לְשַׁחְזֵר אֶת הַפְּלִיאָה

כול סוף השבוע הזה הייתי טרוד, מרוחק מעצמי ומזולתי. אמש הזמנתי הנה את בני המשפחה לארוחת שישי. אבי ממילא היה כאן כבר מיום חמישי, ויישאר כאן עד יום שני, ומכיוון שהחל מיום שישי הבא אני שב ללמד, ידעתי שלא תהיה לי הזדמנות קרובה אחרת לבשל לקראת שישי ולארח את המשפחה.

אבא ואני ירדנו לקניות בכרמיאל, בעוד שעוזרת בית מבוגרת, טובה, ניקתה את הבית. עם שובנו נעמדנו לבשל. אבא את המרק הנפלא שלו, ואת הסלטים שהוא רגיל להכין בעבורנו מדי יום שישי, סלט ביצים וסלט אבוקדו, ואני את השאר – עוף ותפוחי אדמה בתנור, סלט ירקות  וסלט טחינה, בורגול ומנגולד, אורז ומנגולד ועוד.

היה כיף. סיימנו את הערב מאוחר. אבל בבוקר, למן הרגע שקמנו, הייתי ליד אבא והילדים, ליד עצמי, לא ממש מחובר לדבר.

רציתי לנסוע עם הילדים לטייל, אבל הם ביקשו לבלות. אז נסענו איתם לפארק המשפחה בכרמיאל. הילדים שיחקו, בהשגחת אבא שלי. אני שקעתי בקריאת ספרה הנפלא של שולי זיו-אסולין, "איך להתפרנס מאמנות," שהגיע אלי בדיוק בזמן. שעה שאני מרגיש מוצף מעבודה – המון ספרים לעריכה ושש סדנאות מדי שבוע – ומייחל רק לרגע שבו אוכל להשתחרר מכול אלה, ולהתמסר לכתיבה בלבד.

זה כול כך חסר לי, זמן הכתיבה. אמנם, קיימתי קמפיין בקיץ, וזכיתי בו בכסף שאפשר לי לכתוב, ואכן כתבתי שלושה חודשים תמימים. אבל עכשיו התחילה שנת ההוראה והעבודה שלי, ידיי מלאות עבודה, ולא נותר לי זמן לעצמי, ליצירתי שלי. וזה ממש רע.

מאז שובנו מפארק המשפחה ועד הלילה בדקתי עבודות של תלמידים, הכנתי חומר לשיעורים ולהרצאה שהזמינו אצלי, על 'יוצר, יצר ויצירה,' מה שמבטיח הרצאה מיוחדת במינה. ורק בשעת ליל, אחרי שכולם כבר היו ישנים, פתחתי את הקבצים שהדפסתי בהם לאחרונה שתיים ממחברות הכתיבה הרבות שכתבתי הקיץ, ודליתי מתוכם רק את השירים.

הכנסתי את כולם לקובץ אחד, ניקדתי אותם ואז גם עברתי עליהם וערכתי אותם ושבתי ועשיתי להם הגהת  ניקוד.

ואז גיליתי אילו שירים יפים כתבתי לאחרונה.

כתיבתי תמיד נעלמת ממני. אני כותב ושוכח. אני נזכר בה מחדש רק שעה שאני מקליד מחברות לאחור, ואז בשעה שאני עובר על התדפיס, מתקנו ועורכו ומנקדו. או-אז אני יודע שלא ביליתי את זמני לשווא. שכתבתי דברים יפים. שזה מה שאני צריך לעשות.

או, כמו ששולי אלדד אסולין כותבת – כתיבה היא המקצוע שלי. ממנה עלי להתפרנס, ועלי לדאוג לבקש בעבורה כסף, כדי שאוכל לעשות אותה, ולא לעסוק בכול הענפים הנלווים לכתיבה, המהנים כול כך בפני עצמם, אך גם מרחיקים אותי ממנה.

הנה לכם מעט מן השירים שמצאתי הלילה. את השאר אשאיר לפרסום בכתבי עת ובעיתונים.

אִלּוּ הָיִיתִי צִפּוֹר

 

אִלּוּ הָיִיתִי צִפּוֹר, הָיִיתִי

עָף מֵעַל הַשָּׁמַיִם, בֶּחָלָל

הַמָּצוּי מֵעַל אֲרָצוֹת וְיָמִים,

בָּאֲוִיר הַלַּיִל הֶחָשׁוּךְ,

הַמְּנֻמָּר בְּיָהֲלוֹמֵי כּוֹכָבִים.

 

הָיִיתִי דּוֹאֶה, מְצַיֵּץ וּמַבִּיט

בַּכַּדּוּר הַיָּרֹק שֶׁמִּתַּחְתַּי,

מִשְׁתָּאֵה מִיּוֹפְיוֹ, מִרָחֲבוּת

הַקּוֹסְמוֹס, מִן הָרִיק

הַמָּלֵא אֶת עַצְמוֹ.

 

אֲבָל אֵינֶנִּי צִפּוֹר, אֲנִי

אָדָם שֶׁגּוּפוֹ נִכְפָּף, מִצְחוֹ

נִקְמַּט וְנֶחֱרַשׁ בְּעִקְבֵי

הַזְּמַן, עוֹרוֹ כְּבָר

מְרוּבַד כִּתְמֵי גִּיל,

 

עֵינָיו הַקֵּהוֹת מַבִּיטוֹת

בַּיֹּפִי הַזֶּה, לִבּוֹ

נִמְלָא תּוֹדָה, וּפִיו אִלֵּם.

 

*

עַל הַמַּחְבֶּרֶת הַצְּהֻבָּה

מֵטִיל אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ הָעַז

מִבַּעַד לַתְּרִיס

 

מִתְוֶה סוֹרָגִים דַּקִּים,

הַיּוֹרֵד

עַל חַלּוֹן הָרַכֶּבֶת.

 

הַכָּרָתִי מְהַבְהֶבֶת

בֵּין הוֹדָיָה לְעַצֶּבֶת,

לְרֶגַע מְבַקֶּשֶׁת לָמוּת

מֵרֹב קשִׁי,

 

וּלְרֶגַע נֶאֱחֶזֶת בַּחַיִּים

בְּנוֹאָשׁוּת שֶׁל פָּלִיט,

 

הַמְּסָרֵב לְוַתֵּר

עַל הַמִּתְחָם הַיָּחִיד

הַמֻּקְנֶה לוֹ כְּמוֹלֶדֶת –

 

מִתְחַם גּוּפוֹ,

מִתְחַם הַשִּׁיר.

*

שבוע טוב לכם/ן,

 

אילן.

מודעות פרסומת

אוי

     ביום ראשון התחיל קורס המתחילים החדש שלי בתל אביב. מכיוון שאבא שלי לא היה יכול להגיע קמתי בחמש, הכנתי את עצמי ואת הילדים, הכנסתי אותם אל הגן כבר בשעה 06.55, ומיהרתי לתחנת הרכבת בכרמיאל, כדי לתפוס את הרכבת הישירה של שמונה לתל אביב.

