להתחבר אל השפע

     "אתה מעשן כי באמצעות העשן אתה חוסם את ערוצי התקשורת שלך," שמעתי בתוכי היום קול. "נדמה לך, שאתה זקוק לניקוטין כדי להתמקד, להתרכז, אבל למעשה אתה ממסך את עצמך, חוסם את עצמך מפני השפע, וכך סוגר חלק גדול מיכולותיך. למעשה, אתה יכול לעבוד בו-זמנית על דברים שונים, באופן מניפתי. העשן פשוט סוגר אותך בדבר אחד."

     זה היה במהלך המפגש השבועי שלי עם יצחק, העובד איתי בשיטת "השער." היום שאלתי לשמה והוא אמר לי ששמה The Gate. מסתבר שמי שהמציא אותה שמו יוחאי ישראלי, והאתר שלו, שפגשתיו אך עוד לא התעמקתי בו, נמצא כאן.

     המדהים בשיטה זו, אמרתי ליצחק, הוא שהיא עובדת מתחת למגננות של היחיד, חוצה דרכן היישר אל תוך לבו, אל מהותו, ומחברת אותו עם ישותו המלאה, השלמה והגבוהה ביותר, זו הנמצאת מעבר לאגו, לפרסונה שהתרגל לראות בה את עצמו.

     אני, למשל, חזרתי הבוקר לילד שהייתי בגיל שש, כאשר קיבלתי מידי המנהלת של בית הספר היסודי בנווה מגן, זהבה, את ספר העברית הראשון שלי. התבוננתי בעצמי שם, וגם בסדרת התמונות שצולמתי בהן בגן חובה, אוחז בספר. הייתי ילד יפה, חכם ומלא תום. עוד לא נגעה בי אז ידו הרעה של העולם, בדמות הדחייה שחוויתי מילדי השיכון שגרתי בו, ואחרי כן מידי אחרים.

    הדחייה ההיא לימדה אותי להתגונן, לעטות על עצמי שיריון. היו ועוד יש לו פנים רבים ושונים. הפן המרכזי הוא הפעילות למען הכלל, החריגה מעצמי אל החוץ, שהתפתחה לקושי להישאר בתוך השלווה הפנימית, שהיא המצב הטבעי שלי. גם אמי זכרה לברכה דרבנה אותי לכך. היא דאגה בראותה שאני שקוע בעולמם של ספרים, והאיצה בי שוב ושוב לרדת אל החצר, לשחק עם הילדים, שהיו מתאנים לי לא אחת.

     הפן האחר של ההתגוננות הזאת מפני מכוותו של עולם הוא סגירת הפתחים שלי בפני השפע הרוחני שחוויתי כול חיי. אין מדובר רק בתיקשור, אלא גם בשפע המזומן בפני אדם יוצר, ברגע שהוא פותח את דלתותיו ומניח לשפע של היקום לבוא אליו.

     אמנם, אף על פי שסיגלתי לעצמי דרכי התגוננות אלה ואחרות, הספקתי במהלך חיי עד הנה לעשות הרבה. כתבתי עשרות ספרים, בניתי והחרבתי מערכות יחסים, הקמתי עסקים וסגרתי אותם. אבל כול אלה הם באמת כאין וכאפס למה שביכולתי לעשות, כאשר אני מחובר לגבוה שלי, ודרכו ליקום. אני מצוי אז מחוץ לגופי, שט נעלס בתוך ים האנרגיה המואר והמבורך שהיקום כולו עשוי ממנו, מחובר לבריאה.

     זה מה שחוויתי היום. ואז גם שמעתי בתוכי קול אומר, "כאן מצויים כוחות המרפא שלך, את עצמך ואת אחרים. עכשיו אתה יודע איך להתחבר אליהם, ואיך לתת להם לשפוע מתוכך אל הזולת."

