בבדיקות אצל כירורג כלי דם ואצל אנדוקטרינולוג. מן האנדוקטרינולוג קיבלתי שני בקבוקוני חומצה לבדיקות שעלי לבצע. מן הכירורג קיבלתי זימון לניתוח, לניקוי שתי סתימות בעורק של רגל ימין. מתוך זהירות, אמרתי לילדים שקיבלתי שני בקבוקוני חומצה מסוכנת לצורך בדיקות, ושמתי אותם בתוך מיכל על המקרר, גבוה, פשוט שלא יגעו בהם. ואז, אגב כך, גם סיפרתי להם, שבקיץ יהיה עלי לעבור ניתוח, כדי לפתור לי את הכאב ברגל, ושאהיה כמה ימים בבית החולים בנהריה.

     דניאל פרץ בבכי.

     "רציתי שתהיה איתנו כול החיים," בכה את לבו.

     נדהמתי. מעומק החרדה, ומן היכולת לבטא אותה בכזו בהירות, בכזה כאב.

     הפסיכולוג שלי-לשעבר אמר לי פעם, שחרדת המוות של ילד כלפי ההורה שלו מאוד גבוהה במשפחות חד-הוריות. אבל זו הפעם הראשונה שנתקלתי בה בכזו עוצמה. זה מאוד טלטל אותי.

     "דניאל, אני לא מת, אני רק הולך לניתוח כדי שינקו לי את העורקים ברגליים. אחריו אוכל אפילו לרוץ ולשחק אתכם כדורגל," אמרתי לו. "אהיה בבית החולים בנהריה, זה ממש קרוב, ואתם תוכלו לבוא לבקר אותי שם, עד שאשוב הביתה."

     "בית החולים בנהריה זה המקום שהלכנו אליו כשנכנס לי מקל לעין," הזכיר לו מיכאל.

     אבל הוא המשיך לבכות.

     "לא היית צריך לספר לנו את זה, בגיל כזה," קונן. "עכשיו יהיו לי סיוטים."

     "אולי אתה צודק. אני מצטער," אמרתי לו. "רק רציתי להכין אתכם לזה."

     לקח לי הרבה זמן להרגיע אותו. בנשיקות, בחיבוקים, בסיפור לפני השינה.

     אחרי כן, בשיחת ייעוץ לילית, אמרה לי קיצ'י, מנהלת החינוך בתובל, שהיה עלי לספר להם על כך שבוע לפני כן, לא יותר.

     עשיתי טעות. עוררתי בילדים את חרדותיהם. אחר כך אכלתי את עצמי על זה.

     את הניתוח ביקשתי שיקבעו לי ליוני, לסיום הסמסטר. אבל האמת היא, שאין לי מושג איך אמשוך עד אז. אני בקושי הולך. הולך כמה פסיעות, והרגל מתחילה לכאוב לי ברמה כזאת, שגורמת לי לצליעה קשה.

     זה נמשך כבר חצי שנה. אבל לאחרונה זה החריף. מכאן גם הבנתי שאני מוכרח לטפל בזה. יהיה לי קיץ מעניין. אני מקווה שהכול יעבור בשלום.

     יש לי עוד הרבה מה לכתוב לכם. בימים הקרובים. עכשיו עלי לבדוק עבודות למחר. אז לילה טוב.

נ.ב.

אה, היה עוד משהו משמח. אחר הצהריים היה אמור להגיע שליח מהשופרסל עם הזמנה שעשיתי. עדכנתי בזה את הילדים ועליתי לנוח. כשקמתי משנת הצהריים גיליתי, שהקניות הגיעו בזמן שישנתי, והרוב מסודר במקום.

"מה, השליח כבר היה כאן?" שאלתי את הילדים.

"כן, הוא הקדים," סיפר לי מיכאל. "היה צלצול בדלת, הוא שאל אם זה הבית שלך, אז אמרתי לו שכן, והוא שם את הקניות ליד הדלת. לא רציתי שתהיה לך הרבה עבודה כשתקום, אז סידרתי בעצמי את הדברים במקום, חוץ ממה שלא ידעתי איפה לשים, כי המקרר מלא."

נדהמתי. שיבחתי אותו ונישקתי אותו על כך. ואז עברתי על הרשימה, ושאלתי אותו היכן הניח כול דבר ודבר.

הכול היה במקומו. הכול היה מסודר למופת.

כך שהילד המדהים הזה לא רק סרבן מקלחות. הוא הרבה יותר מזה.

לילה טוב:)

 

אבא, אני שמח שאתה אבא שלי.

 הבית בעמק שוקו.jpg

   "אבא, אתה יוצא הדופן במשפחה הקטנה שלנו," אמר לי הערב מיכאל, כשנשכבנו במיטה, אחרי שסיימתי לקרוא להם את ספרה הקסום של שלומית כהן-אסיף, "הבית בעמק שוקו."