     כל הדרך קראתי ספר שהיה עלי לכתוב עליו חוות דעת. הגעתי לשיעור בכמה דקות איחור, לימדתי ומיד רצתי לתחנת הרכבת, כדי לתפוס את הרכבת של 13.30 לכרמיאל.

     כשהגעתי לרכבת התברר לי, שיש רכבת לכרמיאל רק כול שעה עגולה, וזו של 13.30 נוסעת לנהריה. הישירה הבאה לכרמיאל יוצאת ב-14.00 ומגיעה לכרמיאל ב-16.00. השעה שבה עלי כבר להוציא את מיכאל ודניאל מהגן.

     עליתי על הרכבת לנהריה, ירדתי בעכו, שילמתי 100 שקלים למונית ספיישל שתיקח אותי עד לחניון הרכבת בכרמיאל, שהמכונית שלי חיכתה לי בו – ורק כך הספקתי להגיע אל הגן.

     נחתנו בבית. לא הייתי מסוגל להזיז אצבע. איכשהו עברנו את אחר הצהריים. בשעה 18.30 הילדים כבר נרדמו, ככה הם נרדמים עכשיו, שמחשיך כול כך מוקדם. אני משכתי עד 23.00. אל תשאלו אותי איך.

     אתמול היה לי יום בית. אבל הייתי כול כך רצוץ, שיכולתי רק לשבת ולעשות הגהה על ספרי "אשת הפיראט היהודי," לתקן כול מיני שיבושים שנפלו בו, ולהיפגש עם שכני הנטורופת. בערב הייתי כל כך עייף, שנרדמתי בשעה 22.30. ידעתי שזה לא טוב, כי הגוף שלי מעיר אותי תמיד אחרי חמש שעות שינה בדיוק. אבל הייתי רצוץ מכדי להישאר ער.

     אז הבוקר קמתי בשעה 03.30. וזהו.

     הילדים התעוררו ב-04.30. בשעה שבע הכנסתי אותם לגן וטסתי לרכבת. כול הדרך הקלדתי את חוות הדעת על הספר שקראתי.

     הגעתי לתל אביב, לימדתי, והפעם יצאתי ב-12.30 מן השיעור כדי להספיק לרכבת הישירה של 13.00. עשיתי את זה. נרדמתי ברכבת, לשלושת רבעי השעה. מכרמיאל עליתי במכונית לתובל. הייתי עם הילדים שעתיים. הם נרדמו בשש וחצי, אחרי ארוחת ערב, מקלחת ושני הפרקים הראשונים ב"הקוסם מארץ עוץ."

     ואני עכשיו בחדר שלי. עוד לא שמונה בערב, ואני ממוטט.

     אם אשבר ואלך לישון עכשיו אקום באחת לפנות בוקר. שזה אסור שיקרה. כי גם מחר עלי לרדת לתל אביב, בצהריים, לערב שיש לי בספריית נווה יהושע ברמת גן. אבל מה אעשה כמה שעות עכשיו, כשאני כבר מעבר לסף העייפות שלי עצמי? אין לי מושג.

      המון עבודות תלמידים כבר מצטברות לי בפורומים של הסדנאות. אבל אני לא מסוגל לקרוא אותן במצבי. גם לא לעשות שום דבר אחר. נראה לי שאמשוך קצת עם החדשות בטלביזיה, שזה מעשה נדיר ביותר.

     מחר בבוקר אתנהג יפה עם עצמי. אביא את הילדים לגן, אלך לאימון כושר, ארד לסידורים בכרמיאל ואז אעלה על רכבת. בדרך אערוך אחד מהספרים שאני עובד עליהם, או אקליד חומר, או אנקדו.

     אגיע לרמת השרון, אנוח בבית של אבא שלי, שיגיע הנה כדי לשמור על הילדים כשאני אהיה ברמת גן. ואז אסע לרמת גן. וממנה אסע לרכבת של 22.00, ואגיע הביתה בחצות וחצי בערך.

     עכשיו אתם מבינים למה אין לי זמן כתיבה, ועד כמה היו חשובים חודשי הקיץ, שכתבתי בהם בזכות הקמפיין? במשלוח התמורות אטפל בהמשך החודש, אגב.

      שיהיה לכם/ן לילה טוב.

 

 

משוררים על ההר – וסיפורה המדהים של רות פרדס.

פינת המיחזור.jpg
מיכאל ודניאל במקום החביב עליהם, פינת המיחזור בתובל.

   לפני כמה ימים קיבלתי הודעה מחברה יקרה, הסופרת ומ"מ מנכ"ל אגודת הסופרים, נירה תובל. "אילן," כתבה לי, "בסוף השבוע הזה יתקיים מפגש משוררים מיוחד בהררית. נשמח אם תוכל להצטרף אלינו."

     "הייתי שמח," עניתי לה, "אבל אין לזה סיכוי. קרוב לוודאי שלא אמצא בייביסיטר לילדים, ולא אעזוב אותם לבדם כאן, כמובן."

     "בוא, אני אשמור עליהם בזמן שתקרא משיריך," התעקשה נירה.

     הודיתי לה, והייתי בטוח שלא אגיע לאירוע הזה.

     אמש נירה התקשרה אלי שוב. היא אמרה שכול משתתפי המפגש יוצאים לבלות בפאב בישוב שכניה הסמוך להררית, והזמינה אותי להצטרף. אבל זה היה כמה דקות אחרי שהבנים נרדמו, ולא הייתי עוזב אותם עם בייביסיטר, מבלי להכין אותם לכך מראש, בעד שום הון שבעולם.

     הבוקר, כשהתעוררנו, שאלתי אותם אם הם רוצים לנסוע לפגוש חברים סופרים שלי בהררית. הם סירבו, והעדיפו כמובן את חבריהם כאן. לכן בילינו שעתיים בקיבוץ, מטיילים ומחפשים חברים והרפתקאות. הראיתי להם את מקום המחבוא שמצאתי, חבוי בין שיחים, אליו גררו כנראה בני הנוער בתובל כמה ספות ישנות וכיסאות, ויצרו להם שם מקום מפלט.

     אך מקץ שעתיים מיכאל ודניאל כבר השתעממו וביקשו שניסע להררית.

     הֲרָרִית, מספרת ויקיפדיה, היא ישוב קהילתי בגליל, בתחומי המועצה האזורית משגב. היישוב הוא היישוב המזרחי ביותר על רכס יודפת, והוא שוכן על הר נטופה, כ-3 ק"מ ממזרח לעראבה, אחרי המושב הקהילתי אבטליון. גובה היישוב 500 מטר מעל פני הים וממנו נשקף הנוף של בקעת בית נטופה. נכון ל-2008 היישוב מונה כ-95 משפחות. היישוב נוסד ב-1980 במסגרת תוכנית המצפים בגליל. בתחילה יועד לעובדי רפא"ל אך לבסוף התיישבו בו חברים העוסקים במדיטציה טרנסצנדנטלית, וכיום גם רבים אחרים.