     כמעט מיד ריפאתי חלק מסוים בגוף האסטרלי שלי, ואחרי כן גם בגוף הפיסי. ואז ידעתי, שאכן הגעתי למקום חדש, נפלא. התחברתי לילד שבתוכי.

     וברגע שנוכחתי בזה גם התרחבה באחת ההתבוננות שלי בבניי. נמלאתי חמלה ואהבה כלפיהם. הבנתי שהיו רגעים שבהם מישטרתי אותם, מפני שהאמנתי שזה מה שעלי לעשות. כך היה אפילו הבוקר. בעשרים לשמונה, השעה שעלינו להיות בה בגן, דניאל החל לבנות מכונית מיוחדת בחלקי פליימובייל. הוא מפליא לעשות בזה, משקיע בזה את מלוא דמיונו והכוח היוצר שלו, ובאמת יוצר בזה דברים נפלאים.

     אלא שהשעה הייתה מאוחרת מדי, לטעמי, ואני זירזתי בו שיפסיק ויתלבש. הוא סירב. אמרתי לו שאם לא יפסיק אצטרך לזרוק לו את החלקים האלה. "אז אני אזרוק לך דברים!" הוא השיב לי, ושב לבנות את מה שעמל עליו.

     מקץ עוד עשר דקות השלים את המכונית שבנה, ואז פנה ברצון להתלבש.

     וכשנזכרתי בזה, במהלך העבודה עם יצחק, הבנתי – יותר מדי שנים גידלתי את בניי מתוך ה'אילן שיינפלד,' הפרסונה הנוקשה שלי. עכשיו אני יכול להיות ולנכוח ולתקשר איתם מתוך הילד הפנימי שבי, זה שהייתי בגיל חמש או שש, בן גילם, זה שעודני הוא.

     הדברים האלה מילאו וממלאים אותי בשמחה.

     באחד ממפגשי הסדנה שלי למתחילים אני מבקש ממשתתפיה לכתוב מכתב מן הילד או הילדה שהיו, לאדם שהם היום. נדמה לי, שהיום אף אני עשיתי כך, בדרכי, ועם עזרתו המבורכת של יצחק.

     אינני יודע מדוע אני מספר לכם את הדברים האלה. על פי רוב אדם מותיר דברים כאלה בינו לבינו. אני מרגיש שיש לי הזכות לשתפכם בהם, אולי הדברים הללו ידברו אליכם, יתנו בידכם תקווה וכלים לשינוי, כזה שאני עובר כעת.

     הערב, כשהתיישבתי לארוחת ערב, החלטתי להכין לעצמי סלט ירקות. אופיר פוגל, השכן הנטורופת שלי, הבהיר לי זה מכבר שעלי להגדיל בהרבה את צריכת הירקות והפירות שלי. אז יצאתי לחצר, קטפתי בה עלי שומר, עלי זעתר, פטרוזיליה. קצצתי אותם, הוספתי עליהם מלפפון, עגבניה, גמבה, פלפל חריף אחד, גרעיני דלעת, כף צ'יה וכף זרעי פשתן, קוביות גבינה בולגרית, שמן זית ביתי בכבישה קרה ומלח.

     אכלתי את זה עם צנים של חברת 'מונבטים.' גם זו המלצה של אופיר. צנים שעשוי מעדשים כתומות ודחוסות במכבש.

     התענגתי על כול ביס, ואז אמרתי לעצמי שזה סוד השפע. להיות פתוח, גמיש, וליהנות מכול רגע.

     אני נמצא כעת בסדנת הכתיבה שלי במשגב. תלמידיי כותבים על משאלות ליבם, ואני כותב את הפוסט הזה. אני מרגיש עייף מכול מאורעות היום החולף, שעיקרם מסע ברוח. יום, שגם סיימתי בו את עריכתו של ספר על תנועת האימן, ספר עמוק ורוחני מאד, יום שאירחתי בו ילד וילדה מן הגן, והשגחתי עליהם ועל ילדיי, לקחתי את פינו לווטרינרית לזריקת כלבת, ובלילה, בדרך חזרה הביתה, גם אעשה קניות לשבת, כי מחר עלי לקום מוקדם ולנסוע ללמד במכללת כנרת. יום, שקמתי בו אל בשורת האיוב, מותה המדהים, המזעזע, של רונית מטלון, שלא הכרתי אותה, אבל אני חש כבן משפחתה, משפחת הספרות העברית.