     "למה?" שאלתי.

     "כי אתה המבוגר במשפחה הקטנה שלנו."

     "לא קטנה, מצומצמת," תיקן דניאל את אחיו.

     נדהמתי. מניין הוא מכיר את המלה הזאת.

     "אגב, מיכאל, רוב האנשים משתמשים בביטוי 'יוצא דופן' באופן שגוי," אמרתי לו. "'יוצא דופן' זה מישהו שיוצא מן הדופן."

     "מה זה דופן?" שאל דניאל.

     "למשל קיר של קופסה או של ארגז," אמרתי להם, "זה כאילו שמישהו חורג מן הקופסה. לכן, מוטב להגיד 'חריג' במקום 'יוצא דופן.'"

     "אז יש ילד חורג ואבא חורג?" שאל מיכאל.

     "אין ילד חורג," שחקתי. "יש אבא חורג." ואז חשבתי רגע. "אתם יודעים מה, במקום 'יוצא דופן' אפשר פשוט לומר 'שונה.' מישהו שהוא שונה. למשל 'אבא, אתה שונה במשפחה הקטנה שלנו.'"

     "אבא, אתה האבא הכי חמוד בעולם," אמר פתאום דניאל, "אתה חמוד יותר מהחתולים ומפינו. אני שמח שאתה אבא שלי."

     "תודה רבה, דניאל," נשקתי לו, "זה כול כך נעים לשמוע את זה."

     "מה אתם מדברים?" שאל מיכאל.

     "דניאל אמר לי שהוא שמח שאני אבא שלו," הסברתי למיכאל.

     "גם אני שמח שאתה אבא שלי," מיהר מיכאל לומר.

     "זה יפה גם מצידך לומר לי את זה," נשקתי לו.

     "אני אוהב אותך גם כשאני כועס עליך," הוסיף מיכאל, ושימח אותי בזה. אמנם, זה משפט שאני עצמי אומר להם לא פעם. שאני אוהב אותם גם כשאני כועס עליהם. אבל היום, הבוקר, מיכאל היה די זעוף. עם מצבי רוח. הוא נרגע רק כשקנה לעצמו סוכריות ב'מיי בייבי.' ואז דניאל נהיה כעוס, כשגילה שדוכן ההמבורגרים במקום לא פתוח, ושאין לי כוונות לקנות להם עוד צעצועים שם. וחילופי מזג הרוח ביניהם הכניסו גם אותי למתח. מיותר לגמרי.

     זו הייתה שבת מתישה. התעוררתי בארבע לפנות בוקר. בחמש מיכאל התעורר. בשש דניאל. בבוקר הספקתי לעשב שתי ערוגות בגינה, להכין לדניאל חץ וקשת, לבדוק כמחצית מן העבודות שהיה עלי לבדוק עד מחר. או אז הבית כבר התלכלך מבוץ מן הגינה, ומיכאל לקח על עצמו לטאטא ולעשות ספונג'ה בכול הקומה התחתונה בבית, ועמד בזה בכבוד.

     ואז נסענו למיי בייבי. וורוניקה, הסייעת בגן וחברתנו, התלוותה אלינו, אז בדרך גם קנינו להם סנדלים לקיץ, שהם עיקמו את אפם למולם. ואז חזרנו, ועצרתי בכפר כדי לקנות לדניאל המבורגר, כפיצוי על ההמבורגר שלא זכה בו ב'מיי בייבי,' ואז הוא היה לו חריף מדי, ואז הכנתי להם צ'יפס ואצבעות שניצל, ואכלנו, והלכתי לנוח. וכשקמתי בדקתי עוד עבודות, עישבתי עוד ערוגה, ובאו אורחים, והילדים השתוללו במחיצתם, עד שהסתגרנו קצת בחדר העבודה שלי, כדי לשוחח, ואז הכנו ארוחת ערב לכולם, ואחרי כן אמבטיה ועוד השתוללות אח עם רעהו במים, וסיפור.

     לך תסביר לאנשים למה אין לך דקה משל עצמך.

     בחדר האמבטיה, כשנהנו להם מהמים החמימים עם הקצף, עשיתי להם שיחה. הסברתי להם, שכאשר באים אלי אורחים, בייחוד אורחים כמו דורון ומתת, שבאו מרחוק כדי להיפגש איתי, אני מבקש שיתנהגו יפה. שישוחחו עם האורחים ויתנו להם להכיר אותם, ואז ייצאו לשחק עם חברים, וייתנו גם לי זמן לשוחח עם אורחיי.

     נו טוב. אז אמרתי.