     הררית נמצאת במרחק כ-40 דקות נסיעה מתובל. תפסתי בכמה מספרי השירה שלי, ובתוכם גם הקלסר ובו השירים הכי חדשים שכתבתי, מים ואוכל לילדים, ונסעתי לשם, מבלי שיהיה לי מושג מה טבעו של האירוע שאני מוזמן אליו.

     הגעתי לביתה של משפחת פרדס. נירה, חברתי, חיכתה לי מחוצה לו וסיפרה לי בכמה משפטים, שזהו מפגש המשוררים הרביעים, שעורכת בעלת הבית, רות פרדס, יחד עם אחיה, המשורר גיורא גריפל, לזכר בעלה המנוח, הארכיטקט ג'ו פרדס.

     בביתה היפהפה, המלא ביצירות אמנות ובחום אנושי, התכנסו כבר כ-30-40 איש ואישה. רובם משוררים (את רשימת המשתתפים/ות המלאה באירוע תמצאו כאן). הם ישבו במעגל וקראו, איש איש בתורו, מיצירותיהם. חברי חנוך סער, מהוצאת "סער," הבחין בזה שבאתי לשם עם בניי, וויתר על תורו בעבורי. קראתי ארבעה שירים, ובקושי היה לי זמן לדבר עם חנוך, עם צביקה ניר, יו"ר אגודת הסופרים העבריים, שאשתו, דליה, השגיחה על הילדים שלי, ועם החברים והחברות האחרים.

     אכלנו ארוחת צהריים קלה ונעימה, מעשי ידיה של רות, וחזרנו הביתה. רק כעת, אחרי ערב עמוס, כשבניי כבר ישנים, היה לי זמן להיכנס לגוגל ולגלות מיהי המארחת שלנו, רות פרדס.

     נדהמתי.

     רות היא ניצולת שואה. אמה מסרה אותה לקצין פולני בצבא הנאצי כדי להציל את חייה. תוכלו לקרוא את סיפורה כאן, או לצפות בכתבה ששודרה איתה בערוץ 10, כאן.

     אני כול כך שמח שנסענו לשם ופגשתי אותה ואת אחיה. אני גם בטוח שזה לא יהיה המפגש היחיד בינינו. זאת, מכיוון ששני רעיונות נבטו בי בהיותי בביתה – לפתוח סדנה לשירה לתושבי הגליל ואזור משגב, בביתי בתובל, ולקיים בביתי אירוע חודשי של קריאת שירה.

     דברים טובים מולידים מתוכם דברים טובים נוספים.

     אה, ואחלו לי הצלחה. מחר מתחילה רשמית שנת ההוראה שלי. אפתח מחר סדנה חדשה לכתיבה יוצרת ב'אסכולות,' זרוע של האוניברסיטה הפתוחה, ב'בית אילה,' בתל אביב. נרשמו אליה 25 אנשים, שזה המון. אבל זה גם מבטיח שיהיה לי מאוד מעניין.

     שיהיה לכם שבוע נפלא,

     אילן.

 

להיות עקרת בית

נןף.jpg

      כמו שאתם יודעים, יום שישי הוא שער הכניסה לשבת, ולכן הוא מוקדש בכול בית יהודי לניקיון, קניות, בישול ולהכנת הבית לשבת.

     זה טבוע עמוק בלבו של כול יהודי, ואני בכלל זה. זה יופיה וקללתה של מסור. היא מכריחה אותה לפעול על פי הנוהג, גם אם אינך שומר שבת. אתה לא הולך לבית הכנסת, אתה מדליק אור ונוהג במכונית, ואפילו עובד בגינה בשבת – אבל מדליק נרות שבת, מברך על היין ועל הלחם, ומבשל אותו אוכל שהורגלת בו במשפחתך. במקרה שלי מדובר בעוף ותפוחי אדמה בתנור, מרק עוף, ומבחר של מנות ראשונות.

זה מה שעשיתי היום. התעוררתי בחמש בבוקר, ואחרי כתיבת דפי הבוקר שלי ניקיתי את הבית, על שתי קומותיו, ובהן הכיורים, האמבטייה, האסלות וכו'. רק אחרי כן לקחתי את הילדים לגן, שממילא נפתח בימי שישי רק בשעה שמונה, ונסעתי עם ורוניקה, הסייעת בגן, לעשות קניות בכרמיאל.

בדרך חזרה עצרתי בכמה וכמה חנויות של אספקה טכנית. לפני יומיים גיליתי תלוליות שחפר חולד בגן הירק שלי. המנוול עושה עבודה יסודית. בא מבחוץ, נכנס ישר לערוגת הגזר ומתחת לעץ התות. חשפתי את המנהרה שלו וניסיתי לארוב לו עם קלשון ביד, אבל לא הצלחתי בזה (תודה לאל), ולכן היה עלי לרכוש פתיון רעל. אך לא מצאתי כזה בשום חנות קרובה. מקווה שאמצא. אם למישהו יש פתרון אחר אשמח לדעת, לפני שהחולד הזה יאכל לי את כול הגינה עליה אני טורח כול כך.

חזרתי הביתה, שמתי את כול הדברים במקומם, וניגשתי להביא את הילדים בחזרה מן הגן הביתה. הם לא רצו לאכול צהריים, כי אכלו בגן עוגת יום הולדת טובה. אני אכלתי, בעודי קורא את הכתבה הקשה ב'ידיעות אחרונות' על האישה החיה במעון ראש הממשלה. ואז הלכתי לישון.

אחר הצהריים היה עלי לזרוע את כול הזרעים שנותרו בשקיקיהם. תחזית מזג האוויר מדברת על הגעתו של החורף לישראל מחר, ובתוך כך גם על סופות רעמים וברקים וגשם. רציתי שהכול יהיה זרוע לפני גשמי הברכה האלה.

הכנתי הרבה מדי זרעים של ירקות שונים לזריעה. הייתי כול כך נלהב מן המעבר לגליל, שאיבדתי פרספקטיבה – לא נותרו לי עוד קווי טפטפות פנויים לזרוע לאורכם. לכן החלטתי ליצור שורות בין קווי הטפטפות ולזרוע בהן. הרי הגשם ירווה אותן ממילא, ואם חלילה לא יירד די והותר גשם, הן תרווינה מן הטפטפות הסמוכות.

אני מאמין שבקרוב מאוד יהיה לי פה יער של ירקות. זרעתי כול כך הרבה כרוב, כרוב ניצנים, כרובית, תרד טורקי, לפתות, סלקים, ברוקולי, חסה ותות ופטרוזיליה ושמיר וכרשות ובצל ומלפפונים ועוד, עד שאני עשוי למצוא את עצמי מוכרת את תוצרת השדה שלי או מחלקה חינם לשכנים. זאת, כמובן, אם אצליח להבריח מכאן את החולד.