     אבל העייפות הזאת מבורכת, טובה. אני יודע שעשיתי היום כברת דרך בהתחברות שלי מחדש אל מהותי הפנימית. ואני מאחל אותה גם לכם.

      שתהיה לכם/ן שבת שלום.

מודעות פרסומת

נאווה כהן. או: סימנים.

     לפני כמה שבועות נזכרתי פתאום בנאווה כהן. נאווה הייתה עורכת המוסף "7 לילות" של ידיעות אחרונות במשך שנות עבודתי כדובר התיאטרון "הקאמרי." עבדנו הרבה יחד, ותמיד זכיתי ממנה ליחס הוגן. לא יודע למה, אבל פתאום נזכרתי בה. בגעגוע.

     מקץ כשעה קיבלתי בפייסבוק בקשת חברות מנאווה כהן.

     עברו כמה ימים מן ההפתעה הגמורה הזאת. ביום ראשון האחרון פתחתי סדנת כתיבה חדשה בבית הספר למקצועות הפרסום ACC, השוכן ברחוב שדרות יהודית 35 בתל אביב. למפגש הראשון הגיעו כעשרים מתלמידיי, מדורות שונים. בעבורי זה היה כמו פגישה מחודשת עם בני המשפחה המורחבת שלי.

     בעודי יושב שם, שומע איך כל אחד ואחת מן הנוכחים מציג את עצמו, הרגשתי פתאום שמישהי מסוימת, שלמדה אצלי, חסרה לי שם. הרגשתי זאת כל כך חזק, במשך כל המפגש, עד שבצאתי ממנו ניסיתי להשיג אותה בטלפון. בסופו של דבר דיברנו אתמול.

    "תשמעי, אני מתקשר כדי לשאול מה שלומך, וגם כדי לספר לך, שפתחתי קבוצת בוגרים חדשה, ושאת מאוד חסרה לי בה," אמרתי לה. "אשמח אם תצטרפי."

     "בימי ראשון ושלישי אני עובדת, לצערי," השיבה לי. "אבל אמור לי איפה מתקיימים המפגשים, אולי אוכל לבוא מדי פעם."

     "בבית הספר למקצועות הפרסום ACC, בשדירות יהודית 35 בתל אביב," אמרתי לה.

     לרגע הייתה שתיקה מצדו האחר של קו הטלפון, ואז קראה בהשתאות.

     "אבל אני מגיע לבניין המסוים הזה, לסדנה אחרת, מדי יום שלישי בערב!" קראה.

     "עכשיו אני מבין למה הרגשתי כל כך חזק שאת חסרה לי שם," השבתי לה. "הרגשתי את האנרגיה שלך במקום. זה טבען של סינכרוניות."

     והיא, שהיא מטפלת במקצועה, הסכימה איתי.

     היו עוד מקרים כאלה בשבועות האחרונים. קודם כול עם הילדים. עם מיכאל זה מאוד חזק. אני חושב מחשבה, והרף רגע אחרי כן הוא מבטא אותה כרצונו. זה קרה כבר הרבה יותר מדי פעמים מכדי שלא אבחין בכך. יש לנו קשר טלפתי חזק מאד.

     זה קורה יותר ויותר.

