קופסאות (היום ה-31)

פארק הירדן2

      אתמול היה יום החומרים, היום היה יום הקופסאות. כשהתעוררתי אחר הצהריים וירדתי למטה מצאתי את הבית מלא בקופסאות. כול מיני סוגים של קופסאות: קרטוני ביצים, חבילות קפה ריקות, אריזות של סבון, חלב ומכשירי חשמל. הילדים ניצלו את 'זמן השקט' שלהם  – רצועת הזמן שבה אני ישן והם אינם חייבים לישון בה, אבל חייבים להתרחק מחשמל ומאש, מהטרמפולינה ומבריכת השחייה – כדי לאסוף כל מיני סוגים של קופסאות בפינת המיחזור של הקיבוץ, ולהביאן הביתה.

     ואם בכך אין די, הם גם שפכו כוס מים שלמה על הארץ ולא טרחו לנגב אחריהם. להפך, הם דרכו בה והפכו את המים לשלולית של בוץ.

     זה היה היום האחרון של חופשתם, ובילינו בו היטב. בבוקר נסעתי איתם לשמורת הטבע פארק הירדן, שם היה לנו כיף. טבלנו במי הנהר הקרים ועשינו פיקניק של פירות מתחת לחופת קני סוף. אבל להתעורר לבלגן הזה, זה באמת היה נורא.

     הפעם הבאתי אותם לנקות את הבית. לא רק לאסוף את הקופסאות ולהשיבן למקום שבאו ממנו, אלא גם לשטוף את הרצפות. מזל שיש לנו מגב פלא, שהקל עליהם לעשות זאת. רק כשהבית היה נקי הם יצאו שוב לשחק עם חבריהם, ואני זיהיתי את הזדמנות הזהב לכתוב. מיהרתי להוציא אל החצר את מכונת הכתיבה שלי, התיישבתי והקלדתי עליה בשצף-קצף את סיפור אחותו של הגיבור שלי.

     חתיכת אישה צעירה לא צפויה, זאתי. בגדה בבעלה בזה ששכבה עם שני אחים יחד. בשלישיה.

     יכולתי לשמוע איך היא מייבבת בפני הכומר שלה, ואת מילותיו החמות והנדיבות אליה. יכולתי להרגיש את הרוחות מאחורי גווי, מספרות לי את סיפורה.

     ואז מיכאל חזר הביתה עם שתי חברותיו, והכול נעלם באחת.

פארק הירדן1

     הבנים בילו היטב בכיכר הרוח הערב. הכיכר היא נקודת המפגש המרכזית של הקהילה, שם כול הילדים משחקים יחד. אחד השכנים השאיל להם את העפיפון של בתו, חברתם מן הגן, והם העיפו אותו בשמים.

     אכלנו ארוחת ערב, התקלחנו ואז הקראתי להם את הסיפור על שתים עשרה הנסיכות הרוקדות. עד שנרדמו עשיתי מדיטציה על הארץ, בין מיטותיהם. כשנרדמו ירדתי למטה, לפגישה חפוזה עם חבר – ולכתוב.

     מחר ה-1 בספטמבר, תודה לאל, היום הראשון בשנת הלימודים החדשה שלהם בגן. זהו גם יום הוראה בעבורי. כך שאביא אותם אל הגן כמה דקות לפני שמונה, ואז אמהר למכללת כנרת, לפגוש בה את תלמידיי, שלא התראינו שבועיים.

     הצלחתי לגנוב היום קצת פחות מחצי שעה כדי לכתוב. אם אתם רוצים לעזור לי להשיג לעצמי קצת יותר זמן כתיבה מדי יום, כדי שאוכל לכתוב את שלושת הרומאנים הבאים שלי, היכנסו לקמפיין גיוס ההמונים ותמכו בי.

     וכמובן, אשמח אם תשתפו את הפוסט הזה אצלכם.

     תודה, ושבת שלום.

 

 

 

מודעות פרסומת

עוזרת הבית (היום ה-30)

     הבוקר התעוררתי שמח לפגוש בבניי אחרי יום שלם של הוראה בתל אביב. אתמול יצאתי מהבית בשעה 06.30 בבוקר, ושבתי אליו קרוב לחצות. במהלך יום האתמול מיכאל ודניאל בילו עם סבא. הם נסעו לבריכת השחיה של משגב, שיחקו שם במגלשות המים ונהנו מאוד. "בערב הם השתוללו מאוד," אמר לי אבא שלי בטלפון אמש. אבל לא ראיתי דבר מכול זה כששבתי הביתה אמש.

     היום, אחרי שכבר הסכמנו שניסע שוב לבריכת השחייה הזאת, נשתובב במגלשות המים ונקנה לדניאל משקפי צלילה חדשים, במקום אלה שנקרעו לו, עליתי למעלה, אל חדרם. רק אז ראיתי את החורבן. הם לא סתם היו לא ממושמעים אמש. הם היו פשוט נוראיים. הם פוררו חבילה שלמה של גירים צבעוניים על רצפת הפרקט לכול אורך ורוחב חדרם, קלעו כדורי פלסטלינה אל התקרה והדביקו אותם אליה ומרחו גביע שלם של 'מילקי' על אסלת בית השימוש, כדי שאחשוב שחרבנו בה.

     קראתי להם בצרחות אל חדרם. "בואו הנה ונקו את כול הבלגן שעשיתם כאן! אתם יכולים לשכוח מהבריכה ומן המתנות שהבטחתי לכם! שום פרס לא מגיע לכם על התנהגות כזאת!"

     אבל הם כמובן לא היו יכולים לנקות אבקת גיר מחדר שלם, או להסיר כדורי פלסטלינה מן התקרה. כך, אפוא, מצאתי את עצמי מנקה את הבית כולו עוד לפני השתייה של קפה הבוקר.

     כשסיימתי, הבהרתי להם שעלי לשבת כשעה לבדוק את עבודות תלמידיי להערב, ושלצורך כך אני זקוק לשקט. הם הנהנו ויצאו לשחק בגפם בחצר. בבית שרר שקט מופתי. אך כאשר יצאתי מחדרי אל הבית מיכאל קיבל את פניי עם קציצת בוץ בידיו. "אבא, רוצה לטעום עוגה?" צחק.

     הבטתי מעבר לכתפו. כל הכניסה לבית הייתה מכוסה בבוץ, טיט בנייה, מים. הם מצאו חלקיו של מדיח כלים ישן, והפכו אותם לבית חרושת לקציצות בוץ.

     צרחתי בכול מאודי, ואז ניקיתי את הכניסה לבית. "אתם יודעים שיש לי סדנה הערב," הוכחתי אותם, "שלא תעיזו להביא הנה עוד לכלוך!"

     הם אמרו בסדר, וביקשו אקטימל ודניאלה. אמרתי להם שייגשו למקרר וייקחו לעצמם. הם עשו כן, אך מקץ רגע יצא מיכאל מן הבית בוכה. "אבא, תראה," הושיט לעברי את גביע ה'דניאלה' שלו, "דניאל שפך לי חצי 'דניאלה' על הארץ!"

     מיהרתי אל המטבח. הרצפה שלו הייתה מכוסה ב'דניאלה.'

     לפתתי את דניאל, נתתי בידו מטלית רטובה וכופפתי אותו לארץ, מנקה בידי האוחזת בידו את הלכלוך.

     "עכשיו תסתלק מכאן החוצה!" אמרתי לו, "ושלא תעז ללכלך כאן שוב!"

     "אני אבלגן לך את חדר העבודה!" הוא בכה. "אתה עוד תראה מה זה!"

     "שלא תעז!" צעקתי עליו.

     ואז ניקיתי את הבית בפעם השלישית היום.

     אני יודע, זה יום אחד לפני תום החופש הגדול. טבעי שיאבדו את הצפון ואת גבולותיהם. אבל זה באמת כבר היה יותר מדי בשבילי.

     עם ערב, כששבו ממשחקיהם בחוץ, הרמתי כול אחד מהם לחיבוק בידיי. "עוד לא התחבקנו היום," אמרתי להם, ונתתי לכול אחד חיבוק בן כמה דקות. ואחרי כן חיממתי להם מרק ועוף ובישלתי להם פסטה עם חורים מקמח תירס לארוחת הערב, עלינו למעלה ונשכבנו במיטה וקראתי להם את 'היפהפיה הנרדמת.'

     רגע אחרי שנרדמו החלפתי תפקידים. מאבא-אימא-עוזרת בית הפכתי להיות המורה לכתיבה. הסדנה לכתיבה התחילה, והובלתי בה את תלמידיי למחוזות הצל, אותם מחוזות שילדיי שיחקו בהם היום בחדווה, אלה שחינכתי אותם להדחיק לתוכם, אל ביצת הצללים והשדים המצויה בכל אחד ואחת מאיתנו, את ההתנהגויות הלא רצויות שלהם.

     כאשר יתבגרו, יהיה עלי ללמד אותם איך להתחבר מחדש עם אותן התנהגויות לא רצויות שעשיתי כמיטב יכולתי להדחיק היום. אלמד אותם שכדי להגיע לאוצרותיהם הפנימיים ביותר, ליצירתיות שלהם, בין השאר, יהיה עליהם לשים בצד את האגו, את הפרסונה שלהם, וללמדם איך לעשות כן.

     זה בדיוק מה שעשיתי בזמן שהתלמידים שלי כתבו הערב. במהלך היום כולו לא יכולתי לכתוב מלה, בשל תפקידי ותפקודי כהורה. אז במהלך הסדנה נטלתי לידיי שני ספרים, את ספרו של אליעזר שטיינמן, "ר' ישראל בעל שם טוב" ואת ספרו של יצחק ארנון, "ההלכה והמעשה בגידולי שדה." בחרתי מכול ספר, באורח אקראי כמובן, עשר מילים, ובאמצעות עשרים מילים אלה, מעורבבות יחד, כתבתי שיר.

     אורה נשכחה

 

משמיד תעתועים, מסלק עלקת

קליפות, מקלטר עפר לריווח בר.

חורש, מדשן ומנביט גנזי-שיר

להצילם מפני סחף – סיגים,

השגות, תהילות, שמחה –

בעבור התבהרות. פשטות

השיר היא מצווה.