     אבל, כמו שאמרתי לדורון ומתת הערב, "אלה שני האוצרות שלי." והם אכן אוצרות. היכולת השכלית, הרגשית והלשונית שלהם מדהימה אותי כעת בכול יום מחדש, ואני מתברך בהם מאוד. גם כאשר הם מביעים עמדות עצמאיות, ומעצבנים אותי לאללה. בימים האחרונים זה בעיקר מיכאל, שמתעקש לא להתלבש כשמבקשים ממנו זאת, לא להתקלח אלא כשאני ממש מכריח אותו להיכנס לאמבטיה, עסוק בגיבוש עצמאותו למולי. וזה כמובן לא יכול להיות אחרת.

     ואני מתעצבן. אבל מחביא חיוך בקצה שפתיי. כי אם יש משהו שאני גאה בו הוא האישיויות המעוצבות שלהם, עצמאותם והיכולת שלהם לעמוד על שלהם, בעיקשות ראויה לציון, גם כשהיא מעוררת אצלי טרפת.

     שיהיה לכם/ן שבוע טוב.

הרשימה לילדים – בגן צבר בתובל.

חתולים3.jpg

   לא מזמן הודיעה לנו יעל, גננת גן 'צבר,' שילדיי מתחנכים בו, שהם פותחים במבצע מימוש משאלות של הילדים ברוח 'הרשימה' של יובל אברמוביץ.' המשאלה הראשונה שהגשימו הייתה 'שמלה יפה,' שביקשה אחת מיפהפיות הגן. הילדים טרחו ועיצבו וציירו כול מיני דגמים של שמלה, הכלה המאושרת אישרה את הדגם – ואז הגיעה לגן אם, עם מכונת תפירה ובדים, ותפרה לה את שמלת חלומותיה למול עיניהם של ילדי הגן.

     דניאל סיפר לי, לפני כמה ימים, שהמשאלה שלו היא, שהחתולים שלנו, דמקה וגילון, יחזרו להיות גורים. זאת, מפני שהוא אהב מאוד כשהיו גורים. אבל הוא יודע שזה בלתי אפשרי.

     היום, כשבאתי לאסוף אותם מן הגן, סיפר לי דניאל ששכח בגן את 'סלסילת החתולים' שלו. לא הבנתי על מה הוא מדבר, ואז שניהם הסבירו לי, שהיום הגן מימש את משאלתו של דניאל. אמנם, אי אפשר להפוך את דמקה ואת גילון לגורים שוב, אבל אפשר גם אפשר ליצור לו סלסילה מלאה בגורי חתולים.

     יעל הושיבה את הילדים, ובמשך שעה ארוכה הכינו כול ילד וילדה 'חתלתול' לסלסילת החתולים של דניאל. עוד לא זכיתי לראותה, אבל הערב קיבלתי תמונות מן התהליך ומן התוצר הסופי.

 

חתולים1.jpg

 

 

חתולים2.jpg

     אתמול, כשהייתי בבית הסופר בתל אביב, בתוך יום שלם של נסיעות, נתקפתי בהרהורי חרטה. אמרתי לעצמי, מה עשיתי, מה השתגעתי, לצאת מתל אביב ולעבור לגליל? הרי מקור פרנסתי בעיר, וחיי וזהותי בעיר. לרגע נתקפתי חולשה. בא לי לארוז את הכול ולשוב העירה. אבל מקץ רגע שמעתי בתוכי קול, המזכיר לי מדוע עשיתי את זה – למען מיכאל ודניאל.

     היום, משקיבלתי את התמונות האלה, של דניאל וסלסילת החתולים שלו, גם קיבלתי את התשובה המלאה לשאלתי. גן הילדים בתובל מתייחס לכול ילד. המשאלה, חלומית ובלתי מושגת ככל שתהא, של ילד בגן, היא לא נושא לשחוק, אלא נלקחת ברצינות רבה, וממומשת בהתאם ליכולת, ולנסיבות הזמן והמקום – ותמיד מתוך שיתוף מלא של הילדים, יצירתיות והדדיות.

     זה המקום שבחרתי בו לבית בעבורנו. ועם כול הקושי הכרוך בשתי נסיעות שבועיות לפרנסה, בתל אביב, אני יודע שבחרתי נכון. שהבאתי את ילדיי למקום שבו הם חווים את ילדותם באופן הכי מלא ועשיר ותומך רגשית שיכולתי למצוא בשבילם. וזהו חסד גדול.