     תלמידה קוראת, במפגש סיום של סדנה השבוע, טקסט מצמרר, שביקשה לקרוא כדי לדבר על התקיעות שלה בכתיבה, ואני יושב ומקשיב, ורואה דברים קשים ועמוקים מאוד בזמן, המסבירים את יסוד התקיעות שלה. תלמידה אחרת קוראת סיפור, שבו היא מתלוננת על כך שאינה מוצאת בן זוג חדש, ואני רואה לידה דמות של גבר חזק, ניצב ופשוט מחזיק לה את המזל, מרוב קינאה. בהפסקה מתברר לי שזה הגרוש שלה, שגם מת לפני עשר שנים, אך ממשיך להטריד אותה בחלומותיה.

     קבוצה חדשה של תלמידים מגיעה לסדנה, השבוע, ובזה אחר זה הם פשוט שמים על השולחן, בעודם מדברים על רצונם לכתוב וללמוד כתיבה, את הסיבות העמוקות בשלהן באו אלי. האחד פגוע מוח אחרי תאונת דרכים קשה, האחרת לא מדברת עם משפחתה מזה שנים. ואני יושב, מקשיב ואז מברך, בקול רם, "ברוך הוא וברוך שמו," מודה לאל על מי שהוא מזמן אלי, על האתגרים שהוא מביא לקראתי.

הצנונית.jpg

     ובבוקר, אני יוצא אל גינת הירק שלי, קוטף ממנה חסה טריה וצנונית מתפקעת מרוב שפע, שוטף אותן בכיור, מביא אותן אל צלחת ארוחת הבוקר שלי, זולף עליהן מעט שמן זית ובוזק עליהן מלח, מברך 'ברוך אתה ה', בורא פרי האדמה,' ואוכל, וכל שפעתו של עולם בפי, ובלבי.

     ולא, לא חזרתי בתשובה. אני גם לא מתחזק. תמיד הייתי חזק באמונתי, ומעולם לא הלכתי ממנה, כך שאין לי לאן לחזור. אבל עכשיו אני נוכח בתוכה לגמרי. באמונתי בבורא עולם, המחבר את כול הדברים כולם לאחד, ומאפשר לכל הניסים האלה להתרחש בתוכי ומסביבי.

     ברוך הוא וברוך שמו על שזיכני להגיע לזמן הזה. אמן ואמן.

על הורות ועל חרדה, וגם על הילינג והתמרת אנרגיות.

הצוללת.jpg
דניאל והצוללת

    בימים האחרונים מיכאל התלונן על כאב ראש. לעתים ממש כשהתעורר, לעתים במהלך היום. מזה יומיים הוא גם מתלונן על כאב בשוק רגלו הימנית, עד כדי כך שהוא מתקשה ללכת. זה הבהיל אותי מאוד. אם בהשפעת המתחולל במחלקת הילדים האונקולוגית ב'הדסה,' ותמונות וסיפורי הילדים משם, ודאי משום שאני חרדתי מטבעי, ומחשבתי תמיד לוקחת אותי לקצוות, נחרדתי מאוד. דמיינתי את הנורא מכול.

     "מיכאל, אם ימשיך לכאוב לך, אחר הצהריים ניסע לרופא בכרמיאל," הבטחתי לו בדרכנו לגן, יד ביד.

     כשנכנסנו לגן הייתה יעל הגננת עם ילדים מעטים. עדכנתי אותה בכאב ברגלו הימנית של מיכאל.

     "אה," היא אמרה, "אלה ודאי כאבי גדילה."

     הבטתי בה מופתע.

     "מיכאל, אתה צומח, ולפעמים זה כואב. אבל בסוף תהיה גבוה ותלך לשייטת," חייכה אליו יעל.

     "ינעל אבוק, לא שייטת, רק 8200!" צחקתי למולה. "אני מכין אותם לזה כבר מעכשיו!"

     ואז קרה דבר מעניין.

    "מיכאל, מתחשק לך לעשות איתי פאזל? גש תביא אחת מן הקופסאות השקופות," הציעה יעל למיכאל.