 

עשר מילים מספר על גידולי

שדה, עשר מילים מספר על

הבעל שם טוב, שרכש תורתו

 

בשדה, וממנו הביאה אלינו

לזכותנו באורה

שכול אדם ראוי לה, אבל

 

מרוב טירדת יומו, יובש

הילכותיו ומניית חטאיו

ואשמותיו, נשתכחו ממנו.

*

     עשיתי זאת כדי להזכיר לעצמי לשים בצד את הפרסונה שלי, כולל מסכת הפנים של ההורה הכעוס, ולהתחבר לילד הפנימי שלי, ולשחק.

     בדיוק כמו שעשו היום ילדיי.

     אם אתם רוצים לעזור לי לזכות מחדש בזמן הכתיבה שלי, כך שאוכל לכתוב את הרומאן הבא, ואת השניים הבאים אחריו, אשמח אם תיכנסו לקמפיין שלי לגיוס המונים ותתמכו בי בזה. נותרו לי רק עוד 57 יום לאסוף את הכסף הדרוש לי לשנת כתיבה, במהלכה אמיר את זמן הפרנסה בהוראה ובעריכת כתבי-יד של אחרים – בכתיבה משלי.

     תודה רבה ולילה טוב.

 

 

ההתנתקות (היום ה-28)

התימניה.jpg
דניאל הפתיע אותי היום, שעה שהוציא ממגירותיו הסודיות סט שלם של תכשיטים, שרכש בסחר חליפין ביום השוק שהיה להם בגן, והתקשט בו. זה היה כול כך מצחיק, לראות את הבן שלי בדמות רקדנית תימניה. אז הנה הוא, ילד יצירתי ומלא קסם, ויפה כול כך.

     היום הזה עמד בסימן ההתנתקות, שלי ממיכאל ומדניאל ושלהם ממני. התנתקות חלקית כמובן, לצורך זמן אישי של כול אחד מאיתנו בנפרד.

     ההתנתקות הזאת הייתה כנראה צורך של שלושתנו, אחרי שבוע ומחצה יחד מבוקר עד ליל. אבל היא הונעה גם מכוח עצתה של חברה טובה מנווה צדק, לירון אורלב, אם וגננת ואדם נפלא. בימים הכי קשים שלי בגן העירייה, היא הייתה לי אוזן קשבת. הייתי תופס אותה ליד שער הגן, מתנה בפניה את צרותיי, והיא הייתה מחזקת אותי ותומכת בי מעומק ליבה ומנסיונה הרב. ולכן, כאשר כתבה לי אתמול, שמותר לי גם לשחרר קצת, להעביר עם הילדים יום בבית, באוגוסט הלוהט הזה, אימצתי מיד את עצתה. מה שתכננתי לעשות הבוקר עם הילדים היה לרדת איתם לבריכה ברקפת, שיש בה מגלשות מים. מה שקרה בפועל הוא, שבילינו יום שלם בבית. והיה נהדר.

     בבוקר, כשקמנו, הודעתי לילדים שאני הולך לחדר הכושר ממול הבית. אם הם רוצים הם יכולים לבוא איתי. אם לא, שיישארו בבית, ושיזכרו שאסור להם להתעסק בחשמל, באש, בבריכה או בטרמפולינה בהיעדרי, וגם לא להרביץ זה לזה.

     עברתי את הכביש למקלט הכושר, ועשיתי שם חצי שעה ארובי, שהחזירה אותי לעצמי. לא אומר לכם שלא דאגתי. כמובן שכן. אבל סמכתי על בניי שיסתדרו לבדם, ושכבר הפנימו מה מותר ומה אסור להם לעשות, כשאין מבוגר בסביבה.

     כשחזרתי מקץ חצי שעה הביתה הכול היה תקין. חוץ מדבר פעוט אחד. בכיור בחדר האמבטיה מצאתי כוסות חד פעמיות, המשמשות אותנו לשטיפת שיניים, מלאות במין עיסה משונה בצבע תכול, תערובת של משחת שיניים וג'ל לגילוח, גירים צבעוניים וטוש נצנצים.

     "תגידו, מה ניסיתם לעשות?" שאלתי אותם.

     "חומרים."

     "אבל למה בכיור האמבטייה?"

     "כי פחדנו שתכעס עלינו."

     "אני בכלל לא כועס," חייכתי אליהם. "גם יאיר ואני היינו עושים חומרים, ושיקויים כאלה, שאני אפילו לא רוצה לספר לכם איזה (היינו מניחים ביצים טריות על גג החנייה של המכונית של אבינו, וכשהיו מבאישות מן השמש היינו משליכים אותם על, או ליד, עוברים ושבים:)), אבל היינו עושים את זה בחצר."

     "מה עשיתם!?" התעניין דניאל.

     "זה היה כול כך נורא שאני לא אגלה לכם," צחקתי, "אבל אם אתם רוצים לעשות שיקוי בואו נמלא את הבריכה הישנה בקצה החצר עם צינור, ותוכלו לעשות שיקויים."

     וכך היה.

     ואחר כך המציאו לעצמם מחבוא בחדר ומשחקים אחרים.

    עוד תוך כדי אימון הכושר התקשרה אלי אם של חבר מן הגן, לשאול אם יוכל לבוא לשחק עמם. אמרתי לה שכן, שאני לא בבית אבל הילדים כן. היא יכולה להיכנס אלינו עם בנה.

     כך, אפוא, כששבתי הביתה כבר היו השלושה נתונים במשחקם. וזה נמשך עד הצהריים, מה שאיפשר לי לבשל סוף סוף סמוסה, לראשונה בחיי, וגם קציצות אפונה, תפוחי אדמה וקמח חומוס, כי הנטורופת אמר לי לאכול מנה אחת של קטניות מדי יום. בזמן הבישול גם דיברתי מעט עם האם הזאת, שהיא מורה במקצועה. כששמעתי מפיה כמה מרוויח מורה, וכמה ארוויח בעבור חצי משרה בתיכון כמורה לספרות – וכמה אצטרך לעבוד בשביל זה, בהכנת מערכי שיעור, בדיקת עבודות, אסיפות הורים וישיבות צוות – הבנתי שזה לגמרי מטורף. בעבור חצי משרה כזו, כאדם בלי תעודת הוראה ובלי ניסיון מקצועי, אקבל פחות מ-3000 שקל. זה פחות ממה שאני מקבל על מפגש אחד עם תלמידי תיכון, ופחות מן המחיר החודשי של סדנה אחת שלי באוניברסיטה הפתוחה. אז שיהיו בריאים. להיות מורה בתיכון אני כבר כנראה לא אהיה. חבר נעוריי הטוב התכוון לטוב, אבל יעץ לי בשוגג, כנראה. אני אשאר מורה לכתיבה ועורך, וסופר כמובן.

     הילדים ביקשו שחברם יישאר לאכול איתנו צהריים, ונעניתי לזה בשמחה. אחרי האוכל ביקשו שגם יישאר איתם ב'זמן שקט.' כלומר, בזמן שבו אני אשן והם יישארו ערים.

     וכך היה. הם בילו עם חברם עד השעה ארבע.

     כשקמתי, הודעתי להם שעלי לבדוק עבודות של תלמידיי למחר. התיישבתי לקוראן, בעוד הם נחים מול הטלביזיה. הם כבר היו מאד עייפים, וכשאבא שלי הגיע הנה, בחמש וחצי, מיכאל כבר ישן על הספה, ודניאל עמד להירדם.

     בשש וחצי נסעתי מתובל לקריית שמונה, לערב שירה שאורגן בידי רגב אלהרר וירדן לוין מעמותת 'הליקון לשירה' ו'תנועת תרבות'. הנה ההסבר מהי תנועת תרבות, מן האתר שלה: "בשנת 2004 יצאה קבוצה של 6 צעירים בוגרי מגמות אמנות מרחבי הארץ לשנת שירות בקהילה בתחומי האמנות והחינוך. עם שחרורם מהצבא החליטו להקים את “תנועת תרבות”, כמסלול הגשמה לנוער וצעירים יוצרים הפועלים לעיצוב דמותה של החברה הישראלית תוך שימת דגש על הפעולה התרבותית, האמנותית והחינוכית בקרב נוער וקהילה בפריפריה.

     תנועת תרבות מקימה משנת 2006 קבוצות אמנים-מחנכים המיועדים להתיישבות בפריפריה הגיאו-חברתית של ישראל, הרואים במקום את ביתם ומחוייבים ליצירה, לחינוך ולתרבות כמרכז משימתם ופעולתם במקום.

     בשנת 2015 מונה תנועת תרבות מעל 400 צעירים וצעירות בגילאי 18-32. צעירים אלו חיים בקבוצות המפוזרות ביישובים ושכונות בכל רחבי הארץ ומקיימים פעילות רציפה, מעמיקה ומתמשכת עם אלפי ילדים, בני נוער ומבוגרים בקהילות.

     תנועת תרבות הינה הארגון היחיד בארץ המפעיל מסלול רב-שנתי לאמנים צעירים אשר מחנכם ומכשירם להיות מחנכים ויוצרים המחוייבים לחינוך, צמצום פערים, חיזוק הסולידריות הקהילתית ויצירה של תרבות ואמנות מקורית."

     נדהמתי לגלות את התנועה הזאת. היא מגשימה את כול מה שחלמתי עליו מנעוריי ועד הנה. כמובן שנעתרתי מיד להזמנה לאירוע.

*

     אירוע השירה 'על השפתיים,' בסימן 'אמת או חובה,' התקיים בפאב ה'קשיו' בקריית שמונה. זהו פאב קואופרטיבי, שהוקם על ידי אגודת הסטודנטים של מכללת תל חי. הסטודנטים הם המפעילים אותו ועובדים בו.