     לא אחת כתבתי ואמרתי לחבריי וחברותיי היחידנים/ות, שהם חייבים לבוא לבקר כאן, להתרשם מן הישוב ומן הגן, אולי כדי להישאר. בספטמבר גם פותחים כאן בית ספר עממי חדש, שנבחר על ידי משרד החינוך להיות אחד מתוך שנים עשר בתי ספר 'מוטי המאה העשרים ואחת.' והוא פשוט חלומי. נדהמתי רק מן הפרזנטציה של המבנים שיוקמו בו. כיתות עם קירות מודולריים, המאפשרים להפוך את החלל של כול כיתה, בכול שיעור, למשהו אחר. שלא לדבר על מתחם היער, ועל התפיסה החינוכית המובילה את מקימיו.

     לתדהמתי, איש מבין חבריי וחברותיי לא הרים את הכפפה. איש לא העז אפילו לבוא לבקר עם ילדיו כאן, כדי להתבונן ולהתרשם. זה מדהים אותי מחדש בכול פעם שאני משבח את תובל ברבים. כול כך חבל לי, שילדי חבריי וחברותיי גדלים בעיר ומפסידים את היופי, האהבה, היצירתיות והתום שמאפשרים להם, בעיקר מאפשרות להם, כאן, הגננות בתובל.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב ונעים.

ניסים ונפלאות

עדו והילדים.jpg
עדו והילדים. הם החליטו שהוא דרבוקה. מסכן:) הפעם אני צילמתי.

     כמו שאתם יודעים, חזרתי מטיול התחקיר שלי בפרו ובצ'ילה ופחות מחצי תאוותי בידי. בסנטיאגו וקונספסיון לא יכולתי לראות את הבתים שהגיבור שלי גר בהם, מן המאה השש עשרה, מפני שבשתי הארצות התחוללו, בארבע  מאות השנים שחלפו מאז, רעידות אדמה אדירות, שלא הותירו מבנים כאלה על כנם. בלימא, מוזיאון האינקוויזיציה היה הרוס, כתוצאה מלחות, המנהל שלו לא ידע אנגלית והחומר ששלח אותי אליו, שני כרכים עבי כרס בני אלף עמוד כל אחד, נמצאו רק בספריה הלאומית. לצלם אותם בזירוקס היה עולה לי הון עתק. ואחרי כן, מי יקרא אותם?

     כאשר הפרופסורית להיסטוריה שליוותה אותי בלימא ראתה בייאושי, הציעה לי, בטובה, לעמוד בעצמה ולצלם לי את שני הכרכים בזירוקס, באותו לילה, שלמחרתו כבר טסתי ארצה. אבל אמרתי לה שזה נשמע לי מטורף. שמקודם לכן אנסה לחפש את הספרים הללו במדריד.

     חזרתי ארצה די מיואש. אבל במהלך השבוע שחלף מאז חזרתי הנה קרו לי דברים מופלאים. בלילה אחר שובי קיבלתי אי-מייל מאדם שאינני מכיר. הוא כתב לי, שראש הקהילה היהודית בקונספסיון סיפר לו על הפרויקט שלי, ומכיוון שהוא עצמו כותב ספר על משפחתו במאה השש עשרה בצ'ילה, ישמח לחלוק אתי את חומרי התחקיר שלו. אמר, ועשה. הוא שלח לי שישה ספרים שלמים, בספרדית, סרוקים במחשב. כדי שתבינו עד כמה זה מופלא אספר לכם, שאחד הספרים ששלח לי הוא ספר חשוב מאוד לתחקיר שלי. את הספר הזה מצאתי בחנות אנטיקווריאטים בסנטיאגו. הוא עלה לי 35 דולאר.

     מן הביקור בספריה הלאומית של פרו חזרתי גם עם מאמר חשוב כתוב בצרפתית. לפני שבוע נועצתי אתכם כאן מי יוכל לתרגם לי אותו. כרגע הוא כבר באמצע תרגומו. ואת הספר שסיפרתי עליו לעיל אעביר לתרגום אצל חברה קרובה ותלמידה לשעבר, בפגישה ביום שני.

     השבוע גם חיפשתי בגוגל את ספרי התחקיר עבי הכרס שהייתי זקוק להם. לתדהמתי מצאתי אותם למכירה בחנות בקנדה. רכשתי אותם והם בדרכם הנה. האחד מחירו 60 יורו, השני 90 דולר. מה לא עושים בשביל תחקיר מהימן:)?

     אבל הדבר הכי מדהים שקרה לי אירע השבוע. ביום חמישי היה לנו, כמו מדי שבוע, חוג טבע בקיבוץ השכן. נסעתי אליו עם הילדים, ואמרתי לעצמי שאקח איתי אחד מספרי התחקיר לקריאה. בררתי אחד מערימה של כ-25 ספרים הניצבת על הארץ ליד שולחני (פשוט כי אין מקום אחר בחדר לשימה בו), פתחתי את הפרק על הדמות שלי, ואמרתי לעצמי שאקרא בו בזמן שמיכאל ודניאל בחוג.