     מיכאל ניגש למדף שעליו מונחות תיבות שקופות ובהם חלקי פאזל, והביא אחת מהן אל השולחן.

     "הפוך את החלקים ותיכף אשב איתך," אמרה יעל למיכאל. "בעצם, אילן, כמה זמן יש לך? אולי תשב אתה עם מיכאל ותעשו את הפאזל?"

     "אין לי, אבל אשאר," אמרתי לה.

     באותו רגע ניגש אלי דניאל.

     "אבא, אני רוצה לשחק איתך בקוביות העץ הגדולות."

     "אז אני מציעה שאבא יהיה חמש דקות עם מיכאל בפאזל ואז חמש דקות עם דניאל בקוביות," אמרה יעל.

     התיישבתי מול מיכאל, גם יעל התיישבה איתנו. מיכאל סידר במיומנות חלקי פאזל בלי להיעזר כלל בתמונה. אני תמיד העמדתי להם תמונה למולה עליהם לבנות את הפאזל. רק הבוקר גיליתי את הטריק הנפלא הזה, בגן צבר בתובל – אין תמונה. וכך על הילד לפתח את החשיבה והקואורדינציה והמוטוריקה שלו, ולמצוא לבד את הקשר בין חלקי הפאזל.

     עבדתי קצת עם מיכאל ואז קמתי מן השולחן ועברתי לדניאל. הוא ביקש ממני לעזור לו לגרור אל מרכז החדר קוביות עץ גדולות, ענקיות.

     "אבא, אתה יודע מה אני בונה?" שאל דניאל.

     "באר? כיסא? בית?"

     "לא, אני בונה צוללת," הבהיר לי דניאל. ואז ניגש לערמת מכשירי החשמל המקולקלים, שיש בגן למשחק, ושיבץ כמה מהם על דופנות הצוללת. "בינתיים תמשיך לבנות אותה כשאני מסדר את הציוד," ביקש.

     "אם ככה זה הפריסקופ של הצוללת," אמרתי, והעמדתי עליה גליל עץ על ראשו.

     כשסיימנו, ניגשתי אל יעל, הצמדתי כפותיי וקדתי בפניה. "תודה רבה על מה שהתרחש כאן," אמרתי לה.

     "מה? מה קרה?" הופתעה.

     "לימדת אותי משהו מאוד חשוב הבוקר," אמרתי לה. "אני מבקש ממך שתזכירי לי בכל בוקר שאני מביא את הילדים לגן להשתהות איתם קצת. את יודעת מה, אקבע את זה כבר עכשיו. בימי שני, רביעי וחמישי, שבהם אני לא מלמד בבקרים, אשאר איתם קצת בגן לבנות יחד דברים."

     יעל קיבלה זאת בברכה, ואני יצאתי מן הגן מתרונן. פתאום הבנתי משהו עמוק מאוד, שגם המדריכה להורות שלי מדברת עליו מזה כמה חודשים. אני לא הבנתי אותה לעומק, רגשית, עד הבוקר. עכשיו זה נקלט בי בבת אחת – אני גדלתי כבן בכור בבית של ניצולי שואה. הדבר הכי חשוב היה לשרוד, ומה שהבטיח את ההישרדות הוא החרדה. אבל החרדה הפכה אצלי לטבע שני, ובמשך חמש השנים הראשונות הללו, מאז נולדו לי ילדיי, חינכתי וגידלתי אותם מתוך חרדה. כל הזמן חרדה. שלא יטבעו, ולא יתחשמלו, לא יחטפו כוויה מאש או ממים רותחים ולא יידרסו, לא יפלו מן הקומה השנייה ולא יניפו איש על רעהו שום כלי חד, שמא חלילה יתעוורו או יידקרו או השד יודע מה.

     משהו עמוק מאוד השתבש והתבלבל אצלי. חשבתי שחרדה מבטאת אהבה, שחרדה היא תנאי הקיום הבסיסי להורות טובה, מזינה, מספקת.