מיכאל ודניאל היו בלתי נסבלים. הם לא מצאו חבר לשחק איתו, באחר צהריים של יום שישי, אז הציקו איש לרעהו, עד שהתפוצצתי עליהם. רק אחרי כן ישבו בשקט וצפו בטלביזיה, בעודי מבשל את ארוחת ליל שישי.

עשינו מקלחת מהירה, בירכנו את הברכות ואכלנו ודיברנו. אמרתי להם שבמשך היום כולו עשיתי כול מה שאני יכול כדי שתהיה לנו שבת טובה, ושאני מצפה מהם לשני דברים – שישמרו על בית נקי, ויהיו רגועים.

אחרי כן עלינו למעלה. הרשיתי להם לישון במיטתי, בשל הסופה הקרבה – החדר שלי הוא עורפי, כך שהוא חם ושקט יותר מחדרם, המצוי בכיוון הרוח, ולכן קר בו וגם שומעים בו את שריקת הרוח הניטחת בבית. אני אשן הלילה בחדרם.

קראתי להם חצי מן הסיפור על "מלכת השלג," והם נרדמו.

לא פשוט להיות אב גאה יחיד. במשך היום כולו חשבתי על עקרות הבית. כמה קשה זה להיות עקרת בית ואם, וגם אשתו של בעל כמהני וחרמן. הייתי רוצח גבר שהיה מנסה לתחוב את עצמו לתוכי אחרי כזה יום עמל.

ברוך הוא שעשני אב גאה יחיד ולא אשה נשואה. אמן.

חברים וחברות רבים/ות אמרו לי, במהלך הקמפיין שהסתיים אמש, שאינם תורמים כסף כי הם חוששים מלהשתמש בכרטיס האשראי שלהם און-ליין. בעבור אלה שעדיין רוצים לתמוך במסעי הכפול כהורה יחיד לתאומים וכסופר, הנה כפתור שיוביל אתכם הישר לחשבון הפייפאל המאובטח שלי. ואני גאה. יצרתי אותו בעצמי!


אפשרויות תרומה



תודה, ושבת שלום,

אילן.

המתחזים – והסוף הגדול (היום ה-87)

חולה
דניאל צילם כך את מיכאל היום. הוא באמת הרגיש לא טוב.

 

זהו יום הסיום של הקמפיין שלי במימון המונים. התחלתי אותו לפני שלושה חודשים, עם יעד של רבע מליון ש"ח. שום סופר לא הציב יעד כזה לקמפיין מסוג זה מקודם לכן.

עשיתי זאת מסיבות שונות. ידעתי שעלי להציב לעצמי כיעד את ההכנסה שאני זקוק לה למשך שנה שלמה. תיארתי לעצמי שלא אוכל להשיג אותה רק דרך הקמפיין, ושיהיה עלי להתפשר, להניח הצידה את הכתיבה שלי ולעבוד גם השנה. אך בו-בזמן גם ידעתי, שכדי לכתוב בשקט, אני חייב ביטחון כלכלי.

השגתי אותו.

שלושת החודשים האחרונים היו קשים לי מבחינה כלכלית. חופשת הקיץ, ואחריה חופשות החגים, הן זמן שבו יש לי רק סדנת כתיבה אחת, זו שבביתי, ואף על פי שיש לי הרבה ספרים לעריכה, בקושי יכולתי לערוך בימים האלה, מפני שאני אב גאה יחיד לתאומים, ומוכרח להיות איתם בחופשותיהם.

הכסף שתרמתם לי במהלך הקמפיין הועבר לחשבון הבנק שלי מדי שבועיים. על ידי זה, הקניתם לי את ההזדמנות לכתוב מדי יום, מבלי להיות מוטרד משיחות טלפון מן הבנק. תודות לעזרתכם הנדיבה כתבתי כ-250 עמודים ברומאן הבא שלי. זה פשוט נהדר.

אך כמו שאמרתי, לקמפיין שלי היו הרבה מטרות. הראשונה הייתה כספית, אך היו עוד רבות אחרות. רציתי לבנות את הנוכחות הבינלאומית שלי כסופר, וגם לכתוב עוד על חוויותיי כסופר שהוא גם אב יחיד לתאומים.  לכן החלטתי לכתוב מדי יום פוסט, קודם כול באנגלית ורק אחרי כן בעברית, כדי שלא אתרגם את מחשבותיי מעברית לאנגלית.

ועשיתי זאת.

אני יודע שהפוסטים שכתבתי באנגלית עוד זקוקים לעריכה. אבל אני בכול זאת מאמין שהצלחתי להעביר בהם את חיי, התהליך היצירתי שלי, הדרך שאני רואה בה את הכתיבה והאופן שבו אני מגדל את בניי.

הפוסטים האלה, בעברית ובאנגלית, נצברים ויהפכו לספרים בהקדם.

אני מאמין גדול בדימיון מודרך וביצירת מציאות על ידי גיבוש חזון בהיר של חייך לעתיד לבוא. אי מאמין שעל ידי התמקדות בחזון שלך ועל ידי עבודה לקראתו, אתה גורם לו לקרות, להתגשם. כמו כן, בעשותך כן אתה גם מזמין את היקום לעזור לך להשיג את מה שאתה מאמין בו ואת מה שאתה רוצה בו.

קיבלתי כבר שני סימנים לזה שאני מצליח בכך. במהלך הקמפיין, שגייסתי בו 40,285 ש"ח, קיבלתי במפתיע שני החזרי מס, 4597 ש"ח ממס הכנסה ו-9582 ש"ח מהמוסד לביטוח לאומי. כמו כן קיבלתי מקדמה של 25,000 ע"ח ספר שאני תכף מתחיל לערוך,  ועוד הזמנות להרצאות, מפגשים, סדנאות כתיבה וספרים לעריכה.

בעבורי, וגם בעבורכם, תומכים ותומכות יקרים/ות, הקמפיין הזה מהווה הצלחה גדולה. הסכום שגוייס בו, בעזרתכם, 40,000 ש"ח, הוא הסכום שאני מרוויח בשנה שלמה של הוראת ארבעה קורסים בסמסטר באוניברסיטה הפתוחה. אתם יכולים לדמיין את זה? מה שתרמתם שווה ערך להוראת כתיבה יוצרת לכ 80-100 סטודנטים בסמסטר, ולקריאת 12X80-100 עבודות מדי שבוע.

אז זו בהחלט הצלחה.

אני מקווה שהרומן החדש שלי, "אשת הפיראט היהודי," יזכה בפרס ספרותי אחד לפחות השנה. אם כך יהיה, אוכל להגשים את מטרתי בקלות. אם לא, יהיה עלי לעבוד קשה כדי לממשה. אך בזכות עזרתכם עד כה כבר החלטתי, שלמרות שאלמד בסמסטר הקרוב בשש סדנאות כתיבה שונות, ואערוך בו-זמנית שלושה ספרים בכול רגע נתון – אשמור לעצמי שלושה בקרים שיהיו פנויים לכתיבה בלבד.