     לקחתי אותם לאוהל הקיימות בשדה, ופרשתי לי למדרגת סלע מוצלת לקרוא. התחלתי קורא, וככול שהתקדמתי בקריאה – כרגע אני באמצע הפרק – נדהמתי. מדובר בתחקיר ביוגרפי מעמיק ומדויק מאוד, מלווה באסמכתאות, של כל השלבים בחיי הגיבור שלי ובחיי הוריו. כול מה שעלי לעשות הוא לתרגם את זה מאנגלית כלשונו, ולהפוך את זה לראשי פרקים לכתיבה.

     ואני נסעתי עד דרום אמריקה כדי להתחקות אחר עקבותיו.

     אז אמנם, נסעתי גם כדי למצוא מקורות ראשוניים, וכדי להתרשם מן הנוף ומסביבת חייו. אבל די הדהים אותי לגלות, שכול משך הזמן הזה נח לו בחדר העבודה בביתי ספר, שיש בו את מרב פרטי העלילה שלי, מראש.

     ואז הבנתי. הנסיעה הזאת לא הייתה רק נסיעת תחקיר. היא הייתה, בעיקרה, הזמן הראשון שבו נפרדתי מעם בניי, והם ממני; הזמן הראשון מזה שש שנים שבו הייתי שוב עם עצמי לבדי. רק בתוך עולמי הפנימי. והחיצוני כאחת, כמובן. וזה היה לי חשוב מאוד.

*

     והנס האחרון שאירע לי השבת הוא נס החיים הטובים. חברי הצלם, עדו רוזנטל, הודיע לי שהוא בא לבקר אותנו עם בת זוגו. התרגשתי מאוד לקראתם. קמתי בבוקר, והחלטתי שאני מבשל למענם ארוחת צהריים. כך, אמרתי לעצמי, גם יהיה לנו מה לאכול במהלך השבוע, שבו אהיה עסוק בהוראה.

     הילדים, בעיקר מיכאל, היו שובבים מאוד הבוקר. מיכאל צווח מחדווה רוב היום. שמחתי לראותו מאושר, בייחוד כאשר הודיע לי שהוא גורילה, ועמד, כול גופו מלא קצף, במימי האמבטיה, חבט בחזהו כמו קינג-קונג וצרח צרחות קופיות. אבל, כמו שאמרתי לו אחרי כן במיטה, קשה לי מאוד לחיות בבית שצועקים בו. זה מכניס אותי למתח מיותר.

     בבוקר התגברתי על זה בתחילה בכך שביקשתי ממנו לצאת מהבית, לצרוח בחוץ. תחת זאת, הוא ודניאל נכנסו ביוזמתם לחדר הממ"ד, ובמשך שעה ארוכה שיחקו שם בשקט בפליימובייל. אחרי כן קיימתי את הבטחתי להם, וארגנתי להם דוכן לממכר פופקורן חם וסוכריות על מקל ב'כיכר הרוח.' זה גם שחרר אותי לבישוליי.

     הייתי על קצות העצבים כשהתחלתי לבשל. מהרעש. אז התחלתי בניקיון המקרר. ראיתי שיש לי שעועית צהובה שכדאי לבשל, ואמש קיבלתי מאחי אביב עגבניות שרי ופלפלים אדומים. בישלתי שעועית צהובה עם שרי ופלפלים. אחרי כן גיליתי במקרר רבע שקית של קינואה ושתי פרוסות רוסטביף. לכן עשיתי קינואה ורוסטביף ברוטב פטריות, עם פטריות שמפיניון. האלתור הזה יצא מעולה. או-אז צדו עיניי חמשה תפוחי אדמה על האי במטבח. קצצתי אותם יחד עם קישואים, שרי, פלפלים ועשיתי מהם קארי ירקות. ואז בישלתי גם קארי דגים מפילטים של סול, שיצא מהמם, ועוף בתנור. עד אז כבר נעלמה השמש והשמיים הקדירו, אז הוספתי לזה מרק כתום מעדשים, גזר, דלעת ובטטה. ומכיוון שהתנור היה חם עם העוף, גם אפיתי בראוניז מקמח שקדים ושוקולד מריר וסטיביה, במקום סוכר. זה יצא מעולה, רק אחרי שעקבתי אחר הוראותיו של מיכאל שיינפלד המתוק והמכור למתוק – הרטבתי את זה במייפל.

     מקץ שלוש שעות בישול הארוחה הייתה מוכנה, השולחן ערוך והבית שטוף. ואז יכולתי לעזור לילדים לקפל את הדוכן שלהם, ואפילו להתפרקד אתם על הספה בבית, מול הטלוויזיה, בעוד תכנית לילדים.