     נכנסתי למקום גדול ורחב ידיים, הומה צעירים. הרגשתי מיד את האנרגיה המדהימה באוויר, ואפילו התאהבתי בברמן. הערב היה נהדר. הופיעו בו אלחי סלומון ממעלות, נוגה מרקמן מקיבוץ שמיר, חברתי רחל מדר-אייהורן ממושב ארבל, רגב אלהרר מנהריה, המוסיקאי נעם טבצ'ניקוב, גיטריסט נפלא בשם דניאל ועוד חברות וחברים (סליחה שאינני מונה את כולם, לא מצאתי את הרשימה המלאה בפייסבוק). הרגשתי בבית. אבל יותר מכול נמלאתי באופטימיות. יש לנו ארץ נהדרת, עם צעירים נפלאים ושוחרי טוב, כמו למשל שני הבחורים, חברי 'תנועת תרבות,' שקלטו אותי מסתובב, אבוד, בין החניונים שמסביב למרכז הקניות שם נערך הערב, מחפש אחר החניון שהחניתי בו את מכוניתי, עצרו, שאלו אם אני זקוק לעזרה, הסיעו אותי עד לרכב ואפילו חיכו כדי לראות שאני מסתדר עם התיקים. צריך רק לצאת מתל אביב אל הפריפריה, כדי לגלות זאת.

     לראשונה בחיי הבנתי מהי מהות ה'בועה התל אביבית.' היא כמו המחסום ששמים בעיניו של סוס, שלא יראה את הנוף הנשקף מעבר לדרך עצמה. ישנם ישראלים מצוינים בפריפריה, ויש בה עשייה חברתית ותרבותית ענפה. צריך רק לרצות לראות אותה ולהתחבר אליה. וזה באמת מרגש מאד.

     לא כתבתי היום מילה ברומאן הבא שלי. לא היה סיכוי שאגיע לזה. עם שני ילדים וחבר בבית, צורך להכין ארוחת צהריים ולנקות את הבית לקראת בואו של סבא, ולבדוק עבודות לשתי הסדנאות של מחר, לא יכולתי לכתוב מילה.

     ומחר, אין מה לדבר. אם אצליח לכתוב, זה יהיה רק תוך כדי הסדנאות שאעביר.

     וזו בדיוק הסיבה בשלה יצאתי לקמפיין גיוס ההמונים שלי. תוכלו לקרוא עליו ולתמוך בו כאן. מאה ושלושים איש ואישה כבר תומכים בו. אשמח אם תצטרפו.

https://www.mimoona.co.il/Projects/4206

     תודה.

נ.ב.

אושרי מי שילדיו יתחנכו בגן של לירון אורלב, בנווה צדק או בפלורנטין. אני ממליץ עליה בכול לב.

היא בטח תהיה מאוד נבוכה מדבריי כאן. אבל אני בטוח שהיא תדע להתגבר על כך:)

לחיות על הקצה (היום ה-27)

     אל אלוהים, זה רק היום השמיני של חופשת הקיץ הקצרצרה של מיכאל ושל דניאל, ואני מרגיש שאני משתגע. יש רק עוד ארבעה ימים עד ל-1 בספטמבר, היום הראשון בגן, אבל כול יום נהיה קשה יותר ויותר.

     הבוקר החלטתי לקחת אותם לטייל במקום שיריבו בבית. נסענו לעין חרדלית, מעין קטן הצמוד לנחל כזיב, במרחק כחצי שעת נסיעה מן הבית שלנו.

     כשהגענו לשם מצאנו בריכת שכשוך נחמדה, עם מים קפואים, מוצלת בעצים ושיחים. היה נחמד להשתכשך בה ביום כול כך חם, אבל המקום הלך ונמלא במשפחות, עד שמקץ כשעה נסענו משם. בתחילה עליתי איתם לראש הנקרה, מתוך כוונה לנסוע איתם ברכבל. אבל היו שם כול כך הרבה בני אדם, עד שפניתי אחורה ונסעתי אל גליה, בספרייה הציבורית בשלומי, בה אני מלמד כתיבה.

     גליה היא מנהלת הספרייה, כותבת בעצמה, וכבר מזמן ביקשה לפגוש את הילדים. אז עשינו לה ביקור. הילדים נהנו שם מאוד, וגם זכו בספרים במתנה מידיה. כול הדרך ישנו, וכשהגענו הביתה פסחו על ארוחת צהריים והמשיכו בשנת ישרים.

     זו הסיבה לכך, שהתקשו מאד להירדם הלילה. אמנם, עליתי איתם לחדרם, ואחרי המקלחת נשכבתי ביניהם וקראתי להם סיפור, וכמעט נרדמתי ביניהם בעצמי. ירדתי למטה, בטוח כי נרדמו. אבל מקץ כמה שעות, כשכבר ישבתי בחצר וכתבתי על גבי מכונת הכתיבה את 1000 המילים היומיות שלי, שמעתי קולות מלמעלה.

     עליתי למעלה ופתחתי את דלת חדרם. מצאתי אותם ישובים במחבוא שיצרו מארבעה כיסאות, פוף, כריות, שתי עגלות בובה, צעצועים, המון ספרים וציורים, ובתוכו גם שתי החתולים שלהם.

     "מה זה? מה עשיתם כאן?" שאלתי, משתדל להבליע את חיוכי.

     "בנינו מחבוא עם ספריה ציבורית," הסביר לי דניאל, "ועם קישוטים של ציורי  טילים מסביבו."

     "כבר כמה פעמים הסברתי לכם שלחתולים אסור לעלות על המיטות שלכם, כדי שלא תיעקצו מפרעושים," השבתי לו. "רדו כעת מן המיטות וסדרו את הכול."

     הצטרכתי, כמובן, לסדר את החדר יחד איתם. דניאל גם בכה, משום שקלקלתי להם את המחבוא. אבל אז התיישבתי לידם.

     "היה לי יום קשה אתכם," אמרתי להם. "היו גם כמה רגעים נהדרים. למשל, כשישבתי עם מיכאל על סלע, ליד הנחל, ודיברנו, או כשעזרתי לדניאל להשיט בנחל את הרפסודה שלו, וגם כשלימדתי את דניאל ואת מיכאל את אותיות הא'-ב' בכתב. אבל רוב היום התנהגתם בשובבות רבה מאוד. אני מבין שאתם ילדים ורוצים להשתובב. אבל גם לזה יש גבול. אני מציע שמחר תתנהגו יפה, ואז אקח אתכם לבריכת משגב, שעוד לא היינו בה, ויש בה מגלשות מים."

     נשקתי להם וירדתי למטה. בטוח כי יירדמו.

     אבל לא מזמן עליתי למעלה לבדוק מה קורה איתם, ומצאתי אותם ישנים חצי בישיבה, בתוך המחבוא החדש שבנו, רגע אחרי שסידרנו כבר את החדר.

     בבוקר יהיה עלינו לסדר את חדרם מחדש.

     זה נראה אין סופי. ניקיון הבית, סידור החדר, לקיחתם לבילויים מחוץ לתובל, בטבע, ההשגחה עליהם, שלא יפגעו איש ברעהו והזנתם הרגשית. אני עושה את כול אלה, אבל זה לא מותיר לי אנרגיה או זמן לכתיבה שלי. כך שאם אתם רוצים לעזור לי בזה, אשמח מאד אם תיכנסו לקמפין גיוס ההמונים שלי, ותתרמו להצלחתו. הנה, כאן.

https://www.mimoona.co.il/Projects/4206

     תודה ולילה טוב,

     אילן.

שכח את עצמך. רק תרוויח מזה (היום ה-26)

     בשעות האחרונות קרה לי דבר נפלא. הייתי כול כך שקוע בעבודתי, עד ששכחתי מעצמי לגמרי. רק עתה סיימתי לקרוא עבודות של תלמידיי, ולתייק את כול כתבי-היד שהגיעו אלי השבוע לעריכה, ובמהלך עשותי כן שכחתי לגמרי שעלי עוד לכתוב פוסט הלילה, בעברית ובאנגלית.

     היום שבת, וזה היה יום כול כך מלא עד שאני בקושי זוכר מה אירע בו. התעוררתי די מטושטש, לא מאלכוהול אלא מהכדור האנטי-היסטמיני שלקחתי אתמול בלילה, אחרי שעה ארוכה שבה גירדתי את עצמי עד מוות, בשל התקף אלרגיה חמור. או שהחתולים גרמו לו, או שהסתיו. למרות שעוד חם פה, הסתיו כבר לגמרי כאן. בערב רוחות נושבות על ההר ונהיה ממש קר.

     ואולי קמתי מטושטש מסיבה אחרת. כתבתי אמש עד שתיים לפנות בוקר, ותוך כדי כך גם אפיתי עוגת פרי בחושה רכה לשבת, וצליתי עשרה המבורגרים על הפלנצ'ה, מבשר שהפשרתי לקראת בואו של חבר, שבסוף התברר לי שיגיע הנה רק בסוף השבוע הבא. הקפאתי הכול, ומזל שעשיתי כן.

     הבוקר, אחרי שכתבתי את דפי הבוקר שלי, ואכלתי עם הילדים ארוחת בוקר, הם הזמינו הנה את חברותיהן, האחיות מן הבית הסמוך. הם שיחקו למעלה, בעוד אני שואב אבק מן המזרן המשמש אותם בחדר המשחקים. כשסיימתי קפצתי לאימן וביקשתי ממנה לשמור על ארבעם כדי שאוכל ללכת לאימון בחדר הכושר הקיבוצי.

     עליתי למקלט הכושר. שמתי מוסיקה קלאסית בסמטרפון המחובר למערכת ההגברה הקטנה במקום, ועשיתי אירובי ומשקלות. כשחזרתי, קראתי לילדים לשוב הביתה, והם השתובבו בבריכה. זיהיתי מיד שזה יהיה כנראה זמן הכתיבה היחיד שיתאפשר לי היום, אז הוצאתי החוצה את מכונת הכתיבה וכתבתי למולם, בעודי משגיח עליהם במים.

     הם השתובבו וצהלו במים, בעודי כותב על משפחתו הקפדנית והקשוחה של הגיבור שלי, בספר הבא, ובייחוד על אמו ועל אחותו. שתי  נשים צייקניות, קשות מבע, הממיטות עליו חורבן.