זה אפשרי רק בזכות נדיבותכם והאכפתיות שלכם, ועל כך אני מודה לכם/ן מעומק לבי.

אילן שיינפלד, תובל, 26 לאוקטובר 2017.

נ.ב.

קראתי לפוסט הזה "המתחזים – והסוף הגדול." עשיתי זאת, מפני שהבוקר, בדיוק כאשר סיימתי לשווק את הקמפיין שלי והתיישבתי אל השולחן כדי לכתוב, היה לי טלפון מן הגן. ורוניקה התקשרה. היא אמרה שמיכאל מתלונן על כאב ראש ועל זעה קרה.

מיהרתי לשם, ומצאתי שמיכאל באמת מרגיש לא טוב. הוא אמר שהוא רוצה הביתה. דניאל, אחיו, עמד ובכה שם, מפני שוורוניקה, שיודעת היטב שאני כותב בימים אלה, ניסתה לשכנע אותו בכול מאודה שיישאר בגן. אמרתי לו שאם הוא רוצה גם הוא יכול לבוא הביתה.

לא לקח זמן רב בבית עד שמיכאל התאושש וחזר לעצמו. זה היה אחרי ארוחת צהריים משפחתית נחמדה, המון חיבוקים ונשיקות בינינו, וחיבוקים ממושכים עם החתול שלו.

הם אפילו לא נרדמו לשנת צהריים. הם שיחקו יחד עד שהתעוררתי, ואז היה לנו אחר צהריים נחמד.

לפעמים הבנים פשוט זקוקים לאבא שלהם, לחתולים ולכלבה שלהם, ולביתם.

לא שהם מעריכים את זה.

אמנם, מיכאל אמר לי שהוא אוהב אותי. אבל דניאל אמר לי שהוא לא אוהב אותי ושהוא רוצה לגור בבית אחר. כול זאת, מפני שכאשר סירב ללבוש פיג'מה הערב, השארתי לו את הפיג'מה, סגרתי את הטלביזיה, עליתי למעלה עם מיכאל, שהיה כבר רדום למחצה, ואמרתי לדניאל שהוא יכול להתלבש בעצמו ולבוא למעלה כשירצה לעשות כן.

הוא בא למעלה וצעק עלי.

אז היום האחרון של הקמפיין שלי לא היה יום כתיבה, אלא יום הורות. אבל זה כשלעצמו נותן להם מושג איך זה להיות סופר, ואב יחיד לתאומים.

תודה שוב,

אילן.

 

ניסים אכן מתרחשים (היום ה-86)

מיכאל משחק כדורגל.jpg
מיכאל משחק כדורגל. הילד הזה הוא שחקן כדורגל ושוער מלידה.

הבנים התעוררו הבוקר מוקדם מאד, בשעה 04.45. כך גם אני. התחלנו את היום בשעה שעוד שרר חושך בחוץ. לכן, ומכיוון שרציתי שיהיו ערניים במהלך אימון הכדורגל השבועי שלהם, אמרתי להם שאבוא לאסוף אותם מן הגן ב-14.00 במקום ב-16.00. כך יוכלו לנוח, אולי אפילו לישון, לפני שייצאו אל מגרש הספורט.

עבדתי במשך היום כולו. ערכתי את אחד משלושת הספרים שאני עורך כעת בו-זמנית, ובהפסקה מתחתי עוד ארבעה קווי טפטפות בחצר, כהכנה לזריעה מחר, וטיגנתי שניצלים. אבל כאשר באתי לגן כדי לקחת אותם הביתה, שניהם סירבו לבוא אתי. היה להם כול כך כיף עם חבריהם שם, שהם העדיפו להישאר בגן מאשר לבוא הביתה.

"זה סימן נהדר," אמרתי ליעל, מנהלת הגן והגננת. היא חייכה. היא ידעה מדוע. זה הישג שלה ושל חברי/ות הצוות – קיצ'י, ורוניקה, תמי, עופרה ואביב.

     היה לי רמז לכך לפני מספר ימים. מיכאל התעורר באמצע הלילה, באחת לפנות בוקר, ואמר לי מתוך שינה, שלמחרת תתקיים מסיבת חברות בגן. באותו בוקר, דניאל שב על כך, נלהב. "ונאכל קרמבו היום!" הוא צהל.

     מסיבת חברות מתרחשת רק כאשר בקבוק המעשים הטובים נמלא בחרוזים. יעל וורוניקה שמות חרוז אחד בבקבוק בעבור כול מעשה טוב שאחד הילדים עושה בעבור חבר. כאשר הבקבוק מתמלא הן מכריזות על מועד קיומה של מסיבת החברות.

     במהלך שנת הוראה שלמה מתקיימות בגן 3-4 מסיבות חברות כאלה. ההורים מוזמנים רק לאחרונה שבהן, לקראת סוף השנה.

     הנהגת הילדים באמצעות הכלי החינוכי הזה מביאה לתוצאות מדהימות. הילדים אוהבים את הגן, יש להם קשרים חברתיים עמוקים מאוד עם חבריהם, שאותם הם מזמינים אלינו הביתה ממש מדי יום, והם גדלים בסביבה עם גבולות ברורים, אך בו-בזמן גם מלאת עליזות ותמיכה רגשית.

     כל יום בגן המיוחד הזה, בתובל, מכיל בו גם יציאה לחצר, לשחק במגרש הגרוטאות הנפלא, פיקניקים בחורש המצוי ממש מול הגן, טיולים ללול ולרפת, למטע הליצ'י ולשדות ולמצוק, וכול אלה משולבים בפעילות למידה. בדרך זו, הילדים זוכים לחווית חיים מלאה, והם אוהבים זאת.

     מה שנתקלתי בו במערכת הגנים העירונית בתל אביב כול כך שונה מזה, שאני מברך את אלוהים, את אבא שלי ואת עצמי על כול יום ויום שעובר עלינו מאז עברנו לכאן.

     כך שניסים אכן קורים, כך הוא נס הגן בתובל, כך גם בחירת הילדים היום להישאר בגן במקום לחזור הביתה.

     אבל אני כמובן הבאתי להם את הבית אל הגן ואל מגרש הספורט. באתי לשם עם אקטימל, דניאלה טופי וכוס שוקו עם קשית למיכאל, כול אחד את אשר אהב.

     הלילה הוא הלילה האחרון שבו תוכלו לתמוך בקמפיין שלי לגיוס המונים, כאן. אהיה אסיר תודה לכם אם תעשו כן ואם תשתפו את הפוסט הזה בדפי הרשתות החברתיות שלכם.

     תודה על היותכם בין קוראיי,

     אילן.