     בסוף היום הזה המקרר מלא באוכל למהלך השבוע, הכלים שטופים, העבודות של התלמידים למחר כבר בדוקות, ואני מסופק להפליא. מה שלא עשיתי היום זה להיפגש עם בחור ו/או לעבוד על הספר שלי. אבל אי אפשר להספיק את הכול.

    אני צריך בעל. זה כנראה יהיה הסידור הכי פשוט. בעל בבית, אור בבית. לפחות כול עוד מדובר בהתאהבות.

     שיהיה לכם/ן שבוע טוב.

פרידה, שמינית מטעמו של …

אני ודניאל בכורסה.jpg
בסוף היום, דניאל ואני יחד על הכורסה.

     הערב, אחרי יומיים של התנהגות קשה מאד, דניאל נתן סוף סוף ביטוי לרגשותיו. היינו באמבטיית קצף. מיכאל הציק לו, כשם שהציקו זה לזה במשך היום כולו. דניאל יצא מן האמבטייה כדי שאנגבו ואלביש אותו בפיג'מה, ותוך כדי כך פרץ בבכי.

     "אבא, אני לא רוצה שתיפרד ממני," בכה.

     "אני לא נפרד, אני רק נוסע ללמד מחר וחוזר בלילה," השבתי לו, בטוח כי בזה מדובר.

     "אני לא רוצה שתמות לי. ואני לא רוצה שסבא ימות. הוא זקן, והוא ימות, ואחרי זה אתה תהיה זקן ותמות. אני לא רוצה שתמות לי," בכה את ליבו.

     "אני לא נפרד ממך, ילד אהוב שלי, אני לגמרי כאן," חיבקתי ונישקתי אותו המון, והושבתי אותו על ברכיי.

     "דניאל בוכה! דניאל בוכה!" צהל מיכאל מתוך האמבטייה.

     "מיכאל, תפסיק מיד!" אמרתי לו. זה לא ממש עזר. וכשסירב לצאת מן המים להתלבש, אמרתי לו שאני יורד עם דניאל למטה, ושיתנגב וילבש פיג'מה בעצמו.

     "בגלל זה התנהגת כול כך קשה ביומיים האלה?" שאלתי אותו. הוא הנהן.

     "אני שמח שסוף סוף אתה מבטא את הקושי שלך," אמרתי לו. ונישקתי לו שוב.

     ירדתי עם דניאל למטה. חיממתי לו צלחת עם שניצלונים ואורז, עם קטשופ. ואז עליתי למעלה כדי לנגב ולהלביש את מיכאל, שבינתיים הספיק להוציא הרבה מים וקצף על רצפת חדר האמבטייה, במחאה על כך שעזבתי אותו עם אחיו.

     "אבא, אני רוצה את הטלפון שלך," ביקש דניאל, "אני רוצה לצלם אותך ואת החתולים יחד כדי לזכור אותך," בכה שוב.

     נתתי לו את מכשיר הטלפון. הוא התיישב ליד גילון, וצילם אותו. אחרי כן שב לאכול, וגם מיכאל ירד למטה כדי לאכול ספגטי ברוטב עגבניות.

דניאל וגילון.jpg
דניאל וגילון

   הם עברו לשבת בסלון. דניאל ביקש שאבוא לשבת איתו. אז אחרי רחיצת הכלים וניגוב השולחן התיישבתי על הכורסה, והוא בחיקי, וכך, עד שעברו פרק וחצי של 'מרתה,' ואני נרדמתי על כתפו.

     ביומיים האלה דניאל עיבד את משמעות הפרידה ממני. הוא אמר לי, הערב, "כשהיית בחוץ לארץ פחדתי שתמות ולא תחזור." אבל רק עכשיו, עם שובי, התחוללה בו ההכרה הרגשית בכך, שהפרידה הזאת היא פרידה מבשרת. שיבוא יום והיא תהיה לתמיד. וזה מה שהקשה עליו כול כך.

     אין נחמה שאפשר לתת לילד, המבין לראשונה את עובדת החיים והמוות. חוץ מלהזכיר לו שאני פה איתו עכשיו, בהווה, שאני אוהב אותו, ושאני לא עוזב אותו כול כך מהר. וזה בדיוק מה שאמרתי לו. שאני לא מתכוון להיפרד מהם כול כך מהר. שאני כאן. ושהכול בסדר.

דניאל קוצץ ציפורניים.jpg
דניאל קוצץ לעצמו ציפורניים. בפעם הראשונה שזה קורה. וזה קרה היום. ביוזמתו.
דניאל מבסוט.jpg
דניאל מאושר בתוך אמבטייה ענקית של גזרי עיתונים, בשעה שחיפש יחד עם חבריו מתובל אחר מטמון מטבעות השוקולד שהטמינו בו אנשי הצוות של חג הפורים.