     אל אלוהים, כמה שטעיתי.

     רק הבוקר הבנתי, בחיי שרק הבוקר הזה, שהורות היא לא חרדה, אלא ההפך מזה. ושהפגנת חרדה מתמדת לילדיי לא מזינה אותם, אלא מערערת אותם. ושכל מה שהם זקוקים לו זה אבא שמשחק איתם כמה דקות בבוקר ומחבק אותם הרבה במהלך היום. לא צועק וממשטר אותם מרוב חרדה, אלא זורם איתם ומזמין אותם לעשות דברים יחד, או משחק בדרכם שלהם.

     יש לי עוד כול כך הרבה מה ללמוד. אבל אושריי שיש לי מורים קטנים של דעת בשביל זה, וצוות חינוכי שמאיר את עיניי. תודה לאל שכך הדבר. באמת תודה לאל.

     הערב, כשנשכבנו במיטות, מיכאל נרדם מיד. דניאל ביקש סיפור. אז קראתי לו סיפור, ומכיוון שעוד היה ערני, עשיתי לו תרגיל בדמיון מודרך. את התרגיל הזה למדתי מקלטת של ליאורה גיל לפני שנים רבות, ואני משתמש בו בסדנאות הכתיבה שלי. עם דניאל עשיתי רק את חציו – שיט של דניאל ושל אבא ברפסודה על ים רוגע, הגעה לחופו של אי, ובו יער, ובתוכו עצים ופרחים, תוכים וקופים וחרקים, ובריכת סלע טבעית עם מפל קטן, שטבלנו בו, התייבשנו וחזרנו כל הדרך חזרה ברפסודה הביתה, כדי לישון.

     דניאל נרדם, ואז נפניתי למיכאל, ובאופן הכי טבעי בעולם פשוט הנחתי את כפות ידיי מעל הילתו, בחלק שמעל שוקו הימנית, שטפתי את רגלו באור ואז חבשתי אותה בתחבושת אור כחול. רגלו רתעה מתוך שינה, ואז רגעה, נעטפת בחום שקרן מכפות ידיי, ואני ידעתי שאני מבריא אותו, מסלק מגופו את הכאב, וממיר בתוכי את החרדה – באהבה.

החתולים.jpg
מתמירי האנרגיה האמתיים בבית. הריצה וההשתובבות שלהם מקצה אחד של הבית לקצהו ממלאת אותו בשמחה, בדיצה, במשובה ובחיים.

     קצת לפני שהחלה הסדנה נשכבתי על הארץ. עשיתי מדיטציה, וזימנתי לעצמי מרפא. מזה זמן אני מרגיש תעוקה בגרון, ומטפל בה באמצעות דמיון מודרך. אתמול הרופאים שלי ניתחו את המקום וניקוהו, והזרימו אליו אור כחול. היום נשכבתי מתחת למנורה כחולה ירוקה, שהקרינה אל גרוני אור, שהרגיע את המקום שמתח הצטבר בו, ואחרי כן רחצתי באמבטיית אור כחול ירוק. זה היה מרגיע בצורה בלתי רגילה.

     כמה שעות אחרי כן, כשאחת המשתתפות בסדנת הכתיבה שנפתחה הערב בביתי בתובל, נאנקה מכאב מפני שנתקעה בברכה היום במדרגה, ביקשתי ממנה רשות, ומשנעתרה לי הנחתי את ידיי מעל ההילה שלה, באזור הברך, ולמשך חמש דקות הקרנתי אליה אור כחול, ואחרי כן גם חבשתיה בו.

     "תודה רבה, זה חם ונעים כול כך," היא אמרה.

     ואני חייכתי בלבי, וידעתי שעברתי היום שלב משמעותי מאוד בהתפתחות שלי, כאדם וכהורה, כמורה וכמרפא. ועל הצד הזה בחיי עוד אכתוב בקרוב.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.