     הילדים סיימו לשחק במים ויצאו לעוד טיול בחוץ. חבשתי להם כובעים וציידתי אותם בבקבוקי מים. נפניתי לבישול. מכיוון שאני קשוב להנחיותיו של השכן הנטורופת שלי, שציווה עלי לאכול בכול יום קטניות, בישלתי לביבות מנגולד מן החצר עם קמח חומוס, עדשים ירוקות עם ירקות וקוביות תפוחי אדמה לסמוסה, כיסונים הודיים, שהתכוונתי לטגן. אבל בסופו של דבר מיכאל חיסל את תפוחי האדמה הללו כפירה בארוחת הערב.

     בדיוק כשסיימתי לבשל הבחנתי בפוסט של אחי טל בפייסבוק. תמונה שלו, עומד ליד פתח הבסיס הצבאי ששירת בו שלוש שנים, ברמת הגולן. מיד התקשרתי אליו והזמנתי אותו ואת משפחתו לארוחת צהריים. מכיוון שאחי טל ואשתו אוסי שניהם בעניין פליאו, שמחתי שיש לי המבורגרים מעולים מוכנים במקרר, והפתעתי אותם במתכון לבראוניז פליאו משל חברתי, תמי סירקיס.

     הם באו הנה יחד עם אופיר וזיו, ילדיהם, ובילינו יחד בנעימים. כשנסעו, נפלתי על המיטה לשעה. הילדים נשארו למטה, וצפו בטלביזיה. זה היה מזל גדול, כי אחר הצהריים, אחרי עוד גיחה אל כיכר הרוח למשחק עם חבריהם, אכלו ושמעו אותי קורא להם את 'אצבעונית' ונרדמו מוקדם.

     זה היה יום עמוס, ומלא שמחה.

     אבל כעת, משסיימתי לעבור על כול כתבי-היד שהגיעו אלי נדהמתי מול מה אני עומד: שישה כתבי-יד של ספרים לעריכה, מתוכם אני כבר מחויב לשני רומאנים ולספר שירה המצוי באמצע עריכתו. מלבדם, התחייבתי לשתי סדנאות כתיבה בתל אביב, ועוד שלוש בגליל. יש עוד איזו סדנה שהציעו לי במרכז הארץ, ועוד אחת בירושלים.

     זה טירוף מוחלט. כי עלי בו-בזמן גם להמשיך לכתוב מדי יום את הספר הבא שלי, ולפתח את הרומאנים הקודמים לתסריטים. אני חייב לעשות כן בהקדם, לפני שאחרים יעוטו על חומרי התחקיר שלי ועל עלילותיי ויהפכו אותם לשלהם, כפי שכנראה קורה כעת עם 'מעשה בטבעת.' ועל זה עוד אספר.

     להיות אב יחיד לתאומים זה לא צחוק. בייחוד כשאתה סופר פורה ועורך ומורה מוערך. אתם יכולים ממש לעזור לי לעמוד בכול זה, ולצמצם במקצת את המחול המטורף שלי אחרי פרנסה, בתמיכתכם בקמפיין שלי לגיוס המונים, כאן.

https://www.mimoona.co.il/Projects/4206

     לילה טוב ושבוע מבורך.

     אילן.

 

לתור את האמזונס במציאות מדומה (היום ה-25)

כשהמתים חזרו
את תמונתו של הדייג הסקסי הזה מצאתי בארכיון הספרייה העירונית של איקיטוס, באמזונס. שלא תגידו שלא כדאי להשקיע בנסיעה אל נופי הכתיבה שלך, ובתחקיר.

     לפני שמונה שנים ביקרתי באמזונס. נסעתי לאיקיטוס, כדי לפגוש בה את צאצאיהם היהודיים של גברים יהודיים ונשים אינדיאניות, יהודי האמזונס. מצאתי אותם, התפללתי איתם, ויחד עמם פגשתי גם בסולומון פלדמן, היסטוריון יהודי פרואני, שמבטיח לאביו הגוסס כי ימלא אחר צוואתו – ישרוף את גופתו, יתחוב את אפרו לתוך בקבוק הבירה הישן ששמר עמו, ובו אפר ביתו החרב בעיירת הולדתו, נובוסליצה באוקראינה (זו עיירת הולדתו של אבי) ואפר מבית העלמין היהודי בעיירה – ייסע בכול רחבי תבל עד שימצא קבר של מישהו מבני משפחתו, ויפזר עליו את תוכן הבקבוק.

     מה שסולומון לא ידע הוא, שכאשר ימלא אחר מצוות אביו, והוא עושה כן, הוא יצית תגובת שרשרת, שתחולל את תחיית המתים. וכי הוא, סולומון פלדמן, חוקר יהודי הומו, יוכרז כמשיח ישראל.

     זו, בתמצית, עלילת ספרי הקודם, 'כשהמתים חזרו,' שראה אור בהוצאת כינרת זמורה ביתן.

     האוויר באיקיטוס דחוס, בשל הלחות הגבוהה והמתמדת השוררת באזור האמזונס, וגם בשל עשן השריפות. המקומיים כורתים חלקים מיער הגשם, מוכרים את ענפי וגזעי העצים המקודשים כחומרי בניין. כאשר הם מסיימים לכלות חלקת יער הם מעלים את שרידיה באש, והעשן מיתמר לגובה ומגיע עד לבתי העיר.

     הנוף בדרך מאיקיטוס לג'ונגל מזעזע. ראיתי מאות דונמים שרופים שעצים צמחו בהם מקודם לכן. זה השפיע עלי רבות, והפך לנושא מרכזי ברומאן שלי – המיסטיקה של הטבע, זעמו של הטבע על האדם והדרך שבה משיח ישראל האמיתי מחובר ליקום.

     במהלך ביקורי באיקיטוס גם ביליתי 48 שעות בחוותו המבודדת של שמאן. ישנתי שם לילה, מאזין לקולות הלילה בג'ונגל. זו הייתה חוויה כול כך חזקה, עד שהקלטתי את פס הקול של הג'ונג'ל בטלפון הנייד שלי. הייתה שם תערובת של קולות בעלי חיים וחרקים, יחד עם קולות הרוח בעצים הגבוהים. באותו לילה גם התחוללה מעל ראשי סופת ברקים, במהלכה ירד על הארץ גשם חם.

     באמזונס גם ראיתי את העלה הגדול ביותר שראיתי בימי חיי. כול כך התרשמתי ממנו עד שלקחתי אותו איתי הביתה. אבל העלה היה חכם ממני. יכולתי ממש לראות איך הוא מתקפל בתוך עצמו, וכומש למול עיניי.

     נזכרתי בכול אלה היום, כאשר צפינו, מיכאל, דניאל ואנוכי, בסרט מציאות מדומה, 'האמזונס,' בחדר הקרנה קטן ב'מיי בייבי,' בכפר הדרוזי ירכא. כידוע, 'מיי בייבי' הוא מתחם הילדים הגדול בישראל. זהו בניין עצום בן ארבע קומות, שתיים מהן מוקדשות לצעצועים, לביגוד ולהנעלה, אחת ללונה פארק ענקי והאחרונה היא קומת מסעדות.

     המקום הזה נהדר, והילדים אוהבים אותו מאוד. אנחנו מבקרים בו לעתים קרובות. בפעם הקודמת שהיינו שם הילדים נכנסו לבדם לחדר ההקרנה. אני חיכיתי להם בחוץ. הפעם ביקשו שאצטרף אליהם.

     נכנסנו לאולם הקטן והתיישבנו על המושבים המיוחדים, חובשים לעינינו את משקפי התלת-ממד. הסרט התחיל, הכיסאות החלו לזוז, פה ושם 'נשבה' עלינו רוח ממפוח המוצב בין המושבים ואפילו רוססנו בטיפות של מים, בעודנו עולים ויורדים ברכבת הרים העוברת מעל נופו של הג'ונגל, עולה ויורדת בין מסתריו.

     חטפתי כזו סרחורת, שכמעט התעלפתי. כשלא יכולתי לסבול זאת עוד אפילו עצמתי את עיניי. אך כשיצאנו משם הילדים היו מרוצים.

     עלינו לקומת המזון. הזמנתי להם המבורגר עם צ'יפס ושתייה, מנות ילדים, הוצאתי את המחברת הצהובה שלי והתחלתי לכתוב. כתבתי על תחושתי שם. על האורות הבורקים של סרטי הפרסום במקום, על הרעש של מאות ילדים משחקים. כמו תמיד, העברתי את זה מיד לדמות הראשית ברומאן הבא שלי. הוא מרגיש שהוא מוכרח להתנתק מגופו, מנסיבות חייו האיומות. הוא מנסה לסכור את חושיו, להסיג את תשומת הלב הפנימית שלו אל עמוד השדרה. אך לשווא. מציאות חייו חזקה ממנו לאין שיעור.

     ברגע שיכולתי ברחנו משם הביתה. וכאשר נרדמו התיישבתי בחצר, סחרחר מרעב ומעינוי חושי, וכתבתי 2500 מילה, כמות כפולה, בשביל היום וגם בשביל יום האתמול, שלא הצלחתי לכתוב בו מילה אחת.

     אנא היכנסו לקמפיין שלי למימון המונים, ותמכו בי, כדי שיהיה לי די והותר זמן כתיבה פנוי מדאגה. אני בעיצומה של כתיבה ומוכרח לשמור על הרצף. ועוד יש אחרי הספר הזה שניים נוספים בשלבים שונים של כתיבה. בינתיים תמכו בי 122 איש ואישה, בסך של 23,631 ש"ח. זה יפה, אבל זה רחוק מאוד מן היעד. אשמח אם תעזרו ואם תשתפו את הפוסט הזה אצלכם בדף.

     תודה, ושבת שלום,

     אילן.

כששני כותבים נפגשים (היום ה-24)

מיכל ואני.jpg

      כששני כותבים נפגשים הם בעיקר מדברים. הם מדברים על כתיבתם ועל מה זה להיות סופר, ומדברים על נושאים המעסיקים אותם, כמו השמירה על זכויות יוצרים, הגשת ספרים ומחזות למו"לים ולתיאטראות הרפרטואריים. הם משווים את חוויות הדחייה שלהם וחולקים את מחשבותיהם של משרד התרבות ועל מוסדות תרבות מרכזיים בישראל ועוזרים זה לזו עם רעיונות פרנסה.