     אני יודע שזה חשוב, לעבור איתם את התהליך הזה. אבל זה בהחלט קשה מנשוא, קורע לב. בעיקר כשהבטן שלי עודנה עובדת כמו מכונת כביסה, מתערבלת ופולטת כול מה שאני מכניס לתוכה, כבר מאז יום רביעי.

     אחכה עוד יום. מחר ממילא אני מלמד בוקר וערב בתל אביב. אם זה לא יירגע ארד לרופא ביום שני. בינתיים אני לוקח כול יום מלחים, וכדור להרגעת הבטן. זה לא ממש מתיישב עם שתיית הקפה שלי, אבל זה מה יש.

מיכאל עם הפאה.jpg
והנה מיכאל עם הפאה של אבא. שובה לב. "אבא, כבר אמרתי לך שאני אוהב אותך" זה הפזמון החוזר שלו ביומיים האחרונים. אלף פעם ביום. גם זה סוג של עיבוד רגשי.

     עוד לא לגמרי נחתתי פה. רק לאיטה, כתוצאה משאלות החברים בתובל "נו, איך היה לך בחו"ל?" הולכת הכרתי ומצטללת, שעלי לעבד כעת את מה שקלטתי בדרום אמריקה, להוריד ממצלמת הטלפון דברים שצילמתי, להעביר לתרגום דברים אחרים, ולנסות לאתר את שני הכרכים המתארים את פרשת משפטו של אסיר מסוים באינקוויזיציה בלימא, כדי ללמוד מתוכה דברים הקשורים לספציפיות החיים בה, של האסיר שלי.

     זה יהיה תהליך ממושך. כמו תמיד. אולי יותר מתמיד. אבל זה יהיה.

     בינתיים אני מחפש מישהו שיודע צרפתית על בוריה, ומוכן לקרוא ולתרגם בשבילי, בחינם או בתשלום, מאמר של 26 עמודים. מרתק.

     שיהיה לכם/ן שבוע טוב.

לחזור הביתה

הבא.jpg
השלט היפהפה הזה קיבל את פניי אתמול בגן. את הכיתוב עשו ודאי הגננות/ים. אבל הציור הרבגוני הוא פרי יצירתם של מיכאל ודניאל. וזה הרחיב את לבי.

   בסוף, מה שנשאר מן הטיול הזה הוא החזרה הביתה. וזה מוזר. זה חדש לי.

     בדרך כלל, כשאני שב ממסע תחקיר, יש אתי המון חומר לכתיבה. הפעם יהיה עלי עוד לדלוק אחריו. בדרך כלל אני גם ישר מתיישב לעבוד על החומר הזה. הפעם התיישבתי להפקיד צ'קים, להוציא חשבוניות, לארגן את ההרצאות שלי לשבוע הראשון בסמסטר, המתחיל ביום ראשון. אבל בדרך כלל, גם חזרתי אל בית ריק. ועכשיו, כמו שאמר לי אבא שלי במכונית, כשאסף אותי מתחנת הרכבת, "תראה איזה יופי שיש לך לאן לחזור. יש לך בית, יש לך ילדים."

     והוא צדק. ועוד איך.

     בסוף, מה שנשאר מן הטיול הזה הוא החזרה הביתה. המפגש עם הילדים. החיבוקים והנשיקות בגן, ואחרי כן הבאתם הביתה, לבלות יום חופש עם אבא, כדי שיספגו מחדש את נוכחותי, והתלהבותם מן המתנות השונות, בייחוד ממכונית-הרדיו-רמקול, היכולה לקלוט באמצעות bluetuth כל שיר או פס קול של וידיאו שאני משדר אליה מיו-טיוב. והכי כיף הוא לקבל את מחוות אהבתם. את הצהרות האהבה הבלתי פוסקות של מיכאל, את החיבוקים הפראיים של שניהם, את שמחתם.

     וגם את ההפך מזה.

     היום דניאל היה משונה. כול היום. בבוקר לא רצה ללכת לגן, אלא להישאר איתי. אחרי כן, בגן, התבודד, לא כול כך אכל, עד כדי כך שהתקשרו אלי. מיכאל היה נורא עייף, כי התקשה להירדם הלילה. בסופו של דבר הבאתי אותם הביתה כבר באחת עשרה וחצי בבוקר. מיכאל היה עייף, ונרדם די מהר לכמה שעות. דניאל היה עויין. וכך זה היה און-אנד-אוף במשך היום כולו.

     אחר הצהריים, אחרי שגילף בסכין יפנית ענף מן הוויסטריה המסכנה, העומדת בשלכת, וחפר לי בור בדשא, הצעתי לו לעבוד איתי בגינה. זה הלהיב אותו, ולמשך איזה זמן עמד וגזם עשבים גבוהים מסביב לעץ הרימון. אבל רוב הזמן היה זעוף, מרוחק. לא תמיד אפילו ענה לשאלותיי, אך כשקרבתי אליו ואמרתי לו, שלא נעים לי שאינו עונה לי, הסתיר חיוך ממזרי בקצות פיו.