נ.ב.1 – קריאת ספר על ההיסטוריה של הרפואה (ספר שאני קורא כתחקיר שיזין את כתיבתי ברומאן הבא שלי) לא מומלצת שעה שאתה צופה בילדיך משחקים כדורגל.

נ.ב.2 – סקס הוא דרך נפלאה לשחרר ולהשתחרר בה.

 

אף הוא חוטם (היום ה-85)

במיה.jpg
זה הפרח היפהפה של הבמיה, שפרח היום בגינתי. הוא מסמן, שלא אוכל לאכול את הפרי, שהתבגר כבר מדי, אבל אוכל בהחלט ליהנות מפריחתו.

   הבוקר התעוררתי כול כך מנומנם, בשל היומיים האחרונים שנסעתי בהם לירושלים ולתל אביב, שביליתי את כול הבוקר בחשבונות. זה הדבר שאני הכי שונא. לעבור על ההוצאות שלי, שאני מתעד מדי יום, לסכמן בטבלה ולראות מה מאזן ההוצאות וההכנסות שלי, כמה כסף אני צריך מדי חודש, כמה אני יכול להוציא ואילו הוצאות עלי לקצץ. אבל אני מוכרח לעשות זאת כדי לשלוט על תזרים המזומנים שלי, וגם כדי לדעת בכמה לתמחר את עבודתי. ומכיוון שכמה וכמה אנשים ממתינים להצעות מחיר ממני, עלי לעשות זאת מהר.

     ירדתי לכרמיאל כדי לקנות כמה חולצות ארוכות שרוול מכותנה מלאה (נותרו רק שלוש בארוני אחרי המיון האחרון, וזה לכול הדעות לא מספיק) וכורסה. מאז עברנו הנה לא הייתה לי כורסה לשבת ולקרוא בה. בשנים האחרונות קראתי בעיקר בעודי מדווש על הסטפר, אבל הסטפר במקלט הכושר בתובל מיושן ונמוך מדי, ואין איפה להשעין עליו ספר. אני יכול רק לשמוע מוסיקה קלאסית ולהרהר, במהלך האימון האירובי. גם זה טוב, אבל זה לא מספיק.

     אני חייב לקרוא. ולפיכך מצאתי, בהמלצת חברה מהישוב, כורסה זולה ונעימה בחנות "אורבן" ובקרוב תובא אלי, ואז אוכל לשבת בה ולקרוא.

     אחר הצהריים היה בלתי נעים בעליל. דניאל צעק הרבה, בנוגע לכול דבר, מיכאל דיבר בקול יבבני. הוא ביקש שוקו ואז משהו, לא מתוק. משהו כמו טופי.

     כשאמרתי לו שיפסיק לחפש כול הזמן עוד משהו מתוק לאכול, הוא ביקש יוגורט עם צ'יריוס, כאילו שהצ'יריוס לא עמוס בסוכר. נתתי לו את זה, ואז הוא ביקש פיצה.

     ממש לא בא לי לרדת לכפר להביא לו פיצה. אבל הוא היה כול כך מתוסכל מזה, שעזבתי את שניהם אצל השכנה וירדתי במכונית לכפר, לשלם בעבור פיצה.

     עד שהשליח הגיע עם הפיצה זרעתי שעועית צהובה, שעועית ירוקה, אפונת גינה, מלפפון שטח ומלפפון ביבי ודלעת גדולה. זה הקצה של עונת הזריעה של דלועים. אני מקווה שלא פספסתי אותה לגמרי.

     אחרי ארוחת הערב הראיתי לילדים את אלבום הילדות הראשון שלי. אותי כתינוק, כפעוט, כתלמיד וכנער. זה נתן להם פרספקטיבה טובה על חיי אדם ועל מחזור החיים, בלי שום פרשנות נוספות.

     זמן קצר אחרי זה הם כבר נטו להירדם. רק אז הבנתי שדניאל צעק ומיכאל ייבב פשוט מפני שהיו מאוד עייפים מיום מלא פעילות בגן.

פרח.jpg
זה עוד פרח שבצבץ היום בגינתי. אין לי מושג מה שמו.

     לא יכולתי לכתוב גם היום, ואני מוכרח לחזור לכתיבת הספר הבא שלי. נותרו לי רק עשרה ימי כתיבה לפני תחילת הסמסטר, שאלמד בו בשש סדנאות כתיבה שונות, בהן ישתתפו כ-60 תלמידים, שאת עבודותיהם אצטרך לקרוא מדי שבוע. בזמן עמוס כזה אני בקושי מצליח להגיע לעט ולמחברת שלי. שלא לדבר על הספרים שאני עורך בו-זמנית.

     זו הסיבה בשלה התחלתי מלכתחילה את הקמפיין שלי לגיוס המונים – לקבל עוד קצת זמן כתיבה. נותר לכם/ן לסייע לי להגיע לזה בדיוק עוד יום אחד. או-אז הקמפיין יסתיים. תוכלו לעשות זאת כאן.

     הלילה, רגע לפני שנרדם, שוחחתי עם מיכאל על צימודי לשון. "אתה יודע, מיכאל, ישנן מילים מסוימות בעברית שנכתבו ונשמעות בדיוק אותו הדבר, אבל יש להן כמה משמעויות שונות.  למשל המילה 'גיל'. גיל בעברית משמעו בן כמה אתה. אבל יש לו משמעות נוספת – 'שמחה.' יש אפילו שיר כזה: 'גילו גיל גיל גיל/נירו ניר ניר ניר/שירו שיר שיר שיר/כבר הנצו רימונים. אתה יודע מה זה 'הנצו'?"

     "לא."

     "הכוונה היא שיצאו להם ניצנים. ויש עוד מילים כאלה. למשל 'עיר.' עיר זה מקום עם הרבה בתים וכבישים, כמו תל אביב או כרמיאל, אבל משמעות המילה הזאת היא גם 'מלאך'. ודוגמה נוספת היא המילה 'אף.' אתה יודע מה זה אף?"

     "כן, בטח. חוטם!"

     התבוננתי בו נדהם. מניין קלט את המילה הגבוהה הזאת.

     "נכון, כול הכבוד לך, מיכאל. 'חוטם' זו מילה יפה מאוד. אבל למילה 'אף' יש עוד משמעות. 'זעם.' אומרים אף, או חרון אף, ומתכוונים לכעס איום ונורא."

     הוא מלמל משהו ואז נרדם, מחזיק בידי.

     תודה ולילה טוב,

     אילן.