     זה מה שקרה לי היום. נפגשתי עם חברתי היקרה מיכל אקרמן, מחזאית מחוננת. למדנו יחד בבית הספר לדרמה של יובל המון אי שם בראשית שנות האלפיים. היא כתבה מאז כמה מחזות, מחזמר ועוד, ובהם "גבול" ו"לכודים," העוסקים בהטרדות מיניות ובנושאים נוספים, והיא שקועה עמוק בכתיבתה, בהעלאתה על במות ובשיווקה. כך שבהחלט היה לנו הרבה על מה לדבר.

     החלק הטוב של הביקור שלהם אצלנו היה המפגש של אוריל, בנה בן ה-13, עם בניי, מיכאל ודניאל. אכלנו יחד צהריים, אני הרשיתי לעצמי אפילו ללכת לנוח, בעוד שהבנים העדיפו להישאר ערים עם האורחים, ואחרי כן טיילנו יחד בקיבוץ והמשכנו לשוחח על הכתיבה ועל החיים.

     מיכאל ודניאל היו כול כך נרגשים לקראת המפגש עמם, שהרטיבו את שערם וסירקוהו, ואפילו התיזו עליהם בושם מאחד מבקבוקי הבושם שלי. הם רק בני חמש ורבע, וכבר נהיו גנדרנים. זה די מדהים לגלות.

     לפני בוא האורחים אלינו גם הייתה לנו שיחה מעניינת. ביקשתי מהם שיתנהגו יפה היום. "אני לא רוצה יום קשה כמו שהיה לנו אתמול," אמרתי להם, "אין לי כוח לכעוס ולצעוק עליכם. אני רוצה שקט. יש לכם רעיון איך אוכל להרגיע אתכם?"

     "כן," אמר דניאל, "אם אני כועס תרים אותי על הידיים ועל הכתפיים."

     "ואתה, מיכאל," פניתי אל אחיו, "יש לך רעיון מה הדרך הנכונה להרגיע אותך כשאתה מתחיל להשתגע?"

     "מה שדניאל אמר," השיב לי מיכאל, "תחבק אותי."

     מעט לפני שהגיעו אלינו האורחים שניהם איבדו את סבלנותם, והחלו רודפים איש אחרי רעהו ומכים זה את זה. זרקתי בהם מבט זועף, אבל זה לא הועיל בדבר. ואז נזכרתי במה שביקשו ממני. כרעתי על ברכיי לפני מיכאל, הצמדתי אותו אלי בחיבוק אוהב, ואחרי חמש דקות של חיבוק, כשהרגשתי איך כל המתח שלו מתמוסס, שיחררתי אותו מבין ידיי. הוא התיישב, שעון בגוו אל הקיר בחצר, רגוע לגמרי. ואז עשיתי אותו הדבר עם אחיו.

     השינוי בהתנהגותם היה מורגש מיד. והוא החזיק מעמד עד שעות אחר הצהריים המאוחרות, אז החלו שוב להתפרע, הפעם מתוך עייפות.

     בהחלט אפשר לומר שלמדתי משהו היום, בתחום ההורות.

     אחרי שהילדים נרדמו הייתה לי כאן פגישה עם כותבת, שבאה וסיפרה לי את סיפורה האישי המטלטת. היא ביקשה שאערוך את ספרה. סיכמנו שתעביר לי אותו לקריאה. כמו כן קיבלתי היום שני אי מיילים משני כותבים שאני כבר סגור איתם על עריכתם ספריהם. שניהם שלחו לי, באותו יום ממש, פרקים חדשים לקריאה אחרי הערותיי.

     ואחרי כול זה בא הנה בחור, שלא התראיתי איתו כבר שבועיים, והיה לנו טוב יחד. גם זה חשוב. בשביל האיזון.

*

     מכיוון שאני עובד גם על עריכת ספר שירה גדול, ועוד יש מלבד זה רומן של חבר, שתיכף מגיע אלי לעריכה, ועוד כמה ספרים שמחכים שאביט בהם, כנראה שלא תהיה לי ברירה, ואת חצי השנה הקרובה לפחות אצטרך לחיות ברצועות זמן. רצועת זמן יומית לכתיבה שלי, ורצועות זמן קצרות נוספות לכל אחד מן הפרויקטים הללו, לסדנאות, וכמובן – לבניי.

     זו הסיבה שפניתי מלכתחילה לקמפיין גיוס המונים. זה לא שאין לי עבודה. חלילה. אני משופע בעבודה, תודה לאל, אלא שהעבודה למען אחרים, שאני עושה אותה באהבה רבה, ואפילו מתוך תחושת שליחות, נוגסת בזמן הכתיבה והיצירה שלי עצמי. אז אם אתם רוצים לעזור לי לקנות לעצמי זמן כתיבה, אתם מוזמנים לעשות כן בקמפיין גיוס ההמונים שלי, כאן:

 

העברות (היום ה-23)

     היום אספר לכם על סוגי העברות.

     אחת העצות הראשונות שאני נותן לתלמידיי היא לכתוב מדי יום, ולהתחיל עם מה שיש לכם ביד. שבו וכתבו איך אתם מרגישים, איך עובר עליכם יומכם, מה אתם רואים ושומעים מסביבכם – ותנו את כול השפע הזה לדמות. אם אתם כבר מצויים במהלך כתיבתו של ספר, מצאו לאיזו מדמויות ספרכם תוכלו להעביר את מה שאתם מרגישים וחווים כרגע. אם אינכם כותבים ספר, המציאו דמות והעניקו לה את רגשותיכם כשי, או מיצאו דמות כזו בפרויקט הכתיבה הבא שלכם.

     זה בדיוק מה שקרה לי לפני כמה שבועות. היה לי איזה יום שבו הרגשתי מיוסר, מלא חרטה על משהו שעשיתי, ומיואש. לשמחתי אינני זוכר מה עורר בי את התחושות האלה. אה, זו הייתה ההתפטרות שלי מאחד ממקומות העבודה שאני עובד בהם, אחרי שעשו משהו קטן לכאורה, אבל כזה המנוגד לגמרי לסולם ערכיי, להתנהלותי בעולם. אל תשאלו אותי מה, ואיפה, כי לא אספר.

     באותו רגע של ייאוש כמעט וחזרתי בי. אבל התעקשתי. יש דברים שאני לא יכול לעבור עליהם בשתיקה. וממש באותו רגע גם ידעתי, שאני חייב לכתוב את ההרגשות האלה כדי להיפטר מהן. אבל הייתה לי בעיה – גיבור הספר שאני כותב כעת לא מרגיש חרטה על דבר. להפך, הוא שמח ומסופק בבחירות שעשה בחייו.

     למי, אם כן, אעביר את תחושת היאוש ורגשות החרטה שלי? תהיתי. ואז נזכרתי בדמות הראשית של ספרי הבא אחריו. לה בהחלט מתאים להיות מיואשת ומלאת חרטה. לכן, כתבתי עמה את התחושות האלה, תייקתי את הדפים הכתובים בקלסר של הפרויקט הבא-הבא, ואז התבוננתי בעצמי וחייכתי. שוב ניצחתי את עצמי דרך כתיבה.

     אם אתה כותב מדי יום, הכתיבה על מה שאתה מרגיש וחווה ברגע הכתיבה וחלוקתו עם הדמויות שלך הופכת לתהליך העברה אוטומטי. זה מה שקרה לי היום. יום החופשה השישי עם ילדיי היה קשה. אחרי יומיים ארוכים בתל אביב קמתי הבוקר בלי תוכנית הפעלה מוגדרת. כול מה שבאמת רציתי בו היה לנוח בבית ולבשל.

     הילדים הרגישו בזה שאין לי תוכנית פעילות מסודרת, והחלו מיד להשתולל. הם רדפו זה אחרי זה והיכו איש את רעהו. ניסיתי לעצרם מזה בהצעה שנבשל ונאפה יחד. אבל לשווא. אחרי כן הצעתי להם להשתכשך בבריכה הביתית שבחצר. הם סירבו גם לזה, אבל פתחו במלחמת-מים, משפריצים זה על זה מים מכוסות,  מבקבוקים ומרובי מים, ואחרי כן שיחקו קצת במסלול הדרקון החדש, שקנה להם סבא בתערוכת הדרקונים.

     מיכאל נרדם בשתים עשרה בצהריים. התפניתי לנקות ולסדר את הבית לקראת סדנת הכתיבה המתקיימת אצלי מדי יום רביעי בערב. דניאל ביקש לעזור לי. הוא עשה חלק מן הספונג'ה בבית, סידר את כסאות הפלסטיק בחצי גורן בעבור תלמידיי, ואז פצח ביוזמה חשובה באמת, בבית כול כך מרובה חלונות ודלתות זכוכית כמו שלנו – ניקויים עם נוזל ניקוי ונייר סופג.

     כשמיכאל התעורר אכלנו יחד צהריים והלכנו לנוח. הם לא ממש הצליחו להירדם, והעירו אותי אחרי כ-50 דקות שינה בלבד. בראותי כן, ירדתי איתם לכרמיאל. בתחילה קניתי להם אוזניות בשביל ה-MP3 שלהם. אחרי כן נסעתי איתם לספר, והסתפרתי. משם המשכנו ל'פארק המשפחה,' מתחם רחב ידיים ובו גני שעשועים לרוב.

     הם נורא השתוללו שם. רדפו זה אחרי זה, היכו וירקו איש על אחיו. אני ניסיתי את כול האיומים האפשריים בנוש. אבל איומיי כבר מזמן איבדו בעיניהם כול תוקף. אז עברתי לדיבור בקול שקט, אבל אסרטיבי ובוטח וחמור. זה עבד לי קצת יותר.

     אחרי שסוף סוף נרדמו נותרו לי בקושי 30 דקות עד הסדנה המתקיימת בביתי. אז לקחתי כדור נגד חמיצות בקיבה, שאותו אני חייב ליטול פעמיים ביום לפני האוכל, ובזמן שחיכיתי להשפעתו עלי עשיתי מדיטציה.