     בלילה, כשנכנסנו למיטה, הוא השתחל אליה בבגדים קצרים, לא בפיז'מה, ולא הסכים להחליף. למעשה, גם לא להתחבק או לדבר. הוא התכנס בתוך הפוך שלו. הדבר היחיד שאמר לי הערב זה, שאני לא מתייחס אליהם, כי אני כול הזמן בתוך המכשירים האלקטרוניים שלי.

     "אני לא מתייחס אליך?" שאלתי, "מי בישל לכם ארוחת ערב? מי שאל אותך מה אתה רוצה לאכול?" (והוא אכל, אחרי שנעדר מן הקידוש ולא התיישב איתנו ליד השולחן, בהחלט אכל. שני פולקעס, רק ליד הטלוויזיה). "מי עבד איתך בגינה?"

     הוא שתק ורק התכרבל בשמיכתו. ניסיתי להזמין אותו שוב ושוב לחיבוק, בזמן קריאת הסיפור של הלילה. אך הוא סירב. ניסיתי ללטף את ראשו, אך הוא הרחיקו ממני.

     הוא עושה לי הדגמה יפה של מה שיקרה כאן בגיל ההתבגרות.

     אני מניח שזה עיבוד רגשי של הפרידה. הרי גם הוא הצהיר לי אהבה, ואתמול אפילו אמר לי שהוא כול כך אוהב אותי, שהוא רוצה להתחתן איתי. מיכאל אמר לי שהוא כול כך אוהב אותי, שהוא רוצה לתת לי חיבוק חזק. הוא ביקש שאשב על מיטתם, ואז הסתער עלי בחיבוק איתמני, ממיס אותי מרוב אהבה.

     בסוף, מה שנשאר מן הטיול הזה הוא ההבנה, שבעצם, הפרידה שלי מהם למשך עשרה ימים עשתה לכולנו טוב. אני חזרתי רגוע כול כך, שרק כעת הבנתי באיזה סטרס חייתי שש שנים, ועד כמה הייתי כבר קצר רוח כלפיהם. הם, הילדים, תפסו התבגרות מואצת בצורה מדהימה. דוגמה: היום, כשהתעוררתי אחר הצהריים, שמעתי רחשים מחדר האמבטיה. ניגשתי אליו, וראשו של מיכאל הציץ מתוכו.

     "אבא, אנחנו מתקלחים לשבת," הוא הודיע לי, "לא רצינו להתקלח אחר כך."

     ואכן, שניהם התקלחו, חפפו ראש והתלבשו לשבת ביוזמתם ובכוחות עצמם.

     נדמה לי, שזה הערך הכי גדול של הטיול הזה. הפרידה, ההתגברות עליה, השיבה לשגרה. הן בעבורם והן בעבורי זה שיעור חשוב. שיעור בהבנת האושר. וגם בהבניית אמון.

     בשבילי, לחזור הביתה זה גם לבשל, לעשות כביסה, לעבוד בגינה. אז היום ניכשתי המון עשבים בחצר, משתדל לעשות זאת באופן סיסטמטי, כדי לראות מחדש את שורות הצמיחה ולהבין איפה יש לי מקום לשתילה חדשה. מחר אמשיך. מחר גם תהיה כאן פעילות ילדים לפורים בחדר האוכל, ואני מקווה שהילדים ירצו להתחפש ויהנו בה.

     וביום ראשון כבר מתחיל סמסטר חדש, וחומרי ההוראה כבר בתיק. והאמת, גם לתלמידים שלי אני שמח לחזור, ומתרגש לקראתם.

     שתהיה לכולנו שבת נעימה ושבוע טוב. אמן.

נ.ב.

     הערב מתקיימת מסיבת פורים של הגדולים בתובל. אני נעדר ממנה. הן מפני שהבטן שלי עדיין מתהפכת, הן מפני שאני לא שותה אלכוהול ולא נהנה ממוסיקה רועשת, הן מפני שגם אם הייתי רוצה לבוא לא הכנתי לי בייביסיטר. תחת זאת אני יושב ומכין את השיעורים לשבוע הבא, חושב על בחורים, על אחד מהם בכמיהה גדולה, ומתנחם בזה שאני מקדם את השבוע הבא. וגם, שהאהוב שלי יגיע. שהוא קרוב. ושאסור לי לדחוק את הקץ. לתחושתי הוא כבר יודע. הוא צריך לעשות רק עוד צעד אחד קדימה. ואז הכל יתחולל, ויתרגש.