הסופר כמשרת ציבור (היום ה-84)

     הכותרת הזאת ודאי  תטריד רבים. תפיסות כאלה מנוגדות לתפיסות הפוסט-סוציאליסטיות של הספרות. רעיונות כאלה שייכים למדינות טוטליטריות או לימיו החשוכים ביותר של הקומוניזם. ואף על פי כן, אני אכן מאמין שהכותב, גם אם הוא אדם מתבודד, הכותב מגחמות-ליבו, אינו מבודד מן העולם. למן הרגע הראשון שבו אתה אוחז בעט, ומעביר או 'מתרגם' את המחשבות הכי עמוקות שלך, רגשותיך ומאוויך, הדימויים והסיפורים שלך, למילים, אתה עושה שימוש במערך מוסכם של סמלים כדי לבטא את עצמך באמצעותו, ובזה אתה בהכרח מתחבר לאנושות.

     כאשר אתה כותב אתה גם מתחבר לכול מה שנכתב, בכול לשון ובכול תרבות, מקודם זמנך, ולכול מה שנכתב ונדפס בתקופתך. אתה הופך לחבר בקהילה גדולה מאוד, ובינלאומית, של כותבים.

     ככותב, לעולם אינך לבד. ולעולם אינך מופרד מן הקהילה שאתה חי בה. אתה מוכרח להיות מסוגל לבחון אותה כמו ממרחק, אבל אינך יכול לכתוב מבלעדיה. תמיד תכתוב, בסופו של דבר, על יחסי הגומלין בין אדם אחד, הגיבור שלך, לבין החברה שהוא חלק ממנה.

     דברים אלה תקפים גם באשר לחייו של סופר. כאשר אתה סופר צעיר, אתה מחפש באופן נואש אחר אנשים מתוך שדה הספרות ומחוצה לו, שיקראו את כתביך ויעירו עליהם את הערותיהם. אתה זקוק באופן מתמיד לאישרור יכולותיך בתחום, אם זה על ידי פרסום יצירותיך או על ידי זכייה במלגות ובפרסים.

     אחרי שספריך רואים אור, ואתה מתמסר לשגרת חייו של אדם כותב, אתה מגיע למצב שבו אתה עושה דברים בעבור אחרים. אתה עורך ספרים, מלמד כתיבה יוצרת, מוצא את עצמך שופט בתחרויות ספרותיות, וכך הלאה.

     אתה עושה כן, מפני שפעם היית אתה עצמך אותו משורר צעיר המחפש נואשות אחר הכרה. אתה עושה את זה מפני שאתה מבין מהו טבעו של הקאנון הספרותי, ואתה רוצה לשמרו,  בתור שומר סף, או לחתור תחתיו, כסוכן תרבות חתרני.

     כאשר הייתי עורך ספרות צעיר בעיתון 'על המשמר,' העורך שלי, א.ב.יפה, אמר לי פעם, שעורך נהנה ממעמדו רק כול עוד הוא מכהן בתפקידו. "לעורך ספרותי אין חברים," הוא חייך, "איש לא יזכור אותו אחרי שיפרוש מתפקידו. אבל לסופרים יש זיכרון מצוין. לעולם לא ישכחו עורך שלא קיבל את יצירותיהם לפרסום, מבקר שלא אהב את עבודתם או אדם שלא זיכה אותם בפרסים הספרותיים המגיעים להם, לתחושתם."

     מילותיו אלה של א.ב.יפה היו ועודן בשבילי שיעור חשוב מאד. חוכמתו מלווה אותי מאז ועד היום.  אני עורך ספרים, מוציא לאור ספרים, מקדם ספריהם של כותבים אחרים, עושה את המיטב שביכולתי לעשות כדי להעשיר את הספרות העברית. אבל אני תמיד זוכר את מלותיו של א.ב.יפה. ולכן אני משתדל לעבוד מתוך ענווה, כמשרת ציבור, ואינני מצפה לשום תגמול בעבור מלאכתי.

     אך אתם יכולים לעזור לי, בתמיכה בקמפיין גיוס ההמונים שלי, העתיד להסתיים בעוד ימים ספורים. תוכלו לעשות זאת כאן.

     שיהיה לכם לילה טוב,

     אילן.

 

אין כמו הבית (היום ה-83)

פטריות.jpg
הטבע פה כבר משתולל. ערוגת החזית, שכול כך הטרידה אותי במערומיה, מכוסה בנבטים. השד יודע של מה. אני מקווה שאלה נבטי ירקות שזרעתי ולא נבטי קוצים. והנה גם פיטריות שצצו לי בערוגה. אלוהים יודע אם הן טובות או מזיקות. לא אגע בהן כמובן.

   אתמול היה עלי להרצות הרצאה קצרה ב"בית אביחי," מרכז התרבות הקונסרבטיבי בירושלים. זו הייתה הפעם הראשונה שהופעתי שם. הבניין מצוי בלב ירושלים והוא מתחם תרבות נהדר. הייתי המום מן האופן שבו יוזמיו חשבו על כול פרט ופרט בתכנונו – החנייה התת-קרקעית הנוחה ורחבת הידיים, האולם הגדול, איזור הלובי ובית הקפה, שגם בו נערכים אירועים, חדרי הסמינרים וחדר המרצים, שבו המתינו לנו לא רק משקאות חמים ומשקאות קרים טריים, אלא גם לחמניות טריות עם ירקות מוקפצים וטופו או משהו בדומה בתוכן. מנהלי המקום כול כך מקפידים על כול פרט, עד שפרטיהם של שני הבחורים האחראים על החניון מודפסים ומודבקים אפילו על מחסומי היציאה מן החניון, לכול מקרה של בעיה העלולה לצוץ בכניסה אליו וביציאה ממנו. יש להם גם שומרים ודיילים/ות בכול קומה. שמעו, אני באמת לא רגיל לסטנדרטים כאלה בשום מוסד במדינת ישראל. זה ממש מהמם.

     ב"בית אביחי" נהוגה מסורת של כינוסים בראשי חודש. מדי שנה הם מקיימים בראשי החודש סדרה אחרת של מפגשים. בשנה הקודמת התמקדו במפגשי ראש החודש באישים יהודיים. השנה הם עוסקים בקהילות יהודיות מרחבי תבל. במסגרת זו הוזמנתי לספר לקהל על ארגון הסרסורים 'צבי מגדל,' שפעל בשנים 1860-1930 בבואנוס איירס, ועמד בלב ספרי רב המכר, "מעשה בטבעת."

     מכיוון שהייתי אחד משני דוברים בערב זה, הדגשתי מקודם לכן שהקהילה היהודית בבואנוס איירס הייתה אחת משלוש הקהילות הגדולות בתבל, ומנתה בשנת 1935 כ-550,000 נפש. זוהי קהילה שהייתה ועודנה מאוד עשירה בחיוניות וברוח שלה, בתרבותה ובהישגיה האינטלקטואליים, אך לא מבחינה חומרית. מנחה האירוע, והסדרה כולה, צבי קליין מ"מקור ראשון," סיפר, כי 25% מחברי/ות הקהילה היו מתחת לקו העוני.