     נשכבתי על הארץ וספרתי ממאה לאחד. פעמיים. על פי רוב די בפעמיים כאלה כדי להכניס אותי לגמרי לאלפא סטייט. אבל החתולים הסתקרנו לראות מה אני עושה, ובאו ורחרחו אותי, ואחרי כן התחככו בי, גרגרו מסביבי ונשכבו לצידי, וכשהסטתי אותם מעלי ירדו למטה מיכאל ודניאל, מבקשים שאעלה למעלה לסדר להם את הרדיו-טייפ (שנתתי להם כשה-MP3 שבקו חיים, בגלל שלא נטענו די צרכם בחשמל) כדי שיוכלו לשמוע בו מוסיקה באוזניות שלהם.

     "אל תדברו איתי עכשיו," מלמלתי מתוך מדיטציה, "תעלו בחזרה לחדר."

     ואז, בתוך המדיטציה, היה לי חזיון. ראיתי את האני שלי, או הפרסונה שלי, יותר נכון לומר, קטנה, מצומקת ואפורה, מתפוררת, ואיך עולה מתוכי תחתיה מהות מופלאה של אור, מין יצור עצום וארוך גוף וגפיים, מלאך של אור. וקול פנימי בתוכי אמר לי: "אילן, יש לך את כול העוצמה והאור שאתה זקוק להם כדי להיות רגוע וכדי ללמד הערב."

     כתבתי את כול זה במהלך סדנת הערב שלי, כשתלמידיי כתבו בעצמם את התרגיל שנתתי להם, ותוך כדי כתיבה החלטתי להעניק את הרגע הנדיר הזה לגיבור ספרי הבא. הוא שוכב על הדרגש בתאו, ורואה איך ישות של אור נוהרת ונחלצת מתחת לגופו המעונה והפגוע. והוא שוב אינו אדם, כי אם ברוא בצלם אלוה. הוא מגיע לרקיעים, מחובר לאלוהים ואל לב הבריאה ממש. כולו אור נהרה. אור הבריאה ואור העולם.

     כשסיימתי לכתוב את השורות האלה שמחתי. אמנם, לא היה לי רגע לנשום היום, שלא לדבר על כתיבה. אבל הנה, דווקא מתוך תיאור היום הזה וקשייו בקעה ממני הפסקה לעיל, שדי בה כדי להצדיק את כול מה שנכתב לפניה.

     אם נהניתם ממה שקראתם כרגע, ואתם רוצים לתמוך בי באופן שיאפשר את כתיבת סיפוריי וספריי הבאים, אשמח אם תיכנסו לדף הקמפיין שלי ב'מימונה,' ותתרמו כמיטב יכולתכם. הנה קיצור הדרך לשם:

https://www.mimoona.co.il/Projects/4206

     אספר לכם עד כמה זה חשוב לי. אתמול, בעודי מתזז בין הילדים לבין הסדנאות שהעברתי, היה לי טלפון מן האחראית על חשבון הבנק שלי. "אילן," היא אמרה, "אתה חייב להעביר 3000 שקלים דחוף לחשבון. ירד לך התשלום החודשי להלוואה על הפונדקאות."

     "בסדר," אמרתי לה, "אדבר מיד עם אבא שלי."

     אבל לא דיברתי איתו. התביישתי. כמה כבר אפשר לבקש מבן אדם בן שמונים ושתיים.

     ואז שלחתי מייל לאתר 'מימונה,' וביקשתי עזרה. ביקשתי מקדמה על חשבון הקמפיין. והם נענו לי מיד.

     הכסף הזה נחת היום בחשבוני. הוא סגר לי את האוברדרפט בשני הבנקים, שילם את התשלום החודשי שלי בעבור הפונדקאות, שבזכותה נולדו לי בניי, ואפשר לי לעשות העברה של תשלום לשני בעלי מקצוע שהיה עלי לשלם להם כסף ולערוך קניות. הוא גם אפשר לי להעביר סדנה בראש שקט, ולכתוב.

*

     אתמול ביקרתי במכון הכושר הישן שלי בתל אביב. פגשתי שם את י', גבר כבן שמונים, שעבר כבר הרבה בחיים. שמחתי לראותו. כול סימני המלנומה ירדו ממנו, והוא נראה מאושש. גם הוא שמח לקראתי. הוא שאל לשלומי. אמרתי לו שהכול בסדר.

     "זה לא נראה ככה," הוא אמר, "אחרי הכתבה שפרסמת. שתדע לך, דיברו כאן על זה לא מעט. יש דבר אחד שאני לא מבין. בגילך, אתה עוד לא יודע שאסור לך להיכנס לחוב חדש, כשעוד לא כיסית את החוב הישן שלך?"

     הוא התכוון למה שרמזתי בכתבה, שעוד נותרו לי חובות מפרשת בית הקפה שהיה לי, ונסגר לפני 15 שנים.

     "רציתי להיות אבא," חייכתי אליו, "ולא יכולתי לעשות את זה בלי הלוואה."

     "אז לא היית צריך להיות אבא," פסק י', ואז הפטיר מתחת אפו, "נו טוב, עץ עקום כבר אי אפשר ליישר," והלך ללהתאמן בקצה האחר של מכון הכושר.

     נשארתי עם טעם אמירתו בפה. זה היה מר. אבל הבוקר, כשקיבלתי את המקדמה על חשבון הקמפיין לחשבון הבנק שלי, והוא פשוט הציל את נפשי, אמרתי לעצמי, שיהיה י' בריא, באמת שיהיה בריא, ויחיה בתחושת צדקתו. אני יודע דבר אחד: עם פתיחת הקמפיין הזה וניהולו, פוסט אחרי פוסט, יום אחר יום, אני עושה את הדבר הכי אחראי שאני יכול לעשות – מבטיח קיום לילדיי וגם לי, וגם רווחה נפשית ופנאי ליצירה.

     ואתם יודעים מה? אני לא מתכוון בכלל להתנצל על זה.

     תודה לכולכם/ן על תמיכתכם/ן, ולילה טוב ומבורך.

כבד לי בנשמה (היום ה-21)

אשת הפיראט היהודי.jpg

     הבוקר קמתי וראשי כבד עלי, משום שנת הלילה, אך בעיקר בשל אי-מייל שקיבלתי אמש מחבר נעורים אהוב ומוערך על-ידי מאד, שבו ביטא את רחשי לבו כלפי הקמפיין שלי לגיוס המונים. כך, בין השאר, כתב לי:

     "הגבול בין קבלת סיוע מחברים לתלות מתמשכת וחו"ח 'קיבוץ נדבות' הוא מדרון חלקלק שלעיתים קשה לזהות את הגבול ומאד קשה לחזור. אני מכיר כמה אנשים בגילנו שפוטרו, נפלו כלכלית וחצו אותו ורוצה למנוע ממך את הסכנה הזו […] כמו שכתבת, לקחת החלטה נכונה אמיצה בגיל 52 לאמץ 2 ילדים ואכן יש לך אחריות, ואני חושב שבחרת נהדר להיות הורה, למרות הגיל. ברור לי שגידול 2 ילדים לבד זו משימה מאוד מאוד קשה.

     השאלה איך תבטיח את ביטחונך וביטחונם הכלכלי חשובה , מוסרית ופרקטית, יותר ממימוש עצמי מלא/אופטימלי שלך כסופר (וזה לא בינארי, או – או, אלא שאלה של מינונים וגם מימשת את עצמך לא מעט עד היום, אתה סופר מוכר ומוערך). ובמחשבה קדימה, ונניח שתגייס 250 אלף ותשרוד איתם שנה, אז שנה הבאה תצא לעוד מבצע? ועוד אחד? ובעשור של גיל 60-70, כשהילדים בני 8-18, היכן תעמוד?? מתי שהוא הזרם ייפסק, ואל תתרשם מכמה עשרות פוסטים תומכים בפייס. יש אלף שלא הגיבו, הם הרוב הדומם. האחריות שלך כלפי עצמך וכלפיהם צריכה לגבור על הדחף האומנותי או צורך להתמסר לכתיבה, זק ככל שיהיה. אנחנו לא בני 20 ואין לנו את הלוקסוס להמר.

     בהכירך אותי כאדם מעשי ומכיוון שחשפת הכל בכתבה אני מרשה לעצמי לתת לך  עצת אוהב: קח את יהודה עמיחי כמודל – לוחם, משורר ומורה. יש לנו עוד 10 שנים עד לפנסיה, מכללות ובתי ספר באזור מעלות, כרמיאל או עכו וכדומה ישמחו להתברך במחנך ומורה לספרות ברמתך. עבודה כזו תשלב את עולמך עם שליחות ערכית וחינוכית, שגם היא לא זרה לך. אני מכיר אותך, אתה תהיה מורה מצוין ונערץ. ובמישור הפרקטי – עם משכורת של כ 10,000 ₪ בחודש במשרה של 24 שעות שבועיות ורק 8 חודשי עבודה נטו בשנה (כן כן זה המקצוע), יוותר לך זמן (וקצת כוח ) להיות עם הילדים ולכתיבה […] במונחים של מגזרי שוק אחרים, בהם התקן הוא כ 2000 שעות בשנה, זו חצי משרה. לא בכדי הפך מקצוע ההוראה דה פקטו ל'משרת אם.' מצטער שאני מקשה עליך, מתנצל אם פגעתי או חדרתי לנושאים לא לי."

*

     אני מבקש מראש שלא תגיבו במילה אחת על דבריו, מפני שמדובר בחבר אהוב מאוד, ואינני רוצה ולו שמץ פגיעה בו. אבל מכתבו הקשה עלי מאוד דווקא משום שאני מעריך אותו, את יושר לבו ואת כנותו, ובטוח בדאגתו לי.

     המכתב הקשה עלי מכמה טעמים. ראשית, משום שלא אימצתי את ילדיי אלא הבאתי אותם לעולם באמצעות פונדקאית, מזרעי שלי. הם בשר מבשרי, ויקרים לי יותר מעצמי. שנית, משום שאין טעם לשלוח אותי להיות מורה בתיכון. אני מתפרנס מהוראת כתיבה יוצרת במסגרת האוניברסיטה הפתוחה ומסגרות אחרות כבר במשך חמש עשרה שנים. ובזה בדיוק העניין. מזה בדיוק אני רוצה להשתחרר, חלקית, אני אוהב ללמד, אבל חייב להשתחרר מזה חלקית, כדי להיענות לצו העמוק יותר של היצירה.

     המכתב שלו הקשה עלי בעיקר מפני שהציף בדיוק מה שהוא, ואולי גם חבריי הרבים ובני משפחתי חושבים על פנייתי לציבור, אך נזהרים מלומר לי. שהפכתי את עצמי לקבצן, שביישתי את עצמי ופגעתי בשמי הטוב, שאני במדרון חלק שאין ממנו תקומה. אלה דברים מחרידים, מפני שהם מהדהדים גם את פחדיי, גם את חלק מן הקולות הפנימיים שבתוכי.

     אבל איש מסובביי אינו חי במקומי ואינו יודע עם אילו לחצים מן הבנקים אני מתמודד, בנוסף על תביעת היצירה ועל לחצי החיים. איש מהם גם אינו חי את נסיבות חיי – הבקשה המפורשת ממני שאוציא לאור ספר מדי שנה או שנתיים, והגילוי המבעית שלי, שחברת הפקה ישראלית עומדת לצלם סדרת טלביזיה על הסיפור של 'צבי מגדל', ארגון הסרסורים היהודיים בארגנטינה, העומד בבסיס רב-המכר שלי 'מעשה בטבעת,' וזאת – תוך הכחשה של קשר כלשהו בין הסדרה לבין ספרי, ובהתאם, אי בקשת זכויות יוצרים ותשלום עליהן (מה שהבהיר לי שעכשיו הזמן שבו עלי לשבת ולכתוב סדרות טלביזיה בעצמי משלושת ספריי, אחרת אאבד את עולמי).  איש מהם גם אינו יושב, כמוני, לבדוק עשרות עבודות מדי שבוע, משל תלמידיי, ולערוך שניים-שלושה ספרים בו-זמנית, בזמן המעט שנותר בידיי מיומי ומחיי, הזמן שאני מוכרח להקדיש ליצירתי.

     אינני כועס על חבר נעוריי, גם לא על איש מבין חבריי ומי שבחרו לא לתרום לי, לא להשתתף במה שהם רואים כמנוגד לערכיהם וגם כמנוגד לטובתי. אני גם לא מאוכזב מהם. אני יודע רק דבר אחד פשוט. כול שקל שנתרם מאפשר לי להחזיק את הראש מעל המים ברגע זה, מול הבנקים, ומאפשר לי עוד 1000 מילה ביום. כול שקל כזה מקרב אותי קצת יותר למטרה שלי. לשבת ולכתוב יום שלם, או לפחות בכל הזמן הנתון שיש לי, מבלי ליירא את נפשי ולהעסיק את עצמי בדאגה ליומיום, לעכשיו, להווה.

     קשה לי מאוד לעמוד במקום הזה, של המבקש. הוא מנוגד לאופיי ולערכיי. אני אדם שתמיד עבד בחייו, ומעולם לא הושטתי ידי בבקשת עזרה מאיש, מלבד פעמיים, בזמן המשבר עם בית הקפה שלי. ואז זה היה לא למעני, אלא למען עובדיי, שלא יכולתי לעמוד למולם בשעה שאינני יכול לשלם להם את משכורותיהם, לא בשביל עצמי. וגם פה עוד נותרו לי קצוות לסגור, הכלולים ביני לביני במניין חובותיי בעולם.

     עם זאת, כשהתלבטתי האם בכלל לפתוח בקמפיין הזה, או להמשיך לברוא לעצמי פרנסות, כפי שאני מיטיב לעשות, הבנתי דבר אחד. שאני צריך להמשיך לברוא לי פרנסות – אבל חייב לפתוח בו-זמנית צינורות של שפע בתוך חיי, לאפשר למי שרוצה לעזור לי, לעשות כן. ושאסור לי להתבייש בזה, מפני שאם אתבייש בזה, או אדון את עצמי לחומרה, כפי שאני יודע כול כך טוב לעשות, אולי אהיה צודק ומוסרי בעיני עצמי, אבל אהפוך לכותב מסתוכל, שאינו ממלא את תכלית חייב. וזה יכאיב לי לא פחות, אלא הרבה יותר.

     אינני רוצה להגיע לערש דווי, בגיל מאה ועשרים כמובן, לא פחות מזה, כשאני מלא צער ויסורים על כך שלא עמדתי בתכלית חיי. ולמען האמת, גם אינני רוצה לחוות את התחושה הזאת ביומיום. הרגשתי כך לא אחת, והתחושה הזאת מאיימת להטביע אותי בתוכה. זו הסיבה לכך שאני כול כך עקבי ועיקש בנוגע למנת הכתיבה היומית שלי.

     אי-כתיבה מרעילה את חיי ומטילה צל כבד של תסכול ושל יאוש על חיי ועל הורותי ועל ילדיי. לכן, אני מוכרח למצוא מדי יום את הדרך לתמרן בה בין מחויבותי העמוקה ואחריותי האינסופית לחיי ילדיי, כהורה מפרנס, יחיד, שעליו לא רק לפרנסם אלא גם לגדלם מסופקים מבחינה רגשית – לבין מחויבותי העמוקה לעצמי ולקוראיי.

     זה מה שעומד בבסיס הפנייה הזאת לציבור. זו האמת לאמיתה. אתם, קוראיי, אינכם צריכים לחוש שום חוסר נעימות, במידה ואתם לא רוצים, לא מוכנים או לא מסוגלים לתת את חלקכם בקמפיין הזה. לא אדון אתכם לכף חובה, גם לא אנתק את קשריי עם איש מכם.  אני אוהבכם ומכיר לכם תודה אפילו על עצם קריאתכם בבלוג שלי.

    אבל אני יודע דבר אחד. כול מה שאני עושה וכותב כאן, בפוסטים היומיים האלה, מאז תחילת הקמפיין, בא מתוך הכוונות הטהורות ביותר, בלב פתוח ובנפש גלויה. ואני הוא זה שיצטרך לעמוד, בסופו של דבר, בפני קוני, שיבדוק מה עשיתי בחיי עד הנה' עד כמה מימשתי את תעודת חיי ומה מידת הפינוק, הנירפות או העצלות שהתרתי לעצמי. ואני די בטוח, שאולי אכשל במבחן הבושה והפגיעה בשמי הטוב, אך אעמוד יפה במבחן החריצות, המחויבות והחתירה להגשמת יעודי. ודי לי בזה, חברים. באמת.

     הקמפיין שלי לגיוס המונים נמצא כאן: https://www.mimoona.co.il/Projects/4206.

     אם קשה לכם להתייחס לזה כאל תרומה, או כאל 'קבצנות אינטרנט,' כפי שהטיחה בי מישהי, אתם מוזמנים לחשוב על כך באופן הבא: זה לא קמפיין התרמה אלא קמפיין שיווק. אני מוכר בו מראש את ספריי ואת שירותיי כמורה, וביוקר, ובאותה הזדמנות מכפיל ומשלש את יחסי הציבור שלי ל'אשת הפיראט היהודי,' ספרי החדש, ולספריי הבאים.

     איש יחסי ציבור יודע תמיד להמציא עוד סיבות ליחסי ציבור. זה גם מה שאמרתי לעצמי, כשנבוכותי לפתוח בקמפיין הזה. אילן, אין לך מה להתבייש. אתה מוכר מראש את הספרים ואת ההרצאות והסדנאות שלך, ומייחצן את ספריך הקודמים והבאים. וזה אחלה. זה בסדר גמור.

     שיהיה לכם שבוע טוב.

נ.ב.

     הבוקר בילינו בחוף אכזיב, אחד החופים היפים בארץ. מתחם קמפינג, עם שתי בריכות שכשוך ענקיות,  טבעיות, של ים כחול ומלא דגיגים. שחינו במים שעה ארוכה, אחרי כן חפרנו בידינו בחול ומצאנו אוצרות של פיראטים – אבנים שהים שייף אותן בכל מיני צורות, צבעים ומרקמים. הבטחנו לעצמו שנשוב לשם, אולי אפילו השבוע.

     בשלב מסוים, כשהילדים השתכשכו למולי במים הרדודים, נטלתי לידי את המחברת והעט, ואת כרטיסיות התחקיר שלקחתי איתי לחוף הים, בחרתי כרטיסיה אחת וכתבתי סצנה שלמה ברומן הבא שלי. וגם שיר. ואז הרמתי עיניי לכחול העמוק הזה של ים ושמיים, וידעתי ששוב ניצחתי היום באמנות האפשר.

     כעת, בחמש וחצי אחר הצהריים, התיישבתי לכתוב לכם את הפוסט הזה מוקדם מן הרגיל, רק מפני שסיכמתי עם מיכאל ודניאל, שאני יושב עם עצמי חצי שעה בדיוק. והנה היא עברה.

     להתראות:)

עצת הזהב של יעל. או: לכרסם את השד (היום ה-20)

 1983    אתמול, רגע לפני שהוצאתי את הילדים מן הגן לחופשת הקיץ שלהם, אמרה לי יעל, הגננת: "אם אתה רוצה לעבור בשלום את עשרת הימים הקרובים, אתה חייב שתהיה לך תוכנית, יום אחר יום, שעה אחר שעה."

     זו הייתה עצת זהב של ממש.

     שמעתי עצה זו בעבר. ורד בן פורת, המומחית לגידול תאומים, לימדה אותי זאת כבר מזמן. "תכנן קדימה," יעצה לי, "זכור שלילדים יש תמיד בעיות במעברים בין פעילויות. הייה מוכן לכך."

     למעשה, אפילו חברתי עינת, ששני בניה התאומים גדולים בשנה מבניי, אמרה לי זאת רק אתמול – "אתה מוכרח שתהיה לך תוכנית. עבור עליה עם הילדים כמה פעמים ביום. זה יחדש להם את תחושת הגבולות שלהם."

     הבוקר הדפסתי טבלה עם טורים לכל ילד וגם בעבורי. הסברתי להם, שמעתה נכתוב מדי יום תוכנית פעילות, וכי לפי התוכנית שלי נתחיל את הבוקר באימון כושר משותף ובארוחת בוקר, ואחרי כן יש ביכולתם לבחור בין כמה סוגי פעילויות. טיול, ים או סרט בכרמיאל.