     היה עלי לומר כול זאת בטרם הסגרתי בפני הקהל את סודה האפל של הקהילה, על אודותיו כתבתי ברב-המכר שלי, "מעשה בטבעת" – שבשנים 1860-1930 ייסדו סרסורים יהודים את הארגון 'צבי מגדל,' שהתחזה כארגון חסד יהודי, ולמעשה היה ארגון סרסורים שמכר נשים יהודיות לזנות והשתמש בהן. בתקופת השיא היו בידיו כ-4000 נשים יהודיות, שהוכרחו לרדת לזנות. רוב הנשים הללו היו ילדות בגילאי 10-14.

     סיימתי את דבריי בקריאת כמה פסקאות מן הספר. הקריאה עשתה רושם גדול על הנוכחים, רובם ממוצא אנגלו-סקסי, או נשים חרדיות עם פאות לראשיהן.

     מכיוון שהבוקר יש לי פגישה חשובה בתל אביב – אליה אני נוסע כעת ברכבת – ואבא שלי בא ביוחד כדי להיות עם הילדים בהיעדרי, חשבתי שהדבר הכי הגיוני שאוכל לעשות הוא לישון בבית אבא ברמת השרון. אפילו לקחתי איתי את מכשיר הסי-פאפ, הבגדים, התרופות והדברים האחרים ההכרחיים לשהייה כזו.

     אבל לא יכולתי לעשות זאת. לא יכולתי לעזוב את הילדים שלי במכוון, מפני שלא עזבתי אותם ולו ללילה אחד מאז לידתם, לבד מלילה שעוכבתי בו בחדר המיון, עד שהסבירו לי שמה שיש לי הוא לא התקף לב, אלא התקף חרדה.

     רציתי לישון במיטתי, להתעורר עם הבנים שלי ועם אבא, לשבת ולכתוב דפי בוקר בחצר שלי, למול גן הירק הרטוב והרענן. לא בבית אבא שלי, שהיה פעם בית ילדותי, אבל כעת הוא ביתו של אדם יחיד. אז נהגתי שעתיים עד ירושלים, התעכבתי בה שעתיים ואז לקח לי עוד שעתיים לנהוג הביתה, לתובל, לגליל. אבל לא הייתי מוותר בעד שום הון שבעולם על שני סבבי הנשיקות שהיו לי הבוקר עם מיכאל ועם דניאל, ועל הדחף לצעוק מאושר ולברך את האל על היופי והשלווה שאנו חיים בתוכם.

     נותרו עוד ארבעה ימים בלבד שבהם תוכלו לתמוך בקמפיין שלי למימון המונים, כאן.

     שיהיה לכם/ן יום טוב.

     אילן.

מיגרנה (היום ה-82)

שלושתם.jpg
מיכאל, דניאל ומתן זוללים פיצה באמצע הבוקר.

     קמתי עם זה. ההרגשה שכול העורקים והוורידים והנימים בראשי חסומים. ברקות, במצח, מאחורי העיניים, בתוך האף ובצוואר שלי.

     שתיית הקפה לא הועילה, גם לא עשרים דקות ארובי, שבדרך כלל מספיקות כדי לגרש את כאב הראש הזה.

    בדרך כלל אני מקבל כזה כאב ראש כשאני ישן יותר מחמש שעות בלילה, כפי שעשיתי הלילה. אבל במקרים כאלה אימון הכושר עוזר לזה להתפוגג. היום הוא לא הועיל. אני חושב שזה משום שכאב הראש הזה נגרם על ידי האלרגיה שלי או האנטי-היסטמינים שאני לוקח.

חדשות

     כול הבוקר עבדתי בגינה, בשמש. אולי גם לזה יש קשר למיגרנה הזאת. עבדתי קשה, גורף את כול תכסית נסורת העצים מן העפר, כדי לחשוף את אדמת הטרה-רוסה העשירה שמתחת, עליה אזרע מחר ירקות. אחרי כן מתחתי קווי  טפטפות חדשים, ספרתי כמה קווי טפטפות יש בכול אחת מן החלקות בחצר, והתיישבתי לתכנן, בכתב, מה אזרע בכול אחת מהן.

     אחר הצהריים עסקתי בעניין ציבורי כלשהו, שאינני יכול לכתוב עליו. קראתי חומר רב, עד שעיניי בערו. בין לבין הספקתי לבלות זמן איכות עם כול אחד מן הילדים. מיכאל ישב אתי כדי לעבוד בחוברת ההכנה לכיתה א', שקנה לו סבא, והפגין קשר עין-יד מעולה, ודניאל ניהל איתי שיחה, ולמעשה נאם באוזניי נאום תוכחה.

     "אבא, תפסיק להגיד לנו לא להשתולל," הוא אמר, "אנחנו ילדים, וילדים משחקים. אנחנו לא משתוללים, אנחנו משחקים."

     רוב היום הם בילו כאן עם מתן, החבר שלהם מן הגן. אמרתי להם שיחדלו להשתולל כאשר רדפו האחד אחרי רעהו עם צינור ההשקיה החדש של הגינה, וכאשר היכו זה את זה על הטרמפולינה.  בסופו של דבר, כשראיתי שהם עייפים מדי, ולכן איבדו את גבולותיהם, שלחתי את מתן הביתה, פשוט כדי להיזהר.

     דניאל הסביר לי כמה זה שגוי, לטעמו.

     מיכאל היה כול כך עייף עד שנרדם על הספה בסלון בשעה 16.30. ניסיתי להעירו לשווא. בסופו של דבר הצלחתי בזה בשעה 18.30, ואז לקחתי את שניהם למעלה, לאמבטיית קצף, ואז למטה, כדי לאכול משהו. אחרי כן עלינו למעלה, קראתי להם את הסיפור על קיסר סין והזמיר, והשכבתי אותם לישון.

     מחר אני נוסע להרצות ב"בית אביחי" בירושלים על התחקיר שעשיתי על ארגון 'צבי מגדל' לצורך כתיבתו של רב-המכר שלי, "מעשה בטבעת." מכיוון שלמחרת, יום שני, יש לי ישיבה בתל אביב, אני מתכנן לישון אצל אבא שלי, בזמן שהוא יהיה כאן, עם הילדים. אבל אני לא בטוח שאעמוד בכך. נפרדתי מהילדים רק ללילה אחד מאז נולדו, ואני עשוי לעשות את כול הדרך חזרה מירושלים לתובל, רק בשביל הזכות להיפגש איתם ביום שני בבוקר, לפני הגן – ואז לנסוע שוב את כול הדרך לתל אביב.

     בעוד חמישה ימים קמפיין גיוס ההמונים שלי יסתיים. לכן אני מבקש מכם/ן הפעם לשתף את הפוסט הזה בעמודי הרשתות החברתיות שלכם/ן, ולעזור לי בזה לחולל שינוי בחיי – יותר זמן כתיבה ופחות זמן עריכה והוראה.

     הנה קיצור הדרך לקמפיין: https://www.mimoona.co.il/Projects/4206

     תודה, ושבוע טוב לכם/ן,

     אילן.