     הילדים בחרו בסרט בכרמיאל. בדקתי מה מציג הבוקר בקולנוע 'פרימיום' החדש בעיר, והזמנתי אותם אל שולחן הכתיבה שלי, כדי לצפות ביו-טיוב בטריילרים של הסרטים המוקרנים כעת בבית הקולנוע. הם בחרו בסרט 'אימוג'י,' המספר על אימוג'י מסכן, שלא מתנהל לפי חוקי עולמו, ולכן נרדף, עד שהוא כמובן מציל את עולמו מכלייה והופך לגיבור.

     ירדנו מן ההר לכרמיאל. בילינו חצי שעה במגרש המשחקים הצמוד לקניון 'גן העיר,' ואחרי כן צפינו בסרט. אני הייתי אופטימי מאד. נטלתי איתי מחברת ועט. אולי, אמרתי לעצמי, אצליח לכתוב במהלך הסרט. אבל המחברת הפכה למגש לקופסת הפופקורן הענקית שהחזקתי על ברכיי, כדי שכול ילד יוכל לאכול ממנה, משני צדדיי, ואני גם נרדמתי במהלך הסרט. אבל תכניו כמובן יצאו לי אחרי כן בחלומות, והתקשרו לספר שאני עובד עליו. ככה זה, כשמחוברים לספר.

     הסרט הסתיים בשעה 12.00 בצהריים. בכרמיאל היה כבר כול כך חם, שנסעתי איתם ישר הביתה. הדלקתי את הגריל, שמתי עליו את שיפודי הפרגיות שהכנתי מראש בבוקר, חתכתי להם צ'יפס, התיישבנו לאכול ועלינו לחדר שלי, למנוחת צהריים.

     אחר הצהריים הזמנתי את הילדים לבקר איתי בדיר העיזים של שחר. שחר שכננו הוא איש היי-טק, שגם מגדל עיזים ומגבן גבינות עיזים מעולות. כבר מזמן רציתי לקפוץ אליו, לאסוף אצלו שק שלם של זבל עיזים כדי לזבל בו את גן הירק שלנו, כך שהירקות האורגניים שאנו מגדלים יגדלו לתפארת, כמו אצל השכנים שעשו כן.

     בילינו קצת זמן בדיר העיזים. הבנים עזרו לי לערום זבל עיזים מעורבב בחציר לתוך סל איסוף ענק, ושיחקו עם העיזים. כשהסל נמלא, גררתי אותו אל המכונית ונסענו עמו הביתה. אני פיזרתי את זבל העיזים בגינה, דניאל בחר ללכת לשחק עם בנות השכנים ממול, ומיכאל ביקש לשחק איתי.

1981     הסכמתי מיד. מיכאל זקוק כבר מזמן לזמן איכות עם אבא. בתחילה יצאתי איתו אל החצר, לחזות בו קולע בסל. הוא קלעי מצוין וזכה לשבחים מצידי ואפילו להנצחתו בסרט. אחרי כן הציע שנצא לטייל בכיכר הרוח, על שפת המצוק.

     כשהגענו לשם הבחנתי בעשן מיתמר מבקעת סכנין. "תראה, מיכאל, יש שם שריפה!" הצבעתי הלאה.

     "אז צלצל למכבי האש!" נזעק מיכאל.

     "אני לא חושב שאני צריך לעשות את זה, מיכאל," השבתי לו. "גרים שם אנשים והם ודאי כבר הבחינו באש והזעיקו עזרה."

     "זה עושה לי סיוטים," השיב לי מיכאל. "אני פוחד שמישהו שהוא לא כבאי ינסה לכבות את האש בלי חליפת כבאים ויישרף."

     "חס וחלילה. זו עבודה למכבי האש בלבד, והם ודאי כבר שם," הרגעתי אותו. "אגב, אתה יודע איך מכבים אש?" מיכאל הניד בראשו לשלילה. "באמצעות שפיכת חול עליה, או עם שמיכה מאוד רטובה. אלה הדברים היחידים שיכולים לחנוק את האש," הסברתי לו.

     "אבא, בוא נבנה מדורה מקרשים!" קפץ מיכאל. "ונעשה חניתות!"

     "אני מאוד רוצה לעשות מדורה אתך ועם דניאל, אבל חם מדי בשביל זה עדיין," אמרתי לו. "אנחנו יכולים להכין חניתות. בשביל זה עלינו למצוא קודם כמה אבנים משוננות."

     ליקטנו כמה אבנים כאלה ומיהרנו הביתה. הוצאתי את פקעת חוט השפגט השמורה עמי לעבודה בגינה ובבית וזוג מספריים. התיישבנו על רצפת העץ של הדק בחצר, והכנו חנית וכלי עבודה של האדם הקדמון.

     "אבא, בוא נקים גם אוהל!" הציע פתאום מיכאל. "הוא בצורת כובע, בדיוק כמו סידור עצים למדורה, שאף פעם לא מצליח לי."

     נדהמתי מן האסוציאטיביות הוויזואלית שלו, ומיד נעתרתי לזה. מצאתי ביו-טיוב סרטון קצר ומוצלח של תנועת הצופים, המסביר כיצד בונים אוהל סיירים.

     מיכאל ואני אספנו אבנים קטנות לכפתורי שדה, שברי קרשים כיתדות ושני מקלות כמוטות אוהל. אחרי כן הבאתי מן הבית שמיכה ישנה, שרכשתי לפני עשרים שנה בשוק באילת, מבלי שהייתי מודע לעובדה, שהעלים המודפסים עליה הם עלי קנביס, ושימשה אותנו כשמיכה לחוף הים. פרשנו אותה על הדשא והתחלנו במלאכה. התקנת כפתורי שדה, קשירת השמיכה ליתדות בקשר מוט, חיבור המוטות, מתיחת חבל היתר. בנינו אוהל לתפארת.

1982.jpg

     או-אז אץ מיכאל לקרוא לדניאל, כדי להפתיעו במה שבנינו, ואני ניגשתי לחמם את ארוחת הערב, שהגשתי להם אותה בתוך האוהל החדש שלהם.

      הילדים היו מאושרים, וגם אני. הפעם היחידה שניסיתי לבנות בה אוהל סיירים הייתה אי שם, בבית הספר היסודי, בשיעור גדנ"ע. נכשלתי בזה. מאז לא העזתי לחזור על הניסיון. בילדותי, כל אימת שהייתי אוחז בכלי עבודה, הייתה אמי הטובה, זכרה לברכה, אומרת לי 'עזוב, אילן, זה לא בשבילך. יש לך שתי ידיים שמאליות. מוטב שתקרא איזה ספר.'

     היא התכוונה רק לטוב. ואמנם, הייתי לסופר – אבל לגבר חסר כל חוש טכני. הענקתי או נכון יותר לומר השלכתי על כל אחד מבני הזוג שהיו לי עד כה יכולת טכנית, אם הייתה לו כזו ואם לאו, וכשזה לא צלח בידי הזעקתי תמיד בעל מלאכה לתקן כול דבר בבית.

     היום הייתה הפעם הראשונה בחמשים שנה שניסיתי לבנות בה אוהל סיירים, והצלחתי בזה. הייתי ממש גאה בעצמי. אם זה לא נקרא 'לכרסם את הצל' אני לא יודע איך עוד אפשר לקרוא לזה.

     ואחרי ארוחת הערב באוהל עלינו למעלה, לאמבטיית קצף, ולסיפור לפני השינה. הפעם זה היה "אלאדין ומנורת הקסמים."

     היו לי עוד חילופי דברים מעניינים עם מיכאל. אגב אמבטייה, סיפרתי להם שגם היום נפצע מישהו, הפעם בחור בן 19, מתאונת רכיבה על אופניים חשמליות. כשמיכאל שמע זאת, סב אלי.

     "אבא, תפסיק לספר לי דברים כאלה מהחדשות," ביקש. "אם אני רואה שריפה זה משהו אחד. אבל אל תספר לי דברים כאלה מהחדשות, כי זה עושה לי סיוטים."

     "אתה לגמרי צודק, מיכאל," הודיתי בפניו. אכן יש לי נטייה לספר להם כול מיני דברים מן החדשות, שנועדו בעיקר כדי לרסן את תשוקתם לאופניים ולסקטים חשמליים. אבל אני כנראה מגזים, ובני בן החמש ורבע מתקן אותי. מדהים, בחיי.

     בתוך היום העמוס הזה גם הצלחתי לכתוב. עשיתי זאת כמעט בן-רגע, מיד כשקמנו משנת הצהריים. הילדים ישבו להתבונן קצת בטלביזיה, בזמן שאני שתיתי את כוס המים החמים בלימון שלי ואת האמריקנו. כיוון שכך, מיהרתי להוציא החוצה את מכונת הכתיבה, כתבתי בה שני עמודים טובים, 700 מילה במקום 1000. אבל גם זה משהו, ביום החופשה הראשון של בניי, ואז נסענו לדיר.

     אם אתם נהנים לקרוא את הפוסט היומי הזה שלי על חוויותי כאבא-אימא גאה, וכאם כותבת לתאומים, אשמח אם תיכנסו לקמפיין שלי לגיוס המונים, ותביעו את תודתכם בתמיכה בקמפיין, ולו צנועה, בגובה של 18-26 שקלים, שתקנה לי עוד זמן כתיבה, למען הרומאן הבא שלי, וזה שאחריו.

     בעשרים ימי הקמפיין שחלפו עד כה אספתי בעזרתכם הנדיבה כבר למעלה משישה עשר אלף שקלים לצורך זה. אבל זה עדיין מעט יחסית לסכום היעד שהצבתי לעצמי להשיגו, כדי להבטיח לי שנת כתיבה שקטה מהפרעות, בה אכתוב שלושה ספרים חדשים בבת אחת.

     תודה, ושיהיה לכם/ן שבוע טוב.

1984
וזו טבלת סדר היום שהכנתי. במקור הכנתי אותה כבר מזמן, ככלי מעקב אחר זמן האיכות שאני מקדיש לכל אחד מן הילדים, ולעצמי – וגם מעקב אחרי מה שהם אוכלים. כעת זה הפך ללו"ז של ימי החופשה. אתם/ן מוזמנים/ות להשתמש בזה. זה אדיר.